סקירת ספרים חדשים: אימורים, חונן הדעת, משמיע שלום, שבט מטמונים

אימורים א – מאסף עיוני לסדר קדשים. שיח עמ'. יו"ל ע"י לשכת הגולה, ביתר עילית. ניסן תשפ"ו. eymurim86gmail.com.
בתוככי ימי שמחת אדר וניסן, שחד הם (בפירוש המיוחס לרש"י על תענית כט, א ד"ה משנכנס כותב ששמחת 'משנכנס אדר' קשורה גם לפסח), אנו זוכים לשמחה נוספת בייסודו של כתב עת חדש, רב הכמות ורב האיכות, המוקדש כולו לענייני קדשים – כתב העת 'אימורים'. סדר קדשים הוא אחד מארבעת סדרי הש"ס ה'מלאים' שזכינו לתלמוד בבלי על רוב המסכתות שלהם, ובכל זאת מועטים העוסקים בו, מתקופת הגאונים ועד ימינו. עד – ולא עד בכלל, כפי שמעיד המאסף העשיר שלפנינו.
לצד מאמרי 'גנוזות' מהרב רפאל שמואלביץ (בדין הולכה בחטאות הפנימיות), הרב שלמה פישר (הואיל ואשתרי אשתרי באיסור ביאת מקדש; בדין שחיטה לאו עבודה היא) וגדולים אחרים זצ"ל, ומאמרי גדולים בני זמננו שייבלחט"א, כגון הרב יעקב דוד אילן (מנחת כהן ומחצית השקל בכהנים), הרב שאול אלתר (בדין למשחה לגדולה) והרב חיים מן ההר (קרבנו ולא הגזול) – ברובו הגדול של הגיליון, הכותבים הם ת"ח רבים ולא בהכרח מפורסמים, שעוסקים במגוון רחב של סוגיות.
המאסף חולק לארבעה שערים: 'מן הקדשים' למאמרים, 'מן האש' למערכות ארוכות (בנושאים: עלייה לרגל, עבודת ההקטרה, קרבן פסח וייחודיותו, זבח השלמים ועניינו, אכילת מזבח בדם, קרבן העוף), 'מן הדקה' להערות קצרות ו'מן העבודה' למאמרי הגות ומחשבה. להלן טעימה בעלמא מכתב העת, ומעט הערות מדי דברי בו.
במאמרו של הרב יחזקאל כהן (עמ' מד) הוצע לבאר את השיטה המיוחסת לחינוך, ולפיה דין מקריבין אע"פ שאין בית לא בא ללמד על חיוב אלא על רשות בעלמא, על פי היסוד שהתבאר שם, שקרבן נחשב לדחוי כשאין מזבח. ע"כ. ולכאורה אין הדברים מחוורים, שכן החינוך התייחס להקרבה בלי בית, ולא להקרבה בלי מזבח, והרי מוסכם שבהקרבה בלי בית נדרש מזבח (כפי שהאריך בספר שערי המקדש ח"ב עמ' קה). וזאת מלבד מה שיש לדון הרבה על עצם ההבנה בדעת החינוך, כפי שכתבתי במקום אחר (לקראת מקדש סי' יב).
הרב צבי מרדכי פלדהיים (עמ' קנא) מבאר את הדין שניתן להביא תשלומי קרבן חגיגה של סוכות בשמיני עצרת, אף שהוא רגל בפני עצמו, באמצעות הגדרת מחודשת, שלפיה קרבן חגיגה אינו חיוב ה'רגל' אלא חיוב ה'עלייה לרגל', ועלייה אחת היא לסוכות ולשמיני עצרת.
במאמרו של הרב שניאור קליימן (עמ' קעט) מתבאר מעמדו הייחודי של קרבן פסח, ובין היתר עולה שאכילתו כשבא בטומאה אינה רק היתר אכילה בעלמא, אלא ממש שם 'קרבן טמא'. ולכן מצדד המחבר שגם מי שאינו מנוי ויאכל שלא כדין מפסח זה, לא יעבור על איסור אכילת קדשים פסולים, וחולק בזה על המקדש דוד שנקט שיעבור. ויש להסיק מהדברים בק"ו שאין איסור באכילת יותר מכזית מפסח הבא בטומאה, נושא שדנו בו האחרונים (פסח לה' סי' יח).
הרב יצחק רצקר (עמ' רפח) מציע הבנה חדשה בפסוק שלכאורה מורה להביא פסח מן הבקר או מן הצאן, ולפי דרכו יש שני היבטים בקרבן פסח: עצם היותו קרבן, והיבט זה מתקיים גם בבקר; והיותו דומיא דפסח מצרים, והיבט זה מחייב דווקא צאן, כפי שהיה במצרים. ודומני שעדיין יש לבאר מדוע ראתה התורה חשיבות בלימוד ההיבט הראשון, אם בשורה התחתונה אין הוא בא לידי מעשה, ואולי יחכימנו הרב רצקר בכך בגיליון הבא.
