♦
פתיחה ומבוא
הנה כפי הידוע במסורת של מאות שנים שבעיר טבריה ישנו בית קברות ישן, הממוקם באיזה מקום בתחתית העיר. והנה בכל בית קברות ישנם ב' חששות - א', שמא נקברו מתים גם באיזור הסמוך לבית הקברות המסומן כיום (מחמת מה שעברו מאות שנים ואין לידע במדויק), ב', העצים המאהילים מבית הקברות לרחוב. והנה ב' החששות הנ"ל קיימים גם בטבריה של זמנינו, אלא דגם נוסף בהם טעם נוסף, שכידוע בטבריה שכיח שיהיו רעידות אדמה, ואף במהלך השנים היו רעידות בעוצמה גדולה יחסית, ומשכך יש לחוש שמא הוסטו העצמות ממקומן, ונמצאות הן תחת האדמה באיזור בית הקברות. וכיון דמעליהן יש עפר ובטון, ממילא חשיבי כטומאה רצוצה, הבוקעת ועולה עד לרקיע.ולפי כל הנ"ל קמו כמה ת"ח שליט"א מארגון "טהרת הכהנים" ופרסמו מפה[1] שבה הם קבעו איזה הם האזורים הנגועים בחשש ואיזה הם האזורים שאינם נגועים, כאשר הרחובות שהוכנסו הם, רחוב אלחדיף ורחוב הירדן, וכן חלק מהרחובות: הבנים, גולני, הפלמ"ח, אבועלפיה, הרמב"ם, סמטת ציפורי, התנאים, אילת, העצמאות, כיכר הסקוטית בתחילת דרך גדוד ברק, דונה גרציה, תג'ר, הופיין, הכיכר שברחוב הירדן פינת העמקים, וכן חלק קטן מרחובות המגינים והצנחנים, כאשר ברחובות אלו יש מהם שהוא ודאי מעל בית קברות (כגון החלק התחתון ברחוב אלחדיף והאזור), ויש מהם שסומנו רק מחמת הספק אבל לא מתורת ודאי שיש שם טומאה.
ולהלן אי"ה יבואר דכל מה שעשו בארגון הנ"ל אינו אלא משמרת למשמרת, ולקיום מאמר הכתוב "קדושים יהיו" בהידור, וכמ"ש ברמב"ם (פ"ג מאבל הלכה ה') דאסור לישראל לטמא את הכהן, עיי"ש.
♦
אם טומאת כהנים בזה"ז מדאו' או מדרבנן
והנה קודם כל יש לדון בעיקר האי דינא דטומאת כהנים בזה"ז (דבלא"ה כולם טמאי מתים) אם היא מדרבנן או מדאו'[2]. הנה עיין להראב"ד (פ"ה מה' נזירות הלכה ט"ו) שכתב דכהן שכבר נטמא למת אינו עובר איסור כשיטמא עוד פעם. וע"ע בבית יוסף (יו"ד סי' שע"ג) שהביא דדעת ר"ת להקל בכהנים בזה"ז (כדעת הראב"ד). אלא דעיי"ש בב"י שסיים דהרמב"ן והרא"ש העלו דלא כר"ת, וסבירא להו דמשפחות כהנים עושים שכונת קברות שלהם בסוף בית הקברות, ומי שמת לו מת קובר בסוף השכונה, כדי שלא יטמא בקברות אחרים, וכן כתב הרמב"ם (פ"ב הלכה ט"ו), והלכה כדעת ב' עמודי הוראה, ודלא כרבינו תם, דהוי דעת יחידאה נגד ב' עמודי הוראה שהם הרא"ש והרמב"ם, עיי"ש.אמנם הנה עיין בהגהות הכנה"ג ע"ד הב"י שם שכתב דברי לו שאם היה רואה מרן הב"י דברי הארחות חיים שהביא כמה מרבוותא דס"ל כר"ת שמא היה חוזר בו להקל, עיי"ש. וי"ל דהיינו כעין מ"ש ברמ"א (חו"מ סו"ס כ"ה) דכל היכא שנמצאת תשו' איזה גאון מהראשונים ולא נמצא זכרונו עלי ספר, י"ל דאם היו הראשונים רואים אותו היו חוזרים בהם. ובפרט דהכא שלא כתב בב"י להדיא דפסיקא ליה דלא כר"ת מטעם ב' עמודי הוראה אלא מטעם דר"ת יחידאה הוא. אם כי אכתי יש לצדד כן, כי כן דרכו בקודש בכל דוכתי להורות אחר ב' עמודי הוראה מיגו תלתא, וכדבריו בהקדמתו לשולחנו הטהור. וא"כ ליכא סברא שיחזור בו מחמת הראשונים שהובאו בארחות חיים, דסו"ס ראוי לו לפסוק כג' עמודי הוראה, או כתרי מיגו תלתא עכ"פ. ומ"מ אכתי י"ל דמצינו שפסק הב"י כדעת רוב הראשונים אף נגד ב' עמודי הוראה, וצ"ע כעת.
ובשולחן גבוה (שם ס"ק כ"ג) כתב דהמנהג בירושלים ובסאלוניקי שהכהנים קוברים מתיהם בכל אשר ימצא להם, והכהן נכנס אף בבין הקברות. והיינו טעמא, דכיון דהאידנא אף הכהנים טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה להזות על הטמאים, לפיכך אין לכהן להקפיד על כך, דמה לי טומאת ערב מה לי טומאת שבעה, עיי"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (חלק א' סימן רט"ו).
ולכאו' מתחילה היה נראה דצ"ע במנהג שהביא בשולחן גבוה הנ"ל, דלכאו' הוא מנהג נגד מרן הב"י, וא"כ אמאי הניחם לקיים מנהג זה. אלא דבהכרח די"ל בזה דסבירא להו באותן הערים כדעת המשנה למלך (פרק ג' מהלכות אבל) שלמד בדעת הראב"ד דבזה"ז ליכא איסורא לכהנים להיטמאות למת, וא"כ אתי שפיר המנהג. אלא דיל"ע אם היה המנהג קודם זמן השו"ע או אחר זמן השו"ע, דאם הוא מנהג קדום נגד מרן השו"ע ודאי שיש להורות כהמנהג, אך אם אינו מנהג קדום הרי דראוי לבטל המנהג מפני דעת השו"ע. וכמשנ"ת ביסודות כללי הפסיקה (כללי האול"צ סעיף י"א) שכ"כ בהקדמתו לחיבור הב"י, שלא בא לשנות מנהגים קדומים[3].
