תגובה למאמר הרב עידוא אלבה בעניין התכלת

הנה מענה לנו להתייחסות הרב אלבה (בגיליון הקודם) לדברים שפרסמנו בקונטרס חותם של אמת (בנספח):
א. כותב הרב אלבה בהערה: "בענין הגזירות האלו מציין בעל חותם של אמת (יכונה להלן חש"א) שעכ"פ לא מצינו בימי רבא איסור כללי על הסחר. אך לענ"ד ממה שאנו רואים על ההקפדות שלהם הדעת נותנת שמה שנמצא בפיקוחם קל יותר לגזור עליו וקשה יותר להשגה ליהודים."
לא רק שלא מצאנו, אלא מצאנו שההקפדות היו דווקא על הסוגים המלכותיים ולא על סגול בכלל, שהיה בהיתר גמור.
ממשיך הרב אלבה: "ובכל אופן, גם אם בימי רבי יוסי ובימי רבא הדברים לא היו קשורים לגזירות הכלליות של הרומאים כדי לשמור על הבגדים המיוחדים לקיסרות, סביר להניח שבימי רבי יוסי כבר היה פיקוח רומאי על הצביעה שמנע גישה קלה ליהודים".
זו המצאה גמורה, כפי שהבאנו בקונטרס, שהגזירה של נירון כבר עברה ובטלה, וגם היא לא היתה אלא על ב' מיני סגול, וגם זה לא נאכף אלא בעיר רומי בלבד. ה"סביר להניח" של הרב אלבה הוא התעלמות מכוונת מן המציאות להתאים למגמתו שכבר קבע מראש.
"ואנו יודעים שבימי רבא שלט באיזור ארץ ישראל וסוריה קונסטנטיוס, שידוע שהוא רדף את היהודים, ומסתבר שהוא זה שגזר על התכלת ועל קידוש החודש כמובא בגמרא בסנהדרין."
זה יפה כהשערה בעלמא, להמציא שהיתה גזירה על התכלת בכוונה לרדוף את הדת, אבל אין סיבה להעדיף השערה כזו על פני דברי רש"י המפורשים שנעצרו ע"י חיל פרסיים, ואכ"מ.
ב. על הגזירה שבקודקס יוסטיניאנוס כותב הרב אלבה בהערה: "בעל חש"א הביא חוקר שטוען שגזירה זו אינה מכוונת אלא על הצבעים שהוזכרו בה [א"ה בלטה אוקסיבלטה ואינטינה], וזה לא כלל תכלת. אך בספר סדר הדורות על הפורפרא עמ' 10 – 12 דן בזה וכתב שמסתבר שלמעשה יהודים לא יכלו לגשת לבתי הצביעה להכין תכלת כשהם נעשו רכוש הקיסרות עוד לפני כן, וכל שכן במצב זה, שבו נאסר לפרק את הפורפורה לתוך צמר. ועוד נראה שמאחר שחל איסור לכל אדם פרטי לפרק את הפורפורא לצמר, נאסרה גם הכנת התכלת, כי משמע שעיקר האיסור הוא עצם השימוש בפורפור לצביעה שאינה מיועדת לבגדי המלכות."
כל מי שעיין פעם בהיסטוריה של הגזירות, וכמובא בחש"א, מבין מעצמו עד כמה אי אפשר לסמוך על הממצאים הבלתי מדוייקים והשערותיו הבלתי מבוססות של הקונטרס "סדר הדורות על הפורפורא" של הרב רפמן, וכרוב מפיצי הקונטרסים למיניהם, שאין יודעים ימינם משמאלם.
האיסור "לפרק את הפורפורא לצמר" הומצא ע"י פרופ' עמר בספר הארגמן (עמ' 165, ציינו הרב רפמן בסדר הדורות שם), כשכוונתו לאסור גם השימוש בחלזונות. בתרגום של בלום (המובא בחש"א) התרגום מדוייק, שם מבואר שאסור לצבוע ולמכור צבעים אלו, וזה מוכח מתוך ההקשר שמדבר על מכירה ולא על החלזונות עצמם. לא נאסרו אלא הצביעה והמכירה של ג' צבעים מסויימים אלו, וכדברי ריינהולד (מובאים בחש"א): "כל סוגי הסגול האחרים לא היו כפופים לפיקוח; צובעים וסוחרים פרטיים בסגול עדיין שגשגו ברחבי האימפריה." שוב התעלמות מוחלטת מצד הרב אלבה.
"ועוד כתב בסדר הדורות שבכל אופן החוק שפורטו בו הצבעים יצא יותר מאוחר בבסיליקה בלי להזכיר את שם הצבעים, וא"כ עכ"פ יותר מאוחר זה כלל את כל הצבעים."
הבסיליקה אינו אלא קיצור מחוקי יוסטניאנוס, וגם הבסיליקה עצמה נגזרת ממקורות ביניים כמו הפרשנות היוונית של תלאיוס. היתה חסרה סמכות משפטית משלה וייתכן שאפילו לא פורסמה רשמית (ראה מאמרו של ואן בוכהוב, A Companion to Byzantine Law עמ' 312-5). עכ"פ חוק זה (19.1.80) כתוב בו כדלהלן:
1. Μηδεὶς βάπτέτω ἢ πιπρασκέτω πορφύραν, μήτε ἐν μεταξῇ, μήτε ἐν ἔριῳ. ὁ δὲ πωλήσας καὶ δημεύεται, καὶ κεφαλικῶς τιμωρεῖται.
2. Καὶ ὅτι μηδεὶς βαπτέτω ἢ πιπρασκέτω πορφύραν. ὁ δὲ πωλήσας δημεύεται καὶ κεφαλικῶς τιμωρεῖται.
[תרגום: "1. אל ייצבע איש או ימכור ארגמן, לא במשי ולא בצמר. והמוכר – רכושו יוחרם, והוא ייענש בעונש מוות. 2. ושלא יצבע איש או ימכור ארגמן. והמוכר – רכושו יוחרם, והוא ייענש בעונש מוות." 2 הינו כפול מ-1, כרגיל בחוקי הבסיליקה.]
כפי שכתבנו שהבסיליקה אינה אלא קיצור מקודקס יוסיטניאנוס, אין ספק שגם בזה כוונת הבסיליקה לסגול המלכותי, כלומר לאלו הצבעים שנאסרו בחוקים הקדמונים, וכמש"כ סטייגרוולד להוכיח ('Das kaiserliche Purpurprivileg in spätrömischer und frühbyzantinischer Zeit', עמ' 238 הע' 233).
ובאמת לא יאומן כי יסופר את ההשערה ההזויה כאילו לא התכוונו למה שכתבו ולא אסרו רק הצבעים שהזכירו אלא גם את כל הצבעים כולם- אם כן למה הזכירו אותם?!
