♦
ענף א - בדין מי ששותה מים כדי להעביר גלולה והוא צמא באותה שעה אם יברך על המים
א. אם יש ראיה מדברי הראשונים שצריך לברך על המים כיון שנהנה מהם
תחילה יש לברר הדין במי שרוצה לבלוע תרופה עם מעט מים, והוא צמא באותה שעה, האם יברך על שתיים המים כיון שהוא נהנה מהם, או דלמא כיון שאין כוונתו להנות מהם (אלא להעביר את התרופה), אינו מברך עליהם. הנה בברכות (מד.) תנן השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו. ואמרינן עליה בגמ' שם (מד:): לאפוקי מאי, אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא. ע"כ. ומבואר שדוקא אם שותה מים לצמאו מברך עליהם, אבל אם נתקע מאכל בגרונו, ובא לשתות מים כדי להעבירו, אינו מברך עליהם. וכן כתבו כל הראשונים. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מברכות ה"א) שהשותה מים שלא לרוות צמאונו, אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע (סי' רד ס"ז). ובהשקפה ראשונה היה נראה, דהא דבחנקתיה אומצא אינו מברך על המים, היינו דוקא אם אינו צמא באותה שעה, אבל אם הוא צמא צריך לברך, שהרי נהנה מהם, אע"פ שעיקר כוונתו להעביר האומצא. וכן נראה מדברי התוספות שם (מה. ד"ה דחנקתיה) שכתבו דהא דאמרינן דבחנקתיה אומצא אינו מברך, היינו דוקא במים, שאין לו הנאה כי אם לשתותם לצמאו, והנאה דחנקתיה אומצא אינה נחשבת הנאה, אבל שאר משקים, שלעולם הגוף נהנה מהם, בכל ענין מברך, ואפילו אם חנקתיה אומצא. והביאו ראיה לזה מדברי הגמ' שם (לו.), שאם שותה שמן עם אניגרון משום שחושש בגרונו, מברך עליו בורא פרי העץ, ואע"פ שכוונתו לרפואה, מ"מ כיון שיש לו הנאה ממנו צריך לברך. ע"ש. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה (שם לב: מדפי הרי"ף ד"ה לאפוקי) והרא"ש (שם פ"ו סי' מג, ובתוספותיו שם) והאור זרוע (ח"א סי' קפג) ובהגהות מיימוניות (פ"ח מברכות אות ג). וכ"כ הרשב"א שם (ד"ה למעוטי) והרא"ה שם (ד"ה ואמרינן) והריטב"א (הלכות ברכות פ"ד הי"ג). וכ"כ בתוספות רבינו יהודה שירליאון ובתוספות רבינו פרץ (שם). וכ"כ בספר המכתם שם (מד. ד"ה השותה). וכ"כ בספר האשכול (ח"א סי' כט, עמוד סח) ובספר הבתים (הלכות ברכות שער שביעי סי' יח), ועוד ראשונים. וכן מבואר מדברי מרן בש"ע (סי' רד ס"ז וס"ח), דהא דבחנקתיה אומצא אינו מברך, היינו דוקא במים (שאין בהם הנאה אלא כששותה אותם לצמאו), ומשא"כ בשאר משקים, שלעולם נהנה מהם, ולכן אפילו אם אוכל או שותה אותם לרפואה, מברך עליהם. וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק מב). ע"ש. ולפי"ז נראה, שאם הוא צמא בשעת נטילת התרופה, צריך לברך על המים, כיון שנהנה מהם, אע"פ שכוונתו להעביר את התרופה. וכן מבואר בהדיא מדברי הגאון רבי יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה (או"ח סי' כ ד"ה והספק), שאם בולע תרופה עם מים, והוא צמא באותה שעה (ונהנה מהמים בדרך אגב), מברך עליהם (אפילו ברכה ראשונה). וכ"כ בנידוננו בשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' צו אות ג), והביא ראיה לזה מדברי הראשונים הנ"ל. וכ"כ ידידי הג"ר ליאור כהן שליט"א בירחון אור תורה (טבת תש"ע עמ' שב). ע"ש.♦
ב. יש לדחות את הראיה מדברי הראשונים הנ"ל, שיש חילוק בין שאר משקים למים כשהוא צמא
אולם לפע"ד יש לדחות, שדוקא על שאר משקים מברך אע"פ שאין כוונתו להנות מהם (אלא להעביר את המאכל שנתקע בגרונו), כיון שיש בהם הנאה מצד עצמם, ולעולם נהנה מהם (גם אם כוונתו לדבר אחר), אבל במים אע"פ שהוא צמא בעת שתייתם, מ"מ כיון שאין כוונתו להנות מהם (אלא להעביר את המאכל), אינו נהנה מהם כ"כ, כיון שהוא עסוק בהעברת המאכל (ולא בשבירת הצמא), וא"כ י"ל שאינו מברך עליהם. וכיוצא בזה מצאתי להגאון רבי עמנואל חי ריקי בספר הון עשיר (ברכות פ"ו מ"ח ד"ה השותה), אלא שמחמת סברא זו פקפק בדברי הראשונים הנ"ל. ע"ש. ומכל מקום במים שאין להם הנאה עצמית (אא"כ הוא צמא באותה שעה), שפיר י"ל שאם אינו מכוין לשבירת הצמא, אינו נהנה מהם כ"כ.[1] וכעי"ז יש לומר, דבמים כיון שאין להם חשיבות מצד עצמן (מאחר שאין בהם הנאה מצד עצמן, אלא באים למניעת צער הצמא), וכל ההנאה מהם היא לשתותן לצמאו, א"כ הנאתן גרועה משאר אוכלים ומשקים, וכמבואר מדברי הרא"ה והריטב"א בברכות (מד: ד"ה מתני'). וכיוצא בזה כתב רבנו חננאל בפירושו לשבת (עח. ד"ה וכן). ע"ש. וע"ע להרמב"ם בפיה"מ (עירובין פ"ג מ"א) ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' רפג וסי' רפה) ובפתח הדביר (סי' רד אות ז) ובתפארת ישראל (ברכות פ"ו ביכין אות מא). ולכן אינו מברך עליהם אלא כשמתכוין להנות מהם, דאז אחשביה להנאה זו, אבל אם נהנה מהם דרך אגב, אינו מברך עליהם, שהנאה זו אינה חשובה כדי לברך עליה. ושוב מצאתי שכן כתב בספר שלמי ניסן (קפלן ברכות סי' פט אות ג), ובזה כתב ליישב דברי המשנ"ב בשער הציון (סי' רד ס"ק לו). ע"ש. [ועוד י"ל דבשאר משקים כיון שיש להם הנאה מצד עצמן, אי אפשר שלא יתכוין גם להנאתו, ולכן צריך לברך אפילו בחנקתיה אומצא. ומשא"כ במים שאין להם טעם מצד עצמן, אין הכרח שיתכוין גם להנאתו, וכיון שכוונתו להעביר תרופה וכדומה, אינו מברך עליהם]. ובזה מבואר דברי המאירי בברכות (לה: סד"ה השותה) בשם יש אומרים, שאם שותה מים לרפואה אינו מברך, כיון שאין הנאתן מרובה. וכתב ע"ז: ולי נראה דכל שהחולה שותה לצמאו מברך עליו ואפילו במים. ע"כ. ומבואר שלדעת היש אומרים, אינו מברך על המים אפילו אם הוא צמא. [וכ"כ בספר בני ציון (ליכטמן סי' רד סק"ט ד"ה ומצאתי) בדעת היש אומרים הנ"ל. ע"ש]. וכן מבואר מדברי הראבי"ה (סי' קכג) שהביא דברי הירושלמי (ברכות סוף פרק ו), שהשותה מי דקרים אומר ברוך שברא מי רפואות, וכתב ע"ז, שצריך לומר שגם נהנה מהם. ע"כ. ומבואר שאע"פ שנהנה מהם אינו מברך עליהם שהכל, כיון שכוונתו לרפואה (ולא להנאה). וכן צדד בספר בני ציון (שם ד"ה ואולי) בדעת הראבי"ה, דס"ל כדעת היש אומרים שהביא המאירי הנ"ל. ע"ש. וכן משמע קצת מסתימת דברי מרן בב"י (סוף סימן קעט) בשם השבלי הלקט (סי' קמט). ועיין בלבוש (שם ס"ו). [ובזה ניחא נמי הא דאין מברכים על מלח לרפואה, וכמ"ש השבלי הלקט (שם), אע"פ שמלח מברכים עליו שהכל, וכמ"ש מרן בש"ע (סי' רד ס"א), וא"כ דמי לאוכלים ומשקים לרפואה שמברך עליהם, וכמ"ש מרן בש"ע (שם ס"ח) הנ"ל, וא"כ אמאי לא יברך עליו. וכן נראה כוונת ההג"ה על דברי הלבוש (שם), שציינו לדברי מרן בש"ע הנ"ל. ע"ש. ואמנם בדעת השבלי הלקט י"ל דאזיל לשיטתיה (סי' רעט) דס"ל שגם בשותה שאר משקים משום שחנקתיה אומצא אינו מברך, וכמו שיתבאר בס"ד להלן (אות יג). ע"ש. אבל אכתי תקשי על מרן הב"י, אמאי לא העיר על דבריו, שצריך לברך על המלח (אע"פ שאוכלו לרפואה), כיון שנהנה ממנו. ולפי האמור ניחא, דכיון שמלח הנאתו מועטת ודמי קצת למים, אם כוונתו לרפואה, אינו מברך עליו כלל]. ולפי האמור נראה דהיינו משום דכיון שמתכוין לרפואה (ולא לצמאו), אינו נהנה כ"כ מהמים (או שאין זה הנאה חשובה לברך עליה, כיון שאינו מתכוין לצמאו), וכיון שבלאו הכי אין הנאתן מרובה, א"כ כשכוונתו לרפואה אינו מברך, דאיכא תרתי לגריעותא. ואפשר שגם המאירי יודה שאם הוא שותה מים לרפואה, אבל אין כוונתו להעביר צמאונו כלל (אלא רק לרפואה), שאינו מברך עליו. וע' בספר בני ציון (שם ד"ה וה"ר). וכל שכן בנידוננו ששותה המים כדי להעביר התרופה, שאינה נהנה מהם כל כך (אע"פ שהוא צמא), וכמ"ש כיוצא בזה בספר הון עשיר הנ"ל.♦
