חולה במחלת ניוון שרירים המשתמש במשך ימות השבוע במסך המחובר למחשב, עם תוכנת מיקוד מבט העוקבת אחר תנועות האישונים של החולה[Eye Tracking Technology] , ובכך מאפשר לחולה זה להפעיל מחשב באמצעות המבט בלבד, ומעניק לו את היכולת לתקשר עם הסביבה, ולכתוב, ומאפשר לסובבים אותו להבין את בקשותיו, וכן דרכו יכול החולה גם להתפלל, ללמוד תורה, ועוד. ולמעשה המחשב הזה הוא פתרון גם למשתמשים פגועי עמוד שדרה, וכל מגבלה אשר מונעת הפעלת עכבר באופן סטנדרטי. ועתה יש לדון האם מותר לחולים אלו להשתמש במחשב זה גם בשבת עבור שיחה וכן עבור קריאה ותפילה.
♦
וידועה היא מחלוקת הראשונים אם שבת הותרה או דחויה אצל חולה שיש בו סכנה, שמצד אחד הסוברים דהותרה: הר"ם מרוטנבורק בתשובה (גבי שחיטה לחולה) וסיעתיה. ומנגד הסוברים ששבת דחויה: רש"י (מס' שבת קכט.) וסיעתיה. וכאמור הובאה המחלוקת בב"י (סי' שכח סעי' ד), ונפסק בשו"ע וז"ל: מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול. ע"כ. ובדעת השו"ע נחלקו האחרונים האם סובר שהותרה או דחויה. ועיין עוד במה שכתב בחזו"ע (ח"ג עמ' רסח) וז"ל: לדעת רוב הראשונים שסוברים שהשבת הותרה לגמרי לגבי חולה שיש בו סכנה, כל שהיא מכה של חלל שחזקתה סכנה אין צריך אומד, ולכן אין צריך לדקדק אם הדבר חיוני כל כך לצורך החולה. אלא שכתב הרמב״ם (שבת ב, א) דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות. ע"כ. משמע מכאן שסובר הוא ששבת דחויה היא, ומאידך כתב (שבת ב, ב): כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן. ומשמע שנוקט הוא ששבת הותרה. אולם על זאת השיב בספר צפנת פענח (רפ"ב מהל' שבת) מ"ש רבינו שבת "דחויה" אצל סכנת נפשות, באמת שאין רצונו לומר דלא נימא שיש איסור שבת, רק שהסכנה דוחה אותו, אלא שגוף השבת נדחה מפני הסכנה, וזהו שסיים רבינו כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהחולה צריך להם. ויש לבאר מה שמרן בב"י הבין בדעת הרמב"ם שהשבת רק דחויה אצל פקוח נפש, וכן דרכו לפסוק כדעת הרמב"ם בשו"ע, ואילו בספרו השו"ע נקט למעשה כדעת המגיד משנה שהשבת הותרה. ועיין ביחוו"ד (ח"ד סי' ל) שכתב ואע"פ שמרן בב"י הבין בדעת הרמב"ם שהשבת רק דחויה ולא הותרה אצל פקוח נפש, ושכן דעת הרשב"א והר"ן. וידוע שדרכו של מרן השו"ע לפסוק כדעת הרמב"ם, אולם נראה בעיני שמרן ז"ל כשחיבר השו"ע, רוח על פניו יחלוף, שאין הכרח כלל שהרמב"ם סובר שהשבת רק דחויה ולא הותרה לצורך פקוח נפש. ובמקום פקוח נפש שומעים להקל ולא להחמיר, לכן פסק כדברי הרב המגיד שמותר לעשות גם דברים שאין במניעתם משום סכנה לחולה. ועוד ראיתי שכתב בחזו"ע (ח"ו עמ' קלח-קלט) וז"ל: וראיתי שכותבים בשם הגר״נ קרליץ בספר חוט שני ח״ד (פרק פט ס״ק כג), שמלאכה שניתן לעשותה ע״י שני אנשים יחד (באופן שזה יכול וזה יכול), צריך לעשותה לצורך חולה שיש בו סכנה על ידי שנים, דקי״ל (שבת צג.) שנים שעשאוה פטורים, ואין איסור בזה אלא מדרבנן. ע״ש. אבל בשו״ת עטרת חכמים (חאו״ח דף ד ע״א אות ו) כתב, שאף למ״ד שבת דחויה אצל פיקוח נפש, ולא הותרה, לא מצינו שיהיה מן הצורך להדר אחר שנים שעשאוה אף אם מצוי משמשים לחולה בשבת. ע"ש. ועיניך הרואות לדברי הגרע"י שגם למאן דאמר ששבת דחויה אצל פקוח נפש, אין אפילו 'מן הצורך' להדר ששניים יעשו המלאכה. ודוק.
♦
ומצינו בספרות חז"ל, מקרים עוסקים בקשר הישיר שבין תחלואת הנפש לתחלואת הגוף, כאשר אחת הסוגיות המוכרות מופיעה במסכת שבת (קכח:) בהקשר של יולדת המבקשת שידליקו נר, וזאת למרות שהינה עיוורת, ובכל זאת התייחסו לכך כמקרה של צורך ממש והתירו עבורה למרות שאיסורו מדאו', ולמרות שאין השלכה ישירה לטיפול בה, אלא רק כדי ליישב דעתה. ועוד מצינו במקרה של סירוס חולה שאי אפשר לרפאותו, עיין בשו"ת אגרו"מ (חו"מ ח"ב סי' עג אות ט) שכתב בעניין ניתוח לסירוס אדם הסובל ממחלת הסרטן (פרוסטטה) שאי אפשר לרפאותו, והניתוח הוא רק על מנת להקל מיסוריו, והרב שם היקל למרות שאיסור סירוס הוא מדאורייתא. ועיין עוד בדברי הרשב"א (ח"ד סי' רמה) בעניין חולה שיש בו סכנה, או יולדת המבקשים שיכתבו להם קמיע בשבת, והתיר הרשב"א אפילו בספק אם מומחה, בכדי ליישב דעתו של החולה. ועיין בתשובה שכתב באגרו"מ (או"ח ח"ה סי' יח) וז"ל: אך נראה דאם החולי שבשבילו יתנו לו הקמיע הוא באופן שיש לחוש שמצד הצער ימות, מותר גם לכתוב. אבל אם כן, אפשר הוא גם באינו מומחה, אם החולה סובר שזהו רפואה. וצ"ע לדינא. ע"כ.
