מקור הדין
איתא בסנהדרין (קא ע"א): תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים. אמר לה בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו. אמרה לפניו רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר ודבר בעתו מה טוב.ופירש רש"י: הכי גרסינן הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר: שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה, ועושה אותה כמין שיר, אף על פי שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר, אלא בקריאתו. הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו: במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה, אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו, ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום - מביא טובה לעולם. עכ"ל.
וברייתא זאת נמצאת גם במסכת כלה זוטא (ה"ד), ובמסכת כלה רבתי (פ"א), אלא שבגמרא במסכת כלה רבתי כתוב: היכי דמי כמין זמר, כגון דזמיר ביה ודעתיה על הירהור. ופסוק בלא זמנו, דאמר בקינות. אמר רבא פסוק בזמנו, בנחמות בשעת שבעה [כנחמה בשעת בעיה]. עכ"ל.
וכעי"ז איתא בקצרה במסכת אבות דרבי נתן (פל"ו ה"ה): המנענע קולו בשיר השירים אין לו חלק לעולם הבא. ע"כ. ופירש הבנין יהושע דהכוונה כהברייתא בסנהדרין.
וכ"ה בזוהר (תרומה קמד ע"א) אחרי שהאריך במעלת שיר השירים: ועל דא תנינן, כל מאן דאפיק פסוקא דשיר השירים, ואמר ליה בבי משתיא, אורייתא איהי חגירת שק, וסלקא לגבי קב"ה ואמרה קמיה, עבדו לי בניך מחוך בבי משתיא. ודאי אורייתא סלקת וקאמרת הכי, בגין דא אצטריך לנטרא, ולסלקא עטרא על רישיה דבר נש, כל מלה ומלה דשיר השירים. עכ"ל. (וע"ע בדברי הזוהר על שיר השירים המובאים בספר מרגליות הים). ונראה בפשטות שהזוהר מדבר רק על הדין של הקורא פסוק בבית המשתאות, וגירסתו כהתוספתא בסנהדרין (פי"ב ה"ה) שבענין בית המשתאות גרסו שיר השירים, ואינו ענין לנידון דידן, וצ"ע.
דין זה נפסק להלכה ברי"ף, ברא"ש (סימן ג, ברכות פ"ה סי' א), בפסקי ריא"ז, בספר אגודה, בספר המאורות (ברכות ל ע"ב), בספר האשכול (הל' תפלה), ובחידושי הרא"ה (ברכות לא ע"א). ועי' ברמב"ם בפירוש המשנה (סופ"ק דאבות) שכתב דיש בזה איסור[1] (בהמשך נדון בדבריו ב"ה כדבעי) ולא רק ענין טוב.
אם האיסור דוקא בשיר השירים או בכל פסוקי התורה
הנה מדברי רש"י שכתב: אף על פי שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר. מבואר שלאו דוקא שיר השירים והוא הדין בכל פסוקי התורה. וכדברי רש"י כתבו הנימוקי יוסף ותלמיד הרמב"ן.וכן נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (סופ"ק דאבות) שכתב: וכל שכן אם יצורף לזה שימוש בפסוק מן התורה או משיר השירים לזאת הכוונה, שאז יצא מחלק המאוס לחלק האסור, המוזהר ממנו, הואיל והתורה אסרה שיעשו מילות הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים המגונים. עכ"ל.
וכן מדויק מלשון הטור בקיצור פסקי הרא"ש (סימן ג) שכתב: הקורא פסוק בבית המשתה שלא בזמנו [או קורא פסוק] לשם זמר שלא בנגינתו 'אפילו' הוא משיר השירים שהוא שיר מביא רעה לעולם. ע"כ.
וכן יוצא מדברי הראבי"ה (ברכות צא) שגורס בגמרא 'הקורא פסוק ועושה אותו'.
וכן רואים דבר זה מדברי ספר חסידים (אות קמז) שכתב: זמירות היו לי חוקיך (תהלים קי"ט נ"ד) דוד מניח כל זמירות ושירות שבעולם לעסוק בתורה היה קורא את הטעמים בנעימותיו ובטעמותיו ובזמירותיו אבל אותם ההולכים ואומרים המקראות דרך לצים והם בפיהם כשיר של עגבים עתידה תורה שתצעק עליהם ואומרת רבש"ע בניך עשאוני ככנור ובשעה שהם קוראים בי במרוצתם אז אינם קוראים במזמורי הטעמים. וגם המפסיקים המקראות בדברים עליהם היא צועקת ואומרת ח' אלפים וחמש מאות פסוקים פסקתני והם פסק' יותר מששים רבוא. ועוד הם עושים בי אף מה שאין לעשות בשיחת חולין אדם מדבר חולין אינו פוסק מדבר לדבר אחר והם מפסיקים דברי לעסוק בדברים בטלים. עכ"ל.
