מלאכות שבת – רק הנעשות בפועל אחר ציווי הקמת המשכן או גם לפני הציווי?
כן יש לחקור בהא דילפי' כל ל"ט מלאכות ממשכן, כמו זריעה וקצירה, אם דוקא ממה שזרעו וקצרו אחרי הציווי למלאכת המשכן, או לאו דוקא ממה שעשו אז, אלא אע"פ שלא זרעו וקצרו ממש אחרי הציווי, אלא כיון דדברים הללו כמו סממנין, אי אפשר לעשות אלא ע"י זריעה וקצירה, הוי מלאכה אע"פ שהי' להם מכבר סממנין הללו.וכן כל המלאכות, אע"פ שלא עשו ממש אחרי הצווי, אלא כיון שבלעדם אי אפשר הי' לעשות המשכן, הוי מלאכה. ועי' בפ"י דף ע"ה,[1] שכתב בפשיטות דילפי' גם ממה שהיה להם קודם שנצטוו למלאכת המשכן, כיון דהיה להם עבור המשכן, ובמדרש רבה, שמות פ' ל"ג,[2] איתא מפורש דבשעה שבא זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם, אמר לבניו שיהיו יודעין שעתיד הקב"ה לומר להם שיעשו משכן, וע"כ יכינו עצמם לכך; יש מהם שהכינו ויש מהם ששכחו. וזהו שאמר הפסוק:[3] 'כל אשר ימצא בידו[4] כסף וזהב', ע"ש.
והנה י"ל דחקירה זו תלוי בחקירה הנ"ל הקודמת,[5] דלשיטת רש"י והרמב"ם, ע"כ ילפי' ממה שהי' להם מכבר, אם רק הוצרכו עתה למלאכת המשכן, ולשיטת רב האי גאון ילפי' דוקא ממה שנצטוו אח"כ ואי אפשר ללמוד כלל ממה שהי' להם מכבר, דהנה במדרש רבה פ' פקודי,[6] אמרו דרק שני ימים נשלמה כל הנדבה לצורך המשכן משעת הצווי, ויליף לה משני בקרים, ע"ש. והנה לשיטת הרמב"ם ורש"י, דילפי' רק ממה שהוצרך למשכן עצמו ולא לקרבנות, וג"כ הלימוד הוא מדנסמכה פרשת שבת למשכן, ש"מ דכל מה שהי' במשכן הוי מלאכה בשבת, ולא ילפי' מזה שאין בנין המשכן דוחה שבת, וא"כ איך אפשר ללמוד זריעה וקצירה, שזרעו בשביל סממנין, אם הכל נגמר בשני ימים, ולא יתכן שימצא אחרי שני ימים אלו אלא ע"י נס, ולא הוזכר כלל נס זה בחז"ל. וע"כ דהי' להם מכבר אלו הסממנין, ורק כיון דאי אפשר לעשות אלו הסממנין אלא א"כ ע"י זריעה וקצירה, שפיר ילפינן מזה דזריעה וקצירה הוו מלאכות בשבת. ומובן בזה למה פי' רב האי גאון דזריעה וקצירה ילפי' מקרבנות ולא מסממנין, משום דזה לא היה באפשר שיצמח בב' ימים, אבל לצורך קרבנות שפיר הוצרכו להקריב אח"כ יום יום.
♦
קושי במקור מלאכת חורש לאור אי-היכולת ללמוד מהתכלת שקדמה הציווי, והעמדה בסממני הקטורת
והנה בירושלמי פ' כלל גדול [ה"ב] אמר: מה חרישה הי' במשכן, שהיו חורשין ליטע סממנין. וש"ס שלנו דף ק"ג דכוותה גבי משכן: שכן ראוי לקלח אחד של סממנין. הנה לכאורה מפורש דלמד הירושלמי חרישה מסממנין, והרי לא יתכן זה לפי דברינו לעיל[7] בשיטת הירושלמי, דיליף מקרבנות.[8] אך י"ל דכוונתו דצריך לסממנין לצורך קטורת שהי' אח"כ במשכן, ולא בשביל סממנין לצבעם.♦
קושי במקור למלאכת מבשל לפי הבנת קרבן העדה שהירושלמי אינו לומד מסממני התכלת
אכן תמוה מאוד ממה דפריך שם בירושלמי: מה צביעה היתה במשכן, ומשני: שכן משרבטין באילים מאדמים, פי' דהי' מכין אותן בשרביט לפני השחיטה כדי שיתאדם העור, ומהו[9] מלאכת צביעה, ופי' בקרבן העדה דסובר הירושלמי דלא היו צובעין תכלת וארגמן ותולעת שני במדבר, משום שהי' להם מכבר במצרים,[10] ע"ש. ולפי"ז קשה טובא לרבי, לפי הירושלמי, מנין לו כלל דאפי' הוא אב מלאכה, שהרי מאפיית שתי הלחם אי אפשר ללמוד, משום דדחי שבת כנ"ל, ומבישול סממנין ג"כ אי אפשר ללמוד, שהרי הי' להם מכבר, וצביעה ילפי' מהא דהיו משרבטין, ולדעת הירושלמי הרי לא ילפי' ממה שהי' להם מכבר, אלא ממה שנצטוו לעשות המשכן כנ"ל, א"כ מניין לו כלל מלאכת בישול.אלא דפי' הק"ע קשה יותר, דהא בירושלמי שהבאתי לעיל, שאמר: מה חרישה הי' במשכן, שכן חורשין ליטע סממנין ופי' הק"ע לצבוע תכלת כו', וא"כ מפורש לפי ק"ע שחרשו בשביל לצבוע תכלת, א"כ מה פריך כאן מה צביעה היתה במשכן? לכן נראה דלפי דברינו הנ"ל, אי אפשר לומר שחרשו וזרעו לצורך סממנין לצבוע, כי מכאן אי אפשר ללמוד כלל לשיטת הירושלמי, דהלימוד הוא ממה שנצטווה שמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, וכל המלאכה נשלמה אחרי שני ימים, ואי אפשר שיצמח אחרי ב' ימים. ואי משום דחרשו מקודם הצווי, הרי לא ילפי' מזה לשיטת הירושלמי. וע"כ מה דחרשו לצורך סממנין, ע"כ בשביל הקטורת הי', דילפי' גם מקרבנות לשיטת הירושלמי כנ"ל. וע"כ שואל שפיר מה צביעה הי' במשכן, ומוכרח לומר דהי' להם מכבר, כשיטת הק"ע כאן. וא"כ קשה שוב, מניין מלאכת בישול לשיטת הירושלמי, דממה שהי' להם מכבר לא ילפי', וצביעה יליף ממה שהי' משרבטין באלים מאדמים.