הרב אברהם קראם (עמ' רצה-רצו) מקשה על הקרבת שלמים על המזבח שלמרגלות הר סיני, לדעת ר' שמעון הסבור שלא הקריבו שלמים בבמת ציבור. ומכוח זאת מחדש שחלה שם קדושת מקום, בדומה לשילה ולבית עולמים.
הרב צבי אריה סטפנסקי (עמ' רצז-ש) מעמיד את ההבנה היסודית שהמקדש של מטה מקביל למקדש של מעלה, ומסביר על פיה את מה מצאנו בכמה מקומות, שעיסוק בנבואה ובהשגת ה' הוא הוא הדרך להשיג את צורת המקדש, מבנהו וגדריו – וכאשר פתר לנו הגרצ"א, כן יהיה במהרה בימינו אכי"ר.
♦
חונן הדעת – על הרמב"ם הלכות דעות. הרב אורי טיגר. שעב עמ'. ירושלים תשפ"ו. 0527173020.
כבר מילתי אמורה (האוצר מח [טבת תשפ"א] עמ' רפה-שא) בשבח המגיע לכתבים הערוכים בתבנית המשנ"ב, תבנית המחייבת את הכותב בה לביאור רצוף של כל פרט ופרט, בקיאות רבה באחרונים (עד לחלק י' של שו"ת ארחותיך למדני, שיצא לאור לפני כשנה וחצי, ומוזכר בספרנו, שעה"צ פ"ז ס"ק תמט[!]), ניתוח ואיפיון המתחדש בכל אחד מהם ושיוכו ל'סעיף קטן' הרלוונטי, אבחנה בין המדור הבקיאותי המקביל למשנ"ב ובין המדור העיוני המקביל לביאור הלכה, ועוד ועוד. לפיכך, טבעי ומצופה שתתרבה השמחה עם כל כרך שנכתב בתבנית זו ומבאר הלכות שעד היום לא זכו לכך.
לפני שנתיים הוציא לאור הרב טיגר את 'זבח פסח' במתכונת זו על הלכות קרבן פסח לרמב"ם (ונסקר בספר, האוצר קא [ניסן תשפ"ה] עמ' תי), וכעת הוא מזכנו בחיבור נוסף בסדרה. השמחה כפולה ומכופלת כשמדובר בהלכות דעות להרמב"ם, הלכות חשובות ויקרות שנוגעות לכל אדם ובכל יום, ומעטים העוסקים בהן, ומעטים עוד יותר העוסקים בהן אליבא דהלכתא ('אליבא דהלכתא' הוא גם שמו של העלון היוצא לאור על ידי חברת אהבת שלום, שבמסגרתו נכתב רוב הספר שלפנינו). כל המצווים על אהבת ישראל, שמירת הלשון, אהבת הגר, תוכחה ומצוות נוספות – מוזמנים כעת ללמוד ולדעת כיצד יקיימו את המצוות הללו.
כבר בתחילת הספר (פ"א ה"ד ביאורים ד"ה הדרך) באה התייחסות נרחבת למדיי ליסוד שהתפרסם בשם הגר"א דסלר זצ"ל כ'נקודת הבחירה', ולפיו אדם נדרש בעולם הזה לעמול ולשנות את טבעו, זו עבודתו על זה שכרו. אינני יודע אם יש עובד ה' שלא נדרש ליסוד זה ממש מדי יום, וכאן הוא מוצג בהרחבה רבה, מפי מקורות רבים, ובכללם הגר"א, הסבא מסלבודקא, הגר"י אברמסקי, ועוד. הרחבה נוספת שמופיעה בריש פרק ד (ה"א ביאורים ד"ה הואיל), מוקדשת לבירור היחס להנחיותיו הרפואיות של הרמב"ם בהלכות דעות, ומתוך כך גם לכלל סוגיית הרפואות המוזכרות בחז"ל. בביאור להנחיית הרמב"ם לת"ח להימנע משכרות (פ"ה ה"ג), באה הרחבה נפלאה ממקורות רבים בעניין שכרות ת"ח בפורים (שם ביאורים ד"ה ואם). חידוש מעניין שמציע המחבר מדיליה, מתייחס לסתירה בין מה שכתב הרמב"ם (פ"ב ה"ג) שדרך הצדיקים להיות נעלבים ואינם עולבים למה שכתב (פ"ה הי"ג) שזו דרך תלמידי חכמים, ותירץ הרב טיגר (חונן הדעת פ"ה ס"ק רעח[!]): 'ואפשר שסובר שאי אפשר להיות צדיק אם אינו ת"ח'! במקום אחר (פ"ז סקפ"ו) דן המחבר בדין לשון הרע בדבר שנודע לרבים, כגון דבר שהתפרסם בעיתון.
