פתיחה – כשרותה של עדות מיוחדת בדיני ממונות
נחלקו חכמים ור' יהושע בן קרחה (כתובות דף כ"ו:, בבא בתרא דף ל"ב., סנהדרין דף ל'.), האם שתי עדויות שעל כל אחת עד אחד מצטרפות לחייב ממון: "תניא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה".הגמרא (סנהדרין דף ל':) פוסקת הלכה כר' יהושע בן קרחה גם כאשר מדובר בשתי הלוואות שונות, שעל כל אחת מעיד עד אחד, ולא רק כשמדובר בשתי הודאות של החייב על הלוואה אחת. מדובר באופן שהמלווה תובע את שתי ההלוואות (שולחן ערוך סימן ל' סעיף ז'), שכן אם הוא תובע רק אחת מהן, יש כאן הכחשה בין שני העדים על מועד ההלוואה, וממילא יהיה הלווה פטור.
לכאורה הדברים אינם מובנים, שכן אין אנו מאמינים לשני העדים, שהרי אחרת היינו מצרפים את עדותם ומחייבים שני מנים, ובכל זאת מצרפים אותם לעניין חיוב מנה אחד?
אפשר להסביר את הסיבה לכך בשני אופנים:
א. קצות החושן (סימן ל' ס"ק ט') כותב שהסיבה לכך שמחייבים מנה אחד היא ששני עדים לא משקרים, ולכן לפחות אחד אומר אמת ומחייבים על פיו.
ב. ניתן לומר, שאנו מצרפים את עדותם לעניין חיוב המנה, אף על פי שבפרטי החיוב הם חלוקים. זאת אומרת, שאף על פי שיש כאן שני סיפורים, התוצאה של שניהם היא חיוב מנה, ואנו מחייבים אותו על התוצאה, ולא על הסיפור עצמו.
♦
ב.
עדות מיוחדת בקידושין
דין זה של ר' יהושע בן קרחה אמור רק בדיני ממונות, אך בדיני נפשות עדות מיוחדת פסולה (מכות דף ו:).יש לדון בעדות מיוחדת בקידושין, האם זה דומה לממון או נפשות:
הרמ"א באבן העזר (סימן י"א סעיף א') פוסק ששני עדים על מעשי כיעור, מצטרפים זה עם זה כדי להוציא אישה מבעלה, אף שכל אחד מעיד על מעשה אחר. הבית שמואל (שם ס"ק י"ג) אומר שאמנם יש כאן צורך בדרישה וחקירה כמו בדיני נפשות, אך זאת משום שדרישה וחקירה מדאורייתא צריך גם בממונות, וחכמים בטלו זאת ולא בטלו בעריות, אך בעדות מיוחדת החילוק בין ממונות לנפשות הוא מדאורייתא, ועריות דומות לדיני ממונות.
מצד שני, בקידושין יש צורך בעדי קיום, כלומר אין מספיק שהעדות הייתה נכונה, אלא צריך גם שהיו שני עדים על המעשה[1]. ולפי זה לכאורה עדות מיוחדת תהיה פסולה, שכן על כל אחד ממעשי הקידושין היה רק עד אחד, וממילא אין כאן קיום על אף אחד מהמעשים.
אך יש לדון שבקידושין, אפילו בעדות מיוחדת ממש לא תהיה בעיה מצד הצורך בעדי קיום, ונבאר הדברים:
בממונות אין צורך בראיה ממש, אלא גם ידיעה בלי ראיה מועילה, כגון שיש עדים שנכנסו שניים למקום אחד, ועלתה לו נשיכה בגבו, כך שהאפשרות היחידה להסביר זאת היא בכך שחברו נשך אותו, ואז נוטל בלי שבועה (שבועות דף מ"ו:).
