עוררו שישנם הסבורים שמכיון שהפעלת מוסיקה מרבה שמחה - הם מזכים את הרחוב בשמחתם, אלא שלא נתנו דעתם שמא השכנים אינם אוהבים את סגנון המוסיקה הזו, אולי הם כלל לא אוהבים מוסיקה, ואולי אין להם רצון למוסיקה רצופה שהולמת להם בראש? אולי הם רוצים לישון או לנוח? וסביר שהמוסיקה הורסת ומטרידה ומעצבנת את שמחת החג של חלק מהשכנים, וממילא השמחה של אחד היא האבלות של האחרים! אף בשעות שלא מוגדרות כשעות מנוחה - מוסיקה רועשת גורמת סבל לאנשים רבים, שדעתם שונה, וגם להם מותר ומגיע לשמוח ולא לסבול, עכת"ד.
טענת המרעיש לכאורה מעוגנת בהלכה, שהרי גמ' מפורשת היא (ב"ב כ':) שטענת 'איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות' - אינה מתקבלת. ועוד, הרי ידוע שהמזיק בעת עשיית מצוה פטור, ושנינו (סוכה מ"ה.) "מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן", ופירש"י שהגדולים שומטין את אתרוגי הקטנים בשביעי "ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום - שכך נהגו מחמת שמחה".
♦
בתחילה יש להקדים שהלכות שכנים אינן מקבילות בהכרח להלכות נזיקין, שישנם דברים שאינם מוגדרים כנזק ממוני שמשלמים עליו, ועם זאת אסורים מחמת הלכות שכנים, כי הלכות שכנים מיועדות למצוא את האיזון בין מה שכל שָכן אמור להיות מסוגל לעשות בשטחו כפי רצונו, ובין הנזק שנגרם ליכולת שכניו לחיות את חייהם באופן סביר;   במסגרת זאת נפסק להלכה שעל הניזק להרחיק את עצמו ולא על המזיק להרחיק את הנזק (ב"ב י"ח:, כדעת רבי יוסי), אך עם זאת לגבי נזקים המוגדרים כ'חיצים' - על המזיק להרחיק את הנזק (ב"ב כ"ה:) - ואלו הם סוגי נזקים ישירים ועוצמתיים שלא ניתן לחיות אתם, כגון ריח קבוע של בית הכסא, הרעדת האדמה, ועפר ואבק שמזיקים את האדם - שבהם חזקתו שאינו מוחל.
אף שטענת "איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות" אינה מתקבלת, אבל עם זאת מתקבלת הטענה (ב"ב כ':) נגד הפעלת ריחיים "מרחיקין את הריחים... משום קלא", וכ"פ השו"ע (חו"מ קנ"ה ז') "מרחיקין את הריחים מן הכותל... כדי שלא יבהילנו בקול הריחיים", ובפשטות ההבדל הוא האם הרחיק את ההרחקה הנצרכת של ג' [מהאבן התחתונה] או ד' [מהאבן העליונה] טפחים מהכותל. וכתב הרמ"א "וכל זה ברחיים קטנה כגון רחיים של יד, אבל רחיים גדולה... צריך הרחקה טפי", כלומר שישנם סוגי רעשים הנחשבים כמזיקים, וחובה על המזיק למונעם.
דבר פשוט הוא ששכן המציב רמקול עוצמתי סמוך לכותל המשותף לשכנו - לא גרע מקול הריחים שצריך הרחקה טפי, ובפרט כשהרמקול מפיק צלילי 'בס' השולחים גלי הלם לכותל, ומפריעים ביותר לשכנים, שבעוד שבבית שבו הצלילים נשמעים - קול הבס נבלע בשאר התדרים, אבל אצל השכנים שמעבר לכותל צלילי הבס מוגברים ביחס לשאר הצלילים - וגורמים עינוי של ממש שאין דרך להתחמק ממנו.
