בדבר השאלה שחקרתם בטלפון אודות הסוגיא של חכם שאסר בנוגע לד' מינים, באמת הוא מעשה שקורה כל שנה. ולפני שנה הייתי עד ראיה לזה, כשישבנו בבית הוראה יד הרמ"ה עם מו"ר הגר"מ דייטש שליט"א ברמת שלמה והגיע אברך עם אתרוג ושאל אחד מהרבנים שישב איתנו, והוא ענה לו שהאתרוג מהודר ומברכים עליו לכתחילה! אח"כ אותו אברך חשב לרגע ואמר שהרי לפני כמה דקות היה עייף מחיפוש הד' מינים והגיע לרב אחד במקום אחר שכעת לא נמצא ואמרתי לעצמי שאני יקבל את הפסק שלו, והוא אמר לי שהאתרוג פסול. והסתפק אותו שואל האם עבר על האיסור של חכם שאסור אין חבירו רשאי להתיר. וא"כ האם יש כאן עצה שיכול להשתמש עם אותו אתרוג, כי הרי הרב הראשון לא הכיר אותו ואינו יודע אפילו שמו ואי אפשר למצוא אותו. ע"כ המעשה.
♦
והנה איתא במסכת עבודה זרה (דף ז.) וכן במסכת נדה (דף כ:) "הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסור לא ישאל לחכם ויתיר" עכ"ל. ונחלקו הראשונים בטעם האיסור. הראב"ד מובא בר"ן שם דף א: כתב וז"ל דלא משום כבודו של ראשון נגעו בו אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויה חתיכה דאיסורא, ושוב אין לה היתר דאפילו התירה שני אינה מותרת, והיינו דתניא בפרק אלו טריפות דף מ"ד חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר, כלומר אינו רשאי להתיר דאפילו התיר אינו מותר אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין דמדקאמר אם היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת אלא שהאחד אסור בפני עצמו אין חבירו רשאי להתיר אפילו גדול בחכמה ובמנין, עכ"ל. כלומר, כל עוד שטימא או אסר חכם כבר חל על פסק שחתיכה זו או אשה זאת כחתיכה דאיסורא שאי אפשר להוריד האיסור מאליו, וכך נקטו הרא"ש רמב"ן והרשב"א המובאים בר"ן שם. ולפי זה ה"ה אצל אתרוג, אם רב פוסל האתרוג לפי הראשונים האלו צריכים לקחת אתרוג אחר, כי הוי כשוויה חתיכה דאיסורא.
בביאור יסוד דינא דחכם שאסור לשיטת הראב"ד וסייעתו שהוא משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אין פירושו שחל כאן איסור על החפץ שעליו נשאל, אלא פירושו שחלה כאן הוראה - ואף שההוראה לא היתה על חפץ מסוים, ומהאי טעמא חכם שאסר למשל בהלכות ברכות או שנשאל ביום חול על הלכות מוקצה וכדומה חל כאן הוראה ואין לחכם השני להתיר, כיון שיש כאן חלות פסק הלכה. ולכן במקרה דידן יש כאן חלות הוראה על אותו אתרוג, שאף שאין כעת זמן של סוכות, הרי האתרוג יהיה פסול לקחת אותו לצאת ידי מצותו, וראה עוד בזה בספר חוט שני הל' נדה (סימן קפ"ח).
עוד טעם לאיסור חכם שטימא כתב הר"ן שהוא משום כבודו של החכם הראשון, שיש פגיעה במה שהולכים לשאול את השאלה לחכם השני. וכתב שם עוד טעם, כדי שלא תראה התורה כשתי תורות הללו אוסרים והללו מתירים.
הריטב"א במסכת עבודה זרה (דף ז'.) כתב דלא תימא שכל הדין כאן הוא דין לכתחילה כלומר דאין לשואל לכתחילה לחכם שני משום כבודו של הראשון, אלא אפילו בדיעבד אם שאל אין טהרתו והתירו של האחרון כלום. וטעמא דמילתא משום דמאחר שהורה חכם הראשון הראוי להוראה לאסור או לטמא כבר שויה חתיכה דאיסורא, ולפי זה מה שכתב בגמ' אינו רשאי להתיר כוונתו אפילו אם יתיר לא עשה כלום.
והנה מצאנו בראשונים שיש כמה נ"מ בין הטעמים הנ"ל, ולפי זה נמצא שישנם כמה אופנים שנוכל להקל לאותו אברך. א' אם השני גדול מהראשון, לפי הראב"ד דשויה חתיכה דאיסורא אפילו בגדול מן השני אינו יכול להתיר. ואילו לדעת הר"ן יכול להתיר, כי אין שאלה של חסרון בכבוד הראשון כל עוד שהשני גדול ממנו. ב' אם השני מתיר בהסכמתו של הראשון, לפי הר"ן כתב בהדיא בכה"ג שמותר לחכם השני לטהר, ואילו להר"ן יהיה אסור. ג' אם החכם השני נתן פסק להתיר, לפי הראב"ד אין היתרו היתר דשויא חתיכה דאיסורא, ולר"ן כתב שמחזירין הוראתו בהסכמתו של החכם הראשון, אפילו טעה בשיקול הדעת. ד' אם החכם הראשון התיר האם החכם השני יכול לאסור, דלפי הראב"ד עדיין לא השוה חתיכה דאיסורא וממילא מותר, משא"כ לדעת הר"ן שכל הענין הוא הכבוד של השני יש לחוש אפילו כשהראשון התיר. הש"ך ביורה דעה (ס"ק נ"ט) וכן מבואר בעוד כמה מקומות לכאורה נקט כדעת הראב"ד ודעמיה, וכן נראה בשו"ת ריב"ש (סימן שע"ט). ולכן פסק דאם הראשון התיר יכול השני לאסור.