ג. ראיה מדין מטעמת שאפילו אם טועם ובולע אינו מברך כיון שאינו מתכוין לאכילה
ויש להביא סיוע לזה מדברי הרמב"ם (פ"א מברכות ה"ב) שכתב שמטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ע"כ. ומשמע דהיינו אפילו בטועם ובולע, שהרי בהלכות תענית (פ"א הי"ד) כתב והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט, ומזה שלא כתב כאן דהיינו בטועם ופולט, שמע מינה שאפילו אם טועם ובולע א"צ לברך. וכ"כ הטור (סי' רי) בשם הרמב"ם. וביאר מרן בב"י, שלמד כן מדברי הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ עוד בכס"מ (ברכות שם) בדעת הרמב"ם, וביאר דכיון דכתיב ואכלת וברכת, א"כ בעינן שתהיה לו כוונת אכילה, וביותר מרביעית, אע"פ שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה, ושכן פירש רבנו מנוח (שם). ע"ש. ומבואר שאם אינו מתכוין לאכילה אינו מברך אע"פ שנהנה. וקשה שהרי מדברי הרמב"ם (שם פ"ח ה"א) משמע דס"ל כדברי הראשונים הנ"ל, שדוקא אם שותה מים משום שחנקתיה אומצא אינו מברך, ומשא"כ בשאר משקים. וכ"כ בס' מעשה רקח (שם) בדעת הרמב"ם. ע"ש. [וע"ע ברבנו מנוח (שם). ודו"ק]. ומוכח דאע"פ שאין לו כוונת אכילה או שתיה (אלא רק להעביר המאכל), מ"מ מברך עליו, ומאי שנא מדין מטעמת. וגדולה מזו יש לתמוה על דברי הרא"ה שהבאתי לעיל (אות א), שבשאר משקים מברך אפילו אם חנקתיה אומצא, שהרי מדבריו (ברכות יד. ד"ה אמרו בגמרא) משמע דס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל, שהטועם את התבשיל עד רביעית אינו מברך אפילו אם טועם ובולע. ע"ש. וע"ע בב"י (סי' רי ד"ה ומ"ש). ובדרך זו יש לתמוה על דברי מרן הש"ע (סי' רד ס"ח, וסי' רי ס"ב), דמזכה שטרא לבי תרי. ע"ש. [וע' בשו"ת מנחת שלמה (קמא סי' יח אות ו ד"ה ואליבא) מה שכתב בדעת הרמב"ם. ויש לעמוד על דבריו. ובתשובה אחרת כתבתי בזה בס"ד]. ולכן נראה, דשאני מטעמת שהוא עסוק בטעימת התבשיל, ואינו מתכוין לאכילה כלל, ולכן אע"פ שנהנה ממנו, אינו מברך עליו. ומשא"כ באוכל או שותה שאר משקים משום שחנקתיה אומצא, אע"פ שעיקר כוונתו להעביר המאכל, מ"מ כיון שיש בהם הנאה מצד עצמן, מסתמא מתכוין גם להנאתו, ולכן צריך לברך עליהם. וכן מבואר בספר חזון עובדיה (ברכות עמ' קנט). ע"ש. [וע' בשער הציון (סי' רי סק"ל). ונראה דאזיל לשיטתיה בביאור הלכה (סי' רד ס"ז ד"ה השותה). ודו"ק]. ולפי"ז נראה, דהיינו דוקא בשאר משקים, שיש בהם הנאה מצד עצמן, ומשא"כ במים שאינו נהנה מהם אא"כ שותה אותם לצמאו, וא"כ י"ל שרק אם מתכוין להנות משבירת צמאו מברך עליהם, אבל אם כוונתו היא להעביר תרופה וכדומה, אינו נהנה מהם כ"כ, ולכן אינו מברך עליהם.♦
ד. יש להוכיח מדברי הראשונים לאידך גיסא, שאפילו אם הוא צמא אינו מברך על המים
ודאתינן להכי י"ל שיש ראיה מדברי הראשונים (שהבאתי לעיל אות א) לאידך גיסא, כי אם נאמר שהשותה מים כדי להעביר דבר מברך עליהם אם הוא צמא באותה שעה, א"כ עד שכתבו הראשונים לחלק בין מים לשאר משקים, לפלוג וליתני בדידיה, דהא דבחנקתיה אומצא אינו מברך על המים, היינו דוקא כשאינו צמא באותה שעה, אבל אם הוא צמא מברך עליהם, כיון שנהנה מהם, ועכ"פ היה להם לומר שאם חנקתיה אומצא ושותה שאר משקין, או אפילו מים, והוא צמא באותה שעה, מברך עליהם, כיון שנהנה בשתייתן. ובפרט שדרך הבשר לייבש את הגוף ולהביא את האדם לידי צימאון, וא"כ מצוי הדבר שאם חנקתיה אומצא, הוא גם צמא באותה שעה, וא"כ אמאי לא כתבו הראשונים לחלק במים עצמם בין אם הוא צמא לאינו צמא, או עכ"פ להשמיענו דין זה אגב אורחא וכנ"ל. אלא ודאי שאפילו אם הוא צמא אינו מברך עליהם, כיון שאינו שותה לצמאו, אלא כדי להעביר האומצא. ויש לפלפל בזה.[2] וכן נראה קצת מדברי תלמידי רבינו יונה (שם) שכתבו וז"ל אבל במים שאין בהם הנאה כלל אלא בשעה שהוא צמא, כיון שאינו שותה אותם עכשיו אלא להנצל מן הצער, אינו מברך עליהם כלל לא בתחלה ולא בסוף. ע"כ. וכ"כ הארחות חיים (הלכות סעודה סוף סימן לז). ע"ש. ולכאורה היה להם לומר בקיצור, דבמים שאין בהם הנאה כלל אלא כשהוא צמא, אינו מברך עליהם (בחנקתיה אומצא), ואמאי הוצרכו לכל האריכות הזו. ולפי האמור נראה שכוונתם לומר דבמים אין בהם הנאה אלא כשהוא צמא, ובשתייתם בא להפיג צמאונו, אבל אם שותה אותם כדי להנצל מהצער, אינו נהנה מהם אע"פ שהוא צמא (או שאין צריך לברך על הנאה כזו), ולכן אינו מברך. ויש לצדד בזה. [וע' בשו"ת שבות עמי (מימון ח"א או"ח סי' ז ד"ה ועוד). ולפע"ד אין דבריו מוכרחים]. וכן מבואר מדברי השבלי הלקט (סי' רעט). [אלא שמדבריו מוכח בהדיא דבחנקתיה אומצא אינו מברך אפילו אם שותה שאר משקים (ודלא כהראשונים הנ"ל), וכמו שיתבאר בס"ד להלן (אות יג). ע"ש]. ולכאורה יש לדייק כן גם מדברי הרא"ש (שם פ"ו סי' מג, ובתוספותיו שם) שכתב שדוקא שותה מים (אינו מברך בחנקתיה אומצא), לפי שאין נהנה מן המים, אבל שאר המשקין שנהנה בשתייתן ובטעמן אפילו חנקתיה אומצא צריך לברך הואיל ונהנה. ע"כ. וכ"כ הטור (סי' רד) בשם ר"י. [וכעי"ז כתבו כמה מרבותינו הראשונים שם]. ומזה שכתב שנהנה בשתייתן ובטעמן, משמע דמיירי באופן שהוא צמא, ולכן נהנה גם בשתייתן (ולא רק מטעמם הטוב), ואעפ"כ אינו מברך (בחנקתיה אומצא) אלא בשאר משקים ולא במים. [וכן העירו בהערות לתוספות הרא"ש שם (הוצאת מה"ק הע' 614). ע"ש]. אולם יש לדחות, דלעולם מיירי כשאינו צמא, ומה שכתב שנהנה בשתייתן ובטעמן, היינו שבשאר משקין אפילו אם אינו צמא יש תועלת לגוף בשתייתן, ומשא"כ במים שאם אינו צמא, אין בהם תועלת והנאה כלל, וכמ"ש הרא"ה והריטב"א. [וכן נראה כוונת התוספות בברכות (מה. ד"ה דחנקתיה) שכתבו שלעולם הגוף נהנה מהם, ולא כתבו שהחיך נהנה מהם, והיינו שבשאר משקים יש הנאה לגוף גם כשאינו צמא]. וכן יש להוכיח מהמשך דברי הרא"ש (שם), דמיירי באופן שאינו צמא. ע"ש. וע"ע להלן (אות ו). וי"ל.♦