כתב הרמב"ם (שכנים ו' ב') "חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים", והוסיף הרמב"ם "שהרי החזיק לעשות כן", וביאר המגיד משנה (שם) "ומתוך מ"ש המחבר שהרי החזיק לעשות כן נ"ל שהוא סובר דדוקא החזיק, אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו יכול לעכב, וסובר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין, ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היא בחצר - יאמרו 'מי שביקש לעשות חנוני', או 'לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין' - אלא כוונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו" - וממילא ברור שקיימת זכות מחאה נגד רעש המפריע למנוחה, ורק כשהוחזק לעשות כן בלי שמחו בו - אזי אינם יכולים לעכב עליו מלהשתמש בפטיש לצורך פרנסתו (וכ"כ רבינו ירוחם ל"א ו' והסמ"ג עשה פ"ב - שמדובר רק כשהוחזק [והוסיף רי"ו שאם לא החזיק בדבר "...ויש להם בכל עת לעכב עליו ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין - שזה הזק קבוע הוא כעשן ואבק"]). וכ"פ השו"ע (חו"מ קנ"ו ב') "חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו 'אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים' - אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק, אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר 'אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים' - מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו".
אמנם, לדעת הרשב"א (ב"ב כ':) היתר המחאה במי שמבקש להעשות רופא אינו מפני קול הנכנסים, כי זו אינה סיבה למחות בו, כפי שאינו יכול למחות מפני קול הריחיים, אלא המחאה היא מפני שכעת יגיעו אנשים מחוץ למבוי ויזיקוהו (וכ"כ הרמב"ן, תוס' ד"ה וגרדי, והג"א). וכ"פ הרמ"א (חו"מ קנ"ו ב') "וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות", וביאר הסמ"ע (קנ"ו י"ב) "ולא כמ"ש המחבר לפני זה דדוקא בהחזיק בו כבר מותר".
עוד סייג הרמ"א "ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם - יכולים למחות", ומקורו בריב"ש (קצ"ו) שכתב לגבי אשה חולה - שרעש שמזיק לה בראשה נחשב כחיצים, ואף כשהיא בחצר אחרת "... זהו בשאר בני אדם הבריאים, אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה, אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא" שהם נזק אינדיבידואלי "וכדאמר רב יוסף (כ"ג) הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי", והגדיר הריב"ש "ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת, הוו לדידיה כקוטרא ובית הכסא, כ"ש במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג";    ועוד הוסיף הריב"ש בשם הרשב"א "מיהא שמעינן, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקין שהנפש קצה בהן - אין לו חזקה, כי הא דרב יוסף, שאע"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו - אין מחזיקין עליו בכך, ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל". ודבר פשוט הוא שכל אדם סובל מרעש עוצמתי שהולם בראשו זמן ארוך, לשמחת המשמיע ולצער השומע, והוא לגביו כחיצים, ומחובת המזיק למונעם [כתבו לי "לדעת הנתיה"מ אין חזקה נגד טענת חולה, ובחזו"א כתב שיש" (לע"ע לא עמדתי על דבריהם)].
המהרש"ך (ב' צ"ח) ביאר מדוע אינו יכול לעכב על שכנו אף שנזק הרעש גדול יותר "שאפשר שמעכבו מלישן מחמת קול הפטיש וקול הריחים... אפשר דטעמא דמלתא, שכיון שעושה מלאכתו לצורך מחייתו ואין לזרים אתו - אינו יכול למחות בו" - וממילא מובן שהיתר זה הוא כדי שלא לקפח את פרנסת השכן - שאז אין מחייבים אותו לפתוח את בית המלאכה לכלים מחוץ לביתו, אבל כשהנידון הוא מוסיקה להנאתו ולא לפרנסתו - לא שמענו בזה היתר להציק לשכניו במוסיקה עוצמתית, ובפרט שאת המוסיקה ניתן לשמוע חלש באופן שאינו מזיק לשכניו - ואין חובה להרעיד את אמות הסיפין, אלא אם כן מדובר בסוג שכונה שבה זו הנהגה מקובלת, והבא לדור בה - אינו יכול לטעון נגד מה שמקובל, כגון לומר שקול הצופר של כניסת השבת מפריע לו [כפי שהמתאשפזת במחלקת יולדות אינה יכולה לטעון שקול התינוקות מפריע את מנוחתה], וכל כיו"ב.
