דין השכמת הבוקר (סימן א')
'יתגבר כארי לעבודת בוראו', ולהתכונן לתפילה, כי ההכנה לתפלה גדולה מהתפלה עצמה.ההתגברות היא לא רק לקום, אלא לעורר את השחר. ואם לא יכול, לכל הפחות קודם הנץ, ועל כל פנים לא יאחר מזמן קריאת שמע.
אם רוצה ללמוד בלילה עד שעה מאוחרת, וכתוצאה מכך יודע שלא יקום בנץ – רשאי. אך אם יודע שלא יקום לפני זמן קריאת שמע, חייב לישון מוקדם ולקום בזמן.
לכתחילה עדיף לקום בחצות וללמוד עד התפלה, כי זה הזמן הרצוי ביותר ללימוד, אולם בזמנינו נוהגים לישון מאוחר [ומנהג זה פשט מאירופה, ששם השקיעה מאוחרת מאד]. ולכן אם יודע שאם ישן מוקדם לא בטוח שיקום מוקדם ויפסיד זמן מלימוד התורה, או שאף אם יקום בכל זאת, כל היום יהיה עייף ולא יוכל ללמוד טוב – יוכל ללמוד כהרגלו ולקום אף אחרי הנץ, כדלעיל. ומכל מקום, אם יוכל, עדיף לקום בנקודת חצות ואחר כך להמשיך לישון.[1]
הרוצה לזכות לכתרה של תורה יזהר שלא יאבד אפילו לילה אחד מלילותיו, כן כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ג הי"ג), והיינו אפילו ליל כיפור ותשעה באב, חתונות וכדו'.[2]
לפי ההלכה אסור לישון ביום יותר משיתין נשמי, י"א שזה חצי שעה, וי"א שזה שעתיים. ומכל מקום, אם יודע שעל ידי השינה ביום יוכל ללמוד גם בלילה יותר טוב – שרי.
כשקם, לא יקום תיכף מהמטה, אלא ישהה זמן מועט ואחר כך יקום.
מצות "שויתי ה' לנגדי תמיד" היינו כשאדם פנוי מעסקיו ואינו עושה כלום, שיזכור שיש ה' בעולם ויאמין ביחודו, ויזכור שם הוי'ה בניקוד יִרְאָה.
כשלומד תורה, פטור ממצוה זו, שגם זה הוי בכלל "שויתי ה' לנגדי תמיד".[3]
כמו כן צריך להרגיש שהקב"ה מסתכל בכל תנועותיו, "כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך". ולכן יזהר בדיבורו, שלא יהא דיבורו קליל, אלא יחשוב כל מה שמדבר.
"בכל מאודך", דרשו חז"ל (ברכות נד ע"א) "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאד מאד".
וכן בענין הבושה, צריך לדעת איך לעבוד בה את הבורא, והיינו שלא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו וכדו'. ויש בזה כמה חילוקים, שאם עושה מצוה בפרהסיא ויכול להיות שילמדו ממנו אחרים, עדיף שיעשה בפרהסיא, ואם לאו, יותר טוב שיצניע מעשיו. ואם עושה במילי דחסידות בדבר שרבו או גדול הדור לא נזהרים בו, לא יעשה כן בפניהם, ובגמ' (ב"ק פא ע"ב) יש סיפור שהיה חייב נידוי על כגון זה[4]. לכן ישקול כל דבר לפני שעושהו.[5]
שלש משמרות הוי הלילה, ולפי הפשט הנפקא מינה בזה לענין שבשעות אלו ראוי לבכות על החורבן. אמנם לפי הקבלה הזמן הוא בחצות לילה, ומשערים זאת מזמן השקיעה ועד עלות השחר – והאמצע שלו, או שתים עשרה שעות בדיוק אחר חצות היום, כי זהו אותו הדבר.
בתפלה פרטית שאדם מתפלל, אמרינן טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה, כי "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ואם מתפלל בכוונה תפלתו רצויה, אלא אם כן עוונותיו מקטרגים ומפריעים. ומכל מקום אם יתפלל בבכיה, כמעט בטוח שתפלתו תתקבל. אבל בתפלה של חיוב, לא אמרינן הכי, אלא חייב להתפלל את כל התפלה, כי בזה גם המילים קובעות.
יש סגולה בתפלה, כשאומר "לישועתך קיוינו כל היום", בתיבת "לישועתך" יכוין למה שצריך שה' יעזרהו. וביותר עמקות, בזמן שאחד מישראל בצרה, גם השכינה בצרה (סנהדרין פ"ו מ"ה), ולכן מתפלל שה' יוציאו מצרתו, וממילא גם השכינה תהיה בריוח ולא בצער[6]. וזהו שכתוב במדרש (תנחומא בשלח יא) "אז ישיר ישראל את השירה הזאת, לה' אמרוה ולא לבשר ודם", לכאורה לא מובן מה החידוש, אלא שעם ישראל פעלו כך, ששרו מפני השכינה שיצאה מהצער שלה ולא על הריוח הפרטי שלהם.[7]
אנו נוהגים לומר פרק 'איזהו מקומן' במקום פרשיות עולה ומנחה, שיעלה לנו כאילו הקרבנו אותם. והאשכנזים נהגו לומר 'יהי רצון כאילו הקרבתי עולה' וכו'. ואנו לא נוהגים כן.