ה. אם יש ראיה מדברי מרן בש"ע, שאם הוא צמא צריך לברך אע"פ ששותה כדי לבלוע תרופה
והנה מרן בש"ע (סי' קעד ס"ד) הביא מחלוקת ראשונים אם מברכים על מים בתוך הסעודה, ובסתם כתב שאין מברכים עליהם, ואח"כ כתב בשם יש אומרים שמברכים עליהם. וסיים, שהרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. ע"כ. ומקורו טהור מדברי הרא"ש בברכות (פ"ו סי' כט, ובתוספותיו שם מא: ד"ה אי הכי). וכ"כ הטור (שם). וכן כתבו כמה ראשונים. והובאו בספר הלכה ברורה (שם בבירור הלכה ס"ק יא ד"ה והרא"ש). ע"ש. וכתב המשנ"ב בביאור הלכה (שם ד"ה ויברך), דהיינו דוקא אם הוא נהנה עכ"פ מהמים ששותה, אבל אם אינו נהנה כלל, אין כדאי לברך עליהן. ע"כ. [ומ"ש 'אינו כדאי', צריך ביאור, דהו"ל למימר 'אינו רשאי', דהוי ברכה לבטלה, או עכ"פ ספק ברכה לבטלה. וצ"ע]. וכ"כ בספר חסד לאלפים (סי' קעד ס"ד, בהגהת בן המחבר), דהיינו דוקא אם הוא צמא למים, אבל אם אינו צמא אין לברך עליהם, כיון שאין לו הנאה מהם. וכ"כ הגרי"ח בבן איש חי (פרשת בהר בחקותי אות ג, ופרשת נשא אות ה). וכן כתבו עוד אחרונים. והובאו בספר הליכות עולם (ח"א עמ' שנ). ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ה או"ח סי' יח אות ח). ומוכח דאע"פ שעיקר כוונתו לצאת ממחלוקת הפוסקים אם מברכים על מים בתוך הסעודה (ובלאו הכי לא היה שותה כעת), מ"מ אם הוא צמא, מברך על המים. ולכאורה ה"נ בנידוננו. אולם לפי האמור נראה דשאני התם דכיון שאינו עסוק בדבר אחר, כגון בהעברת מאכל שנתקע בגרונו או כדור וכדומה, א"כ יש לו הנאה שלימה מהמים, ולכן אע"פ שעיקר כוונתו לצאת ממחלוקת הפוסקים, מ"מ נהנה מהמים ומברך עליהם. ומשא"כ בנידוננו שעסוק בבליעת התרופה, אינו נהנה כ"כ מהמים, והוי כשתיה לרפואה, וא"כ י"ל שאפילו אם הוא צמא לא יברך עליהם.♦
ו. דיוק מדברי הרמב"ם בפיה"מ ורבנו מנוח, שאם כוונתו לדבר אחר אינו מברך אע"פ שהוא צמא
וכן נראה מדברי הרמב"ם בפיה"מ (ברכות פ"ו מ"ח) שכתב וז"ל ואמרו לצמאו, כלומר מי ששותה מחמת הצמא, אבל השותה מים להבליע בו דבר אחר, אינו חייב ברכה. ע"כ. ומפשט לשונו משמע שאם המטרה של שתיית המים היא כדי להעביר דבר אחר, אינו מברך עליהם, אע"פ שהוא צמא באותה שעה. [וע' בשו"ת דבר המשפט (סי' ד אות ב ד"ה האמנם) מה שדייק מדברי הרמב"ם הנ"ל. ולפי האמור אין דבריו מוכרחים]. וכן משמע עוד מדברי הרמב"ם (פ"ח מברכות ה"א) שכתב שהשותה מים שלא לרוות צמאו, אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. ע"כ. ומשמע שאם המטרה בשתיית המים אינה כדי להעביר צמאונו (אלא לסיבה אחרת), אינו מברך עליהם, אע"פ שבאמת נהנה מהם, דאל"כ הו"ל למימר השותה מים בשעה שאינו צמא אינו מברך. אלא ודאי דבכוונתו תליא מילתא, ואזיל לשיטתיה בדין מטעמת הנ"ל. וכיוצא בזה הוכיח בשו"ת דבר המשפט (סי' ד אות ב, דף י רע"א) מדברי הרמב"ם הנ"ל, דאזלינן בתר כוונתו. ע"ש. [ושוב מצאתי בשו"ת שבות עמי (מימון ח"א או"ח סי' ז ד"ה אלא) שהעיר בנידוננו מדברי הרמב"ם הנ"ל. ומה שכתב לדחות, לפע"ד אינו מוכרח, דאדרבה אילו כתב הרמב"ם כשאינו צמא, לא היה צריך להאריך כלל, כיון שמשמעות הדברים דאזלינן בתר המציאות (ולא אחר כוונתו), וממילא אין נפקא מינה לאיזה מטרה שותה ואם יש תועלת בדבר, דכל שאינו צמא באותה שעה, אינו מברך על המים. ודו"ק]. וכן נראה יותר מדברי רבנו מנוח (שם) שפירש דברי הרמב"ם, דהיינו שאינו שותה המים לצורך צמא, אלא כדי לבלוע בו שום דבר או להטעים מה שיש בפיו. ע"כ. ומשמע שאפילו אם הוא צמא באותה שעה, אלא שאינו שותה לצורך הצמא, אינו מברך, דאל"כ הו"ל למימר דהיינו שאינו צמא ושותה לסיבה אחרת.[3]♦
ז. ראיה מדברי הרא"ש בשם רב פלטוי, שבחנקתיה אומצא אינו מברך על המים אפילו אם נהנה מהם, כיון שהוא אנוס
וכן מוכח מדברי הרא"ש (שם פ"ו סי' מג) בשם רב פלטוי, דהא דאמרינן דבחנקתיה אומצא אינו מברך, היינו דוקא ברכה שלפניה, משום דאניס, אבל ברכה שלאחריה מברך. וכתב ע"ז: ולא נהירא, דטעמא הוי משום דלא מיתהני, וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו, אלא ודאי א"צ לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו. ע"כ. וכ"כ בספר המנהיג (הלכות סעודה סי' ו) בשם תשובות הגאונים, דלא יברך לפניו משום דאניס, אבל לאחריו מברך בורא נפשות, ושכן כתב רב פלטוי. וע"ש. [והובא באוצר הגאונים ברכות אות רצא]. ומבואר שלדעת רב פלטוי הטעם דבחנקתיה אומצא אינו מברך, היינו משום שהוא אנוס על ההנאה, ואינו שותה לרצונו, ולכן צריך לברך ברכה שלאחריה, כיון שכבר נהנה (עיין בדרישה סי' רד ס"ק טו), וע"ז כתב הרא"ש, דהטעם אינו משום שהוא אנוס, אלא משום שאינו נהנה כלל, ולכן גם לאחריו אינו מברך. ונמצא שלדעת רב פלטוי אינו מברך בחנקתיה אומצא אפילו אם הוא נהנה. וכן מבואר בהדיא מדברי תלמידי רבנו יונה (שם לב: מדפי הרי"ף ד"ה לאפוקי) בדעת רב פלטוי. ע"ש. וע"ע בספר חפץ ה' (שם מה. ד"ה תוספות). [וע' בשו"ת בית יהודה (עייאש או"ח סי' כ ד"ה ובספק). וי"ל ע"ד]. וע' בספר בני ציון (ליכטמן סי' רד סוף סק"ט). וי"ל. ואמנם יש לחלק בין מי ששותה מים כדי להעביר האומצא, שהוא אנוס על כך, למי ששותה מים כדי להעביר תרופה, שאינו אנוס על כך, וכמ"ש כיוצא בזה בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' רב ד"ה ודאתאן) והמשנ"ב (סי' רד ס"ק מה), ועוד אחרונים. וע"ע בט"ז (סי' קצו סק"א, וסי' רד ס"ק יב) ובמג"א (סי' רד סק"כ). ואכמ"ל. אולם מדברי הראשונים שהבאתי לעיל (אות א) מוכח שאין לחלק בזה. ויש לפלפל בזה. ודו"ק. וכן נראה מסתימת דברי מרן בש"ע (סי' רד ס"ז) שכתב שהשותה מים לצמאו מברך שהכל, ולאחריו בורא נפשות רבות, אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. ע"כ. ומשמע שאם שותה מים כדי להעביר האומצא, אינו מברך כלל, ואפילו אם הוא צמא. ולפי"ז ה"נ בנידוננו כיון ששותה מעט מים כדי לבלוע את התרופה, אינו מברך עליהם, אע"פ שהוא צמא באותה שעה.♦
ח. אם יש ראיה מדברי המעם לועז, שאפילו אם הוא צמא אינו מברך