♦
מהו הגדר של הוראה ששייך לאיסור הנ"ל
ודע דדינא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, איירי רק באופן שנתעוררה השאלה על דבר מסוים, כגון על תרנגולת, או ספק בברכת המזון וכדומה, דבזה שייך לומר שחל בו הוראת חכם. אף שהחכם צריך להגיע לסוגיות הש"ס והפוסקים כדי לברר שאלה זו, מ"מ הנידון שהתעורר צריך הכרעה. אבל כאשר השאלה כללית, ורק כעת השאלה נוגעת אליו, כגון שנסתפק לו אם בירך ברכת המזון, או כיצד לנהוג בשילוח הקן או האם לחוש לשיטת הש"ך בעונה בינונית שהוא יום החודש וכדומה, לא שייך כאן דינא דחכם שאסר כיון שהשאלה כללית והפסק קבוע בפוסקים, דהיינו שמה שדנו בה הפוסקים כעת נוגע אליו. ואין בהוראה זו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ולא משום כבודו של החכם, ומותר לשאול בזה לחכם השני, וגם החכם השני רשאי להתיר בכה"ג.ודע עוד דדינא דחכם שאסר שייך בכל דיני התורה, הן בהוראה שחל איסור על החפץ כגון בהלכות שחיטה וטריפות וכדומה שחל האיסור על הדבר, והן בהנהגת האדם כגון ספק בהלכות ברכות או כיבוד אב ואם, אף שלא חל איסור על החפצא, משום דחלה כאן הוראת איסור, ואין לחכם השני להתיר.
חכם שהורה הוראה כללית, כגון בשיעור או בספר, ולא על שאלה הלכה למעשה שבאה לפניו, מותר לחכם השני להתיר, משום דלא שייך בזה שחלה הוראתו, כיון שלא הורה הלכה למעשה שבא לפניו.
חכם שהורה לאיסור בדבר שנוגע לרבים, כגון בעניני מאכלות אסורות או הפרשת תרומת ומעשרות, כגון בחנות לממכר מאכלים או אולם שמחות, או מאכל השותפים, אם השואל לחכם היה הבעלים, הרי שההוראה חלה על כולם, ואין לחכם השני להתיר. אבל אם השואל לא היה הבעלים, אין ההוראה חלה אלא לגביו ולא לגבי האחרים, ואם רצו יכולים האחרים לילך לחכם אחר, עכת"ד של הגר"נ קרליץ זצ"ל בספר חוט שני שם.
בספר בית לחם יהודה הביא בשם הפוסקים שהדין של חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר לא אמרינן אלא בהוראה חדשה שמעולם לא הובאה בבית המדרש, אבל דבר שהותר מכבר על ידי חכמים ונהגו בה היתר כמה ימים, ואסר חכם אחד, חבירו יכול להתיר.
♦
אם בזמנינו שייך כל האיסור להתיר מה שאסר רב הראשון
כתב הרמ"א יורה דעה (סימן רמ"ב סעיף ל"א) וז"ל: חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת, וכו', ולכן אין איסור לשואל לשואל לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור. אבל אם יש לו קבלה שטעה או שטעה בדבר משנה יכול להתיר. בספר בית לחם יהודה מובא בגליון של השו"ע וז"ל כתב הרמ"ע פיג"ו דין זה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אינו נוהג בזמן הזה, ונ"ל שאף שבשכ"ג הביא שחולקין על זה אבל בעונותינו הרבים שהמורה יורה כבן סורר ומורה ואין להם שיקול הדעת אלא כסומא בארובה בודאי אם אוסר רשאי להתיר כי בוודאי לא יתיר אא"כ יש לו ראיה ברור וכל האוסר הוא עושה רק שאינו בקי בדינים ולכן הוא מחמיר בלא שום טעם, אבל באמת כשם שאסור למורה לכשיר את האיסור כך אסור לאסור את המותר, עכ"ל. וכן נקט כדבריו בשו"ת האלף לך שלמה (סימן רנ"ה).אמנם עי' בשו"ת רדב"ז חלק א' (סימן שס"ב) שהביא מאחד מהראשונים שהשואל שקיבל דעתו של החכם, הוא שעשה על עצמו חתיכת איסור ואם כן כיון שעיקר הגורם הוא השואל, לכאורה שייך דין זה גם בזמן הזה. וכן בשו"ת יגל יעקב יורה דעה (סימן ז') כתב שוודאי אין זה כלל בכל מקום, כגון ברב דפקיע שמיה וכדומה, ועכ"פ בודאי שאין לסמוך על עצמו בלי שאלת חכם.
