הנשים הנכריות בימי עזרא [חלק ב]

הרב שמואל אריה ישמח
ישיבת צרור המור והדר להדר, חיפה

הנשים הנכריות בימי עזרא [חלק ב][2]

פרק סז - חטאם של בני יהושע בן יהוצדק

סעיף א - הקושיא * סעיף ב - הדרכים השונות לפתרון הקושיא * סעיף ג - השיטה הראשונה: שני חטאים ושתי תקופות * סעיף ד - חטא אחד ושתי אפשרויות ביאור * סעיף ה - השיטה השניה: בני יהושע נשאו גיורות בלבד * סעיף ו - השיטה השלישית: בני יהושע נשאו גויות בלבד * סעיף ז - הראשונים שסברו שמדובר בחטא אחד * סעיף ח - הסבר שיטות הראשונים * סעיף ט - שיטת ר' תנחום הירושלמי ושיטת ראב"ש
♦

סעיף א: הקושיא

לעיל בפרק סה הארכנו להביא ראיות לכך ש"הנשים הנכריות" להם נישאו ישראל בימי עזרא לא היו גויות אלא היו גיורות. אחת הראיות שהבאנו שם לכך היא מדברי רב פפא במסכת סנהדרין.
נזכיר שוב בקצרה את הראיה: בספר עזרא (י, יח) מובא שהיו מבני יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול שנשאו נשים נכריות: "וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות: מבני ישוע בן יוצדק ואחיו - מעשיה ואליעזר ויריב וגדליה. ויתנו ידם להוציא נשיהם, ואשמים איל צאן על אשמתם. ומבני אמר – חנני וזבדיה...". לעומת זאת מדברי רב פפא נראה שחטאם היה אחר, שהרי הוא מביא שאביהם יהושע חטא בכך שלא מחה בבניו על כך שנשאו "נשים שאינן הגונות לכהונה" (סנהדרין צג, ע"א).
לפי מהלכנו בפרק ס"ה הקושיא מתורצת בפשטות: הנשים הנכריות הן גיורות, ולכך כוונת רב פפא שאמר שבני יהושע נשאו נשים "שאינן הגונות לכהונה", שהרי הכהן אסור בגיורת.
בפרק שלפנינו נעסוק בקושיא זו כשלעצמה. כלומר, נתעלם מההוכחות שהבאנו בפרק ס"ה, ונניח שיתכן ש"הנשים הנכריות" הנזכרות בעזרא הן גויות ממש. מעתה, יפתחו בפנינו שתי דרכים נוספות לתירוץ הקושיא הנ"ל.
♦

סעיף ב: הדרכים השונות לפתרון הקושיא

כפי שנראה בהמשך פרק זה, יש שלש דרכים לתירוץ השאלה. נסכם אותן כעת בקצרה:
א. דרך ראשונה לתירוץ הקושיא: מדובר בשני חטאים שונים. בני יהושע נשאו גרושות וכדו' שאינן הגונות לכהנים, ובנוסף נשאו גויות. נביא שכך ביאר הרב מרדכי שנדורפי, וששו"ר שכך כנראה פירשו במנורת המאור לר"י אבוהב, ובצאינה וראינה, ובפירוש רבי אברהם בן שלמה, ושכן פירשו הרב אליעזר שלום הכהן ליוטעווסקי זצ"ל, והאדמו"ר מגור הפני מנחם.
אולם, מראשונים ואחרונים רבים מאוד עולה שאין כאן שני חטאים אלא חטא אחד, ולפיכך בהכרח שהם לא נוקטים כדרך הראשונה הנ"ל. לפי דעתם צ"ל שיש לצעוד באחת משתי הדרכים האחרות שנביא מיד.
ב. דרך שניה לתירוץ הקושיא: הנשים הנכריות הנזכרות בספר עזרא הן גיורות. הכהן אסור בגיורת, ולכך כוונת רב פפא שאמר שבני יהושע נשאו נשים שאינם הגונות לכהונה. כך פירשתי לעיל פרק ס"ה, והבאתי שם ששו"ר שכך כתב בפירוש דעת סופרים, ושכ"כ הרב יחיאל מיכל שטרן, ושכן מצאתי בדברי הגאון רבי אהרן ווירמש זצ"ל [ולדעתו כך יש לגרוס בדברי המנורת המאור הנ"ל (ואולי גם בדברי ר' אברהם בן שלמה ובלשון הצאינה וראינה), וכאן בפרק באות ה' נביא את דבריו במלואם]. נראה שכך גם יסברו כל המפרשים שהבאתי בפרק ס"ה שסברו שהנשים הנכריות הן גיורות.
ג. דרך שלישית לתירוץ הקושיא: בני יהושע נשאו גויות, ומה שאמר רב פפא שהם נשאו נשים "שאינם הגונות לכהונה" הוא לשון נקיה וכדו' (הרב אברהם ריבלין, הגר"מ מאזוז שליט"א, ועוד).
נעבור כעת לעמוד באריכות על שלשת דרכי התירוץ הנ"ל, ונביא את דברי החכמים השונים שדנו בענין זה.
♦