אמנם בעיקר מה שסמכו ע"ד הראב"ד הנ"ל, הנה לכאו' אין הדברים ברורים כ"כ. דהנה אף שבשו"ת הגרעק"א (מהדו"ת סי' י"ח) למד דלדעת הראב"ד אפילו איסורא דרבנן ליכא, מ"מ עיין בדגול מרבבה (יו"ד סי' שע"ב סעיף ב') שכתב (בסו"ד) דשמא לא אמר הראב"ד אלא לענין חיוב מלקות, אבל לענין איסור מודה דקיימא איסורא אף בזה"ז. ועיי"ש שצידד בסו"ד דשמא אף איסור תורה איכא, ובפרט שכן נראה ממ"ש הראב"ד גופיה בשו"ת תמים דעים (סי' רל"ו), עיי"ש (וכבר נודע שכתבו הראב"ד בסוף ימיו, אחר כתיבת ההשגות על הרמב"ם).
ועל כן נמצא דאף דעת הראב"ד הנ"ל לא ברירא לן כה"צ היכי סבר לה. ובפרט דהנה קא חזינן דמרן השו"ע הביא בשו"ע יו"ד כל דיני טומאת כהנים, ובידוע דמרן השו"ע לא הביא דינים שאינם נוהגים בזה"ז, ואם הביא דינים אלו ממילא קחזינן דס"ל דכל דיני טומאת כהנים נוהגים אף בזה"ז. ועל כן היה נראה דאין כדאי לסמוך ע"ד הראב"ד הנ"ל, בפרט דמצינו בה עיקולי ופשורי, וכמשנ"ת.
וע"ע בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן של"ח ושל"ט) שנקט דבאמת דעת הראב"ד דהאי איסורא הוא מדרבנן, ומ"ש בתמים דעים דלא כן, י"ל דב' ראב"ד נינהו, עיי"ש. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תס"ח אות י"ד) שדן בנידו"ד, והביא דהוא פלוגתת הראשונים, דהרמב"ן בחידושיו ס"ל שהוא מדרבנן, אבל הר"ן ס"ל דהוי מה"ת, ושכן הוא מבואר גם בתשו' הרשב"א (סי' ת"י). ומ"מ כלפי סברת הראב"ד הנ"ל נקט באבנ"ז הנ"ל דליכא לצירופא כלל.
ועכ"פ העולה לן מכ"ז לע"ע, דהא ודאי דלהלכה יש לנו לנקוט דדיני טומאת כהנים שייכים גם בזה"ז, וכמו שהביאם מרן בשו"ע, ורק דפליגי בה רבוותא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.
♦
בדין אוהל זרוק
וכעת יש לנו לדון בעיקר דין האוטובוס הנ"ל, אי חשיב הנוסע בו כמהלך על הקברות, או שיש סברא להקל בו יותר מהנ"ל. והנה עיין בסוגיא דעירובין (ל:) דאמרו התם בזה"ל: "הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ור' יוסי בר' יהודה מטהר, מ"ט דרבי, קסבר אהל זרוק (אהל המיטלטל), לא שמיה אהל, ור' יוסי בר' יהודה סבר שמיה אהל", ע"כ[4].והרמב"ם (פרק י"א מהלכות טומאת מת ה"ה) פסק דאוהל זרוק לא שמיה אהל. ונראה דטעם מה שפסק כדעת רבי ודלא כר' יוסי היינו משום האי כללא רבא דהלכה כרבי מחבירו, שכ"ה מבואר בסוגיא דפסחים (כז.), ובסוגיא דכתובות (כא.). וע"ע בתוס' רי"ד בכתובות (שם) שהוסיף בזה דכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים אלים טפי מכללא דהלכה כרבי מחבירו, ומ"מ הכא תנא חדא פליג עליה דרבי, ועל כן מסתברא מילתא להורות כדבריו, ובאמת שכן דעת רוב הראשונים בסוגיא דעירובין (ל:) דאוהל זרוק לאו שמיה אוהל, ועל כן הנכנס למקום הטומאה באוהל המיטלטל נטמא.
אך הנה עיין בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' פ"ה) שהאריך לבאר דמעיקר הדין כהן שנטמא כבר (ואף בחיבורו לארץ העמים) מותר לחזור ולטמא עצמו אפילו לכתחילה בשאר טומאת אוהל דרבנן. ועיי"ש שהוכיח לזה מהא דאיתא בנזיר (מב.) דמבו' התם דבעוד שהכהן מתעסק במתו מותר להיטמא גם לאחרים, וכ"ה בטור וב"י (יו"ד סי' שע"ג). ואם בטומאה דאו' אמרו כן, כ"ש בטומאה דרבנן דשרי. ועיי"ש שהוכיח כן גם ממ"ש בפי' הר"ש (פרק י"ח דאהלות משנה ט'), וממ"ש ברמב"ם (הלכות טומאת מת פרק י"א הלכה י"א).
ולפי"ז כתב בשבות יעקב הנ"ל להתיר בשעת הדחק לכהן לצאת דרך אוהל טומאה דרבנן, או בטומאת אוהל דאורייתא ע"י שידה תיבה ומגדל, דבזה אינו אלא טומאה מדרבנן. עיי"ש שהוכיח כן מסתירת דברי הרמב"ם (ממ"ש בפ"ו מה' עירובין ופרק י"א מה' טומאת מת הלכה ו' למ"ש בפ"ה מה' נזירות הלכה י"ח ובפ"ג מהלכות אבל הלכה ו'), דודאי דהנכנס בשידה תיבה ומגדל למקום הטומאה אינו טמא מדאו', ורק רבנן הוא דגזרו ביה, וכן מוכח מדברי המאירי (עירובין ל.). ועל כן יש להקל ליכנס בשידה תיבה ומגדל בשעה"ד, דלא העמידו רבנן דבריהם במקום צער גדול [וכתב דאילולי מה שנהגו בו העולם איסור היה מתיר גם שלא בשעה"ד לכהן שכבר נטמא (וכמו בזה"ז), ורק מכיון שנהגו בו איסור אין אתה רשאי להתירם בפניהם, עיי"ש].
גם בפני יהושע (סוכה כא.) נקט כדברי השבות יעקב הנ"ל, דמדאורייתא אוהל זרוק שמיה אהל, ורק רבנן הוא דאחמירו ביה דלא יהא כאוהל, וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל (יו"ד סימן קל"ג אות ג'). וע"ע במרכבת המשנה (פרק י"א מהלכות טומאת מת ה"א), וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן צ"ח) שהוסיף לחזק דבריו בזה.