כל זאת כשמדובר במי שנמצא בביתו, שמסוגל לעמעם במקצת את הרעש [כגון בהפעלת מאוורר, וונטה, מכשיר 'רעש לבן'], אבל מי שנמצא בסוכה, ובינו ובין הרחוב ישנה דופן דקיקה שאינה מעמעמת רעשים, והוא גם חשוף לא רק למספר שכנים מצומצם אלא לכל עושי הרעש לסוגיהם, כגון ילדים עם בימבה המרעישים בכל שעות היממה, ונערות החוזרות משמחת בית השואבה ויושבות על הספסל וצווחות כהרגלן, וקולותיו של רכב פינוי האשפה, וצפצוף הרוורס של משאיות, והצ'קאלקה של רכבי החירום, ומי שמגיע לאסוף את חברו בשעה 12 בלילה וצופר כי מתעצל לצאת מהרכב, וכל כה"ג שאין כלל אפשרות להתגונן מהרעש פרט ליציאה מהסוכה, ומנוחתו אינה מנוחה, ושמחת החג שלו הופכת לתוגה - ברור שיש להשתדל ככל שניתן לצמצם את הרעשים המפריעים בבת אחת לעשרות אנשים שאין להם דרך להתגונן מפניהם.
גם הטענה שבשעות הבוקר רעש אינו אמור להוות הפרעה - אינה טענה, שכן רעש חזק הוא כחיצים המפריעים גם לאדם ער, ובפרט שהרגלי השינה אצלנו הם רבים ומגוונים מאז שהתאורה מאפשרת להשאר ערים בשעות הלילה, שפלוני ער בלילות ונח בבקרים, הלה הולך לישון לאחר תפילת ערבית וקם לפנות בוקר, הלה ישן כמה פעמים ביום מעט כל פעם, הלה היה ער בשל דלקת אזנים של בנו, זו היתה ערה כי עבדה במשמרת לילה ולכן שנתה העיקרית בבוקר, וכל כיו"ב;   הלכות שכנים הן בעצם מציאת איזו דרך שבה כולם מפסידים מעט כדי לאפשר איזון בין הצרכים החזקים של כולם - על כן קבעו חוקי עזר עירוניים של הגבלת שעות הרעש [רעש של בניה מותר בצהרים אך אסור בלילה, מוסיקה אסורה בצהרים ומותרת עד השעה 23 בלילה, וכל כה"ג - כדי שלא לאסור לחלוטין עשיית רעש, אך לצמצם אותה למינימום, ובודאי שהשימוש בבוקסה עוצמתית שגבולות הרעש שלה חורגות מהפרופורציות המקובלות בבית מגורים - בודאי אסורה, ולכן אולמות השמחות בדרך כלל ממוקמים במתחמים מבודדים ולא בתוך הערים (ואף בבני ברק, שבה האולמות נמצאים בתוך העיר - חוקי עזר מחייבים בידוד מסויים והגבלת שעות הרעש העוצמתי);   לדוגמא, חוק העזר העירוני בחיפה מתיר רעש של מוסיקה בבנין המשמש למגורים לאחר חצות הלילה (ובערים אחרות - רק עד השעה 23:00) רק בעוצמה שאינה עולה על ארבעים דציבל (40 דציבל הוא בערך הרחש של מאוורר ממרחק כמטר אחד, וכן רעש הרקע בספריה שקטה), ורק בימים או אירועים מיוחדים מתיר עד 80 דציבל עד חצות הלילה (80 דציבל הוא בערך הרעש של מוסיקה שאדם שומע בביתו בעוצמה לא חזקה במיוחד, וכן של צידי כביש מהיר במרחק חמשה מטרים, מקסימום הרעש המותר שיהיה ליושבים באולם שמחות הוא 85 דציבל, ומחיאת כף או שריקה ליד האוזן היא כתשעים דציבל)].