סעיף ג - השיטה הראשונה: שני חטאים ושתי תקופות

הדרך הראשונה שנציע לסתירה היא דרך הפתרון הפשוטה ביותר: בני יהושע חטאו בשני חטאים שונים. הם נשאו נשים שאינן הגונות לכהונה, כלומר שאינן מיוחסות [או גיורות], ובנוסף נשאו נשים גויות. את ההסבר הזה שמעתי לראשונה מידידי הרב מרדכי שנדורפי שליט"א [ידידי הרב עמנואל בן ארצי שליט"א הוסיף שלפי"ז מתבאר מדוע יהושע הכה"ג לא מחה בבניו על כך שלקחו נשים "שאינן הגונות לכהונה": מכיון שלא מדובר בגויות, אלא רק בנשים שאינן מיוחסות, הרי שאין איסור בדבר, ולכן בחר יהושע שלא למחות בבניו, בגלל טעמים חינוכיים וכדו'].
הקשיים בהצעה זו: בהמשך הפרק (אות ז') נביא את דברי הראשונים והמפרשים שקישרו כולם בין דברי הגמ' לבין המובא בפסוקים, ומדבריהם אלו עולה שמדובר בחטא אחד.
מדוע המפרשים לא רצו לומר שמדובר בשני חטאים שונים? לענ"ד הסיבה לכך פשוטה: בפסוקים לא נזכר ש"אוד מוצל מאש" קשור לנשים בעייתיות שנשאו בני יהושע. נראה לפיכך ברור שדרשת רב פפא נסמכת על הפסוקים המפורשים בהם נזכר שבני יהושע נשאו נשים נכריות^[3]. לפי"ז מדובר על חטא אחד.
שני חטאים ושתי תקופות: הר"מ שנדורפי הביא הוכחה לדבריו מדברי הגמ' הנ"ל (סנהדרין צג, ע"א), והוסיף שממנה נראה שלא זו בלבד שיש כאן שני חטאים שונים, אלא שהם גם אירעו בשתי תקופות שונות.
נסביר את דבריו: הצלתו של יהושע מכבשן האש, וחריכת בגדיו, נרמזו לפי רשב"י בפסוקים בזכריה (פרק ג, פס' א-ה, ונביא בסוגריים פירוש ע"פ רש"י): "ויראני (במראה הנבואה) את יהושע... והשטן עומד על ימינו לשטנו (=לקטרג על כך שבניו נשאו נשים שאינן הגונות). ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן (על שקיטרגת על יהושע) ...הלא זה (יהושע) אוד מוצל מאש (=שניצל מן הכבשן, ומכאן שהוא צדיק ולכן אין לקטרג עליו). ויהושע היה לבוש בגדים צואים (=בגדים מלוכלכים, משום שבניו נשאו נשים שאינן הגונות) ועומד לפני המלאך. ויען (המלאך) ויאמר... : הסירו הבגדים הצואים מעליו [=יבדילו בניו את נשותיהם וימחול לו (רש"י, וכ"כ רד"ק, מצו"ד)]. ויאמר אליו (אל יהושע): ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות (=בגדים נאים)... וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבישוהו בגדים...". על כך אמר רב פפא שבני יהושע נשאו נשים שאינם הגונות לכהונה, ולכן נחרכו בגדיו של אביהם.
פסוקים אלו בספר זכריה נאמרו בשנה השניה לדריוש (כך נראה מסדר הפרקים, ראה זכריה א, א; א, ז; ז, א). הרי שכבר אז הפרישו בני יהושע את נשותיהם הבעייתיות. לעומת זאת, נשיאת הנשים הנכריות [- גויות] נזכרת בפסוקים בתחילת עליית עזרא (עזרא י, יח), שעלה בשנה השביעית לארתחשסתא (עזרא ז, ז), שהוא דריוש השני (סדר עולם), כלומר כחמש שנים לאחר נבואת זכריה.
מעתה, מכיון שבשנת 2 לדריוש הפרישו בני יהושע את הנשים "שאינן הגונות לכהונה", לפיכך לא יתכן שלאחר 5 שנים מצא אותם עזרא עם אותן הנשים. בהכרח אם כן שמדובר בשתי פעמים שונות בהן חטאו בני יהושע, ולפיכך אין כל הכרח לחבר בין דברי הגמ' [העוסקת בחטאם הראשון, ומזכירה שהנשים היו כאלו ש"אינן הגונות לכהונה"] לבין הפסוקים [העוסקים בחטא השני, ובהם נזכרות "נשים נכריות"]. מעתה יש לתרץ בפשטות שבתחילה הם נשאו נשים "שאינן הגונות לכהונה", דהיינו גרושות וכדו', ופרשו מהם בשנת 2 למלך, ובהמשך, בשנת 7 למלך, הם נמצאו עם נשים נכריות-גויות (לענ"ד נוכל לומר לפי"ז שהיתה כאן הדרדרות הדרגתית: בתחילה, בימי זכריה, חטאו בני יהושע בחטא קל יחסית, ונשאו נשים "שאינן הגונות לכהונה", ולאחר מכן הם הסתבכו יותר ברשת היצר, עד שלבסוף נשאו גויות. בתחילה חיללו את כהונתם, ולבסוף חיללו את קדושת ישראל, שהם "ממלכת כהנים", ונישאו לגויות). עד כאן ההוכחה היפה של הר"מ שנדורפי^[4]. (אגב, מהגמ' שם עולה לכאורה שעוד מימי נבוכדנאצר היו בני יהושע נשואים לנשים "שאינם הגונות לכהונה", שהרי הגמ' שם מביאה שכבר בימי נבוכדנאצר הושלך יהושע אביהם לכבשן וניצל ומ"מ בגדיו נחרכו בגלל חטאם של בניו. אולם, לעיל פרק ס"ו הצענו שדברי רשב"י באים לבטא רעיון עמוק, עי"ש, ואינם בהכרח תיאור היסטורי-מציאותי, ולפי"ז אין הכרח שחטאם התרחש כבר בימי נבוכדנאצר. עוד נעיר בדרך אגב, שעל אף שבשנת 7 לדריוש הרחיק עזרא את הנשים הנכריות של בני יהושע, מ"מ בנחמיה יג, ו, ושם כח, נזכר שבשנת 32 לדריוש מצא נחמיה בן-נין של יהושע שנשוי לבת סנבלט).
הדחיה לראיה: ראייתו של הר"מ שנדורפי נסמכת על כך שבני יהושע הפרישו את הנשים כבר בשנת 2 לדריוש, ולכן לא יתכן שבשנת 7 לדריוש מצא אותם עזרא עם אותן הנשים. לפיכך, מדובר בשתי הזדמנויות שונות בהן חטאו בני יהושע.
אולם לענ"ד יש מקום לדחות את ראייתו זו של הר"מ שנדורפי, שכן אין הכרח לומר שבני יהושע הפרישו את הנשים בשנת 2 לדריוש. מדוע? בנבואת זכריה מובא שיש ליהושע בגדים צואים ומלוכלכים, בגלל חטא בניו, ומיד בגדיו הצואים מוסרים והוא מולבש בבגדים ובצניף טהור. מדובר בתהליך שמתרחש תוך כדי מראה הנבואה, וכלל לא מסתבר שבאותו הרגע בניו גירשו מיד את נשותיהם. לפיכך, מסתבר יותר שזכריה רואה במראה הנבואה שבעתיד בני יהושע ירחיקו את נשותיהם. לענ"ד כך קצת משמע מדברי כמה מהמפרשים, וכך ראיתי שפירש בפירוש דעת סופרים^[5], וכן עולה מדברי הראשונים שדבריהם יובאו בסעיף ז' (שסברו שבני יהושע חטאו בחטא אחד, של נשים נכריות), וכמה מהם כתבו כן במפורש (כגון ר' דוד הנגיד, ומדרש עזרא, עי"ש).
מפרשים שסברו שמדובר בשני חטאים שונים: שו"ר שהר"מ שנדורפי כיוון לדברי האדמו"ר הפני מנחם מגור (ספר 'שולי הגליון – ש"ס ח"ג' על סנהדרין צג ע"א), וזו לשונו (המובא בסוגריים עגולות הוא תוספת שלי): "מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם – ^[6]... נראה לי כי כאן (בגמ') לא איתא 'שאינן ראויות' (כלומר, לא נאמר "שאינן ראויות לכהונה" שמשמעותו שיש בעיה הלכתית בלקיחתן) אלא 'הגונות' (כלומר, נאמר "שאינן הגונות לבהונה", שמשמעותו שיש בזה רק פגם מצד מעלת הכהונה), ועל בניו איתמר (בעזרא י, יח) שהיו מצאצאיו לוקחים נשים נכריות (וזה ודאי איסור ממש), ושם יש לומר שמיחה בהן [וע' רד"ק זכריה ג, ג]", עד כאן. הרי שלפי פירושו היו כאן שני חטאים שונים. חטא אחד של נשים "שאינן הגונות", שבזה לא מחה יהושע, וחטא נוסף של נשים נכריות, ובזה יתכן שיהושע מחה.
עוד מצאתי שהרב אליעזר שלום ליוטעווסקי זצ"ל כתב שכוונת רב פפא היא לנשים שאינן מיוחסות, עד כאן^[7]. בפסוקים מובא שבני ישראל נשאו "נשים נכריות", ושכך עשו גם בני יהושע, ולכן קשה לומר שבפסוקים מדובר על נשים שאינן מיוחסות. מעתה עולה שלדעת הרב ליוטעווסקי מדובר בשני חטאים שונים^[8].
אחר החיפוש מצאתי שכך נראה גם מדברי שלשה מפרשים קדמונים - מנורת המאור, צאינה וראינה, וראב"ש - שכתבו שלשתם שבני יהושע נשאו נשים "גרושות", ולפי"ז נראה שלשיטתם מדובר בחטא נוסף על חטא נשיאת ה"נשים הנכריות" הנזכרת בפסוק. נביא כעת את לשונם.
במנורת המאור לר"י אבוהב הראשון (נר א כלל ב ח"ג פרק ה (כג)) הביא את לשון הגמ' בסנהדרין: "ומאי טעמא איענוש? אמר רב פפא משום דהוו בניו נסבין גרושות (!) ולא מיחה בהון... שהיו בניו נושאים לנשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן". נראה שכך גרס בחז"ל "גרושות". [ואולם, להלן אות ה' נביא את דברי הג"ר אהרן וירמש, שכפי הנראה סבר שיש לתקן את הגרסא במנורת המאור, ושיערנו שם שלפי דרכו יתכן שהגרסא המשובשת במנורת המאור התגלגלה לר' אברהם בן שלמה ולצאינה וראינה המובאים כאן בהמשך].
בפירוש רבי אברהם בן שלמה נכתב כך (תודתי לפרופ' אליעזר שלוסברג שעובד על ההדרת הפירוש לראשונה, ובטובו נתן לי לעיין בעבודתו):"אמרו חכמינו ז"ל: מאי טעמא איחריך תכלת יהושע בן יהוצדק? משום בנוהי שנשאו נשים מגורשות [כך גם כתב ראב"ש בהמשך: "ונאמר בדרש שנשאו בני יהושע נשים גרושות"] ולא מיחה בהן... ויהיה על זה הפירוש 'והשטן עומד על ימינו לשטנו' הם אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה (שני נביאי השקר) שהשטינו עליו למלך להשליכו עמהם שמא ינצלו בזכותו, ולא הועילו..." (בהמשך הפרק נביא את דבריו בשלימותם).
ב'צאינה וראינה' (הפטרת בהעלותך, חובר בשנת ה'ש"נ ע"י ר' יעקב בן יצחק אשכנזי, וכאן הובא ע"פ התרגום לעברית שערך הרב הרשקוביץ, במהד' בני ברק תשל"ה) הביא את דברי הגמ' סנהדרין על השלכת יהושע לכבשן האש, וכתב: "ובאמת חטא יהושע בזה שבגדיו נשרפו מפני שהרשה לבניו לקחת גרושות שהנה אסורות לכהנים (!). ויהושע היה לבוש בגדים צואים כלומר שהיה עליו העבירה שבניו לקחו גרושות (!) והוא לא מנע מהם. ואז אמר המלאך למלאכים האחרים שעמדו על ידו: הוציאו את הבגדים המלוכלכים מעליו, כלומר תראו שבניו יגרשו את גרושתיהם (!) שיש להם לנשים, ואז ימחול לו הקב"ה את חטאו". [ואמנם לפני הבאת דברי הגמ' כתב בצאינה וראינה: "והשטן עומד לימינו לקטרג עליו, והיות שבניו לקחו נשים מאומות העולם", ולכאורה זה שלא כדבריו הנ"ל?! וצ"ל שכאן העתיק ממפרש אחד, ושם העתיק ממפרש אחר].
♦

