♦
א.
גדר איסור אחיזת עינים
נצטווינו בקרא (ויקרא יט, כו): "לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו". ומצינו בגמ' בסנהדרין (סה, ב): "ת"ר מעונן, ר' שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור [שכבת זרע מז' בריות – רש"י] על העין, וחכמים אומרים זה האוחז את העינים". וביאר רש"י שם (ד"ה אוחז): "אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום". וכן מצינו גם בתורת כהנים (קדושים פרק ו): "לא תעוננו, אילו אוחזים עינים".הרי מבואר לכאורה דאדם המעמיד פנים כעושה דברים של פלא בזמן שבמציאות אינו עושה דבר, עובר באיסור לא תעוננו. אמנם מצינו במתני' התם (סז, א): "המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים"[1]. וביאר רש"י שם: "מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום". הרי לכאורה דהמאחז עינים פטור. ולכאורה הביאור הוא דהאוחז עינים פטור ממיתה משום מכשף, אך חייב מלקות משום מעונן. וכן ביארו הברטנורא והרמב"ם בפירוש המשנה, והיד רמ"ה שם. ועיין במאירי שכתב שמכל מקום לוקה מכת מרדות[2].
וכן כתב בסמ"ג (ל"ת נג): "שלא לעונן, שנאמר, לא תעוננו. תניא בתורת כהנים[3], לא תעוננו, אילו אוחזי העינים. והא דתנן בפרק ד' מיתות, האוחז את העינים פטור, זהו פטור ממיתת בי"ד של מכשף, מפני שאינו עושה מעשה, ואף מן המלקות פטור, לדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו". ועיין כעין זה בסמ"ק (סי' קלו).
ובספר יראים (סי' שלה) כתב: "לא תעוננו, כגון אלו אוחזי העינים. והא דתניא בסנהדרין בפ' ד' מיתות, האוחז את העינים פטור, פירוש מסקילה אבל בלאו חייב. והא דמדמי ליה להלכות שבת, דהוי פטור אבל אסור, לאו דוקא אלא ה"ק שלש מדות בזה כמו בזה אי נמי תנאי נינהו".
מבואר מדבריהם, שבאמת המאחז עינים עובר הן משום מעונן והן משום מכשף, אולם מצד מעונן חייב מלקות למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ואף למ"ד זה, המאחז עינים אינו לוקה משום מכשף, משום דמכשף הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד שאין לוקין עליו, כפי שיבואר בהמשך. ועיין עוד בהגהות מיימוניות (פ"ט מהל' עכו"ם אות ה).
וגם באזהרות לרבי שלמה אבן גבירול מבואר שהאוחז עינים לוקה משום מכשף, שכתב (ל"ת שמ): "ושברון מתנים, לאוחז עינים", וכוונתו למכשף כמוכח שם.
אמנם, במלאכת שלמה הביא גירסא אחרת בדברי המשנה, ואלו דבריו: "ספרים אחרים – [מכשף] זה העושה מעשה לא האוחז את העינים, ונכוחה היא בעיני, וכן נראה מדברי הר"ר יהוסף ז"ל בשם רובי הספרים אלא שדלג מלת זה". ולפי גירסא זו הרי מבואר שכוונת המשנה להשמיע בגדרי מכשף, שהוא העושה מעשה ולא האוחז את העינים, ולא נזכר שהאוחז את העינים פטור, שהוא כלל אינו בגדר מכשף. אך באמת בגדר מעונן חייב.
ובספר החינוך כתב (מצווה רנ): "ובכלל לאו זה דמעונן, אמרו זכרונם לברכה שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה מעונן זה האוחז את העינים. וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחובר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שידמה לבני אדם שיעשה המתחבל ענינים של פלא, כלומר דברים שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני אנשים ואחר כן יוציאוהו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ואחר כך יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם וכיוצא בענינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו הוא אסור והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואע"פ שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד, אינו מין כישוף ממש, שאלו היה האיסור בו משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת בי"ד שנאמר מכשפה לא תחיה, וקי"ל דכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בי"ד אין לוקין עליו".
הרי מפורש שהוא סובר דהמאחז את העינים אינו עובר בלאו דמכשף, אלא רק בלאו דמעונן. ולכאורה לפי זה צ"ע דברי המשנה, שרצתה לחייב את המעונן משום מכשף. ונראה שלכן הוסיף החינוך כי מכיוון שאיסור מעונן נכלל עם איסור מכשף באותו פסוק, הו"א לומר שהמעונן יעבור גם על איסור כישוף, אולם אינו עובר. וצל"ע היכן מצינו סברא זו, דמכיוון שנכתבו שני איסורים דומים באותו פסוק, לפיכך העובר על אחד מהם יעבור על השני. ועד כמה דאיכא סברא כזו, מדוע באמת המעונן לא יעבור גם על איסור כישוף (דמה שכתב החינוך שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד וכו' אינו טעם לכך שאינו חייב, אלא ראיה).