♦
עוד טען המרעיש שמצאנו שהמזיק בעת קיום מצוה - פטור, כגון הרץ בע"ש והזיק (ב"ק ל"ב.) "ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות", והמזיק מתוך שמחת פורים - פטור כמ"ש הרמ"א (תרצ"ה ב') "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם", ומקורו מתה"ד (ק"י) "שמעתי מה"ר טוביה בשם ריב"א שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות, משום שמחת פורים... אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה, ואין להזמינו לבית דין ואין חוששין עליו, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר", וכתב המג"א (תרצ"ה ז') "ובכ"ה כתב דוקא שהזיק ממונו אבל גופו חייב" אך הוסיף שהאגודה חולק;   כוונתו למה שמצאנו מנהג לחטוף את אתרוגי הילדים ביום השביעי של סוכות (סוכה מ"ה.), ולמדו מכאן תוס' (ד"ה מיד תינוקות) "ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן", והוסיף האגודה (סוכה ד' מ"א) "וכן פסקתי לפעמים בשבתות בחצר בית הכנסת כשמשחקים הבחורים ומכין זה את זה ובלבד שלא יתכוונו" - הרי שהתייחסות שונה יש למי שמזיק את חבירו מתוך שמחה.
אמנם, נתבונן בטעמי המתירים: תה"ד (ק"י) הגדיר את ההיתר בלקיחת המאכלים בפורים "ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר", הובא גם במהר"י מינץ (ט"ו) שהוסיף "בזמנו משום שמחת פורים לא אקרי גזל - כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרויח אלא משום שמחת פורים" [ולמד מכך לגבי היתר תחפושת איש לאשה ולהיפך, כי "אינו מכוון לניאוף אלא לשמחת פורים"]. והד"מ (תרצ"ו) כתב שאין להתיר מטעם זה בתחפושת כלאים "אמנם ראיתי למהר"י ברי"ן שקרא תגר על המנהג של לבישת כלאים, וכתב ויש תולין עצמן בתשובת ריב"א שכתב דליכא למיחש לאיסור גזל משום שמחה, ולאו מילתא היא דממון ניתן למחילה דהפקר בית דין הפקר, מה שאין כן באיסור";   הגר"א (רצ" ד"ה וי"א דאסור) חילק לגבי תחפושת כלאים "בשלמא ממון אתיהיב למחילה משא"כ איסורא", ובדומה לזה כתב הפמ"ג (א"א תרצ"ה ז') "היינו שלא בכונה, אבל בכוונה אף הזיק ממונו חייב, דמאי שנא פורים משאר ימים, ושלא בכונה בעלמא חיוב, ובפורים מסתמא מוחלין".
טעמים אלו בפשטות לא שייכים בנדו"ד: או שמדובר כאן בנזקי רכוש שהמנהג לפטור נשען בבסיס על כח בי"ד להפקיר ממון באופנים מסויימים כשהמנהג הוא שלא לחייב על נזק לרכוש באופן שאינה התנהגות 'שלא כהוגן' עפ"י ז' טובי העיר, או כשנהגו למחול זה לזה על הנזק;   גם לדעת האגודה שפטורים כשמכין זה את זה הוא דוקא כשלא מתכוון להזיק, ובודאי שאין זה היתר להזיק לכתחילה אלא רק פטור מתשלומין - משא"כ בנדו"ד הרי זה נזק לגוף ולא לרכוש, והוא מרעיש בכוונה תחילה [אלא שמדמה שזה גורם הנאה לכל שכניו הקרובים והרחוקים], ואי אפשר לומר שיש מנהג המקובל על טובי העיר להרעיש - ומה ההיתר לצער את שכניו? ובפרט כשיכול להשמיע את המוסיקה לעצמו ומשפחתו בעוצמה נמוכה שאינה הולמת בראשם של שכניו! ולגבי האתרוגים הרי מדובר רק במה שלוקחים את האתרוגים לאחר תום השימוש בהם, ומדובר שם בנזק ליחיד, ולא בהשבתה של שכונה.