ובערוך השלחן (סעיף ס"ג) כתב דהרמב"ם והטור השמיטו את דין חכם שאסור כיון שנתפשטו ספרי הפוסקים אין לך דבר הוראה שאין לך ראיה מדברי הגמ' או פוסק ורחוק הוא להורות מסברא בעלמא. ובספר תורת חסד (סימן י"ב) צידד דלכך השמיט מרן את דין חכם שאסר מהשו"ע, דאפשר דבזמן הזה ליכא שום חכם שיחשב כמוחזק בהוראה, אבל בסוף לא סמך התורת חסד על סברא זו.
ולמעשה האריכות בזה בעצם מיותרת, כיון שמצאנו שכמעט כל הראשונים והאחרונים לא ס"ל מהסברא המובאת בבית לחם יהודה. ועוד יש אומרים דאפילו הרמ"ע מפיג"ו יודה דבזמנינו המציאות היא שונה. כלומר, שהיכא שהאוסר הוא ת"ח שהגיע להוראה ומורה ע"פ יגיעתו בש"ס ובפוסקים אין חבירו רשאי להתיר אא"כ הוא טעה בדבר משנה. וברוב ספרי הפוסקים הביאו דנחלקו גדולי האחרונים בזה הרמ"ע מפיג'ו והרדב"ז חלק א' סימן שס"ב האם בזמן הזה יש עדיין סמכות וכח למורי הוראה, ומקובל בידינו מגדולי הדורות שהעיקר כדעת הרדב"ז שגם כיום יש עדיין מורים, כיון שידיעת המורים בכל דור הוא לפי ערך הדור, וכיון שלמדו כמקובל באותו דור ומורים על פי כללי הפסק הנמסר בשימוש ת"ח מדור דור, נחשב הפסק שלהם לפסק והוראה בישראל.
היוצא מכל הנ"ל דאפילו לסניף להקל לא מצרפים את שיטת הרמ"ע מפיג"ו, אלא מה דהתירו לנו ללכת לחכם השני בנוי על ההיתרים שמצאנו בראשונים ומה שמובא ברמ"א ודברי הש"ך כמ"ש בסמוך. מיהו במקום שיש ספק בדין יש מקום לפסוק לקולא, מאחר שכל דין הנ"ל הוא מדרבנן וכמ"ש בספר עבודת עהודה להגר"ש קלוגר ע"ז דף ז., מיהו חוץ מזה לא מקילים בזמן הזה משום סברות הנ"ל, אלא על פי האופנים בסמוך. ועי' בספר דברות משה על מסכת שבת (סימן י') מה שכתב בכל זה.
ולענין אגב הגדר של רב שהסתפק כתב בספר חוט שני דחכם שהורה לאיסור מכח שנסתפק לו הדין, ואמר לשואל שהוא אסור מכח ספק, מותר לחכם השני להתיר, משום דאין כאן הוראת איסור דלא חשיב נגמרה הוראתו בזה. וה"ה אם אסר מכח מחלוקת הפוסקים בזה ואסר מדין ספיקא דאורייתא לחומרא, עדיין לא נגמרה הוראתו בכך, ויכול השני להתיר.
ועוד, חכם הראשון שאסר מכח שיקול הדעת, או שסמך על מיעוט מהפוסקים, אין לחכם השני להתיר מכח רוב הפוסקים שמתירים, מכיון שחלה כבר הוראת הראשון.
ובספר חוט שני הלכות שבת חלק א' עמוד רי"ט כתב לגבי שאלה בצורת אות בסת"ם, והורה חכם אחד שיראה לתינוק, נראה שמותר להראות את זה לחכם אחר להורות בו על פי שיקול דעתו, מפני שהוראה הראשונה להראות לתינוק היינו שהחכם מסופק, ואם כן הרי שלא הורה כלום ולכן מותר לאחר לפשוט הספק.
