לברר מקחו של צדיק ולהציל את המחנה חיים מההשגה שהשיג עליו הגאון רבי חיים ברלין זצ"לאיצא

א.
הנה בשו"ת מחנה חיים ח"ב יו"ד סי' מ"ח (בדפוסים ישנים עמוד ע"ה:, ובהחדשים קנ"א), דן בשאלה באחד שעשה הכנסת ס"ת לבהמ"ד ועדיין לא היו נגמר והיו חסר שורה אחת, כדרכן של הסופרים שמניחים איזה שורות, כדי לכבד בזה יראי ה' שיסייעו בכתיבת ס"ת לכל אחד אות או תיבה אחת. וכאשר בא הזמן לגמור הס"ת טוען הנותן ס"ת שהוא רוצה לגמור כל הס"ת, יען שהוא מסרו, א"כ עליו לגמור המצוה. והגבאי ביהמ"ד טוען דכיון שהוא מסר את הס"ת לבהמ"ד, שוב אין לו חלק בס"ת רק כשאר אנשי בהמ"ד. ואח"כ למעשה גמרו הגבאים את הס"ת, וכבדו בזה כמה אנשים לכתוב אות עד שנגמר הס"ת. והנותן הס"ת צועק חמס שנעשה לו, שגמרו את הספר שלו שלא כרצונו. והאריך שם המחנה חיים בכמה נידונים השייכי לזה. ובאמצע דבריו שם כתב לדון מהא דאיתא בהפוסקים שאין להתקוטט על שום מצוה, וא"כ לא יפה עשו הגבאים בזה. וע"ז מחדש המחנה חיים שרק על הגבאים שייך איסור זה, אבל נותן הס"ת, אדרבא לו נאה לריב ולהתקוטט "לגמור" את המצוה שהתחיל, שלא אמרינן שאין להתקוטט בעבור מצוה אלא רק אם עדיין לא התחיל, אבל אם כבר התחיל, ראוי לו להתקוטט לגמרו.
וז"ל (ד"ה ונ"ל מלבד): ונ"ל מלבד שעשו שלא כהוגן דמבואר במג"א סימן נ"ג (ס"ק כ"ו), וז"ל ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו (ביומא דף ל"ט קידושים נג. חולין קלג.), הצנועים מושכים ידיהם מלחם הפנים עכ"ל, ובמחצית השקל שם וכו', וכ"ז להתקוטט כדי להתחיל במצוה אבל מי שהתחיל במצוה יש להתקוטט שיזכה לגמור, והבאתי ראיה מסוטה (דף יג:), דהקשה הגמ' בעצמות יוסף ותו אי לא איעסקו ביה ישראל בניו לא הוו עסקי, וכתב רש"י וז"ל ואיך הניחו בניו לשאר העם להתעסק בו עכ"ל, וקשה הא אין ראוי' להתקוטט בעבור שום מצוה, והי"ל לרש"י לפרש בהיפך (בדפוסים ישנים נכתב ופי' רש"י לפרש בהיפך ויפה הגיהו והי"ל לרש"י לפרש), ואיך בקשו בני ישראל ליטול מהם ביד חזקה העצמות וצע"ג^[1], רק הוא הדבר בניו של משה שזכו במצוה מכח אביהם, כמבואר במג"א (בסי' נ"'ג ס"ק ל"ג), א"כ הם התחילו במצוה יעיין ר"ן כתובות פ' הכותב דלא מהני סילק חיי אביו על ירושתו דכבר יש כח להבן בנכסי אביו גם בחיי אביו ולא מהני סילק אך לא נגמר כחו ולא יוכל למכור יעו"ש, וקשה שפיר למה לא יתקוטטו בני משה, ומשני שאמרו כבודו במרובים היינו כל ישראל והבן. עכ"ל המחנה חיים.
♦
ב.
וע"ז מעיר הגר"ח ברלין ז"ל וז"ל ובמחילת כבודו טעה בפשט לשון הש"ס וכסבור דבניו היינו בני משה, ולא דק דבניו היינו בני יוסף, ובטלו כל דבריו ודו"ק עכ"ל הגר"ח ברלין. ודהיינו דכוונתו בזה היא דכל הראיה של המחנה חיים שאם כבר התחיל במצוה שפיר ראוי להתקוטט עליה לגמרו היא ממה דמקשה הגמ' דאם לא הוי איעסקו בנ"י בעצמות יוסף הי"ל לבניו של משה להתעסק בו. ולכאו' קשה, הא אין מתקוטטין על שום מצוה. וע"כ מוכח דכיון דבנים יש להם דין כאילו כבר התחילו במצוה, א"כ ע"כ ראוי להם להתקוטט על זה. דדוקא בהתחלת המצוה אין להתקוטט. וע"ז מעיר הגר"ח ברלין שלשון הגמ' "בניו לא איעסקו ביה" הטעתו, וכסבור שהכוונה היא על בני משה. אבל באמת אינו כן, רק הכוונה היא על בניו של יוסף. וכמו שמבואר בפשטות לשון הגמ' שם שמקשה והכתיב והיו לבני יוסף לנחלה, וכן משמע מפירש"י שם ד"ה ותו אי לא, שכתב שם וז"ל והאיך הניחו בניו את שאר העם להתעסק בו והכתיב בשכם ויהיו לבני יוסף לנחלה וגו' אלמא בנחלתם קברוהו דחביב היה עליהן עכ"ל. ומוכח דהכוונה היא על בני יוסף.