"וגם הביא שבשנת ד' קלה מוצאים חוק שמי שישתמש בספינה המיועדת לדיג של הפורפרה יקנס, ורואים מזה שכוונת הגזירה היא כללית."
מה שרואים מזה הוא רק חוסר הבנה מצד הרב רפמן^[1] והרב אלבה. מדובר בספינה השייכת למלכות המיועדת לצידת פורפורה שאסור להשתמש בה לכל שימוש אחר, ואין בזה קשר לצידה פרטית, שהיתה בהיתר גמור.
ג. על הגזירה של שנת 424 כותב הרב אלבה "וגם החזקת סיבים צבועים בנול האריגה נאסרה", ובהערה: "כך עולה מלשון הגזירה בשנת קפ"ד שהביא בעל חש"א בעמ' 46 "אל לו לאדם לארוג בביתו או ליצור בכל דרך חלוקי משי אשר נצבעו בצבע סגול, ואל לו לאורגו עם שום צבע אחר. על האנשים להביא מבתיהם ולמסור את כל החלוקים אשר אריגם נצבע בדם החלזון הסגול. אין לארוג במסכת כל סיב אשר נצבע בסגול, וסיבים אשר נצבעו כן לא יסובבו ולא יוחזקו בנול האריגה המהדהד", וכך טען רפמן בסדר הדורות. אך בעל חש"א הביא את החוקר ריינהולד שטוען שהגזירה בשנת קפ"ד "לא כללה גדילים שנצבעו בסגול ימי (קונכיליום), וגם בגדי משי שנצבעו בקונכיליום המעורב בניואנסים אחרים של סגול לא נאסרו". עכ"ד. ואינו נראה לי, שכן נראה שהחזקת סיבים צבועים בסגול נאסרה, כי רצו שלא יתקיים שום דבר שצבוע בפורפורה בידי אחרים."
לשון הגזירה שהעתיק כאן הרב אלבה אינו פרי ידינו אלא נמצא בצילום של הקונטרס לבוש הארון (שהבאנו כדי להגיב עליו), אשר כמצופה אינו מוסר תרגום מדוייק. נוסח הגזירה:
“Nulla stamina subtextantur tincta conchylio nec eiusdem infectionis arguto pectine solidanda fila decurrant”.
תרגום: "שום חוטי ערב לא יישזרו צבועים בקונכיליה (=סגול) וגם לא ירוצו חוטים מאותו צבע שצריך לחזקם במסרק החד".
המסרק החד (pectine) הוא חלק מסויים מנול אריגה. מדובר באיסור באריגת בגדים עם חוטי סגול, ולא בחוטים שאינם ארוגים בו.
ממשיך הרב אלבה: "הצבעים האחרים שהוזכרו בגזירה לא באו למעט צבעים אחרים מפורפורה אלא הכוונה היא על עירוב צבעים שלא הופקו מהפורפור. הם גזרו שלא תהיה קולא לאדם שעירב את הצבע מהפורפור עם צבעים אחרים שאינם מהפורפור כדי שהגזירה תהיה מוחלטת."
סמך בזה שוב על התרגום המשובש.
הנה לטינית של הגזירה (עם האנגלית):
“Nec pallia tunicasque domi quis sericas contexat aut faciat quae tincta conchylio nullius alterius permixtione subtexta sunt.”
(English: “Nor shall any one weave or make in his home silken cloaks or tunics dyed with purple without the admixture of some other color”.)
ותרגומו: "אל לו לאדם לארוג או ליצור בביתו חלוקים או טוניקות של משי צבועים בסגול, בלי שיהא מעורב עם שום צבע אחר".
כלומר, רק אלו הבגדי משי שצבועים לגמרי בסגול היו אסורים, לא אלו שנצבעו עם צבעים אחרים, וכדברי ריינהולד, ולגמרי להיפך מדברי הרב אלבה.
עוד מדברי הרב אלבה: "ולענ"ד כיון שאסרו החזקת סיבים שיועדו לאריגת בגדים ואמרו "שסיבים כאלו לא יסובבו", ולא אומר במפורש שאך ורק מי שמכין מסיבים בגד יחשב כעובר על הגזירה, מי יהין לצבוע את החוט שלו לתכלת ולומר זה מותר כי אני לא התכוונתי לעשות בו בגד".
ואחרי שרואים את התרגום האמיתי ניתן להבין עד כמה רחוקים דברי הרב אלבה מן האמת, שהרי בגזירה הודגש שוב ושוב שהאיסור הוא רק על בגדים צבועים כולו בפורפורה, והסיבים הנזכרים נאסרו רק כשהם בתהליך האריגה. היה כדאי להרב אלבה לקבל דברי החוקר ריינהולד במקום לכתוב השערות בדברים שאין לו יד ורגל בהם.
♦
תגובת הרב עידוא אלבה
ראשית רצוני להבהיר שכל הבירור בענין זה הוא כדי לראות האם יש הגיון לתלות את גניזת התכלת בקשיים שהערימו הרומאים והביזנטים על הכנת צבע מהחלזונות. בגמרא מבואר שעד ימי רב אחאי, שהוא כנראה סוף תקופת האמוראים (רב אחאי בר הונא נפטר בשנת 506 למנינם), הייתה עדיין תכלת, וגם משמע משאלת הגמרא היכא צבעיתו שהיודעים איך צובעים תכלת הצטמצמו. הסברה שמותאמת להנחה שחלזון התכלת הוא חלזון הצבעים היא שכדי להכין ממנו תכלת זקוקים לידע ואמצעים שהיו בבתי הצבע שהיו בשליטת הרומאים והביזנטים, ושימשו בדוקא לצבעים מלכותיים. אמצעים אלו הם גם כלי הדיג ומרחבי הדיג. כאשר הגויים צדים את החלזון ממקור בו הוא נמצא, ואינם מאפשרים גישה לכלי הדיג שלהם, האפשרות של היהודים לצוד אותו מאותו מקור שבו הגויים צדים מצטמצמת מאוד. גם לפני החורבן וגם אחרי החורבן יהודים היו יכולים להתמחות בצביעה ולעבוד בבתי הצבע הכלליים ולהפיק מהארגמון תכלת לציצית, כפי שעשו גם הגויים כשרצו תכלת. המשך הפקת התכלת מיד אחרי החורבן נעשה בקלות יחסית, למרות צמצום היהודים בארץ. אך כאשר יש שלטון של רומאים ופיקוח הדוק על בתי הצבע שהחלזונות שנמצאים במקום ישמשו אותם לצרכיהם נוצר קושי להמשיך להתפרנס מצביעה, וממילא צומצמו היודעים איך להכין את התכלת. לכן איננו צריכים להביא ראיה שהיו גזירות שאסרו לחלוטין ייצור תכלת, אלא אדרבה, אם בימי הגמרא האיסור להכין תכלת לא היה מוחלט הדבר מובן יותר. די בכך שאנו יודעים שהערימו קשיים על ייצור צבעים מהפורפורה ועל דיג מהפורפורה כדי לייחד אותה לצרכם, כדי להבין שזה פגע בייצור התכלת. הסברה העולה מזה היא שלא היתה ליהודים גישה חופשית למקום צידת החלזונות ולבתי הצבע שלהם, וזה גרם קושי בהשגת תכלת. ואם נמצא שאחרי זמן חתימת התלמוד ההקפדות גדלו והקושי גדל, הדבר מובן עוד יותר שככל שהתגברו הקשיים היא הלכה ונעלמה. בפרט שכפי שנראה להלן שמדובר בגזירות שאינן גזירות שמד, ובהן לא נצטוינו למסור את הנפש.