סעיף ד: חטא אחד ושתי אפשרויות ביאור

הבאנו עד כאן את השיטה הראשונה הסוברת שבני יהושע חטאו בשני חטאים. אולם, כפי שנביא להלן (אות ז') רבים רבים מהראשונים ומהאחרונים נקטו שמדובר באותו החטא, ולפי שיטתם שוב חוזרת הסתירה שבין הפסוקים המביאים שבני יהושע חטאו בנכריות לבין הגמ' המביאה שהם חטאו בנשים שאינן הגונות לכהונה.
לפי דעתם יש לצעוד באחת משתי הדרכים הבאות: האחת - לומר שהנשים הנכריות הנזכרות בספר עזרא אינן "גויות" אלא הן "נשים שאינם הגונות לכהונה". על דרך זו נרחיב בסעיף ה'. השניה - לומר שכאשר רב פפא אמר "נשים שאינן הגונות לכהונה" כוונתו היא לגויות. על דרך זו נרחיב בסעיף ו'.
♦

סעיף ה - השיטה השניה: בני יהושע נשאו גיורות בלבד

השיטה השניה: בפרק ס"ה הבאנו ראיות לכך שהנשים הנכריות הנזכרות בספר עזרא אינן גויות. לפי זה תירצנו שם את הקושיא בה אנו עוסקים בפרק זה: הנשים הנכריות הן גיורות, והכהן אסור בגיורת, ולכך כוונת רב פפא שאמר שבני יהושע נשאו נשים שאינם הגונות לכהונה^[9].
הבאנו שם ששו"ר שכך כתב בפירוש דעת סופרים, ושכ"כ הרב יחיאל מיכל שטרן, וכ"כ הגר"מ מאזוז, ושכן מצאתי בדברי הגאון רבי אהרן ווירמש זצ"ל (חי בשנים תקיד-תקצו. למד אצל השאגת אריה, ולאחר פטירתו שימש תחתיו כראש הישיבה בעיר מץ. שימש גם כרב הראשי בעיר זו. על המחבר ועל ספרו ראה במאמרו של רי"ש שפיגל, בירושתנו, ח"ג, עמ' רסט-שט).
נראה לומר שכך גם יסברו כל המפרשים שהבאתי בפרק ס"ה שסברו שהנשים הנכריות הן גיורות (הלא הם: משנת רבי אליעזר, מדרש הביאור, הרב קאפח שהביא לזה ראיה מהרס"ג ומהרמב"ם, דורות ראשונים, יערות דבש, הרב דוד צבי ביימיל שדבריו הובאו אצל המהרש"ם שלא דחה אותם, דעת סופרים, משבצות זהב לרב וייס, הרב הרשמן, הרב שטרנבוך, אחד הפירושים ברב יואל שוורץ, אחד מהפירושים ברנת יצחק, ואולי כך סבר חובות הלבבות, ונראה שכן עולה מספר הקבלה לראב"ד שדבריו הובאו בספר יוחסין). [לעומתם, המפרשים שנקטו שהנשים הנכריות הן גויות, אותם הבאנו לעיל פרק ס"ה (סעיף ג, אות טו, הלא הם: מאירי, רמ"ד ואלי, וכך מסתבר יותר להסביר בדעת החכמים הבאים, אף שאין בזה הכרח: ר"י סקילי, רלב"ג, אברבנאל, יפה תואר, המלאך רפאל בירדוגו, המקנה, יפה ללב, עלי תמר, מדרש שמואל, ב"ח, מלבי"ם) יסברו כשיטה הראשונה שהובאה כאן, או כשיטה השלישית שתובא בהמשך].
נביא כעת את דברי הרב ווירמש בשלימותם, כיון שיש בהם תוספת חשובה: "ושם 'נשים שאינן הגונות לכהונה' נראה שהיינו נכריות כמו שכתוב בעזרא, וקמ"ל בלשון זה שנתגיירו ומכל מקום הן פסולת לכהונה. ובחיבור אשכנז נדפס גרושת וצ"ל גיורת", עכ"ד (ספר ק"ן טהור, והוא חלק ז' מסדרת ספריו 'מאורי אור', דף יט מדפי הספר, על סנהדרין צג, ע"א).
כמדומה שכוונתו בסיום דבריו היא שיש חיבור אשכנזי בו מובא ש"נשים שאינם הגונות לכהונה" הם "גרושות", ועל זה כתב המאורי אור שהגרסא הנכונה היא "גיורות" ולא "גרושות" (על יחסו של בעל המאורי אור להגהות ולכתבי יד ראה ירושתנו ח"ג עמ' רפד-רפו, ושם הערה 57).
לא מצאתי מהו "חיבור אשכנז" אותו הוא מזכיר, ונראה לענ"ד שהכוונה לתרגום ליידיש של ספר מנורת המאור המובא לעיל, ויתכן שגרסת מנורת המאור נתגלגלה אל הראב"ש ואל הצאינה וראינה [הובאו כולם בסעיף הקודם]^[10].
הרי לנו שלפי הגהתו של הרב ווירמש יתכן ששלשת המקורות הנ"ל, שהובאו לעיל כראיה לשיטה הראשונה [של ר"מ שנדורפי], נקטו באמת כשיטה השניה.
♦