♦
ב.
בדברי הרמב"ם
והנה האחרונים האריכו להסתפק בדעת הרמב"ם בעניין זה. דכך פסק בהלכות עבודה זרה (פי"א ה"ט): "האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו". ובהמשך דבריו שם (הט"ו) כתב: "המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים. אבל האוחז את העינים, והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות. מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה".ויש לתמוה בדעת הרמב"ם: היאך כתב שהאוחז עינים אינו לוקה, והא לעיל מיניה פסק במפורש שלוקה. ומדוע כתב שהאוחז עינים נכלל באיסור כישוף אחר שכתב שהוא איסור מעונן. ועוד יש לתמוה, מדוע בריש דבריו חייב מלקות את המאחז עינים. והאחרונים האריכו ליישב את דבריו, ונביא כאן את החשובים ביותר לענייננו:
א. עיין בכסף משנה שם, שביאר דיש לומר שבאמת המאחז עינים עובר בשני איסורים, משום מעונן ומשום מכשף, אלא שמשום מכשף אינו חייב מלקות משום שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בי"ד. אך משום מעונן לוקה משום שלא ניתן לאזהרת מיתת בי"ד. ושוב הביא שכעין זה ביאר רבינו יהושע, מבני בניו של הרמב"ם, והוסיף דלפי זה אם התרו במאחז עינים משום מכשף אינו לוקה, ואם התרו בו משום מעונן לוקה.
ועיין בב"ח (יו"ד סי' קעט) שתמה על דבריו, דאכתי אמאי אינו מתחייב מיתת בי"ד משום לאו דמכשף. דאי תימא דלא התרו בו משום מכשף, א"כ אמאי הוצרך הכס"מ לומר דאינו לוקה משום מכשף משום דהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בי"ד, תיפוק ליה שלא התרו בו משום כך.
ב. הכס"מ פירש באופן נוסף, דישנם שני סוגי אחיזת עינים - האחד הוא שמעמיד פנים כעושה מעשה תמוה חוץ לטבעו של עולם, והשני שמעמיד פנים שעושה (באמצעות כשפים) מעשה שהוא בטבעו של עולם. ולפיכך, המין הראשון הוא בגדר איסור מעונן, והעושה זאת לוקה משום כך. אך המין השני הוא בגדר מכשף, אולם אין לוקים על כך משום דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד. ושוב הביא שכעין דברים אלו כתב בשו"ת מהרי"ק (שורש עו) לבאר בדעת הרמב"ם, והבאנו את לשונו בהערה[4].
אמנם עיין בכס"מ שם שתמה "מנין לחלק כך". אך יעוין בלשון המהרי"ק המובאת בהערה, שממנה מבואר היטב החילוק בזה. דהרמב"ם אזיל בתר טעם הדבר, ואם עושה האדם באחיזת עינים מעשה תמהון, הרי הוא עלול לגנוב בזה את דעת הבריות. מה שאין כן אם אינו עושה מעשה תמהון, פחות עלול למשוך אחריו דעת העם.
ויש לציין כאן לדברי הראב"ד בפירושו לתורת כהנים: "האוחז את העינים פי' שאוחזין מראית העין של בני אדם מלראות ומלהכיר במעשיהם ומדמין לאדם אחר שיראה את השדה כולה מלאה קשואין ודלועין ואין בה אפילו אחד וכן כיוצא באלו". הרי מבואר מדבריו שאחיזת עינים אסורה בכל אופן שהוא, ולאו דווקא בדבר תמהון.
ג. הט"ז (יו"ד סי' קעט ס"ק י) כתב לבאר, דלדעת הרמב"ם באמת אין לוקין על לאו שאין בו מעשה, אולם אעפ"כ המאחז עינים לוקה משום שלעיני הרואים נחשב שעשה מעשה. ודוגמא לדבר מצינו בב"מ (צ, ב) לענין חסמה בקול, דלוקה אע"פ שאין בו מעשה, משום שעל ידי קולו נמשך מעשה (כמבואר בתוס' שם ד"ה רבי). א"כ רואים דמכיוון שנמשך מעשה מכוחו, נחשב הדבר כמעשה ממש ללקות עליו. ואף כאן מכיוון שמכוחו נמשכת הטעיית הרואים, נחשב שעשה מעשה.
ד. המהרש"ל בביאורו לסמ"ג (ל"ת נג, אות יא) ביאר דמה שכתב הרמב"ם דהמעונן לוקה, אין פירושו דלוקה הלכה למעשה, אלא דלוקה למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אך להלכה פסק כהמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולפיכך המאחז עינים אינו לוקה. והב"ח הקשה על דבריו, דהיכן מצינו שיכתוב הרמב"ם בהלכותיו דלא כהלכתא.