וכן נראה מדברי רבינו יהודה הכהן אלמדארי (הובא בקובץ שיטות קמאי) שכתב: להכי נקט פסוק משיר השירים שנאה לאומרו בזמר ושיר יותר משאר פסוקים מפני שמדבר בחיבת נשים וחתן וכלה. עכ"ל. אלא דשוב הסתפקתי משום דאפשר לפרש את דבריו לריבותא ולגריעותא, דאולי לכן נקט שיר השירים יותר משאר פסוקים הכוונה שהדין הוא רק בשיר השירים מפני שהוא מדבר בעניני חיבת נשים. ואולי אפשר לפרש שלכן הגמרא כתבה את שיר השירים כדוגמא משום דהוא מדבר על חיבת נשים. ואחרי התבוננות, פירוש קמא נראה יותר בעיני.
אלא דמדברי הזוהר נראה דהאיסור הוא דוקא בשיר השירים, משום שאחרי שהאריך במעלת שיר השירים כתב 'ועל דא תנינן' [וזה על הצד שהזוהר מדבר על נידון דידן].
וכן נראה לי דמבואר במסכת כלה רבתי שכתוב: היכי דמי כמין זמר, כגון דזמיר ביה ודעתיה על ההרהור. ונראה מכאן דהבעיה בפסוקי שיר השירים דשייך בהן ענין הרהור לרעה. וכן מבואר בדברי ראב"ן הירחי בפירושו לכלה רבתי (עמ' יח – יט).
וכמו"כ מצאתי בהקדמת הרמב"ן לפירושו לשיר השירים (עמ' 7) שאחרי דיבורו במעלת שיר השירים הביא גמרא דידן, ומבואר מדבריו דזה ענין דוקא בשיר השירים.
וכן נראה מפירוש הריבב"ן למסכת ברכות (לא ע"א) שכתב: פסוק אחד משיר השירים: לפי שנראה כמדבר באהבת איש ואשה והוא מדבר כנגד הגלות, שישראל תאיבין לאהבתו והקב"ה תאב להשיב ישראל אליו. עכ"ל. ואינו מוכרח, ויש לדון.
♦
אם האיסור בשירת פסוקים סתם או דוקא דרך שחוק או בדעתו על הירהור
הנה כתב רש"י: הכי גרסינן הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר: שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה, ועושה אותה כמין שיר, אף על פי שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר, אלא בקריאתו. עכ"ל. וכן כתב הנימוקי יוסף מילה מילה כפירוש רש"י. וכן תלמיד הרמב"ן (מובא בקובץ שיטות קמאי). והרשב"ץ (מובא בקובץ שיטות קמאי). ונראה מדבריהם דאפילו בלא דעתיה על ההרהור אסור.וכן נראה בפירוש רבי יהודה הכהן אלמדארי, ומגירסת הראבי"ה דלא גרס שיר השירים, וכן נראה מקיצור פסקי הרא"ש שכתב 'אפילו שמשיר השירים הוא'.
והנה איתא בגמרא במסכת כלה רבתי, וז"ל: היכי דמי כמין זמר, כגון דזמיר ביה ודעתיה על הירהור. עכ"ל. ורואים מכאן דלפי גמרא זו בכלל אין הכוונה במילים "כמין זמר" שמנגן בלי הטעמים, אלא דוקא בדעתיה על הרהור לא טוב.
ועיין בפירוש הראב"ן הירחי בעל המנהיג למסכת כלה רבתי שכתב בביאורו (עמ' יט) שעל זה סומכים העולם לנגן פסוקים בחתונות, אפילו שלא בטעמים.
וכן נראה לי לדייק מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (סופ"ק דאבות) כדברי הגמרא במסכת כלה רבתי, משום שכתב: וכל שכן אם יצורף לזה שימוש בפסוק מן התורה או משיר השירים לזאת הכוונה, שאז יצא מחלק המאוס לחלק האסור, המוזהר ממנו, הואיל והתורה אסרה שיעשו מילות הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים המגונים. עכ"ל. ורואים דגם הוא הבין דכל הבעיה היא דוקא "שיעשו מילות הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים המגונים".
