ו. סוג המתנה
1. צדקה
בעני המקבל צדקה אין משום "ושונא מתנות יחיה"[1], וכמה טעמים לדבר:(א) "ושונא מתנות יחיה" נאמר רק במי שלא צריך את המתנה, ועני זקוק לצדקה[2]. אפשר להסביר זאת על פי הנימוק[3] ש"ושונא מתנות יחיה" כי לא ראוי לבקש מותרות.
(ב) עני צריך לקבל צדקה, כי היא ניתנת לו משלו, שכך גזר ה', וא"כ אינה מתנת חינם[4]; ממון הצדקה שייך לעני, אלא שהיה פקדון ביד העשיר[5], ונמצא שאין זו מתנה לעני, אלא נותנים לו מה ששייך לו[6].
(ג) כפי שראינו לעיל[7], אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה שהנותן נהנה מנתינתה, ובנתינת צדקה לעני, הנותן נהנה, כפי שנאמר[8]: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'", והמדרש[9] אומר "יותר משבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב", ולכן אין "ושונא מתנות יחיה"[10].
(ד) הנותן נותן כדי לקיים מצווה, ונמצא שהצדקה היא חלקו של העני, שה' שלח לו ע"י הנותן, ולכן לא שייך בה הנימוק[11] שדבר שניתן במתנה אינו שייך לשורש נפשו של המקבל[12].
(ה) צדקה אינה בגדר מתנה, כמו שכתב מהר"ל[13], שצדקה באה רק למלא את חסרון המקבל, ולכן אין צורך בדעתו בקבלתה, שלא כמו מתנה, שצריך את דעת המקבל כדי שתהיה נתינה מלאה; ולכן על צדקה לא חל "ושונא מתנות יחיה"[14]. לפי נימוק זה, גם אם המקבל עני, מותר לו לקבל רק בדרך צדקה ולא בדרך מתנה[15].
(ו) העני מקיים מצווה בכך שהוא מסייע לעשיר לקיים את מצוותו[16], והמצווה מגינה עליו מפני הסיכון שיתקצרו ימיו של מקבל מתנה[17].
גם עני שיכול להסתדר בעצמו בלי קבלת צדקה, הרי אם הוא זקוק לצדקה כדי לפרנס את בני ביתו, אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[18].
הנותן צדקה כדי שבזכותה תהיה לו תועלת חומרית, כגון "על מנת שיחיה בני", אין בכך "ושונא מתנות יחיה", שהרי כפי שראינו לעיל[19], אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה שהנותן נהנה מנתינתה, וכאן הנותן מתכוון לתועלת עצמו[20].
בכלל זה, גם לעשיר מותר לקבל מתנה כשהוא בדרך, כי גם עשיר נחשב עני כשהוא בדרך, כיון שאין עמו הדברים הנחוצים לו[21].
♦
2. חלק הבכורה של בכור
אף שחלק הבכורה נקראת "מתנה"[22], לא שייך בו "ושונא מתנות יחיה", כי התורה זיכתה חלק זה לבכור[23].♦
3. הזמנה לסעודה
יש אומרים[24] שהזמנה לאכול (באדם רגיל) אינה נחשבת מתנה, ואין בה משום "ושונא מתנות יחיה". הנימוק של הרחקה מגזל[25] לא שייך בהזמנה, שכן האורח אינו נוטל דבר לעצמו אלא אוכל על שולחנו של אחר, ואין זה דומה לגזל[26].אבל ר' נסים אברהם אשכנזי[27] כותב שגם הזמנה לסעודה נקראת מתנה לעניין זה. הנימוק[28] שאין לקבל מתנה מחשש שהנותן לא נתן בלב שלם, שייך גם בהזמנה לסעודה[29].
♦
4. מתנה על מנת להחזיר
במתנה על מנת להחזיר אין משום "ושונא מתנות יחיה"[30].♦
5. מתנה מועטת
במתנה מועטת אין משום "ושונא מתנות יחיה"[31]. אין בה מקום לנימוק[32] שהמצפה למתנות מצטער כשאינו מקבל אותן[33].לדעת ר' מנשה גרוסברג[34], מתנה מועטת שמותרת היא זאת שיש בה רק חיי שעה, ו"ושונא מתנות יחיה" אמור רק בדבר שמתקיים, כגון שדה שאדם יכול להחיות את נפשו בה ימים רבים; והוא מוסיף שמי שרגיל לקבל מתנות כאלה, יש בו "ושונא מתנות יחיה" אף במתנה מועטת.
ר' חיים פאלאג'י[35] לומד מלשון הפסוק "ושונא מתנות יחיה" שההקפדה היא על קבלת מתנות אחדות, מפני שראוי להסתפק במועט, אבל בקבלת מתנה אחת אין משום "ושונא מתנות יחיה".
♦
6. מתן רשות שימוש ברכוש בלי הענקת בעלות בו
מי שנותן לחברו רשות להשתמש בשלו, בלי לתתו במתנה, יש אומרים שאין בכך משום "ושונא מתנות יחיה"[36], ויש אומרים שיש בכך משום "ושונא מתנות יחיה"[37].לפי הנימוק[38] שקבלת מתנות כרוכה בחנופה, אין כאן "ושונא מתנות יחיה", שהרי אין רגילים להחניף כדי לקבל רשות שימוש; ואילו לפי הנימוק[39] שקבלת מתנות מעידה על חוסר ביטחון בה', גם כאן יש משום "ושונא מתנות יחיה", שהרי הבוטח בה' יסמוך עליו גם להשיג את השימוש בחפץ שנחוץ לצרכו[40]. כמו כן, לפי הנימוק[41] ש"ושונא מתנות יחיה" הוא הרחקה מגזל, אין משום "ושונא מתנות יחיה" בקבלת רשות שימוש, שאינה דומה לגזל, שהיא נטילת חפץ של אחר[42].
♦
7. מכירה בזול
לדעת ר' נח שמואל ליפשיץ, במכירה בזול, ההפרש נחשב מתנה ויש בו משום "ושונא מתנות יחיה"[43]. אבל ר' לוי גרוסברד סבור שההפרש נחשב מחילה, ויש דעה[44] שבמחילה אין משום "ושונא מתנות יחיה"[45].בדומה, מכירה שהתמורה בה אינה אמיתית, וה"מוכר" מסתיר זאת כדי לא לבייש את ה"קונה", היא באמת מתנה, ויש בה משום "ושונא מתנות יחיה"[46].
♦
8. פרעון חוב שאינו חייב בו
פרעון חוב רגיל בוודאי אינו מתנה, שהרי הלווה חייב לפרוע. אבל יש כמה מצבים של פרעון חוב שאינו חובה, ויש לדון אם חל עליהם "ושונא מתנות יחיה".פרעון חוב לפני מועד הפרעון אינו בגדר מתנה, אלא החזרת חסד שעשה המלוה, ולכן אין בו משום "ושונא מתנות יחיה", ועל כן המלווה אינו יכול לסרב לקבלו בטענה זו[47].
פרעון חוב אחרי שנשמט בשמיטה אין בו משום "ושונא מתנות יחיה"[48], כיון שמצד היושר הלווה צריך לפרוע את החוב[49], והוא רק מחזיר מה שקיבל מהמלווה[50], והוא נותן תגמול על הרווח שגרם לו המלווה[51]. מה עוד, שראשונים רבים סוברים שהחוב עצמו אינו פוקע בשמיטה, אלא שאסור למלווה לתבוע אותו, ולכן כשהלווה משלם מיוזמתו, אין זו מתנה אלא פרעון החוב[52].
חוב שאין חובה מן הדין לפורעו, אלא שצריך לפורעו לפנים משורת הדין, אין בפרעונו משום "ושונא מתנות יחיה"[53].
הפורע חוב שמישהו אחר חייב, פרעונו הוא בגדר מתנה, כי הפורע אינו חייב כלום למלווה, ולכן המלוה יכול לסרב לקבלו בנימוק ש"ושונא מתנות יחיה"[54].