וכן בב"י (או"ח סי' שו, סעי' ט) שהביא את דברי המרדכי שכתב על שכיב מרע שמבקש בשבת שיקראו לקרוביו, ומתיר לשלוח לקרוא להם מחוץ לתחום שבת הגם שיש סוברים שיש איסור דאורייתא בכך, ומהטעם הנזכר, כדי ליישב דעתו מחשש שמא תיטרף דעתו עליו. והנה היה מקום להקשות מדברי השו"ע (בסי' שו סע' ט) וז"ל: "חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו ודאי שרי". ובב"י ציין למרדכי (סי' שיד) ממה שהתירו לקנות בשבת משכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו, והרי להלכה השו"ע היקל בשבות של אמירה לנכרי, וא"כ בנ"ד גם כן נתיר לחלל שבת באיסורי שבות בלבד. אלא שיש ליישב, וכפי שראיתי בספר חוט שני (ח"ד סי' פרק צא) וז"ל: טירוף הדעת בשכיב מרע אינו כמו חסרון יתובא דעתא ביולדת, דטירוף הדעת אינו סכנת נפשות גמורה אלא קרוב לפיקוח נפש, ואין בו הענין של יתובא דעתא דאין אצלו החשש דמחמת פחד אפשר דמצבו יתדרדר ויסתכן, ומשו"ה לא התירו אלא רק איסור דרבנן ולא דאורייתא, ומ"מ אם רואים דמחמת רצונו לגרש את אשתו זה משפיע על מצבו ולפי הענין רואים שאפשר שיסתכן, פשיטא שעושים לו מה שצריך אף באיסור דאורייתא דספק פיקוח נפש דוחה שבת, אך שכיב מרע בסתמא אין בו את החשש שיסתכן ומותר לו רק לעשות איסור דרבנן כדי לגרש. עכ"ד.
אלא שמצינו הבדל ניכר במה שהותר לעשות עבור חולה שיש בו סכנה ביום השבת שאם ישנו צורך לחולה, הגם שאינו מסכן כעת את נפשו, שמותר לחלל עבורו את השבת, ולעומת זאת מצינו בהלכות יום הכיפורים בהאכלת חולה שיש בו סכנה, ששם לא הותר עניין האכילה אלא צריך לאמוד אם יכול לסבול את התענית ורק אם מניעה מאכילה תסכן את נפשו, אז מאכילים אותו. וכך הקשה בעל המשנ"ב בביה"ל (סי' שכח ד"ה כל) על דעת המתירים ששבת הותרה עבור חולה שיש בו סכנה. ועיין במה שכתב בקובץ הערות על יבמות לגאון רבי אלחנן וסרמן (סי' יח אות ה) שיישב את עיקר קושיית הביה"ל בכך שיש לחלק, ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, ואיסור אכילה ביוה"כ אינו אלא דחוי אצל פיקוח נפש. וכפי שכתב בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' מו) שלגבי חילול שבת אמרינן שהותרה, מאחר שנלמד ק"ו ממילה ועבודה, אבל לגבי שאר איסורים וכגון האכלת חולה ביוה"כ, ילפינן מהפסוק "וחי בהם", ולא נלמד אלא שדחויים הם, וכל שאפשר לקיים את הנפש וגם את המצווה, שפיר מיקרי "וחי בהם".
♦
ועתה נברר האם מותר לבקר חולה ולתקשר איתו, שהרי כתוצאה מהשיחה, המטפל נאלץ לתפעל את המחשב, והחולה משתמש במחשב באמצעות מצלמה שקולטת את אישוני עיניו ולהשמיע קול בסיום הקלדת המשפט שאותו כתב בכדי להשמיע למבקר. וראיתי שהעלה להקל הגרא"ז וויס (בתשובה שפורסמה, בפרשת יתרו תשע"ט) במקום שאי אפשר לעשות מלאכה כזו על ידי נכרי, שיש לסמוך על דעות הפוסקים שיש להקל במלאכה דאורייתא על ידי שינוי. והביא את מה שכתב בשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז אויערבך (ח"א סימן ט) להקל לכבד שמיעה להשתמש ב'מכשיר שמיעה', וכתב בתוך דבריו, שדינו כחולה שאין בו סכנה, ומשום כך יש להקל בו. הרי שנטה להקל בהקלת סבלו של חולה שאין בו סכנה. וקל וחומר בנ"ד, שמעיקר הדין אפשר לומר, שיש לדון שדינו כחולה שיש בו סכנה, כיון שמחלתו הקשה היא מחלה שבדרך הטבע אין ממנה מרפא, והוא בגדר 'עושין לו כל צרכיו', וכשיטת המגיד משנה, שמתיר אפילו איסור דאורייתא. ע"כ. והעלה להקל אע"פ שסובר הוא שסגירת מעגל חשמלי בשבת נחשב לאיסור מדאוריתא, אלא שכתב מכל מקום, כאשר בלאו הכי נמלטנו מאיסור דאורייתא על ידי מלאכה בשינוי, יש לצרף את שיטתם של גדולי הדורות שלפני תקופת החזו"א, הבית יצחק (השמטות יו"ד סימן לא) והמהרש"ם (ח"ב סימן רמז) שנקטו דכל האיסור בסגירת מעגל חשמלי אינו אסור אלא מדרבנן, משום 'מוליד', ולשיטתם הוי 'שבות דשבות', ובמקום צורך גדול מותר הדבר, כמבואר בשו"ע (סימן שז סעיף ה). ואף שכתב שם המג"א (שם, ס"ק ז) דאין להקל בצורך הרבה, אלא במה שמצינו בגמ', נראה פשוט דבנידון דידן, ודאי יש להקל, דברור כשמש דאין לך צורך גדול ממנו. ע"כ.
♦
וכעת נבוא לבאר האם ישנו החשש מצד איסור כתיבה ושמירת הנתונים שבמחשב (מצד מכה בפטיש). ראשית, מעבר לכך שאף באיסורי תורה נתייחס בתשובה זו, וכפי שהצגנו שכחלק מהטיפול הנצרך לחולה יש להקל לעיתים אף באיסורי תורה ובפרט כשמדובר בצורך גדול כעין זה, מכל מקום ראיתי לציין את מה שכתב הגרע"י באותו עניין כתשובה למחמירים בזה. ועיין בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' כ אות א), ושנה הדברים בחזו"ע (ח"ה עמ' קעג-קעז), בנידון של הקלטה בדיסק של הטייפ, שהקל בשעת הדחק לאדם שומר תורה ומצוות שהוזמן ע"י המשטרה באופן דחוף שימסור עדות מול הטייפ כדי להקליט את דבריו למען יעמדו ימים רבים, והוא ק"ו לנ"ד דהכא נמי שעת הדחק דלצורך חולה הוא. ועוד, דהתם למרות שאין זכר לכתיבה, מ"מ ישנה חריטה מסויימת שנוצרת בזמן ההקלטה על סרט ההקלטה, שגם הוא בקושי אם בכלל ניכר, ובכל זאת היקל שם. אולם במציאות של שמירת תוכן במחשב גם האי חריטה ליכא. וציין עוד בתשובתו במש"כ הגרל״י הלפרין, שהוא עוסק בהלכות אלו ובקי בהן, אמר שלדעתו אין זה כלי אלא שימוש בכלי. ע"כ. ועוד כתב דאין בזה שייכות למתקן מנא, שעדיין לא נגמרה מחשבתו ופעולתו כאמור. ואנן קי״ל מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכן הביא את מה שכתב בשו״ת נשמת שבת ח״ד (סי׳ קנו), שדחה את דברי האומרים שיש בזה משום מכה בפטיש. וכ״כ בשו״ת באר משה ח״ז (בקונטרס החשמל סי׳ עז). וציין עוד למה שהאריך בשו״ת יביע אומר (ח״א סימן כ אות א והלאה). ע״ש. וכן ראיתי בתשובה של מרן הרשל"צ הרב יצחק יוסף, וציין שם את דברי מרן הגרע"י בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' קמא) אחר שהביא דברי הרב נשמת אברהם (מה"ת עמוד תקעה) שכתב בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויירעבך זצ"ל בענין תקתוק אותיות על מסך של מחשב שאין זה נחשב לכתיבה מן התורה, שאין דרך כתיבה ע"י ירי של אלקטרונים. ע"כ. ונתן הגרע"י טעם בדבר וז"ל: וכן נראה שמכיון שאינו מתקיים הכתב ע"ג המסך אין כאן אלא איסור דרבנן, ע"כ. וכן נקט בספרו יביע אומר (ח"ח או"ח סימן מח) בדין כתיבה במחשב בחול המועד. ובחזו"ע יו"ט (עמ' רו). ע"ש.