כל זאת לגבי אדם פרטי שמרעיש באופן מזדמן, שבפשטות לא ניתן לומר שהוחזק בכך כשזהו נזק המתרחש רק לעתים נדירות, ולשכניו לא נעים למחות בו בשל אירוע נדיר, אבל לגבי שמחת בית השואבה הקוראת באופן קבוע פעם בשנה אולי ניתן לומר שהוחזקו בכך, וגם שהשכנים מסתמא מוחלים, כי סוף סוף אין אפשרות אחרת פרט להרעשה זו בבית הכנסת הקבוע?   ידיד סיפר לי שאינו מסוגל לשמוע כלום במשך שעות אפילו בתוך ביתו מחמת שמחת בית השואבה ההולמת בעוצמה אדירה גם לאחר אחת בלילה, ולשאלתי מדוע לא יקרא למשטרה שיאכפו את השקט - השיב שהמשטרה בכוונה תגיע רק לאחר כמה שעות, וגם אם היו מגיעים - במקום לפרק את האירוע - החוגגים יפרקו את המשטרה... וזאת בנוסף למה שאינו מעוניין להיות 'מוסר' שיגרום להם לקבל קנס;   אם זו המציאות, הרי שנראה שאין כאן 'הוחזקו בכך' משני טעמים: א'- הרעיון של 'הוחזק' הוא שהעובדה ששכניו לא מחו בידו מוכיחה שהם מוחלים על הנזק, ושוב איבדו את יכולת המחאה, אבל אם לא מוחים כי המזיק הוא אדם אלים - הרי שאין זו 'חזקה', כמבואר בגמ' (ב"ב ל"ו.) "והני דבי ריש גלותא... ולא מחזקינן בהו", וכן (ב"ב מ"ז.) "גזלן ובן גזלן אין להן חזקה", וכתב הרמב"ם (טוען ונטען י"ג ב') "וכן ראשי גליות של אותו זמן והגזלן והגוי אין אכילתן ראיה מפני שהן בעלי זרוע".
אמנם, אין זו ראיה גמורה, הן כי הנידון שם הוא מחאה בחזקת ג' שנים ולא בחזקת תשמישין, והן כי שם מדובר בגזלן שחשוד לרצוח, כמבואר ברמב"ם (טוען ונטען י"ג י"א) ובשו"ע (חו"מ קמ"ט ג') "מי שהוחזק גזלן על שדה זו או מי שהוחזקו אבותיו שהן הורגין נפשות על עסקי ממון - אף על פי שאכל שדה זו כמה שנים לא החזיק", וכתב הסמ"ע (קמ"ט י"ט) שגם מי שלא יודעים בו שהוא הורג נפשות - נחשב כהורג נפשות כי יודע שהנגזל יעמוד על ממונו ומביא בחשבון שיהרוג אותו - אך אף שבנדו"ד אין חשש שיהרוג את המוחה, אבל עדיין הרעיון המרכזי הוא שסוף סוף מה שלא מוחים במרעיש אינו כי מחלו אלא כי לא נעים, או כי לא יעזור, ולכן אין זו חזקה. ולכאורה כך פשוט ברמב"ם (שכנים י"א ד') "אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל... והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה - זכה", ובענייננו ודאי שלא נראה שמחל אלא שאין לו ברירה אלא לסבול ולשתוק;   ב'- בשימוש עראי אין חזקת תשמישין, ששנינו (ב"ב נ"ח.) "המרזב אין לו חזקה... המזחילה יש לה חזקה", וביאר הרשב"ם "המרזב... אין לו חזקה דאינו דבר קבוע... דכיון דלאו מילתא דקביעותא הוא לא קפיד בעל חצר ושתיק שנתים ושלש;   המזחילה... ומילתא דקביעות הוא, הלכך יש לו חזקה דלא עביד אינש דשתיק אלא קפיד ומדשתיק... ודאי נתרצה עצמו בדמים". אמנם כתב המבי"ט (ג' קכ"ה) שכשלא מיחה על סוכה המאפילה "אחר החג יוכל למחות שיאמר לא שתקתי אלא על סוכת החג שהיא של מצוה והיא סוכת עראי וניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה", אבל מ"מ כלפי סוכות מה שלא מחה נחשב כחזקה - אך כל זאת כששתיקתו נובעת ממחילה ולא מחוסר אונים.