♦
ג.
אולם באמת לא ראה הגר"ח ברלין זצ"ל, שכבר עמד המחנה חיים בעצמו שאיה"נ דמפשטות הסוגיא עולה שמה דכתוב הגמ' "בניו" פירושו בניו של יוסף, ולא בניו של משה, רק היו לו קושיות שהכריחו אותו לפרש שבניו היינו בני משה. ונביא את דבריו (בח"ג או"ח סי' ע"ט), שכתב שם וז"ל שם הסוגיא פלא בעיני אם יש זכות וקדימה לשבט אפרים ומנשה בני בניו של יוסף בעצמת אביהם, א"כ היו להגמ' להקשות מיד ואי לא עסק ביה משה בניו לא הוי מיעסקי ביה, והכתיב והיו לבני יוסף לנחלה, ותו הכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל, [ועוד], אי לא איעסקו בני ישראל בניו לא הוו מיעסקי ביה, והא כתיב ויהיו לבני יוסף לנחלה, כל השני קושיות יקשה הגמ' על בניו של יוסף, ויתרץ אמרו כבודו בגדולים, ותו אמרו כבודו במרובים יותר מבמיעוטים, ויהיו התירוץ כסדר על שני הקושיות, אבל אם הקושיא ראשונה היו על הכלל ישראל איך עברו השבועה, עיין רש"י שכתב וז"ל האיך הניח ישראל למשה להתעסק בו לבדו ולא חשו על השבועה, (ו)היו לגמ' לתרץ אמרו הניחו בגדולים, ואח"כ כאשר הקשה על בני יוסף למה הניחו את שאר העם להתעסק ביה, היו להגמ' לתרץ אמרו כבודו במרובים ולא במעוטים וצע"ג.
♦
ד.
ונלענ"ד לבאר בעזה"י דלכאורה יפלא בעיני איך יהיו זכות לבני יוסף בעצמות ראש משפחתם, הגם שירושת ממון הוא כשלשלת עד שחוזר בקבר עד ראש האבות, עיין פרק יש נוחלין ובפי' המשניות, אבל הכא עצמות המת אסורין בהנאה, ואפי' בעצמות עכו"ם שאסורים בהנאה עיין במשנה למלך בהלכות אבל (פי"ד הכ"א), באריכות^[2]. אבל עצמות האבות שיוצאין מכלל בן נח, עיין בטורי אבן במס' חגיגה^[3], בודאי אסורים בהנאה. וא"כ מאי ירושה שייך לבני בני בנים של יוסף בעצמות אבי אביהם. ואם מחמת השבועה שקבלו השבטים שאמר יוסף פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם (בראשית נ' כ"ה), א"כ היו חיוב שבועה על כלל ישראל בכלל. וא"כ איך יבואו בני יוסף למחות בבני ישראל - מה יפה כוחם בעצמות יוסף, מאי כח ירושה להם בעצמותיו? וצע"ג.
ה.
על כן נראה לי בהבנת הגמרא, שבעבור כן לא הקשה הגמ' מיד למה לא מיחו בני יוסף במשה, כי אין להם זכות ירושה בעצמות יוסף, רק הקשה איך יצא כלל ישראל מהשבועה, עיין רש"י שכתב וז"ל כלומר איך הניחו ישראל למשה להתעסק בו לבדו וכי לא חשו לשבועה ואם לא נתעסק בו משה לא היו הם מתעסקים עכ"ל. הכוונה הלא מוטל עליהם השבועה, והגם דלא חשו מתחילה יען שראו שנתעסק בו משה, אבל אם לא היו משה מתעסק בו בודאי היו הם מתעסקים, ולא היו עוברים על השבועה ח"ו. וא"כ הגם שהם שהתעסקו בכסף וזהב ומשה היו זריז חכם לב יקח מצות, אבל בודאי אם לא התעסק בו משה היו הם מתעסקים בעצמות יוסף. והכתיב את עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, ואם לא היו בדעתם להוציא את עצמות יוסף איך הכתוב אומר אשר העלו בני ישראל ממצרים. בשלמא אם היו במחשבתם וחשבו לעשות, מעלה הכתוב עליהם כאלו עשאם. וא"כ איך הניחו לעסוק למשה לבדו ולא חשו על השבועה.