ה. לפיכך כתב הב"ח ליישב בדעת הרמב"ם, דאיכא ב' מיני אחיזת עינים. הראשון הוא אחיזת עינים הנעשית באמצעות "מרמה ותחבולה", וזו אחיזת עינים שנאסרה משום מעונן. והשני הוא אחיזת עינים "על ידי כשפים" והיינו דבאמצעות כשפים מדמה המאחז עינים כביכול עשה מעשה, ובאמת לא עשה. ומין זה של אחיזת עינים נאסר הן משום מעונן והן משום מכשף, אך אין בו מיתה משום מכשף כיוון שלא עשה מעשה על ידי הכישוף אלא רק אחיזת עינים. ומן הדין היה שילקה על כל פנים משום מעונן, אולם מכיוון שבמעשה זה כלול לאו נוסף של מכשף, והוא לאו שאין לוקין עליו משום דניתן לאזהרת מיתת בי"ד, לכן אין לוקין אף משום מעונן[5]. והוסיף הב"ח, דבאמת הסמ"ג פליג על הרמב"ם, וסובר דכל מיני אחיזת עינים הם רק באמצעות כישוף ממש, ולפיכך האוחז עינים חייב הן משום מעונן והן משום מכשף, ונפטר ממיתה משום דהוא לאו שאין בו מעשה, וממלקות (משום מכשף) משום דניתן למיתת בי"ד, עכ"ד הב"ח.
ובאמת, עיין בשו"ת הרמ"א (סי' סז), שהובאה שם מחלוקת גדולה בין הרמ"א לבין המהרש"ל בענין זה ממש. והעולה מתוך הדברים, דר' משה לנדא (שהיה חבר הבי"ד של הרמ"א בקראקוב) פירש כדברי הב"ח ממש, דב' מיני אחיזת עינים איכא, ע"י כישוף ושלא ע"י כישוף, ואי עשה שלא ע"י כישוף לוקה משום מעונן, ואי עשה ע"י כישוף עובר משום מכשף ומשום מעונן ואינו לוקה, ופירש גם כן דהסמ"ג פליג על הרמב"ם בזה. והרמ"א הסכים לפירוש זה. והמהרש"ל חלק בתקיפות ונקט "כי כל אחיזת עינים היא על ידי כישוף". ונקט דבאמת הרמב"ם והסמ"ג לא פליגי בזה.
אם כן, מצינו באחרונים מחלוקת יסודית מאוד בגדרי איסור אחיזת עינים. לדעת הב"ח והרמ"א, איסור אחיזת עינים שנוי במחלוקת ראשונים. בעוד שלדעת הרמב"ם האיסור קיים אף באחיזת עינים שלא באמצעות כישוף אלא באמצעות מרמה ותחבולה, ועוברים עליו משום מעונן. אך לדעת הסמ"ג אין עוברים באיסור מעונן אלא באחיזת עינים הנעשית באמצעות כישוף. והמהרש"ל חולק וסובר שכל איסור אחיזת עינים אינו אלא באמצעות כישוף. ולכאורה לפי דבריו כלל אין איסור באחיזת עינים שאינה באמצעות כישוף.
אם כן עולה, דלדעת הסמ"ג והמהרש"ל, באחיזת עינים הנהוגה כיום, שאינה אלא באמצעות תחבולה וזריזות ידים, אין איסור מעונן.
וכן כתב במפורש בתפארת ישראל בסנהדרין (פ"ז מי"א): "האוחז את העינים – שבכח כשפים והשבעות כחות הטומאה מראה לבריות כאילו עושה מעשה חדש, אע"פ שבאמת לא עשה כלל, זהו פטור, אבל האוחז העינים שלא בכשוף מותר לכתחילה". הרי מפורש מדבריו, שכל איסור אחיזת עינים הוא רק אחיזת עינים הנעשית על ידי כישוף, והיינו שמשתמש בכוחות הטומאה כדי להעמיד פנים שעושה דבר מה, אך באמת אינו עושהו, אך אחיזת עינים גרידא אינה אסורה. ואין מבואר כן מדברי כל הראשונים.
♦
ג.
דברי רבי יהושע הנגיד
אולם באמת, כאשר נעיין בדבר נמצא, שכבר נחלקו הראשונים בסוגיא זו. ובטרם נביא את דבריהם, נקדים ונביא את דברי הכס"מ בסוף דבריו, שהביא בשם רבי יהושע הנגיד, מבני בניו של הרמב"ם, ליישב את הסתירה בדברי זקנו. וז"ל: "דאחיזת עינים במעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם". והיינו דאיכא ב' מיני אחיזת עינים, הא' דבאה מצד מעשה תמהון גרידא והב' מצד מעשה כישוף.והדברים מבוארים מעט יותר בתשובות ר"י הנגיד (סי' ג), ואלו דבריו: "האוחז את העינים, היא אומנות נוארג'י הנודעת. והיא שאמר עליה שהיא מעשה תמהון והעושה אותה לוקה. אבל המכשף הריהו שלושה פנים, האחד עושהו חייב סקילה. השני, פטור אבל אסור. השלישי, מותר. אשר לראשון, הריהו מי שעושה מעשה כישוף באמת. השני, שהרואה מדמה שהוא עשה כישוף, ולאמיתו של דבר לא עשה כלום. והשלישי, הוא העושה כדי ללמוד אותה אמנות למען ידע להוציא משפט עליה".