♦
להכשיר אתרוג שחבירו פסק עליו בלי קבלה בהוראה-טעה בדבר משנה
והנה איתא בגמ' במסכת נדה (דף כ:) ת"ש דילתא אייתא דמה לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דר"י, ודכי לה, והיכי עביד הכי, והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר, מעיקרא טמויי הוה מטמי לה כיון דא"ל דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה, אלמא מהימנא לה רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך, עכ"ל. ומהו ביאור של אגמריה סמך, רש"י כתב שפשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בר בר חנה. אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמך עלה. והתוס' הוסיפו דבכה"ג רשאי להתיר אע"ג דחכם כבר אסר. ועי' בש"ך (ס"ק נ"ו) שכתב דיש לו קבלה שטעה היינו שיש לו קבלה שאין הדין כן ואם כן זה טעה. ועי' שם (ס"ק נ"ה) שהביא שיטת הראשונים כמ"ש הרמ"א שסומכים על מה שיש לחכם השני קבלה אחרת, אמנם השיג עליו דהרי בתוס' במסכת חולין דף מ"ד: ועוד ראשונים ס"ל דאפילו אם יש לו קבלה אינו יכול להתיר, וכתב דכן נראה עיקר לדינא.אמנם בפתחי תשובה (ס"ק י"ח) הביא מספר משכנות יעקב שהשיג על מה שהביא הש"ך לחלוק כנגד הרמ"א, ונקט להלכה כדעת הרמ"א, אבל הוסיף דנראה ברור מלשון הרמ"א דהך דינא שייך רק אם חכם הראשון מוכרח להודות לקבלתו כשישמע ולא יחלוק על רבותיו של זה, אבל אם גם אחר שייוודע לו יחלוק גם על רבותיו, דרב גובריה, ודאי שאין רשאי להתיר. ושוב הביא דכן מצא בשלטי גיבורים בהדיא כדעת הרמ"א, אלא דהוסיף מילה אחת שאם יש לו קבלה אמיתית, כלומר דמכוון דבעינן שחבירו יודה לו בזה. וכדעת המשכנות יעקב בדברי הרמ"א כך נקט בספר חוט שני הלכות נדה סימן קפ"ח סעיף ב'. ועי' בחכמת אדם (כלל ק"ד דין ו').
הרא"ש במסכת עבודה זרה פרק ד' סימן ו' המובא בריטב"א שם, דאם חכם פסק דין ואח"כ שמע שחכמים שלפניו התירוהו וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה דינו כטועה בדבר משנה ומותר לשני להתירו, אבל אם לא ישרו בעיניו והביא ראיות לדבריו מאנשים מקובלים דהוי כטעה בשיקול הדעת שאין חבירו רשאי להתיר. ובריטב"א שם כתב דרק אם היה חוזר בו כשהיה שומע את הוראת הרב חשיב כטועה בדבר משנה, אבל אם לא היה חוזר בו, כיון שהוא ראוי להוראה דינו כטועה בשיקול הדעת.
ולענין טעות בפסק יש כל מיני סוגי טעויות שאפשר להיכשל בהם חלילה בטעה בדבר משנה ובשיקול הדעת. עי' בש"ך (ס"ק ס"ק נ"ז) שציין לדברי השו"ע חושן משפט (סימן כ"ה סעיף א' וב') בגדר מהו טעה בדבר משנה. והמעיין שם יראה בסעיף א' שכתב המחבר דכל דיין שדק דיני ממונות וטעה בדברים הגלויים וידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בתלמוד או בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנים אותו כהלכה. ובסעיף ב' כתב שכל מי שטעה בשיקול הדעת, כגון שהוא מח' תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהם בפירוש אלא שפשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, מקרי טועה בשיקול הדעת.
והנה הרמ"א הביא דעת הר"ן בזה, ועי' בש"ך (ס"ק נ"ח) שכתב דטעה בשיקול הדעת היינו דוקא אם טעה בתרי תנאי או אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך, דבכה"ג לא שייך לומר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, דהא בטעות היא. וביאר הש"ך דאף לדעת הראב"ד שבעצם החמיר כל זמן שלא טעה בדבר משנה, הכא מודה כיון שנחשב כטעות ולכן לא שייך חתיכה דאיסורא. אמנם לפי האחרונים שנקטו שהרמ"א לא פסק כדעת הראב"ד, מוכח דלא נקטו כביאר הש"ך כאן. ולמעשה אם אי אפשר להתברר שהוא טעה בשיקול הדעת, אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר, אינו יכול להתיר. ולכאורה יש להעיר דאם הטעם שאסור לשני להורות הוא משום כבודו של הראשון, וכמו שכתב הר"ן, צ"ע, דהא הכא הראשון מודה לשני, ולכאורה לא שייך כאן כבוד הראשון. וע"כ דס"ל לש"ך כטעם הראב"ד שהאיסור הוא משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכבר הזכרנו שמוכח מדבריו בכמה מקומות כדעת הראב"ד.