♦
9. מחילה
יש אומרים שגם במחילה נאמר "שונא מחילה יחיה", כיוון שמחילה היא סוג של מתנה, שבה הנמחל מרוויח בלי לתת תמורה[55].לעומתם, אחרים אומרים שמחילה שונה ממתנה, כיוון שהיא רק הפקעת החוב, ואינה מתנה חיובית של דבר חדש, ולכן לא חל בה "ושונא מתנות יחיה"[56].
הדעה הראשונה מתאימה לגישה[57] שמחילה היא הקנאת החוב לנמחל[58], ואילו הדעה השניה מתאימה לגישה[59] שמחילה היא רק הפקעת החוב[60].
♦
10. החלפת נכס בנכס
לדעת הר"י מיגאש, אם יש לראובן קרקע זיבורית, ושמעון מציע לתת לו קרקע עידית במקומה באותה שווי, חל "ושונא מתנות יחיה"[61], מפני שקל יותר לעבוד בקרקע עידית.אבל הרמ"ה אומר שאם שמעון נוטל מראובן נכס שלו ונותן לו במקומו נכס זהה שהוא חדש, אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[62]. אף אם הנכס החדש שווה יותר, הרי הנימוק של חוסר ביטחון בה'[63] אינו קיים כאן, כי אינו נחשב שסומך על הנותן במקום לסמוך על ה', כיוון שלא נוסף למקבל דבר שעוד לא היה לו[64].
♦
11. מתנות כהונה
פרשנים אחדים כותבים שאין "ושונא מתנות יחיה" במתנות כהונה שישראל נותנים לכהנים, מכמה טעמים:(א) המתנות ניתנו לכהנים בשכר מעשה הקנאה של פנחס[65], והרי ישראל נהנו מפנחס, והרי כפי שראינו[66], אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה שהנותן נהנה מנתינתה[67].
(ב) מתנות כהונה אינן מתנה מישראל אלא מה', ולכן אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[68]. במתנה מה' אין "ושונא מתנות יחיה", אלא יש לקבלה באהבה והיא תוסיף לו חיים[69]; היות שהן מה', לא שייך הנימוק[70] שקבלת מתנה מאדם היא חיסרון בבטחון בה'[71].
(ג) מתנות כהונה הן חלקו של הכהן, שה' שלח לו ע"י הנותן, ולכן לא שייך בהן הנימוק[72] שדבר שניתן במתנה אינו שייך לשורש נפשו של המקבל[73].
(ד) הכהנים עוסקים בלימוד תורה ובעבודת ה' ואין להם שדות להתפרנס מהן[74].
(ה) לא ייתכן שהתורה תצווה לתת מתנות לכהן, שיזיקו לו[75].
(ו) לא שייך כאן הנימוק[76] ששנאת מתנות מרחיקה מגזל, שהרי מתנות כהונה הן "ממון השבט", ואינן נחשבות ממונו של הנותן[77].
(ז) נתינת מתנות כהונה היא מצווה, וראינו[78] שאין "ושונא מתנות יחיה" בדבר מצווה[79].
(ח) אם הכהן מסרב לקבל מתנות כהונה, הוא נראה כמזלזל בהן[80].
(ט) מתנות כהונה אינן מתנה אלא חלק מעבודת הכהנים, כמו שנאמר[81] "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"[82].
גם במצבים שיש חיוב רק להפריש את מתנות הכהונה ואין חיוב לתת אותן לכהן, כגון בפירות של גוי שנגמרה מלאכתם ברשות ישראל[83], אם הישראל רוצה לתת אותן לכהן, אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[84].
דעה נגדית: מהר"ם מרוטנבורג[85] כותב שכהן יכול למחול על זכותו לקדימה בסעודה, כי אם הוא שונא מתנות, תבוא עליו ברכה.
♦
12. משלוח מנות בפורים
במשלוח מנות בפורים אין "ושונא מתנות יחיה"[86], מכמה טעמים:(א) המקבל משלוח מנות מזכה את הנותן במצווה, כי מצווה להרבות בהם, ורק קבלת מתנה רגילה מנכה מזכויות המקבל[87], אבל כאן אין סיבה לנכות מזכויות המקבל[88].
(ב) כל מה שתיקנו חז"ל למצווה אינו מזיק, שהרי לא תיקנו חז"ל דבר שמקצר חיים[89], ונאמר[90] "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[91].
(ג) כלל הוא[92] שאם הנותן נהנה מהנתינה אין "ושונא מתנות יחיה", ולכן אין כאן "ושונא מתנות יחיה", שהרי הנותן נותן לצורך עצמו בגלל המצווה[93].
(ד) זה לא דרך מתנה אלא דרך הרבות ריעות[94].
(ה) לא שייך כאן החשש[95] שהמקבל יבוא להחניף לנותן ולא יוכיח אותו, שהרי הוא נותן בגלל המצווה, ומצווה אינה גורמת עבירה[96], ובכל נתינה שהיא מצווה אין חשש שיחניף כדי לקבל, שהרי מצווה על הנותן לתת[97].
(ו) היסוד של משלוח מנות הוא להרגיש שכל ישראל כאיש אחד, וכאילו אינו מקבל מתנה מאדם אחר אלא אותו אדם שמעביר מיד אחת ליד שניה, והמנות רק החליפו מקום, ו"ושונא מתנות יחיה" אמור רק בקבלה מאדם אחר[98].
(ז) לפי השיטה שטעם משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכולם אוכל לסעודת פורים[99], אין "ושונא מתנות יחיה" במשלוח מנות, שהרי המקבל צריך אותו לסעודה. וגם אם יש לו אוכל גם בלי זה, הרי חתם סופר[100] כתב שלא ימחל כדי לא לבייש מי שאין לו, ואותו טעם שייך כאן[101].
(ח) לא שייך כאן הנימוק שבקבלת מתנות יש חוסר בטחון בה'[102], שהרי הוא מקבל בגלל המצווה ולא מתוך הסתמכות על הנותן. וזה נכון במיוחד לפי הדעה[103] שגם המקבל משלוח מנות מקיים מצווה[104].
(ט) השולח אינו נותן מרצונו אלא לקיום המצווה, ודבר שאינו ניתן ברצון אינו נקרא מתנה; ואף שהיה יכול לשלוח למישהו אחר, הרי גוף הדבר אינו מתנה[105].
(י) לא שייך כאן הנימוק[106] שהמקבל נעשה משועבד לנותן מבחינה רגשית, כי הנותן נותן בשביל המצווה[107].
(יא) החשש שהמקבל לא יוכיח את הנותן[108] אינו שייך כאן, כיון שנהוג שכולם נותנים זה לזה[109]; ובגלל מנהג זה, אין זה בגדר מתנה בכלל, ולכן לא חל "ושונא מתנות יחיה"[110].
(יב) החשש שהמקבל לא יוכיח את הנותן אינו שייך כאן, כיון שזה רק פעם בשנה[111].
(יג) החשש שהנותן אינו נותן בלב שלם[112] אינו שייך כאן, שהרי הנותן לשם מצווה נותן בלב שלם[113].
(יד) הנותן רואה את המקבל כאדם חשוב, כלשון הפסוק "משלוח מנות איש לרעהו", וכפי שראינו[114], הנותן לאדם חשוב נהנה בקבלתו ולכן אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[115].
לדעת ר' לוי גרוסברד, כל זה אמור בשיעור שחובה לתת, דהיינו שתי מנות, אבל על נתינה מעבר לזה חל "ושונא מתנות יחיה"[116]. אבל לדעת ר' שלמה קוסובר גם מה שמעבר לשיעור אין בו משום "ושונא מתנות יחיה" כי גם הוא כלול במצווה[117]; וגם לדעתו, בנתינת דברים שאינם דברי מאכל חל "ושונא מתנות יחיה", כיון שאין מתקיימת בהם מצוות משלוח מנות, שמטרתה בשביל הסעודה[118].
כמו כן, אחרי השקיעה של יום פורים, שכבר אין מצווה של משלוח מנות, יש "ושונא מתנות יחיה" בקבלתו[119].