וביאר שם, דמה ששנינו בגמ' ובתו"כ דהאוחז את העינים לוקה, היינו אמנות הנוארג'י שהרמב"ם מכנה בשם "מעשה תמהון". ומה ששנינו במשנה שהוא פטור אבל אסור, היינו במדמה שעושה מעשה כשפים. ועל זה סיים: "לגבי ההפרשה בין עושה מעשה תמהון ובין המדמה שעשה מעשה כשפים, לא ידע אותו זולתי מי שנתעסק באומנות זו ולמד מלאכות זו".
הרי מבואר, שאחיזת עיניים רגילה אינה אלא בגדר מכשף, ואין לוקים עליה משום שמכשף הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, ולכן העושה אותה פטור אבל אסור. ואחיזת עינים שנאסרה משום מעונן היא עניין אחר לחלוטין. ומבואר ממה שכתב שההפרש בין האחיזות עינים לא ידע אותו אלא מי שנתעסק באמנות זו, שבאחיזת עינים שהיא מעשה תמהון ישנו מין הכישוף, והיינו שאין זו תרמית גרידא אלא מעשה כישוף ממש, אשר עניינו לאחוז את העינים. ובהערות לשו"ת ר"י הנגיד הובא, שאמנות הנוארג'י היא אכן פעולה שעניינה כישוף ממש.
אם כן נמצא דלפירוש ר"י הנגיד, אדם המאחז עינים ומדמה שעשה מעשה כשפים, אינו לוקה משום מעונן, אולם אכתי אסור הדבר.
♦
ד.
בדברי הרדב"ז
והנה, הרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' אלף תרצה) הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל ונתקשה בהם, וכתב ליישב בדעת הרמב"ם באופן אחר ומחודש. ואלו דבריו: "יש שלשה מיני אוחז את העינים, אחד לוקה וא' מכין אותו מכת מרדות וא' אסור מדברי סופרים". ואלו הם שלושת מאחזי העינים: הראשון – "יש מי שאוחז את העינים על ידי עישונים והקטרות או על ידי נרות דולקות, ואין בהם צד כישוף. ואני ראיתי מי שלוקח השעוה ומערב עמה דברים אחרים ועושה ממנה נר ומדליקה והעומדים נאחזים עיניהם ורואים דברים משונים מה שלא היה ולא נברא".השני – "יש מי שאוחז את העינים על ידי כישוף בהשבעת שדים או במלאכה אחרת ממלאכת הכישוף".
השלישי – "שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיוצא בו שנראה כאלו אחז את העינים והוא לא אחז אותם".
לדעת הרדב"ז, המין הראשון הוא זה שנאסר משום מעונן, והעושה כן, אם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה (שאינו מין כישוף). המין השני, הוא למעשה כישוף, אולם אף על פי כן העושה כן אינו נהרג משום מכשף, מכיוון שלא עשה את המעשה אותו העמיד פנים שעשה[6]. וגם מלקות אינו חייב, משום שמכשף הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד. ולפיכך פטור אבל אסור ולוקה מכת מרדות[7].
ולגבי המין השלישי, כתב הרדב"ז שהוא פטור לגמרי, ואלו דבריו: "איני רואה שיש בו איסור תורה אלא שהוא גונב דעת הבריות". אמנם, יעוין בלשונו שהבאנו לעיל, דמשמע שסובר דמכל מקום הוא אסור מדרבנן. אמנם, באמת יש לעיין מה הוא החילוק במיני מאחזי העינים בין המין הראשון למין השלישי, ומה אכפת לנו בכך אם אחיזת העינים נעשית באמצעות עישונים והקטרות או באמצעות זריזות ידים.
ושמא סובר הרדב"ז, שאיסור אחיזת עינים בעיקרו הוא כפשוטו ממש, שמטעה את העין וגורם לה לראות דבר שאינו, וזה נעשה על ידי עישונים והקטרות וכו'. אך כאשר עושה מעשה זריזות ידים, אינו מטעה את העין, אלא האדם הוא שמתבלבל, וכעין מה שכתב "שנראה כאלו אחז את העינים והוא לא אחז אותם". והיינו שבאמת הוא לא השפיע על העין באופן ישיר, אלא בלבל את האדם ונראה כאילו אחז את עיניו.
אמנם, בספרו מצודת דוד (מצוה סא) כתב הרדב"ז: "שלא לעונן... ובכלל זה האוחז את העינים... אבל רחוק אצלי לקבל שתחייב התורה מלקות על התחבולה וקלות הידים, אבל הוא מפעולות השדים שיש בכל ההשבעות אשר עושים להם לאחוז את העינים ולהראות לאדם דבר של תמהון ואינו. ולכן חייבה עליו התורה מלקות".