סעיף ו - השיטה השלישית: בני יהושע נשאו גויות בלבד

דרך שלישית לפתרון הקושיא גורסת כי בני יהושע נשאו 'נכריות'-גויות, ולכך גם כוונת הגמ' שאמרה שהם נשאו "נשים שאינן הגונות לכהונה".
נראה שבדרך זו פסעו הגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון, ובעל שבט הלוי^[11].
מדוע אם כן נקט רב פפא בלשון "שאינן הגונות לכהונה"? יש שביארו שהלשון בגמ' היא לשון נקיה (הרב אברהם ריבלין, ספר גחלי אש, הגר"מ מאזוז שליט"א, ספר ציון חמדתי^[12]). יש מי שהציע שהכוונה היא שגויות אינן הגונות לכהונה גם אם יתגיירו (ספר כל ישראל^[13]). יש מי שביאר שבזה שבני יהושע נשאו גויות הם חיללו את כהונתם (ספר אבני שי לרב יצחק אלבוים, הפטרת בהעלותך, עי"ש שהסביר מדוע הם מפסידים את כהונתם).
♦

סעיף ז: הראשונים שסברו שמדובר בחטא אחד

כמה וכמה ראשונים ומפרשים חיברו את דברי חז"ל על ה"נשים שאינן הגונות לכהונה" עם הפסוקים בעזרא העוסקים בנשיאת "נשים נכריות", והרי שלשיטתם לא מדובר בשני חטאים שונים אלא בחטא אחד.
נביא כעת את דבריהם, ובסעיף הבא נדון האם הם סוברים כשיטה השניה או כשיטה השלישית.
מובא במשנת רבי אליעזר (פרשה יח, עמ' 328): "ויהושע היה לבש בגדים צואים... אלו בניו שנשאו נשים נכריות, שנאמר (עזרא י, יח) 'וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק'...".
כתב ר"י אלנקאוה (מנורת המאור, פרק י, נישואי אשה מהד' חדשה עמ' 348): "וגרסינן במדרש תהילים... והנושא את הגויה מטנף קדושתו באומות העולם, שנאמר 'ויהושע היה לבוש בגדים צואים', אלו בניו שנשאו נשים נכריות, דכתיב 'וימצא מן הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק'..." (המהדיר העיר שאינו במדרשים שלפנינו, אך כך נמצא באחד ממדרשי תימן. לענ"ד נראה שר"י אלנקוה הביא כאן מתוך המשנת רבי אליעזר, כפי שנהג במקרים נוספים).
רש"י זכריה ג, א, כתב שהשטן השטין על יהושע בגלל בניו, כדברי חז"ל, אך כתב שם שחטאם של בניו היה "שהיו בניו נושאין נשים נכריות" (וכן הלשון במצו"ד שם, ובמצו"ד לפס' ג), ולא כתב "שאינן הגונות לכהונה". בנוסף, הרי בפס' ג הביא רש"י את דברי התרגום "שנשאו להם נשים שלא כשרות לכהונה", ולכאורה זו סתירה בתוך דבריו. ולכן נראה לומר שלדעת רש"י דברי חז"ל ופשט הפסוקים כוונתם לדבר אחד. זאת ועוד, הרי רש"י בפס' א' הביא את דרשת חז"ל, והוסיף "כמו שכתוב בספר עזרא 'וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני יהושע בן יוצדק'...".
בדברי הרד"ק (זכריה ג, ג, וכן ברד"ל בביאורו על פרדר"א לג הערה צה) הדברים מפורשים יותר, שהרי כתב: "זה משל על בניו שנשאו נשים נכריות, וכן תרגם יונתן 'ויהושע הוו ליה בנין דנסבין להון נשין דלא כשרן לכהונתא', וכן אמרו רז"ל כי על עוון שהיו בניו נושאין נשים שאינם הגונות לכהונה... שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בידם, וכן כתוב בעזרא 'וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק ואחיו'...". הרי שלדבריו הנשים ה"נכריות" הן הנשים "שאינם הגונות לכהונה", והן הנשים שתוארו בעזרא פרק י' כנשים "נכריות" (ראה גם רד"ק מלאכי ב, יב).
כך גם עולה מפירוש ר"י קרא (זכריה ג, ג, בגירסא המתוקנת המופיעה במקראות גדולות הכתר): "בגדים צואים אלו הנשים הנכריות שלקחו בניו, וכן עזרא הוא אומר 'והושיבו נשים נכריות' (נראה שכוונת ר"י קרא לעזרא י, יח "וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע", ונראה לענ"ד שיש לגרוס "הושיבו"). והלבש אותך מחלצות – שיקחו נשים הראויות להם, ויסירו נשים נכריות, בדבר הזה אני מעביר מעליהם עוונם".
ב'מדרש רבי דוד הנגיד', נכדו של הרמב"ם (פרשת וישב, מהד' תשכד עמ' קעא), מובא: "ואמרו רז"ל יהושע לא נתקלקלו בגדיו אלא משום שהתחתנו בניו בנשים נכריות שאינן הגונות לכהונה, והוא לא עכב בעדם ולא מנעם, כמו שכתוב 'וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק ואחיו'... ומה שאמר 'הסירו הבגדים הצואים מעליו' בישרו שבניו עשו תשובה והוציאו אלו הנשים הנכריות והרחיקון וביקשו מאלהים ית' סליחה על מה שקדמו לעשות מן החטא, והקריבו לו קרבנות שיכפר להם על אשמתם, כמו שכתוב 'ויתנו ידם להוציא נשיהם' (פסוק זה הוא בעזרא י, יט, והוא מדבר על הרחקת הנשים ה"נכריות" בימי עזרא) (מכיון שנבואת זכריה היתה לפני עליית עזרא צ"ל שכוונת ר"ד הנגיד היא שבישרו על העתיד)...".
כך גם במדרש עזרא (לר"ש מסנות, לעזרא י, יח): "וימצא מבני הכהנים וגו' (אשר הושיבו נשים נכריות) מבני ישוע בן יוצדק וגו' – הדא הוא דכתיב 'ויהושע היה לבוש בגדים צואים' וגו', וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא שהיו בניו נשואים לנשים שאינם הגונות לכהונה ולא מיחה בהם, ולפיכך נענש, ואעפ"כ חזר ואמר 'הסירו הבגדים הצואים מעליו' ואמר התרגום 'אמרו ליה דיפיק נשין דלא כשרן לכהונתא מביתיה' וכן עשה שנאמר 'ויתנו ידם להוציא נשיהם' (עזרא י, יט, ושם הרי מדובר על הפרשת הנשים ה"נכריות" בימי עזרא) שהסכימו להוציאם בתחילה" [ובהמשך, בפס' יט, כתב במדרש עזרא שהחטא בימי עזרא היה של "הבועל ארמית", ומכאן שכוונתו בפס' יח היא שדברי חז"ל הם סניגוריה. אמנם לפי מהלכנו ניתן לומר שכיון שגיורן היה בעייתי, לכן היהודים שלקחו אותן נחשבים כבועלי ארמית].