ומשם לנ"ד. נראה שמותר לחולה להקליד במחשב את צרכיו, אם זה עבור צרכים חיוניים כגון לאכול, או לבקש טיפול רפואי, וכן בכדי לקיים דו שיח או לכתוב לעצמו דברים שעולים ברעיונו ומפיג בכך מהצער שיש לו, ובפרט אם חושש שעד צאת השבת ישכח את מה שרצה להקליד.
ומצד איסור שימוש חשמל בשבת כתב, וז"ל: עיין במה שכ' בשו״ת יביע אומר (ח"א או״ח סי' יט אות יא), שהבאתי דברי הגאון מהרש״ם בתשובה (ח״ב סי׳ רמו) שכתב, ולא אכחד כי אני חוכך אם יש בהבערת החשמל איסור מלאכה דאורייתא, כיון שלא היה כמוהו במשכן, וכמ״ש כיו״ב החתם סופר (סי׳ עג). ועוד שאינו אש ממש וכו׳. ע״ש. וע״ע בשו״ת לבושי מרדכי ח״א (סי׳ מז ומח), דס״ל שאין בהדלקת החשמל איסור תורה. ובשו״ת מהר״ש ענגיל חלק ה (סי׳ צח) כתב שאפילו הבערת החשמל הוי רק גרמא. ושכן כתב המחזה אברהם (סי׳ מב). ע״ש. ואף לדעת האחרונים דס״ל שיש בזה איסור תורה, (והבאתים שם באות יד), לא עלה על דעתם לאסור משום בונה. והגרש״ז אוירבך עצמו בשו״ת מנחת שלמה (ח״א סימן יא עמוד צא) כתב על דברי החזו״א, שהואיל והיה הדבר תמוה בעיני, פניתי אל החזון איש במכתב, אשר בו העירותי, שלפע״ד נראה שאין בהפעלת זרם משום איסור בונה, ואע״פ שחוטי החשמל מחוברים לבית אין זה נקרא עושה כלי מחדש, דחשיב כבונה, אלא רק כמשתמש בכלי וכו', והאריך שם לדחות סברת החזו״א. ולפי זה אף בנ״ד אין בהקלטה עצמה שום איסור מצד פעולת החשמל. וראה עוד בקובץ "תורה שבעל פה" (ירושלים תשמ״ג, עמוד עח) שכתב, שלעצם הדיבור במיקרופון של הטייפ רקורדר (רשם קול) רבו הרבנים המתירים, כי הדיבור אינו משנה שום מעגל חשמלי. ע"כ.
♦
שמיעת שירים וצפייה בסרטים מוקלטים:
עד כה התבאר, שמותר לחולה לתקשר באמצעות המחשב, עבור כל בקשה שהוא צריך או בכדי לקיים דו שיח, וכן לקרוא באמצעותו דברי תורה או שאר דברים הנצרכים לו ומיישבים את דעתו.
אולם פש גבן לברר כאשר אין דעת החולה מתפייסת בדברים אלו בלבד, או לדוגמא כשתוקפת אותו עצבות ומרה שחורה שלא נותנת לנפשו מנוח, ויודע הוא שע"י שמיעת שיר או צפייה בהרצאה או תוכן אחר תתיישב דעתו.
והנה המשנ״ב (סי' של, ס״ק ד׳) כתב לגבי יולדת סומא, דאעפ״י דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה ואעפ"כ מחללין, משום דקים להו לרבנן דיתובא דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלאו הכי, ע״כ. ובשולחן שלמה (ערכי רפואה ח"א עמ' קפה) כתב, וז"ל: שאף שהחכמה אומרת שהאור או כל מאי דבעי לה הוא טוב וא״צ יותר, מכל מקום מתירים כדי להפיס דעתה של היולדת, ולפי״ז לכאורה אם החולה המסוכן דורש לראות את בנו או את בתו וכדומה ג״כ יתירו להם לחלל שבת ולבוא אליו כדי להפיס דעתו, אך יתכן שאין זה נוגע לעצם המחלה ולעצם הטיפול, ואטו אם החולה אוהב לשמוע ראדיו וכדומה ודורש את זה בשבת, וכי מותר לפתוח טייפ או לנגן לפניו, דמסתבר שדינו כאדם בריא שאומר שחושק עכשיו לשמוע ראדיו ואם לא ישמיעו לפניו הוא ימות מרוב צער, וצ״ע הרבה בכל אלה כי סוף סוף החולה גם כן מצוה על שבת, אולם אפשר דמ״מ הוא מסתכן אם לא יביאו לו ושניא ממי שמבקש בחליו לעבור על איסורי עריות שימות ואל יעבור, משא"כ בשבת, ועיין בזה באחרונים שהאריכו בכגון דא וכמובן שיש לחלק בין דרישה שהיא בצדק והגיון כגון לראות בן ובת, ובין דרישה לא צודקת כגון לשמוע ראדיו, וצלע"י בדבר. ע"כ.
ובהמשך דבריו הראה פנים יותר להקל וכ"כ: ישנם חולים מסוכנים שסיכוייהם להתגבר ולהבריא תלויים במצבם הנפשי. במקרים כאלה יש להקל, לחלל את השבת גם באיסורי תורה בכל דבר אשר אם לא יעשוהו, יש חשש שמא תיטרף דעתו של החולה, דהיינו שמצב רוחו ידוכא מחשש שאין מטפלין בו כראוי, ואפילו אם החולה עצמו אינו מבקשו.