וניהדר אנפין לנידו"ד, דהנה לכאו' כהן בזה"ז הרוצה לנסוע באוטובוס במקום שיש בו חשש טומאה, לכאו' איכא לן ספק בתרי דרבנן. חדא איכא ספיקא אי איכא קבר או לא. וגם את"ל דאיכא התם קבר, הרי י"א דבכל כהן בזה"ז אין כאן אלא איסור דרבנן. ועוד איכא הכא, דלכאו' אוטובוס היינו אוהל זרוק, וקיי"ל גבי שידה תיבה ומגדל שהם חוצצים מה"ת, ורק מדרבנן אינם חוצצים. ועל כן י"ל דבכהנים בזה"ז שרי, בספיקא דתרי דרבנן, עכ"פ בשעת הדחק כשאין אפשרות אחרת.
ונראה דאם הוא נמצא בציבור, וכגון שהוא באוטובוס ציבורי, וטירחא היא לסבב את העיר (כדי למנוע מלהיכנס במקום ספק טומאה) באופן שכל הציבור יפסידו זמן עי"ז, יש לחשב את מידת ה"דחק" לפי מניין הציבור ולא רק כלפי עצמו. ולמרות שגם שאר הציבור שאינם כהנים מחויבים לשומרו מן הטומאה, מ"מ מאן יימר לן דגם בכה"ג דהוי ספק בתרי דרבנן מחויבים הם להפסיד זמן (ופעמים שגם ממון) עבורו. וזכר לדבר י"ל מהא דמצינו גבי אמירה לגוי בשבת, דלצורך מצווה התירו שבות דשבות[5], ואילו לצורך מצווה דרבים התירו אף שבות אחד. וכמבו' במשנ"ב (סי' רע"ו) גבי תיקון העירוב בשבת ע"י גוי דשרי אף במלאכות דאו', כיון דהוא מצווה דרבים, ואילו כלפי צורך מצווה דיחיד לא מצינו להתיר כי אם בשבות דשבות, וכמבו' בשו"ע או"ח (סי' ש"ז), ודו"ק היטב[6].
אם הרכב או האוטובוס מקבלים טומאה
ואע"פ דהרכב או האוטובוס עצמו הרי הוא מקבל טומאה, וא"כ לא יהני מה שהוא אוהל זרוק (וקיי"ל דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפניה, כמבו' בב"ב יט:), מ"מ אכתי יש להקל בהם. והוא עפ"י הא דאמרו במשנה באהלות (פרק ח' משנה א') גבי הסדין והמפץ והמחצלת דחוצצים הם בפני הטומאה, וביאר בזה בפי' הרע"ב (שם) דאע"פ שכלים הם, והרי הם מקבלים טומאה, מ"מ היכא שהם נטויים כאהלים, אמרי' בהו דכל נטיות האהלים כאהלים, ועל כן חוצצים הם בפני הטומאה. וכ"ה בתפא"י (שם), וכ"ה בפי' הרא"ש (שם), וכ"כ ברמב"ם (פרק י"ג מהלכות טומאת מת הלכה ג' וד'). וכ"ה במאירי (שבת כז:), דכל שיפועי האהלים כאהלים, ואפי' אם הם כלים המקבלים טומאה.ולפי"ז נפק לן דאית לן ב' עמודי ההוראה, הלא המה הרמב"ם והרא"ש דס"ל דכל כלי המקבל טומאה, אם הוא באופן הנטוי, חשיב לחצוץ בפני הטומאה. ואע"פ שבתוס' בשבת (כז: בד"ה 'ואין') מבו' דלא כן, וכ"ה בראב"ד (פ"ה מטומאת מת הלכה י"ב), עיי"ש דממה שהעמידו הסוגיא דהתם באופן אחר, ממילא חזינן דלא ס"ל כהרמב"ם וכהרא"ש הנ"ל, מ"מ ודאי דטפי ראוי לן להורות כדעת הרמב"ם והרא"ש והר"ש המפורשים בזה, אחר דאיכא בהו ב' עמודי הוראה, וכמ"ש מרן הב"י בהקדמתו. ובפרט דמדברי התוס' בשבת (הנ"ל) מבו' ברמיזה שאין קובעים מסמרים בתירוצם, והוא ממה שציינו לדעות אחרות בזה, ועל כן יש להורות כהרמב"ם והרא"ש. [ובלא"ה הא קיי"ל דהיכא דפליגי הרמב"ם והראב"ד יש להורות כדעת הרמב"ם (עיין בדברינו בקונטרס יסודות כללי הפסיקה- כללי ההוראה סעיף מ')].
ולפי"ז י"ל אף לנידו"ד, דאע"פ שכלי הרכב דידן מקבלים טומאה, וא"כ לכאו' אינם יכולים לחצוץ בפניה, מ"מ כיון דדמו לשיפועי האהלים חשיבי כאוהל לחצוץ, וא"כ יש להתיר את הנסיעה ברכב הנ"ל, כיון דהוא אוהל זרוק ואינו מקבל טומאה, ואפילו היכא שעשוי ממתכת[7]. וכן פסק לנידו"ד בחזון עובדיה אבילות (ח"ב עמוד מ"ט), וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סימן ס"ב אות ד', ושם דחה דברי מי שפקפק בהיתר זה), וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק ט"ז יו"ד סי' קט"ו), וכ"כ בשו"ת שמע שלמה (חלק ו' יו"ד סימן כ').
אמנם יש לידע דדעת החזו"א (אהלות סי' ט' סקי"ג (וביו"ד סי' רי"א)) דלא אמרינן להאי כללא (דכל שיפועי האהלים כאהלים) בכלי מתכת, וא"כ אין לומר סברא זו בדין המכונית הנ"ל. ועל כן י"ל דלדעת החזו"א אין הרכב או האוטובוס יכול להוות חציצה בפני הטומאה. אמנם עיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קס"ד) ובציץ אליעזר (הנ"ל) שהאריכו לדחות סברת החזו"א הנ"ל, וכן צידד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תרע"ח). ועיי"ש דמעיקר הדין י"ל דכל מין ממיני הכלים שלא היה בזמן גזירת חז"ל אין להחשיבו בכלל המקבל טומאה, עיי"ש.