גם בקידושי ביאה אין צורך לראות את הביאה עצמה, אלא מספיק לראות את הייחוד, שאנו אומרים (גיטין דף פ"א:, קידושין דף ס"ה:): "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה". לפי זה לכאורה, גם עדים שראו את הטבעת אצל הבעל ואחר כך את הטבעת על האישה, אך לא ראו את מעשה הנתינה עצמו, יספיקו. מדברי הרמ"א (אבן העזר סימן מב סעיף ד) רואים שזה מועיל[2], אך ר' עקיבא איגר בחידושיו (כתובות דף ב. ד"ה שם מתניתין) כותב שאין הדברים דומים זה לזה: "דהתם בשעת ביאה כבר ידעו על פי אומדנא שעתה הוא בא עליה ומתקיים העדות בידיעה שלא בראיה, דהא הידיעה היתה בשעת מעשה, מה שאין כן בראו הטבעת אח"כ בידה, דבשעת הנתינה גם ידיעה לא היתה להם, ומנא לן דידיעה למפרע מקרי מקדש בעדים?".
נראה שכוונתו לומר,שהיות והצורך בעדי קידושין הוא מצד עדי קיום, גם אם נאמר שידיעה הינה כראייה, יש צורך בידיעה בשעת המעשה עצמו, על מנת שראייתם תקיים את המעשה.
אך קצות החושן (סימן צ' ס"ק ז') מביא ראיה שידיעה ברורה בלי ראייה בפועל מועילה בקידושין, משיטת הר"ן (גיטין דף מ"ח. מדפי הרי"ף), אשר מסביר כיצד ניתן להכשיר גט על פי העדים החתומים עליו, למרות שלא נמסר בפני עדים, משום שבשעה שאנו רואים שהגט נמצא בידי האישה, אנן סהדי שהבעל נתנו לה, שהרי יש עדי חתימה שהגט נכתב בציווי הבעל ועכשיו הוא אצל האישה, וממילא אנו יודעים שהבעל נתן גט זה לאישה לשם גירושין גם ללא עדות בפועל על הנתינה[3].
את קושיית רע"א יש לישב, שעצם זה שהמעשה ניתן להוכחה, מהווה ראיה על שעת הנתינה עצמה, משום שהצורך בעדי קידושין כעדי קיום, משמעותו שניתן להוכיח את הקידושין גם לאחר שעת המעשה, והקידושין יחולו כבר בשעת המעשה, ולא רק בשעת הראיה עצמה.
לפי זה יתכן שגם בעדי קיום תועיל עדות מיוחדת, כיוון שהפעם הראשונה עוזרת להוכיח את הפעם השניה.
אמנם בקידושין יש בעיה נוספת בעדות מיוחדת, שכן מכיוון שבכל אחד ממעשי הקידושין היה רק עד אחד, יש לדון שהם אינם מתכוונים ברצינות למעשה קידושין אלא להשטאה, וכמו שבהודאה פעמיים לפני עד אחד, דעת הראב"ד (הובא בשמו בטור חושן משפט סימן פ"א[4]) שלא מועילה, כיוון שיודע שעד אחד לאו כלום הוא ולא אכפת לו להודות סתם[5].
♦
ג.עדים שלא ראו אחד את השני
בדיני נפשות, לא רק ששני עדים, שראו כל אחד מעשה בזמן אחר, אינם מצטרפים, אלא אפילו אם שני העדים ראו את המעשה באותו זמן, אך לא ראו אחד את השני – הם אינם מצטרפים, כמבואר בגמרא (מכות דף ו:): "אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה? שנאמר: (דברים י"ז, ו') 'לא יומת על פי עד אחד', מאי אחד? אילימא עד אחד ממש, מרישא שמעינן לה: על פי שנים עדים! אלא מאי אחד? אחד אחד. תניא נמי הכי: לא יומת על פי עד אחד - להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה, שאין מצטרפין".האור שמח (הלכות עדות פרק ד' הל' א') אומר שהחילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות הוא שבממונות חיוב הממון נגרם מעצם המעשה, שהרי גם ללא עדים מי שיודע שחייב לחברו ממון, צריך לשלם, והצורך בעדים הוא רק כדי לברר את האמת, וממילא שני עדים מצטרפים. לעומת זאת, בדיני נפשות לא מספיקה נכונות העובדה וצריך שני עדים כדי לחייב[6] . במקרה בו העדים לא ראו אחד את השני, אין לנו ראיה שאכן היו שני עדים, שכן כל אחד מעיד רק על המעשה, ולא על כך שהיו שני עדים.