א. קישור המצב בימי רבי יוסי לשלטון הרומאים על הפורפורה
בעל חש"א טוען שאין מקום לקשר את דברי רבי יוסי בספרי לפיקוח הרומאי, כי הגזירה של נירון כבר בטלה. אך לא קישרתי בין זה לנירון קיסר, אלא לעצם השלטון הרומאי. כתבתי אפשרות לפרש שלזה רומז רבי יוסי בשאלה שאין התכלת מצוי, ואליו מתכוון הזקן באומרו שהחלזון הוא בין הרים, ושיש סביביו ססמניות שמכישות. וקשה, כיצד אמר שהיא בתוך ההרים כשמדובר בדבר הנמצא בים? והתשובה מובנת לפי הנחה שהדבר קשור לשלטון הרומאי. להבנתי, רבי יוסי שאל איך הוא מתפרנס, כי רבי יוסי הבין שהשלטון הרומאי יוצר בעיות בהשגת התכלת בגלל היותנו תחת שלטון הרומאים, שמצמצמים את הגישה לבתי הצבע, אך לא ידע עד כמה הדבר קשה. והזקן השיב לו שהשלטון הרומאי מסכן את היהודים שעוסקים בהשגת התכלת, ובכל זאת אנו מערימים על השלטונות ומסתכנים בשבילה. ור' יוסי אמר שזה מראה לנו מה שיקרה, שלבסוף תגנז התכלת ותהיה שמורה לצדיקים.
אלא שרבי יוסי נפטר בערך בשנת 160 למנינם, ולשליטה שיצרה מונופול של הקיסרות יש ראיה רק מהמטבע משנת 213 למנינם של נשר שבין רגליו נמצא הארגמן קה"ק. אין זה פירכה להסבר שכתבתי, אך עכ"פ אין ראיה ברורה שהשלטון צמצם את הגישה לבתי הצבע בימי רבי יוסי.
מהרב רפמן שמעתי הסבר אחר. לדעתו, רבי יוסי שאל איך הוא מתפרנס מכיון שלצוד חלזון זה מלאכה קשה שלא מתאימה לזקנים היות ואין החלזון מצוי, וכשצדים אותו הרבה הוא מתמעט. והשיב לו אותו זקן שהוא מכיר מקום מיוחד מוקף בהרים (או שההרים הם בתוך הים) שאליו לא מגיעים כל כך אנשים בגלל היותו מוסתר והסכנה מהסממניות שמכישות, ובכל זאת הוא מצליח לקחת משם את החלזון כי שם הוא מצוי הרבה. וכיצד לקח? אולי על ידי חכמה שעשה שלא יכישוהו הסממניות, כפי שכתב בפירוש המיוחס לראב"ד. ועל זה אמר רבי יוסי שכנראה מקום זה שמור מהשמים כדי שתמיד ישאר אוצר גנוז לצדיקים שבו ישארו חלזונות. גם הסבר זה תואם להנחה שחלזון התכלת הוא חלזון הצבעים, כי י"ל שבגלל להיטות הרומאים לחלזונות הם נהיו נדירים ולא מצויים לכל. מכל מקום לא נראה לי להסביר כפי שכתב הרב פארדו ששאלו ומי מצוי מפני שפעם בשבעים שנה ממש אפשר לצוד אותו, כי לא נראה שיש בעל חי שאפשר לצוד אותו רק פעם בשבעים שנה, אלא נראה שעולה פעם בשבעים שנה היינו שלעיתים נדירות מאוד תצליח לקחתו מבלי לעשות מאמץ. וזה כבר תואם גם לפירוש ששאלו בגלל שלזקן לא מתאים לעסוק בדבר קשה כזה.
ב. הגזירה בימי רבא
את מה שנאמר בסנהדרין יב "שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו - תכלת, בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום", קישרתי לשלטון קונסנטינוס, מפני שסמל שלטונו הוא הנשר, והגיוני שבימיו היו צרות ליהודים בענין התכלת, ובפרט שרואים יותר מאוחר את ההקפדות שלהם על הפורפורה בכלל, לכן הדעת נותנת שהיה קל להתאנות ליהודים בענין הסחר בתכלת.
בעל חש"א כתב שאין סיבה להעדיף השערה זו על פני דברי רש"י המפורשים שנעצרו ע"י חיל פרסיים, ובכלל גם מאוחר יותר ההקפדות היו דווקא על הסוגים המלכותיים ולא על סגול בכלל, שהיה בהיתר גמור.
לדידי אין הכרח לומר שהשערה זו עדיפה מזו, גם אם מדובר בפרסים יש כאן רמז שהשלטונות הקפידו על הסחר בתכלת. אך עכ"פ לכאורה יש קושי בדברי רש"י שהכוונה לפרסיים, שכן לא מצינו עליהם את הביטוי נשר. ביד רמה כתב שיש על זה פסוק בדניאל על החיה שיש לה כנפים של נשר, אך העירו על זה במתיבתא שבדניאל הנשר הוזכר בקשר לבבלים. ויותר נראה לי שדברי רש"י יובנו לפי מה שכתב רבינו חננאל "יש מי שאומרים עכבן המלך כי נשר הוא מלך. כדכתיב הנשר הגדול. ויש מי שאומרים עיכבן המטר הנושר מן השמים". ולפי הפירוש הראשון י"ל שהכוונה למלך הפרסיים ולחייליו, כדברי רש"י. אך בכל זאת הענין דחוק כי למה צריך לומר את הדבר בלשון סתר, כאשר בבבל לא גזרו על המצוות. וגם כפי שהעיר בזה הבן יהוידע, בפשטות מדובר ששלחו את זה מארץ ישראל ושם היה שלטון רומי שגזר על מצוות. ועל כן הדבר מובן יותר אם הכוונה למלך ולשלטון הרומי שהוא המלך בטבריה, וכך פירש בבן יהוידע (וביאר ששלטון רומי הם צאצאי עשיו שנאמר עליו "אם תגביה כנשר", והמנחה ששלח לו יעקב הם תק"ן בהמות כמנין נשר^[2]). אכן אין הכרח לומר שמדובר בגזירה רומאית, העיקר להבנת הענין הוא מה שנראה בהמשך לגבי ההקפדות של הרומאים בהמשך הדורות.