וראיתי עוד שהאגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע סק"ו) כתב בעניין אחר לגבי שעון המשמיע רעש מטריד, כי במידה והדבר נשמע רק בחדרו אין איסור, אולם אם הוא נשמע בכל הבית יש לאסור משום שהדרך שמסדרים את השעון בלילה לפני השינה, ויש בזה זלזול בשבת שנראה שסידרו בליל שבת לפני השינה. אולם הגרש"ז אויערבך (שמירת שבת כהלכתה ח"ג פכ"ח הערה סה) התיר משום שידוע שמסדרים אותו מיום שישי. ונראה שבמקום שמקובל בפרט בטלפון נייד, שיש שעה קבועה שמצלצל בכל יום השתנתה המציאות ממה שהיה נהוג אצל האגרות משה ואפשר לסמוך להתיר.
וכתב המנחת שלמה (ח"א סוף סי' ט) שלגבי הגזירה שמא יתקן כלי שיר, אף שיש אחרונים שרצו לאסור זאת משום שאם שומע מנגינה ויסחף לשיר יחד עם הטלפון בסופו של דבר יש חשש שיתקן את הטלפון המנגן במקרה של תקלה בלי כוונה, מכל מקום להלכה כתב הגרש"ז אויערבך שלא מצינו שאסרו חכמים השמעת קול שיר אלא כשעושה מעשה בשבת עצמה, ואין לנו לגזור גזירות בעצמנו. ורק השמעת קול שנראה שהופעל בשבת אסורה משום זלזול בשבת, אך כשיודעים שהוא מערב שבת, אין בכך לא איסור של שמא יתקן ולא זלזול בשבת. עד כאן בעניין של סתם אדם המפעיל מערב שבת דבר מה המשמיע קול בשבת.
והנה כאן, כאשר נפשו של החולה עגומה עליו מאוד, ומרגיש צורך לשמוע מוסיקה בכדי להשקיט את צערו, ולכאורה הדבר נראה כזלזול בשבת, גם לדעת בעל מנחת שלמה, מאחר שהוא מופעל בשבת עצמה ע"י החולה.
אלא שיש ליישב מכמה טעמים, ראשית, כאן מדובר בחולה, והאיסור הוא משום שבות, והתירו שבות אפילו עבור חולה שאין בו סכנה, כמובא בשו"ע (סי' שכח סע' יז) ובמשנ"ב בנ"ד (סי' שלח סק"א בעניין טפטוף המים כדי להרגיע חולה), ועוד, שמאחר שהפעלת המוסיקה נעשית ע"י החולה עצמו שהשבת הותרה עבור כל צרכיו, וסיבת הדבר שנפשו עגומה עליו היא כבר מלפני כניסת שבת, שכבר מאז שרוי בחוליו, והיתר במקרה של צורך נפשי עולה בקנה אחד עם הסוברים שהשבת נדחתה וכ"ש הותרה עבור חולה שיש בו סכנה, ממילא מצד החולה אין כאן חשש של זילותא דשבת, שהרי גם בדברים שאין בהם צורך כלל התירו ביולדת, אף שאין שום תועלת ממשית בפעולה שהיא מבקשת שיעשו עבורה והוא הדלקת אור ביולדת סומא. ומלבד העניין שמתיישבת בכך דעתה באופן דחוק כזה או אחר כמו שנדחקו חלק מהאחרונים בשביל ליישב היתר זה, ותלתא לגריעותא איכא באותו עניין - א. שהאיסור הוא מדאורייתא. ב. שהיולדת מבקשת שיעשו עבורה את האיסור ולא עושה זאת בעצמה. ג. שאין במה שמבקשת צורך של ממש, מאחר שגם ככה סומא היא וצרכיה יכולים להיעשות גם מבלי אותו אור. ובנ"ד ההיפך הוא - א. האיסור לכל היותר מדרבנן וגם הוא בשינוי, שפעולת המחשב המפעיל את המוסיקה נחשבת כלאחר יד מאחר שהוא פועל ע"י העיניים. ב. החולה מפעיל את המוסיקה בעצמו ולא ע"י אחר. ג. שהחולה חפץ במוסיקה מסיבה מובנת לחלוטין, שנפשו עגומה עליו בשל מצבו הקשה, וזו הדרך העכשווית עבורו להשכיח את עצבותו, כדרך שהוא עושה זאת ביום חול.
ועד שנבוא להחמיר ולאסור על החולה לשמוע מוסיקה למרות שהתורה התירתו, נבוא להחמיר על עצמנו אף ביום חול שלא לשמוע מוסיקה ולקיים בנו את פסק השו"ע (סי' תקס, סע' ג) שכל מה שהתירו האחרונים בשמיעת שירים דרך הרדיו וכיוצ"ב הוא באופן דחוק, ובכל זאת אנו סומכים להקל בזה. ועיין בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' מה) שכתב על המקילים בזה שיש להם על מה שיסמוכו משום ספק ספיקא, והמחמיר בזה תע"ב. וכן באור לציון (פ"ל ס"ג) שכתב שלכתחילה יש להמנע, והקל שם יותר במי שהוא חולה או סובל מעצבות או מחוסר מנוחת הנפש. ע"כ. והמעיין ימצא שיש לאותם חולים בנ"ד לסמוך על ההיתר בשמיעת מוסיקה בזמן שנפשם עגומה עליהם אף בשבת קודש יותר ממה שלנו יש לסמוך ביום חול, ודו"ק.
♦
האם יש איסור בהשמעת שירים מצד 'זילותא דשבת' ו'אוושא מילתא':
איתא בגמ' עירובין (קד.) אמר ליה רבה לא אסרו אלא קול של שיר. איתיביה אביי מעלין בדיופי ומטיפין מיארק לחולה בשבת. לחולה אין, לבריא - לא. היכי דמי? לאו דנים וקא בעי דליתער? שמע מינה אולודי קלא אסיר - לא, דתיר וקא בעי דלינים, דמשתמע כי קלא דזמזומי. ומשם נלמד שהשמעת קול בכלי איסורה גזירה דרבנן, ולמרות זאת התירו להשתמש בכלי שמשמיע קול נעים עבור החולה כדי שיישן. ע"כ
ואע"פ שמקור לדין המובא בגמרא בעירובין (קד.) ליכא ברמב"ם ובשו"ע, אלא הובא במג"א (סי' שלח, ס"ק א), ובמשנ"ב (סי' שלח, ס"ק א) שכתב: "ואם נותן מים בכלי מלא נקבים להטיף לתוך כלי מתכות כדי להשמיע קול נעים ע״י הנטיפה אסור דזה הוי ג״כ ככלי שיר ולחולה כדי להרדימו שיישן שרי." ומכל מקום מצינו מספר נידונים, שמהם נוכל ללמוד לנ"ד וכדלהלן - מדברי השו"ע (סי' שלח סע' ב) שהתיר לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות, דאיסור השמעת קול בכלי שיר אינו אלא איסור דרבנן, גזירה שמא יתקן כלי שיר, ואמירה לגוי ג״כ אינו אלא איסור דרבנן, והוי שבות דשבות, ובמקום מצוה היא, דאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר, ושרי. ואף בדעת הרמ"א הקל שם ויותר מהשו"ע, שאפילו לומר לאינו יהודי לתקן את כלי השיר יהיה מותר.
