"החפץ חיים לא היה שתקן"[2]
על גדולתו של החפץ חיים אין צורך להאריך, הלוא הדברים ידועים וכתובים עלי ספרים ובפיות רבבות עמך בית ישראל[3]. ברצוננו לגעת בשמועה מעניינת אודות הנהגתו, הראויה לשימת לב. וכה סופר מפי סופרים וספרים: "הח"ח לא היה שתקן, היה מדבר אבל כמו שצריך, בשמירת הלשון" (שיחות הרצ"י אישים 290). "כששאלתי את הרב אברמסקי, מהו הכלל של דברים בטלים. ענה, הח"ח ז"ל היה הלוא העובד הגדול על תנאי הדיבור, והיה דברן גדול כמעט באופן תמידי. העניין הוא לדבר, אבל לא לדבר מה שלא צריך ולדבר מה שצריך" (הרב דב כהן, וילכו שניהם יחדיו, תשס"ט, עמוד 417). "כבר שמעתי מהרבה גדולים שהכירו בבעל החפץ חיים, שהיו מספרים עליו את הפליאה, כי למרות שהיה כל כך נזהר בלשונו, אפילו מכל אבק לשון הרע ומכל שאר מוקשי לשון, בכל זאת היה אוהב שיחה, ומדבר הרבה עם בני חברתו, ולסתם בני אדם נראה כי הנזהר בלשונו הלוא מוכרח הוא להיות שתקן כל ימיו, ובכל זאת אצל הח"ח ראינו את ההיפך, כי דוקא היה מרבה בשיחה, והיה מוצא הרבה דברים לדבר בהם עם כל אחד ואחד מבלי לחטוא בלשונו" (הרב אריה זאב גורביץ, מאורי שערים, עמוד רס"א).והרב הנזיר העיד על כך ממה שחווה בעצמו: "פעם אחת פרצה שריפה בראדין באותו הזמן התפזרו כל בני הישיבה לסביבה אז אני ועוד עשרה חברים נסענו לאיזה כפר קרוב לראדין, ומזמן לזמן חוזרים אל ראדין אל הישיבה בדרך מהכפר הזה, נסעתי חזרה לראדין יחד עם החפץ חיים. כל הדרך מהכפר עד העיר קרוב לשעה לא סגר החפץ חיים את פיו מלדבר, אבל שמתי לב לזהירות אם הוא סיפר על איזה מישהו או על אודות מישהו. זה לא דבר גדול לדבר פחות ולהיזהר מלשון הרע, אבל לדבר הרבה ולהיזהר שלא לפגוע באף אחד כך הייתה דרכו והדבר היה אצלו פשוט בפשטות כך צריך להיות" (בין שני כהנים גדולים, עמ’ 208)[4].
בעל השרידי אש הוסיף הסבר (זכרונות השרידי אש, עמוד טז), הוא נהג לספר שהח"ח נזדמן פעם לעיירה, וישב שם עם מספר בעלי בתים. הוא שוחח איתם זמן ארוך בלי להוציא מפיו אף דבר תורה אחד, והדבר היה לפלא בעיני תלמידיו. אמר להם הח"ח: "רציתי שתיווכחו שניתן לשוחח שיחה קולחת ומעניינת בענייני חולין, בלי להיכשל בלשון הרע".
בסגנון אחר, והדגשה נוספת כתב הרב נתן קמינצקי על אביו: "בהיזדמנויות אחרות נהג ר' יעקב לשוחח אודות מנהגיהם של אישים נודעים. הוא תיאר את החפץ חיים שהשתלט תמיד על השיחה כאשר נושא השיחה היה בענייני חולין. בכל עבירה אחרת הסביר ר' יעקב יש ביכולתו של אדם לעצור את זולתו טרם יחטא לדוגמא כאשר נמצאים במחיצתו של אדם העומד לאכול מאכל לא כשר אפשר לאחוז בידו, אולם כאשר מדובר בלשון הרע אין אפשרות לדעת כלל כי עומדת להתבצע עבירה טרם הגיעו הדברים לאוזני השומע בשלב זה כבר מאוחר מדי כדי למנוע את הדבר דיבר החפץ חיים ללא הפוגה" (רבי יעקב, עמוד 256).
בשם הרב חייקין, הוסבר הדבר בעזרת משל: "וכן שמענו הרבה פעמים ממורינו הגאון הצדיק רח"י חייקין זצ"ל... תלמיד מרן הח"ח, שהתפעל מהרחבת הדיבור של רבו זצ"ל בלי שום תערובות של איסור והיה מזכיר משל מהחיים, שליד עקס-לע-בן היה מנזר ידוע שבו התנזרו הנזירות מהדיבור, ורק אם המנזר והמורה דרך לתיירים [הכל מותר בשביל ממון] היו רשאות לדבר, והיה אומר שהתורה לא אוסרת לדבר, ורק מצווה לדבר טוב, לא אוסרת לאכול בשר רק לאכול כשר, לא אוסרת חיי נישואין רק לחיות ע"פ טהרת המשפחה, זהו המשקל הנאה של התורה"[5].
