כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים. מיהו אם בעלי הקבלה מחמירין יש להחמיר גם כן. וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן.
♦
א.
יש להקדים שעיקר ענין הקבלה הוא להוכיח את אחדות ה', דהיינו שכל הפרטים שיש בעולם וכל הדעות שיש בעולם מקורם ושרשם בא"ס ב"ה, באופן שכל דבר וכל דעה בעולם שורשה ביסודות עליונים. ולכן אמרו ז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, שהם בחינות שונות והכל שורשו למעלה. ובכתבי המקובלים מצינו בהרבה מקומות שמסבירים את המחלוקות על פי סוד, דהיינו כל שיטה מה סודה ועניינה ושורשה למעלה. באופן שכל שיטות הפוסקים יש להם סודות עליונים. ולפי זה צריך להבין מה הכוונה כשאומרים "מחלוקת הפוסקים נגד המקובלים", שאם המקובלים הסבירו סוד של שיטה אחת, אין זה אומר שהשיטה השניה אין שורשה בסוד, ויבואו המקובלים ויסבירו את אותה שיטה ג"כ על פי הסוד, וא"כ מה הביאור במחלוקת המקובלים והפוסקים אתמהה?
ונראה שכשאומרים מקובלים הכוונה לסברות שאין להן מבוא על פי כללי הדינים, ורק לפי סברות קבליות יוצאת הנהגה כזו. באופן שכשיש מחלוקת מקובלים נגד פוסקים היא מחלוקת בין סברות קבליות שונות, ואחת מהסברות הקבליות יש לה גם סברות על פי כללי הדינים. ולפי זה מובן היטב למה נקטו הפוסקים שהלכה כהפוסקים נגד המקובלים, כיון שהפוסקים יש להם סברות קבליות ודיניות ואילו המקובלים רק קבליות. ואע"פ שאין איתנו יודע לבאר את סברות הפוסקים לפי סברות קבליות, ודאי שבכהאי גוונא לא נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, שאין זה עניין דיני אלא עניין קבלי, ומוכרח שיש סברא קבלית ומה שאיננו יודעים אינו סיבה לומר שלא קיים או שלא למנקט כן.
♦
ב.
והנה יש הרבה מקומות שהסוד אינו חולק על הדין אלא מגביל אותו. ודוגמא לזה "מזמור לתודה", שעל פי הדין יכולים לאומרו או מיושב או מעומד, ואין בזה הגבלה. והמקובלים כתבו שיש לאומרו דוקא מיושב. נראה שזה לא חשיב מחלוקת, שהרי הדין מסכים לאומרו מיושב, וגם הסוד מסכים שאם אמרו מעומד יצא ידי חובתו, ועל כרחיך ר"ל שעניין אמירת מזמור לתודה הוא לעשות נחת רוח ליוצרנו על ידי שמשבחים אותו ולומדים מזמורי דוד המלך ע"ה, ובין אמרו מעומד או מיושב מקיים זה, אמנם אם אמרו מיושב מרוויח שרמז ג"כ לעוד סוד נפלא ובזה עושה יותר נח"ר ליוצרו. וזו כוונת המקובלים, שע"י שרומז במעשיו לאותם סודות עליונים גורם תיקון יותר גדול למעלה ועושה יותר נח"ר ליוצרו.
ודוגמא לזה תפילת שמונה עשרה, שאם כיון רק בברכת אבות יצא יד"ח אע"פ שלא כיון בשאר הברכות, אבל אם כיון בכל הברכות עושה נח"ר ליוצרו באופן מושלם יותר, ועושה תיקונים למעלה באופן נעלה. וכן בכל הגבלות המקובלים.
עוד דוגמא, "ברכת הלבנה", שע"פ הדין מברכים אותה מזמן שמתחדשת עד אמצע החודש. וכתב ר"י גיקטיליא שיש סוד נפלא לאומרה אחר ז' ימים. ולפי המהלך הנז' אין כוונתו לומר שלא מהני כלל לפני כן, דודאי אם יברך לפני ז' קיים מצותו וקיבל פני שכינה ושכרו רב, אלא שאם יקפיד לברכה אחר ז' עושה נח"ר ליוצרו באופן יותר נעלה שרומז לסוד השבע. ולכן לא נחשב מחלוקת פוסקים נגד מקובלים. אלא תוספת ענין במצוה שהוסיפו המקובלים. ובזה הדין שעיקר המצוה מתקיימת כהדין, ותוספת נח"ר ליוצרו בהקפדת המקובלים, שיש סוד נפלא שנתוסף על ידי הנהגות אלו.