ולגבי הקפדות הרומאים לא נראה לי הקביעה של רנייהולד שההקפדות לא היו על על כלל הסגול כפי שנראה להלן. היות ואין לי גישה לחוקים המקוריים הסתמכתי על מה שכתבו אחרים, ורק עתה קיבלתי רשימה של גזירות עם תרגום. אך לדידי אין נפק"מ בפרטי הפרשנויות לגזירות, באיזה גזירה אמרו כך, ובאיזה אמרו כך, כי עיקר הענין מוסכם, שלרומאים היה מונופול על ייצור הצבעים, והם רצו בו כדי שהחלזונות ישמשו לצרכי השלטון, וממילא מובן שהם הערימו קשיים על שימוש בתי הצבע והדיג ועל ייצור צבע פרטי, וצמצמו בזה את היודעים להכין תכלת. ובכל זאת אעיר כמה דברים, כדי לנסות להעמיד דברים על דיוקן.
ג. הגזירה בשנת ד' קכד (364)
כתבתי את תאריך הגזירה לפני מה שציין הרב רפמן, וראיתי עתה את התרגום של הרב טטלבוים, וכעין זה מתרגם המחשב:
FECUNDAE ATQUE DISTRAHENDAE PURPURAE VEL IN LANA QUAE BLATTA VEL OXYBLATTA ATQUE HYACINTHA DICITUR, FACULTATUM NULLUS POSSIT HABERE PRIVATUS.
שום אדם פרטי לא יהיה רשאי לעסוק בייצור או מכירה של ארגמן, או של צמר הצבוע בצבעים הנקראים Blatta ארגמן כהה/ שחור, Oxyblatta ארגמן בהיר/אדמדם, וגם-Hyacinthina סגול-כחול.
SIN AUTEM ALIQUIS SUPRA DICTI MURICIS VELLUS VENDIDENT, FORTUNARUM SE SUARUM ET CAPITIS SCIAT SUBITEM ESSE DISCRIMEN.
אם מישהו ימכור צמר צבוע בצבע המופק מהחילזון (מורקיס) הנזכר לעיל, שידע כי הוא מסכן את רכושו (fortunarum suarum) ואת חייו
בתוכן המדוייק של הגזירה יש כאן שני דברים שלא התבררו.
האחד הוא פירוש המילה DISTRAHENDAE - במחשב תרגמו למכור, וכ"כ חש"א עמ' 30 בשם בלום, אך זהר עמר (עמ' 165) כתב שלפי מה שבירר עם ד"ר שפרה שנול משמעות המילה היא לרסק (גם בהוראת לבקע, להפריד), ולכן הוא מפרש שהכוונה היא לשבירת הקונכיות כדי למצות את הצבע מהבלוטה.
והשני הוא לגבי המילה הייקינטא י"ג ינטינא. אם הוא הייקינטה - הוא כחול או כחול סגול, אם הוא ינטינא הכוונה היא לסגול, ובעל חש"א מצדד כגרסה זו. לגבי השאלה מה כוללת הגזירה הבאתי את דברי הרב רפמן שכתב שיש מקום לפרש שכל הצבעים נאסרו, וכתב שבכל אופן גם אם זה לא כך הדבר הקשה על ייצור התכלת.
בתגובה למאמרי, כתב בעל חש"א שמתוך ההקשר מוכח שמדובר על מכירה ולא על החלזונות עצמם, ועל האפשרות שכל הצבעים נאסרו הוא מקשה למה פורטו רק ג' צבעים.
אך לענ"ד אין נפק"מ לגבי פירוש המילה DISTRAHENDAE. גם אם התרגום הוא למכור, נראה שגם הכנת הצבע נאסרה, שהרי לפני כן אסרו את הצביעה, ובכללה הייצור. ולגבי השאלה אם כל הצבעים נאסרו, יתכן שהוזכרו הצבעים שהיו רגילים לעשות, ואין זה אומר שמותר לצבוע בצבע אחר. לפני הצבע הייקינטא או ינטינא כתובה המילה ATQUE שמשמעותה "וגם", משמע שזה חידוש שגם היא נאסרה. ואפשר שניסחו כך כיון שצבע זה לא היה בשימוש של הקיסר, שבאותו זמן הם השתמשו בעיקר בארגמן כהה או בהיר.
בכל מקרה לא נראה כפי שכתב בעל חש"א שלא נאסרו כל מיני הסגול, כי מי אמר שהיו מיני סגול אחרים שמותרים, ודוקא אם מוזכר בגזירה זו ינטינא ולא הייקינטא הענין יותר מובן כי בסופו של דבר נראה שגזירה זו לא מנעה לחלוטין את יצירת התכלת. גם אם נאסר רק ארגמן וסגול, יש להניח שזה יצר קושי בייצור התכלת, שלא איפשרו ליהודים לגשת לבתי הצבע הקיסריים מפני שהם מיועדים לייצור צבעי הקיסרים, והקיסרות שלא ששה לעזור ליהודים. עצם הקושי בהתמקצעות בהכנת הצבע גרם את מיעוט היודעים ועוסקים במלאכת הצביעה של התכלת. ויתכן שבאותו זמן הגויים כבר לא היו משתמשים בצבע תכלת מהמורקס, וזה גרם במשך הזמן שאחר כך נשכח איך ליצור תכלת.
ד. הגזירות סביב שנת קלה, קסז (406)
לגבי התקנות על הדיג, אני מסכים עם חש"א שכנראה גזירות אלו הן על ספינות הדיג של השלטון. אך כפי שכתבתי כאן בהקדמה, נראה שזה עצמו גרם לפגיעה בייצור התכלת, שכן יכולת היהודים לדוג בעצמם ממקומות אחרים מצומצמת כאשר אסור להם להשתמש בכלי הדיג של הגויים, והמרכזים בים בהם נמצאים החלזונות נתון למלכות ולספינות הדיג שלהם.
לגבי שנת 406 הרב רפמן בסדר הדורות הביא שבשנה זו יש גזירה שעליה חתומים הקיסרים ארקדוס, הונריוס, ותיאודסוס. ובה נאמר "משי צבוע בפורפורה וגלם משי מכל סוג שהוא ימסר רחוץ למחסן הקיסרי. קנס של עשרים פאונד זה יפקד על מנהלי לשכת המיסים אם ינתנו לעבור על החוקים הקיסריים". כמו כן כתב שהם חתומים גם על המשפטים הבאים "אנחנו לא מתירים בדי צמר צבוע עם צבע מהול לחקות המורקוס הקדושים, וגם לא מתירים צבע הצבוע תחילה באדום ורד להיות צבוע אחריו בשום צבע, אבל אנחנו לא מונעים מהזכות לצבוע בד טבעי בשום צבע אחר".