♦
חכם השני גדול מהראשון
כתב הר"ן במסכת עבודה זרה שם ומובא בש"ך ס"ק נ"ג שאם חכם השני גדול מהחכם הראשון בחכמה ובמנין, גם כן אין החכם השני יכול להתיר, ויש מתירין בגדול ממנו להתיר האיסור של החכם הראשון אפילו במידי דתליא בסברא, ועי' בחכמת אדם כלל ק"ד דין ו'.♦
המתנה על עצמו מתחילה לא לקבל את הפסק עד שישאל לאחרים
לכאורה לפי מה דקיימא לן להחמיר כדעת הראב"ד וסייעתו שמה שחכם אוסר הוי כשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, לכן אם מתנה על עצמו מתחילה שאינו רוצה לקבל את הפסק עד שישאל מעוד גדול, א"כ הרי לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וממילא מותר לו לילך לשאול לחכם השני. ואפילו לשיטת הרמ"א דהטעם הוא משום כבוד חכם, וממילא לא מהני מה שהתנה מתחילה לא לקבל את הפסק, מ"מ כתב בפוסקים שבדיעבד אם עשה כן להתיר על פי מה שכתב רע"א בשם שו"ת לחמי תודה דהרמ"א דייק בדבריו, דמתחילה כתב חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, דהיינו דאפילו בדיעבד אין בכוחו להתיר דכבר נעשה חתיכה דאיסורא, ואח"כ כתב דאפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור, ולא כתב אין רשאי, אלא דאין מן הראוי לעשות כן מפני כבודו של הראשון. ואם כן לכאורה באופן שמתנה מתחילה ממילא ליכא רק חשש כבוד של הראשון, יש לומר דבדיעבד שכבר שאל גם לפי הרמ"א יש להתיר, ויש לעיין בזה.ואח"כ ראיתי בספרי השו"תים דהיכא שהשואל לפני כניסתו לרב הראשון הפוסק התנה שאינו מתכוין לקבל עליו את פסקו, אלא רק לשמוע חוו"ד בתורת צד לפסק, שאין כאן גדר של חכם שאסר, מאחר שהשואל גם כן לא אסר דבר זה על עצמו מעולם. ומאחר שלפי דברי הרמ"ע מפיג"ו המובא בבית לחם יהודה נקט דאין בזמנינו כח הוראה לגבי הדינים של חכם שאסר, אע"פ שרוב הראשונים והאחרונים לא נקטו כדבריו, מ"מ נראה שיתכן דיהא מותר לכתחילה ללכת למורה הוראה נוסף, כדי שיוכל בעצמו לברר יותר את שורת הדין ויוכל לנהוג לחומרא כפי יראת החטא שלו.
♦
חכם הראשון הסתפק בהוראתו
והנה כתב המאירי במסכת חולין דף מד: שאם החכם הראשון הסתפק ולא הכריע למעשה בשאלה שלפניו, אלא הוא חוכך לאיסור או שהכריע לחומרא משום שהסתפק בדבר וחשש לברכה לבטלה בנידון דידן, אז קיימא לן שמותר לחכם השני להורות להכשיר, וראה עוד ביד שואל ס"ק כ"ב. מיהו יש מגדולי הפוסקים שמדגישים שכל ההיתר הנ"ל היינו כשהשואל הבין שהרב הראשון הסתפק או החמיר מספק, אבל אם השואל לא זכר מה שפסק הרב הראשון אין זה נחשב כספק של הרב, ולכן יש להחמיר שהרב השני לא ייתן הוראה אח"כ.♦
אם שני חכמים יושבים באותו בית מדרש
מי שבא לשאול שאלה לחכם אחד וטמא או אסר, ואח"כ שאל אותו השאלה לחכם שני שיושב שם באותו בית המדרש ומטהר או מתיר, אפשר לקחת הפסק השני מכיון שיושבים באותו בית המדרש אין דין של חכם שהוראה. כך פסק הש"ך (ס"ק נ"ה) בשם תוס' במסכת עבודה זרה שם ד"ה הנשאל, והביאו דעתו באחרונים. ולפי זה יש לומר דבין לשיטת הראב"ד שסובר שהאיסור משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הכא מה שהביא השאלה לפני ב' חכמים ואחד קדם ופסק לאיסור דלא נחשב כחלות ההוראה, וכן לשיטת הר"ן שיש להחמיר משום כבודו של חכם הראשון הרי כשבאה השאלה לפני שניהם בשוה אין בזה זילותא לאחד מהם. ולכאורה כל הקולא הנ"ל היינו אם ב' החכמים דברו ביניהם על הנידון שהובא לפניהם, אבל אם החכמים לא דיברו ביניהם על השאלה, אין לחכם השני להתיר שכבר חלה הוראת הראשון. ומ"מ בנידון דידן לא ישבו ב' החכמים באותו בית מדרש, וממילא אין להקל על פי זה.חכם שהתיר אם חבירו רשאי לאסור
ולידיעה בעלמא נרשום כאן מה שיש לעיין אם חכם הראשון התיר האם חבירו רשאי לאסור. והרי לפי שיטת הר"ן וסייעתו שטעמא דאיסורא הוא מפני כבוד של חכם הראשון, לכן אפילו בכה"ג יש להחמיר מטעם כבודו של החכם הראשון. אולם לשיטת הראב"ד וכדבריו נקט הש"ך ועוד הרבה פוסקים שיש כאן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, הרי הכא שהתיר לא השוה חתיכה דאיסורא וממילא אין איסור לאסור מה שכבר התירו הראשון. וכל זה מה שנראה בהשקפה ראשונה, אבל באמת תוס' בהדיא מקילים בזה, במסכת עבודה זרה דף ז' ד"ה הנשאל שכתבו דדוקא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, אבל אם התיר רשאי חבירו לאסור, ועי' שם מה שהביאו מהירושלמי להחמיר. אמנם בפסקי הרא"ש אות ג' הביא דלפי הירושלמי לכאורה יש להחמיר אם התיר החכם הראשון.ובערוך השלחן (סעיף ס"ו) כתב דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר, ואפילו במקום שאין הפסד, ולכן אם הוצרך לאסור מחמת ספק, צ"ל שאין האיסור ברור אלא שמפני הספק בהכרח להחמיר. וכן כשמתיר לפעמים בשעת הדחק או הפסד מרובה, מחוייב לומר שמפני זה מתיר. וכלל גדול צריך לדעת בכל מקום שרבותינו בעלי השו"ע מתירים בשעת הדחק או בהפסד מרובה זהו מפני שהעיקר לדינא נראה להם להתיר אלא מפני שהרבה פוסקים מחמירים, ולכן בשעת הדחק או בהפסד מרובה מוקמינן על עיקר הדין. ולמעשה בספרי הפוסקים הביאו הרבה ראשונים שנקטו כדברי התוס', ואפילו אם החכם השני רוצה להחמיר בדבר התלוי בשיקול הדעת מותר.