הרי מפורש, שהרדב"ז סובר שאחיזת עינים שנאסרה היא רק אחיזת עינים הנעשית באמצעות כישוף. אך אחיזת עינים שלא נעשית באמצעות כישוף אינה נאסרת מדאורייתא. ולפי זה צריך לבאר, שמה שכתב שהמעונן אוחז את העינים באמצעות עישונים והקטרות, הוא גם כן מין כישוף וזה הוא שנאסר מדאורייתא ולא האוחז עינים באופן שאין בו משום כישוף.
אמנם, הביא הרדב"ז, שהרמב"ם עצמו כתב בספר המצוות (ל"ת לב): "ולשון חכמים, מעונן אלו אוחזי עינים. והוא מין גדול מן התחבולה, מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמתתו בהם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאוהו מפי אדם אחד העומדים לפניו, ומה שידמה לזה מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור, ומי שעושה זה יקרא אוחז עינים והוא מין מן הכשוף, ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות, וההפסד המגיע מזה גדול, כי כן ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריית אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד, ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה".
הרי מפורש בדברי הרמב"ם, שאחיזת עינים שאסרה התורה הוא אף בזריזות ידים בעלמא. וכתב הרדב"ז, שנראה דהרמב"ם חזר בו מזה, שהרי בלאו הכי הדברים סותרים למה שפסק במשנה תורה שהמאחז עינים אינו לוקה משום מכשף, וכאן כתב שהוא מין מן הכישוף ומשום הכי לוקה.
♦
ה.
הערות נוספות
והנה, מצינו בספר לקח טוב המכונה גם "פסיקתא זוטרתא", מרבי טוביה בן אליעזר, בפרשת וארא לגבי חרטומי פרעה (פ"ז פסוק יא), וז"ל: "בלטיהם – אלו מעשה כשפים, דבר הנעשה בלט, כמו לוטה בשמלה (שמואל א כא, י), והוא אחיזת עינים". הרי מבואר שגם אחיזת עינים היא מין כישוף[8]. ועיין גם בספר חסידים (אות תעה) שמכנה מעשה כשפים בשם "אחיזת עינים", אולם שם מדובר על כישוף שעניינו שינוי מראה של דבר מסוים לדבר אחר (כעין דמצינו בסנהדרין סז, ב).אמנם, איתא בתשובות הגאונים החדשות (מכון אופק סי' קטו אות כו), וז"ל: "שאלתם מה היא אחיזת עינים, גם זאת מן ההלכות שהיו מוסרין אותו בחשאי ואין אנו יודעים את מתכונתו באמת, אלא דומה בעינינו כי יש להם סממנים שנופחים אותן כנגד עיניו של אדם שמקלקל את האויר אשר הוא קרוב לו ונראין לו דברים משונים ובלילה כמה שמנים וכמה חלבים יש עכשיו שמדליקין בהן בלילת נרות ונראין הפנים שחורות או אדומות ונראה כאילו יש שם חיות רעות באות לפני האדם וכי יתקלקל האויר שבאותו מקום, והאוחז עינים יש בידו קלות שגונב דבר ומכחידו בקלות ונראה כמה שאינו ואחר כך מוציאו בקלות, ואינו נראה לא כשמכחידו ולא כשמוציאו, יש להם דברים מוצנעין בחוטמיהם ופיהם כדאמר רב אשי (סנהדרין סז, ב) חזינא ליה לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כרוכי דשיראי מנחיריה, ואינו נראה כשמוציאין ומראה כאילו הוא שוחט את הבהמה או את העוף ומוציא דם, ולא עשה כלום מזאת אלא עשה במקום שחיטה כוס שיש בו דם, ויש לו סמנין שנופח באותה בהמה או באותו העוף שנופל ואיבריו משתרגדים כאלו מת ויש לו סמנין שמחרידות אותו עד שהוא עומד על רגליו". הרי מפורש שכל מיני זריזות ידים וכדו' הם בכלל אחיזת עינים, ולאו דווקא על ידי כישוף.
וכן הרשב"ץ בזוהר הרקיע (ל"ת עה) כתב: "האוחז את העינים, והוא מין ממיני התחבולה מראה לאנשים מה שאינו דרך תחבולה וקלות. ויהיה מעונן מעצים עינין או מענין ענן שעושין כמו ענן באויר באבקים ובדברים אחרים להראות לבריות מה שאינו". והביא דבריו בספר חרדים (פכ"ד אות נג).
ובכל בו (סי' צז) פסק: "וכן האוחז את העינים, והוא שמראה בפני הרואין, שעושה מעשה תמהון ולא עשאו, הרי הוא בכלל מעונן ולוקה". ומבואר כנ"ל.