ודון מינה ואוקי באתרין, שהחולה משמיע שיר באמצעות המחשב, עושה זאת ע"י שינוי כפי שהתבאר שהוא מפעיל את המחשב באמצעות העיניים או בגב האצבע, והוי שבות (ולמרות שדרכו להשתמש כך במחשב, נחשב לשינוי מאחר שדנים מה הוא דרך ומה הוא שינוי ביחס לרוב העולם). והשיר שמושמע במחשב, גזירה שמא יתקן כלי שיר, הוי שבות שני, וקיל טפי מאשר בניגון בכלי שהתיר בשו"ע. וכן מצד שניגון לצורך חתן וכלה נעשה בפהרסיא, משא"כ הכא שהחולה עושה זאת בחדרו להפיס דעתו. ובפרט דמצינו בשבות דשבות לצורך שמותר, הוא למרות שיש בו הנאה לאדם, וכן דעת הלוית חן (עמ' קיז). ועיין עוד בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סי' כט אות ג, ח"ט או"ח סי' ק אות יח).
וראה עוד במה שכתב השו״ע (סי׳ רנ״ב סע׳ ה) וז"ל: "ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה", ואילו הרמ״א כתב: "ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול והכי נהוג לכתחילה מיהו במקום פסידא יש להקל", ומשם בארה באחרונים. ראה מה שכתב בילק"י (שבת ח"ב סי' נז סע' א בהערה) וז"ל: ועיין שו״ת חלקת יעקב חלק א׳ (סימן פא) שכתב לדון בחולה עצבים שהזמרה היא תרופה בשבילו, אם מותר להתקין לו שעון שבת שיכינו מבעוד־יום, ויוכל לשמוע שירה מטייפ או רדיו, ואף שהראה פנים להיתר, כבר כתבנו בסימן רנב שהחלקת יעקב הדר הוא לכל חסידיו בחלק ג׳, והעלה שאין להתיר להשתמש בשום מכשיר חשמלי בשבת, מפני שעלול להגיע למכשולים רבים. ע״ש. ואמנם לד׳ מרן י״ל דאיה״נ כיון דלא חיישי׳ לזילותא דשבת בהשמעת קול, ממילא יהיה מותר לערוך הטייפ מער״ש. ע"כ.
ויוצא לדינא שלדעת הנוקטים כשו"ע יהיה מותר, אלא שלנוהגים כהרמ"א יש לבאר מה יהיה הדין, שהרי הביא את דעת האוסרים, ומאידך כתב שבמקום פסידא יש להקל.
והנה ראיתי שדן בזה בירחון האוצר (מט, עמ' קיג) והביא את דברי הפרי מגדים (א״א ס״ק כ״א) שגם הרמ״א פוסק מעיקר הדין לקולא, אלא הלכה למעשה החמיר כדעת ר״ח, ולכן הוא מקל במקום הפסד. ובשו״ת חלקת יעקב (או״ח סי׳ ס״ג) כתב שאם הרמ״א מתיר משום הפסד כל שכן שמותר לחולה שאין בו סכנה, ולפי זה, כמובן שיש להקל בחולה שיש בו סכנה גם לדעת הרמ"א. וכן יש להביא ראיה להיתר זה מדין הגמ׳ עירובין (ק״ד ע״א) שהזכרנו לעיל, ששם גוף הדיון הוא על השמעת שירים בשבת. ואולי ניתן לחלק ולומר שכל איסור ׳אוושא מילתא׳ מדובר בקול גדול כמו קול רחיים, ובכלל לא מדובר על קול שיר נמוך, כגון ששומע בחדר שבו הוא מטופל. ובפרט אם הוא שומע את השירה באוזניות רק לעצמו נלע״ד שיש עוד סניף להקל, כיוון שסברת ׳זילותא דשבת׳ היא מצד שיוצא קול גדול ונראה כיום חול.
ואע״פ שיש פוסקים שסוברים שמה שחכמים אסרו אפי׳ בחדרי חדרים אסור, זה נאמר על מה שחכמים אסרו משום מראית עין, אבל כאן כל האיסור הוא משום זילותא דשבת, וזה לא קיים אם אף אחד לא שומע בלעדיו. ואף אם נשמע בביתו עדיין זה אינו בגדר של אוושא מילתא כל עוד שלא שומעים מהסביבה, וכפי שציין הגרע"י בספר חזו"ע (ח"ה עמ' רמא) לשו"ת ברית שלום, וז"ל: ואם משום דאוושא טובא וזילותא דשבת, אין זה שייך אלא במקום שיש רעש גדול בכל הסביבה, כלשון הטור דאוושא מילתא טפי. ע"כ. וממילא בכל אופן שבו לחולה לא יהיה נוח באוזניות, נראה שניתן להקל גם לשמוע בלעדיהם שהרי כל עוד שנשמע הקול רק בבית אין זה נכנס לגדר של אוושא מילתא וזילותא דשבת וכדברי הטור. אלא שעדיף גם שלא ישמיע בקול גדול בבית אלא בחדרו.
ובכל אופן אם שאר בני הבית שומעים קול מאותו החדר, אינם צריכים לצאת מהבית בשל כך, מאחר שאינם מכוונים ליהנות. ועיין עוד בספר מאמר מרדכי (פרק קכב סעי' מא) לרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל שאפילו אדם שנמצא בביתו ושומע מוזיקה חזקה מבית שכן ישראל או שהולך בדרך ושומע מוזיקה שמושמעת בדרך איסור ולא בדרך היתר כבנ"ד, אינו צריך לאטום את אזניו, אך צריך לזכור לא לכוון ליהנות מהמוזיקה. ומ"מ אם יש לו אפשרות להימנע משמיעת המוזיקה ראוי לעשות כן.
והרי לפי מה שהתבאר, אפילו לרמ״א אין איסור מצד עצם ׳השמעת הקול׳ ולא גזרו בזה משום ׳אוושא מילתא וזילותא דשבת׳.
ובעניין זמן הפעלת השירים, נראה שאין שייך להפעיל את השמעת השירים מער"ש מאחר שאין ידוע לנו מתי ואם החולה ירצה בשמיעת השירים, שהרי כל הצורך הוא מהצד הנפשי העגום שרק אולי יהיה שרוי בו, ואין זה נכון מצידנו ליזום שישמע שירים אם אין לו צורך בכך. ועוד, שגם אם בשבת עצמה יגיע למצב בו ירצה לשמוע שירים, אזי כל האיסור הוא מדרבנן ולצורך חולה, שיהיה מותר מהטעמים שהתבארו.