♦
חכם שטימא במראות דמים-ובמראות האתרוג
והנה יש לעיין בנידון דידן אם הפסק היה מראה שבנמצא על אתרוג והרב השני פסק שהוא לא שחור בכלל וכדומה האם ניתן להקל יותר. והרי מצאנו חידוש לגבי כתמים ומראות דמים, ולענייננו מראות פסולות על האתרוג, האם אומרים הכלל של חכם שטמא אין חבירו רשאי להתיר. בשו"ת דברי חיים יורה דעה חלק ב' (סימן פ"א) נקט דגם בכתמים דעתו דאמרינן חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, ועי' בשו"ת בית שלמה יורה דעה חלק ב' (סימן י"ד) שכתב דלגבי מראות דמים כל שמקובל מרבותיו שמראה זו טהורה הוי הוראה מגמרא ולא מסברא, אמנם אף לפי זה דוקא בימיהם היה שייך לומר כן אבל בזמנינו זה לא שייך לומר בענין המראות אגמריה סמיך דאין לנו אלא דעת השו"ע דאין לטהר אלא מראה לבן וירוק שאין לספקם באדמימות כלל וכל שנוטה אף קצת למראה אדמימות או לשחור טמא ואין שום איש מקובל מרבו בפרט במראות לא שייך דלכו"ע בזמן הזה הוא הוראה מסברא אם המראה אינו נוטה למראה אדום ושחור, ובודאי אי חכם בהוראה טימא הוא טמא ואין חבירו רשאי לטהר ואף אם טיהר אינו כלום וכדברי הראב"ד.והנה באמת צ"ע לכאורה מהו מקום הספק כאן אם שייך הדין של חכם שטימא בכתמים, הרי הסוגיות בש"ס מיירי בעניני מראות דמים וכתמים. אלא הוא פשוט והסכמת רוב הפוסקים שאין להקל על פי הנ"ל ורק בכמה מקרים יוצא כמה קולות לגבי כתמים ואין מקומו כאן. וכמובן אם החמיר משום חסרון ידיעה כבר הזכרנו שהוא כמו טעה בדבר משנה ואפשר להקל. עוד יש להסתפק במה שיש רצו להתיר אם השואל לא סיפר פרטים לרב הראשון שסיפר לרב השני והשתנה קצת, וממילא הפסק השתנה, האם ניתן להקל בזה. וצ"ע.
חכם העיר אם שייך איסור להתיר מה שנאסר
נוהג היום דלכל חוג יש רב משלו הממונה מהחוג להשיב לשואליו ושכיחי לפעמים דאחד מהחוג לא שאל להרב שלו אלא הלך לשאול על כתם לרב אחר שאינו מהחוג שלו ואסר החכם את הכתם, ושוב הביא את הכתם להרב שלו האם יש רשות להרב להתיר. בספר דמשק אליעזר על מסכת חולין פרק א' סימן ו' כתב וז"ל ורשות ביד חכם העיר להתיר מה שאסר חכם אחר ואפילו אם האוסרין רבים, הקב"ה מצליח לחכם העיר יותר, ואפילו אם איזה ת"ח שבעיר שאינו ממונה אוסר, רשות לחכם הממונה להתיר אפילו אם אינו רבו של האוסר, ואם אסר חכם הממונה אין חבירו רשאי להתיר. והביא בשם ר' ירוחם דפסק גם כן דהחכם במקומו יכול להתיר מה שאסור ת"ח אחר. וצריך לומר דלא שייך בחכם העיר איסור להתיר דהטעם הוא משום כבודו של חכם, וכיון דאין החכם ממונה בעיר, אם כן אדרבה כבודו של חכם העיר עדיף.♦
פסקים שנוהגים במקום מסוים והורה אחר להחמיר
יש לעיין במקומות שנוהגים בכל דבריהם כפוסק מסוים והורה חכם להחמיר שלא כדבריו, שהוא בעצם כנגד המנהג, האם פסק דין של החכם הראשון נידון כטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת, כיון שבמקום פלוני לא מתייחסים לפסקים כאלו או לא.בספר יבין שמועה לרשב"ץ פרק ד' מהלכות טריפות כתב "וכתב הרשב"א שאם קבלו בני הדור לעשות כדבר אחד מהרבנים כגון הראי"ף או הרמב"ם סומכין עליו בין להקל בין להחמיר אפילו בשל תורה שהרי עשאוהו כרבם. אם כן המורה שלא כדבריהם באותו מקום נעשה כטועה בדבר משנה. וטועה בשיקול הדעת הוא בדבר שהוא מח' בין שני גדולים שלא קבלו אחד מהם אנשי העיר עליהם ולא הכריעו ביניהם האחרונים אלא שנהגו העולם כדברי האחד להתיר וזה הורה לאיסור הוא הטועה בשיקול הדעת." ועי' בשו"ת חוות יאיר הובא בפתחי תשובה חושן משפט סימן כ"ה ס"ק ב' שכתב דמה דסתם השו"ע וכתב הרמ"א שיש חולקים עליו והסכים עמהם הוי לי דעת הרמ"א כדבר משנה בארצות אשכנז, והיכא דהרמ"א כתב דיש אומרים ולא הכריע הוי ליה הכרעת הסמ"ע והש"ך כדבר משנה. והיכא דפליג הש"ך והסמ"ע הוי ליה דברי הש"ך כדבר משנה, אא"כ ברור לדיינים שבזה האמת כסמ"ע.