לא יאמר "איזהו מקומן" אלא ביום, שהרי זמן הקרבנות הוא ביום דווקא.
יאמר עם הקרבנות את הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח", כדאיתא במדרש (ויק"ר ב, יא) שבשעה שישראל 'ואפילו גוי' קוראים "צפונה לפני ה'", הקב"ה זוכר עקידתו של יצחק.
פרשת 'עשרת הדברות' לא יאמרו בציבור.
מנהגנו שלא לומר פרשת הכיור וכו' המובא בסעיף ט', שהם הכשר לקרבנות. וכל אחד יעשה כמנהגו.
♦
דין לבישת הבגדים (סימן ב')
'יתגבר כארי לעבודת בוראו' ולהתכונן לתפילה, כי ההכנה לתפלה גדולה מהתפלה עצמה.בזמנם היו ישנים ערומים, ולכן היה אסור לשבת במטה וללבוש את החלוק, אלא יש ללובשו תחת לשמיכה. ויש שלמדו מכאן גם על שאר חלקי הגוף שדרכם להיות מכוסים - שאסור לגלותם, ויש אומרים שזהו רק ממידת חסידות. ומכל מקום, מי שנזהר בבית שלא לילך יחף גם כשמוציא גרביו - לא יוציאם אלא תחת השמיכה כדין מקום מגולה.[8]
יזהר לא ללבוש שני מלבושים יחד.
תמיד יקדים ימין לשמאל, ורק בקשירת נעלים יקדים שמאל לימין, וכשאין קשירה יקדים ימין לשמאל. ובחליצת נעלים ובגדים, יוציא קודם של שמאל ואחר כך של ימין.
אסור ללכת בקומה זקופה.
לא ילך ארבע אמות בגילוי הראש, ומידת חסידות שלא לשהות כלל בגילוי ראש.
ראוי שגם בשעת שינה לא יהא בגילוי ראש, ולכן אם נפלה הכיפה כשהוא ישן, ישימנה על ראשו בזמן שמרגיש בכך.
לענין הליכת ארבע אמות בתוך הבית מקורה, יוכל לסמוך על ידו להניחה על ראשו, שנחשב לכיסוי, כי בלאו הכי מעיקר הדין בבית מקורה לא חייב בכיסוי הראש, אלא מחמת שנהגו כך, נהפך להיות דבר שבחובה. ולכן לענין הליכה ארבע אמות ברחוב ולענין הזכרת ה', לא יסמוך על הנחת ידו.
שיעור הכיפה לשיטת חכם אחד היא רובו של ראש[9], ולכן ענין הזכרת ה' לא יסתמך על כיפה יותר קטנה.
יש חסידים המקפידים שלא להזכיר שם ה' אלא במגבעת, ויש שנזהרים בזה רק בתפלה. ומי שרגיל ללכת תמיד במגבעת, חייב לחבוש המגבעת בשעת התפלה, וכן חליפה. ומעיקר הדין כל אחד היה צריך מגבעת בתפלה.[10]
יש שנזהרים שיהיה עליו שני כובעים כשמזכיר שם ה', ויש לזה סמך בהלכה[11]. וחסידים ביותר מקפידים גם בשעת לימוד תורה להיות עם מגבעת.
לא יעלה אדם שליח ציבור, אלא אם כן יש לו חליפה ומגבעת. אבל אם כבר עלה שליח ציבור כזה, יוצאים ידי חובה, כי זהו רק ענין של כבוד הציבור. ולכן במקום שכולם הולכים עם כיפות בלבד, כמו בישובים, שלא שייך בזה כבוד הציבור, רשאי שיהיה שליח ציבור עם כיפה.
♦
הנהגת בית הכסא (סימנים ג', ע"ט)
עכשיו לא נהגו לומר "התכבדו מכובדים", ונראה להסביר הטעם, כי במשך היום אדם לא מרגיש שמלאכים מלווים אותו, ולכן אין טעם בדבר לומר להם שימתינו לו, ואם יאמר כך, מיחזי כיוהרא.יהא צנוע בבית הכסא, כדאיתא בסעיף ד' בשו"ע, ע"ש.
כיון שבתי הכסא סגורים בחדר בפני עצמם, אין להקפיד לאיזה רוח זה יתפנה.
המטיל מים בהר הצופים וכדו', לא יעשה כנגד מקום המקדש, אלא יסלק את הקודש לצדדים, ואם אי אפשר, יזהר לפחות שלא יהיה כנגד קדש הקדשים.