וכן בקדש חזיתיה להגאון רבי יעקב כולי בספר מעם לועז (פרשת יתרו, וגשל תשע"ב עמ' תכג) שכתב שהשותה מעט מים בבוקר לנקות עצמו כדי שיוכל להתפלל בטהרה, אינו מברך, כיון שאין כוונתו לשתות. ע"כ. ומבואר דאע"פ שמסתמא הוא צמא באותה שעה, מ"מ כיון שאין כוונתו לשתות לצמאו (אלא כדי לרכך המאכל ולטהר גופו לתפילה), אינו מברך על המים. ובזה ניחא מה שהעיר עליו הפתח הדביר (שם אות ח), דהא זימנין טובא כשקם האדם ממיטתו, ובפרט בימות הקיץ, הוא צמא למים, ונמצא ששותה מים לצמאו שחייב לברך. ע"כ. וכן מבואר בשד"ח (מע' ברכות סי' ב אות לג). ע"ש. ולפי האמור נראה דהמעם לועז ס"ל דאע"פ שהוא צמא באותה שעה, מ"מ אינו מברך על המים, כיון שאין כוונתו בשתייתם כדי לשבור את צמאונו. אולם יש לומר, שאין ראיה מדברי המעם לועז לנידוננו, כי באמת יש לתמוה על דבריו מדברי מרן בש"ע (סי' קעד ס"ד) הנ"ל, דמי שרוצה לצאת ממחלוקת הפוסקים אם מברכים על מים בתוך הסעודה, ישב קודם הסעודה ויברך על דעת לשתות בתוך הסעודה. ומוכח דאע"פ שמטרת השתיה אינה כדי להרוות צמאונו (אלא כדי לצאת ממחלוקת הפוסקים), ואינו עסוק בשום דבר (כגון בליעת תרופה וכדומה) בעת שתיית המים, מ"מ מברך עליה. וא"כ ה"נ אע"פ שמטרת השתיה היא כדי לרכך המאכל, מ"מ צריך לברך עליה. ולכן נראה, דבאמת אם הוא צמא גם המעם לועז יודה שמברך על המים, וכל דבריו הם באופן שאינו צמא ואינו נהנה מהמים כלל. וכ"כ בספר יפה ללב (שם ח"א סק"י) ובשו"ת דבר המשפט (סי' ד אות ב ד"ה האמנם, דף י ע"א) בדעת המעם לועז. ע"ש. [וע"ע בפתח הדביר (שם אות ט) בשם המעם לועז (שם דף רא ע"א), ובמה שכתב על דבריו. וי"ל ע"ד. ואכמ"ל]. ואע"פ שאין דבריהם מוכרחים בדעת המעם לועז, ויותר נראה מסתימת דבריו כמו שהבין בדעתו הפתח הדביר הנ"ל, מ"מ מוכרח לפרש כן בדבריו, דאל"כ יקשה עליו מדברי מרן בש"ע (סי' קעד) הנ"ל. וכעת פתחתי דברי המעם לועז במקורם, ומשמע בהדיא מדבריו דמיירי באופן שאינו צמא באותה שעה, ולכן אינו מברך עליהם. ושוב ראיתי בשו"ת שבות עמי (מימון ח"א או"ח סי' ז ד"ה עוד ראיתי) שהעיר בזה. ע"ש.♦
ט. אם יש ראיה מדברי הרשב"א, שאם הוא צמא מברך אע"פ שהוא שותה למטרה אחרת
ואמנם ראיתי להרשב"א בברכות (מב. ד"ה יין הוא גורם) שהביא דברי הראב"ד, שאפילו אם שותה מים בתוך הסעודה כדי לשרות המזון שבמעיו, צריך לברך, ושיש לזה סעד מדאמרינן דהשותה מים משום דחנקתיה אומצא, אינו מברך, ומשמע שבאופן אחר מברך אפילו בתוך הסעודה. וכתב ע"ז דמהתם ליכא למשמע מידי, דהא דלא דייקינן למעוטי שותה בתוך הסעודה, היינו משום דאף השותה מים בתוך הסעודה לצמאו הוא שותה, מפני שהאכילה צמאתו וכו'. ע"ש. ומבואר דאע"פ שכוונתו בשתיית המים כדי לשרות את המאכל שבמעיו, מ"מ כיון שהוא צמא באותה שעה, שותה לצמאו מקרי וצריך לברך. ולפי"ז ה"נ בנידוננו, אע"פ שכוונתו בשתיית המים כדי להעביר את הגלולה, מ"מ כיון שהוא צמא צריך לברך. אולם יש לדחות, דשאני התם שאינו שותה כדי להעביר איזה דבר, אלא כדי לשרות המאכל שבמעיו, וכיון שהוא נעשה ממילא, אין שום חסרון בהנאתו, ומאחר שהוא צמא באותה שעה, הרי זה נחשב לצמאו, אע"פ שעיקר כוונתו היא כדי לשרות המאכל שבמעיו. ומשא"כ בנידוננו ששותה מעט מים כדי לבלוע התרופה, שאינו נהנה כ"כ בשתייתו וכנ"ל. ועוד י"ל דבאמת כוונת הרשב"א דכיון שהוא צמא באותה שעה, א"כ כוונתו בשתיית המים היא גם לשבור את צמאונו (ולא רק כדי לשרות המאכל שבמעיו), ולכן צריך לברך עליהם. וכן נראה מדקדוק לשון הרשב"א שכתב 'דאף השותה מים בתוך הסעודה לצמאו הוא שותה, מפני שהאכילה צמאתו', ולא כתב 'דאף השותה מים בתוך הסעודה לצמאו מקרי'. ומשמע שבאמת כוונתו גם לשתות לצמאו, ולכן צריך לברך על המים. וע' בשו"ת באר משה (ח"ד סי' קב ד"ה אבל). והן אמת שהגאון יעב"ץ בסידורו (ברכת הנהנין אות ו סק"ב, דף קט סע"ד) כתב שאם שותה מים בבוקר רק לרפואה לא יברך, ואם גם לצמאו מברך. ע"כ. והובא במשנ"ב (סי' רד ס"ק מב). ובשער הציון (ס"ק לו) כתב שכן משמע בירושלמי (ברכות סוף פרק ו) ובפני משה (שם). ע"ש. ומבואר שאם שותה מים לרפואה, והוא גם צמא באותה שעה, מברך עליהם, אע"פ שעיקר כוונתו לרפואה. ולכאורה ה"נ בנידוננו. אולם י"ל דהיינו דוקא באופן שכוונתו לשתות גם לצמאו (מלבד הרפואה), אבל אם כוונתו רק לרפואה, אלא שגם יש לו קצת הנאה בהרווית צמאונו, אינו מברך על המים וכנ"ל. ואדרבה יש להוכיח מדבריהם שדוקא אם כוונתו בשתיה זו גם לצמאו, מברך עליה, אבל בסתמא אינו מברך עליה, אע"פ שהרבה פעמים אדם צמא בשעות הבוקר, וכמ"ש הפתח הדביר הנ"ל. וכן נראה מלשונם שכתבו שאם גם לצמאו מברך, והיה להם לומר שאם הוא צמא באותה שעה מברך. אלא ודאי שאם אין כוונתו להנאת שתיה (אלא לרפואה או להעביר כדור וכדומה), אינו מברך (אע"פ שהוא צמא), ורק אם כוונתו גם לשתות לצמאו מברך. וכן ראיתי בספר שלמי חנוך (רוזנברג ברכות מה. עמוד תקע) שהוכיח כן מדברי המשנ"ב הנ"ל. ע"ש. וע"ע בספר שלמי ניסן (קפלן ברכות סי' פט אות ג ד"ה והנה). מיהו יש להעיר, דא"כ אמאי הוצרך בשער הציון (הנ"ל) להביא ראיה לזה מדברי הירושלמי, הרי לכאורה פשיטא דבכהאי גוונא מברך, שהרי כוונתו גם לצמאו. וי"ל. ומכל מקום נראה, שאפילו אם נאמר בדעת היעב"ץ והמשנ"ב הנ"ל, שגם אם אינו מתכוין בהדיא לשתות לצמאו צריך לברך (כל שהוא צמא), עדיין אין ראיה מזה לנידוננו, דשאני התם שאינו עסוק בבליעת תרופה וכדומה, ונהנה מהמים הנאה שלימה (אם הוא צמא), ומשא"כ בנידוננו שעסוק בבליעת התרופה, וממילא אינו נהנה כ"כ מהמים, וכמו שכתבתי לעיל (אות ב). ע"ש.♦
י. מדברי כמה ראשונים משמע שאם יש לו קצת הנאה בשתיית המים מברך בכל אופן
כל קבל דנא ראיתי לרבנו אשר בר חיים בספר הפרדס (שער ב אות יד) שהביא דברי הגמ' בברכות הנ"ל, וכתב דשמעינן מהכא שהשותה מים שלא בשעת הצמא, כגון השט בנהר דעל כרחו יש לו לבלוע מן המים, שאין טעונים ברכה כלל. ע"כ. ובפשיטות משמע שדוקא אם שותה מים שלא בשעת הצמא כלל אינו מברך, אבל אם הוא צמא באותה שעה מברך עליהם, אע"פ שאין כוונתו לשתות לצמאו, כיון שנהנה מהם. וכן משמע מפשט לשון הראשונים שהבאתי לעיל (אות א), דמה שאינו מברך על המים בחנקתיה אומצא, אינו משום שאין כוונתו להנאה, אלא משום שאינו נהנה במציאות. וכן נראה מלשון הרשב"א בברכות (מה. ד"ה למעוטי) שכתב דדוקא בשותה מים בדחנקתיה אומצא לא יברך, משום דלא מתהני בשתייתן, אבל יין ושאר משקין דממילא מיהא מתהני בהו מברך. ע"כ. וכ"כ הריטב"א שם (מד: ד"ה דחנקתיה). ומשמע שבשאר משקים נהנה מהם ממילא, אע"פ שעיקר כוונתו להעביר האומצא, ומשא"כ במים אינו נהנה כלל (אפילו בדרך אגב). וא"כ נראה שאם נהנה מהמים (אפילו מעט), אע"פ שעיקר כוונתו להעביר את התרופה, מברך עליהם. וכן מבואר מדברי המכתם שם (מד. ד"ה השותה) בשם ההשלמה וז"ל דדוקא במים שאין לו הנאה כלל באותה שתיה, אבל ביין אע"פ שאינו שותהו לצמאו, אלא דחנקתיה אומצא וכיוצא בו, מברך עליו, כיון דאי אפשר בלא הנאת גרונו ומעיו וכו'. ע"כ. ומשמע שבמים אינו נהנה כלל, ומשא"כ ביין שאי אפשר בלא הנאת גרונו ומעיו. ומוכח דמיירי באופן שאינו צמא כלל, אבל אם הוא צמא מברך גם בחנקתיה אומצא, שהרי מסתמא נהנה מעט. וכן משמע מדברי הראבי"ה (ברכות סי' קכג) ובספר השלחן (הלכות סעודה שער ג). וכן נראה מדברי המאירי שם (מד: ד"ה המשנה השביעית). וכן משמע קצת ממ"ש בספר מצות זמניות (הלכות ברכות ד"ה השותה). ע"ש. ואע"פ שאפשר לדחוק בדברי הראשונים הנ"ל, דכיון ששותה כדי להעביר המאכל שנתקע בגרונו, אינו נהנה בשתייתו (אע"פ שהוא צמא), וכמו שכתבתי לעיל (אות ב), מ"מ מפשט דבריהם שאינו נהנה משמע דמיירי באופן שאינו צמא, כי אם היה צמא, מסתמא היה שותה קודם לכן.♦