אתגר מיוחד המשחר לפתח העוסקים בהלכות אלו הוא האבחנה בין הלכות מחייבות ככל ההלכות ובין הנהגות ראויות שאינן חובה. אתגר זה עמד לפני הרמב"ם, ועומד גם לפני מפרשיו שבכל הדורות, ומחברנו בכללם. כך או כך, ודאי שגם הנהגות ראויות צריך לקיים. בין אם פרטים שונים בשמירת הבריאות הם חיובים גמורים ובין אם 'רק' הנהגות נכונות, יש לקיימם. לא פעם מתגלעים פערים גדולים בין עמדות רפואיות או בטחוניות מבוססות ובין מנהגיהם של אנשים שומרי מצוות שמתעלמים מעמדות אלו או מזלזלים בהן, ואכמ"ל, וכמדומה שזה סימן לצורך בהתחזקות בלימוד הלכות דעות ובהתנהגות על פיהן.
אוצר גדול לפנינו, יהי רצון שירבו הלומדים בו והמקיימים את דבריו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת.
♦
משמיע שלום – הלכות שתל קוכליארי. הרב שלום הלוי פולק. תקמב עמ'. a0556796342@gmail.com. 0556796342.
הספר שלפנינו מקיף את הלכות השתל הקוכליארי, מכשיר שמיעה מתקדם המורכב מיחידה חיצונית ויחידה פנימית המושתלת בניתוח. מכשיר זה משמש אנשים רבים בדורנו ומסייע להם לשמוע. השימוש בשתל מעורר שאלות שונות, ובמרכזן שאלת אופן השימוש בשבת. אך הספר שלפנינו רחב הרבה יותר מכך, ומתייחס לאינספור היבטים, מעשיים ועיוניים כאחד.
הרב פולק מבהיר בפתח ספרו שהוא הולך בשיטתו של הגרש"ז אוירבך, שלפיה אין איסור תורה בכל הפעלת מכשיר חשמלי בשבת, ובכלל זה שתל קוכליארי, ובפרט במכשיר המשמש לתפקוד של אדם הסובל ממוגבלות. עוד הוא מבהיר כי להבנתו, יש בשימוש השגרתי בשתל משום כבוד הבריות ואף משום צרכי חולה שאין בו סכנה – קביעות שמנומקות בהרחבה רבה בספרנו, וגם להן בית אב בכתבי הגרש"ז.
הספר פותח בהצגה נרחבת של הרקע הרפואי והטכנולוגי: מבנה מערכת השמיעה, סוגי ליקויי שמיעה, והאופן שבו שתל קוכליארי ממיר אותות קוליים לאותות חשמליים המגרים את עצב השמיעה. מתוך הבנה זו נפתח הדיון ההלכתי בשאלה שנחלקו בה החזו"א והגרש"ז: האם שמיעה באמצעות מכשיר או שתל נחשבת שמיעה גמורה (חזו"א), או שמא מדובר בתחליף טכנולוגי שאינו זהה לשמיעה הטבעית (הגרש"ז). המחבר מצדד לומר שלא נחלקו אלא במכשיר שמיעה רגיל, אך שתל נידון כחלק מהגוף, והשמיעה בו נידונית כשמיעה טבעית אף לפי שיטת הגרש"ז.
לאחר הבירור העקרוני עוסק הספר בהרחבה בהיבטים הלכתיים מגוונים של השימוש בשתל: מצוות התלויות בשמיעה, כגון יציאה ידי חובת קידוש והבדלה, מגילה ועוד דברים שבקדושה; צירוף למניין, עלייה לתורה; אמירת ברכות שתוקנו על שמיעה, כגון ברכת הנותן לשכוי בינה שביסודה תוקנה על שמיעת קול תרנגול; חציצה בתפילין של ראש; ועוד ועוד.
לבסוף נידונות שאלות עקרוניות יותר הנוגעות לחובת האדם להשתדל לרפא את ליקוי השמיעה שלו: האם יש חיוב לעבור ניתוח להשתלת שתל קוכליארי כדי לאפשר קיום מצוות התלויות בשמיעה, עד כמה מוטלת על האדם חובה להוציא ממון או לעבור טיפול רפואי לשם כך, ומה היחס ההלכתי למצבים שבהם אדם נמנע מן הטיפול.