לגבי החלק השני לא ברור לי שנת הגזירה, עכ"פ מגזירה זו נראה שגם צביעה על גבי צמר נאסרה.
ונראה שקיסרים אלו צמצמו עוד יותר את השימוש בפורפורה לציצית, כי יש כאן שלב בו היתה התייחסות לבדי צמר שלא תהיה בהם כל תערובת מצבע המורקס הקדושים. ונראה שהדבר פורט בבדי צמר משום שזה מה שהיו רגילים לעשות, והקיסרים לא הסכימו לזה. גם האדום שאחריו מוסיפים צבע נראה כפירוט מיוחד למה שהיו רגילים לעשות, וכיון שהקיסרים לא היו רגילים לעשות זאת בבגדיהם חשבו שזה יהיה מותר, והגזירה באה להבהיר שכל שימוש בצבע מפורפורה לבגד נאסר, גם אם הקיסרים לא עושים כך. מסתבר איפה שאחרי גזירה זו יהודים היו צריכים להסתיר את הענין שהציציות שלהם צבועות במורקס, ושהם עוסקים בצביעת צמר ממורקס.
ה. הגזירה של שנת ד' קפד (424)
נוסח הגזירה שמספרה 11.9.4 הוא:
"איש לא יעז לקנות או למכור קונכיליא השמור לשימוש קיסרי בלבד.
כל מי שיארוג, יכין או יחזיק בביתו קונכיליא קיסרי – רכושו יוחרם לטובת האוצר.
אין לאדם לארוג או להכין בביתו גלימות או טוניקות משי הצבועות בקונכיליא טהור שאינו מעורב בצבע אחר.
מי שיעז לבצע או להחזיק בדברים האסורים – ייענש בעונש מוות.
שום חוטי ערב לא יישזרו צבועים בקונכיליא וגם לא ירוצו חוטים מאותו צבע שצריך לחזקם במסרק החד".
החוקר ריינהולד טוען שהגזירה בשנת ד' קפ"ד לא כללה גדילים שנצבעו בסגול ימי (קונכיליום), וגם בגדי משי שנצבעו בקונכיליום המעורב בניואנסים אחרים של סגול לא נאסרו.
ואכן בגזירה זו מדובר על טוניקות משי, ולפי זה נראה שדוקא משי נאסר, גם נראה שבגזירה זו הוחלט בניגוד לגזירה הקודמת של תיאודסוס כן להתיר מהילת צבע אחר במורקס. ואף שגם על גזירה זו חתום תיאודסוס, י"ל שהראשונה נאמרה בזמן שהוא לא שלט בפועל, כי הוא הומלך בהיותו בן 8, ובתחילה השלטון היה בידי אחרים. לכן אין קושי להניח שהוא החליט לשנות ממה שנכתב בשמו בילדותו. אך מה שכתב ריינהולד שקונכיליום הוא סגול ימי והיה מותר עירוב של נינאנסים אחרים של סגול לא נראה לי, כי בפשטות לא מדובר דוקא על סגול מיוחד. נראה שקונכיליום הוא כינוי לצבע המופק מהחלזונות, ולאו דוקא סגול. בכל הגזירות נראה שמורקס פורפורה וקונכיליום הם שמות כלליים לצבע המופק מחלזונות, והצבעים האחרים המדוברים כאן שהותר לערבם היינו צבעים שלא מופקים מפורפורה יחד עם צבע שהופק ממורקס, שכך יוכל הנתינים שלו ליהנות עכ"פ מצבעי הפורפורה ולקיסרות ישאר הייחוד בצבע הטהור.
מכל מקום, כיון שכאן משמע שנאסרו רק בגדי משי, נמצא שההרחבה בכל צבע אפילו בתערובת גם לבגדי צמר שמשתמעת מהגזירה הקודמת היתה באמת רק לזמן קצר, וזה מסביר את הענין שעדיין היה צמר לציצית. אך עכ"פ גם כשחזרו וצמצמו את הגזירה לבגדי משי נשארה בעיה להשיג תכלת דרך בתי הצבע של הקיסרים, שהם לא הכינו תכלת וייעדו את הייצור בהם למשי של הקיסרים. ולא יכלו להשיג מהם צבע לצבוע צמר לציצית, שכן המורקס היו מיועדים לצבע עבור הקיסר.
ו. הגזירות בזמן חתימת התלמוד ואחריו
חתימת התלמוד היתה בערך בשנת רס (500 למנינם).
הרב רפמן ציין שבשנת ד' רל (470 למנינם) הקיסר ליאו גזר עונש מות על מי שיעז לעשות דיו מדם פורפורה, כיון שהפורפורה שימשה כדיו לחותם המלכות. דבר זה מראה ששימוש בפורפורה היה לצרכי המלכות, ומובן שזה הקשה על ייצור התכלת.
עוד כתב הרב רפמן שמצינו את החוק שמגביל את השימוש הפרטי במורקס קיים בשנת ד' רפט (529 למנינם). כתבתי שכנראה הכוונה היא לכך שאז נקבעו כל החוקים וקובצו בקודקד של יוסיטיאנוס, אך מערכת חוקים זו נשארה קיימת עוד מאות שנים, וחודשה בגזירות הבסילקא, כפי שנראה להלן. אמנם זהר עמר כתב שמכל מקום בימי יוסטיניאנוס הקיסר, ששלט בין השנים 527 – 565 למנינם, היתה יותר ליברליציה בענין זה. ולענ"ד זה מתאים לרוח החוק שהכל לפי החלטת הקיסר. אך ציינתי שיחד עם ההקלות, היה אצלו יחס עויין ליהודים, ועצם החוק נשאר בעינו, על כן מסתבר שההקלות בזמנו לא היו כלפי היהודים. הרב רפמן העלה סברה שכאשר הגזירות על היהודים נבעו מגזירות שמד לא לקיים את המצוה, היהודים חירפו נפשם לקיימה, אבל כשהיו מאות שנים שהגזירות היו בעיקר להנאתם כדי לשמר להם את הארגמון לבגדי היוקרה, לא ראו חכמים צורך להלחם כל כך בגזירות אלו, ולכן נשכחה התכלת. וזו לדעתי סברה יפה.