יא. מדברי הרבה פוסקים מבואר שאם הוא צמא מברך אע"פ שכוונתו לבלוע כדור וכדומה
וכן מבואר בש"ע הגר"ז (סי' רד סי"ג), דהא דבחנקתיה אומצא אינו מברך היינו דוקא בשעה שאינו צמא למים. וכן הבאתי לעיל (סוף אות א) בשם הגאון רבי יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה (או"ח סי' כ ד"ה ובספק). וכן מבואר בפתח הדביר (שם אות ח) וביפה ללב (שם ח"א סק"י) ובשו"ת דבר המשפט (סי' ד אות ב ד"ה האמנם, דף י ע"א) הנ"ל. וכן מבואר בהדיא בספר אגלי טל (מלאכת האופה ס"ק יט אות יב). וכן משמע מדברי הערוה"ש (שם סעיף יח). ע"ש. וע"ע להגאון חות יאיר בספר מקור חיים (שם ס"ח). וכן נראה מדברי הגאון רבי יוסף חיים בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת מטות אות יב) שכתב שהשותה מים לצמאו מברך שהכל, ואחריו בורא נפשות רבות, ואם לא היה תאב לשתות, אלא חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא תחילה ולא בסוף, כיון דלית ליה הנאה מיניה. והוא הדין אם שותה מים כדי לבלוע סם של רפואה, כיון דאינו תאב למים לא יברך, וכן כיוצא בזה. ע"כ. ומשמע שדוקא אם אינו תאב לשתות בשעה שנתקע לו מאכל בגרונו (או שבא להעביר סם של רפואה), אבל אם הוא צמא באותה שעה, צריך לברך על המים. [וע' במשנ"ב מהדורת דרשו (סי' רד הע' 28) מ"ש בשם הבא"ח. ולפע"ד אינו מוכרח, והעיקר כמו שכתבנו]. וכן משמע מדברי המשנ"ב בביאור הלכה (סי' רד ס"ז ד"ה השותה) שכתב דהא דאמרינן שאם שותה כדי להעביר את המאכל אינו מברך, הוא לאו דוקא, אלא כל שאינו שותה לצמאו אינו מברך, ולכן אם שתה מים כדי להצטרף לברכת המזון, או שיש לו ספק אם חייב בברכה אחרונה, ורוצה לשתות רביעית מים כדי להתחייב בברכה אחרונה, אם יודע בעצמו שאין לו אז שום הנאה מהמים, אינו חייב לברך עליהם. עכת"ד. ומבואר שאם הוא צמא ונהנה מהמים, מברך עליהם, אע"פ שאינו שותה כדי להעביר צמאונו. אולם יש לומר, שבנידוננו גם המשנ"ב יודה שאינו מברך, דשאני התם שאינו עסוק באיזה דבר בשעת השתיה, ואינו עושה כן לרפואה, וכיון שנהנה מהמים הנאה גמורה מברך עליהם, אע"פ שעיקר כוונתו אינה להנאה. ומשא"כ בנידוננו שמטרת השתיה היא להעביר את הכדור, ואינו נהנה כ"כ מהמים, יש לומר שאינו מברך עליהם, כיון שאין כוונתו לכך, וכמו שכתבתי לעיל (אות ב). וכבר כתבתי לעיל (סוף אות ט) להוכיח מדברי המשנ"ב (שם ס"ק מב), שאם הוא שותה מים רק לרפואה, אינו מברך עליהם, אע"פ שהוא צמא באותה שעה. ע"ש. ולכן צריך לומר כמו שכתבנו. [וע' בשער הציון (שם ס"ק לד). וצ"ע]. ומכל מקום לדעת הפוסקים הנ"ל, נראה שאם הוא צמא, מברך בכל אופן. וכן מבואר בשו"ת באר משה (ח"ד סי' קב) שכתב דמי שיש לו חומצות בקיבה, וצריך לשתות בבוקר מים חמים לרפואתו, צריך לברך, כי ודאי הוא צמא באותה שעה, אע"פ שאינו מרגיש. ע"ש. וכ"כ בספר ילקוט יוסף (סי' רד ס"י), שהשותה מים כדי לבלוע תרופה, אם הוא צמא ונהנה בשתיית המים, צריך לברך עליהם. וכן מבואר בספר ברכת הבית (איינהורן שער א סעיף מח) ובספר הלכה ברורה (שם סעיף כא) ובספר ברכת ה' (ח"ב פ"א ס"כ). וכ"כ בספר ברכה נאמנה (שם סעיף כא במקורות, עמוד רנ) בשם הגאון רבי גדעון בן משה. וכ"כ בספר הליכות ברכות (מלכא שם סעיף יח והערה כד). ע"ש. וע"ע בשו"ת מעט דבש (בן יצחק ח"ג או"ח סי' לג אות ז) ובשו"ת שבות עמי (מימון ח"א או"ח סי' ז ד"ה מיהו) ובספר משא המלך (סי' רד ס"ז, אות ג). וי"ל ע"ד.♦
יב. למעשה נראה שיש לחוש בזה לספק ברכות
אולם נראה לפע"ד, דכיון שמפשט דברי הרמב"ם בפיה"מ משמע שאם שותה מים כדי להעביר מאכל או תרופה אינו מברך, אע"פ שהוא צמא באותה שעה. וכן מוכח בהדיא מדברי המאירי בברכות (לה: סד"ה השותה) בשם יש אומרים. וכן נראה מדברי הראבי"ה (סי' קכג). וכן נראה מדברי רבנו מנוח (פ"ח מברכות ה"א). וכן משמע מדברי עוד ראשונים, וכמו שכתבתי לעיל. וע"ע בפירוש רבינו יהונתן מלוניל (ברכות מד. ד"ה השותה). וכן נראה מדברי המשנ"ב (סי' רד ס"ק מב) בשם היעב"ץ. וכן יש להוכיח מדברי הגאון רבי חיים כהן (בעל לב שומע) בשו"ת דבר המשפט (סי' ד אות ב ד"ה האמנם, דף י ע"א) שכתב שהשותה מים כדי שלא יהיה צמא בתענית, מברך עליהם אע"פ שעתה אינו צמא, שגם זה בכלל שותה לצמאו, כיון דאזלינן בתר דעתו, והביא לזה ראיה מדברי מרן בש"ע (סי' קעד ס"ד) הנ"ל. ומה שאמרו שאם חנקתיה אומצא אינו מברך (אע"פ שמחמת כן לא יצמא אח"כ), היינו משום שאין כוונתו לצמא כלל. עכת"ד. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבות עמי (מימון ח"א או"ח סי' ז ד"ה ולעניות). ומוכח דאע"פ שאם שותה לצורך צמאון שלאחר זמן, חשיב נמי שותה לצמאו, מ"מ אם אין כוונתו לכך, אינו מברך. ולכאורה ה"נ בנידוננו. ויש לדחות. וכן נראה מסתימת הפוסקים שכתבו שמותר לבלוע כדור עם מים לפני הקידוש, כיון דדמי לשותה מים משום שחנקתיה אומצא שאינו מברך, וכמ"ש מרן בש"ע (סי' רד ס"ז) הנ"ל, ולכן ה"נ כיון ששותה את המים כדי להעביר את הכדור, אינו מברך עליהם. והובאו בס' הלכה ברורה (סי' רעא בבירור הלכה סק"ל, ובשער הציון ס"ק ס). וכ"כ בספר ילקוט יוסף (שבת כרך א ח"ג עמ' שיא). ע"ש. ולא חילקו בין אם הוא צמא באותה שעה או שאינו צמא, אע"פ שמצוי מאד שאדם צמא לפני הקידוש, ובפרט בימות הקיץ. ואמנם ראיתי בשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' צו אות ג ואות ד, וסי' קט) שחילק בזה. ע"ש. וע"ע בירחון האוצר (גליון מ עמ' קכז, בשם הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א) ובשו"ת תשובות ישראל (טויב ח"ד סי' כה אות י). אולם שאר הפוסקים לא חילקו בדבר. וע"כ דס"ל דבאמת אין חילוק בזה, שלעולם אינו מברך, כיון שאין כוונתו כדי לשבור צמאונו, אלא כדי להעביר את הכדור, ולכן רשאי גם לקחתו עם מים לפני הקידוש. [ועיין להלן (סוף אות טו). וי"ל].[4] ולפי"ז ה"נ בנידוננו אינו מברך על שתיית המים (אע"פ שהוא צמא), כיון שכוונתו היא רק להעביר את התרופה.♦