♦
13. קבר
מי שמקבל קבר במתנה, אין חיסרון בכך שהוא ייקבר שם, שהרי אחרי מותו אין מקום לומר "ושונא מתנות יחיה"[120].♦
14. פירות שביעית
בנתינת פירות שביעית במתנה אין משום "ושונא מתנות יחיה", כיון שהתורה הפקירה אותם, ואין זה מתנה ממש[121].♦
15. הלוואה על מנת שהמלווה לא יוכל לתבוע
במתן הלוואה רגילה ובמכר בהקפה אין משום "ושונא מתנות יחיה"[122]. אבל אם לאחר זמן, אומר המלווה שהוא התכוון לתת את הכסף במתנה, חל "ושונא מתנות יחיה" אם הלווה אינו מחזיר את הכסף[123].אם הלווה התנה עם המלווה שהמלווה לא יוכל לתבוע אותו בדין, והוא יפרע את החוב רק אם ירצה, יש מי שאומר שחל בו "ושונא מתנות יחיה"[124], ויש מי שאומר שלא חל בו "ושונא מתנות יחיה"[125].
♦
16. מתנה רוחנית
יש אומרים ש"ושונא מתנות יחיה" נאמר גם על קבלת מתנה רוחנית, כגון שכר מצווה[126] או התורה[127].אבל ר' אהרן יהודה גרוסמן סבור שבכגון זה אין "ושונא מתנות יחיה", כיון שהנותן אינו נחסר בכך[128].
♦
17. תועלת שאינה חפץ מוחשי
לפי הנימוק[129] שמקבל מתנה עלול שלא להוכיח את הנותן, "ושונא מתנות יחיה" חל גם בקבלת תועלת שאינה חפץ מוחשי, כגון מי שעושה פעולה לטובת זולתו, או גורם לו טובת הנאה, שהרי גם מי שקיבל תועלת כזאת עלול להימנע מלהוכיח את העושה בשל כך[130]. גם הנימוק של ביטחון בה'[131] שייך כאן[132]. גם הנימוק[133] שהמצפה למתנות מצטער כשאינו מקבל שייך כאן[134].לדעת ר' לוי גרוסברד, גם כבוד נחשב מתנה לענין "ושונא מתנות יחיה", ומי שרוצים לכבד אותו, ראוי שיסרב[135].
♦
18. זכייה מהפקר
לדעת ר' יוסף צבי הלוי, גם על זכייה מהפקר נאמר "ושונא מתנות יחיה"[136].אבל לדעת ר' לוי גרוסברד, מי שזוכה בהפקר אינו נחשב כמקבל מתנה, ואין בכך "ושונא מתנות יחיה", גם אם הוא זוכה בו מיד אחרי שהבעלים הקודם הפקיר אותו[137]. הנימוק שבקבלת מתנה יש חוסר ביטחון בה'[138] והנימוק שיש לחשוש שהנותן לא נתן בלב שלם[139] אינם שייכים בזכייה מהפקר[140].
יתר על כן: לדעת ר' לוי גרוסברד, גם אם ראובן זוכה בהפקר בשביל שמעון, אין זה נחשב שראובן נותן מתנה לשמעון, אלא נחשב שהזכייה מההפקר נעשתה מדעתו של שמעון עצמו, כיון שהיא זכות גמורה[141], שהרי אין צורך להוציא את החפץ מרשותו של מישהו אחר, ולכן אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[142].
גם לדעה זו, אם הבעלים הקודם הפקיר אותו כדי שפלוני יזכה בנכס, יש בכך "ושונא מתנות יחיה" אם אכן אותו פלוני יזכה בו, שהרי זה סוג של נתינה[143], אבל אין "ושונא מתנות יחיה" לגבי אדם אחר שיזכה בו, כיון שהוא לא גרם לבעלים להפקיר[144].
מי שזוכה בלקט, שכחה ופאה עבור עני, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", מפני שאין זו מתנה מהזוכה לעני, אלא התורה מזכה לעני[145].
♦
19. זכייה בהגרלה
זכייה בהגרלה אין בה משום "ושונא מתנות יחיה", אף שהזוכה מקבל סכום יותר גבוה מהסכום ששילם עבור כרטיס ההגרלה, מפני שהעובדה ששילם מעט עבור הכרטיס נובעת מהסיכוי הקטן שיזכה בהגרלה, ולא מתוך רצון של המגריל להיטיב עמו, ולכן אין זו מתנה אלא מכר[146].♦
ז. הנותן
1. צדיק שנותן
ר' שמואל ואזנרקמז כותב שמטעם "ושונא מתנות יחיה", מידת חסידות שלא לקבל מתנה אפילו מצדיק.הנימוק[147]של ביטחון בה'[148] שייך גם בקבלת מתנה מצדיק[149].
אבל ר' יצחק מורסיה[150] כותב שלפי הנימוק[151] שהמקבל מכפר על הנותן, וייתכן שיצטרך למות כדי לכפר, הרי אם הנותן הוא צדיק אין צורך לכפר עליו ואין בו "ושונא מתנות יחיה".
לפי הנימוק[152] שהמקבל מתנה נמנע מלהוכיח אנשים על חטאיהם, מותר לקבל מתנה מצדיק גמור, שאין צורך להוכיח אותו[153].
ר' יעקב ישראל קנייבסקי הסכים לקבל תמיכה מר' מנשה קליין, מפני ש"רצונו של אדם הוא כבודו", וכבודו של ת"ח שנותן היא מצוות כבוד התורה[154].
♦
2. קרוב משפחה שנותן
ר' שמואל ואזנר[155] כותב שמטעם "ושונא מתנות יחיה", מידת חסידות שלא לקבל מתנה אפילו מקרוב משפחה, ואפילו מאביו; אבל בסבלונות שרגילים לתת לבני משפחה אין להקפיד.אבל ר' נסים אברהם אשכנזי[156] כותב שאין "ושונא מתנות יחיה" בבן המקבל מתנה מאביו, מפני שהיא שקולה לקבלת ירושה מאביו, שאין בה "ושונא מתנות יחיה". כמו כן, ר' יצחק זילברשטיין[157] כותב שאל יסרב הבן לקבל מאביו, כי הוא נראה כמזלזל במתנות אביו. ר' שלמה אבינר[158] כותב שאם הבן מקבל מאביו, הוא מקיים בזה מצוות כיבוד אב, אבל הבן רשאי לסרב לקבל מתנה מאביו מטעם "ושונא מתנות יחיה", ואין חובה לקבל מטעם מצוות כיבוד אב, כי החובה היא רק לדאוג לצרכיו החומריים.
בבן שנותן מתנה לאביו או לאמו אין משום "ושונא מתנות יחיה", כיון שהוא מקיים בזה מצוות כיבוד אב ואם[159].
♦
3. גוי שנותן
יש אומרים[160] ש"ושונא מתנות יחיה" נאמר רק במתנה מישראל, ולא במתנה מגוי. כמה טעמים לדבר:(א) הנימוק שהמקבל מחסר את ממונו של הנותן[161] אינו שייך בגוי שנותן[162].
(ב) ר"ע מברטנורא[163] נימק, שהוא כמציל מידם[164], ושיקול זה גובר על החשש[165] שמקבל מתנות יחניף לנותן[166].
(ג) הנימוק שנטילת מתנה היא כענף של גזל[167] לא שייך בגוי, כיון שהמקבל מציל מידם[168].
(ד) החשש שהנותן אינו נותן בלב שלם[169] אינו שייך בגוי, כי גזל הגוי אסור רק בוודאי גזל[170].
(ה) הנימוק ש"ושונא מתנות יחיה" הוא הרחקה מחמדה[171] אינו שייך בגוי, שהרי הכלל הוא[172] ש"לא תחמוד" אינו חל בחמדת נכסי גוי[173].
(ו) ברכוש של גוים יש ניצוצות קדושה, והמקבל מתנה מגוי מוציא מידו ניצוצות אלה, ובכך הוא מחליש את כוחם של הגוים[174].
(ז) התורה ויתרה את ממון הגוים לישראל[175], ולכן לאמתו של דבר אין זו מתנה[176].
(ח) הנימוק שמי שלהוט אחר מתנות צריך להחניף לאנשים, ואינו מוכיח אותם על מעשיהם הרעים[177], לא שייך בגוי, כי אין ישראל מצווה להוכיח גוי[178], ולכן אין בו "ושונא מתנות יחיה"[179].