ובטרם נביא את דברי האחרונים בסוגיא זו, נסכם בקצרה: אחיזת עינים נאסרה משום מעונן, אולם נחלקו ראשונים ואחרונים בגדרה של אחיזת עינים זו. לדעת הרדב"ז, הרמב"ם בהלכותיו פסק שאחיזת עינים האסורה היא דווקא אחיזת עינים הנעשית באמצעות כישוף, אך אחיזת עינים הנעשית באמצעות זריזות ידים ותרגיל, אינה אסורה אלא מדרבנן משום גונב דעת הבריות. גם המהרש"ל והתפארת ישראל סוברים, שאחיזת עינים שאסרה התורה היא דווקא באמצעות כישוף ולא באמצעות תרגיל (ולא מבואר מדבריהם אם יש בזה משום גונב דעת הבריות).
לעומת זאת, הב"ח והרמ"א למדו בדעת הרמב"ם שאוסר אחיזת עינים אף שלא באמצעות כישוף, אך בדעת הסמ"ג למדו שאין איסור שלא באמצעות כישוף. ומדברי כמה ראשונים נראה דאיסור אחיזת עינים הוא אף שלא באמצעות כישוף.
ומעתה היה מקום לומר, שהקוסמים בימינו העושים את כל מעשיהם בדרך הטבע כנודע, יכולים להסתמך על הבנת הרדב"ז והמהרש"ל והתפארת ישראל בדעת הרמב"ם, שאין איסור אחיזת עינים אלא באמצעות כישוף. או על דעת הסמ"ג שלכו"ע מתיר שלא באמצעות כישוף. הן אמת, דאף הרדב"ז כתב שיש בכך איסור משום גונב דעת הבריות, אולם איסור זה קיל, וניתן לעשות את המופע בלא שיעבור עליו (וכפי שנבאר). עם זאת, הכרעת הפוסקים לא כן היא, וכדלקמן.
♦
ו.
הכרעת הפוסקים
פסק הטור (יו"ד סי' קעט): "מעונן זה האוחז העינים, שמדמה כאילו עושה מעשה ואינו עושה כלום, הלכך אין בו אלא איסור ואינו לוקה". ועיין בדרישה שם, שביאר דהטור פליג על הרמב"ם, וסבר שאחיזת עינים אין בה מעשה ולפיכך אין לוקים עליה אף על פי שהיא אסורה. וכן בשו"ע שם (סעיף טו) פסק: "אוחז את העינים אסור".ועיין בש"ך (שם ס"ק יז), ובבאר היטב (ס"ק י), ובבית לחם יהודה (ס"ק ט), שהכריעו על פי דברי הב"ח בדעת הרמב"ם, דאף אחיזת עינים שאינה ע"י כישוף אלא רק על ידי מראה ותחבולות אסורה. וביד הקטנה (ל"ת מו) כתב: "אחיזת העינים שאינו על ידי שום מין כישוף רק על ידי מראה ותחבולות ועל ידי קלות התנועה ביד הרי זה גם כן אסור". אמנם בהערות מנחת עני שם (אות לג) נטה לומר דשמא הוא רק דרבנן.
ועיין בחכמת אדם (כלל פט, אות ו) שהביא את דברי הרמב"ם בספר המצוות, ולאחר מכן כתב: "ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו על החתונות ונקראין טאשין שפילער, עוברים בלאו דאורייתא והמצוה לעשותן עובר משום לפני עור, ולכן מי שבידו למחות צריך למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם, אבל אם הוא נכרי שעושה נ"ל דמותר לראות". והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד קעט, ס"ק ז), ובקיצור שולחן ערוך (קסו, ד). ובמשנת חכמים (מצוה מז, יבין שמועה אות ג) כתב: "וכבר באתי בתוכחה מגולה שבעו"ה ראיתי בשמחת נשואין שעושין כן וכי ס"ד דמשום לשמוח חתן יעשו איסור דאורייתא".
ובמנחת עני (ל"ת מו אות לג) כתב: "ותמיה על הרבנים המובהקים שיושבים על סעודת נישואין ומראים לפניהם חידושים של אחיזת עינים ואין מוחה מהם. ומה גם שכבר נראה שאפילו להרואים יש קצת איסור... ואפשר דבמקום שעל העושה עצמו אינו איסור תורה הרי על הרואה ליכא איסור כלל. ועכ"פ תימה עליהם על שאינם מוחים על העושה. ואפשר דמשום שמחת חתן וכלה נהגו להקל בזה, וצ"ע".
ובהרחבה כתב בשו"ת שרגא המאיר (ח"ב סי' יז), דשמא מכיוון שיש הסוברים שאחיזת עינים בלא כישוף אין בה משום מעונן ממש אלא רק איסור דרבנן משום גניבת דעת, לכן נהגו להקל בזה בשמחה של מצווה כגון שמחת חתן וכלה, אך כתב שבוודאי אין לסמוך על היתר זה לכתחילה.
ומעתה נמצא, דמכיוון שהפוסקים הכריעו הלכה למעשה כהבנת הב"ח והרמ"א בדעת הרמב"ם, דאיסור אחיזת עינים הוא אף כאשר אינו עושה מעשה כישוף ממש[9], שוב צ"ע מנהג העולם בימינו שנוהגים להזמין קוסם להופעות שונות, ולכאורה יש בכך איסור לפני עיוור. והמעיין בדברי החכמת אדם ושאר אחרונים שהובאו לעיל, יראה שעניין זה היה מקובל כבר בדורות הקודמים, והמנחת עני מעיד על "רבנים מובהקים" שאינם מוחים בדבר. ויש לעיין מה הוא טעם ההיתר.