♦
ו.
ואחר זה הקשה הגמ' ותו אי לא עסקו בני ישראל, בניו לא היו מתעסקים, והכתיב והיו לבני יוסף לנחלה, "הקושיא קאי על בני משה" למה לא מיחו בישראל עיין רש"י, כי אביהם זכה במצווה הזאת וזכו יורשים זכותו^[4]. ובשלמא אי כל ישראל יצריכו ליתן מקום קבורה, א"כ כיון שלא יוכלו לגמור המצוה, (דהיינו כיון דלא יוכלו בני משה לגמור המצוה), [רק] לבני ישראל בכלל [והם] יתנו מקום קבורה [א"כ] המה זוכים להעלות העצמות ולקבור אותם בקרקע אשר יבררו לפניו, כי כשם המתחיל במצוה אומרים לו גמור, כך מי שיגמר המצוה אומרים לו שיתחיל, כחכז"ל על פסוק שלח נא נא ביד תשלח^[5], אבל כיון שבני יוסף היו אוהבים ליתן לעצמות מקום קבורה, א"כ היו לבניו של משה למחות שלא ליטול מהם כלל ישראל המצוה, כי יש בידם לגמור המצוה אשר זכו בירושה מאביהם משה רבינו. וע"ז מתרץ הגמ' אמרו כבודו במרובים יותר מבמעוטים, [והיינו ד]בני משה יוותרו להיות כבודו מכל ישראל, ולא במעוטים המה בני משה. ותו אמרו ישראל כבודו בגדולים יותר מבקטנים, וא"כ כל ישראל מחלו רק לגבי משה כל זמן שהוא חי, אבל כאשר מת משה לא יכלו בניו לזכות בזכות אביהם, כי בני ישראל מחוייבים לקיים השבועה. ואפי' אין כבודו במרובים יותר מבמועטים, עכ"פ כיון שליכא גדולים נשארו בחיוב שבועתם. ודו"ק.
♦
ז.
ובזה יובן הסדר הלא על קושיא מי לא איעסקי ביה בני ישראל יש תירוץ דאמרו כבודו בגדולים, ועל הקושיא מי לא איעסקו ביה בניו יש תירוץ כבודו במרובים, וא"כ למה לא תירץ מיד דישראל אמרו כבודו בגדולים, ואח"כ יקשה הקושיא השנייה ויתרץ שאמרו כבודו במרובים, למה המתין לתרץ קושיא ראשונה עד שתירץ קושיא השנייה. וגם מאי תיבות "ותו אמרו" הלא זה קאי על בני ישראל. ולפמ"ש ניחא, דבתירוץ אמרו כבודו בגדולים מתורץ גם קושיא ראשונה, דלא יוכלו בניו של משה לזכות במצות אביהם, דגם כאשר זכה היו עליהם חיוב שבועה, רק אמרו כבודו בגדולים. וכ"ז רק כל זמן שמשה חי מחלו, אבל כשמת משה נתחייבו בני ישראל לקיים שבועתם. ודוק.
♦
ח.
"ואין לפרש שקושיות הגמ' היו על בני יוסף" ומה שהערותי איזה זכות ירושה יש בעצמות אביהם הזקן שבעבור כן יהיו יוכלו למחות לכל ישראל, שיש לומר דחיוב קבורה הוא בעצם בראש לקרובים, ואם ליכא קרובים בא החיוב על כל ישראל זה הוא בכלל מת מצוה. עיין ברמב"ם בספר המצות שורש ראשון וברמב"ן שם, שביאר זה מפורש שחיוב קבורה חל רק הקרובים מתחילה יעו"ש. וא"כ בני יוסף זכו בו בראשונה. זה אינו. דא"כ מאי מהני כבודו במרובים, הכי בעבור זה יבטלו הם מצותם? אלא פשיטא דזה הוא בקרובים אשר מתאבלים עליו, ועיין בב"י (ביו"ד סי' ת"ב), אבל לא בדור רביעי אשר באו לארץ ישראל. ועוד זה דווקא אם בא לקבור אותו ולא על נסיעת הדרך לזכות בטלטול העצמות גם א"כ לא היו מהני כבודו בגדולים זה הוא נגד השבועה, אבל מצות קרובים לא נתבטל בעבור כבודו בגדולים. אלא פשיטא כיון שלא פעולת הקבורה לפניהם אין כאן מצות קבורה ודוק. עכ"ל.
וא"כ יצא לנו שאמת לפום ריהטא ובמושכל ראשון צודק הגר"ח ברלין בהשגתו, שמפשטות לשון הגמ' שם משמע שאכן מיירי מבניו של יוסף, אבל המחנה חיים היה לו הכרח ללמוד שמיירי מבניו של משה. והבן.
♦ ♦ ♦