♦
אי מהני להניח בתוך האוטובוס דבר שאינו מקבל טומאה והכהן יעמוד עליו בזמן הנסיעה
ודע דגם אי נימא דהאוטובוס גופיה אינו חוצץ, מ"מ אכתי יתכן להציע שיניחו נסר רחב של עץ ברצפת האוטובוס, וקיי"ל דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, וחוצצים בפני הטומאה, ויעמוד עליהם הכהן בעת הנסיעה בין הקברות. והוא עפ"י מ"ש בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן ר"פ), דעיי"ש שיצא לדון אודות נסיעה ברכב על מקומות שיש בהם חשש קברים, והקשה, דלכאו' הרכב עצמו מקבל טומאה, וא"כ איך יוכל לחצוץ בפניה. והביא לזה תקנה להניח פשוטי כלי עץ ברכב, דהיינו נסר רחב מתחת רגליו, ועי"ז תהא חציצה. אלא דעיי"ש שעורר דאם יש לו גג הרי צריך שהנסר יהיה פרוס ומכסה לכל רוחב הרכב, דאל"כ הרי טומאה בוקעת במקום שהרכב בולט ויוצא מחוץ להנסר. ושוב הטומאה מתפשטת תחת הגג, וגג האוטובוס מאהיל על הכהן. וע"ז יישב, דהא קיי"ל דכל שיפועי האהלים כאהלים, וכדלעיל בסמוך.ובאופ"א נראה דיש ליישב בזה עפ"י מ"ש במשנה למלך (פרק י"א מהלכות טומאת מת שם), שהביא בתירוצו הב' בזה"ל: "ונראה דעד כאן לא אמרינן דאהל זרוק לא חשיב הפסק, אלא דוקא במאהיל על המת, דאז לא חשיב הפסק כי האי דהוי אוהל זרוק, אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת, אלא דגזיה"כ היא דחשיב כל אויר הבית כאילו הוא מלא טומאה, ומשום הכי נטמא, בהפסק כל דהו שאינו נכנס בו האויר מהני, משום דאנן לא בעינן אלא שלא יכנס בו אויר אותו הבית", עכ"ל. ומבואר מדבריו דהיכא שכל עצם הטומאה באה רק מכח תקנת אוהל ולא מן המת עצמו, על כן יש להקל דסגי באיזה הפסק החוצץ, ואף שמלמעלה עדיין הוא פתוח (ובפרט דנצטרפו לן כל הני ספיקות דלעיל).
ולדבריו י"ל דבכה"ג שמניח תחתיו נסר של פשוטי כלי עץ, ממילא הו"ל ג"כ אהל המשכה, דהא הטומאה אינה מגיעה ישירות מהמת אליו, אלא בתחילה היא בוקעת במקום שהאוטובוס בולט ויוצא מחוץ להנסר, ורק לאחר מכאן שוב הטומאה מתפשטת תחת הגג ומאהיל על הכהן. וא"כ הו"ל כאהל המשכה, ובאהל המשכה כתב המל"מ הנ"ל דאפי' אהל זרוק שמיה אהל לחצוץ שלא תגיע הטומאה, וא"כ שפיר מהני האי עצה[8].
♦
אם ניילון מקבל טומאה
ולכאו' עוד יש להציע בזה, שיקח סליל ארוך הקרוי "ניילון", ויפרסהו תחתיו (ובאיזה אופנים יוכל להרויח עי"ז החששות שנזכרו בפשוטי כלי עץ). וקיי"ל דניילון אינו מקבל טומאה, וכמבו' במסכת כלים (פרק י"ז משנה י"ג) דכל היוצא מן הים טהור[9], והנה הניילון הנ"ל הלא מיוצר הוא מנפט שיסודו בים, ועל כן י"ל דאינו מקבל טומאה, ואף אינו מטמא בדין כתם, וכמ"ש בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סי' נ"ג), וכ"כ בספר שערי טהרה להג"ר יחיאל מיכל שטרן (סי' ט"ז אות ד') בשם הגריש"א. ודע דאף לדעת השבט הלוי (בשיעורי שבה"ל סי' ק"צ) דניילון אינו מקבל טומאה מדאו', אבל מ"מ מקבל טומאה מדרבנן, אכתי י"ל דהא כבר כתבו התוס' בב"ב (כ.) דאף דבר שאינו מקב"ט מדאו' עכ"פ יכול לחצוץ בפני הטומאה, וה"ה לכלי פלסטיק אם הם מיוצרים מהנפט, אלא א"כ עירב בהם חוטי פשתן וכיוצ"ב משאר מינים (ועל כן אין להכשיר את המושבים של האוטובוס בפני עצמם, ודו"ק). וע"ע בחזו"ע אבילות (ח"ב עמוד ד').♦
אם נייר מקבל טומאה
ועוד היה מקום להציע בזה, שיקח ניירות ויניח תחתיו, וקיי"ל דנייר אינו מקבל טומאה (ולכאו' ה"ה לנייר טישו), וכמ"ש בשו"ת גידולי טהרה (סי' ט"ז), וכ"כ בחזו"ע אבילות (ח"ב עמוד ה'), ועיי"ש שהוכיח לזה ממ"ש בשו"ת חתם סופר (חלק ו' סי' פ"א). ואע"פ שמיעוטו מצמר ופשתים, מ"מ אחר שנכתש ונעבד היטב עם נפט וכיוצא בו, שוב אזיל מיניה שם צמר, וכ"ה בשו"ת ברית יעקב (סי' נ"ט) לעניין טומאת כתם, וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק ג' יו"ד סו"ס נ"ג), וכ"כ בטהרת הבית (ח"ב עמוד ת"ו).♦
אם יהני לישב ע"ג אדם אחר
ועוד יל"ע אי מהני עצה בכעי"ז, שיעמוד או ישב על איזה אדם בתוך האוטובוס. ולכאו' י"ל דלא מהני האי עצה, דקיי"ל דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא, אבל לא לטהר, וכמבו' במתני' דאהלות (פרק ו' משנה א'), וכן פסק הרמב"ם (טומאת מת פרק י"ב הלכה א'). והיינו שמביאים את הטומאה אבל אינם חוצצים בפניה. וכ"ז מיירי בין באופן שהיו הם עצמם גוף האוהל, ובין באופן שלא היו אלא עמודי האוהל, שכל שנסמך על גבי אדם או כלים, אינו חשוב אוהל לחצוץ בפני הטומאה, וכמבו' בפי' הר"ש והרא"ש באהלות (פרק ו' משנה א'), עיי"ש.♦
דעת התפא"י - דאוהל זרוק לא שמיה אוהל רק לעניין צדדיו, אבל חוצץ מתחתיו