ובאמת כבר מצינו סברת היתר בזה בספר משנת חכמים הנ"ל, ואלו דבריו: "ומאן חכים כי האי לומר דלא דמי אלו שעושין בזה הזמן על פי קלות התנועה כמו בדורות הראשונים שעשו בתחבולה יתרה ובדורות הללו מי פתי יסור הנה לומר שיש ממש בדברים הללו לכן הקילו בו אבל לא מצאתי הדבר מפורש להקל, ונראה דמצוה על הגדולים להזהיר בזה". והיינו, דס"ל דמכיוון שבימינו הדבר ידוע ומפורסם שכל להטים אלו אינם אלא תרגיל וזריזות ידים, אין חשש שמא יסירו את לב הרואים. אמנם המשנת חכמים עצמו ערער בהיתר זה.
סברא אחרת להתיר, כתב בספר יבין דעת (יו"ד קעט על הש"ך ס"ק יז): "יראה דוקא כשאומר שעושה איזה פעולה אבל כשאומר שאינו עושה שום פעולה רק שמטעה הרואים ואפילו הכי אינם מרגישים, שרי. ועל זה סמכו בדורות הראשונים שעשו בדחנים מעשים זרים". והיינו דאם המאחז עינים אומר במפורש שאינו עושה שום מעשה כישוף אלא רק אחיזת עינים, אין איסור.
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תנה) ביאר יותר את טעמו של היתר זה, וכתב דמכיוון שהרמב"ם הביא דטעם האיסור הוא משום שישיבם להאמין הנמנע וכו', א"כ מוכח דהיכי שאין חשש שיאמינו הרואים שמדובר במעשה כישוף ממש, ליכא לאיסור. ולפי"ז כתב, שאם הקוסם מוסר מודעה בראשית דבריו שכל מעשיו אינם אלא זריזות ידים וכדו', אין חשש. והביא דכן שמע מהחזו"א, דאין חשש היכי שהציבור יודעים שכל מעשיו הם בזריזות ידים בעלמא.
וכן מפורש באגרות משה (יו"ד ח"ד סי' יג), שכתב דלכאורה מדברי החכמת אדם משמע שאוסר אפילו כאשר ידוע ומפורסם שאין זה אלא זריזות ידים וכדו', אולם למעשה נטה להתיר כאשר הקוסם אומר במפורש שעושה בדרך טבעית.
וגם בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' נז) כתב שאם הקוסם מודיע במפורש שאין הוא עושה דבר בכח כישוף אלא באחיזת עינים בעלמא, אין איסור, משום שאין מקום לטעות אחריו. וגם אין לחשוש לדברי הרדב"ז שיש בכך משום גניבת דעת.
אך בשו"ת אבני ישפה (ח"ג סי' עח) כתב שאין מועילה הודעה בעלמא של הקוסם בתחילת ההופעה, כי למרות שהרמב"ם כתב שטעם האיסור הוא משום שישיבם להאמין הנמנע, אין זה טעם החלטי לומר דבלא טעם זה ליכא לאיסור התורה, אלא זה הוא טעם האיסור מדאורייתא, אך מכל מקום אף כאשר ליכא לטעם זה האיסור במקומו עומד. ויש להעיר על דבריו, שמדברי המהרי"ק שהובאו לעיל (אות ב ובהערה) משמע לא כן, אלא למד דבאמת לפי הרמב"ם האיסור תלוי בטעם הדבר, ואי ליכא חשש שמא יטעו אחריו אין איסור, ודוק.
עוד כתב באבני ישפה הנ"ל שאין לסמוך על דעת הרדב"ז (ודעימיה) דאין האיסור אלא במעשה כישוף ממש ולא באחיזת ידים שאין בה כישוף, מאחר שהפוסקים סתמו שלא כדבריו. וכתב עוד דבוודאי אין לסמוך על מה שבעולם כולו מפורסם וידוע שכל הדברים הללו אינם אלא זריזות ידים ותרגילים. אמנם, בסוף דבריו הכריע שאם הוא מסביר כיצד הוא עושה חלק מהתרגילים ולאחר מכן מראה אותם, אין איסור בזה. וכתב דאין צריך להראות את כל התרגילים, אלא מספיק שיראה כמה תרגילים כדי שיבינו הרואים את העיקרון. ועוד כתב דאין צריך לחשוש לאנשים שיכנסו לאחר שכבר הסביר חלק מהתרגילים, דיש לומר שהם הטעו את עצמם מאחר ונכנסו מאוחר. ועוד, דבוודאי הם ישמעו מהאחרים מה שאירע מתחילה.