(ט) הנימוק ש"ושונא מתנות יחיה" כי המקבל מתנה יצטרך לכפר על חטאי הנותן[180], לא שייך בגוי, שהרי אין לנו ערבות בעד הגויים, ואיננו מוזהרים עליהם, לכן המקבל ממנו לא יצטרך לכפר עליו[181].
(י) בגוי אין מקום לנימוק שקבלת מתנה נובעת מחוסר ביטחון בה'[182], שהרי לא שייך לומר שהמקבל סומך על הגוי, שהרי ידוע שאי אפשר לסמוך על גוי, שהוא כבהמה[183].
במצב שיש חשש איבה אם לא יקבל את המתנה מהגוי, אין "ושונא מתנות יחיה" בקבלת המתנה, בגלל חשש זה[184].
אבל יש אומרים ש"ושונא מתנות יחיה" נאמר גם בגוי[185], מפני שלדעתם, הנימוקים לכלל זה קיימים גם במתנה מגוי:
(א) הנימוק שהמקבל מחניף לנותן וחונף אינו רואה פני שכינה[186], שייך גם בגוי[187].
(ב) הנימוק שלמקבל אינו חיות מצד עצמו[188], שייך גם בגוי[189].
(ג) הנימוק של חוסר ביטחון בה'[190] שייך גם בגוי[191].
(ד) הנימוק טעם של מותרות[192] שייך גם בגוי[193].
(ה) הנימוק של הרחקה מגזל[194] שייך גם בגוי, שהרי הכלל הוא[195] שגזל גוי אסור[196]; ואף לדעה שגזל גוי מותר, הרי לפי טעם זה, המטרה של "ושונא מתנות יחיה" היא שע"י שישנא מתנות ישנא כל ממון שאינו שלו, וא"כ יש לשנוא מתנה מגוי, כדי להרחיק מגזל ישראל[197].
(ו) גם בגוי יש מקום לנימוק שהמקבל יימנע מלהוכיח[198], אף שאין מצווה להוכיח גוי, כי מי שמתרגל לקבל מתנות מגוי, בסוף יקבל מתנות גם מישראל, ויימנע מלהוכיח את הנותן[199].
(ז) הנימוק שהמצפה למתנות מצטער כשאינו מקבל[200], שייך גם בגוי[201].
♦
4. גר תושב שנותן
ר' בצלאל שטרן[202] אומר, שלפי הנימוק ש"ושונא מתנות יחיה" מפני שמי שלהוט אחר מתנות צריך להחניף לאנשים, ואינו מוכיח אותם על מעשיהם הרעים[203], "ושונא מתנות יחיה" אינו אמור במתנה מגר תושב, שהרי אין מצווה להוכיח גר תושב[204].אבל הטענה שראוי לקבל מתנות מגוים כדי להציל מידם[205] אינה שייכת בגר תושב[206].
גם הטענה שאין "ושונא מתנות יחיה" בגוי כי ה' התיר את ממון הגוים לישראל[207] אינה שייכת בגר תושב, שהרי מצוה להחיותו[208].
♦
5. ההולך למות שנותן
במתנת שכיב מרע אין משום "ושונא מתנות יחיה", מפני שהיא כמו ירושה[209], ובקבלת ירושה אין משום "ושונא מתנות יחיה"[210]. ועוד, שאין מקום לנימוק[211] שהמקבל יימנע מלהוכיח את הנותן, שהרי הנותן הולך למות, ולא צריך להוכיח אותו[212].גם בצוואת בריא מצווה לקיים דברי המת[213], ולכן אין בה משום "ושונא מתנות יחיה"[214]. ועוד, שאין מקום לנימוק שהמקבל יימנע מלהוכיח את הנותן, כאמור[215]. גם אין מקום לחשש[216] שאינו נותן בלב שלם, שהרי הוא הולך למות[217].
♦
6. מעביד שנותן
מעביד שנותן מתנה לפועל שלו, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", כי היא כעין פריעת חוב ולא מתנה ממש, כיוון שלומדים[218] ממצוות הענקה לעבד עברי שראוי שמעביד יתן מתנה לפועל[219].♦
7. הממשלה
"ושונא מתנות יחיה" חל גם על תמיכה שהממשלה נותנת[220].אבל אם מלך ישראל נותן מתנה למישהו, חובה לקבל, כי אסור להמרות את פיו, ואיסור זה גובר על "ושונא מתנות יחיה", שהיא זהירות בעלמא[221]. זאת אם ניכר שחשוב למלך שהמקבל יקבל, אבל אם ניכר שהמלך תולה את המתנה ברצונו של המקבל, "ושונא מתנות יחיה" נוהג בה כבכל מתנה[222].
♦
8. מי שידוע שאינו מקבל תוכחה
לפי הנימוק[223] שקבלת מתנה תמנע מהמקבל להוכיח את הנותן, הרי אם הנותן הוא אדם כזה שבכל מצב אינו מקבל תוכחה, אין "ושונא מתנות יחיה" בקבלת מתנה ממנו, לפי הדעהרכד שאין מצווה להוכיח אדם כזה.[224]אבל לפי הדעה[225] שמצווה להוכיח גם אדם כזה, יש "ושונא מתנות יחיה" גם בקבלת מתנה ממנו. הנימוקים האחרים קיימים גם בנותן כזה[226].אם הנותן הוא אדם אלים, שברור שלא יוכיחו אותו, כי הוא עלול להרוג את מי שיוכיח אותו, הנימוק של מניעת תוכחה אינו שייך בקבלת מתנה ממנו, אבל הנימוק של חוסר ביטחון[227] שייך גם בו[228].
♦
9. נותן שאינו צר עין
יש מי שאומר שאין "ושונא מתנות יחיה" בקבלת מתנה ממי שאינו צר עין[229]. סייג זה מתאים לנימוק[230] ש"ושונא מתנות יחיה" מפני שיש חשש שהנותן אינו נותן בלב שלם; ואם אינו צר עין, יש להניח שהוא נותן בלב שלם.♦
ח. המקבל
1. תלמיד חכם או צדיק שמקבלים
פוסקים רבים כותבים, שמתנה שניתנת לת"ח או לצדיק, אין בה משום "ושונא מתנות יחיה"[231]. נימוקים אחדים ניתנו לכך:(א) אין "ושונא מתנות יחיה" אם יש לנותן טובת הנאה[232], וכאן הנותן מקיים מצווה בנתינתו, ויש לו על כך שכר בעולם הבא, ולכן אין "ושונא מתנות יחיה"[233].
ר' בצלאל זאב שפרן[234] מסביר בכך מדוע אלישע נהנה מאחרים[235], למרות "ושונא מתנות יחיה": כי הנותן התברך ע"י לקיחת אלישע, ולכן זאת לא מתנה. הוא מסביר[236] שאותם תנאים ואמוראים שלא רצו לקבל מתנות[237] נהגו כך מתוך ענווה, שלא חשבו את עצמם לתלמידי חכמים, שלקיחתם מהנה את הנותן; אבל אלישע היה מפורסם כנביא ולכן היה מפורסם שלקיחתו מביאה תועלת לנותן. הסבר אחר הוא שהם נהגו כך מתוך חסידות[238]. הסבר אחר הוא שבדרך כלל הנותן מתכוון לתועלת המקבל, ולא לשכרו שלו בעולם הבא[239].
(ב) ר' יצחק מורסיה[240] כותב שלפי הנימוק[241] ש"ושונא מתנות יחיה" מפני שהמקבל מכפר על הנותן, וייתכן שיצטרך למות כדי לכפר, הרי אם המקבל הוא צדיק, יש בו די זכויות כדי לכפר, ואין בו "ושונא מתנות יחיה" משום שאין חשש שיצטרך למות כדי לכפר.
(ג) ר' צדוק הכהן מלובלין[242] מנמק שזו מצווה לתת לת"ח, ואין למנוע מהנותן לקיים מצווה; ואכן, אם הנותן אינו מתכוון למצווה, יש בכך "ושונא מתנות יחיה". עוד נימק, שהנותן לת"ח מתכבד בכך שהת"ח מקבל ממנו, אלא שאדם מכובד שנותן לת"ח אינו מתכבד בכך שהת"ח מקבל ממנו, ולכן יש בכך "ושונא מתנות יחיה"[243].