בספר מלמד התלמידים סוף פרשת תולדות (לרבי יעקב ב"ר אבא מרי אנטולי, שחי לפני כ-800 שנה והיה חתנו של ר"ש אבן תיבון): "יהושע הכהן כשנשאו בניו נשים נכריות", ובפרשת בהעלותך כתב: "והשטן עומד על ימינו לשטנו לפי שהיה לו חסרון מדות שלא מיחה בבניו שנשאו נשים נכריות, כמו שכתוב בעזרא 'וימצאו מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע יהוצדק' וגו', וזהו שתרגם יונתן ויהושע היה לבוש בגדים צואים וגומר 'ויהושע הוו ליה בנין דנסיבין להון נשין דלא כשרין לכהנתא'...".
ב'פירוש על עזרא ונחמיה לר' סעדיה' (על עזרא ב, ב, שמחברו הוא הרס"ג לדעת חלק מהחוקרים): "יהושע בן יהוצדק... למה נקרא 'ישוע'? על שם שנשאו בניו נשים הפסולות לכהונה (והביא את התרגום שכתב כך)... וכתיב 'וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק..." [וניתן לפרש בכוונתו שהיו לבני יהושע שני חטאים שונים, אך מסתבר יותר לומר שהוא נוקט כשיטת שאר הראשונים שמדובר באותו החטא].
ב'קהלת עם פירוש רבנו סעדיה גאון' מהדורת פרנקל (הוסיאטין תרס"ג, לקהלת ט, ח) מובא ש"יהושע היה לבוש בגדים צואים בעבור שלא מנע את בניו מלהתחתן בעמי הארץ". פירוש זה אינו מהרס"ג, ולא ברור מיהו מחברו (במבוא לפירוש הרס"ג על קהלת מהדורת הרב קאפח כתב הרב קאפח שכבר האריכו חוקרים רבים שמה שהדפיס פרנקל אינו מהרס"ג, ויש חוקר שטען שהמחבר הוא קראי, אך הרב קאפח דחה זאת, וכתב שלדעתו הוא פירוש של מפרש רבני ששילב בדבריו את דברי הרס"ג או הראב"ע).
כתב האלשיך (זכריה ג, א): "השטן עומד על ימינו לשטנו - מלמד חובה, שהוא כמו שאמרו רז"ל שלא מיחה בבניו שלא היו הגונים שהושיבו נשים נכריות". הרי שהביא את דברי חז"ל וכתב שמדובר ב'נכריות'.
כך נראה גם מלשון המלבי"ם: "פירשו חז"ל שזה היה מפני שבניו נשאו נשים נכריות... שנזכר בנחמיה שנמצא מבני אלישיב [מבני יהושע] שנשאו נכריות...", הרי שהמלבי"ם הביא את דברי חז"ל אך לא כתב "נשים שאינם הגונות לכהונה" אלא כתב את לשון הפסוקים "נשים נכריות".
כך גם בפירוש ר' שלום שבזי (על הפטרת בהעלותך, נדפס מכת"י בתוך ספר 'תורה קדומה' שיצא לאור ע"י יואב פנחס הלוי): "בגדים צואים – שנשאו בניו נשים נכריות 'יושע בן יוצדק ואחיו' (כוונתו לפסוק בעזרא י, יח: "וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות, מבני ישוע בן יוצדק ואחיו"). ובזוהר פירש צואים דא גלימא דלית בה ציצית ואלבשוה גלימא דבה ציצית, וכתיב בעזרא 'וימצאו מבני הכהנים אשר הושיבו נכריות יושע בן יוצדק ואחיו' ".
כך עולה גם מדברי היעב"ץ, שהרי בסנהדרין (צג, ע"א) מובא שבניו של יהושע היו "נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה", ובהגהות היעב"ץ שם כתב שדברי חז"ל מכוונים לנאמר בסוף נחמיה או לנאמר בעזרא י, יח, שם נזכר שבני יהושע נשאו נשים "נכריות"^[14].
כתב במקור חיים לר' חיים הכהן מארם צובא (או"ח סי' ב, ג, ושוב כתב כך בסי' רעה, יא, וכן בסי' שה, א): "שאמרו חז"ל בפסוק ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכי כה"ג היה לבוש בגדים צואים?! אלא שנשאו בניו נשים נכריות, וכן איתא בגמ' מאי טעמא נענש? לפי שבניו נשאו נשים נכריות" [ומשמע קצת שגרס כך בלשון חז"ל].
מובא בסידורו של שבת (אור יום שבת, שורש השישי, ענף ב, אות יד) "חטא יהושע היה מה שלא מיחה בבניו שנשאו נשים נכריות כמו שכתוב בתרגום שם" (הרי שכך הבין את התרגום)
בנוסף לכל המקורות הללו שהבאנו, מצאנו עוד רבים מהראשונים ומהאחרונים שכתבו שיהושע נענש משום שבניו נשאו נשים "נכריות" [ולא ביארו את דבריהם, ולא ציינו לפסוקים בספר עזרא. ונביא את החשובים שבהם: פירוש רבי יהודה החסיד (להפטרת בהעלותך, הובא בחומש אוצר הראשונים, ושו"ר שכך מובא ב'פירושי התורה לר' יהודה החסיד' סוף בהעלותך), בעל הרוקח (הובאו דבריו בנחל קדומים לחיד"א ויקרא כא, ט, אות ב), וכן נראה מדברי הראב"ע^[15], וכ"כ רב חסדאי קרשקש (במאמרו 'מאמר בבטול עקרי דת הנוצרים' שנדפס מתורגם באוצר ויכוחים אייזנשטיין עמ' 301), ר"ש מחעלא (בספר מרכבת המשנה על התורה, הפטרת בהעלותך), הריא"ף (ר' יאשיהו פינטו, בספרו כסף מזוקק, פרשת בהעלותך, דרוש א, וכן שם פרשת מקץ דרוש א), הגאון המקובל ר' אליעזר נחמן פואה (תלמידו של הרמ"ע מפאנו, בספרו דרכי התשובה, פרק שישי, עמ' פא^[16]), קדושת לוי (על אבות ה, ב, בסופה, מהד' תשי"ח ח"ג עמ' תמ), חתם סופר (דרשות ח"ג, דרשה לר"ה, דף יח טור ב, ומשם לחת"ס על הש"ס, שבת, לא, ע"א, בענין ציפית לישועה, ד"ה והנה מה שאמר שכולי עלמא, מהד' תשסו דף קג, תורת משה, בראשית ט, כו, תורת משה, בראשית כז, א), הגאון ר' אברהם פלאג'י (פדה את אברהם, מערכת הצד"י, סוף אות א), החיד"א (כסא דוד, דרוש יב לשבת כלה). ספר צלח רכב (עמ' שפו), עץ יוסף על המדרש (שיהש"ר ה, ד), ספר עבודת הצדקה (הפטרת בהעלותך, עמ' רנב, לר' צדקה חוצין, מרא דאתרא בבגדד לפני כ-280 שנה), האדמו"ר האמצעי מחב"ד (מאמרי אדמו"ר האמצעי, עמ' ריב), הבן איש חי (עוד יוסף חי, דרושים, פרשת תצוה), הג"ר חיים משאש (בספרו נשמת חיים, עמ' קכב), ר' צדוק מלובלין (ישראל קדושים ט, ס"ק טז, עמ' 129, ומחשבות חרוץ ח, ס"ק לג, ורסיסי לילה נז, ד), ועוד. בחלק מהמקורות הללו משמע שכך הם גרסו בדברי הגמ' [אך אין הכרח גמור לומר כך].
♦