♦
ג.
אמנם במקום שסותרים ממש, דוגמא לפי הפוסקים שסוברים שיש לברך את ברכות המצוות בעמידה, והמקובלים כתבו לומר ברכת תפלין של יד בישיבה. הוא סתירה. וכן הנחת המטה בין צפון לדרום או מזרח למערב. בכהאי גוונא יש סתירה בין הדין לסוד. ובכהאי גוונא יש ללכת לפי הדין, כיון שגם סברות הדין שורשן למעלה ויש להם סוד נפלא, ואע"פ שהמקובלים כתבו סוד היפך זה, אינו סיבה שלא יהיה סוד הפכי לסוד שגילו. [הדוגמאות הנ"ל אינן מדוייקות אלא לסבר את האוזן, ולהלן נפרט בהן ב"ה.]
♦
ד.
ובזה נבין ונשכיל את הכללים שכתבו הפוסקים בעניינים אלו. וזו לשון מגן אברהם סי' כ"ה ס"ק כ': כתב בכנסת הגדולה בכללי הפוסקים (ס"ק א ב), כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים, רדב"ז ח"א סימן מ"ט פ' [בדפוסים שלנו הוא ח"ד סימן אלף פב וקיא וקנא] וספר יוחסין (מאמר א, כא ע"ב, ערך רשב"י) ור"י הלוי סימן מ"א. וכן כתב הרב בית יוסף כאן. מיהו אם בעלי הקבלה מחמירין יש להחמיר גם כן. וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן, רא"ם ח"א סימן פ', עכ"ל. עכ"ל מגן אברהם.
ולפי הנ"ל הוא ברור ומובן ומושכל שכן מוכרח, וק"ל. וכפי הנראה זו שיטת מר"ן הבית יוסף כפי שקבל מחכמי ספרד, עיין תשובת רבי יצחק קארו, דוד מר"ן, שנדפסה בשו"ת בית יוסף אבן העזר בסופו. [עיין בספר אבני יסוד ח"א כללים נ"ב – ס', ויש לעיין היטב בכל דבריו].
וכן הלכו בדרך זו חכמי מרוקו. כן כתב כמוהר"ר יעקב אביחצירא בשו"ת יורו משפטיך ליעקב סימן קט"ו, ע"ש. וכן כתב מהרמ"ט בשו"ת השמים החדשים חאו"ח סימן ה'. וכן כתב כמוהר"ר שמואל עמאר בתשובתו שנדפסה בש"ת מענה אברהם או"ח סימן ב ובשו"ת דברי שלום ואמת או"ח סימן א'. וכ"כ כמוהר"ר יהושע מונסונייגו בס' נשמת חיים (ברכות השחר יב כ כג), ועיין מה שהאריכו בויכוח גבי הנחת תפילין של יד בישיבה בשו"ת מנחת פיתים, ובשו"ת המעלות לשלמה חאו"ח סימן יג בסופו. ובשו"ת תבואות שמ"ש חאו"ח סימן סז, ובשו"ת עמק יהושע ח"א חאו"ח סי' לד וח"ב אבני מילואים סי' א וח"ג סימן לג. ובשו"ת מים חיים משאש ח"ב סי' צג. ושו"ת שארית הצאן ח"ג סי' רעח וסימן רצד. ושו"ת ויען שמואל חאו"ח סי' ב'. דרכי דוד אבן כליפא חאו"ח סי' ד'. פרחי שושנים ערך תפילין. והמעיין בכל הויכוח הגדול יראה שרובם ככולם מודים לכלל הנזכר, והמחלוקת בפרט זה דייקא מה דעת הפוסקים ומה דעת המקובלים. [אמנם יש מחכמי המערב שאפשר להבין מדבריהם אחרת, אבל כמדומה שלא מחמת מסורת, אלא כדי לפרש איזה מנהגים שהיו רווחים, ועכ"פ בדרך כלל אפשר לפרש את המנהגים על פי סוף דברי מגן אברהם, שאין לכוף הצבור, וממילא לית את שמע מינה כלום, ודו"ק.]
♦
ה.