(ד) ר' אליעזר ישראל מרדכי סופר[244] מנמק על פי העיקרון[245] שצדיק צריך לקבל מהציבור כדי שתהיה לו התחברות עמהם ובזה יוכל להשפיע עליהם.
(ה) ר' מנשה גרוסברג[246] מנמק, שצריך לתת לת"ח כדי שיוכל ללמוד מתוך הרחבה, ולכן אין בכך "ושונא מתנות יחיה".
(ה) ר' אליקים דבורקס[247] מנמק על פי מה שכתב ר' אליהו האיתמרי[248] שמה שנותנים לת"ח אינו דרך צדקה, אלא זה משלו, כמו שכשנותנים צדקה זה משל ה'[249], ות"ח הם שותפים של ה', שנאמר "את ה' אלקיך תירא" - לרבות ת"ח[250]. ועוד, שהעולם קיים בזכות לימוד התורה שלהם ולכן הכול שלהם. ואין "ושונא מתנות יחיה" במי שנותן לזולתו את של זולתו.
אם ת"ח נותן לת"ח: לדעת ר' אברהם משכיל לאיתן, רק אם עם הארץ נותן לת"ח אין בכך "ושונא מתנות יחיה", כיון שאין זה מתנת חינם, שהרי הנותן נהנה, שבזכות נתינתו, יקום בתחיית המתים[251], אבל אם ת"ח נותן לת"ח, יש "ושונא מתנות יחיה", כיון שנותן כזה אינו נהנה את ההנאה הזאת[252].
הנותן "פדיון" לצדיק כדי שיתפלל עליו אין בכך "ושונא מתנות יחיה", שהרי הצדיק נותן הרבה יותר משקיבל[253].
תלמיד שנותן מתנה לרבו - אין בכך "ושונא מתנות יחיה", כיון שהיא תמורה על מה שהרב לימד את התלמיד[254]. גם אב שנותן מתנה למי שמלמד את בניו, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", כי הנותן אינו נחסר בגלל זה, שהרי הוצאות לימוד תורה של בנים אינם כלולים במה שמזונותיו של אדם קצובים[255], כך שה' יחזיר לו את מה שהוא נותן למטרה זו, וראינו[256] שאחד הטעמים ל"ושונא מתנות יחיה" הוא שממונו של הנותן נחסר[257].
סוג מיוחד של מתנה שנותנים לת"ח או למנהיג היא זו שנותנים לת"ח שמתמנה לראש ישיבה וכדומה, כדי להעשיר אותו, כמו שנותנים לכהן גדול שמתמנה כדי שיהיה עשיר - "גדלהו משל אחיו"[258]. אין בזה "ושונא מתנות יחיה", כי מטרת הנתינה היא כדי לקיים את הדין[259] שכהן גדול צריך להיות עשיר יותר משאר הכהנים[260]. ועוד, שהתורה קבעה לו זכות זו, ולכן זה כאילו לא אנשים נותנים לו אלא ה' נותן לו, ומה שה' נותן אין בו "ושונא מתנות יחיה"[261].
גם מתנה שנותנים לנביא כדי לעזור לו להשיג נבואה בעניינו של הנותן[262], אין בה משום "ושונא מתנות יחיה", כי אין זו מתנת חינם[263].
♦
2. אשה נשואה שמקבלת
ר' אליעזר אוירבך[264] כותב שאין "ושונא מתנות יחיה" במתנה לאשה נשואה, אם הנותן לא ידע שהיא נשואה, כי הבעל קונה את הנכס (כי מה שקנתה אשה קנה בעלה), והנותן לא התכוון לתת לו. נראה שדבריו נכונים לפי הנימוק[265] שמי שלהוט אחר מתנות צריך להחניף לאנשים, ואינו מוכיח אותם על מעשיהם הרעים, כי כאן אין חשש שיחניף, אבל לפי הנימוק[266] שראוי להסתפק במועט, נראה שגם כאן יש "ושונא מתנות יחיה".3. קטן שמקבל
בקטן שמקבל אין משום "ושונא מתנות יחיה"[267], כיון שמשמעותו הוא שמקבל מתנה לא יחיה, וקטן אינו בר עונשין[268].♦
4. רבים שמקבלים
במתנה לרבים אין משום "ושונא מתנות יחיה", כי זכות הרבים גדולה ואין ה' חפץ במיתת רבים; ולכן כתוב "ושונא מתנות יחיה" בלשון יחיד[269].♦
5. חתן שמקבל
נהוג שנותנים מתנות לחתן ולכלה. מנהג זה מוזכר כבר בזוהר[270].הפוסקים הסבירו בדרכים שונות מדוע אין בכך "ושונא מתנות יחיה".
(א) זאת לא מתנת חינם, אלא המטרה היא לשמח אותם, וע"י כך הנותן נמנע מהאיסור[271] ליהנות מסעודת חתן בלי לשמחו, והרי הכלל הוא[272] שאין "ושונא מתנות יחיה" במקום שיש לנותן תועלת מהנתינה[273]. אבל נימוק זה שייך רק בסעודה שהחתן שילם עליה, ואילו אם הורי החתן (לדוגמה) שילמו עליה, אין זו "סעודת חתן", ונימוק זה אינו שייך[274]. מלבד זה, נימוק זה אינו שייך במי שאינו נהנה מהסעודה[275].
(ב) ר' יהושע שוורצברג[276] הסביר שהמטרה היא לשמח את החתן, בכך שאנחנו מראים שאנחנו מתייחסים אליו כאדם חשוב, דהיינו כתלמיד חכם, שכפי שראינו לעיל[277], בנתינה לו אין משום "ושונא מתנות יחיה", שהרי אילו התייחסנו אליו כאדם רגיל, שיש בנתינה לו משום "ושונא מתנות יחיה", בוודאי לא היינו נותנים לו, כדי שלא לגרום לו שלא יחיה.
(ג) הטעם של חנופה[278] לא שייך בחתן, שהרי הוא אינו מחניף למוזמנים שיתנו לו מתנות[279].
(ד) המתנה לחתן היא לשם מצווה, המצווה לשמח חתן וכלה, וראינו לעיל[280] שאין "ושונא מתנות יחיה" במתנה לשם מצווה[281].
(ה) בדרך כלל המקבל מחזיר מתנה באירוע שמחה של הנותן, ונמצא שלא נהנה[282]. הנותן מצפה שהמקבל יחזיר לו בשמחה שלו, וראינורפג שבכגון זה אין "ושונא מתנות יחיה"רפד.
(ו) חתן דומה למלך,[283]ולכן[284]מתנה לחתן אינה מתנה רגילה[285], אלא היא כמו מתנה לאדם חשוב, שנאמר לגביה[286] שאין בה "ושונא מתנות יחיה"[287].
(ז) כפי שראינו[288], אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה שיש מנהג לתת, והרי יש מנהג לתת מתנות לחתן ולכלה[289].
(ח) כפי שראינו[290], אם מטרת המתנה היא להרבות שמחה אין "ושונא מתנות יחיה", והרי מתנות לחתן ולכלה מטרתן להרבות שמחה[291].
(ט) נהוג שנותנים מתנות קטנות, ואין כוונת הנותן כדי לשמח, אלא זה ביטוי להשתתפות בשמחה, והחתן אינו זוכר מי נתן לו, ולכן אין חשש לחנופה[292].
לדעת הגרי"ז, ההיתר הוא רק לשבעת ימי המשתה, ואילו במתנה שניתנת אח"כ יש משום "ושונא מתנות יחיה"[293].
סוג מיוחד של מתנות לחתן הוא מנהג ה"שושבינות" שהיה נהוג בעבר: חבריו של חתן מביאים אוכל לסעודת הנישואין ומשמחים אותו, וכשאחד החברים נושא אישה, הראשון צריך להחזיר לו אוכל ולשמחו[294]. אין בכך משום "ושונא מתנות יחיה" כיון שזה הדדי[295].
אבל אם השושבינות היא בין אנשים שמשיאים את בניהם, ראוי לא לקבל שושבינות ממי שאין לו בנים, שהרי המקבל לא יחזיר לו, ונמצא שקיבל מתנה בלי הדדיות[296].