♦
מצוות עונג שבת לחולה שיש בו סכנה:
רבים הם הראשונים ואחרונים שסוברים שמצוות עונג שבת היא מהתורה, וכן דעת הגרע"י (חזו"ע ח"א עמ' א), וכשאנו דנים על צורך החולה בדברים שמבקש, ובפרט שמלבד אותם דברים שמבקש, כגון שימוש במחשב, או כשבקשתו לצאת מהחדר והדבר כרוך בהורדה במעלית כפי שנדון בע"ה בהמשך, יש עוד להחשיב את בקשתו כחלק ממצוות עונג שבת. והגם שאינם בכלל צרכי אכילה או שאר דברים שהגדירו חז"ל שיש להתענג בהם, מכל מקום עדיין הוא בכלל מצוות עונג שבת מאחר שיש באפשרותו לסלק את הצער מעליו ולקיים בכך "וקראת לשבת עונג". ובפרט בצרכים שמעיד החולה שמתענג באמצעותם וגורמים לו לנחת רב וכפי שמעידים החולים על כך. ומלבד זאת ראה מה שכתב בספר הליכות עולם (ח"ד עמ' קסג) בחולה שאין בו סכנה, שמצווה היא לסלק הצער מעליו שנאמר "וקראת לשבת עונג" ע"י נטילת תרופות. ועוד מאחר שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת הגוף, ומצווה על האדם לענג את עצמו בהנאת גופו, ולכן כתב עוד להיזהר שלא ילך אדם יחף בשבת (שו"ת יבי"א ח"ט סי' פב, אות יג). ובפרט אם בקשתו היא לצורך לימוד תורה או צורך מצווה אחרת יש לומר שמקיים בכך מצוות עונג שבת בלימוד תורה, וכעין זה כתב במאירי (שבת קיח) שמקיימים מצוות עונג שבת בלימוד התורה.
ופי כמה יש לשקול את הדברים מאחר שאין לאותם חולים שום דבר לקיים באמצעותו את המצווה, מאחר שסעודות אינם יכולים לקיים (וניזונים בהאכלה מלאכותית דרך צינור המחובר ישירות לקיבה מבלי שום הנאה ועונג), וזאת בהצטרף לסבל הגופני והנפשי שסובלים הם בכל משך היום. וממילא כל דבר היכול להסיח דעתם מהסבל שבו הם שרויים. ובפרט אם יוכלו להתענג באותו דבר ועניין שמבקשים, בוודאי שלמצווה רבה היא תיחשב. וכבר הבאנו ראיות לעיל שגם בלאו הכי, כל שיש צורך בדבר עבור אותם חולים, מותרים אף באיסורי דאורייתא, וכל שכן שיש מצווה באותו דבר מצד עונג שבת, שנוסף הוא לבניין הגדול שהעמדנו בכדי להישען עליו. ובשמיעה של הרצאות ושיעורי תורה הם גם לצורך מצווה עבור החולה מצד עונג שבת, וכן מצד מצוות לימוד תורה, שהרי יכול לשמוע שיעורים ובכך יתחזק באמונה בפרט בזמנים שצפים בו רגשות דכדוך ושבר נפשי. וגם להפיג את צערו בדרך אחרת בשמיעת שירים באם יהיה לו צורך ובכך להתגבר על מה שעלול לדרדר את מצבו הנפשי והגופני. ובפרט שהשירים כבר מוקלטים מראש ומוכנים לשמיעה במחשב. ובלבד שלא ישמע שירים מתחנת רדיו שפועליה יהודים או אפילו נכרים. וכן לעניין צפייה בשיעורי תורה או תכנים תורניים אחרים היכולים ליישב את מצבו הנפשי של החולה או תוכן אחר שיכול להסיח דעתו מהחולי, שהרי אין הבדל בדבר בין שמיעה לבין צפייה דרך המחשב. וב"ה כיום ישנם מגוון שיעורי תורה והרצאות מוקלטים מראש שמהם יוכל גם להתחזק וגם להסיח דעתו מהצער ששרוי בו וליהנות מהם ולקיים ביה תלתא. האחד, להפיג צערו ולצאת ממצב של עוגמת נפש. השני, לקיים מצוות עונג שבת במה ששייך לחולה מסוג זה, שהרי אינו יכול להתענג בשאר תענוגים שמתענגים אנשים בריאים או אפילו חולים המסוגלים לאכול. והשלישי, שיכול לקיים מצוות לימוד תורה.
♦
המותר והאסור בצפייה בשבת:
אציין עוד במה שנשאלתי ע"י כמה מהחולים במחלה, בעניין המותר והאסור בצפייה במהלך השבת. והוא, אם ירצה החולה לצפות בדבר אחר הגורם לו לעונג לאותה שעה והפגת הצער (ולמרות שהטוב ביותר הוא שיצפה רק בדברי תורה שהיא איילת אהבים ויעלת חן, מ"מ גם לצורך כעין זה עלינו להתייחס מאחר שנפשם בבקשתם, ואין בכוחנו לאסור את המותר אם אכן מותר הדבר) וכגון בסרטים המוקלטים, שאינם מעניין שיעור תורה או הרצאה בעל תוכן תורני.
ונראה שיש לחלק, שאם מדובר בחולה גבר, המותר הוא דווקא באופן שהתוכן מפוקח הלכתית בכדי להימנע מאיסור של 'לא תתורו'. אולם לאשה, נראה שיהיה מקום יותר להקל מצד התוכן, מאחר שיש הבדל למעשה בנידון של הרהור, וכן מצד איסור 'לא תתורו' בין איש לאשה, מהטעם דנקטו בפוסקים דלא שייך הרהור כ״כ לגבי אשה ובשעת הדחק כהאי גוונא ודאי שיש על מה לסמוך. ועיין עוד בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' ו אות ה, ובגליונות הערה 3) ותכ"ד: ברכות (מח:) אמר שמואל כדי להסתכל ביפיו של שאול, ולא חייש לקושיא זו, אלמא דלא חיישי׳ בנשים, דלאו בנות הרגשה נינהו, כמ״ש כנדה (יג.). וכו' שמחות (פי״ב) האשה מכרכת את האיש ולא האיש את האשה, האשה משמשת את האיש בחולי מעיים ולא האיש את האשה. וכ״פ ביו״ד (סי׳ שנב ס״ג). וכ׳ הש״ך שהוא משום הרהור. ע״ש. ע"כ ועיין עוד בילק"י אוצר דינים לאשה ולבת (פרק ח' סק"ז) בשם ערוך השלחן (סי' עה סק״ב) להקל לאשה לברך כנגדו, דלא שייך הרהור כ״כ לגבי אשה.
ועוד ראיתי בשו"ת מעיין אומר (חלק י"ב פ"ג סי' ע) במה ששאל את מרן הגרע"י, וז"ל: שאלה: אשה שסובלת מניוון שרירים ועוד כמה מחלות, המליץ רופא חרדי שיתנו לה להסתכל בטלוויזיה. שאלו אם אפשר להכניס ורק היא תסתכל, והם ישימו זאת בארון סגור? תשובה: להעלים עין מזה ולתת לה. ע"כ.