ויש שיטה אחרת במקובלים, והיא שיטת הרש"ש, שכשלא שייך הסוד שגילה האר"י אין שייכות למצוה עצמה, ולזה נקט שאין לברך ברכת המפיל אחר חצות הלילה, כיון שלא שייך הדורמיטא. ונראה מדבריו שהאר"י ז"ל היה בדרגה גבוהה מאוד, שכל סוד שגילו לו מן השמים והספיק לגלותו לתלמידיו, כלול בזה שאין להתחשב בסודות אחרים, וכאילו אינם, ואותם סודות הם הם דברים הנאמרים באמת וזולתם אין, ולכן כשלא שייך מציאות אותו הסוד ממילא לא שייכת כלל המצוה. ובדרכו דרכו הרב בן איש חי וכף החיים. ולפעמים כתבו שאפילו דברים שלא מפורשים באר"י אלא שכך אפשר לדייק וללמוד מדבריו, ג"כ עבדינן כוותיה. ראה דוגמא לזה בשו"ת רב פעלים גבי ספירת העומר לנשים. וכן נקטו כדבר זה גם בסברות וסודות שאר מקובלים, דומיא דמהר"י צמח גבי איטר יד בתפילין, אלא ששם פסקו כוותיה לחומרא ולא לקולא, אמנם כף החיים פסק כוותיה גם לקולא בספיקות.
אמנם בשו"ת לחמי תודה (סימן כ"א) האריך להסביר ולהשכיל שאע"פ שאותו סוד לא שייך אחר חצות לילה, עדיין שייכת המצוה, ושייך השבח והבקשה שבברכה, וכיון שיש שייכות אע"פ שלא שייך אותו סוד אין זה סיבה לבטל את המצוה. וראוי לעיין בדבריו בשימת לב, כיון שדבריו בזה יסודיים מאוד. והביא דבריו החיד"א בברכי יוסף (סימן רל"ט אות ב). והיא הדרך המקובלת בישראל.
♦
ו.
ולפי דעת הרש"ש לא מסתבר לומר שכל סברא שיאמר כל מקובל ממילא מוכרחים לשנות ההלכות על פיו, ויש לעיין איזה מקובלים כן ואיזה לא. ולדוגמא בענין לימוד משנה בליל שבועות, שמהר"ח הכהן מאר"צ בספרו מקור חיים האריך לבאר על פי סוד שאין שייכות ללימוד משנה בליל שבועות ואין ללמוד. והחיד"א הביא דבריו כמסתפק, וכתב שיש ללכת בודאי ולא להכנס לספק, דהיינו שלא ראה הכרח גמור לדבריו, אבל על כל פנים מאן דמצי למילף מילי אחרינייתא עדיף. וכעת התגלה כתב יד של מהרח"ו שכתב להדיא ללמוד משנה בליל שבועות, הרי שאותו סוד לא מכריח הנהגה למעשה, ועיין.
ז.
וכעת מהכלל נפנה לפרטים, ונראה שלהשתמש בכללים אלו צריך עיון רב ובירור רב, ואי אפשר כל כך ללמוד מהפרטים על הכלל, כיון שהדברים מורכבים. [ולא אכתוב בצורה פרטית אלא בכלליות.] ואזכיר דוגמאות שראיתי שהביאו בענין זה, אע"פ שיש עוד הרבה, ודי בזה למבין ומשכיל:
א. הנחת תפילין בישיבה או בעמידה, סימן כ"ה סעיף יא. הנה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש והטור לא כתבו שיש לברך את ברכות המצוות בעמידה, יוצא שאין דין בזה אלא כל אחד יעשה כפי מצבו ועניינו. אמנם הטור והשו"ע בסימן ח' גבי ציצית כתבו שיברך מעומד. ובבית יוסף הביא מקורו מסמ"ק שדרש גבי ציצית שיש להתעטף מעומד. ושוב הביא הבית יוסף את דברי אורחות חיים שכל ברכות המצות מעומד. והנה כלל זה דארחות חיים אינו מוכרח שהכי קיימא לן, שהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שהם הפוסקים שכל בית ישראל נשען עליהם, לא הזכירוהו. וגם מוכח מכמה מקומות דלא ככלל זה, כמו שהביא המג"א ממשנה מסכת חלה, ונפסק בכל הפוסקים שאשה יושבת וקוצה חלתה בשביל הברכה, והוא ברכת המצות. ואע"פ שהמג"א כתב לחלק, הגר"א כתב שאין לדבריו שחר. וכן מוכח מסימן תרל"טף שהרמב"ם אמר לברך ברכת לישב בסוכה מעומד משום עובר לעשייתן, ולא נקט משום שברכות המצות בעמידה. באופן שאין הכרח מה ההלכה בזה, ובפשטות אין חייבים בעמידה.
