ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן, בני ברק
זה וזה גורם
א. ביאור המשנה לפי הגמ' שנחלקו בזה וזה גורם
מתני' (ע"ז מח:) זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה וכו'. ר' יוסי אומר - אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן - והוה להן לזבל.לפום רהיטא היה אפשר לומר, שטעם רבי יוסי שאסר לזרוע תחת אשירה אף ירקות בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת עליהם, הוא משום שהוא החמיר להחשיב את הנביה, דהיינו עלי השלכת הנופלים מהאילן לקרקע, נרקבים בה ומזבלים אותה - כנהנה מעבודה זרה.
משא"כ רבנן דסברי שזה לא נחשב אלא כעין גרמא בעלמא, כיון שהוא לא מכוון לכך ומסתמא היה אפשר גם בלי נבייה זו לירקות לצמוח. ולא דמי למי שזורע תחת האילן, שהוא מכוון או נחשב כמכוון - ליהנות מהצל של האילן, שהוא יותר הנאה ישירה.
אמנם בסוגית הגמ' על אתר מבארים, שנחלקו בדין זה וזה גורם, כדרך הגמ' בהרבה מקומות שמעדיפה לתלות מחלוקת תנאים במחלוקות כלליות (וכהסוגי' בתמורה ל: שתלתה בדין זו"ז גורם את המחלוקת האם וולדות האסורים למזבח מותרים בהנאה, על אף שהיה אפשר לומר כפשוטו שמהיכי תיתי לן לאסור כלל ולדות, וכך נראה מהסוגי' מו: מהרמב"ם ואכמ"ל).
אולם באמת גם זה די ברור לפו"ר, שאם רבי יוסי היה סובר שזה וזה גורם מותר, היה צריך להיות מותר גם הכא, דעכ"פ הרי הכא זבל הע"ז אינו הגורם היחיד להצמחה ולהשבחה, שזבל הוא רק גורם ומסייע להשבחת הקרקע ע"י נתינת מינרלים שונים המסייעים להצמחה. והלא גם הקרקע עצמה גם נותנת את המינרלים החיוניים להצמחה, והיא העיקר. משא"כ הצל שעושה האילן, הלא יתכן שמבלעדיו היו הירקות מתייבשים מכוח החמה הזורח עליהם בקיץ, ועל כן זה נחשב גרם גמור לאיסור.
♦
ב. סוגית הגמ' - והקושי שבה
והנה הגמ' התקשתה בהעמדת פלוגתת רבי יוסי ורבנן במשנתנו במחלוקת של זה וזה גורם, משום שהשיטות נראות כמתחלפות מלעיל (מג:), בפלוגתת רבי יוסי ורבנן לעניין איבוד ע"ז, שרבי יוסי אמר מפורר וזורה לרוח, ורבנן אמרו ליה - אף הוא עושה זבל ורחמנא אמר לא ידבק וגו'. הרי ששם רבי יוסי הוא שהקל ולא חשש ממה שהעבודה זרה מזבלת.אלא ששם הוא שונה מהכא, שהרי מדברים שם בחומרים הנזרים לרוח, ובכלל אין וודאות שהם מזבלים משהו מסוים - אם בכלל, ואם כן יתכן לומר שרבי יוסי סובר שזה וזה גורם אסור. אבל רבנן ששם החמירו - האיך הכא יקלו?
ואמרו בגמ' איפוך. עוד אמרו – לעולם לא תיפוך: שיש ליישב, שרבנן אמרי סברא חדשה, שבימות הגשמים מה שנהנה מהנבייה הוא מפסיד מהצל (כדרך שאמרו לעניין פסולי המוקדשין שאסור להרגילן אף שהוא מרוויח בעור הוא פוגם בבשר. אף ששם הוא עניין אחר לכאורה שהכל תלוי ברווח או הפסד להקדש, וי"ל). ואם כן לא יתכן שהוא מכוון לכך, ועל כן לא חשיב כנהנה בכלל.