לעומת זאת, הש"ך חושן משפט שם ס"ק י' כתב על דברי השו"ע שם שאם פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד מקרי טעות בשיקול הדעת, וכן דעת עוד נו"כ שם, שדינו כטועה בדבר של שיקול הדעת ולא בדבר משנה.
ונלע"ד הקלושה לפי מה שהזכרנו לעיל מדברי הדמשק אליעזר לכאורה ה"ה הכא כשיש מנהג המקום שפוסקים כפוסק אחד לא שייך דין של ת"ח אחר שאסר כיון שלא הספיק השואל לשאול להרב שלו שנוהג מנהג מסוים באותו המקום. ושוב ראיתי במפורש כן בדברי הערוך השלחן סעיף ס"ב שכתב דכל רב במקומו אין הוראת אחר כלום הן לאיסור והן להיתר.
♦
כשחכם הראשון הורה נגד דעת רוב הפוסקים
בספר טהרת הבית חלק א' עמוד ש"ל כתב שם שנראה שאם חכם השני סומך בהיתרו על דעת רוב הפוסקים האחרונים, בודאי שיכול להתיר מה שאסר חבירו מכח סברא בעלמא. והביא סיוע לדבריו מספר יחוסי תנאים ואמוראים מובא בספר בעלי התוספות עמוד נ"א בשם הרשב"ם דהא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר הני מילי במילתא דתליא בסברא בלבד, שאין כח וראיה למתיר יותר מן האוסר, דלאו צניעות הוא להתיר מה שחבירו אוסר, אבל מידי דלאו סברא, כגון שטעה בדברי תנא או אמורא, או שאמר הלכה כאחד מהם, וטעה וטימא יבוא חבירו ויטהר, אי אמר ליה טעמא דטעותא דליכא חוצפה בכה"ג אם מטהר מה שטימא חבירו, אלא מצוה גמורה היא. ואם כן כשדעת רוב האחרונים להתיר ליכא חוצפה בכה"ג להתיר מה שאסר חבירו. וכן כתב כמה אחרונים שמי שהביא ראיות מן הפוסקים אפשר דמקרי אגמריה סמיך ואפשר להתיר מה שחבירו אסר. ובספר מעדני אשר שם העיר על עצם הקביעה שההלכה היא כדעת רוב האחרונים יש להעיר, דכמו שמצאנו בבית יוסף שג' עמודי ההוראה מכריעים להלכה יותר משאר הראשונים כך גם באחרונים יש לעמודי ההוראה יותר משקל מאשר לשאר האחרונים. וציין לדברי החזון איש באגרות חלק א' סימן ל"ב איך שהחשיב את הגר"א, ובחלק ב' סימן מ"א איך שהחשיב המגן אברהם ומשנה ברורה. ואין ההלכה נקבעת תמיד בתר הרוב. אמנם אפילו במקום שהחכם הורה נגד רוב מנין ובנין של האחרונים לא נקרא בגלל זה טעה בדבר משנה אלא דינו כטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא דלא כוותיה, שכל עוד לא חזר בו הפסק עדיין קיים.♦
רב מבני אשכנז שהורה לבני ספרד שלא כדברי השו"ע
כתב בספר טהרת הבית להגר"ע יוסף זצ"ל חלק א' עמוד של"א שמי שהורה לבני ספרד שקיבל על עצמו כל הוראות של השו"ע בין לקולא בין לחומרא נגד דעת השו"ע, דינו כטועה בדבר משנה וחוזר. ובספר מעדני אשר הלכות נדה סימן צ"ג אות ה' הביא את דברי הטהרת הבית שם, וכתב עליו שלכאורה כו"ע יודה בכה"ג שלא נחשב כטעה בדבר משנה, שהרי רבים מגדולי פוסקי הספרדים, הגם שפסקו בעיקר ההלכה כמרן אפילו לקולא, מ"מ החמירו במקומות רבים שלא כדברי מרן השו"ע. אם כן אי אפשר לומר שאם החמיר הוא טועה בדבר משנה מאחר שיש גם צד להחמיר. ועי' שם שהביא ראיות לדבריו. ואח"כ מצאתי בספר חוט שני הל' נדה עמוד ק"א שכתב בהדיא בציור הפוך לגבי אדם אשכנזי שהגיע לחכם ספרדי, והורה לו לאיסור כדעת השו"ע שזה