ונראה שלא סגר דלת בפני השואל. ויש להוסיף גדר ולהבהיר שהאמור הוא באופן שלא יצפו בתוכן המשודר בשבת בטלויזיה שפועליה יהודים, אלא בדברים המוקלטים מראש, דהתם נראה שדן מצד צפייה בטלויזיה באופן כללי (ביום חול) ולא נחית לצפייה בשבת. ועיין עוד במה שכתב בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' כ אות יג).
וכאן נכון לשאול מורה הוראה בדבר בכל מקרה של ספק בעניין התוכן. (ולענ"ד נכון להציע לחולים אלו את מכשיר 'צופיה' שמכיל בתוכו מגוון תכנים לצפייה עם פיקוח הלכתי).
ובאמת בדברים רגישים כעין אלו, הקל ביותר לבוא בדברי חיזוק אל החולה ולנסות לשכנעו להימנע לגמרי, וכן באופן מעשי, קיים קושי במה שיושמע קול שיר מחדרו של החולה במהלך השבת. אך מה נעשה שסבלו של החולה, והצער הגדול הנפשי והגופני שנמשכים כל השבוע. וכשמגיעה השבת התחושה קשה עוד יותר בשל השעמום ותחושת הבדידות שמתווספת לחולים הללו, ובפרט מאחר שאין באפשרותם לקיים כמעט את המצוות השייכות כגון סעודת שבת, תפילות בבית הכנסת, שירה, וכמעט כל דבר היכול להסב עונג. ואם מצד הדין יש מקום להתיר, מניין לנו להחמיר, ואדרבה, עלינו לגבב קולות ולשנס מותנינו בהלכה עד כמה שניתן בעבור חולים אלו.
והלוואי שנשמור אנו בתור אנשים בריאים בגוף ובנפש, המדושנים ומעונגים בשבת ובחול בכל מיני עונג, את מה שמוטל עלינו מעיקר הדין, ודוק. ועלינו לגלות רגישות והבנה פשוטה וברורה, שכשם שהחולה זקוק לתרופה כזו או אחרת אם זה בכדי שהחולה יוכל להמשיך לחיות או בכדי שמצבו הרפואי לא יתדרדר אלא יעמוד במצב מאוזן. כך גם קיים הצורך הנפשי שגם כן צריך התייחסות, הבנה וטיפול בכך שאנו נותנים לבחירה שלו מקום ולא שוללים את בקשותיו על הסף. ובפרט שנמצא החולה בארבעת הקירות שבחדרו, ובתוך הגוף שאינו זז, כלואה נשמה מיוסרת בגיא חושך וצלמוות, ואין כמעט במה להסב לחולה כעין זה עונג או לפייס את דעתו בדבר מה, כך שאם בכל זאת מצאנו דבר שכן יכול לתת לו מעט מזור, אזי מנין לנו הרשות לאסור.
♦
דבר תמוה לרבים, וגזירות לאסור:
עוד רגע אדבר במה שנראה כתמוה האיך יתכן להתיר לצפות במסך דלוק (שלא לצורך תקשורת או לצרכים בסיסיים) והגם שמוצגים בו תכנים תורניים, מצד הטענה שניראה כדבר תמוה לרבים. ושמא יש לגזור בזה ולאסור, ובפרט שידוע הדבר שבענייני החשמל דעת גדולי הדור היא שיש להיזהר במה שעלול להוביל לפירצה ומכשול?
ועל זה נראה לי להשיב, שבמקום לתמוה תמיהה רבתי על אותם חולים, מאחר שהצורך הוא גדול עבורם וכפי שהוכחנו בראיות ברורות, ובפרט שמצב כזה הוא לכל הדעות נידון כשעת הדחק. על זה אני אומר שלפי דבריהם יש לתמוה על המסכים המצויים היום בבתי כנסיות, ופועלים הם גם בימים טובים ושבתות, עם תמונות הרצות של זמני השיעורים והתפילות, בטענה שנחשב הדבר לצורך, למרות שאינו באמת כ"כ נצרך, שהרי תחליף יש לדבר. וכי מה עשו עד היום, שלא היו מסכים גדולים ומאירים בשער בת רבים להציג זמני תפילות ושיעורים?
אלא הדבר ברור הוא שמסכים אלו מותרים בצפייה הם, ואין חשש לחילול שבת במה שצופים בזמני התפילה או בכל הנוגע לצרכי מצווה שמפורסמים בהם. וברור הדבר שאין בכוחנו לגזור גזירות מדעתינו מלבד דברים שנתאחדו גדולי ישראל האמיתיים שכל ימיהם רק בתורה, למנוע פירצה בדור. וכמבואר בספר שולחן המערכת (ח"א מערכת ג' ערך 'גזרות') לרשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף. וכפי שפסק להלכה בעניין המסכים המצויים בבתי הכנסת בספר ילקו"י ספירת העומר (פרק יב, סע' קמב). ויתרה מכך העלה להתיר אף במסכים שבשלטי חוצות העיר שבהם מפורסמים הודעות על תפילות ושיעורים. ואילו בנ"ד מבקש החולה שכאמור יש בו סכנה, ונקטינן דשבת הותרה עבור צרכיו הגם שאינם לכדי חיותו, ועוד מטעמים רבים המוסכמים גם לדעת הסוברים ששבת דחויה אצל חולה שיש בו סכנה, וכפי שהוכחנו לעיל ובפרט שכאן החולה משתמש במחשב בחדרו בצינעה, ועוד שמבקש עבור צורך גדול שאין תחליף בעבורו.
והגם שידוע הוא שבענייני החשמל אכן נתאחדו גדולי הדור באזהרות שלא לפרוץ גדר בדברים שנראים כמותרים מצד הדין אך עלולים להוביל לחילולי שבת חלילה, כאן זה אינו שייך מאחר שהאזהרה אינה נוגעת למקרה צורך גדול כעין זה של חולה שיש בו סכנה ובדומה לזה, ודי במה שגזרו. ועוד, שלא שייך לומר שיבואו ללמוד מעניין לעניין מאחר שברור הוא שמדובר כאן במקרה יוצא דופן של חולה שיש בו סכנה שמצבו הרפואי הוא כהיכר גדול ביותר שהדבר הותר לו מחמת מצבו הקשה. ובפרט שרוב ככל הדברים שאנו דנים בהם ששייך לחלל שבת עבור החולה נעשים בארבע אמותיו בחדרו, בפני מכריו ומטפליו שברור הוא להם שסיבת ההיתר היא מחמת מצבו הרפואי. ועוד, שעצם תמונת המצב שרואים אדם חולה במחלה שכזו, גם אם נמצא בשער בת רבים, בהיותו מרותק לכסא גלגלים ומחובר למכשיר הנשמה, הוא ההיכר הגדול ביותר שמה שנעשה הוא בהיתר, וקלקלתם היא תקנתם.