אמנם לאחר מכן האור שמח חוזר בו, שכן בהמשך הגמרא (שם) מובא: "אמר רבא: אם היו רואין את המתרה, או המתרה רואה אותן – מצטרפין", ואם כן מוכח שאין צורך בעדות על כך שאכן היו שני עדים שראו את המעשה.
באמת ניתן היה לדחות את דברי האור שמח מסברא, ולומר שגם בנפשות אין צורך באמת בשני עדים, אלא שבית דין לא יכול לפסוק בלי עדים, ולכן מספיק שמתוך שניהם מתברר שזו האמת, ואין צורך שיתברר שהיו שני עדים על המעשה[7].
♦
ד.עדי קיום בקידושין ובגיטין
גם אם לא נקבל את דברי האור שמח בדיני נפשות, ראינו לעיל שבקידושין העדים הינם עדי קיום ואינם תלויים בפסיקת בית הדין. לפי זה, כל עדי קידושין יצטרכו להגיד שראו אחד את השני, שכן בלי שני עדים אין קידושין, וממילא עדות בה כל אחד רואה מחלון אחר את הקידושין תהיה פסולה. יתירה מכך, מדוע לא מבררים אצל עדי הקידושין האם הם ראו אחד את השני, אם אכן זהו חלק בלתי נפרד מהעדות?על מנת ליישב קושיא זאת, יש להביא את התוספות (גיטין דף ד. ד"ה דקיימא לן), שדנו במחלוקתם של ר' אלעזר ור' מאיר אם "עדי מסירה כרתי או עדי חתימה כרתי". התוספות כותבים, שיש צורך בעדים על גט מחמת שלוש סיבות: עדי בירור, עדי קיום, ועדים לאשוויי שטרא – כלומר לתת לגט תוקף של שטר.
שיטת ר"ת שם בתוספות, שלגבי הבירור מועילים גם עדי מסירה וגם עדי חתימה, בין לר' מאיר ובין לר' אלעזר, והראיה שמפני תיקון העולם תקנו לר' אלעזר שיחתמו עדים על הגט, כדי שאם יעלמו עדי המסירה יוכלו להשיאה על פי החתימה. לגבי הקיום לכולי עלמא צריך עדי מסירה, שכן "אין דבר שבערווה פחות משניים"[8]. מחלוקתם של ר' מאיר ור' אלעזר הינה בשאלה מה יוצר את השטר – עדי מסירה או עדי חתימה.
התוספות מסבירים, שעדי החתימה מועילים, למרות שהם אינם מבררים לנו שאכן היו עדי מסירה: "ולא מהני עדי חתימה, אלא שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם למדינת הים שתינשא על ידי עדי חתימה, דמסתמא בהכשר נעשה".
זאת אומרת, שמכיוון שאנו יודעים שהיה גט, ממילא בודאי הוא נמסר כהלכתו.
מכאן רואים שהצורך בבירור הוא רק כדי לדעת שהעובדה עליה מעידים העדים נכונה, אך לא צריך שהעדים יעידו שהכול היה כהלכתו[9]. כלומר, אנו יודעים שהיה גט, וממילא אנו אומרים שהיו עדי מסירה. במילים אחרות, לא צריך עדות על כשרות הגט, אלא על אמת הגט.
גם בקידושין בלי עדים האישה אינה מקודשת, ולא מספיק שהיה מעשה קידושין, אך מסתבר שאם העדים מעידים על מעשה הקידושין, מסתמא המעשה נעשה כהלכתו והיו בו שני עדים, כיוון שזו לא בעיה של שקר (שהרי היו שני עדים), אלא על כשרות הקידושין. על פי זה, אין צורך שהעדים יראו אחד את השני בשעת הקידושין, כיוון שהם אינם צריכים להעיד על העובדה שהיו שני עדים, שזהו דין בכשרות הקידושין, אלא רק על עצם מעשה הקידושין.
♦
ה.
קידושין כשלא ראו את העדים
על פי דברינו לעיל, יוצא לנו חידוש נוסף להלכה, בעניין עדים שהתחבאו מאחורי הגדר וראו מעשה קידושין.השולחן ערוך (אבן העזר סימן מ"ב סעיף ג') פסק: "צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים, אבל אם ראו אותם שנים מהחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה, אינה צריכה ממנו גט. הגה: ואפילו שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקדושין, יכולה לומר: יודע הייתי שאין קדושין בלא עדים וכוונתי לשחוק בו".