אין לי ספק שספר זה, שמשלב למדנות והלכה למעשה, יביא ברכה רבה לבעלי שתל ולבני משפחותיהם.
♦
שבט מטמונים – בירורי הלכה מקיפים בענייני ספירת העומר. הרב בנימין טבדי. 529 עמ'. בית מדרש 'לשמה', רעננה תשפ״ו. rbtabady@gmail.com. 0537544056.
מצוות ספירת העומר חביבה על ישראל, ומעוררת מדי שנה דיונים רבים, ואף על פי כן – כדרכה של תורה – עוד נותר מקום רב לחדש ולהוסיף בה. הרב טבדי, רב קהילת 'שטיבל יד בנימין' ברעננה וראש בית המדרש 'לשמה', מרחיב בהם בספר שלפנינו, המהווה המשך לספרו 'שבט נחלתו' (תשפ"ד) העוסק בענייני ארץ ישראל ומלחמה. שניהם מסכמים את שיעורו הקבוע של הרב טבדי בקהילתו, לאחר תפילת מנחה של שבת.
ספר עיוני למדני המסכם שיעורים קהילתיים, אינו דבר של מה בכך. דרכו של עולם שרב הקהילה נדרש לעסוק באחת משתיים: או בדברי הגות ואגדה, או בהלכה למעשה, ולמדנות אינה במוקד עיסוקו. זכה הרב טבדי, שדמותו ותורתו מצליחות לרומם גם 'בעלי בתים' ללימוד עיוני (כל סימן ממלא עשרות רבות של עמודים), שאף שגם מקומה של ההגות והמחשבה לא נפקד ממנו – בעיקרו הוא הלכתי, בעומק הסוגיות.
הסימן הראשון עוסק בשאלת תוקף המצווה בזמן החורבן – דאורייתא או דרבנן. השני עוסק במי שלא ספר יום אחד. השלישי – ביחסי לשון והבנה בספירת העומר, הרביעי – בטעות בספירה, החמישי – בעמידה בספירה, השישי – בתפילת ערבית וקידוש מבעוד יום בחג השבועות, והשביעי – בדמותו של רב יוסף ובתורתו.
הספר נחתם בשורה ארוכה של נספחים המרחיבים בנושאים שהוזכרו בקצרה בגוף הספר וקובעים מקום לעצמם: הטעם להגדרת מצוות שופר כ'זכר למקדש', משמעות השלמת ספירת העומר ללא ברכה, דין לועז ששמע אשורית, שיטת המהר"ל שמצוות תלמוד תורה היא בעצם הקשר לתורה, ספק ברכות להקל, מהות דין שומע כעונה, קצירת העומר ושחיטה על ידי זר בשבת.
לחיבת הקודש, אצרף כמה הערות בגופי הסוגיות:
בעמ' 47 נזכרה תשובה המיוחסת לרמב"ם, כראיה לכך שלדעתו יש לספור ספירת העומר בנוסח 'בעומר' ולא 'לעומר'. יש להעיר כי התשובה הייתה מוכרת מציטוטה בפירוש הרב קאפח לרמב"ם בשם ר' יצחק צבי לנגרמן, ולא היה ידוע מה מקורה בכתב יד. לאחרונה התגלה כתב היד,^[1] ונשלל הייחוס לרמב"ם.
בעמ' 111-92 נידונה שיטת בה"ג במי ששכח יום אחד ולא ספר ספירת העומר, ויש להוסיף ולהפנות לנוסח שבספר הלכות גדולות שבידינו, מהד' מכון ירושלים (סי' עא), שהנוסח בו הוא שמי שלא ספק ביום 'קמא' אינו ממשיך לספור, ומשמע שהכוונה רק ליום הראשון, וכפי שכתב הרב רועי סיטון (אסיף ד עמ' 143-147), יעו"ש.^[2]
בעמ' 529-526 דן האם זר יכול לקצור חיטים לעומר בשבת, לשיטה שאסור לזר לשחוט קרבנות בשבת. לענ"ד העיקר הוא כדברי המתירים לזר לשחוט, והארכתי בזה במקום אחר (מעלין בקודש מז עמ' 37 ואילך), ודון מינה ואוקי באתרין. ועוד יש לציין שמה שהביא בשבט מטמונים בשם הבית מאיר (יבמות לג, ב ד"ה שם אי) שאסור למוהל שבקי בחיתוך ולא בפריעה למול בשבת ושאחר יפרע, אינו מקובל להלכה.
אחזור על הראשונות, אשרי רב הקהילה שזוכה ללמד סוגיות בעיון, ואשרי בני קהילתו העומדים על סודו ושותפים לעומק לימודו.
♦ ♦ ♦