וניהדר אנפין לנידו"ד. דהנה לכאו' בעיקר העניין עוד יש לצרף בכ"ז גם מ"ש בתפארת ישראל (אהלות פרק ח' אות י') לבאר בסוגיא דגיטין (ח.) דהא דאמרינן אהל זרוק לא שמיה אהל, היינו רק לענין שיחשב כאילו האוהל סתום מכל צד, ושהאדם מופרד בתוכו מאויר ארץ העמים המקיפו מכל צד, דאויר האהל המטלטל בטל לגבי האויר המקיפו ונחשב האויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל, ונמצא שנכנס לאויר ארץ העמים ונטמא. אבל לענין שתהיה השידה נחשבת כמחיצה לחצוץ בין הטומאה לטהרה, ודאי דחשיבא אוהל, ואפילו אם יש בה נקבים (כל שאין בה נקב טפח על טפח), ושפיר חוצצת. וכ"כ בשפת אמת (סוכה כא.), דשידה תיבה ומגדל לעניין לחושבם אהל שלא תתפשט הטומאה הרצוצה להיות בוקעת ועולה, י"ל דלכו"ע אהל זרוק שמיה אהל, וכ"כ בשו"ת הריב"ד (סימן ע'). ולפי"ז י"ל אף הכא בדין האוטובוס הנ"ל, דכיון שאין בו נקב בגודל טפח על טפח, ממילא חשיב אוהל לכה"פ לעניין לחצוץ בפני הטומאה, וא"כ בנסיעה באוטובוס אינו נטמא כלל, כיון שהוא סגור היטב מכל צדדיו.[10] [אלא שלפי"ז יהא ראוי לעורר שבנסיעה במקומות המסופקים בטומאה יסגרו את כל חלונות האוטובוס[11]].♦
דעת רבינו יהונתן - דהיכא שיש רווח טפח בין הרצפה לאהל זרוק שפיר חוצץ בפני הטומאה
ועוד יש לצרף בזה מ"ש בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף (עירובין פרק ג' דף ל:), דהא דאוהל זרוק לא חשיב אהל, היינו דווקא היכא שאין בין הטומאה והשידה או התיבה פותח טפח, דאז מקרי טומאה רצוצה דקיי"ל שבוקעת ועולה עד לרקיע [כמבו' בסוגיא דחולין (עא.), ובמשנה באהלות (פרק ו' משנה א'), עיי"ש], אבל היכא שיש פותח טפח ביניהם שפיר חשיב אהל. ולפי"ז נראה דאף בנידו"ד י"ל הכי, דרוב האוטובוסים וכלי הרכב המצויים בזמנינו גבוהים הם ברובם (ואזלי' בתר רוב הרכב), לכה"פ טפח מעל הקרקע. וא"כ י"ל דלא חשיבי כטומאה רצוצה, וממילא נימא בהו דאף שהם אוהל זרוק, מ"מ יהני בהו דין אוהל להציל מן הטומאה, ושהנוסע בהם לא יטמא.♦
היתר השואל ומשיב - היכא שהוא דבר קבוע
ועוד יש לצרף לזה מ"ש בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה סי' מ"ג) להעמיד האי דינא דשידה תיבה ומגדל דווקא היכא שפרע את ראש המעזיבה, דהיינו שלא היה להם גג, וכמבו' בסוגיא דנזיר (יז:), עיי"ש. אכן יל"ע בראייתו, דהתם אמרו דלא לקי בכה"ג, אבל מ"מ יל"ע דשמא אי"ז חשוב כדי לחייבו מלקות, אבל לכתחילה יהא אסור ליכנס אף באופן הנ"ל. ומ"מ עיי"ש שהסיק להקל בזה היכא שהוא דבר קבוע המיצל, דשפיר יהני להוציאו מכלל דין אוהל זרוק.ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סי' ס"ב) ביאר את כוונת השואל ומשיב הנ"ל, דאין כוונתו במ"ש דהוא דבר קבוע דווקא מפני שדרכו לעבור באותו מקום כרכבת שפסיה קבועים באותו הדרך, אלא כוונתו דבהיות שזהו דרך שימושו לרוץ על הקרקע ממקום למקום, ולשמש את העוברים ושבים, על כן שרי, שדרכו בכך להיותו מיוצב ומחובר באופן הנ"ל לקרקע. ולפי"ז א"ש אמאי יש להתיר במכונית, דג"כ לא מקרי אהל זרוק, מכיון שדרך שימושו בכך והוכן לזה מראש, וא"כ א"ש גם להתוס'. [ועיי"ש עוד שלמד בדבריו דהיכא שיש גובה טפח מהקרקע לרצפת הרכב יותר יש להקל, וכמשנ"ת].
♦
דעת המל"מ דאהל זרוק הנגרר ע"ג קרקע חוצץ בפני הטומאה
ועוד יש לצרף לזה מ"ש במשנה למלך (פרק י"א מהלכות טומאת מת ה"א) דכל מאי דקיי"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל, היינו דווקא כשהוא פורח באויר, אבל כשמהלך ע"ג קרקע, כו"ע מודו דחשיב אהל. ועיי"ש שכן מדויק בלשון הרמב"ם שכתב (שם) בזה"ל: "שידה תיבה ומגדל הפורחים באויר", ומוכח דהיכא שהיו מהלכים ע"ג קרקע, שפיר חשיב כאהל לחצוץ בפני הטומאה[12]. וכן מוכח מלשון המשנה באהלות (פרק ח' משנה ה'). ולפי"ז י"ל לנידו"ד, דאף במכונית ואוטובוס נימא הכי, דכיון שהם מהלכים ע"ג הקרקע ואינן נזרקים באויר, ממילא יש להקל בהם דלא חשיבי כאוהל זרוק. וכן נראה שלמד בשדי חמד (מערכת הא' כלל רכ"ח)[13].אמנם הנה יש שהקשו בזה מדברי התוס' בסוכה (כא.) דמשמע התם דכל האי קולא באוהל זרוק הנגרר ע"ג הקרקע היינו דווקא היכא שכולו נגרר ע"ג הקרקע, אך בנידו"ד הרי חלק מהאוטובוס באויר ורק צדדיו נוגעים בארץ. ומ"מ נראה דיש להשיב בזה, דשאני הכא דכיון שעצם סיבת נסיעת שאר חלקי הרכב תלויות הם באותם צדדים, ממילא חשיב כאילו כולו נגרר.
וסימנין לסברא זו נראה די"ל מהא דאמרו במתני' דמסכת פרה (פרק ג' משנה ב'[14]) בזה"ל: "חצירות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע, ותחתיהם חלול מפני קבר התהום, ומביאים נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן, ומביאים שוורים ועל גביהן דלתות ותינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידם, הגיעו לשילוח ירדו ומלאום ועלו וישבו על גביהן, ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא", ע"כ. ומפרשינן התם דהא דמייתי דווקא שוורים היינו כדי שיהיו כאוהל לחצוף בפני הטומאה, כיון דגביהן רחב. ולכאו' צ"ב, דהא סו"ס חשיבי הני שוורים כאוהל זרוק באויר, ומה הועילו חכמים בתקנתם. אלא דודאי י"ל דטעם ההיתר הוא משום דנגררין ע"ג הקרקע. ואף שרק רגליהן נוגעות בקרקע, מ"מ חשיבי כקרקע, דהא סו"ס טעם הליכתן הוא מחמת הקרקע, וכיון שאינן נשמטות ממנה, הרי הוא חיבור גמור, והו"ל כאילו כל כלי הרכב נוסע ע"ג הקרקע. ועל כן יש לומר דגם באוטובוס וברכב חשיב שכל הרכב נגרר ע"ג קרקע, ואף שרק חלקו עומד עליה ממש.