יג. דעת כמה ראשונים שהאוכל או שותה לרפואה אינו מברך אע"פ שנהנה ממנו
ובר מן דין נראה, כי הנה רבנו ירוחם (נט"ז ח"א, דף קמג ע"ב) כתב בשם הרמ"ה, שכל האוכל או שותה דבר לרפואה, לא יברך עליו, דכל מידי דלרפואה אינו מברך עליו. ע"ש. ומשמע דהיינו אפילו אם נהנה ממנו. [וכן הבין מרן בב"י (סי' רד) בדעת רבינו ירוחם. ועיין בהערה להלן]. וכן מבואר בסדר רב עמרם גאון (הלכות סעודה סי' עג, הוצאת מה"ק עמ' מג) שכתב שכל השותה סם ואוכל דבר לרפואה ולא קמכוין לאכילה, אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו. ע"כ. ומשמע שאפילו אם נהנה ממנו אינו מברך עליו, כיון שאינו מכוין לאכילה.[5] וכן מפורש בספר הבתים (הלכות ברכות שער שביעי סי' ד) בשם רב עמרם גאון (הנ"ל), שכל דבר הנאכל לרפואה, אע"פ שיש ממנו הנאה לחיך, אינו מברך עליו כלל. ע"כ. וכן משמע קצת מדברי רבנו מנוח (פ"ח מברכות ה"א). ועיין לעיל (אות ו בהערה). וכן מוכח מדברי השבלי הלקט (סי' רעט) שכתב דהא דאמרינן בברכות (יד.) השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, היינו שטועם ופולט, אבל אינו רשאי לטעום ולבלוע, דהא אמרינן (שם) מטעמת אינה צריכה ברכה, ובודאי דהיינו שטועם ופולט, שהרי אסור להנות מהעולם בלא ברכה, ואפילו פחות מכשיעור צריך ברכה לפניו. ולא דמי לחנקתיה אומצא שאינו צריך לברך, דהתם מידי דהוה אשותה לרפואה, דלא ניחא ליה בהך שתיה, אלא על כרחו שתי ליה ולא קא מתהני, אבל הכא אי אפשר דלא יהנה פורתא במאי דבלע. ע"כ. ומוכח שאפילו אם שותה שאר משקין לרפואה, אינו מברך עליהם, דאל"כ היה לו לומר בפשיטות דשאני חנקתיה אומצא, דכיון שאינו שותה לצמאו אינו נהנה מהמים, ומשא"כ במטעמת שנהנה מטעמו של התבשיל. אלא ודאי שאפילו אם שותה שאר משקין להעביר האומצא, אינו מברך עליהם, כיון ששותה בעל כרחו ואינו נהנה מכך. [ומזה סיוע לדברי הגאון רבי עמנואל חי ריקי בס' הון עשיר שהבאתי לעיל (אות ב). ודו"ק]. וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (קמא סי' יח אות ו ד"ה ואליבא) בדעת הרמב"ם (פ"א מברכות ה"ב), שאפילו אם שותה שאר משקין כדי לבלוע האומצא, אינו מברך עליהם, דמה לי אם שותה כדי לדעת טעם התבשיל או ששותה לרפואה. ע"ש. [וי"ל ע"ד. ובתשובה אחרת כתבתי בזה בס"ד. ואכמ"ל]. וכ"כ בהגהות מהר"א אזולאי על הלבוש (סי' רד סק"ח), שאם שתה יין להעביר האומצא אין לברך לפניהם, דאניס הוא, אבל לאחריהם מברך. ע"כ. וכן דעת הגאון רבי עמנואל חי ריקי בספר הון עשיר (ברכות פ"ו מ"ח). ע"ש. וע"ע בספר המנהיג (הלכות סעודה סי' ו). ולפי"ז כל שכן שאם שותה מים כדי להעביר תרופה, שאינו מברך עליהם, אע"פ שהוא צמא באותה שעה, כיון שאין כוונתו לכך. ובפרט שכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.♦
יד. אע"פ שהשותה שאר משקין לרפואה מברך עליהם, היינו משום שכן דעת רוב הראשונים ומרן הש"ע
והן אמת דנקטינן להלכה שאם שותה שאר משקים כדי לבלוע תרופה, מברך עליהם, ולא חיישינן לספק ברכות (מחמת דברי הראשונים הנ"ל), כיון שכן דעת רוב הראשונים ומרן הש"ע, וכן הסכימו האחרונים. וכ"כ המשנ"ב (סי' רד ס"ק מב). וכן פסק בספר חזון עובדיה (ברכות עמ' קנח). ע"ש. וכן המנהג לברך בשאר משקים בכל ענין, ולכן לא חיישינן לסב"ל, וכמ"ש בספר הלכה ברורה (שם בבירור הלכה סוף ס"ק טו). ע"ש. וע"ע בספר חזון עובדיה (שם עמ' קנט) ובשו"ת ברכת יוסף (מיכאל ח"א סי' עב, ובהסכמות לספר עמ' 19 אות ג). [ומ"ש בספר הלכה ברורה הנ"ל, שכן המנהג, לא ברור היכן ראה מנהג זה. וע' בשו"ת ברכת יוסף (בהסכמות לספר שם). וצ"ע]. מכל מקום בנידוננו שודאי אין מנהג ברור בדבר, וגם לא מצינו בדברי רבותינו הראשונים ומרן הש"ע דברים ברורים בזה, ויש פנים מסבירות לכאן ולכאן, הבו דלא להוסיף עלה, ויש לחוש לספק ברכות. [וראה עוד להלן (אות טז) בשם השמש ומגן (ח"ב או"ח סי' מב אות ב). אלא שאין דבריו מוכרחים, וכמו שיתבאר בס"ד להלן (אות יז). ע"ש]. ובפרט ששותה רק מעט מים כדי לבלוע התרופה, והרי אין דרך לשתות בשיעור כזה כדי להרוות צמאונו, וא"כ מסתבר שאינו מברך עליהם. [וכן נראה כוונת הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א בספר ירושלים במועדיה (שבת ח"ב עמ' עה, וע"ש בהערה 98). ודו"ק]. וכן שמעתי מהגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, שאם שותה מעט מים כדי לבלוע תרופה, ואין כוונתו להנאה כלל (אלא רק להעביר את התרופה), אינו מברך עליהם. עכת"ד. וכן הסכים הגאון רבי אליהו מאדאר שליט"א, שאם שותה רק מעט מים כדי להבליע התרופה, אינו מברך אע"פ שהוא צמא. ולכן נראה, דמי שרוצה לבלוע תרופה עם מים, והוא צמא באותה שעה, יברך תחילה על המים, וישתה מהם כדי להרוות צמאונו, ואח"כ יטול את התרופה עם המים, וכמ"ש כיוצא בזה המשנ"ב (סי' רי ס"ק יט) בשם החיי אדם (כלל מט ס"ה). וכ"כ בספר חזון עובדיה (ברכות עמ' רעד). וכ"כ בנידוננו בספר ילקוט יוסף (סי' רד ס"י). ע"ש. וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' פח אות ה ד"ה אבל).♦
טו. מחלוקת פוסקי זמנינו בדין מי שבולע כדור עם מים בתענית אם מברך עליהם
כי מן האמור תשובה מוצאת לדברי הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר חשוקי חמד בכתובות (נא:, עמוד שס) שעלה ונסתפק בדין חולה שיכול לצום ביוה"כ, אבל חייב לבלוע גלולה, וצריך לשתות קצת מים אחריה, כי אם לא ישתה, הגלולה עלולה לגרום לו גירוי בקנה, וגם לא תועיל לגוף, אם יברך שהכל על שתיית המים או לא, כי אע"פ שהוא צמא ונהנה בשתיית המים, מ"מ יש לומר שצריך לכוין שלא להנות מהשתיה, וכמ"ש כיוצא בזה הרמ"א (סי' תריג ס"ב) לענין רחיצה, וא"כ לא יברך על שתייתו. וכתב ששאל שאלה זו ממו"ח הגרי"ש אלישיב, והראה לו דברי רבותינו במדרש (במ"ר פ"ט פ"י) ובירושלמי (סוטה פ"ד ה"ד): כהדא איתתא אתת לגביה רבי יוחנן, אמרה ליה נאנסתי, אמר לה ולא ערב לך (ואם כן נתרצית ואינו אונס. פירוש מהרז"ו), בסוף אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים, שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו, וקיבלה. ופירש מהרז"ו, דכוונת האשה במה שאמרה שמא אינו רע לך, שאינך רוצה שיתן לך דבר