סעיף ח: הסבר שיטות הראשונים

הבאנו בסעיף הקודם את דברי הראשונים שסברו שמדובר בחטא אחד. האם הם סברו כשיטה השניה שהנכריות הן גיורות, או שמא הם סברו כשיטה השלישית ש"נשים שאינן הגונות לכהונה" הן גויות?
לענ"ד הלשון ברוב המקורות נוטה לשיטה השלישית^[17], אולם אין הכרע בדבר [ביחוד לאור העובדה שלעיל (פרק סה, סעיף ב, אות ז) הבאנו שהמושג "נכריות" פירושו לעיתים "זרות", ותו לא].
מאידך, הרי הקדום מבין המקורות שהבאנו בסעיף הקודם הוא המשנת רבי אליעזר, ובהמשך דבריו הרי מבואר שהנשים הנכריות הן שפחות (הובאו דבריו לעיל פרק סה, סעיף ג, אות ב). מעתה מוכרח שלשיטתו הנשים שנשאו בני יהושע אינן 'נכריות-גויות' אלא שפחות [שהתגיירו, לפחות באופן חלקי]^[18]. הרי לנו שאין ללמוד בהכרח מנטית הלשון, וממילא כך ניתן לפרש גם את שאר המקורות שהובאו בסעיף הקודם.
♦