ז. גזירת הבסילקא
גזירות הבסיליקא הן מהביזנטים בשנת 867 למנינם (הנוסח הסופי הוצא על ידי הקיסר בסיליוס הראשון ואוחד על ידי בנו לאו השישי). נוסח הגזירות מבוסס על הקודקס של יוסטיניאנוס, והן ייועדו לחדש את חוקי הביזנטים הראשונים בשפה המדוברת, שהיתה יוונית. חוקים אלו משמרים את העיקרון המרכזי של המונופול הקיסרי על הפורפורה.
הרב רפמן הביא בסדר הדורות (עמ' 16) את דברי הקיסר ליאו השישי משנת 886 למנינם "אינני יודע את הסיבה שהקיסרים הקודמים שהיו מלובשים כולם בבגדי פורפורא גזרו ששום דבר מהסוג הזה לא ימכר, ואפילו לא התירו לאף אחד למכור או לקנות מהצבע הזה... הננו גוזרים שמכירת טלאים ושיירים מאריגי פורפורא לא ייאסר". מלשון הגזירה בבסילקא עולה שהחוק היה גם של צמר, ועל כן נראה שדברי הקיסר הנ"ל מוסבים גם על של צמר, שהוא בא להתיר במקצת מה שהטילו קודמיו איסור גורף. זאת אומרת שהוא מודיענו שמאות שנים היה כל חלק של בגד, גם של צמר וגם של משי, אסור בצביעת כל צבע, והוא מתיר צביעת שיירים וטלאים.
ככל הנראה זה מצביע על החמרה בענין אחרי חתימת התלמוד, ובגלל זה היהודים הפסיקו לקיים את מצוות התכלת עוד לפני ליאו השישי, שכן במדרש תנחומא ובמדב"ר נאמר שהתכלת נגנז ואצל רב אחאי בעל השאילתות אין דיני תכלת. מסתבר איפה שאחרי שהרומאים לא צבעו תכלת מהמורקוס, ולא הסכימו לצביעת בגדי צמר כלשהם בצבע מהמורקוס הקדושים, היהודים כבר לא ייצרו ולא ידעו לייצר תכלת.
ח. לענ"ד כל זה מביא למסקנות הבאות:
א. דברי רבי יוסי והזקן בספרי על הקשיים בהשגת התכלת שבנחלת זבולון מתאימים לכך שחלזון הצבעים הוא חלזון התכלת. בין אם נפרש כוונתו שבגלל שלטון הרומאים נהיה קשה להשיג תכלת, ובין אם נפרש כוונתו שבגלל עצם השימוש המרובה בחלזונות לצורך העמים חלזון התכלת לא היה מצוי, הדבר מתייישב היטב.
ב. גם המעשה שהיה בימי רבא שתפסו אנשים שהביאו תכלת מתיישב היטב לפי ההנחה שחלזון הצבעים הוא חלזון התכלת, בין אם מדובר בנשר פרסי, ובין אם נאמר, מה שמסתבר יותר, שמדובר שם בנשר הרומאי.
ג. בימי השלטון הרומאי ביזנטי על בתי הצבע (שלאחר הכיבוש הערבי עברו לביזנטיון) נוצרו קשיים כתוצאה ממה שהרומאים ואחריהם הביזנטים הגבילו את השימוש בפורפורה ובבתי הצבע, ובכלי הדיג שלהם. למרות שלפעמים הקילו במה שאסרו רק צבעים מסויימים, ולפעמים אסרו רק במשי, מכל מקום באופן כללי נמשכה המגמה לייחד את בתי הצבע והפורפורה והצבעים המופקים ממנה לשימוש של הקיסר, ומסתבר שזה יצר קושי לצוד את החלזונות, ומיעוט של היודעים איך להכין תכלת.
ד. נראה מדברי הקיסר לואי השישי שבמשך מאות שנים לפניו היתה מניעה מוחלטת של שימוש בפורפורה לצבע פרטי, וי"ל שזה כנראה גרם לגניזת התכלת.
ה. הקישור בין שימוש הרומאים בפורפור לתכלת מחזק את ההנחה שהתכלת היא מאותו פורפור שבו השתמשו הרומאים לצביעה. דוקא ההנחה שלא היה איסור מוחלט וגזירת דת מבהירה יותר כיצד בימי האמוראים עדיין היתה תכלת, אך עם הזמן נשכח איך להוציא תכלת מהפורפור.
תגובת בעל חותם של אמת
הרב אלבה, בתגובתו אלינו, ממשיך במגמתו להוכיח הקשר בין גזירות הרומאים על הסגול לבין גניזת התכלת, למרות שכבר הוכחנו לו שהקשר בנוי על דמיון והשערה^[3]. ובאשר למציאות הדברים, החוקים האלו לא היו אוסרים שימוש בתכלת, גם לשיטתו שמזהה את האק"ק עם חלזון התכלת.
הרב אלבה מנסה להצדיק את דבריו הראשונים בחידוש נפלא: "הסברה שמותאמת להנחה שחלזון התכלת הוא חלזון הצבעים היא שכדי להכין ממנו תכלת זקוקים לידע ואמצעים שהיו בבתי הצבע שהיו בשליטת הרומאים והביזנטים, ושימשו בדוקא לצבעים מלכותיים. אמצעים אלו הם גם כלי הדיג ומרחבי הדיג. כאשר הגויים צדים את החלזון ממקור בו הוא נמצא, ואינם מאפשרים גישה לכלי הדיג שלהם, האפשרות של היהודים לצוד אותו מאותו מקור שבו הגויים צדים מצטמצמת מאוד. גם לפני החורבן וגם אחרי החורבן יהודים היו יכולים להתמחות בצביעה ולעבוד בבתי הצבע הכלליים ולהפיק מהארגמון תכלת לציצית כפי שעשו גם הגויים כשרצו תכלת. המשך הפקת התכלת מיד אחרי החורבן נעשה בקלות יחסית, למרות צמצום היהודים בארץ. אך כאשר יש שלטון של רומאים ופיקוח הדוק על בתי הצבע שהחלזונות שנמצאים במקום ישמשו אותם לצרכיהם, נוצר קושי להמשיך להתפרנס מצביעה, וממילא צומצמו היודעים איך להכין את התכלת".
הרב אלבה אינו מסביר מנין לו שהיו היהודים צריכים את אמצעי הרומיים בכדי לצוד את החלזונות. למה לא היו יכולים להשתמש בספינות שלהם ולצוד בעצמם? התיאוריה שלו שבמקום שצדו הגויים לא היו היהודים יכולים לצוד אינה מוכחת כלל בלשון המעטה, כפי שצדו כל השנים הן בצור וצידון והן בחוף שבין חיפה לצור בלי סכסוכים^[4]. עכ"פ אין שום הוכחה לקשר גניזת התכלת בשלטון הרומי, אלא השערות פורחות באוויר.
לבד ממה שדן הרב אלבה בדברינו הראשונים, הוא מביא עוד כמה מקורות. תחילה נדון במה שקשור לתגובתינו הראשונה, ואח"כ נעבור למקורות החדשים שהביא.