לכאורה על פי זה, תהיה סיבה אחרת לכך שעדי הקידושין צריכים לראות אחד את השני, שכן אם הם אינם יודעים שיש שני עדים, יתכן שהמקדש והמתקדשת לא התכוונו למעשה קידושין. אך לפי דברינו שהעדים מעידים רק על עצם המעשה, ואנו אומרים שמסתמא נעשה כהלכתו, ממילא אנו מניחים שהמקדש והמתקדשת ראו שיש שני עדים ועשו את מעשה הקידושין כהלכתו. לפי זה יוצא חידוש להלכה, שעדים שהיו מאחורי הגדר ולא יודעים אם היו עדים אחרים או לא, שהמקדש בעצמו לקח אותם, תהיה מקודשת, כיוון שמסתמא עושה את הקידושין כהלכתם, ורק אם ברור להם שלא היו עדים אחרים, אין כאן קידושין.
♦
ו.
גביה בשטר מנכסים משועבדים
על פי דברינו ניתן ליישב קושיא נוספת.הקצות החושן (סימן ל' ס"ק ט') מקשה איך ניתן לגבות מנכסים משועבדים על סמך שטר שחתומים עליו שני עדים: "דבשלמא עדי צירוף, דהיינו אחד אומר מנה בניסן ואחד אומר בתשרי, אם כן כיוון דאיכא שני עדים, והתורה האמין לשנים דלא משקרי, אבל הכא לענין משעבדי נימא דעד אחד שבשטר הוא אומר אמת והשני משקר, ואם כן עד אחד בשטר אפילו אמת הוא אינו גובה ממשעבדי... כיון דחותמין זה שלא בפני זה, דהא דוקא בגיטין אמרו דאין חותמין אלא זה בפני זה (גיטין דף י:), וא"כ ניחוש דלמא לא חתם בתחלה אלא אחד, ובעד אחד יכול לטעון פרעתי ואינו גובה ממשעבדי ואח"כ בא עד השני וחתם שלא מידיעת הלוה ושקר הוא העד השני".
כוונת דברי הקצות החושן היא על פי מה שהבאנו לעיל, שהסיבה שהתורה האמינה לשני עדים היא ששניים אינם משקרים, ואם כן, היות והם יכולים לחתום שלא ביחד, יתכן שאחד מהם משקר ולא ראה את ההלוואה, ואף שהעובדה אמת, כדי לגבות מנכסים משועבדים צריך שני עדים שראו את ההלוואה וחותמים מדעת הלווה? לפי זה יהיה צורך בשני עדים אחרים שיעידו שאכן העדים הללו חתמו על השטר מדעת הלווה.
על פי דברינו לעיל ניתן לישב גם קושיא זו, שהצורך בעדים הוא רק להגיד שהמעשה היה, וממילא לא חוששים שהייתה בעיה בפרטים, כגון שלא חתמו שניים מדעת הלווה. כלומר, לאחר שביררנו שהעובדה נכונה, מסתמא העדים לא משקרים גם על הפרטים.
אמנם לקצות החושן עצמו (שם) יש תירוץ אחר:
בשו"ת המיוחסות לרמב"ן (סימן צ"ד) ישנו חידוש, שלפעמים עד אחד נאמן: "מעשה בא לידי: בשטר שכתוב בו: מנה. והיה ראוי לכתוב בו: מאתים. ומת העד האחד עד שלא נתקן. והיו הבעלים רדופים ללכת, ואי אפשר להתעכב עד שיחליפו השטר. אמרתי: ימחוק ויכתוב: מאתים. ויקיים בין סהדא לסהדא. ויכתבו כן: אנחנא סהדי, חתמנא על שטרא דנא, דאית ביה מחקא. וסמכי בהא... כי בודאי אין חושדין עד אחד בשקרן. ולא כתב כן עד שהסכים חבירו עמו, ומדעת שניהם נכתב. שהרי עד אחד קם לשבועה, ופעמים לממון כשאינו יכול לישבע. ואין חושדין אותו בשקרן".