אמנם, בפשטות אין כאן חזקה, כמבואר רמב"ם (שכנים י"א ד') שאין חזקה לנזקי 'גירי דיליה' "במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזקין חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק... ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע", ואף שהדגיש הרמב"ם 'שהיזקו היזק קבוע' - משא"כ בנדו"ד שהוא נזק שאינו קבוע, אך מ"מ עדיין שייכת כאן הסברא המבוארת ברמב"ן (ב"ב כ"ג.) שבתחילה לא מחה כי חשב שיוכל לסבול את הנזק, אבל כעת אינו יכול לסבול "דא"ל סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל" [מקור הסברא בגמ' (כתובות ע"ז.) לגבי מומין, ובירושלמי (ב"ב ב' ג') לגבי קול הנכנסים לחנות], ועדיין צ"ע.
נועצתי בזה עם הרב אליעזר דוידזון שליט"א, שכתב לי שבכל זאת ישנן כמה מחלוקות ראשונים ופוסקים, האם חזקת תשמישין היא מיד או אחר ג' שנים, האם צריך טענה, מהו הרעש שהוא בגדר 'חצים'. ומכיון שהלכות שכנים הן איזונים בין הצרכים השונים של השכנים, הרי שלא ניתן לקבוע כללים ברורים לגבי הרעשה בסוכות, אלא זה חייב להיות מאוזן, כגון שבית כנסת גדול יהיה רשאי לקיים שמחת בית השואבה משמעותית, כמקובל. ואנשים גרים ליד בית כנסת על דעת שיש מעט הפרעות חריגות, ואף אם מגוריהם קדמו - הרי שעצם המגורים בעיר הם על דעת שבעתיד יהיה בית כנסת באזור. אמנם, בית הכנסת צריך לפעול כדי שעיקר הרעש יהיה בפנים, ולסגור חלונות ולא להציב רמקולים המופנים החוצה, וגם לא להחריש אזנים באופן מוגזם. ואילו דייר פרטי בודאי לא יוכל להרעיש.
♦
עוד טענו המרעישים, שהרי איתא בשו"ע (חו"מ קנ"ו ג') "וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן, והוא הדין לכל מלי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו";   אמנם, אין להשוות בין מצות תלמוד תורה, שהיא מצוה מוגדרת שתיקנו לכלל ישראל תקנות כדי שתתקיים, ואי אפשר כלל בלי שעסק הלימוד לתשב"ר יחולל רעשים - ובין השמעת צלילים קולניים הנעימים לאחד ומצערים את השני -שלחלוטין איננה מצוה מוגדרת, וכי לא קיימו מצות 'ושמחת בחגך' לפני שהיו מערכות סטריאו המחוברות לבוקסות עוצמתיות, ומיקרופון המאפשר לכל ילד לצרוח את גרונו הצורמני? וסביר שאותן 'כל מלי דמצוה' שאין למחות בהן הן בכה"ג שהן מצוות מוגדרות ועצם עשיתן חייב להניב רעש שלא ניתן להמנע ממנו, כגון אפיית מצות וכד'. ובפרט שגם לגבי מי שנהנה מצלילים אלו - הלא אפשר לו ליהנות מהניגון ברמת 60-70 דציבל בתוך סוכתו בלי לזכות את כל האנוסים להיות שכניו בסוכת הדיקט שלהם במאה דציבל של רעש טראנס;   ראה שבט הלוי (ז' רכ"ד) "ולענין תשב"ר... ואין השכנים יכולים למחות בידו... איברא יראה דגם זה רק במקצת מן הלילה, עפ"י המבואר ברמב"ם פ"ב מת"ת [הל' ב' 'ויושב ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה'] ושו"ע (יו"ד רמ"ה י"א) - והיינו קצת מתחילת הלילה", ולענין ת"ח סתם שלומד בביה"מ בודאי לא הותר לו להגביה קולו כ"כ עד שיפריע השינה כל הלילה מהשכנים, כי אפשר ללמוד בקול גם בלי הפרעה, משא"כ עסק תשב"ר שלא הולך כמעט בלי הגבהת קול המלמד והמולת התלמידים - וכ"ז בתנאי שלא יבא מזה ביטול תורה או ביטול תפלה;   ואם יש חולים בסביבה, הלא מבואר בחו"מ דצריך לחשוש להם, וכהיום יש הרבה כזה שגזילת מנוחתם היא גזילת בריאותם;   ואם הוא בבית אחד ממש עיין בלבוש חו"מ סי' קנ"ו ובמה שהעתיק משמו הפ"ת שם ס"ק ב' - ועיין בס' ערוך השולחן שם דמשמע דגם בבית אחד שאין דעת רוב העולם סובל זה, וע"ד זה לא נכנס בבית משותף עמו, אלא אם התנה בפירוש, ובפרט זה עדיין צ"ע".