מנהג רבותיו, ולא היקל לו כדעת הרמ"א שזה מנהג רבותיו, חלה על זה הוראת חכם הראשון, ואין לחכם השני להתירו, אא"כ ילך לחכם הראשון ויראה לו שטעה ויחזור בו החכם הראשון מהוראתו, אבל השואל חייב לנהוג כהוראת הראשון עד שיתיר לו החכם הראשון. וטעמו בזה הביא בשער הציון שם שהוי לכל הפחות כטעה בשיקול הדעת. ואין לומר דהוי כטעה בדבר משנה, משום דפסקי השו"ע והרמ"א בנויים על פלוגתת הראשונים, ואם כן אין זה טעות בדבר משנה. ואין לומר שלאחר שהשו"ע או הרמ"א הכריעו את הדין הוי כהכרעה גמורה וממילא הוי טעה בדבר משנה, זה אינו דהוראת הפוסקים כדעת חלק מהראשונים ז"ל אין פירושו שהראשונים ז"ל האחרים כמאן דליתא, אלא פירושו שהשו"ע הכריע לנהוג כהראשונים הללו והרמ"א כהראשונים האחרים, ומהאי טעמא לא הוי טעה בדבר משנה. וממילא הוי לכל הפחות כטעה בשיקול הדעת דסוגיא דעלמא כאידך. ואין לומר דהוי הוראה בטעות, דיש לומר דכיון שיש פוסקים שס"ל הכי אם כן חלה ההוראה, ואין לשני להתיר עד שילך לחכם הראשון ויוכיח לו שטעה ואם יחזור בו, מותר להתיר, אבל לשואל אסור לנהוג בזה כרבותיו אלא כהוראת הראשון אף שנודע לו שהפסק לא היה כהפוסקים שנוהג בהם משום דחלה כאן הוראה, עד שהחכם הראשון יחזור בו. והרי מבואר לפי כל הנ"ל שמה שפוסקים במקום אחד דוקא כדברי מרן השו"ע או כדעת הרמ"א לא הוי כטעה בדבר משנה.ועוד הביא שם דחכם שבא לפניו שאלה שיש לו להכריע בזה, מוטל עליו להורות כמנהג רבותיו של השואל בפסקיו, וכגון אשכנזי שבא לחכם ספרדי, על החכם הספרדי להורות לו כפסקי רבותינו האשכנזים, וכן להיפך שמוטל על החכם האשכנזי להורות לספרדי כפסקי רבותינו הספרדים. אמנם בדיני ממונות, במקום שפסק הבית הדין קובע, מוטל על הדיין לפסוק כדעת רבותיו שלו, וכגון אם התובע והנתבע ספרדים שבאים לפני דיינים אשכנזים, על הדיינים להכריע כדעת רבותינו האשכנזים בזה, ולא כדעת הפוסקים הספרדים שנוהגים בזה המתדיינים לפניהם, מפני שבדיני ממונות הדיין הוא אשר עושה את הדין, והרי מה שנוגע לדיין עצמו, הרי הוא צריך לנהוג כרבותיו, ואף שהדין נוגע לאלו שנוהגים כהשו"ע. משא"כ בשאר דיני תורה, ההוראה של החכם, הוא כמראה לפני השואל את מה שהורו השו"ע או הרמ"א ושאר הפוסקים, ולכן מוטל להורות כמנהג השואל בפסקיו. ובכל עניני הוראה בנוגע לשיטת מרן השו"ע כדאי לעיין בהקדמה לשו"ת אור לציון חלק ב' מה שהאריך בזה.
♦
העולה מכל הנ"ל: חכם שפסל אתרוג אין חבירו רשאי להכשירו, וישנם כמה אופנים שנוכל להכשיר את האתרוג - אם הרב הראשון טעה בדבר משנה - אם הרב הראשון פסק כן מחמת ספק או חומרא. אם הרב השני גדול מהראשון יש אומרים שיכול לסמוך על זה ולהתיר לרב השני להכשיר. אם הרב הראשון לא הגיע להוראה והורה שלא ברשות יכול הרב השני להכשיר. אם יושבים באותו בית מדרש והגיע השאלה בפני שניהם יכול השני להכשיר. ובשעת הדחק גדול יש סומכים בזמנינו שאין לנו הכלל של חכם שהוראה, ואין להקל אלא על פי שאלת חכם.
בברכת כתיבה וחתימה טובה
ידידו עוז
יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