אולם בהמשך, הגמ' מביאה ראיות שרבי יוסי אומר שזה וזה גורם מותר, שבערלה התיר בדיעבד הברכה והרכבה מפרי ערלה, אף שהצומח מזה הוא בבחינת זה וזה גורם. ואף שיש לדחות שהכא בעבודה זרה חמיר טפי, מכל מקום איכא ברייתות שיש מי שהתיר להדיא זו"ז גורם בעבודה זרה, שעל כן התיר לשחוט בהמה שהתפטמה בכרשיני עבודה זרה ושדה שהזדבלה בזבל של עבודה זרה. ועל כן נראה שרבי יוסי הוא הסובר שזה וזה גורם מותר אף בעבודה זרה.
ומזה הגמ' מגיעה למסקנא שצריך לומר, שרבי יוסי הוא זה שסובר שזה וזה גורם מותר אפילו בעבודה זרה. ומה שמשתמע ממנו במשנתנו שאסור לגרום לעבודה זרה להיות זבל, לדבריהם דרבנן קאמר, שהם סוברים שזה וזה גורם אסור, להם יש לאסור אף לזרוע תחת אשירה בימות הגשמים.
ויש לעיין, הלא מלכתחילה נאמרו ב' צדדים בגמ' או איפוך, או לעולם לא תיפוך וכו' כנ"ל. ואם כן, כיון שהגענו למסקנא שרבי יוסי אמר שזה וזה גורם מותר, לכאורה מחוורתא כדשנינן מעיקרא, שיש להפוך את משנתנו. ולמה הגיעו כאן למסקנא שונה, שרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר?
אמנם כבר רש"י (ד"ה אלא) עמד על זה, שמהמשנה עצמה יש לדון שרבנן סברי דזה וזה גורם אסור, שהרי אמרו במשנה שאסור לזרוע ירקות בימות החמה. והלא הצל אינו גורם יחידני בגידול הירקות, שגם הקרקע משתתפת עמו. ואם כן ליכא למימר כלל - איפוך, שהרי רבי יוסי שסובר זה וזה גורם מותר, לא יכול לשנות 'אבל לא בימות החמה'.
אמנם לפי זה תימה על הגמ' בתחילת הסוגי' שאמרה איפוך, וזה אומר שת"ק של המשנה הוא רבי יוסי הסובר שזה וזה גורם מותר, והרי הוא אסר לזרוע תחתיה בימות החמה, שזה נכלל בזה וזה גורם?
וכתבו הראשונים (עיין ר"ן), שהדבר הזה השתנה כאן בסוגי' מתחילתה לסופה, שבתחילה חשבה הסוגי' שהמשנה יכולה להסתדר עם מ"ד שזה וזה גורם מותר, ומה שנאסר לזרוע ירקות בצל אשירה בימות החמה, זה משום שחשיב כב' גורמים שונים שלא מאותו עניין, שהרי הצל נותן דבר אחר מהקרקע, וזה לכו"ע נאסר. אולם מסקנת הסוגי' היא שמי שהתיר זה וזה גורם - התיר גם את זה.
וניחא היטב מה שלא היה אפשר לומר במתני' איפוך, ואנו מוכרחים לומר שרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר. אלא שהשאלה היא, מה גרם לשינוי זה בין ההו"א למסקנא?
ג. המקור שזה וזה גורם מב' עניינים - מותר
ומה שיתכן שיש לומר, שהברייתות המתירות זה וזה גורם בעבודה זרה - מוכיחות כן. שהרי נאמר שם, שבהמה שהתפטמה מכרשיני ע"ז - תשחט. ופירש רש"י שזה משום שהיא הייתה גדילה גם קודם לכן מאכילות אחרות. ולכאורה יש לעיין, מה בכך, הלא עכ"פ יש כאן שומן שגדל מחמת עבודה זרה, ומה לי שיש גם אכילות אחרות שיצרו בה שומן מותר?אלא שבהכרח שאנו אומרים, שהיחס הוא בכללות לכל הפיטום - כדבר אחד, ואנו אומרים שכל אחד לא יכול לבדו לגרמו, ממילא זה נחשב כהיתר ולא כאיסור. ואם כן אפשר, שגם לעניין ב' גורמים שונים, כיון שעכ"פ אם נתייחס לכלל הצמיחה, אנו יכולים לומר שמלבד האיסור היה כאן גורמי היתר אף אם הן שונים במהותם - מותר.