ועיין ביד רמה שכתב: ת"ר הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר אפי' לשורר בו להקב"ה שלא ניתן אלא לקרותו בטעמים שבו ולא דרך זמר. ויש לפרש דהני מילי מאן דקרי ליה דרך שחוק אבל מאן דמיכוין לשבוחי ביה לקב"ה דרך ניגון שפיר דמי, ומילתא צריכא עיונא. [ולפי דבריו גם דעת רש"י וסייעתו אינו ברורה, דכל שאינו דרך שחוק אפשר שיתירו].
וכן רואים דבר זה מדברי ספר חסידים (אות קמז) שכתב: זמירות היו לי חוקיך (תהלים קי"ט נ"ד) דוד מניח כל זמירות ושירות שבעולם לעסוק בתורה היה קורא את הטעמים בנעימותיו ובטעמותיו ובזמירותיו אבל אותם ההולכים ואומרים המקראות דרך לצים והם בפיהם כשיר של עגבים עתידה תורה שתצעק עליהם ואומרת רבש"ע בניך עשאוני ככנור ובשעה שהם קוראים בי במרוצתם אז אינם קוראים במזמורי הטעמים. וגם המפסיקים המקראות בדברים עליהם היא צועקת ואומרת ח' אלפים וחמש מאות פסוקים פסקתני והם פסק' יותר מששים רבוא. ועוד הם עושים בי אף מה שאין לעשות בשיחת חולין אדם מדבר חולין אינו פוסק מדבר לדבר אחר והם מפסיקים דברי לעסוק בדברים בטלים. עכ"ל. ורואים שהבעיה היא ש"אומרים המקראות דרך לצים, והם בפיהם כשירים של עגבים".
אמנם מצאתי בספר חסידים (סימן רלח) שכתב: מי שיש לו בן קטן מוטל בעריסה כדי שלא יבכה לא ירננו לו שירים וזמירות של גוים וגם לא נגונים של ישראל שהם להקב"ה אבל אם יש חרוזות מפסוק ותלמוד והוא מנגנם כדי שיזכירם ולא ישכחם אף על פי שהתינוק שותק ונהנה מותר. עכ"ל. ועיין במהד' אוצר הפוסקים (עמ' רנז) שהביאו בשנויי נוסחאות מכת"י פארמא שהגרסא היא: ולא לזמר לילד פסוקים כדי שיישן התינוק ושלא יבכה הילד. ובכת"י ותיקן: אסור לזמר פסוק על הילד כדי שישן. ע"כ. ולכאורה רואים מכאן דאם זה לא כדי לזכור את הלימוד אסור ואפי' שאינו אומר המקראות דרך לצים, וצ"ע. אמנם נ"ל דכל מה שכתב דאם אינו כדי שיזכור הלימוד אסור הוא דוקא כי הוא משתמש בדברי תורה כדי להרגיע את התינוק, אבל אה"נ דאם הוא שר לשבח את הקב"ה ודאי דשרי.
ואפילו שיש שהביאו ראיה לאסור מדברי מהרי"ל (במנהגים, ליקוטים אות יא) שכתב: אמר שלא כדין הוא ששוררים במשתאות "אודך כי עניתני" וכה"ג כמה פיוטים לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ומתאוננת לפני הקדוש ברוך הוא לומר: בני עשאוני כמין זמר. אך בבתי כנסיות לרגלים ולמועדים מצוה לשיר ולנגן שירות ותשבחות לכבוד המלך גדול ונורא יתברך. עכ"ל. ולשון זה של מהרי"ל הובא במג"א (או"ח תק"ס), ובמשנ"ב (סקי"ד).
נראה לענ"ד שאין הנידון דומה, דהמהרי"ל מדבר על הדין של הקורא פסוק בבית המשתאות ואינו קשור כלל לדין העושה שיר השירים כמין זמר.
♦
דברי האחרונים
שוב הראוני בהגהות יעב"ץ (סנהדרין קא א) שכתב מדנפשיה כהגמרא בכלה רבתי, וז"ל: נראה דהיינו שמשתמש בו לעשות ממנו זמר לחשוקה אילת אהבים ולחבר אותו לשיר עגבים. עכ"ל.ועיין בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' מד) שכתב בשם השדי חמד (אסיפת דינים מערכת ז' אות י"ב) שכתב בשם השמן המשחה שאין איסור אלא בדרך שחוק וקלות ראש, אבל לא בדרך שבח והודאה. אמנם כתב שם דאין השמן השמחה תחת ידו לעיין בו. [וכן הגר"ח קניבסקי זצ"ל נקט להקל כהשמן המשחה המובא בשדה חמד, והוב"ד בספר אם אשכחך (עמ' עה)].
