חזון יהודה – הארות הוספות והערות על סדרת הספרים "חזון עובדיה" הלכות שבת. קמו עמ'. הרב יהודה שוילי. בני ברק תשפ"ו. y0774017828@gmail.com .050-4169758.
ספרי חזון עובדיה למרן הגרע"י זצ"ל הם לא רק מהחשובים שבספרי ההלכה בני זמננו, אלא גם מהמתוקים שבהם. זכה הרב יהודה שוילי לעטרם בהערות רבות, שכעת רואות אור כחיבור עצמאי הנלווה לסדרת חזון עובדיה. חלק ניכר מההערות מוקדשות לציון מקורות נוספים מתורת הגרע"י, צאצאיו ותלמידיו, חלקן לקושיות והערות, חלקן להתייחסויות למקרים קרובים לאלו שנידונו בחזון עובדיה.יש בדברים עושר גדול וברכה לעוסקים בתורת הגרע"י. לא פעם התבררה כאן משנתו האחרונה של הגרע"י בעניינים שבהם חזר בהם, או שכתב במקום אחד לשון שאינה חד משמעית, והדברים מתבררים כשמלה בספרנו. יהי רצון שהרב שוילי ימשיך וכמעשהו בראשונה, כן יעשה בכל סדרת חזון עובדיה.
שתי הערות בשולי הדברים:
בעמ' מד הערה לד, הקשה על ההבנה שאיסור הקרבת דבש על המזבח מהווה מקור לפסול יין שהוסיפו לו סוכר לקידוש לפי הרמב"ם, שלכאורה אין לך בו אלא חידושו בדבש, והרי יש לסוכר שם בפני עצמו ואין הוא כלול בדבש. ונראה ליישב שהשם סוכר הוא מאוחר, ואינו מלישנא דקרא. ואדרבה, בלישנא דקרא השם דבש מתאר גם את התמרים, שבלשוננו אינם קרויים דבש. ויעוין עוד ברש"י (שמואל א' יד, כז): 'ובלשון ישמעאל קורין לאותו דבש סוקר"א בלע"ז', ונראה שפירש את יערת הדבש שאכל ממנה יהונתן בן שאול כקנה סוכר. מעין זה כתב רש"י (שיר השירים ה, א) בביאור הכתוב: 'אכלתי יערי עם דבשי', יעו"ש, ואכמ"ל עוד.
בעמ' מז, קיבל את ההצעה מיסודו של הגר"מ מאזוז זצ"ל, להעלות רב לקריאת עשרת הדיברות ולעמוד במשך כל זמן קריאת התורה, אף שסתם כך אין לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות. עפר אני תחת כפות רגלי הנאמ"ן ס"ט, אף בעוניי אין הצעה זו מובנת לי, שכן המנהג הרווח ברוב אם לא כל בתי הכנסת, הוא לעמוד רק בזמן ברכת הרב לפני קריאת התורה עצמה, ולא בזמן קריאת התורה, ולכן לכאורה אין בהעלאתו כדי לבטל את זה שהעמידה היא לכבוד עשרת הדיברות, דבר שפוסקים רבים הסתייגו ממנו. וצ"ע.[1]
אחזור על הראשונות. חיבורו של הרב שוילי מלא וגדוש בהוספות יקרות על סדרת חזון עובדיה. טוב עשה שזיכה את הרבים בהוספותיו, וכעת יבואו הרבים וייהנו מפירותיו.
עסק התורה – בעניני מתעסק ומצוות צריכות כונה. רלד עמ'. הרב אברהם חיים כהן. ירושלים תשפ"ה. a0534196885@gmail.com .053-4196885.
החיבור שלפנינו, שמקצתו פורסם לראשונה כמאמרים בירחון האוצר, מוקדש לסוגיות מוכרות וחביבות על עולם התורה, המסתעפות מהעיקרון היסודי של הצורך בכוונה כדי לשייך מעשה לעושהו – הן במצוות, הן בעבירות הן במעשים נוספים בעלי משמעות הלכתית. זר ששומע על 'סוגיות מוכרות' עשוי לטעות במחשבה שכל העוסקים בהן הולכים באותה דרך למדנית, כפי שקורה במילי דעלמא, שעיסוק בנושאים מדוברים מדי משרה תחושה מאוסה של עמידה במקום. אולם, מפלאותיה של התורה הוא, שגם בסוגיות המוכרות והנלמדות ביותר, נותר כר נרחב ללומדי התורה שבכל דור ודור להוסיף לקח ופלפול רעננים, וכדרשת חז"ל הידועה (שגם בה עצמה מתקיים הכלל המופלא, ואכמ"ל!): 'למה נמשלו דברי תורה, כדד. מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב – אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם' (עירובין נד, ב).אחת הסיבות לריבוי העיסוק בסוגיות אלו הוא שייכותן המשמעותית גם ל'רייד' הישיבתי וגם לעולם הפסיקה הלכה למעשה, על ענפיהם השונים של שני 'אבות' אלה. אין לך למדן ואין לך פוסק שאינם נדרשים לשאלות הקשורות בכוונה, מעשה ומה שביניהם.