ושוב ראיתי בחזו"א (יו"ד סי' רי"א סק"ה) שכתב דאף לדעת הרמב"ם לא בעינן שתהא השידה תיבה ומגדל פורחת באויר דווקא כדי להחשיב כאהל זרוק (ויל"ע היאך יבאר את דקדוק לשון הרמב"ם), ולפי"ז לכאו' ליכא היתרא גבי אוהל. אלא דאכתי צ"ע, דדלמא לא ס"ל להרמב"ם כהתוס'[15], ובאמת דלהתוס' הנ"ל אכתי קיימא היתרא דאוהל זרוק היכא שנגרר על הקרקע, וצ"ע. [ועיי"ש בחזו"א (סק"ה) שהציע בזה פשרה דאוהל זרוק כה"ג אינו חוצץ בפני הטומאה אבל מביא את הטומאה, ויל"ע].
♦
ספק טומאה ברה"ר היכא דליכא חזקת טהרה
ובעיקר מ"ש אודות האי כללא דספק טומאה ברה"ר טהור, הנה עיין בשו"ת יביע אומר (חלק י' יורה דעה סימן נ"ב) שהביא להוכיח מדברי התוס' בסוטה (כח:) דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור (פסחים יט:, נזיר נז., ועוד) היינו דווקא היכא דאיכא חזקת טהרה, ולכאו' בספיקא דדינא ליכא חזקת טהרה, כיון דהחזקה לא תשנה את הדין. וכמ"ש במשנה למלך (פ"ב מהלכות טומאת צרעת ה"א) דלא שייך להעמיד בחזקת טהרה אלא בספק במציאות, משא"כ בספיקא דדינא. וכבר הארכנו בזה בביאורי הסוגיא עמ"ס קידושין (סימן ה'), עיי"שטז. ולכאו' לפי"ז שוב ליכא למימר דבנידו"ד יש להקל משום האי כללא דספק טומאה ברה"ר טהור.[16]אמנם הנה לכאו' בדברי התוס' בחולין (ט: בד"ה 'התם') מוכח דלאו הכי, אלא דמסוטה גמרינן לטהר ספק טומאה ברה"ר, ואפילו היכא דליכא חזקת טהרה. עיי"ש שהוכיחו כן ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דליכא חזקה לטהרה, דאי אמרת העמד המקוה בחזקת שלם, אדרבה העמד טמא על חזקתו, ואעפ"כ חזינן דמטהר ר' שמעון ברה"ר, עיי"ש, וכ"ה בתוס' בנדה (ב.). וכ"כ בשב שמעתתא (שער א' סוף פ"ט), ועיי"ש שהוכיח כן מדברי הרמב"ם (פרק ט"ז מהלכות אבות הטומאה ה"א) שכתב בזה"ל: "ספק טומאה ברה"ר טהור, משום שכל הספיקות אינם אלא מדבריהם", ע"כ, ודו"ק.
ומכל הנ"ל נראה דלהלכה י"ל דאמרי' להאי כללא דספק טומאה ברה"ר טהור, ועל כן בנידו"ד, גם אי נימא דלא יהא אלא ספק, מ"מ הא קיי"ל דספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכמ"ש הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור (הו"ד בשו"ת מלמד להועיל (יו"ד סי' קל"ג), עיי"ש) אף היכא דליכא חזקת טהרה (כל זמן דליכא חזקת טומאה). וע"ע בכ"ז ביסודות כללי הפסיקה (כללי ההוראה סעיף ק"א).
וע"ע בשו"ת ארץ צבי (פרומר, סי' צ"ג) שיצא לדון אודות נסיעת כהן במטוס שטס ע"ג קברים, שצידד להקל דמותר לכהן להכנס למטוס[17]. והוא לפמ"ש ברשב"ם בעירובין (מג.) דספינה ממילא אזדא ואיהו לאו מידי עביד מעשה, עיי"ש. וא"כ לכאו' אף הכא נמי גבי אוטובוס יש להתיר, כיון שהכהנים נכנסים לאוטובוס, והוא נוסע מעצמו, ופסיק רישיה דלא ניח"ל הוא (עכ"פ אי נימא בהגדרת פסיק רישיה דלא ניח"ל דהיינו גם היכא דלא אכפ"ל), ובפרט דהא ספק טומאה ברה"ר, דטהור[18]. וראה עוד בהערה[19].
♦
ספק דאו' לחומרא נגד ספק טומאה ברה"ר
אלא דלכאו' אכתי יל"ע בהאי דינא, דאמאי היקלו בטומאת כהנים בספק טומאה ברה"ר, והא לכאו' האי איסורא יסודו מן התורה, וקיי"ל בכ"ד דספק דאו' לחומרא. ובאמת שהצל"ח בברכות (יט:) נקט דהיכא שהספק הוא לענין טומאת כהנים, אם מוזהרים הם על זה או לא, הרי הוא ככל שאר האיסורים שבתורה, דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, ולא מתחשבינן בכללא דספק טומאה ברה"ר.אמנם הנה מעיקר מה שדנו כל הנך פוסקים דלעיל בדין טומאת כהנים וכתבו להקל מטעם ספק טומאה ברה"ר מוכח דלא ס"ל כהצל"ח הנ"ל, וצ"ב מאי טעמא. וע"ע בשו"ת חלק לוי (יו"ד סי' קכ"ח) שביאר בזה דהנה עיין בשו"ע יו"ד (סי' שע"ב), שכתב דאע"פ שכהן אסור להיכנס לבית הפרס (דהיינו שדה שאבד בה קבר או נחרש בה קבר), מ"מ אם צריך הוא ללכת שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור שם. וטעמא משום דטומאת בית הפרס היא מדרבנן, ולצורך מצוה היקלו. וטעם מה דבית הפרס חשיב איסור מדרבנן, עיין בסוגיא דכתובות (כח: בתוס' ד"ה 'בית הפרס') דהוא משום דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, ומכיון שלעולם השדה בספק לא רצו חכמים לטהר, אף על גב דמדאורייתא טהור, ועל כן איסורו מדרבנן. ומוכח לכאו' דגם כלפי טומאת כהנים מהניא האי סברא, וצ"ל דבכה"ג לא נאמר האי דינא דספק דאו' לחומרא [ויומתק שפיר אי נימא כדעת הרמב"ם (פ"ט מטומאת מת הלכה י"ב) דספק דאו' מה"ת לקולא].