א. במה שכתב הרב אלבה שיש קשר בין דברי רבי יוסי בספרי לגזירות של הרומאים, והוכחנו לו שמגזירות של נירון קיסר לא היה כל איסור^[5] (ולא היו חוקים לאיסור אחרי כן בזמנו של ר' יוסי), מגיב הרב אלבה שלמרות שלא מתועד חוק לאסור שימוש בארגמון עדיין היו קשיים להשיגו, והביא מקור נוסף, אשר נדון בו בהמשך.
ב. הרב אלבה טוען שמסתבר יותר שהגזירות בתקופתו של רבא קשורים לרומאים ולא לפרסיים (כדברי רש"י). לא ניכנס יותר לזה כי אין בזה נפק"מ. בכל אופן לא מתועד גזירה רומאית בתקופה ההיא שמכוחה היה איסור על התכלת, וגם אם היתה גזירה רומית לאסור את התכלת אין זה מוכיח דבר לגבי זהותו של החלזון (גם הרב אלבה הרגיש בזה והודה שאין זה עיקר ראייתו).
ג. בקשר לחוק שבקודקס יוסטיניאנוס, שמביא הרב אלבה תרגומו של פרופ' זהר עמר שהיה איסור לרסק את הפורפורה, טוען הרב אלבה שפרופ' עמר הביא תרגומו לפי מה שבירר עם ד"ר שפרה שנול שהפירוש של מילת distrahendae הוא לרסק. הנה אמת שמילה זו לכשלעצמה יכולה להתפרש כך. רק כפי שכתבנו בהקשר הזה של החוק אין ספק שהכוונה למכור, כפי שכתוב מפורש בחוק בהמשך שאם מישהו ימכור את הסגול הנ"ל וכו', המשפט על מכירה אינו איסור חדש אלא עונש לאיסור שכבר הזכיר.
בכל אופן, טוען הרב אלבה: "אך לענ"ד אין נפק"מ לגבי פירוש המילה DISTRAHENDAE. גם אם התרגום הוא למכור נראה שגם הכנת הצבע נאסרה, שהרי לפני כן אסרו את הצביעה, ובכללה הייצור." אלא, שהצביעה שנאסרה היתה רק ג' צבעים אלו. שימוש בארגמון לכל צבע אחר היתה מותרת, ולא היתה כל מניעה מצד החוק לרסק ולצבוע צבעים אחרים בארגמון^[6].
ממשיך הרב אלבה: " לגבי השאלה אם כל הצבעים נאסרו, יתכן שהוזכרו הצבעים שהיו רגילים לעשות ואין זה אומר שאם מישהו יצבע צבע אחר זה בסדר מבחינתם, לפני הצבע הייקינטא או ינטינא כתובה המילה ATQUE שמשמעותה "וגם", משמע שזה חידוש שגם היא נאסרה, ואפשר שניסחו כך כיון שצבע זה לא היה בשימוש של הקיסר" - הדיוק המעניין הזה של הרב אלבה מעט תמוה לאור העובדא שאין לו רקע בלטינית^[7].
"בכל מקרה לא נראה כפי שכתב בעל חש"א שלא נאסרו כל מיני הסגול כי מי אמר שהיו מיני סגול אחרים שמותרים." אין ספק לכל מתחיל בעניינים אלו שהיו מינים אחרים, ג' גוונים אלו הם גוונים ידועים מאד ספציפיים, ובכלל הרי לדעתו של הרב אלבה צבעו מזה גם תכלת, והיא לא נמנתה כאן. אבל בכל אופן הרב אלבה ממשיך בזה בהתעלמותו ממה שציין ריינהולד להדיא שתעשיית הסגול הפרטי שגשגה בזמן ההיא, דלא כדמיונות של הרב אלבה ודעימיה^[8].
מנסה הרב אלבה את גורלו עוד: "עצם הקושי בהתמקצעות בהכנת הצבע גרם את מיעוט היודעים ועוסקים במלאכת הצביעה של התכלת, ויתכן שבאותו זמן הגויים כבר לא היו משתמשים בצבע תכלת מהמורקס, וזה גרם במשך הזמן שאחר כך נשכח איך ליצור תכלת". אמנם, כפי שכתבנו, ברור שהיהודים לא הלכו לבתי צבע של הרומים לקבל את התכלת מהם אלא צדו חלזונות לעצמם, ולא היתה כל מניעה מצד השלטון לעשות את זה^[9].
ד. להעיר עוד על דברי הרב אלבה, כתב: "עכ"פ מה שכתב ריינהולד שקונכיליום הוא סגול ימי והיה מותר עירוב של נינאנסים אחרים של סגול לא נראה לי, כי בפשטות לא מדובר דוקא על סגול מיוחד. קונכיליום הוא כינוי לצבע המופק מהחלזונות, ולאו דוקא סגול." התרגום של קונכיליא כ"סגול" אינו חידושו של ריינהולד, כן הוא תרגומו בכל המילונים, ראה חש"א עמ' 14^[10]. ובאמת סטייגרוולד (Das kaiserliche Purpurprivileg in spätrömischer und frühbyzantinischer Zeit, עמ' 226) מוכיח שכוונת הגזירה לאסור רק את צבע הבלאטה, שרק היא היתה צבע המלכותי^[11].
ה. עוד מגיב הרב אלבה: "לגבי התקנות על הדיג, אני מסכים עם חש"א שכנראה גזירות אלו הם על ספינות הדיג של השלטון. אך כפי שכתבתי כאן בהקדמה נראה שזה עצמו גרם לפגיעה בייצור התכלת, שכן יכולת היהודים לדוג בעצמם ממקומות אחרים מצומצמת כאשר אסור להם להשתמש בכלי הדיג של הגויים, והמרכזים בים בהם נמצאים החלזונות נתון למלכות ולספינות הדיג שלהם". לא היתה כל מקום ש"נתון" דווקא לספינות המלכות. החוק הנ"ל רק אסר שימוש אחר בספינת המלכות, אבל הוא לא מנע מספינות פרטיות לדוג ולצוד חלזונות ככל העולה על רוחם^[12].
עכשיו נעבור למקורות החדשים של הרב אלבה:
א. כותב הרב אלבה שבזמן ר' יוסי היה איסור לצוד חלזונות. ולמרות שאין חוק מתועד כזה, מ"מ כן מבואר ממטבע צורי שמצאו. המטבע המדובר יש עליו נשר ותחתיו ציור של קונכיית אק"ק. מצורה זו רוצה הרב אלבה להוכיח שהיה איסור וסכנה לצוד חלזונות, אבל לאמיתו של דבר אין כאן הוכחה אלא דמיון. גם אם הציור הזה סימל שיש קשר מלכותי בין רומא לסגול, אין זאת אומרת שהיתה איסור על שימוש פרטי, בפרט לחוטים של צבעים שלא השתמשו בהם הקיסרים, ובוודאי לא לאסור צידת ארגמון מן הים.