לפי דברי הרמב"ן, עד אחד נאמן בקיום מחקים, כיוון שעד אחד לא משקר, והצורך בשני עדים הוא מצד גזירת הכתוב.
אומר הקצות החושן שכך גם בעדים החתומים על השטר: "כיון דעד אחד נמי אינו חשוד למשקר אלא דהתורה פסלו ואפילו קושטא קאמר וכמו שאמרו (בבא בתרא דף קנט.) גבי קרובים דלא מהני אפילו קושטא קאמרי כמשה ואהרן, וא"כ כיון דלפנינו שני עדים סמכינן עלייהו".
כלומר, איננו חושדים בעד אחד שהוא משקר, אלא שהתורה גזרה עלינו לא להאמין לעד אחד, ולכן כאשר יש שני עדים, אין לנו חשש שאחד מהם משקר, ואנו מתייחסים לדברי שניהם כאל נכונים.
♦
ז.
נאמנות עד אחד
אך עדיין תירוץ זה לא מובן, כיוון שגם אם אין חשש שעד אחד משקר, סוף סוף יש גזירת הכתוב לא להאמין לעד אחד, ומדוע ניתן להאמין לעד אחד בקיום מחקים?יש ליישב זאת על פי דברים שכתב חידושי הרי"מ (חושן משפט סימן ל"ג ס"ק ד').
הרי"מ מקשה על הגמרא בבבא בתרא (דף קנ"ט.) האומרת שקרוב אינו חשוד לשקר, אלא שיש גזירת הכתוב לא להאמין לו, מדוע לא נוציא ממון על פיו, הרי אם העובדה אמת, מה אכפת לנו שהתורה אמרה לא לסמוך על עדותו, הרי הדברים שאמר נכונים, ובממונות אין צורך בעדים, אלא רק בנכונות העובדה?
עונה הרי"מ: שהעובדה ששני עדים נאמנים אינה משום שבודאי מאמינים להם, אלא שהתורה גזרה שעדות כזו מספיקה להוציא ממון, וקרוב אמנם לא משקר יותר מאדם רגיל, אך התורה גזרה שבקרוב רמת נאמנות רגילה אינה מספיקה[10].לעומת זאת, רשע חשוד לשקר יותר מאדם רגיל. ולכן כאשר יש עדים קרובים החתומים על שטר, אך זמנו של השטר הינו קודם שנהיו קרובים, ניתן לקיים שטר זה ולסמוך עליו, ואין אנו חוששים שמא כתבו את השטר לאחר שנעשו קרובים וזיפו את התאריך, אך עדים גזלנים החתומים על שטר, שזמנו לפני שנפסלו בגזלנות, אין אנו מאמינים לשטר אם לא הוחזק בבית דין קודם שנפסלו, שאנו חוששים שכתבו את השטר לאחר שנפסלו, וזיפו את התאריך, כמבואר בבבא בתרא (שם).
כך נראה לומר גם ברמב"ן, שאם נאמין לקיום של העד האחד שאומר שהמחק נעשה לפני שחתמו העדים, ממילא יש על שטר זה שני עדים ולא עד אחד. כלומר עד אחד הוא כמו קרוב, שהתורה פסלה רק עדות שאם נאמין לה, עדיין העד יישאר קרוב, ולא עדות שאם נאמין לה, העד לא יהיה קרוב. כך גם עד אחד פסול רק אם לאחר שנאמין לו יישאר עדיין עד אחד, אך אם כשנאמין למה שהעד אומר יהיו שני עדים (שהרי שניהם חתומים על המחק ורק צריך לדעת שלא זייפו את השטר לאחר החתימה), מאמינים לעד האחד.
אמנם לפי דברינו חוזרת הקושיא של קצות החושן, שכן בשטר רגיל עליו חתומים שני עדים עדיין אין הוכחה שיש יותר מעד אחד על השטר. לכן יש לחזור ולישב את קושייתו על פי תירוצינו לעיל, שאם ידוע שהעובדה היא אמת, ממילא אנו אומרים שהדבר נעשה כהלכתו על פי כל הפרטים[11].