♦
אם יש להקל בכל כהני חזקה שבזה"ז
ומתחילה היה נראה להקל בזה לגמרי עפ"י מ"ש בשו"ת הריב"ש (סימן צ"ד) דכהנים שבזמן הזה אינם כהנים ודאיים, אלא כהני חזקה, ועל פי זה כתב בשו"ת מהרשד"ם (אהע"ז סימן רל"ה) להקל לכהן לישא שבויה שאסורה לו רק מדרבנן. וע"ע במג"א (או"ח סימן ר"א סק"ד) שכתב דסמכו על הריב"ש הנ"ל גם לעניין מה שאין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הדברים, אף שהוא מצוה דאורייתא, כיון שאין בקיאין בייחוסי הכהונה, וכ"כ בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סימן ל"ט). וחזינן דהפוסקים נתייחסו לשיטת הריב"ש הנ"ל וצירפוה לקולא, וא"כ היה נראה דאף הכא יש להקל בזה לכהני חזקה, אחר שנתבאר דאינו אלא ספק בתרי דרבנן.אלא דשוב ראיתי מ"ש בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן ר"ל ענף א') דכל מאי דפסקינן כדברי הריב"ש הנ"ל היינו דווקא לעניין איסור שבויה מדרבנן, אבל לעניין איסורי טומאה לכהן, אין להקל בזה עפ"י דברי הריב"ש הנ"ל אף באיסור דרבנן, כיון דלמאי דהוחזקו הוחזקו לחומרא, אבל לא לקולא, ועל כן נושאין כפיהן אף שיש בזה חשש ברכה לבטלה, ועל כן יש להם להחמיר אף בעניני טומאת כהנים, עיי"ש. ומ"מ נראה דאע"פ שא"א להקל עפי"ז, מ"מ חזיא לצירופא לכל הני דלעיל, דסו"ס הדין דין אמת[20].
♦
הוראת הפוסקים להלכה
ומכל הנ"ל י"ל לעניין הלכה, דכיון שכתבו כמה אחרונים שכל עיקר הדין של אהל זרוק דלא שמיה אהל אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה חשיב אהל, ממילא איכא לן הכא כמה וכמה ספיקות להקל - דספק אם הלכה כהמשנה למלך דליכא טומאה מדאו' בזה"ז[21], ושמא הלכה כהתפא"י דבאוטובוס אוהל זרוק מקרי אוהל לחצוץ, ושמא הלכה כדעת רבינו יהונתן דהיכא שיש חלל טפח בין הטומאה לקרקעית התיבה מקרי אהל לחצוץ מפני הטומאה, ושמא י"ל הכא דספק טומאה ברה"ר טהור. ועל כן יש להקל בזה באופן הנצרך ובפרט דאין ראוי להטריח את הציבור (כמבו' בסוגיא דברכות (ל:) דסברא אלימתא הוא), דסו"ס איכא לן כמה ספיקות במילי דרבנן[22].וע"ע בשו"ת חשב סופר (סי' י"ז) שכתב, דה"ה למה שאסרו לכהן לילך בתוך ד' אמות של קבר, דכל שהוא מטעם הרחקה (וכה"ג הנ"ל) ואינו אסור מן הדין, יש להתיר ע"י אוהל זרוק בשופי. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סימן מ"ב). וע"ע כעי"ז בשו"ת משנה הלכות (חלק ג' סימן קכ"ד) שג"כ נטה להקל בזה היכא שנוסע סמוך לקברות, דהיכא שאין אילנות המאהילים על הקברות, מותר לנסוע סמוך אליהם, ורק מהיות טוב יסגרו החלונות. אבל במקום שישנם אילנות המאהילים על הקבר ועל הדרך, נטה להחמיר שם, אך לא האריך בכל המו"מ הנ"ל, עיי"ש.
♦
כהן שנטמא אם יכול להמשיך לישא את כפיו
ולפי"ז נפק לן, דכהן שנסע בכבישים הנ"ל ע"י כלי רכב, ודאי דיכול להמשיך לישא כפיו אף היכא שהיה זה במזיד, כיון דנתבאר באורך דמעיקר הדין יש מקום גדול להקל בזה. ובעיקר האי ענינא, עיין בשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעיף מ"א) דכהן שנטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה, עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים). וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (סימן מ"ז) שכתב דאף כהן שנטמא בטומאה מדרבנן לא ישא את כפיו עד שיקבל עליו לשוב בתשובה, עיי"ש.ומ"מ עיי"ש במשנ"ב (ס"ק ק"נ) ובביה"ל (שם) דכ"ז היינו דווקא כשנטמא במזיד, אבל בשוגג ודאי דראוי הוא להמשיך לישא את כפיו ושאר מעלות הכהונה, וכן עיי"ש בביה"ל דזהו דווקא אם רגיל בכך, אבל באקראי אינו נפסל. וע"ע בכה"ח (שם ס"ק רמ"ה). וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סימן ל"ה) שכתב דמ"מ ראוי לכהן שנטמא שיטבול במקווה עכ"פ (ואע"פ דבטומאת מת לא מהני טבילה כי אם הזאת מי חטאת, מ"מ מעלה פורתא איכא גם בטבילה במקווה שבזה"ז), ואכמ"ל.
♦
דין כהנים בזה"ז לעניין טומאת ארץ העמים
ואגב אורחא, הנה עוד יש לדון בכ"ז במה שמצוי אשר נוסעים הכהנים דרך איזה כבישים אשר לדעת כמה מהפוסקים אינם חשובים מא"י. והנה הא קיי"ל (גיטין ז:, שבת טו.) דארץ העמים מטמאת בעצם מציאותו שם, אך נראה דמ"מ מצינו לכמה מהפוסקים שכתבו דבזה"ז אי"צ להקפיד בזה. וכמ"ש בב"ח (יו"ד סי' שס"ט ס"ק ג') דכל האי גזירה לא הייתה אלא בזמן שהייתה ארץ ישראל בטהרה, אך בזה"ז ליכא למיחש להא, עיי"ש. וכ"כ בפרישה (שם ס"ק ג'), וכ"כ בט"ז (שם ס"ק ד'), וכ"כ בש"ך (שם סק"ב), וע"ע בהגהת הגרעק"א (ע"ד השו"ע סעיף א') דמה שעכשיו לא נהגו ליזהר בזה אולי הוא משום שיש להקל מפני הפרנסה, כי היכי דשרי להציל מיד עכו"ם או מחמת דבלא"ה כולנו טמאי מתים, עיי"ש.אמנם הנה עיין בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צ"ח) כתב דברי ליה שדין ארץ העמים נוהג בינינו אף בזה"ז, הו"ד בפתחי תשובה (שם סק"ה). ועיי"ש שהוסיף, דהלוואי וכל שמעתתא יהיו ברורות כהאי שמעתתא דדין ארץ העמים נוהג גם בזה"ז. ואף הגרש"ז אוירבך זצ"ל חשש לשיטות הנ"ל (הליכות שלמה תפילה פרק י' הערה י"ב). וע"ע הגרי"ש אליישיב (תל תלפיות חלק ע"ג עמוד נ"ג), וע"ע להגר"א נבנצל שליט"א (משנ"ב ביצחק יקרא סי' רמ"ח סעיף ד')[23].