בין הנושאים הנידונים בספר: האם המתעסק שחייב משום שנהנה נחשב כמתכוון (ענף ג)? מה פשר דברי הרשב"א ואחרונים שונים, שכתבו שכוונה של אדם אחד מועילה לחברו, ובאילו תנאים וגדרים נאמר חידוש זה (ענף ד)? מה דין המתכוון להדיא שלא לצאת, למ"ד מצוות אין צריכות כוונה (ענף ו)? האם פטור מתעסק הוא רק מעונש או שמדובר גם בהיתר לכתחילה (ענף ז)? מה דין מצוות בלי כוונה וכן מתעסק במצוות שבין אדם לחברו (ענף ח)? האם הצורך בכוונה במצוות, למ"ד מצ"כ, הוא מן התורה או מדרבנן (ענף יג)? מה היחס בין כוונת יציאה ידי חובה ובין כוונה לברכה הנדרשת שנידונה בסוגיית פתח בדחמרא וכו' (עמ' עח-פ)?
סגנון הכתיבה רהוט ונעים לקריאה, סידור הדברים בהיר וכל דיון מוביל בצורה הגיונית לדיון הבא אחריו, והסברות פשוטות ומאירות. בסוף הספר צורף מפתח עניינים שימושי לנושאים שנידונו בספר.
אצטט פנינה יקרה מן ההקדמה:
שמעתי ממו"ר דודי הג"ר יהושע עדס שליט"א, שאמר בשם מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאם היו מתבוננים בברכות שאומרים כל יום, לא היה צריך ללמוד מוסר, וזאת משום שאין לך מוסר גדול יותר מאמירה למעלה ממאה פעמים ביום כי ה' הוא 'מלך העולם'.
לחיבת הקודש, אעמוד על שתי נקודות המצריכות עיון נוסף לענ"ד:
א. בעמ' צד הובאו ראיות מכמה ראשונים (רש"י ר"ה כח, א ד"ה מהו; ריטב"א שם ד"ה אמר; חי' הר"ן שם ד"ה כפאוהו; מאירי שבת עג, א ד"ה כבר) לשיטת רע"א שיש במתעסק איסור תורה, ולא התחדש אלא פטור מקרבן. אולם, לכאורה הראשונים בסך הכל העתיקו את דין הגמרא שמתעסק פטור, ושמתעסק שנהנה חייב, ואין בדבריהם תוספת פרשנית מיוחדת. אמנם גם אין בדבריהם אמירה שמתעסק מותר לכתחילה, אבל נראה שבכגון דא, לא ראינו אינה ראיה, ומהא ליכא למשמע מינה.
ב. בהמשך דיון זה, בעמ' צה, הובאה ראיה מהתוס' (סנהדרין סב, ב ד"ה להגביה) וראשונים נוספים לכך שאין במתעסק איסור תורה, ושלא כרע"א. הראיה היא מכך שהראשונים הקשו על הצורך בשני פסוקים כמקור לדין מתעסק, גם הכתוב 'בה', שממנו נלמד פטור מתעסק בכל התורה, וגם 'מלאכת מחשבת', שממנו נלמד דין מתעסק בשבת, ולא תירצו כפי שמתבקש לתרץ לשיטת רע"א, שמתעסק בכל התורה אסור מן התורה ורק נפטר מקרבן, ואילו בשבת אין איסור דאורייתא במעשה שאינו מלאכת מחשבת – ומכאן שסברו שגם במתעסק בכל התורה אין איסור דאורייתא. והובא שכן הוכיח מהתוס' בכלי חמדה (ויצא אות ג). יש לציין כי בעל הכלי חמדה עצמו (בספרו 'מכתבי תורה והערות', מכתב טו) דן לומר שדווקא בשבת המתעסק חמור יותר מבכל התורה ויש בו איסור דאורייתא, משום שסוף סוף אינו שובת. ומוכיח זאת מהאמור בגמרא (מנחות לז, ב) שיש איסור בהליכה ברה"ר בשבת בטלית שנפסקו חוטיה והמתעטף בה אינו יודע זאת. ואולי יש לדחות ראיה זו, דשאני מקרה זה שבו האדם מודע לכך שיש עליו בגד, אלא שטועה לחשוב שהוא מצויץ כראוי, ולכן דינו כמשאוי ולא כבגד. ואולי אין זה דומה למתעסק הרגיל, שאינו מודע לעצם המעשה, וצ"ע.
ג. בהסכמת הג"ר עמרם פריד לספר חזון יהודה שנסקר לעיל, ציין לדברי התוס' (שבת יא, א ד"ה שמא), בעניין יציאה במחט סמוך לכניסת שבת: 'אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא', הרי שאין במתעסק איסור תורה.
♦ ♦ ♦
מחלוקת הגר"ח מבריסק ורבי אליעזר סילבר בענין אתרוג שאינו מהודר♦ הציפורניים בהלכה