♦
6. אדם חשוב שמקבל
הנותן מתנה לאדם חשוב[297] נהנה מכך שהאדם החשוב מסכים לקבל ממנו[298]. לכן אין במתנה זו משום "ושונא מתנות יחיה", על פי העיקרון[299] שאין "ושונא מתנות יחיה" במתנה שהנותן נהנה מנתינתה[300]. גם הנימוק שהמקבל מתנה נעשה משועבד לנותן[301] אינו שייך באדם חשוב, אלא אדרבה, הנותן נעשה משועבד למקבל[302].אבל זאת רק במתנה מועטת, שבה אפשר לומר שהנותן בעצם הוא המקבל, כיוון שהוא נהנה בנתינתה, אבל במתנה מרובה, עיקר הנתינה היא מצד הנותן, ולכן יש בה משום "ושונא מתנות יחיה"[303].
כמו כן, אם גם הנותן הוא חשוב, אינו נהנה בכך שאדם חשוב מקבל ממנו, ויש בכך משום "ושונא מתנות יחיה"[304].
♦
7. בר מצווה
אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה לבר מצווה אם קוראים לזה "דורון דרשה", כלומר תשלום עבור אמירה הדרשה והכנתה[305]. כמו כן, מי שאוכל בסעודת בר המצווה, ונותן מתנה, אין בכך "ושונא מתנות יחיה" כיון שהיא תמורה למה שאכל[306].כמו כן, במקום שנהוג שמי שמקבל מתנה באירועי השמחה שלו מחזיר באירועי השמחה של הנותן, אין בכך "ושונא מתנות יחיה" כיון שאין מתנה אלא כמו חליפין[307].
לדעת ר' אליקים דבורקס, אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה לבר מצווה מפני שהנותן מתכוון להביע בזה את רחשי לבו על כך שהוא קיבל עליו עול מצוות, וגם המקבל אינו מתכוון ליהנות אלא לשם מטרת מצווה[308].
ר' שלמה קוסובר מסביר שנותנים מתנה לבר המצווה כדי להראות שבגלל חשיבות כניסתו לעול מצוות, אנחנו מתייחסים אליו כאדם חשוב, דהיינו כתלמיד חכם, שכפי שראינו לעיל[309], בנתינה לו אין משום "ושונא מתנות יחיה", שהרי אילו התייחסנו אליו כאדם רגיל, שיש בנתינה לו משום "ושונא מתנות יחיה", בוודאי לא היינו נותנים לו, כדי שלא לגרום לו שלא יחיה[310].
♦
8. העוסק בצרכי ציבור
מה שמשלמים למי שעוסק בצרכי ציבור בעבור פעלו אין בו "ושונא מתנות יחיה", כי אין זה מתנה אלא תמורת עבודתו, וכדי שיהיה פנוי לזה[311].♦
ט. סירוב לקבל מתנה בנימוק ש"שונא מתנות - יחיה"
1. חשש יוהרא
ר' יוסף ידיד[312] כותב שכל אחד רשאי לסרב לקבל מתנה מטעם "ושונא מתנות יחיה", ואין בזה יוהרא, כי בדבר שהוא לא כבוד אלא צער לא שייך יוהרא[313]. וגם מי שאינו ת"ח יכול לסרב מטעם זה, כי זה לא נאמר רק לחכמים אלא לכל אדם הרוצה להתנהג בחסידות[314]. ועוד, שאין יוהרא במי שעושה כדי לחיות, וכאן נאמר "יחיה".גם מי שבדרך כלל מוכן לקבל מתנות, יכול לסרב לקבל מתנה מסוימת בנימוק ש"שונא מתנות - יחיה", במיוחד לאור מה שראינו[315] שיש סיכון בקבלת מתנות, כך שהוא יכול לטעון שבמתנה הנוכחית הוא חושש מהסיכון, אף שבדרך כלל אינו חושש[316].
אבל כדי שהסירוב לא ייראה כגאווה, המסרב צריך להראות שיש לו כל מה שהוא צריך, כך שאינו זקוק למתנות[317].
2. סירוב שהוא לטובת המקבל
ייתכנו מצבים שבהם מישהו מתבקש לקבל מתנה, אבל היא תגרום לתוצאה שאינו רוצה בה. בכגון זה, הוא זכאי לסרב לקבל את המתנה, בנימוק שמידה טובה היא שלא לקבל מתנות[318]. דוגמאות אחדות לדבר:(א) חצר משותפת שאין בה כדי חלוקה, כלומר, שהשטח שתישאר לכל שותף אחרי החלוקה לא יהיה ראוי לשימוש של חצר, אם שותף אחד רוצה לחלק אותה והאחר מתנגד, אי אפשר לכוף על המתנגד, כיוון שהשטח שיישאר לו אחרי החלוקה לא יהיה ראוי לשימוש של חצר. תנאים נחלקו לגבי מצב שהראשון מציע לתת לשני חלק מחלקו במתנה, כך שהשני יקבל חלק גדול יותר, שיהיה בו שיעור ראו לשימוש כחצר: ר' שמעון בן גמליאל אומר שגם אז השני יכול לסרב לחלוק, בטענה שאינו רוצה לקבל חלק במתנה, כי "שונא מתנות - יחיה"[319]. אף שהרוב הגדול של בני האדם אינם מקפידים על "ושונא מתנות יחיה", הוא יוכל לטעון שכאן יש סיבה מיוחדת להקפיד שלא לקבל, כיון שהראשון אינו נותן לו ברצון, בעין יפה, אלא כדי שיסכים לחלוקה[320]. אלא שחכמים חולקים עליו[321], מפני שלדעתם אין בזה משום "ושונא מתנות יחיה", לפי העיקרון ש"ושונא מתנות יחיה" אינו חל במתנה שהנותן נהנה מנתינתה[322], וכאן השותף הראשון נהנה מנתינת המתנה, כי כך הוא ישיג את חלוקת החצר[323].
(ב) "כתובת בנין דכרין" היא אחד מתנאי הכתובה, ולפיה בעל שנשא אישה וילדה לו בנים ומתה, ונשא אישה אחרת וילדה לו בנים ומתה, ואחר כך מת הבעל - בניה של כל אישה נוטלים מן העיזבון את סכום כתובת אימם, ואת הנותר מחלקים כל הבנים ביניהם בשווה. אבל אם סכום שתי הכתובות גדול משווי העיזבון (בתוספת דינר), דין זה בטל, ומחלקים כל הבנים ביניהם את כל העיזבון בשווה. בכגון זה, בניה של האישה עם הכתובה הגדולה ירצו לטעון שהם מעריכים את הנכסים בדינר יותר (כלומר, הם מוכנים לשלם סכום זה תמורת העיזבון), כדי שיחול דין כתובת בנין דכרין, מה שיתן יתרון לבנים אלו. אבל התלמוד[324] קובע שבניה של האישה עם הכתובה הקטנה יכולים לסרב לכך. הם יכולים לטעון שהצעת הבנים האחרים למעשה נותנת לכל הבנים מתנה, בהגדלת העיזבון, והם אינם רוצים לקבל מתנה[325].
(ג) בכור בהמה ניתן לכהן, ובזמן המקדש, הוא מקריב אותו לקרבן ואוכל אותו, אבל אחרי החרבן, שאי אפשר להקריב אותו, אם ירצה הכהן לעבוד בו או לשחוט אותו, הוא יצטרך להמתין עד שיפול בו מום. הכהן צריך לטפל בו עד שיפול בו מום, בלי שיוכל להפיק ממנו תועלת; ולכן כהנים אינם מעוניינים לקבל בכור. בכל זאת, כהן חייב לקבל את הבכור מישראל שנותן לו[326], מפני שסירוב מראה על זלזול במתנה שהתורה קבעה לתת לו[327]. אבל אם הבכור נולד אצל כהן עני, והכהן העני רוצה לתת אותו לכהן עשיר שיוכל להשקיע את הדרוש לטיפול בו, הלה יכול לסרב לקבלו מטעם "ושונא מתנות יחיה", כיון שאין זאת מתנה שהתורה מחייבת לתת[328], ולכן אין בכך זלזול. לדעת ר' שמואל קויידנבר[329], בספק בכור, הכהן רשאי לסרב לקבל אף מישראל בנימוק ש"ושונא מתנות יחיה", כיון שהישראל אינו חייב לתת לו.