ובחשוקי חמד (סנהדרין סז, ב) הביא כן בשם הגרי"ש אלישיב, דאם הקוסם מראה כיצד הוא עושה את תרגיליו, אין בכך איסור אחיזת עינים, אך סיים דמכל מקום כדאי להימנע מזה. ובשולחן ערוך המקוצר (ח"ד סי' קמח אות ג) כתב דשרי אי מראה תחילה כיצד הוא עושה.
אמנם בשבט הלוי (ח"ה סי' קכט אות א) פסק: "נשאלתי אם מותר להניח להילדים לראות מעשה אחיזת עינים... והשואל צידד דכאן לא יהיה מעשה אחיזת עינים ממש, רק להראות האיך העושים כך מרגילים עצמם לאחוז עינים ולומדים זה, ולדידי פשיטא דאסור, ולא ידעתי שום צד היתר... ואע"פ שאינו מראה עדין אחיזת עינים, מ"מ אין לך דרך המביא לידי איסור תורה גדול מזה". ומשמע מדבריו דהוא מודה דמעיקר הדין אין שייך כאן איסור אחיזת עינים משום שמראה כיצד עושה, אולם מ"מ אסר משום שמביא לידי איסור תורה.
וכן בהיכל הוראה (ח"ד הוראה ק) כתב דלמרות שיש המתירים, מכל מקום לכתחילה אין לעשות כן. ועוד הביא לחשוש דישנם ילדים שאינם מבינים מה שמקדים ואומר שאין זה כישוף[10].
והגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' יד) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' סח) לא הכריע בדבר ונטה לאסור. אך עיין בשו"ת מעין אומר (ח"ה פ"ח סי' ה) שהביא דלמעשה היה מחמיר בזה מאוד ולא התיר לאנשים לעסוק בכך. ועיין גם בילקוט יוסף – שובע שמחות (ח"א פי"ד אות יא).
♦
ז.
הבאת קוסם נכרי
עיין בחכמת אדם שכתב שאם האוחז עינים הוא נכרי שרי לצפות במעשיו. וכן הביאו הפתחי תשובה והקיצור שולחן ערוך. אך המהר"ם שיק בחיבורו על התרי"ג מצוות (מצוה רנא) הביא דאחיזת עינים שהיא מעשה כישוף ממש אסור לראות אף אי נכרי עושה, דעל הכישוף אף בן נח מצווה, אך אחיזת עינים גרידא מותר. והביא דבריו בדרכי תשובה (קעט, סקל"ז).♦
ח.
סיכום
נצטווינו בקרא באיסור "לא תעוננו". ומבואר בגמ' ובתורת כהנים, דאיסור זה עניינו "אחיזת עינים". אמנם מצינו במתני' דהאוחז עינים אינו לוקה. וכן מצינו ברמב"ם סתירה לכאורה, דבראשית דבריו כתב שהאוחז עינים לוקה משום מעונן, ובהמשך דבריו כתב שאינו לוקה. והאחרונים יישבו דבריו באופנים שונים.נחלקו האחרונים האם איסור אחיזת עינים קיים אף כאשר הוא אוחז את העינים באמצעות תרגיל בלבד, או שמא רק כאשר הוא אוחז את העינים באמצעות כישוף. לדעת הרדב"ז והמהרש"ל והתפארת ישראל, אין איסור אחיזת עינים אלא כאשר הוא מאחז באמצעות כישוף ממש. ולדעת הב"ח והרמ"א, נחלקו בדבר הרמב"ם והסמ"ג, ולדעת הרמב"ם האיסור הוא אף כאשר הוא מאחז את העינים שלא באמצעות כישוף, ולדעת הסמ"ג אסור רק כאשר הוא מאחז באמצעות כישוף.
מרבית הפוסקים האחרונים הכריעו בפשטות כהבנת הב"ח בדעת הרמב"ם, שאיסור אחיזת עינים הוא אף כאשר הוא מאחז שלא באמצעות כישוף.
יש הסוברים דבימינו, כאשר ידוע ומפורסם שכל האחיזת עינים אלא תרגיל וזריזות ידים, אין בה איסור אחיזת עינים משום דאין עלולים לטעות אחריה (משנת חכמים). יש הסוברים דכל האיסור הוא כאשר המאחז טוען במפורש שעושה את מעשיו באמצעות כישוף (יבין דעת).
רבים מהפוסקים התירו לצפות במופע אחיזת עינים כאשר המאחז מודיע בראשית דבריו שאיננו עושה דבר באמצעות כישוף אלא רק באמצעות תרגיל (החזו"א, אגרות משה, דברי יציב, תשובות והנהגות).
יש שאסרו אף באופן זה, והורו שהקוסם צריך להראות ולהסביר כיצד הוא עושה חלק מתרגיליו (הגרי"ש אלישיב, אבני ישפה, חשוקי חמד, שו"ע המקוצר). ויש שכתבו דאף באופן זה יש להימנע לכתחילה מלהזמין הופעה כזו ולצפות בה (הגר"ע יוסף, שבט הלוי, היכל הוראה).
♦ ♦ ♦