♦
ח.סיכום
נחלקו חכמים ור' יהושע בן קרחה האם ניתן לצרף שתי עדויות שעל כל אחת עד אחד, על מנת להוציא ממון, והלכה כר' יהושע בן קרחה שניתן. ניתן להסביר דין זה בשני אופנים:א. יתכן שעד אחד משקר, אך בין שניים יש לפחות אחד שדובר אמת.
ב. אנו מסתכלים על דבריהם כאל עדות אחת, ואף שפרטי הסיפור שונים, התוצאה היא מה שמעניין אותנו.
דין זה שמצרפים שתי עדויות לעדות אחת נאמר רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות. עדי קידושין אמנם הינם עדי קיום, אך מצאנו שבהרבה דברים השוו אותם לדיני ממונות. כך גם היה ניתן לומר שניתן לצרף שני עדים על שני מעשי קידושין, כיוון שבין שניהם יש לנו ידיעה שהבעל קידש את האישה, וידיעה ברורה מועילה כעדים גם בקידושין, כמו "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה".
אמנם דעת ר' עקיבא איגר שידיעה ברורה מועילה, רק אם העדים יודעים בשעת הקידושין עצמם, ולא כשידיעתם הינה רק לאחר שעת הקידושין. אך ניתן להוכיח שידיעה ברורה מועילה גם לאחר מכן.
למעשה לא ניתן לצרף שתי עדויות על קידושין, כיוון שאנו אומרים שהיות ובכל פעם היה רק עד אחד, הרי שהמקדש והמתקדשת לא התכוונו באמת למעשה קידושין, וכמו במקרה בו היו עדים שלא נראו על ידי המקדש והמתקדשת.
בדיני נפשות אין חיוב גם במקרה בו היו שני עדים שלא ראו אחד את השני. לדעת ה"אור שמח" הסיבה לכך היא שבדיני נפשות לא מספיקה ידיעת המציאות, אלא צריך שני עדים עליה, וכשלא ראו אחד את השני, אין לנו עדות שאכן היו כאן שני עדים, שכן כל אחד מהם מעיד רק על עצמו ולא על השני. תירוץ זה אינו מתיישב עם העובדה שהמתרה יכול לצרף את שניהם כשרואים אותו. בנוסף לכך, יתכן שבנפשות העדים אינם עדי קיום הגורמים לחיוב, אלא שבלעדיהם בית הדין אינו יכול לפסוק.
גם בקידושין, בהם העדים הינם עדי קיום, אין צורך שהעדים יראו אחד את השני, שכן הצורך בעדות הינו רק על עצם המעשה, אך אין צורך להעיד שהמעשה נעשה כהלכתו, ולכן העדים אינם צריכים להעיד שהיו שניים שראו את הקידושין, כמו שאינם צריכים להעיד על פרטים אחרים במעשה הקידושין.
על פי זה, גם בעדים שהתחבאו מאחורי הגדר, יהיו קידושין, שכן אנו אומרים שיתכן שהיו עדים אחרים שאותם ראו המקדש והמתקדשת ואין צורך להעיד על כך, ורק אם אומרים בבירור שלא היו עדים אחרים, אינה מקודשת.
על פי זה ניתן גם לישב את קושיית הקצות החושן מדוע מאמינים לשני עדים על שטר לגבות ממשועבדים, הרי אם אחד משקר, אף שהעובדה אמת אין גובים ממשועבדים, זאת משום שאין צורך בעדות על פרטי המעשה, אלא רק שאכן היה כזה.
הקצות החושן עצמו מיישב את דבריו על פי הרמב"ן המכשיר עד אחד בקיום מחקים, שגם עד אחד דובר אמת, אלא שגזירת הכתוב לא להאמין לו לבד, ולכן כשיש שני עדים אנו מאמינים ששניהם דוברים אמת.
אלא שאת דברי הרמב"ן נראה להסביר באופן אחר, שעד אחד הוא כמו קרוב לעניין נאמנות, שאם לאחר שנאמין לו לא יהיה קרוב, אנו מאמינים לו, וכך גם בקיום מחקים בעד אחד – אם נאמין לו שוב יהיו כאן שני עדים.
♦ ♦ ♦
בדיני הזכרת טל ומטר♦ עצה מחודשת בדין שאלת הגשמים