ב. מביא הרב אלבה חוק משנת 406: "הרב רפמן בסדר הדורות הביא שבשנה זו יש גזירה שעליה חתומים הקיסרים ארקדוס, הונריוס, ותיאודסוס. ובה נאמר "משי צבוע בפורפורה וגלם משי מכל סוג שהוא ימסר רחוץ למחסן הקיסרי. קנס של עשרים פאונד זה יפקד על מנהלי לשכת המיסים אם ינתנו לעבור על החוקים הקיסריים"." החוק הזה אינו אלא שעל הפקידים למסור את הסגול המלכותי שיש להם למחסן רק כשהוא רחוץ. אין לזה קשר עם איסור שימוש פרטי בסגול.
ג. עוד מביא הרב אלבה: "כמו כן כתב שהם חתומים גם על המשפטים הבאים "אנחנו לא מתירים בדי צמר צבוע עם צבע מהול לחקות המורקוס הקדושים, וגם לא מתירים צבע הצבוע תחילה באדום ורד להיות צבוע אחריו בשום צבע, אבל אנחנו לא מונעים מהזכות לצבוע בד טבעי בשום צבע אחר". מסביר הרב אלבה: "על כל פנים נראה שקיסרים אלו צמצמו עוד יותר את השימוש בפורפורה, ויש כאן שלב בו היתה התיחסות לבדי צמר שלא תהיה בהם כל תערובת מצבע המורקס הקדושים. ונראה שהדבר פורט בבדי צמר משום שזה מה שהיו רגילים לעשות, והקיסרים לא הסכימו לזה. גם האדום שאחריו מוסיפים צבע נראה כפירוט מיוחד למה שהיו רגילים לעשות, וכיון שהקיסרים לא היו רגילים לעשות זאת בבגדיהם חשבו שזה יהיה מותר, והגזירה באה להבהיר שכל שימוש בצבע נאסר. מסתבר איפה שאחרי גזירה זו יהודים היו צריכים להסתיר את הענין שהציציות שלהם צבועות במורקס, ושהם עוסקים בצביעת צמר ממורקס".
כרגיל, גם בזה לא הבין הרב אלבה משמעות הגזירה שהוא הביא. האיסור כאן הוא צביעה של גווני ה"מורקס הקדוש", דהיינו הגוונ(ים) המלכותי(ים) הספציפי(ים) של סגוליג, גם ע"י חיקוי (סגול לא אמיתי, הנקרא כאן "מהול"). אין בזה איסור אלא על צבעים אלו דווקא, ותכלת לא היתה נאסרת מזה.^[13]
לגבי הפירוט של אדום ורוד, חסר מילה בתרגומו של הרב רפמן, וצ"ל "וגם לא מתירים משי הצבוע תחילה באדום-ורוד" וכו'. כלומר, היו ב' דרכים לחקות צבע המלכותי, בצמר ע"י צבע "מהול", ובמשי ע"י טבילת אדום-ורוד לצבע אחר (וכל הפלפול של הרב אלבה היא אך למותר)^[14].
ד. כתב הרב אלבה: "הרב רפמן ציין שבשנת ד' רל (470 למנינם) הקיסר ליאו גזר עונש מות על מי שיעז לעשות דיו מדם פורפורה ששימשה כחותם המלכות. דבר זה מראה ששימוש בפורפורה היה לצרכי המלכות, ומובן שזה הקשה על ייצור התכלת". גזירת ליאו היתה רק להקצות דיו מארגמון כסמל מלכותי בלבד ולאסור שימושו הפרטית. הגזירה הזו לא חלה אלא על הדיו הזה, לא על צבעים אחרים בסגול^[15].
ה. עוד מביא הרב אלבה: "הרב רפמן הביא בסדר הדורות (עמ' 16) את דברי הקיסר ליאו השישי משנת 886 למנינם "אינני יודע את הסיבה שהקיסרים הקודמים שהיו מלובשים כולם בבגדי פורפורא גזרו ששום דבר מהסוג הזה לא ימכר, ואפילו לא התירו לאף אחד למכור או לקנות מהצבע הזה... הננו גוזרים שמכירת טלאים ושיירים מאריגי פורפורא לא ייאסר". מלשון הגזירה בבסילקא עולה שהחוק היה גם של צמר, ועל כן נראה שדברי הקיסר הנ"ל מוסבים גם על של צמר שהוא בא להתיר במקצת מה שהטילו קודמיו איסור גורף. זאת אומרת שהוא מודיענו שמאות שנים היה כל חלק של בגד גם של צמר וגם של משי אסור בצביעת כל צבע, והוא מתיר צביעת שיירים וטלאים." כפי שמציין ריינהולד, וכפי שהאריך שמידט להוכיח (‘Die grieschischen papyrusurkunden der Königlichen bibliothek zu Berlin’, עמ' 203-208), ליאו בא להתיר טלאים וכדו' של הגוונ(ים) המלכותי(ים), שעליהם היה איסור גורף. כל שאר הצבעים היו מותרים בימיו^[16].
תגובה כללית מהרב עידוא אלבה
לענ"ד אחרי כל האמור נשאר בעינו מה שכתבתי בתחילה שהגיוני לקשר את משמעות הגמרא על מיעוט הידע בצביעה לגזירות הרומאים על הגבלת השימוש בפורפורה שיצרו קושי לצוד את הפורפורה לשימוש פרטי, ולהשיג צבע מפורפור לשימוש פרטי, וגרם למיעוט העוסקים והיודעים כיצד להפיק תכלת מפורפור. וגם נראה שאחרי חתימת התלמוד אסרו על צביעה של כל חלק בגד מצמר מצבע מהפורפור, וזה מסביר את גניזת התכלת. גם אם נאמר שאסרו רק גוונים מסוימים, מובן שהזמן המתמשך של הקשיים ביצירת התכלת גרם לגניזתה.
♦
תגובה כללית מבעל חש"א
הנה לפי האמור, כל הגזירות של התקופה הרומית מתייחסים דווקא לגוונים מסויימים של הסגול (בעיקר צבע הבלאטה), וכפי שהבאנו מהחוקרים שמידט ריינהולד וסטייגרוולד ועוד. כל גוונים האחרים (ובכללם היה תכלת, לשיטת הרב אלבה) אף פעם לא נאסרו, ומעולם לא היתה כל מניעה לצוד חלזונות לצורך גוון התכלת מצד החוק. לא נשאר אלא השערותיו של הרב אלבה, שאין להם בסיס מציאותית^[17], ואל הקורא משפט הבחירה.
♦ ♦ ♦