הנאה שאסרה תורה, ואם כל זאת הטבע עושה את שלו, ומתיקות הדבש אינו בטל. וכן בנמשל, שההנאה הוא בטבע ולא בהסכם הרצון, וכל עיקר התורה על הבחירה והרצון ולא על הטבע וההנאה. עכ"ל. ולפי"ז י"ל שצריך לברך על השתיה אחר נטילת הגלולה, כי הטבע עושה את שלו, ולכן גם כאשר ההנאה מנוגדת לרצון, בכל זאת שם הנאה עליה, ומה שרבי התיר את האשה, הוא משום שאין בזה 'רצון', והאשה נאסרת לבעלה רק על ה'רצון', ועל המעל באישה, ולא בהנאה. ואמר עוד (הגרי"ש אלישיב) דתליא בפלוגתת התוספות בשבת (כט: ד"ה ובלבד), והר"ן בחולין (צו:). והעיר עליו מדברי הגר"א (סי' רד ס"ח), שהראה מקור לדברי הרמ"א (שם), מדברי המדרש והירושלמי הנ"ל. ומוכח דס"ל דאינו מברך. וע"ש מה שכתב ליישב. וכ"כ בספר אשרי האיש (ח"א פל"ו סי"ט) בשם הגרי"ש אלישיב, שצריך לברך על שתיית המים, כיון שנהנה מהם. וכ"כ בספר מאיר עוז (ח"ט עמ' 283) בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי. וכ"כ בספר ילקוט יוסף (ארבע תעניות עמ' קי), שאם בולע תרופה בתענית עם מעט מים ונהנה משתייתם, כגון בקיץ, יברך שהכל. וכ"כ בשו"ת משיב נבונים (ח"ו סי' ד). ע"ש. אולם לפי האמור נראה, דכיון שאינו מתכוין להנות מהמים, אלא להעביר את הכדור, אינו מברך על המים, אע"פ שהוא צמא באותה שעה. ובפרט בתענית שמסתמא אינו רוצה להנות מהמים (ולא רק שאינו מתכוין לכך), וכמ"ש כיוצא בזה הרמ"א (סי' תריג ס"ב), ולכן לא יברך עליהם. וכן ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סוף סימן פג) שנשאל בדין מי שצריך לשתות מים בתשעה באב כדי לקחת כדור, אם מברך עליהם שהכל, שהרי בודאי גם נהנה בשתיית המים. וכתב דכיון שהשותה כדי לבלוע כדור אינו מברך, א"כ כל זמן שאינו רוצה להנות, אינו צריך לברך. ע"כ. ומכל מקום י"ל שאין ראיה מדבריו לנידוננו, דהתם מיירי בתענית, שאינו רוצה להנות מהמים, וא"כ י"ל דמשום הכי אינו מברך עליהם, דהוי כהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו שאינה נחשבת הנאה, וכמו שמצינו בפסחים (כו.) מוכרי כסות וכו'. [וע' להר"ן בחולין (לב. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר). וכיוצא בזה מבואר בדברי רש"י בסנהדרין (סב. ד"ה המתעסק וד"ה שכן). וי"ל]. אבל בנידוננו יש לומר דאע"פ שאינו מתכוין להנות מהמים (אלא להעביר התרופה), מ"מ כיון שאין לו כוונה שלא להנות מהמים, צריך לברך עליהם.♦
ענף ב - בדין מי שבולע תרופה באמצעות מאכל או משקה ממותק אם מברך עליו
טז. דברי השמש ומגן דכיון שאין ברכה על העיקר שהיא התרופה, אינו מברך גם על הטפל
ואחר הודיע ה' אלקים אותנו את כל זאת, נבא לדון במי שרוצה לבלוע תרופה באמצעות מאכל או משקה ממותק, אם צריך לברך עליהם, או דלמא כיון שכל כוונתו להעביר את התרופה, אינו מברך עליהם. ובפשיטות נראה, שמברך עליהם, וכמבואר מדברי התוספות בברכות (מה. ד"ה דחנקתיה) ושאר הראשונים שהבאתי לעיל (אות א), שדוקא במים אינו מברך אם שותה משום שחנקתיה אומצא, ומשא"כ בשאר משקים. וכן מבואר מדברי מרן בש"ע (סי' רד ס"ח). ואע"פ שמדברי כמה ראשונים נראה שאין לחלק בין מים לשאר משקין, מ"מ לא חיישינן לסב"ל, וכמו שכתבתי לעיל (אות יד). ע"ש. ולפי"ז ה"נ אע"פ שכוונתו בשתיית האוכל או המשקה להעביר את התרופה, צריך לברך עליהם. אולם ראיתי בשו"ת שמש ומגן (ח"ב או"ח סי' מב אות ב) שכתב דמי שאוכל תרופה מרה, ונותן אותה בתוך פרוסת לחם פחותה מכזית, אינו מברך על הלחם, שהדבר דומה למי שאוכל פת עם השמן שלא יזיקנו, שמברך בורא פרי העץ על השמן, ופוטר את הפת, וכמ"ש כיוצא בזה מרן בש"ע (סי' ריב ס"א), שאפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל, כגון שאכל דג מלוח, ואכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפל. ע"כ. וכ"כ המשנ"ב (סי' רב ס"ק כט), שאם אוכל שמן מפני שחושש בגרונו, ואוכל עמו מעט פת כדי שלא יזיקנו, נקרא השמן עיקר, ופוטר את הפת הטפילה לו. ולפי"ז ה"נ כיון שיש שתי דברים, תרופה ולחם, והתרופה היא העיקר בשבילו, א"כ כיון שהיא מרה ופטורה מברכה, וכמ"ש בש"ע (סי' רה ס"ח), ודאי שפטור לברך גם על הפת, מאחר שהיא טפילה לו. ומה שכתבו התוספות בברכות (מה. ד"ה דחנקתיה), שדוקא אם שתה מים כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו, אינו מברך, כיון שאינו נהנה מהם אא"כ שותה לצמאו, אבל אם שתה שאר משקים כדי להעבירה, שלעולם הגוף נהנה מהם, מברך עליהם אפילו אם חנקתיה אומצא. [וכן כתבו כמה ראשונים, וכמו שהבאתי לעיל]. וכ"כ המשנ"ב (סי' רד ס"ק מב), שאם אכל חתיכת פת להעביר האומצא, מברך עליה, אע"פ שעיקר כוונתו להעביר האומצא, כיון שהחיך נהנה ממנה. ע"כ. אינו ענין לנידוננו כלל, דשאני התם דליכא שני דברים, עיקר וטפל, אלא ששותה מים או שאר משקים לבד, ובזה ס"ל שאם שותה שאר משקים, מברך עליהם, אע"פ שמכוין להעביר את המאכל, כיון שהגוף נהנה מהם. אבל במקום שיש שני דברים, עיקר וטפל, לא יברך אלא על העיקר, ואם אין ברכה על העיקר (כמו בנידוננו, שהעיקר הוא התרופה), אינו מברך גם על הטפל. עכת"ד.♦
יז. דין עיקר וטפל שייך רק בשתי מאכלים, ועוד שגם הטפל טעון ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר
אולם לפע"ד אין דבריו מוכרחים, שכל דין עיקר וטפל שייך בשתי מאכלים, דאז מברך על העיקר ופוטר את הטפל. (ובזה מיירי מרן הש"ע (סי' ריב ס"א) והמשנ"ב (סי' רב ס"ק כט) הנ"ל). ומשא"כ בנידוננו אע"פ שהתרופה היא העיקר אצלו, מ"מ אין הפת נחשבת כטפילה אליה, כיון שהתרופה אינה מאכל, ולא מצינו עיקר וטפל בכהאי גוונא, ולכן צריך לברך על הלחם את ברכתו הראויה. וכ"כ בספר מעשה כהן (ברכות עמ' רמז) בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי. וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' נד אות לט) בשם הגרי"ש אלישיב, שדין עיקר פוטר את הטפל, הוא רק בשני מיני אוכלים, אבל בזה שהרפואה עצמה אינה אוכל, כיון שאינו נהנה ממנה, צריך לברך על הטפל. והובא בספר אשרי האיש (או"ח ח"א פרק לו סעיף סח). ע"ש. ועוד יש להעיר על דברי השמש ומגן, שהרי הא דאין מברכים על הטפל, אינו משום שהטפל אינו טעון ברכה, אלא משום שברכת העיקר פוטרתו, וכמבואר מדברי התוספות בברכות (מד. ד"ה באוכלי) ומרן בש"ע (סי' קעז ס"ה), וכמ"ש הגאון חזון איש (או"ח סי' כז אות ט). וכן מוכח מדברי התרומת הדשן (סי' לא) והרמ"א (שם ס"א), וכמ"ש בשו"ת מנחת העומר (או"ח סי' ה). והובא בשו"ת יביע אומר (ח"ז או"ח סי' לב אות ב), והסכים לזה. ע"ש. וכן כתבו הרבה אחרונים. [וע"ע להגרעק"א בגליון הש"ס בברכות (לו:). ודו"ק]. ובתשובה אחרת כתבתי בזה. ואכמ"ל. ולפי"ז כל דין עיקר וטפל, היינו דוקא כשמברך על העיקר, דאז אינו צריך לברך על הטפל, אבל אם אין ברכה על העיקר (כמו בנידוננו), ודאי שצריך לברך על הטפל. וכיוצא בזה כתב הגאון מפלאצק בשו"ת משיבת נפש (ח"ב או"ח סי' ה), שאם לא אכל מהעיקר כשיעור, ומהטפל אכל כשיעור, צריך לברך ברכה אחרונה על הטפל. ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ז או"ח סי' לב). וכן מצאתי להגאון האדר"ת (ונדפס בס' אב בברכה על פרק כיצד מברכין, עמוד רעא) שכתב שאם לוקח תרופה מרה עם חתיכת סוכר, כדי להמתיק את המרירות, נראה ברור שצריך לברך על הסוכר, ולא אמרינן בזה שהעיקר פוטר את הטפל, דהיינו דוקא כשמברך על העיקר, אבל אם אינו מברך על העיקר, צריך לברך על הטפל. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' פח). ע"ש. ואפילו אם נאמר שהטפל אינו טעון ברכה כלל, אין הכרח לדברי הרב שמש ומגן הנ"ל. ודו"ק.♦
יח. הוכחת השמש ומגן מדברי הגמ', שאינו מברך על הפת, ודחיית הוכחתו
ומ"ש עוד בשו"ת שמש ומגן (שם ד"ה ומה) להוכיח כן מהא דאיתא בברכות (לו.) מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין, לא לבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ע"כ. ומשמע דס"ד דלא יברך בין על השמן (כיון שמכוין לרפואה) ובין על האניגרון (שהוא טפל לשמן), ומשני דאית ליה הנאה מיניה, דהיינו שיש לו הנאה מהשמן, וכיון שיש לו הנאה מהעיקר, צריך לברך עליו. אבל אם לא היה לו הנאה מהעיקר, אלא רק מהטפל (כמו בלוקח תרופה מרה עם פת), אינו מברך עליו כלל. עכת"ד. ויש סיוע לדבריו מדברי הב"ח (סי' רב אות ג), שמשמע מדבריו דלהוא אמינא ס"ד שאינו מברך גם על האניגרון, כיון שאינו שותהו עכשיו אלא לרפואת גרונו. ע"ש. הנה לפע"ד יש לחלק, דהתם מיירי בתערובת אחת של השמן והאניגרון, וכיון ששותה אותה משום שחושש בגרונו, סלקא דעתך דכיון שכוונתו לרפואה, לא יברך עליו כלל, ואע"פ שמעורב בו אניגרון, מ"מ הרי הוא משקה אחד ששותהו לרפואה. ומשא"כ בנידוננו שהלחם עומד בפני עצמו, ואינו מעורב עם התרופה, ודאי צריך לברך עליו את ברכתו הראויה. וכן ראיתי בספר הלכה ברורה (סי' רד סעיף כג) שכתב שהשותה שאר מיני משקה שיש בהם טעם, אפילו אם אין כוונתו אלא לרפואה, כגון ששותה כדי לבלוע תרופה וכיוצא בזה, מברך עליהם לפניהם ולאחריהם, כיון שנהנה גרונו מחמתם. ושם (בבירור הלכה ס"ק טו) הראה מקור לזה מדברי הראשונים הנ"ל. וכ"כ עוד (סי' ריב סעיף טז), שאם העיקר אינו טעון ברכה כלל, כגון שצריך לאכול תרופה מרה ביותר שאינה ראויה לאכילה, צריך לברך על אותו דבר את ברכתו הראויה לו. ושם (בבירור הלכה ס"ק כג) הביא שכן כתב בשו"ת בצל החכמה (הנ"ל), ושכן כתב כיוצא בזה בשו"ת דברי יואל (או"ח סוף סימן יג ד"ה גם הפרמ"ג) לענין ברכה אחרונה. ע"ש. וכ"כ בס' נתיבות הברכה (ברונר פרק כב סעיף נא). ע"ש. וע"ע בס' ברכת ה' (ח"ב פ"א ס"כ).♦
יט. אם בליעת הגלולה נחשבת הפסק בין הברכה לאכילה או לשתיה
עוד רגע אדבר אם בליעת הגלולה נחשבת הפסק (לכתחילה) בין ברכת הנהנין לשתיה או לאכילה. והנה המהרי"ל בתשובה (סי' צב) כתב שאם בירך על יין, וכשטעם נמצא שהוא מים, והיה דעתו לשתות עוד יין, אין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן, כיון שהיתה דעתו לשתות יין, וגם להוציא אחרים (שיש יין לפניהם, או שדעתם לשתות יין) בברכתו. עכת"ד. ומשמע שאפילו אם טעם מהמים, א"צ לחזור ולברך בורא פרי הגפן. ותמה ע"ז המג"א (סי' רט סק"ה), שהרי טעימת המים הוי הפסק בין הברכה לשתיית היין, וכמ"ש בסימן קסז (ס"ו). וכתב דאפשר דס"ל דטעימה כיון שהיא ג"כ אכילה, לא הוי הפסק. וצ"ע. ע"כ. וכ"כ המשנ"ב (שם סק"ח), דשתיית המים אינה נחשבת הפסק, כיון שלא הפסיק בדיבור בינתיים. ע"ש. ולפי"ז כל שכן בנידוננו שאין בליעת הגלולה נחשבת הפסק בדיעבד בין הברכה לשתיה. ואמנם יש להעיר בזה מדברי הרמ"א (סי' ריב ס"א) שכתב דהא דמברך על העיקר ופוטר את הטפל, היינו דוקא כשאוכלם ביחד, או שאוכל את העיקר תחילה, אבל אם אוכל הטפל תחילה, כגון שרוצה לשתות, ורוצה לאכול תחילה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא, או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה, מברך על האוכל תחילה, אע"פ שהוא טפל לשתיה וכו'. ע"כ. ותמה הטורי זהב (שם סק"ו), מהא דאיתא בברכות (מג.) מברכין על הריח משתעלה תמרתו, והא לא ארח עדיין ולא נהנה, ומשני כיון דדעתיה לאורוחי. וא"כ ה"נ נימא דכיון שדעתו לשתות יין, ואוכל תחילה כדי למתק השתיה, א"כ יברך תחילה על היין, ויאכל הגרעין וישתה. ואין לומר דהוי הפסק בין ברכת היין לשתייתו, כיון שאכילת הגרעין הוי צורך השתיה, ודמי לאמירת הביאו מלח או לפתן, דלא הוי הפסק, כיון שהוא לצורך האכילה (סי' קסז ס"ו), וה"נ הוי לצורך השתיה. וכתב די"ל דבזה הוי הנאה אחרת מן השתיה, ולכן הוי הפסק. ע"כ. וכיוצא בזה כתב הפמ"ג (שם במש"ז סק"ו). ע"ש. ולכאורה ה"נ אם בולע את הגלולה אחר הברכה, הוי הפסק בין הברכה לשתיה, שהרי הגלולה היא דבר אחר מהשתיה. אולם יש לחלק, דשאני התם דהוי הנאה נפרדת, ולכן אע"פ שהיא לצורך השתיה (שלא תהיה אליבא ריקנא), הוי הפסק. ומשא"כ בנידוננו שהגלולה אין בה הנאה וחשיבות מצד עצמה כלל, ולכן אינה נחשבת הפסק בין הברכה לשתיה. ובר מן דין נראה, דשאני התם שקודם אוכל את הטפל, ואח"כ אוכל את העיקר, ולכן י"ל דכיון שהיא הנאה נפרדת, חשיבא הפסק. ומשא"כ בנידוננו שתיכף אחר הברכה שותה מהמשקה, וממילא הגלולה נבלעת, ולכן נראה דלא חשיב הפסק. וכ"כ בספר פסקי תשובות (סי' רד הע' 73), שאין בליעת הגלולה נחשבת הפסק בין הברכה לטעימה, כיון שמיד אחר הברכה שותה מהמשקה, והגלולה נבלעת ממילא. אבל אם צריך תחילה למצוץ או ללעוס את הגלולה, ואח"כ לגמוע מהמשקה כדי להקל על הטעם המר, צריך אחר הברכה לשתות מעט מהמשקה, ואח"כ לקחת את הגלולה. ע"ש. וע"ע בספר דרכי הלכה (שמרלר או"ח סי' כה) ובירחון אור תורה (טבת תש"ע עמ' שב).♦
המורם מכל האמור שהבולע תרופה בסיוע מעט מים, אינו מברך עליהם, ואפילו אם הוא צמא באותה שעה, כיון שאין כוונתו להנות מהם. ונכון שיברך תחילה על המים, וישתה מהם על דעת להרוות את צמאונו, ואח"כ יטול את התרופה עם המים. אבל הבולע תרופה בעזרת מאכל או משקה, מברך עליו את ברכתו הראויה, ואין בליעת התרופה נחשבת הפסק בין הברכה לאכילה או לשתיה. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.
♦ ♦ ♦