ובברכת תפילין האגור הביא מהזוהר שיש להניח תפילין של יד בישיבה. ומרן הבית יוסף לא הביאו, ורק מור"ם הביאו בדרכי משה ובהגהת שו"ע. וגם האריז"ל כתב שהנחת תש"י מיושב, ולא כתב להדיא על אמירת הברכה. ועיין כף החיים סימן כ"ה ס"ק ל"ג שאסף שיטות המקובלים, שיש אומרים שיברך מעומד ויניח מיושב ויש אומרים שגם יברך מיושב, והכריע לברך מיושב, עש"ב. ועיין בית עובד (אות כז) שכתב לברך מעומד ולהניח מיושב על פי דברי האר"י והפוסקים. ועיין ביאור הגר"א שכתב שאין הכרח בזוהר להניח תפילין של יד בישיבה, ורק יש הכרח להניח תפילין של ראש בעמידה.
וכעת אם נרצה לדעת מה יעשה ישראל על פי הכללים הנזכרים, נראה שאין כאן כל כך שייכות, כיון שאין הכרעה בדברי המקובלים, וגם בדברי הפוסקים אין הכרח. ולכן מי שמברך ברכות המצוות בעמידה הוא בבחינת הידור וחומרא. וגם דברי המקובלים להניח בישיבה הוא ענין הדור וחומרא. באופן שכאן אינו מחלוקת פוסקים נגד מקובלים, אלא הידורים סותרים, וצריך לבחור ביניהם. ובזה מובן היטב למה פוסקי המערב בדור שלפני פנינו התווכחו טובא בענין זה [עיין המצויין לעיל], שיש אומרים שפוסקים שברכות המצוה בעמידה, וכיון שהוא פסק ודין אזלינן בתריה נגד המקובלים, ויש אומרים שאין כאן פסק ודין ואינו אלא הידור ומעדיפים את הידור המקובלים שסוברים לשבת. ויש אומרים שאע"פ שאין פוסקים ברכות המצות בעמידה, אבל בדעת המקובלים סבירא להו שאין הכרח לשבת בברכה, וממילא עדיף לברך בעמידה. באופן שכדי להכריע בזה לא יעזרו לנו הכללים.
ב. הנחת תפילין באיטר יד, סימן כ"ז ס"ו. הגמרא וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים כתבו שאיטר יד יניח תפילין בימין כל אדם. ומהר"י צמח זלה"ה בספרו זר זהב כתב מחמת איזה קושיות שעל פי סוד יש לאיטר להניח ככל אדם בשמאל, ועיין בספרי משפטי איטר שביארתי סברתו, ע"ש. ועכ"פ מצינו ברדב"ז ובמקור חיים שכתבו שעל פי הקבלה איטר יש לו להניח בימין. וגם הרבה מקובלים בדורות שאחריו חלקו על דבריו, יש חלקו בקשות ויש ברכות. ועכ"פ אין בעולם מי שפוסק כסברת מהר"י צמח לגמרי, ורק הבא"ח וכף החיים כתבו להחמיר כוותיה ולהניח אחר התפילה גם בשמאל.
ורק הכף החיים השתמש בדבריו גם לקולא, דהיינו כשיש ספק איטר, שבפשטות הוא ספק דאורייתא ויש לו להניח תפילין בב' ידים, כותב כף החיים שכל כהאי גוונא שהוא ספק מחמת מחלוקת הפוסקים יש להכריע כדברי קבלה, ויניח רק בשמאל כל אדם. ע"ש.
וכעת אם נמצא מי שכותב שאין לפסוק כמהר"י צמח אינו ענין לכלל דידן, שהרי גם אם היתה הלכה שפוסקים כמקובלים נגד הפוסקים, אין הכרח למינקט כסודו של מהר"י צמח שכתבו מסברא דיליה מחמת איזה קושיות, ואין זו דעת שאר המקובלים, וביותר כאן שרוב המקובלים חלקו עליו. ולכן אין לזה שייכות לכללין.
ג. הנחת תפילין לפני עלות השחר, סימן ל'. מרן התיר להניח תפילין כאשר קם בעוד לילה. וכן נקטו הפוסקים, וכף החיים ס"ק ח' כתב שעל פי האר"י אין להניח תפילין לפני עלות השחר. ע"ש. והנה בזה האר"י לא כתב איזה סוד לאסור להניח תפילין בעוד לילה, רק כתב למה הנחת תפילין שייכת ביום, וזה גם על פי הדין הוא כך. אלא שכף החיים לשיטתו כמו שכתבנו לעיל, שסובר שכל מקום שלא שייך הסוד ממילא לא שייך המצוה והדין, ולכן כתב שעל פי הסוד אין להניח לפני עלות השחר. אבל לפי שיטת הלחמי תודה והחיד"א אינו כן, דאע"פ שלא שייך הסוד אין זה סיבה לאסור להניח, והוא פשוט. באופן שכאן אינו שפסקינן כהפוסקים נגד המקובלים, אלא שסבירא לן שאין כאן מחלוקת ולכו"ע שרי. וילפינן מכאן שהפוסקים שפסקו כהשו"ע לא סבירא להו כשיטת כף החיים ותו לא מידי.