♦
ביאור דברי הרמב"ם שהגדיר את העושה עין הצבע כתולדה
והנראה בזה, דהנה הרמב"ם בפ"ט מה' שבת פסק דהעושה עין הצבע הרי זה תולדות צובע כו'. כלומר, דעצם עשיית הצבע הוי ג"כ תולדה על צובע דחייב, ואין צריך דוקא לצבוע. והמ"מ הביא השגת הראב"ד, דא"כ איך ילפי' מזה מלאכת בישול, דאולי חייב משום עשיית צבע, שהרי מלאכת בישול ילפי' מבישול סממנין, ואין ראי' דבישול הוי מלאכה, דאולי המלאכה היא משום עשיית הצבע, וע"כ מוכח דעשיית הצבע לא הוי כלל מלאכה, ואינו חייב, ורק צובע ממש דהוא הגמר מלאכה חייב. ובמ"מ כ' ליישב דעת הרמב"ם עיקר, דאה"נ שחייב שנים:, משום מבשל ומשום צובע. ומ"מ ילפי' מזה דבישול מלאכה היא. ואינו מובן כלל מה שיתחייב שנים, דמ"מ קשה שפיר, אם עשיית עין הצבע הוי מלאכה, א"כ קשה: מניין לן דבישול הוי מלאכה, דאולי נאסר משום צובע ולא משום בישול.ונראה, דגם הרמב"ם מודה לזה, דבדבר שיש בו שני מלאכות יחד, אי אפשר ללמוד שניהם, דאולי המלאכה הוא משום בישול ואולי המלאכה הוא משום צובע. וראי' לזה, שהרי כל מה דהוי במשכן הוי אב מלאכה, וא"כ אם עשיית עין הצבע הי' במשכן בבישול סממנין, א"כ למה כ' הרמב"ם דהעושה עין הצבע הוי תולדה צובע, ולמה לא יהי' אב מלאכה? ונהי דלא יהי' אב בפני עצמו, אבל בכל זאת יהי' אב, כיון דסו"ס הי' במשכן. אלא משום דאי אפשר ללמוד מזה שיהי' אב, דאולי המלאכה הוא משום בישול ולא משום עשית צבע. אך בכ"ז הוי תולדה, כיון דסובר הרמב"ם דדמי הוא לצובע ממש. ואין להקשות, א"כ מנין לרבות בישול שיהי' אב מלאכה, ולומר שעשיית עין הצבע הוי רק תולדה, נאמר להיפך, דעשיית עין הצבע הוא עיקר המלאכה ויהי' אב ובישול אינו מלאכה כלל. ז"א, דקיי"ל דאם אפשר ללמוד לחומרא או לקולא, לחומרא ילפי' ולא לקולא,[11] וא"כ אם נאמר דעיקר המלאכה הוא משום צובע, יהא פטור על בישול לגמרי, אבל אם נאמר דעיקר המלאכה הוא משום בישול, יהא חייב גם על עשיית הצבע, אלא שיהא תולדה. א"כ שפיר ילפי' מזה מלאכת מבשל.
♦
התכלת לא קדמה לציווי, ולימוד צביעה מאילים בא לפנות את הסממנים ללמד למבשל
ולפי"ז פירוש הירושלמי כך הוא, דאמנם הי' מבשלים סממנים כדי לעשות צבע, וגם עצם הצביעה הי' ע"י כך כמו שכ' הרמב"ם בה' ציצית [ב, ב] שהיו שמים הצמר בתוך דוד רותח ושמים שם הצבעים עד כדי שיקלוט היטב הצמר הצבע. וא"כ, זה ג"כ מלאכת בישול. אלא דהקושיא היא דמניין לנו מכאן ללמוד מלאכת צביעה, אולי המלאכה היא משום בישול, ולכן מתרץ דאה"נ, דמלאכת הצביעה ילפי' מהא דהיו משרבטין, אבל בישול הי' ג"כ בזה שבשלו הסממנין כדי לצבוע תכלת וארגמן, ושפיר ילפי' מזה אופה.♦ ♦ ♦