♦
ד. יסוד זה וזה גורם מותר משום שלא אמרינן שההיתר מצטרף לאיסור
ואת יסוד הדבר יש לנו ללמוד מסוגי' הגמ' ופרש"י לעניין ר"א, שהגמ' רצתה לסדר מתחילה שהברייתות החלוקות לעניין זו"ז גורם בע"ז אינן ר"י ורבנן, אלא ר"א ורבנן. והביאה בתחילה מה שנחלקו ר"א ורבנן לעניין שאור של חולין ותרומה שנפלו בעיסה, ואין בזה ולא בזה שיעור לחמץ, והצטרפו וחימצו, שר"א אמר אחר האחרון אני בא, ורבנן אמרי שבין כך ובין כך כל שאין בו כדי לחמץ אינו אוסר. ואמר אביי דווקא בשקדם וסילק את האיסור קודם שהכניס את ההיתר, רק אז האחרון של היתר יכול להתיר.הרי שר"א לא התיר אלא היכא שהאחרון היה של היתר, שנחשב שהוא הגורם, וכן דווקא שקדם וסילק את האיסור, שאז כמו שכתב שם רש"י (תד"ה ואמר אביי): '... ליכא למימר שההיתר מצטרף לאיסור', שבשעה שנפל ההיתר ליכא לאיסור. ורבנן התירו מכל מקום, משום שאמרו שלעולם ליכא דין שהיתר מצטרף לאיסור, לאסור, וכיון שאין בשניהם כדי לחמץ לא נחשב שיש כאן איסור.
וחזינן שהפלוג' בין מ"ד זה וזה גורם מותר או אסור, הוא האם אמרינן שהיתר מצטרף לאיסור או לא. והטעם שהיתר לא מצטרף לאיסור הוא מפני שכל אחד לבדו לא היה יכול. ואם כן, כמו כן לעניין פיטום הע"ז שאנו מתייחסים לכלל הפיטום, ואומרים שאין בכל אחד כדי לתת את האיסור, אנו מתירים.
ואף שיש בכל אחד כדי פיטום שלו, אנו מתייחסים לכולל, ואם כן לעולם נתייחס לכולל לא רק לעניין פיטום אלא אף לעניין כלל השדה, ונתיר אף בב' גורמים, וכמו שפסק הרמב"ם לדינא (פ"ז מהלכות עבודה זרה הי"ד).
♦
ה. דעת הרמב"ן – זה וזה גורם מדין ביטול
אמנם הרמב"ן סובר לדינא (וכן נראה מדעת התוס' בסוגי'), דאין אומרים זה וזה גורם כשבאו מב' גורמים שונים. וכוונת הסוגי' לומר שר"י אמר להם לשיטתם לעניין מפורר וזורה לרוח, שגורם הקרקע הוא כזיבול נמי כנ"ל.ונראה שלדעתם יסוד ההיתר בזה וזה גורם מותר, הוא כביטול האיסור ברוב ההיתר, כמו שכתב כאן הר"ן בתו"ד. והיינו כיון שכל אחד לבדו אינו אוסר, האיסור כאילו בטל בהיתר. וממילא, זה דווקא כשיש כאן ב' גורמים מעניין אחד, שאז כאילו האיסור אינו יכול לבדו לפעול.
ובקיצור, יסוד השאלה הוא, האם הפשטות שזו"ז גורם מותר, כיון שאינו יכול לגרום איסור לבדו, וצריך שההיתר יצטרף לאיסור כזה לאסור. וממילא כל שיש כאן אפי' ב' גורמים מב' עניינים, כיון שהאיסור לא יכול לגרום את כלל הנגרם לבד, אינו גורר את ההיתר עמו.
או דילמא עיקר הסברא שזו"ז גורם אסור, כיון שצריך ביטול לאיסור, וממילא כל שאין כאן ביטול, כמו שהם ב' גורמים בעניין אחד וכל אחד אינו יכול בעצמו, הלא אינו מתבטל, ויש לעיין עוד.
והנפק"מ המצויה מזה היא, לעניין חלב של שביעית כשהפרה אכלה רק ספיחי שביעית, אולם הלא גידולה לכתחילה היה גם שלא מספיחי שביעית, וממילא הוא תלוי בפלוגתת הרמב"ן והרמב"ם הנ"ל, כמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