♦
הדיבור הכשר בלא חטא קשה משתיקה
בנו של החפץ חיים הביא דברים שכתב תלמיד ביום השלושים לפטירתו (אגרות ומאמרים סימן קיט)[6], ובתוך הדברים אנו קוראים על כך הדגשה נוספת, שאינה מדגישה את הצד החינוכי אלא רואה בכך מעלה עצמית: "אני זוכר מימי נעורי, בהיותי תלמיד צעיר בישיבת הח"ח בראדון, שהייתי מתקשה בדבר זה ביחוד: מה המופלא בח"ח? הרי חתנו ר' הירש [לוינסון], כפי הנראה, צדיק יותר ממנו. כשמגישים לו לר' הירש לארוחתו בשר ומרק - וגמא את המרק ומפריש בצנעא להעלים מעשהו מעיני אשתו, את הבשר, כורכו בנייר ומשגרו לבן ישיבה עני, שמאכלו פת במלח בביהמ"ד על ספסל למודו. ואף בענין של שמירת הלשון ר' הירש מחמיר על עצמו יותר מח"ח. ר' הירש מונה וסופר ממש "מלה בסלע". ומזהירותו שלא להכשל ח"ו לא רק בדבור של אסור אלא בדבור מיותר - הוא מכביד בדעת על פיו ולשונו, כמגמגם, והוא מקמץ, ככל האפשר, במלים. והמחבר של "שמירת הלשון", הח"ח, מרבה בדיבורו יותר מהר' הירש ומדייק במבטאו פחות ממנו - ומשום מה זו מפורסם הוא הח"ח, ולא ר' הירש, לצדיק? - ואני לא הבינותי אז, כי הדבור הכשר בלא חטא ובלא אבק החטא - קשה וחשוב משתיקה עקשנית ומהתאלמות. השתיקה העקשנית וההתאלמות מפרישה מהצבור, מרחיקה מהחיים, מעציבה ומדכאה. היא גם מין כילות והיא עוצרת את האדם שיהיה ציבורי. ואסור לשתק אבר, אסור להסתרס שלא לחטוא, ואסור לכלוא בדעת את הלשון. הדבור הוא אחד מיתרונות לאדם על הבהמה. ואדם לא יעשה את עצמו בהמה. הדבור מתנת אלהים לאדם, והאדם לא יתפטר ממנה. מלך המוזג כוס לעבדו - הישפכנה העבד על פני רבונו ומלכו? אכן בכל אבר ואבר נעשתה שליחותו של המקום, וגם הלשון עושה שליחותה בקודש, כגון: למוד התורה ותפלה וכו', ושליחותה בחול, כגון: משא ומתן, שמועות וידיעות וכו', וצריכים, איפוא, רק להיות נזהרים ב"שמירת הלשון" ולא להיות שותקים ומתאלמים. ולשון הח"ח מצאה, אמנם, את מסלולה, שטפה ולא נכשלה ולא נדקרה".♦
רמז בשמירת הלשון
ושמא ניתן למצוא רמז להנהגתו בשמירת הלשון (חלק א שער התבונה פרק א): "גרסינן בחולין (דף פ"ט) אמר ר' יצחק מאי דכתיב האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מאי אומנותו של אדם בעולם - הזה ישים עצמו כאלם... יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם, ולכאורה תמוה, דמהיכי תיתי נאמר שיהיה אלם לדברי תורה א"כ למה נברא הדבור באדם אם לא לדבר בתורת ה' וברוממותו יתברך...".בתשובה ניתן למצוא הד לדברים דלעיל: "ונראה דהנה ידוע דלמוד התורה יש בשני גווני א' ללמוד בעצמו, ב' ללמוד בחבורה עם אחרים. ובכל אחד יש מעלה וחסרון, אם לומד בעצמו יש מעלה שלא יוכל לבוא לשום דיבור אסור כי אין איש אתו שידבר עמו, אבל יש חסרון שהלימוד לא נתברר יפה עי"ז. ואם לומד עם אחרים יש חסרון שע"י התחברות בא לפעמים לדברים בטלים ולשה"ר ולצנות, אבל כנגדו יש מעלה גדולה שעי"ז נתברר הלימוד יפה. וזו כוונת הגמרא יכול אף לדברי תורה פירוש לא שלא ידבר כלל בתורה, רק ישתמש במדת האילמות שהיא השמירה היתירה אף לדברי תורה כגון שלא ידבר עם אנשים כלל אף בדברי תורה מיראה פן ימשך עי"ז לבסוף לדבורים אסורים ורק ילמד לעצמו, וכהאי גוונא בשאר עניני מצות הבאות ע"י דיבור כגון תפלה וכדומה, לא יצטרף לעולם עם שום אדם כדי שלא יבא לדבורים אסורים, על זה השיבו תלמוד לומר צדק תדברון ולא כתיב צדק ידבר בלשון יחיד כמו שפתח תחלה בלשון אלם, להורות לנו שידבר צדק בחבורה כמו שאחז"ל (ברכות ס"ג) חרב על הבדים חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד ולא עוד אלא שמטפשין וכו'. וכן כהאי גוונא בתפלה, מצוה בצבור וברוב עם הדרת מלך.
ואם - כן לפי זה האדם השלם הוא במעלה הגדולה, שצריך להתנהג בשני הפכים, דהיינו בענייני העולם יהיה כאלם ולא ידבר אפילו במותר כי אם במה שהוא הכרח, ובענייני התורה והמצות ירחיב הדבור בכל היכולת ללמוד עם רבים ולדבר עמם בדבר שבקדושה, ומכל מקום יעמוד על המשמר לבלי לדבר עמם בשום דבור האסור"[7]. ונאה מי שדרש וקיים.
♦ ♦ ♦