ושם הסיק המנחת אשר דיש להקל בשירי התלהבות דקדושה, ושח"ו אם יאסרו שירי פסוקים, אולי יגיעו האנשים לשמוע שירים אסורים.
וכ"כ להתיר הגר"א הלוי נבנצל נר"ו בקונטרס ההנהגות (המודפס בסוף ח"ו של משנ"ב מהד' ביצחק יקרא עמ' ה'), בשם רבו הגרש"ז אויירבאך זצ"ל כששומע שירים של חיזוק והתעוררות.
וכעי"ז התיר הגרי"ש אלישיב (שלהי דקייטא עמ' רפז) לצורך חיזוק והתעוררות לשמוע שירים של פסוקים.
ועיין בספר ארחות רבינו (מהדורא קמא ח"ג עמ' קלד) שכתב: מו"ר זצוק"ל הביא ראי' מהגמרא שמותר לשיר פסוקים שכונתנו להתעורר ליראת שמים. כתוב ביומא די"ט ע"ב במשנה כהן גדול בליל יוה"כ מעסיקים אותו עד שיגיע זמן השחיטה ואומרת הגמ' תנא לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרין אם ד' לא יבנה בית וכו' ע"כ ופרש"י אלא בפה היו משוררין לפניו ע"כ, והיינו שהיו משוררין לפני הכ"ג פסוקים ליראת השי"ת כדי שלא ירדם, ואמר מו"ר זצוק"ל מכאן ראי' שמותר לשיר פסוקים לעורר ליראת שמים ולעבודת השי"ת. עכ"ל. ואני הקטן לא זכיתי להבין למה חייבים להגיד שהיה מזמר דלא כהטעמים.
וכן כתב להתיר מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ג חאו"ח סי' טו אות ה) ע"פ המנהג שנהגו לשיר פסוקים אף משיר השירים כל עוד שרים דרך שבח והודאה להקב"ה, כמו"כ הביא ראיה מספר חסידים (שהבאנו לעיל), וצירף סברת הרמ"ה שהסתפק בפירוש רש"י. [וכתב לי הגאון רבי חיים רבי שליט"א שליראת שמים מותר אפי' שיר השירים, והוסיף: לפני 50 שנה שמעתי מפי מרן רבינו בעל יבי"א זיע"א שבסעודה אחת ביקש כוס תה, והשמש הביא לו והוא שר לו אודך כי עניתני וכו', ואמר רבינו זיע"א שזה אסור להשתמש בפסוקים לכך אלא רק ליראת שמים, והבן. עכ"ל].
וע"ע באור תורה (כסלו תשע"א סי' לב) במאמרו של רה"י הנאמ"ן זצ"ל, שנראה שסובר בפשיטות דהלכה כמסכת כלה רבתי בזה.
ושוב מצאתי בספר מקור נאמן (ח"ג עמ' רלח) שנשאל: מה דעת הרב לשיר שיר שהוא מפסוק מהתנ"ך בכלל, ומשיר השירים בפרט. תשובה: מהתנ"ך אם הם פסוקים שאין בהם משמעות לא טובה מותר. ומשיר השירים אסור, כי בפסוקים אלו יש אפשרות סבירה ביותר לכוונות לא טובות.
ובהערה בסוף התשובה ציינו בטובם לדברי מורינו הנאמ"ן הגר"מ מאזוז זצ"ל בירחון אור תורה סיון תשל"ו (סי' ד) בהערה שכתב, וז"ל: א"ה בשו"ת יבי"א שם העיד בגודלו שכבר פשט המנהג בפני גאוני עולם "במסיבות של מצוה" לומר פסוקי תהלים בניגון יפה אף נעים, וכן הביא שוב משו"ת שמן המשחה סי' ס"ה שהתחיל הש"ץ לנגן "בסעודת ברית מילה" אודך כי עניתני, ות"ח א"ל שהוא אסור, ואמרתי לו הנח לו וכו'. וצידד שם דמהרי"ל לא אסר אלא דרך לצים, ויישב מה שנראה לכאורה הפך זה מדברי מהרי"ל. ע"ש. ולא ידעתי מה היה לו להה"כ נר"ו שהתעלם מזה. ומצאתי מרגניתא בס"ד בגמ' דמסכת כלה רבתי פ"א (בש"ס ווילנא) אברייתא דהקורא פסוק משה"ש וכו', היכי דמי כמין זמר כגון דזמיר ביה ודעתיה על הרהור, ופסוק בלא זמנו דאמר כקינות. ע"כ. נראה הכוונה שקורא בשה"ש ודעתו להרהור בדברי חשק ועגבים ח"ו (וכן יל"פ מ"ש בחגיגה דט"ו סע"ב