(ד) שכנים צריכים לבנות כותל ביניהם כדי למנוע היזק ראיה, חציו על קרקע של זה וחציו על קרקע של זה. אם אחד רוצה לבנות את כל הכותל על קרקעו, שכנו יכול להתנגד, בטענה "אני רוצה שיהיה כותל משותף כדי שאוכל להניח עליו דברים כגון קורות, וגם אם תתן לי רשות להניח דברים על הכותל שלך, אני מסרב, מטעם 'שונא מתנות יחיה'"[330].
במצבים שהסירוב הוא לטובת המקבל, בית הדין יכול לטעון עבורו "ושונא מתנות יחיה" גם אם אינו מעלה טענה זו בעצמו[331].
ייתכן שגם במצבים שאמרנו בפרקים הקודמים שאין בהם משום "ושונא מתנות יחיה", יכול המקבל לסרב לקבל מחשש "ושונא מתנות יחיה", ומה שאין בהם משום "ושונא מתנות יחיה" אומר רק שאם המקבל רוצה לקבל, אינו עובר על מידת חסידות[332].
י. נפקויות עקיפות
יש כמה הלכות שנובעות מהעקיפין מהכלל של "ושונא מתנות יחיה".
בזיכוי מתנה ע"י צד ג', מועילה התנגדות המקבל אחרי ההקנאה[333]. הרשב"א[334] מנמק, שאין זו זכות גמורה, בגלל "ושונא מתנות יחיה".
לדעת הסמ"ע[335], קנין סודר אינו מועיל בהקנאת מתנה שלא בפני המקבל, מפני שייתכן שהמקבל אינו רוצה את המתנה, משום "ושונא מתנות יחיה".
יש אומרים שזיכוי מתנה מועיל רק מדרבנן, ואינו מועיל מהתורה, כי מתנה אינה נחשבת זכות גמורה, שהרי יש במתנה צד חובה, ש"ושונא מתנות יחיה"[336].
לדעת הרדב"ז[337], אם יש למישהו אפשרות לקבל נכס מסוים במתנה או בירושה, יש להניח שהוא מעדיף לקבל אותו בירושה יותר מבמתנה, כי "ושונא מתנות יחיה". אבל ר' משה מטראני[338] חולק עליו, בנימוק שההחלטה אם לתת במתנה או בירושה תלויה בנותן, והנותן מעדיף לתת במתנה, כי האוהב לתת מתנות הוא חסיד, ויחיה.
כשיש ספק למי התכוון הנותן לתת, יש להניח שלא התכוון לתת למי שאינם עניים ואינם בגדר תלמידי חכמים, כי אין בזה שום מצווה, ואין זה מסתבר שרצה לתת מתנה בעלמא למי שאין מצווה לתת לו מתנה, שהרי "ושונא מתנות יחיה"[339].
ראובן האומר לשמעון בנדר: "לא אהנה ממך עד שתקבל ממני כך וכך", שמעון יכול להתיר את הנדר באמירה "לא אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי"[340]. כלומר, אתה חשבת שהכבוד שלי הוא לקבל, ובאמת יש לי יותר כבוד בכך שלא אקבל, בגלל "ושונא מתנות יחיה"[341].
הכותב בשטר "ידור פלוני בבית זה כך וכך שנים", אין לכך תוקף, מפני שדירה אין בה ממש; אבל אם כתב לשון יתרה, מפרשים שהתכוון בכך להקנות את גוף הבית[342]. אבל אם הוסיף רק "ולא יוכלו ליטול ממנו דמי שכירות", אינו נחשב לשון יתרה, מפני שייתכן שהנותן חשש שהמקבל לא יסכים לקבל את הדירה בחינם מטעם "ושונא מתנות יחיה", וירצה לתת דמי שכירות, ולכן הוסיף נוסח זה, ואין זו לשון יתרה[343].
♦
נספח: המתנות שקיבל אברהם אבינו מהמצרים
פרשנים רבים נזקקו לקושיה על דברי רש"י[344], "'למען ייטב לי בעבורך' - יתנו לי מתנות": איך אברהם אבינו לא חשש ל"ושונא מתנות יחיה"?
יש המיישבים את הקושיה בכך שהמתנות לאברהם היו מאחד מסוגי המתנות שאין בהן משום "ושונא מתנות יחיה"[345]. אבל יש הסברים אחרים, שאינם מבוססים על סוגי המתנות המותרות, אלא הסברים ששייכים רק בעניינו של אברהם אבינו:
מתנות רוחניות: הזוהר[346] אומר ש"ייטב לי בעבורך" מכוון כלפי השכינה, שבעבור השכינה ה' ייטב לו. ר' יוסף חי סימן טוב[347] מסביר שלפי זה כוונת אברהם היתה להתעלות מבחינה רוחנית, ולא מדובר על מתנות גשמיות.
אחרים הסבירו שמדובר במתנות רוחניות שליליות: מגיד מישרים[348] מסביר שאברהם רצה שהמצרים ילַמדו אותו דרכי עבודה זרה, כדי שיוכל ללמוד מהן לקדושה. רמ"ע מפאנו[349] כותב שהמתנות הן שמות טומאה, שרצה לקבל מהמצרים כדי לשלוט על כוחות הטומאה, וכדי להנחילם לבני הפילגשים[350], ובכך ירחיק אותם מיצחק.
רשות לפרסם את שם ה': אברהם התכוון שיאפשרו לו לפרסם את שם ה' במצרים, והוא ראה זאת כמתנה[351].
ארץ גושן: אברהם רצה לקבל את ארץ גושן, כדי לקדש אותה, כדי שכאשר יבואו בניו לגור שם, לא יהיה בה הכוח הרע של מצרים[352].
אבל ההסברים שהובאו עד כאן קשים, שהרי כתוב "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים"[353], הרי שקיבל מתנות גשמיות.
בגלל הבטחת ה' להעשירו: היה מותר לאברהם לקבל מתנות בכלל ההבטחה שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא "ואברכך"[354] - בממון[355]. אבל ר' אהרן יהודה גרוסמן[356] מעיר שזה אמנם נכון לפי הטעם של חוסר בטחון[357] (שהרי אברהם לא סמך על המצרים לצרכיו, אלא על הבטחת ה'), אבל לטעם שיש חשש שהנותן אינו נותן בלב שלם[358], אברהם היה צריך להימנע מקבלה מהמצרים מחשש זה (שהרי ברור שה' לא התכוון להעשירו בדרך של גזל).
כדי שיחשבו ששרה היא אחותו: אברהם הסכים לקבל מתנות מפרעה כדי שלא יבינו ששרה היא אשתו ויחשבו שהיא אחותו[359]. הוא חשש שלא יאמינו לה אם רק תאמר שהוא אחיה, ולכן אמר לה שהיא תבקש מתנות בשביל אחיה העני, ואז יאמינו שהוא אחיה[360].
הט"ז[361] מסביר שאברהם התכוון ששרה תאמר למי שפונה אליה: "תנו מתנות לאחי העני, בזכותי", כדי שיאמינו לה שהוא אחיה, ו"למען ייטב לי בעבורך" הוא חלק מהאמירה שביקש ששרה תאמר, ולא שבאמת רצה מתנות.
ר' יעקב זריהן[362] מסביר שאברהם ביקש משרה שתאמר שהוא אחיה באופן שיחשבו שבאמת הוא אדם זר, והסיבה שהיא אומרת שהוא אחיה הוא כדי שיתנו לאברהם מתנות, וכך לא ידעו שהיא אשתו.
התכוון לחיות ע"י שיסרב לקבל: אברהם התכוון לומר שירצו לתת לו מתנות, ויסרב לקבל אותן, ובשכר זה "וחיתה נפשי בגללך", שהרי "שונא מתנות - יחיה"[363]. אבל פירוש זה קשה, שהרי בסופו של דבר אכן אברהם קיבל מתנות מהמצרים, שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וכו'"[364]. על קושיה זה ניתנו כמה תשובות: (א) בפסוק זה אין הכוונה שפרעה נתן לו מתנות, אלא ההטבה היא שפרעה לא לקח את ממונו, כמו שהיה רגיל לעשות לאנשים[365]. (ב) אברהם סירב לקבל מתנות מהמצרים, וקיבל רק מפרעה, מפני שפרעה לא נתן בתור מתנה אלא כפיצוי על כך שציער את שרה[366]. (ג) מה שכתוב "ויהי לו צאן ובקר" אין פירושו שהמצרים נתנו לו, אלא ה' נתן לו בשכרו, כמו שתירגם המיוחס ליונתן "והוו ליה מדיליה"[367].