כשעושה צרכיו חייב לנקות היטב באותו מקום[12], כי אפילו משהו צואה מעכב את התפלה. ואף דקי"ל צואה מכוסה מותר, שנאמר "וכיסית את צאתך", בכיסוי תלה רחמנא. מכל מקום כל זה רק בזמן שאינו נוגע בבשרו, אבל כשנוגע בבשרו, תפלתו תועבה. ולכן אם אחר שהתפלל ראה שלא ניקה טוב – צריך לחזור להתפלל, כי תפלתו היתה תועבה.
צריך לחנך הילדים לזה, שידעו לנקות היטב במים וכדו'. וסתם ילד אפשר לסמוך על כך שהוא נקי, ולענות אחריו אמן. ומכל מקום אפשר להקל ללמד ילדים תורה אף שיודע שאינם נקיים.[13]
אם מחובר לו "קֶקטֶר", אף שהוא גלוי, כל זמן שאין ריח, מותר להתפלל ולברך, שכיון שבכל פעם מחליפים אותו, אין לזה דין של עביט. אבל בצואה, אם היא מגולה אסור, ואם מכוסה ואין ריח, לאנשים אחרים מותר, אבל לאותו אדם אסור, כיון שיש משהו על בשרו. ואפשר לפזר בושם וכדו' בכדי שלא יהא ריח.[14]
♦
פסוקי דזמרה (סימן נ"א)
בענין מקום אמירת "ברוך שאמר", גם בדברי רבנו האר"י לא מבורר כל כך אם יש לאומרו קודם "הודו" או אחריו, ומעיקר הדין מה שיעשה טוב. ולמעשה הספרדים יעשו כמנהגם ויאמרו הודו קודם ברוך שאמר, והאשכנזים נוהגים לומר ברוך שאמר מיד אחר הקדיש שלפני הודו. ובכל אופן, בבית הכנסת שנוהגים לומר אחר הודו, והשליח ציבור הוא אשכנזי שמקפיד להיות חזן בשנת האבל וכדו', יוכל לשנות ממנהגו ולומר כפי שנוהגים באותו בית הכנסת[15].בסידורים יש שני נוסחאות של "ברוך שאמר", והנוסח הנכון הוא הנוסח הקצר שיש בו פ"ז תיבות.
הספרדים נוהגים לומר ביום חול תמיד "מזמור לתודה", ובשבת ויום טוב אין אומרים אותו, אלא אומרים "מזמור שיר ליום השבת".
בדין עניית אמן אחר ברכת ברוך שאמר של השליח ציבור, אם סיים ברכה זו יחד עם החזן, הואיל ויש בזה מחלוקת, שיש אומרים שלא נחשב כעונה על ברכות עצמו, ויש חולקים, לכן לא יענה אמן[16]. אבל אם סיים לפני החזן, יוכל לענות אמן אחר ברכתו ושל החזן.
בפסוקי דזמרה יכול לענות אמן אחר חצי קדיש הראשון, וכן אחר ברכת כהנים הן הברכה והן הברכות לעם. וכן יכול לענות פסוקי הקדושה, וכן "ברכו". אך לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו', ולא אמן על חצי קדיש האחרון.
יש ענין גדול מאד לומר קדיש קודם הזמירות, ולכן אם לא הספיקו לאומרו במקומו, וכגון שלא היה מנין קודם הודו, יגידו את שלושת הפסוקים שאומרים קודם ויברך דוד, ואחר כך חצי קדיש, ושוב יאמרו את שלושת הפסוקים הנ"ל. כי עיקר הקדיש הוא חצי הראשון בלבד, והשאר רק תוספת.[17]
אסור להפסיק לשום דבר באמצע הברכה, והני מילי בברכה קצרה כמו "שהכל" וכדו', אבל בברכה ארוכה כגון "אלהי נשמה" או "אשר יצר" "על המחיה" וכיוצא בהן, מותר להפסיק לעניית חמשה אמנים ראשונים שבקדיש [או ארבעה, כל אחד לפי מנהגו], וכן לשני הפסוקים של "קדושה" "מודים אנחנו לך" "וברכו", יוכל לענות על כל אלו באמצע ברכת "ברוך שאמר" או "ישתבח" [ובברכת ישתבח, לפני הברכה יוכל לענות גם אמן דברכות, רק כדאי שיחזור שוב מתחילה, בכדי לומר את כל השבחים יחד]. וכל זה דוקא כשהתחיל בברכה ממש, אבל אם אמר רק ברוך אתה ה' [או מלך העולם] – לא יענה בכלל.[18]
לפי ההלכה אסור לומר את הזמירות במרוצה, אלא בנחת[19], ומצד שני אם מאריך יש חשש טורח ציבור. ונראה שאין לזה זמן קצוב, והענין נקבע בכל מקום לפי איך שרוב הקהל רגילים לומר.
♦ ♦ ♦