סעיף ט: שיטת ר' תנחום הירושלמי ושיטת ראב"ש

בסעיף זה, שהוא נספח למאמר, נביא את דברי רבי אברהם בן שלמה בשלימותם, מפני שהם עדיין לא נדפסו מעולם. לשם הבנתם נביא גם את דברי ר' תנחום הירושלמי, ואת דברי הראב"ע.
כתב הראב"ע (זכריה ג, ג): "יש אומרים כי הבגדים הצואים אחד מבני בניו היה חתן לסנבלט"^[19], ועל כך מקשה הראב"ע: "וזה העוון אינו על יהושע, כי לא היה זה בימיו^[20]".
בפירושו של ר' תנחום הירושלמי (זכריה ג, א) נכתבו דברים דומים, ולפיכך יש מקום לשער שמדובר בעיבוד של דברי הראב"ע. זו היא לשון ר' תנחום: "ויש מי שאמר^[21] ש'בגדים צואים' רמז לעוונות, ולכן פירשם במילה 'עונך'. ואותם עונות היו לו מפני שהיה מזרעו חתן לסנבלט. ופשט הכתוב רחוק מזה, מפני שלא היה בימיו, ואיזה עוון יש לו על כך?^[22]... ואולם דבריו בדרך הדרש. ועל פיה (=על פי דרך הדרש) פירש התרגום בכתוב 'הוו ליה בנין דנסיבין להון נשים דלא כשרין לכהנתא'...".
נראה לענ"ד שדברי ר' תנחום הובאו, בעיבוד מורחב, בפירוש רבי אברהם בן שלמה לזכריה. הפירוש נמצא עדיין בכתב יד, ותודתי מסורה לפרופ' אליעזר שלוסברג, העובד על ההדרת הפירוש, שבטובו וברוחב לבו הרשה לי לעיין בעבודתו ואף לצטט ממנה.
זו היא לשון ראב"ש: "ויש מפרש ש'בגדים צואים' רמז לחטאים... ושאותם העונות היו לו בשביל שהיה מזרעו חתן לסנבלט. ומנין שהיה מזרעו חתן לסנבלט? שנאמר "וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק ומעשיה ואליעזר ויריב וגדליה, ויתנו ידם להוציא נשיהם" (עזרא י, יח)"^[23]. על פירוש זה מביא ראב"ש כמה קושיות: "ופישוט הדברים רחוק מזה הפירוש, לפי שזה לא היה בימיו, ואם הדבר כן איזה חטא יש עליו בזה^[24]?! ומנין שלא היה זה בימיו? לפי שיהושע נזכר בספר עזרא בעלייה הראשונה שעלו ישראל בשנת אחת לכורש (עזרא ב, ב), ונזכרו בניו בעלייה השנייה על ידי עזרא בשנת שבע לארתחשסתא, ועזרא הוא שחיפש על הנשים הנכריות באמרו "ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות" (עזרא י, י), ואחריו כתיב "וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק" (עזרא י, יח). ועוד - מה שזכר שהיו חתנים לסנבלט, וסנבלט לא נזכר בימי יהושע אלא בימי עזרא^[25]. ודי בזה ראייה. ואלו היה עליו בזה חרפה לא העביר ממנו הבגדים וחזר ופיאר אותו וגידל אותו עד שאומר 'והלבש אותך מחלצות'...". כלומר, ראב"ש מקשה ותמה: הרי חטא זה לא היה בימי יהושע, שהרי יהושע עלה בשנת אחת לכורש, ואילו בניו שנשאו נכריות נזכרו רק לאחר עליית עזרא, ועזרא הוא זה שהפרישם מהנשים (כמבואר בעזרא י, יח)^[26]. בנוסף, גם סנבלט "לא נזכר בימי יהושע אלא בימי עזרא", וכוונתו שלא מצאנו את שמו של סנבלט אלא בספר נחמיה, בשנת 20 לארתחשסתא, דהיינו רק לאחר עליית עזרא. לפיכך, מסקנת ראב"ש היא: "אלא הוא מאמר על דרך דרש, וממנו למד המתרגם שאמר "הוו ליה בנין דנסיבין נשין דלא כשרין לכהונתא"...". נראה פשוט שדברי ראב"ש הללו הם העתקה מדברי ר' תנחום (כדרכו של ראב"ש ללקט מאחרים, וכדרכו ללקט מפירוש ר' תנחום).
לפני שראב"ש מביא את דברי ר' תנחום הוא מביא פירוש נוסף: "אמרו חכמינו ז"ל: מאי טעמא איחריך תכלת יהושע בן יהוצדק? משום בנוהי שנשאו נשים מגורשות (כך גם כתב ראב"ש בהמשך: "ונאמר בדרש שנשאו בני יהושע נשים גרושות") ולא מיחה בהן. וכי דרכו שליהושע שלא למחות בדבר זה? אלא שלא היו מקבלין ממנו... ויהיה על זה הפירוש 'והשטן עומד על ימינו לשטנו' הם אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהשטינו עליו למלך להשליכו עמהם שמא ינצלו בזכותו, ולא הועילו...".
הרי שראב"ש מביא כאן את דברי חז"ל, שהתכלת^[27] של יהושע נחרכה כי בניו נשאו נשים גרושות [ומה שכתב שהן גרושות נראה יותר שזהו פירושו לדברי הגמ' "שאינם הגונות לכהונה", ולענ"ד אין לומר שכך היא גרסתו בחז"ל, שהרי לא מצאנו גרסא כזו בשום כת"י, וראה בהערה כאן^[28]] והוא "לא מיחה בהן" [והוא מוסיף: "וכי דרכו שליהושע שלא למחות בדבר זה? אלא שלא היו מקבלין ממנו", ומסתבר שאלו הם דבריו שלו, ולא מסתבר שזו גרסא שלו בדברי חז"ל, שהרי לא מצאנו גרסא כזו], ואח"כ הביא ראב"ש את דברי ר' תנחום שכתב ש"יש מי שאמר" שהבגדים הצואים הם בגלל בניו, ופירש ר' תנחום שהכוונה היא שהם נשאו נכריות.^[29]
לסיום, נצטט את דברי ראב"ש לפסוקים א-ה, ושוב נודה לפרופ' אליעזר שלוסברג שהרשה לנו בטובו וברוחב לבו לעיין בהם ולצטט אותם. השלמתי ראשי תיבות, פיסקתי, חילקתי לקטעים, וכן הלאה. כל המובא בסוגרים עגולים נוסף על ידי.
זה לשון פירוש רבי אברהם בן שלמה לזכריה ג, א-ה:
(פסוקים א-ב) ויראני את יהושע הכהן הגדול – 
זה הוא יהושע בן יהוצדק שהיה כהן גדול באותו העת (ראה חגי א, א), כמו שביארנו בספר חגי.
ואמרו "ויראני" אינו חוזר על "כי נעור ממעון קדשו" (זכריה ב, יז, והוא הפסוק האחרון בפרק הקודם בזכריה) אלא חוזר על מה שנאמר בתחלה מראיית המלאך ומשמיעת דברו. כלומר, אחר שהשלים אותו המאמר (שנזכר בפרק הקודם) חזר והראני דברים אחרים. אי אנה למא תם ד'לך אלקול אראני שיא אכ'רא [תרגום: כלומר, כאשר הסתיים הדיבור הזה (שבפרק הקודם בזכריה) הראני דבר אחר].
ולפי שהיה זה יהושע הוא הכהן באותו העת, יתבאר שהענין הרמוז אליו בעמידת השטן ובשאר הדברים שזכר, שהם היו באותו העת (ולא כדברי חז"ל שיובאו בהמשך לפיהם השטן רומז לאירוע שהתרחש לפני שנים, בימי נבוכדנאצר), ו'שטן' הוא האויב כמו שנאמר "ויקם יי שטן לשלמה את הדד האדומי" (מלכים א, יא, יד), ונקרא האויב 'שטן' לפי שהוא עומד כנגד האדם ומונעו מהדברים שהוא רוצה לעשותם. וזה השטן משל לאויבים המונעים לישראל מלבנות הבית, כמו שנאמר עליהם בספר עזרא "כתבו שטנה" (עזרא ד, ו, ושטנה הוא מלשון שטן). ואותם האויבים הם רחום בעיל טעים ושמשי ספרא (עזרא ד, ח, ושם הנוסח "בעל טעם")^[30].
וענין הגערה בהם (להלן פס' ב' "יגער ה' בך השטן") - שגער אותם וביטל מחשבתם והפיר עצתם שהיו יועצים ומחשבים למנוע אותם (-למנוע את ישראל מבנין המקדש). וזו הגערה היתה משעה שהתחילו (ישראל) בבנין במאמרו של הקב"ה על יד אלו הנביאים (עזרא ו, יב, עי"ש), ולפיכך אמר "הבוחר בירושלם".