ד. ברכת הנותן ליעף כח, סימן מו ס"ו. הטור כתב שמנהג אשכנז לאומרה, ומרן הבית יוסף כתב שכיון שאינה בגמרא אין לאומרה, שאין לנו רשות לחדש ברכות. והנה הרבה הבינו מזה שמנהג ספרד היה לא לאומרה. אמנם בדקו בסידורי ספרד כתבי יד ודפוסים עתיקים מלפני הבית יוסף ואחריו, ובכולם נמצאת ברכת הנותן ליעף כח, וצ"ע אמאי הטור כתב שהוא מנהג אשכנז.
והטעם שאמרוה אפשר לפרש בב' אפשרויות - א' שסוברים שמותר לברך ברכות שתקנו הגאונים אע"פ שלא מוזכרות בגמרא, וכמו ברוך שאמר וברכת פדיון הבן, והוא הדין ברכת הנותן ליעף כח. ב' שגרסו ברכה זו בגמרא. באופן שגם על פי הדין יש מקום גדול לברכה זו.
האר"י ז"ל כתב סוד לברכה זו ושלכן יש לאומרה.
והנה מצינו במנהג רוב ככל ישראל לברך ברכה זו, אמנם היו איזה חכמים במרוקו שלא ברכוה, וטעמם כיון שסברו שמנהג ספרד היה לא לאומרה, וכן פסק השו"ע, וא"כ הוא מחלוקת פוסקים נגד מקובלים וצריך לנהוג כהפוסקים, וכפי הכללים שכתבנו. אמנם בהגלות נגלות שאינו כן אלא המנהג היה לברכה, ממילא במקום מנהג אזלינן בתריה גם נגד מר"ן, ואינו חידוש המקובלים לנהוג כן אלא מחמת הדין, ובמיוחד שביארנו שאין קושיא על הברכה. ואע"פ שאפשר שאם האר"י לא היה אומר לברכה, היו הספרדים מבטלים את הברכה מחמת דברי מרן השו"ע, אמנם כיון שהאר"י חיזק את הברכה זה סייע שישארו במנהגם. ודו"ק. ומצאתי בכתב יד כמוהר"ר יוסף פינטו זלה"ה בעל לקח טוב, שכתב שמברכים ברכת הנותן ליעף כח מחמת המנהג, והוא כנזכר.
ה. נוסח ברוך שאמר, סימן נא סעיף א. הטור כתב שמנהג ספרד לומר ברוך שאמר בנוסח אחד, ואילו מנהג אשכנז לומר בנוסח של פ"ז תיבות. והמקובלים כתבו לבאר את הסוד של פ"ז תיבות. והנה לכו"ע אם יברך ברוך שאמר שאינו של פ"ז תיבות מקיים את מצות ותקנת אמירת ברוך שאמר, ועושה נחת רוח ליוצרו ועושה פירות למעלה בעולמות העליונים. אלא שאם יאמר נוסח פ"ז תיבות ירויח עוד שגם רמז לסוד ראשו כתם פ"ז, ועושה יותר נח"ר ליוצרו. וגם מנהג ספרד סובר שאם בירך ברוך שאמר בנוסח פ"ז תיבות יצא ידי חובתו. באופן שאינו מחלוקת בדין, אלא שהמקובלים יש להם עוד סוד שאינו בברוך שאמר הספרדי. ולכן בכהאי גוונא נחתינן לדברי הרא"ם הנזכרים, כשהמקובלים מחמירין יש למיזל בתרייהו אמנם אין יכולים לכוף לעשות כן. ובדברים של נוסח התפלה הרבה פעמים המון העם מתעקשים טובא. וכמו שרואים בזמנינו בכמה קהילות בחתימת מכניע מינים, שאע"פ שהוכיחו באותות ומופתים שאינו אלא המצאת חמדת ימים מחמת שיבוש הצנזורה, בכל זאת לא מוכנים לשנות בטענה שכך מנהגם. וכל שכן כל ברכת ברוך שאמר שאינו קל לשנות לציבור. ולכן אם נמצא קהילות שהמשיכו בברוך שאמר הספרדי אינו הכרח שסברו שאין להתחשב במקובלים, אלא יש ראיה שלא כופים את הציבור. והנה בעיר טיטואן נהגו לומר בימי חול ברוך שאמר נוסח פ"ז תיבות, ובשבת ויו"ט בנוסח הספרדים. ונראה שטעמם כיון שבשבת ויו"ט מנגנים ב"ש, ואותה מנגינה לא נכנסת בנוסח פ"ז תיבות, וזה יגרום מחלוקת ותרעומת, ולכן הניחו במנהג ספרד, ואילו בימות החול שאין מנגינה אין עיכוב, וזה תלוי בקהל ובמצב המקומי. ומזה ששינו בחול מוכח שרצונם לעשות כהמקובלים.