עוד תוספת נופך היא במש"כ החת"ם סופר (חו"מ צ"ב) שטענת 'מצוה' היא דוקא במצוה שעלולה להתבטל והיא גם מוטלת על כולם, אבל אם לא כן - מהיכי תיתי לבטל כל חיובי הלכות שכנים "... נוכל להוסיף תבלין כיון דכתבו הפוסקים לאו דוקא תשב"ר אלא כל דבר מצוה וא"נ הא קיי"ל בזה"ז למזונות דבר מצוה הוא... ומ"מ לא נ"ל, דע"כ לא קאמרי אלא בבטול מצוה דאם לא ילמדם יתבטלו או שארי מצות המוטלים על הכל, אבל הכא נהי דפרנסת בניו ובני ביתו מצוה מוטלת עליו היא אבל אינה מוטלת על שכינו שיפסיד ע"י קלא דלא פסק בחצרו, ולא עליו מוטל פרנסתו של זה" (שמעתי).​
מה שטוען המרעיש שצלילים אלו מהנים את הנפש ולא מענים אותה - אינה טענה, וכבר ביאר המהר"ם שיף (בדרוש) מדוע אינו מוזכר במגילה שאחשוורוש העמיד גם תזמורת במשתה, וביאר שהרי מטרתו היתה לעשות כרצון איש ואיש, והרי במוסיקה לא ניתן למצוא מוסיקה שתהא אהובה על הכל, כי מה שלזה נעים - לזה הוא צורם.
♦
עוד נקודה שיש להדגיש, היא שמה שאדם לא מתעורר מעצמו להבחין שמה שמשמח בעיניו עלול להיות מאד מצער לאנשים רבים - מעיד על חסרון ביכולת לראות בני אדם אחרים השונים ממנו, ולהתחשב במה שמצער אותם, ובודאי שאין זו מדה טובה [כתוב בתהלים (י"א ה') "ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ", ומבואר בגמ' (נדה ט"ז:) "אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן: הנכנס לביתו פתאום ואצ"ל לבית חבירו...", ופירש הערוך לנר (נדה ט"ז:) "וכל מדות המגונות געלה נפשו בהם ולכן נאמר ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, וכן ג"כ מה שנאמר הכא הקדוש ברוך הוא שונאם - שהם דברים מגונים שהקב"ה בקדושתו גועלם"].
עוד יש להאיר ולהעיר, שבפשוט אם משמיעי המוסיקה היו משמיעים קול של זמרת - הרי היו מקבלים מחאות מכל שכניהם! אף אם זה קול שמותר לשמוע מצד הדין, כגון של פנויה טהורה, של בינה מלאכותית, וכל כיו"ב [בלי להכנס כאן על הפרטים ההלכתיים]. ויש לתמוה, האם קול שאסור להשמיע עפ"י חושן משפט גרע מקול שאסור להשמיע על פי אורח חיים\אבן העזר?
♦ ♦ ♦
♦ בדין אפר בראש החתנים♦