ולכאורה אין מקום להשוות במה שדן בילק"י בעניין מסכים שבבתי הכנסת לנ"ד של חולה שמשתמש במחשב בביתו, מאחר שבמסכים שבבתי הכנסת, המסך מופעל כבר מערב שבת, ואין עושים בו שום מעשה בשבת מלבד שצופים בו, ואילו בנ"ד מפעילים את המחשב לצורך החולה בשבת עצמה.
אלא לא קשיא מידי, מאחר שהצד השווה שבהם שכעת מופעלים בדרך של היתר, שלזה יש היתר מצד שמופעל מערב שבת, וברור שאין צורך או צד להתיר ולהפעילו בשבת עצמה, וכל השאלה היא אם מותר לצפות בו בשבת כאשר נדלק קודם לכן. ואילו בנ"ד במסך שמופעל עבור חולה, כבר הוכחנו שיש להתיר עבורו את השימוש במחשב לצורך תקשורת או קריאה לעזרה, וכל השאלה היא על שימוש בדרך אגב גם לצורך צפייה בדבר אחר שנחשב לצורך גדול עבורו. וממילא הצד השווה שבהם שבאותה שעה הם דלוקים בהיתר, וכל השאלה היא, האם מותר לצפות בהם בשבת או שיש לגזור בזה ולאסור למרות שהלכתית הוכח שמותר.
ולענ"ד נראה שאם בדבר שכמעט שאין בו צורך, ובטח שלא צורך גדול, כעין מסכים שבבית הכנסת, בכל זאת לא גזרנו גזרה מדעתנו לאסור את הדבר ולא החמרנו, אז ק"ו במקרה בו הצורך הוא גדול, ונחשב לשעת הדחק, ושעת הדחק עדיפא מדיעבד, ברור הוא שאין לגזור גזירות מדעתינו ולהחמיר. ובפרט שראשונים כמלאכים הם אלו שהציבו לנו את התנאים הברורים שבגינם צריכים אנו לחלל שבת עבור צורך החולה. ואף בדעת המחמירים הסוברים ששבת דחויה היא, הקילו הם, אף אם אין סכנה במניעת הדבר שצריך לו החולה, ואף בהשקטת רוחו של החולה בדברים שאינם מרפאים את המחלה, וכן אם נהנה מאותו הדבר שעושים עבורו.
ועיין היטב במה שכתבנו עוד לעיל והוכחנו בראיות ברורות שכך הם הדברים בגין הצורך הגדול שיש לחולה בזה. ואם בכל זאת יש בלב המורה תהיות אם להחמיר, עליו להביא ראיות מדוע לאסור כנגד ראשונים ואחרונים שהקילו ונקטו שצרכי החולה גם אלו שעל פניו אינם נראים כהגיוניים, וכ"ש צרכים הגיוניים שמיישבים את דעתו של החולה, ולב החולה יודע מרת נפשו. וטרם שיגזור המורה על החולה בחומרות ואיסורים, יברר היטב מול אותם חולים ועם אלו הבקיאים בחולי מר וקשה זה, ויעמוד על טיב צרכי החולה שנפשו בבקשתו כפשוטו, ויניח על הפלס את ההשלכות שיכולות לנבוע מסירוב לבקשות של החולה, בין אלו הנראות לו כהגיוניות ונצרכות ובין אלו שלא, ותשועה ברוב יועץ.
♦
בסיום הפעולה במחשב האם ומניין שיהיה מותר לעבור על איסור, ואף הקל ביותר?
עיין במה שכתב השו"ע (סי' של סע' ז) וז"ל: הולד שנולד עושים לו כל צרכיו וכו' וחותכים את הטבור. ע"כ. וכתב בשלחן שלמה (סי' של, אות יב) שחותכין את הטבור לולד למרות שיש אפשרות להחזיק התינוק עד מוצ"ש מבלי שיגרם סכנה, והחידוש הוא שההיתר הוא למרות שכבר נפקע ממנו שם של "חולה שיש בו סכנה". ובגוף האיסור הובא במג"א דיש בזה איסור דאורייתא וכן כתב בחת"ס (יו"ד סי' קלא). ולמד זאת מכיבוי גחלת ברה"ר דשרי ואין צריך לעמוד כל השבת ולהזהיר את העוברים ושבים, והוא כחלק מהטיפול המותר בחולה שיש בו סכנה וכדרך שעושה בימות החול, וזאת אף למאן דאמר ששבת "דחויה", ומטעם שמא תהא מכשילן לעתיד לבוא, או שמא יבואו להחמיר במקום שיש חשש פיקוח נפש. ע"כ.
ונראה שבנ"ד, ודאי הוא שיש לכבות כל מכשיר חשמלי בסיומו. וזאת מכמה טעמים. ראשית, כמעט כל מכשיר חשמלי שמשתמשים בו תופס מקום רב, מה שלא מאפשר המשך טיפול בצורה נוחה, ועלול למנוע בהמשך שימוש בו ללא חיבור לחשמל כשיצטרך החולה. וגם להפסד רב של ממון אם יתקלקל. ונמצא שגם מצד זה הכיבוי הוא נחשב לצרכי החולה. ועוד, שעל פי רוב, רוב האיסורים הם בגדר מלאכה שא"צ לגופה בדרבנן. וכן כתב בשולחן שלמה (ערכי רפואה ח"א עמ' קצ) וזת"ד: מכשירי חשמל שקיים חשש שהשארתם דלוק תגרום לקלקולם ויתכן שיצטרכו להם, ואין אפשרות לחדש מדי פעם, יש לנתקן בשינוי. ע"כ.
ועוד פש גבן לברר האם מותר לבקר חולה בשבת כדי לעודדו, למרות שיכול לבוא המבקר לידי צער בשבת ועוגמת נפש בגלל מצבו הקשה של החולה. והנה כתב השו"ע (סי' רפז סעי' א) וכן יכולים לבקר את החולה. וביאר הגרע"י בספרו חזו"ע אבלות (ח"א עמ' טז) מדברי השאילתות (שאילתא צג) דמוכח שמצות עונג שבת נדחית מפני מצות ביקור חולים, מפני שכאילו נותן לו חיים. ולפי זה יש לומר שבכל אופן מותר, בין אם היה לו פנאי ביום חול וכן אם מצטער בשבת מביקור החולה.
♦
מסקנא דדינא, נראה שמותר לחולה להשתמש במחשב המשמש לצרכיו, וכן מותר למטפל להפעיל עבור החולה את המחשב ולתפעל אותו כפי הצורך. וטוב שיעשה את הפעולות בשינוי היכא דאפשר. והאמור הוא על פי הוראת מורה הוראה לאחר שבחן ובירר המקרה והצורך. והנלעד"כ.
♦ ♦ ♦