ו. דילוג פסוקי דזמרא כדי להתפלל בציבור, סימן נב סעיף א. מרן כתב שיש לדלג פסוקי דזמרא כדי להתפלל בציבור. והנה באחרוני זמנינו יש ב' הבנות בדברי מר"ן. יש שהבינו שהוא היתר וקולא למי שרוצה, דהיינו שאם רוצה להתפלל במנין מותר לו לדלג ואם מעדיף לומר על הסדר גם כן יכול. ויש שהבינו שהוא חובה לדלג כדי להתפלל בציבור. ומחלוקת זו תלויה במחלוקת אחרת, אם תפלה בציבור היא חובה או רשות, דלמ"ד שהוא רשות מוכרח לפרש כפירוש ראשון, ולמ"ד שהוא חובה מפרש כפירוש שני, וק"ל. ועיין בספרי פריו יתן ח"ב שהוכחתי באותות ומופתים שתפלה בציבור היא חובה ותקנת חכמים וממילא גם היא חובה לדלג, כפשטות השו"ע והראשונים.
והנה בספר באר היטב כתב שלפי הסוד אם מדלגים גורמים בלבול בעולמות עליונים, ולכן הזהיר המגיד את מרן הבית יוסף שיגיע מוקדם לבית הכנסת כדי שלא יצטרך לדלג, ולמד מזה שלפי הסוד אין לדלג אע"פ שיפסיד תפלה בציבור. וכל חכמי המערב חלקו על באר היטב, שהרי המגיד לא אמר לבית יוסף שלא ידלג אלא אמר לו שיגיע מוקדם, מוכח מזה שאם יגיע מאוחר ידלג. ועיין כף החיים ס"ק ב' שדעתו לא לדלג כלל אע"פ שבן איש חי סבירא ליה לדלג, ע"ש.
באופן שבדין זה יש מחלוקת בפוסקים ומחלוקת במקובלים, בפוסקים מחלוקת אם הוא רשות או חובה, ובמקובלים אם סוברים לדלג או לא לדלג. ולכן אם נסבור שעל פי הדין חייבים לדלג כיון שתפלה בציבור הוא חובה, ממילא ודאי שכך הדין, וכל שכן שאין כאן דברי מקובלים מפורשים רק נטיית הלב של איזה מקובלים, ולכן אפילו למ"ד שהדילוג הוא רשות אינו מוכרח להסכים עם כף החיים.
ז. ובנעימה קדושה, סימן נט. יש שני פירושים וממילא שתי גרסאות, א' ובנעימה קדושה ו' בחולם. ב' ובנעימה, קדושה כולם, ו' בשורוק. והן שתי גרסאות בראשונים, עיין ברד"א שהביא את שתיהן וכתב שהנכון כהראשון, וכ"כ ארחות חיים הב"ד מרן בית יוסף, וכ"כ הרא"ה ברכות לא ע"ב. וכפירוש השני נקטו רש"י בישעיה ותוס' בחגיגה ופירוש סדור התפלה לרוקח. והאר"י בשער הכוונות ג"כ כתב כפירוש השני.
והנה כאן הוא מחלוקת בביאור המילה, ואינו מחלוקת הפוסקים, שכולם מודים שיוצאים ידי חובה גם אם גורסים כפירוש השני, ופליגי מה הפירוש הנכון. ובאופן כזה קשה להחשיבו מחלוקת הפוסקים נגד המקובלים. אלא יש שני פירושים, אחד שיותר נוטים לו בעלי הפשט והשני שמסכימים עמו המקובלים. ונראה שלפי הכללים בכהאי גוונא יש לנקוט כהמקובלים, וכן נהגו במראכש כמו שנראה בסידורים כתב יד. אמנם במקומות אחרים במרוקו כנראה נהגו כפירוש הראשון, ואולי לא רצו לבלבל את הציבור כיון שכך היה כתוב בסדורים.