♦
העולה להלכה מכל מה שנתבאר
א. באיזורים הישנים של העיר טבריה מצויים כמה רחובות שיש בהם חשש טומאת כהנים, ואינו מתורת ודאי אלא מתורת ספק (המפה המלאה להלן).ב. נחלקו הראשונים בדין טומאת כהנים בזה"ז, שלדעת ר"ת כהן שכבר נטמא מותר לו להיטמאות שוב, ולדעת הרא"ש והרמב"ם גם כהן שנטמא אסור לו ליטמאות עוד, וכן פסק מרן הב"י (אמנם מצינו לכמה מהפוסקים שצידדו דאף דעת הב"י להקל בזה).
ג. בדעת הראב"ד בהנ"ל נחלקו האחרונים, שיש שלמדו מדבריו דטומאת כהנים בזה"ז דאו', רק שא"א ללקות עליה, ויש שלמדו בדבריו דטומאת כהנים בזה"ז דרבנן, ויש שלמדו בדבריו דליכא איסורא דטומאת כהנים בזה"ז כלל.
ד. להלכה ודאי דאיסורי טומאת כהנים שייכים גם בזה"ז, ומ"מ באיזה אופנים יש לצרף את הדעות שאינה אלא מדרבנן.
ה. מדאורייתא טומאת אהל קיימת רק באהל הבנוי בקרקע, ומ"מ נחלקו האמוראים אם אוהל זרוק (אהל המיטלטל באויר) נחשב מדרבנן כאוהל לעניין לחצוץ בפני הטומאה. ולהלכה פסק הרמב"ם דאהל זרוק לאו שמיה אהל, ואינו חוצץ בפני הטומאה.
ו. דעת השבות יעקב וכמה אחרונים דכיון שטומאת אהל זרוק אינה אלא מדרבנן יש להקל לכהנים (שטומאתם בזה"ז מדרבנן) לצאת באהל דרבנן במקום שעת הדחק או לצורך מצווה.
ז. ועל כן היה מקום לדון להקל לנסוע באוטובוס (שהוא אוהל זרוק) בעיר טבריה באופן שהוא יחד עם ציבור גדול שאינם ממתינים עליו או בשאר אופנים (ונתבאר דהו"ל ספק טומאה בתרי דרבנן וצדדים נוספים). אך הנוסע ברכב פרטי ודאי דראוי לו להקיף עפ"י המפה הנ"ל כדי לצאת מכל חשש.
ח. האוטובוס או הרכב אינם נחשבים כמקבלים טומאה מחמת מה שעשויים הם ממתכת, כיון דקיי"ל דכל שיפועי האהלים כאהלים, וכן דעת ב' עמודי ההוראה, שהם הרמב"ם והרא"ש, וכן הורו האיגרו"מ, הציץ אליעזר, והתשוה"נ [אמנם דעת החזו"א להחמיר בכלי מתכת כל זמן שעומד בפנ"ע ואינו רק תוספת חיזוק לעץ].
ט. נתבאר דגם אם האוטובוס אינו חוצץ בפנ"ע, מהני להניח תחתיו נסר רחב מעץ, או ניילון או ניירות, כדי לחצוץ בפני הטומאה (אבל אדם אינו חוצץ), ויש מי שהחמיר בזה.
י. נתבאר דעות הפוסקים דס"ל דאוהל זרוק מטמא רק מאויר, אבל חוצץ בפני הטומאה שתחתיו, ולכן גם אי נימא דהאוטובוס חשיב כאוהל זרוק, הרי שאם יסגרו את החלונות היטב אכתי חוצץ הוא בפני הטומאה.
יא. נתבארו דעות הראשונים דבגווני שהאוטובוס גבוה מהקרקע טפח הרי הוא חוצץ בפני הטומאה.
יב. נתבאר דעות האחרונים דבכל דבר שהוא קבוע לנסיעתו באופן זה אין לחוש לטומאה.
יג. נתבאר דעות האחרונים דאוהל זרוק הנגרר ע"ג קרקע חוצץ בפני הטומאה.
יד. נתבאר דהאי כללא דספק טומאה ברה"ר טהור היינו גם כלפי טומאת כהנים, ויש חולקים.
טו. נתבאר דהאי כללא דספק טומאה ברה"ר טהור נחלקו הפוסקים אי היינו דווקא בשיש גם חזקת טהרה או אפי' היכא דליכא חזקת טהרה (כל זמן שאין חזקת טומאה).
טז. כל מה דאזלי' בתר חזקה היינו דווקא בספק שבמציאות ולא בספק שבדין, ויש חולקים.
יז. נתבאר עוד לדון בנסיעת הכהנים באוטובוס מדין פס"ר דלא אכפת ליה.
יח. נתבאר דאיכא צירוף נוסף לקולא בכל הנ"ל, בכהנים שלנו, שרובם כהני חזקות.
יט. אסור לכהן לילך בתוך ד"א של קבר, ומ"מ ע"י רכב לכו"ע מותר כל זמן שלא מאהילים עליו האילנות.
כ. נחלקו הפוסקים אם טומאת ארץ העמים נוהגת בזה"ז, ודעת פוסקי זמנינו דראוי להחמיר בזה.
והעולה להלכה מכ"ז, דמה שבארגון "טהרת הכהנים" מפרסמים בכל שנה על חומר האיסור בנסיעה בכבישי העיר טבריה וכל כה"ג, נתבאר באורך מפי ספרים ומפי סופרים, דאין זה אלא משמרת למשמרת ו"קדושים יהיו" אמר רחמנא, אבל מעיקר הדין יש צדדים רבים להקל בזה לפני האופנים שנתבארו בעז"ה (ומ"מ ודאי דאין לפסול כהן ח"ו מלעלות לדוכן מחמת זה).
מצו"ב מפת העיר טבריה עם הסימונים הנוגעים למעשה:
♦ ♦ ♦
דבר הגזול אם כשר לקיום מצוה על ידי הנגזל♦ האם מותר לשלוח מכתב התראה ואיום לבית משפט אזרחי♦ מוסיקה רועשת בסוכות