זמר יווני לא פסק מפומיה, ועי' רש"י שם) ופסוק בלא זמנו שאומר פסוקי קינות ואיכה שלא בזמנם. ולפ"ז נראה דדוקא בשה"ש וקוראו כמין זמר שמהרהר בו להבין דברים כפשוטן ח"ו אבל בשאר נביאים וכתובים שרי, ועכ"פ אינו מביא רעה לעולם. ונראה שזהו טעם הרמב"ם והטוש"ע שהשמיטו ברייתא זו מהלכה, דלאסור להרהר בדברי חשק ועגבים בקריאת שה"ש לא צריכה למימר, ולולי דמסתפינא אמינא דאילו חזו רש"י ומהרש"א ז"ל וסיעתם (בסנהדרין קא.) לגמ' דמסכת כלה הוו הדרי בהו ומפרשי כפשטא דברייתא דדוקא בשה"ש, מדלא קתני אפילו בשה"ש. וידוע שאפי' הירושלמי לא היה מצוי בקביעות ביד הראשונים כמ"ש החזו"א באיגרותיו וכ"ש גמרא דמס' כלה שלא נתפרסמה בדפוס עד דורות אחרונים ולא שזפתה עין רואה. (ואע"פ שארז"ל שנענש דוד על שקרא לד"ת זמירות, אין להוכיח מזה להלכה שאסור לזמר בפסוקים, והרי כולנו אומרים פסוק זה בתהלים. ועוד יש לחלק בין ד"ת לשאר נ"ך וק"ל.) והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. נאמ"ן ס"ט. עכ"ל.
ועיין בספר ארח דוד (עמ' קכד) מהנהגותיו של הגאון רבי דוד בהר"ן זצ"ל, שכתב: הקפיד שלא ישירו פסוקים.
וע"ע בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ד הל"ה) שכתב להחמיר אמנם התיר בשמחת חתן וכלה. ונראה שחידש מסברת עצמו להתיר בשמחת חתן וכלה, וצ"ע. אמנם אולי אפשר שלקח זאת מהראב"ן הירחי, ודו"ק.
ועיין בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"א סי' קעג) שכתב דלהשמיע שם השם בקלטת אין בעיה, אבל אולי בשירי פסוקים יש בעיה, והסיק שיש להחמיר ורק להרגיע התנוק שרי. ע"כ. ושוב צ"ע מניין למד לחלק ולהתיר רק להרגעת תינוק, ועיין בספר חסידים המובא לעיל דכתב מפורש להחמיר, ואולי האג"מ סבר דבקלטת יש להקל, וצ"ע. והניף ידו שנית (יו"ד ח"ב סי' קמ"ב), וכתב שם דאולי העולם מקילין כי האיסור הוא דוקא בפה ולא בקלטת, ושוב כתב דאולי חושבים דדוקא בשיר השירים האיסור, אלא דכתב דאין לנהוג נגד רש"י, והסיק דמעיקר הדין אפשר לסמוך על קלטת ובעל נפש יחמיר על עצמו, אמנם אם זה הקלטה של חתונה ששרו שם פסוקים שרי אף לבעל נפש. ע"כ. ושוב לא זכיתי להבין מניין למד לחלק כן. ועוד כתב (אבה"ע ח"ה סי' קלב אות ח) שאם אינו שר דרך שחוק שרי, ושוב הסתפק ונשאר בצ"ע. עכ"ד. [אגב, עי' שו"ת דברי יואל (ח"א סי' א אות ג) שכתב דאף להשמיע שם ה' בקלטת אסור.]
♦
היוצא לדינא לענ"ד
ולענ"ד יוצא מכל הנ"ל שמעיקר הדין מותר לשמוע שירת פסוקים אפילו משיר השירים, שלא בדרך שחוק וכוונות אסורות, והוא ע"פ מסכת כלה רבתי ודברי הרמב"ם והיעב"ץ. וספיקו של היד רמה ופשטות דעת הספר חסידים והאחרונים. וכן נהגו עם ישראל מדורי דורות מהראב"ן הירחי שהעיד על מנהג זה עד דורינו אנו ששרים פסוקי דזמרה ועוד בלא הטעמים[2]. וציי"מ וימ"ן.ואחרי שעבר על הדברים, הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א, כתב לי: שפתיים ישק.
♦ ♦ ♦
חכם שאסר מתי חבירו רשאי להתיר♦ אי שרי לצפות במופע אחיזת עינים♦ בעניין טומאת כהנים בנסיעה באוטובוס בכבישים שיש בהם חשש טומאה