ועוד דעיין בדברי האר"י בשער הכוונות, שכותב שיש לומר קדושה בשורוק שכתב כתב הר"ד אבודרהם ורש"י. ומה שכתב שכן כתב אבודרהם, צ"ע קצת שהרי הכרעתו לא כן. ועכ"פ אפשר שסבר שכך הוא הפשט והביאור של המילה, ולא שסבר שכן הוא על פי איזה סוד. ולפי זה אין כאן מחלוקת מקובלים עם פשטנים כלל.
ח. ברכת מעין שבע בבית חתנים, סימן רסח סעיף י. כתב מרן שאין אומרים ברכת חתנים בבית חתנים או בית אבלים דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין. ע"כ. וכתב כף החיים ס"ק נ' שזה הוא לפי פשטן של דברים, אבל כיון שכל דברי חז"ל הם מסודרים על פי הסוד וגם האר"י ז"ל בשער הכוונות נתן טעם בסוד לברכה זו א"כ לפי זה לא יש חילוק ובכל מקום שיש עשרה יש לאומרה, וכ"כ מהר"א טובייאנא בסדור חסד לאברהם וכ"כ שלמי ציבור ובן איש חי. עכ"ד. והנה הכא יש הטעם שבגמרא שמגביל וטעם הסוד שייך תמיד. ולפי כללים דידן בכהאי גוונא אזלינן בתר הפוסקים, שודאי יש איזה סוד לא לומר בבית חתנים ואבלים, ואע"פ שאינו ידוע לנו, כיון שכך אמרו הפוסקים ודאי יש לו שורש למעלה. וכל שכן שכאן המקובלים לא כתבו טעם מיוחד לאומרו גם בבית חתנים, אלא שהטעם הכללי שנתנו לית ביה חילוקא. ובכהאי גוונא לא חשבינן ליה כמקובלים נגד פוסקים, אלא שהמקובלים לא אמרו כל הסודות שיש בזה, רק את הסוד הכללי. ועיין שו"ת שארית הצאן ח"ג סימן רעז שכתב על זה: אנן בדידן אין אנחנו מתנהגים על פי הסוד בכמה דברים וזה מכללם, דהרי אין אומרים אותה בבית חתנים ובבית האבל. עכ"ל. ולפי הנז' אין צורך לומר כן, אלא שלא סבירא לן שהסוד חולק על הדין, אלא אמרינן שודאי איכא איזה סוד שעדיין לא התגלה. ושוב עיינתי בספר מקור חיים למהר"ח הכהן מארם צובה וראיתי שפירש טעם בסוד למה אין צורך לאומרה בבית חתנים ואבלים, ועוד טעם דיני בזה, עיין שם ותשמח. וכן בסדור מהר"ש ויטאל חמדת ישראל (הנד"מ עמ' סז) כתב: יאמר ברכה אחת מעין שבע בבית הכנסת. ע"כ. ומשמע שאתי לאפוקי בית חתנים ואבלים, הרי שלא ראה סתירה בין הדין לאומרה בבית הכנסת לחוד לסוד.
ח. במוסף של שבת מנהג ספרד לומר למשה צוית ומנהג אשכנז לומר תכנת שבת, סימן רפו ס"א בטור. ועיין כף החיים ס"ק א' שעל פי האר"י יש לומר תכנת שבת, ע"ש. ובקהילות מרוקו יש שהמשיכו במנהג ספרד ויש ששינו כנוסח אשכנז וכדברי המקובלים. והנה כאן אינו מחלוקת פוסקים נגד מקובלים, שהרי לכו"ע יוצא באיזה נוסח שיאמר, ורק שאם יאמר תכנת יש עוד סוד שנוסף שאינו בנוסח למשה צוית, ובכהאי גוונא עבדינן כהמקובלים כשאין גורם מחלוקת ומסכימים בלי צער ותרעומת. ולכן יש מקומות שהציבור הסכימו ורצו לשנות על פי סוד ויש מקומות שהיה קשה להם לשנות.
ט. ברכת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת, סימן תפז סעיף א. כתב הטור שהרב נסים גאון כתב שלא לאומרה בליל פסח. וכתב מרן הבית יוסף שהר"ד אבודרהם כתב שהמנהג לאומרה. ועכשיו פשט המנהג שלא לאומרה. עכ"ל. ועיין מנורה בדרום מאמר שהוכיחו שהמנהג בכל ישראל היה לאומרה בליל פסח, ודברי רב נסים גאון נכנסו לאט לאט, וכמו שכתב הבית יוסף שמנהג ספרד היה לאומרה, ורק בדורות מאוחרים השתנה המנהג. והנה דברי רנ"ג אינם מוכרחים, אלא שהיא סברא שכיון שהוא ליל שימורים אין לאומרה, אבל האומרים אותה יאמרו שלא פלוג רבנן בתקנתייהו, ואע"פ שבאותה לילה אינו שייך אמרינן ליה כשאר לילות. ושתי הסברות יש להן מקום על פי הדין.