הסבר דומה הוא שאברהם אמר לשרה שתאמר "אחותי את" ולא תאמר "אחי הוא", כדי להראות שהוא טפל לה, ובגלל זה לא יתנו לו מתנות, ולכן "וחיתה נפשי בגללך", כי "שונא מתנות - יחיה"[368].
כשכנוע לשרה: אברהם לא התכוון לקבל מתנות, ואמר כך רק כדי לשכנע את שרה, "כי הנשים חומדות ממון"[369].
הסבר דומה הוא שאברהם אמר את זה כדי להרגיע את שרה, שה' יציל אותה, ויצטרכו לתת לו מתנות כדי לכפר על הלקיחה כמו שאבימלך נתן[370].
התכוון לבקש מתנות גדולות שלא יוכלו לתת: אברהם התכוון שע"י שיאמר שהיא אחותו יוכל לבקש מתנות גדולות שלא יוכלו לתת, ואילו ידעו שהיא אשתו, היו הורגים אותו, ולא העלה על דעתו שייקח אותה המלך, שאינו צריך לתת מתנות בעבורה[371].
כדי להכשיר גט שנתן לשרה: אברהם נתן לשרה גט בינו לבינה כדי שאם יקחו אותה לא תעבור באיסור אשת איש, אלא שהיה חשש פסול בגט, כיון שהיה אנוס, אבל אם יקבל מתנות, הגט יהיה כשר כי "אגב זוזי גמר ומקני", כמו שמטעם זה מכר באונס תקף[372].
מינוי למשנה למלך: מה שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה" אין פירושו שפרעה נתן לו מתנות, אלא שמינה אותו להיות משנה למלך, שיש לו משכורת גבוהה תמורת עבודתו; או שפרעה התיר לו להוציא ממצרים את רכושו, מה שלא התירו לאנשים אחרים[373].
ביקש משרה לספר זאת למצרים: אברהם לא רצה לקבל מתנות, ומה שאמר "למען ייטב לי" פירושו שביקש משרה לומר שאברהם מבקש מתנות תמורת הסכמתו שיישאו את אחותו שרה, ואז יתחרו ביניהם המצרים, שכל אחד ירצה לתת לו יותר, ובינתיים הדבר יתמהמה[374].
אמתלא כדי שלא תיאסר כאחותו: אברהם חשש ששרה תהיה אסורה עליו מצד "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" כיון שאמר שהיא אחותו, ולכן אמר "למען ייטב לי", וזו אמתלא לדבריו, שבאמת אינה אחותו ואמר כך רק כדי לקבל מתנות; אבל באמת לא התכוון לקבל מתנות[375].
כדי שלא תיאסר בביאת גוי: אברהם לא רצה מתנות, אלא התכוון ששרה תאמר שאברהם אחיה כדי שיתנו לו מתנות, וזה מראה שהיא עדיין אוהבת אותו, ולכן לא תיאסר אם פרעה יבוא עליה, כי זה יהיה אונס ולא רצון[376].
התכוון שייפקד בבנים: אור החיים[377] כותב, שכוונת אברהם ב"וחיתה נפשי בגללך" היא ששרה תאמר שהיא אחותו ותילקח לבית פרעה ותיחשב כאילו נסתרה עם איש אחר כשהיא נקייה, ובזכות זה יפקדנה ה' בבנים[378]. לפי זה, יש לפרש "למען ייטב לי בעבורך", שבזה שאברהם יזכה לבנים, הוא נחשב חי, כמו שאמרו[379] שמי שמניח בן כאילו לא מת[380].
רצה לעשות סימן לבניו: אברהם רצה לעשות מעשה שיהיה סימן לבניו (כמו שכתב הרמב"ן[381] שהאבות עשו מעשים שיהיו סימן לבניהם), וקיבל מתנות מהמצרים כסימן לבניו שיקבלו את ביזת מצרים[382].
התכוון שהמתנות יהיו בזכות שרה: אברהם ידע שיתנו לו מתנות, כי התפרסם שניצל מהאש באור כשדים, וכדי לכבד את אשתו, אמר שהמתנות שיקבל הן בעצם בשבילה[383].
כתחליף למיתה שנקנסה עליו: אברהם חשש שנקנסה עליו מיתה, ולכן רצה לקבל מתנה מאחרים, שייחשב כעני, ועני חשוב כמת[384], וכך תתקיים הגזירה בלי שימות ממש[385].
כדי לפרסם את גדולת ה': אברהם נטל את המתנות כדי לפרסם את גדולת ה', שבגללה פרעה נאלץ לתת לו מתנות; ומאותו טעם ישראל נטלו את הממון מהמצרים ביציאתם ממצרים, כדי לפרסם את גדולת ה', שהמצרים נאלצו לשחררם ולתת להם רכוש גדול[386].
כדי שיוכל להוריד שפע לעולם: צדיק לא יכול להשפיע שפע לעולם אם אין לו קשר לגשמיות עוה"ז[387]. לכן, כדי שאברהם יוכל לקיים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", היה צריך שיתנו לו מתנות כדי שתהיה לו שייכות לענייני עוה"ז[388].
היה לו דין של בן נח: ר' לוי גרוסברד[389] כותב שלפי הצד[390] שהיה לאבות דין בני נח, מובן שלא היה צריך להקפיד על "ושונא מתנות יחיה". ואף שנאמר[391] שקיים אברהם אבינו את כל התורה, הרי דעת זקנים[392] פירש שקיימו מה שרצו ולא קיימו אם היו צריכים לא לקיים. והרמב"ןשצג פירש שהאבות קיימו את התורה רק בא"י, והרי אברהם לקח מתנות בארץ מצרים.
אזהרה לשרה להיזהר:[393]מה שאמר אברהם "למען ייטב לי", לא התכוון לומר שהוא רוצה מתנות, אלא התכוון לרמוז לשרה שהוא כהן גדול, שמותר לו לקבל מתנות[394], ולכן היא צריכה להיזהר במיוחד שלא להתחלל, כי היא אשת כה"ג[395].
היו תמורה להסכמתו שפרעה יקח את שרה: לא היו אלה מתנות חינם, אלא ניתנו לו תמורת הסכמתו שפרעה ייקח את שרה, כעין שכר שדכנות, או כדי שלא יתנגד, ולכן לא היה בהן משום "ושונא מתנות יחיה"[396].
כך היה המנהג: המנהג במצרים היה שחתן נותן מתנות להורי הכלה, וביתומה, נתנו לאחיה[397].
קושיה על ההצדקות לזה שאברהם קיבל: ר' אברהם דורי[398] מקשה, אם הוא קיבל בהיתר, מדוע נתן לבני הפילגשים את המתנות שקיבל כי לא רצה ליהנות מהם, כמו שכתב רש"י[399]? הוא מיישב: (א) אברהם חשב שיתנו לו מתנה מועטת, שאין בה "ושונא מתנות יחיה", ובסוף נתנו מתנה מרובה, שיש בה "ושונא מתנות יחיה", ולכן לא רצה ליהנות מהן. (ב) הוא קיבל מתנה רק כשהיה עני, ואח"כ כשהעשיר, לא רצה ליהנות ממה שקיבל. (ג) הוא נתן להם כדי לקדש את השם, להראות שהתקיים מה שהבטיח ה' להעשירו, ומה שלקח תחילה היה כי היה עני[400]. אבל יש להעיר שתירוציו מיישבים רק את ההצדקה שקיבל כי היתה מתנה מועטת, או כי היה עני, ולא את שאר ההצדקות.
על המתנות שאברהם קיבל מאבימלך: מה שאברהם קיבל מאבימלך צאן ובקר לא היה בו משום "ושונא מתנות יחיה", כי אבימלך הוצרך לתת לו כדי לפייסו[401].
♦ ♦ ♦