והנה הרש"ש כתב שיש לאומרה, ועיין כף החיים ס"ק כ"ב שכתב לשון הרש"ש, וזו לשונו: אע"פ שנראה שאין לה מקום, מכל מקום צריך לאומרה גם בליל פסח שחל להיות בשבת כיון שהוזכרה בתלמוד שבת דף כ"ד ולא חילקו בין פסח לשאר ימים טובים, ואותו החילוק שכתב הרב נסים הוא מסברא, עכ"ל. הרי שטעמו על פי כללי הדינים ולא על פי הסוד. וא"כ הוא מחלוקת בין הפוסקים, ובאופן כזה נקטינן כהשו"ע וכ"ש שכך היה המנהג כבר לפני השו"ע. אבל אם נמצא שעל פי הקבלה יש לאומרו, והוא סוד מוכרח, א"כ לפי הכללים כיון שהוא מחלוקת הפוסקים נקטינן כהמקובלים. ועכ"פ אם לא נהגו לאומרה במרוקו אינו מחמת שסברו שאין לפסוק כהמקובלים אלא שסברו שאין כאן דברי קבלה. ועיין שו"ת עמק יהושע ח"ב חאו"ח סי' ז.
י. סדר אגידת הלולב, סימן תרנא. עיין כף החיים ס"ק י"ד, שר"י אבן שועיב כתב שעל פי סוד יש לאגדם הדסים בימין וערבות בשמאל. ואילו מהר"י צמח כתב לשים ההדסים אחד בימין א' בשמאל וא' באמצע, וערבות אחת בימין ואחת בשמאל. באופן שהוא מחלוקת בין המקובלים, ואינו עניין לכלל דילן, שהרי לפי הדין אין הבדל, העיקר שיהיה קשור, ופליגי המקובלים איך כדאי לקשור לפי סודות הארבע מינים. וזה אינו קשור לכלל דידן, אלא השאלה היא כשיש מחלוקת בין המקובלים איך לנהוג, וכאן אין הדברים מפורשים בדברי האר"י, רק שכך מהר"י צמח כתב שצריך לצאת לפי הסוד הכתוב בזוהר.
יא. לעכב פקדון שבידו מחמת חוב, חו"מ סי' ד' וסימן רצ"ב. עיין שו"ת יורו משפטיך ליעקב סימן קט"ו שדעת מור"ם ומר"ן שיכול לעכב, ובזוהר כתב שאסור לעכב. וכתב מהרי"ע אביחצירא, שכיון שהוא מחלוקת הפוסקים נגד המקובלים נקטינן כהפוסקים, ע"ש.
והנה התם הזוהר פ' במדבר דף קי"ט ע"א כתוב שאין כדאי לעכב, ומשמע שאינו איסור גמור רק הוא הנהגת ישראל שהם אנשי אמנה, ע"ש. ועוד שבאופן שאיירי ימ"ל שאחר שעשה כן אבד הפקדון והשאלה אי חשיב שליחות יד, בזה לכאורה פשוט שגם לפי הזוהר אינו שליחת יד, שהרי מותר מעיקר הדין. ועוד שגם משכון אסור להשתמש בו, וכדי שיקרא שליחות יד צריך להשתמש באופן שמחסרו, וכמו שכתב כן בכתונת יוסף (פקדון א). באופן הנדון של השאלה של ימ"ל אינו מחלוקת מקובלים נגד פוסקים. ורק אם ישאל המלוה לכתחילה אם מותר לו לעכב את הפקדון, בזה הוי מחלוקת, וגם זה אינו מוכרח שאפשר שהזוהר איירי רק במידת ישראל קדושים ולא בעיקר הדין, כמו שמשמע מלשונו.
וכמובן שאין זה אלא קצה מן הים, אבל בזה אפשר ללמוד איך לגשת לכל הנושא של הנהגות קבליות. וע"ע קובץ אור המערב גליון כז עמ' מה, מה שכתבנו בזה בשנת תש"פ, והכא הוא מהדורה בתרא ועיקר.
♦ ♦ ♦
♦ סקירות ספרים חדשים: חזון יהודה, עסק התורה♦