וזכר בזו הנבואה כהן גדול לבדו שהוא מקום (=במקום) כל ישראל בזו הנבואה, והוא הדיבור אליו במקום כל ישראל, לפי שהוא גדול שלהם ומנהיג שלהם.
ואמרו "הלא זה אוד מוצל מאש" הוא עץ שמודדין בו האש שנשרף קצתו, וכמוהו "כאוד מוצל משריפה" (עמוס ד, יא). והענין, שישראל באותו העת חלשים ושהם עדיין ניצלו מצרות הגלות המשולה באש, ואין בהם כוח לשאת הלחץ שלוחצים אותם. ואלמראד בד'לך אן ישראל חיניד' צ'עפא וכמא כ'לצו מן שדאיד אלגלות אלמשבהה באלניראן פליס יחתמלון מצ'איקתהם להם (אין בידי תרגום לזה).
ויש מפרש "הלא זה אוד מוצל מאש" על יהושע עצמו (ולא על עם ישראל כפירוש שהובא לעיל), שאמרו חכמינו ז"ל (כעין זה בסנהדרין צג, ע"א): "מאי טעמא איחריך תכלת^[31] יהושע בן יהוצדק? משום בנוהי שנשאו נשים מגורשות^[32] ולא מיחה בהן, שנאמר 'ויהושע היה לבוש בגדים צואים' וכי דרכו שליהושע שלא למחות בדבר זה? אלא שלא היו מקבלין ממנו^[33]".
ויהיה על זה הפירוש (=לפי פירוש זה) 'והשטן עומד על ימינו לשטנו' הם אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהשטינו עליו למלך להשליכו עמהם שמא ינצלו בזכותו ולא הועילו (ע"פ סנהדרין צג, ע"א, ששני נביאי השקר הללו אמרו לנבוכדנאצר שישליך איתם לאש את יהושע, כדי שינצלו בזכותו, ולא הועילו בעצתם זו, שהרי הם נשרפו ויהושע ניצל).
(פסוק ג) ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך –
כבר ידעת, שיהושע כאן מקום כל ישראל, ולפיכך רוצה ב"בגדים צואים" - שפירושו בגדים מאוסים ומלוכלכים - מה שהיו בו ישראל באותו העת ממיעוט החן ושהם בזויים בין העמים. ולפיכך בישר אותם שמגדלם ומגדל החן שלהם ומחזק מלכותם, והוא ענין מה שהלביש אותו מחלצות.
ו"הצניף והמחלצות" הם חליפות, ודומה לו: "ויקח את חליצתו" (שופטים יד, יט, וכן שמואל ב, ב, כא, בשינוי לשון). ונקראו המחלצות "חליפות" לפי שלובש אלו בחסרת אלו. ו"הצניף" הוא המצנפת, וכן תרגמו יונתן: "מצנפא דכיא", ופירשו אותו בערבי "מטרף", וכמוהו "וצניף מלוכה" (ישעיהו סב, ג). ור' יונה פירש "צניף – נציף", והו אלכ'מאר ואלמראד בה עמאמה סמי בד'לך לאנה ידאר ויקלב ויכוור עלי אלראס (אין בידי תרגום לזה), כענין "צנוף יצנפך צנפה" (ישעיהו כב, יח), שפירושו יהפך הפוך ויסבבך סיבוב כסיבוב המצנפת.
וענין 'ראה העברתי מעליך עוניך' על זה הפירוש (-לפי הפירוש הזה) מה שסיבבה אותו העוונות מהשפלות. אי מא אוגבתה אלעונות מן אלד'ל ואלהואן פי גנאבהם (אין בידי תרגום לזה).
ויש מפרש^[34] ש"בגדים צואים" רמז לחטאים, אי אשארה אלי אלד'נוב [תרגום: כלומר רמז לעוונות], ולפיכך פירשה באמרו "עוניך", ושאותם העונות היו לו בשביל שהיה מזרעו חתן לסנבלט^[35]. ומנין שהיה מזרעו חתן לסנבלט?^[36] שנאמר "וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק ומעשיה ואליעזר ויריב וגדליה, ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם" (עזרא י, יח-יט), פירושו אשמים באיל צאן, כלומר באו באיל צאן להתודות שהם אשמים והקריבוהו על אשמתם.
ופישוט הדברים רחוק מזה הפירוש, לפי שזה לא היה בימיו ואם הדבר כן איזה חטא יש עליו בזה^[37]. ומנין שלא היה זה בימיו? לפי שיהושע נזכר בספר עזרא בעלייה הראשונה שעלו ישראל בשנת אחת לכורש (עזרא ב, ב, דהיינו 23 שנים לפני עליית עזרא), ונזכרו בניו בעלייה השנייה על ידי עזרא בשנת שבע לארתחשסתא (עזרא ז, א-ז), ועזרא הוא שחיפש על הנשים הנכריות באמרו "ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות" (עזרא י, י), ואחריו כתיב "וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק" (עזרא י, יח). ועוד מה שזכר שהיו חתנים לסנבלט, וסנבלט לא נזכר בימי יהושע אלא בימי עזרא^[38]. ודי בזה ראייה. ואלו היה עליו בזה חרפה לא העביר ממנו הבגדים וחזר ופיאר אותו וגידל אותו עד שאומר: "והלבש אותך מחלצות" (להלן פסוק ד')^[39].
אלא הוא מאמר על דרך דרש, וממנו למד המתרגם שאמר "הוו ליה בנין דנסיבין נשין דלא כשרין לכהונתא".
ומלת "לבוש" כמו "לובש".
(פסוק ד) ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו – 
תרגם יונתן: "ואתיב ואמר לדמשמשין קדמוהי למימר אמרו ליה ויפיק נשין דלא כשרין לכהונתא מביתיה", ותרגם "והלבש אותך מחלצות" - "ואלבישית יתך זכוון".
והרמז באמרו "אל העומדים לפניו", כלומר שהמלאך שנאמר עליו "והנה איש רוכב על סוס אדום" (זכריה א, ח) אומר אל המלאכים שהם עומדים לפניו, שנאמר עליהם "ואחריו סוסים אדומים" (שם), שהם מלאכים רוכבים על סוסים אדומים גם כן. וכן נלמד זה מאמרו "אלה אשר שלח יי להתהלך בארץ" (שם י) ומתשובתם לו באמרם "התהלכנו בארץ" וגו' (שם יא) שהם כשלוחים לפניו והוא כאדון להם, על דרך משל, ואליהם רמז באמרו "העומדים לפניו". וכן מאמר המלאך גם כן "בין העומדים האלה" (להלן פס' ז) רומז אליהם.
ואמר להם שיבשרו ליהושע שהוא במקום כל ישראל בהליכת השפלות מהם ובגידולם ובחיזוק מלכותם. וכן אמרו "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (פס' ז) כמו זה הפירוש.
ולא יתכן שיהיה זה הענין על יהושע עצמו כמו שאמר המתרגם ובעל הדרש, שאלו היה עליו חרפה מבני בניו לא יתכן שיעמוד הוא והמלאכים במקום אחד והוא מהלך ביניהם.
ויאמר אליו ראה העברתי וגו' - ענינו לפי הענין הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבישו אותו מחלצות, ויסירו הבגדים הצואים מעליו וילבישו אותו מחלצות.
או יהיה: ויעשו כן, ואחר כך ויאמר אליו "ראה העברתי מעליך" וגו'.
(פסוק ה) ואומר ישימו צניף טהור על ראשו - "ואומר" הוא מקום "ויאמר", כלומר: ויאמר המלאך לעומדים לפניו שישימו צניף טהור על ראש הנביא.
ונאמר בדרש שנשאו בני יהושע נשים גרושות (לא ברור מה שייכות תיבות אלו לכאן, ונראה לענ"ד שהן השתרבבו ממקום אחר בפירושו, או שנשמטו כאן כמה תיבות מדברי הראב"ש).
וילבישוהו בגדים - כלומר אחר שהלבישוהו הבגדים שהיא המחלצות נתנו צניף טהור על ראשו.
עד כאן מפירוש רבי אברהם בן שלמה.
♦

פרק סח - סיכום הדיונים והדעות בענין הנשים הנכריות בימי מלאכי ובימי עזרא

סעיפים א-ג עוסקים בנבואת מלאכי (פרק ב), המוחה בישראל על כך שבגדו ב"אשת בריתך" ובעלו "בת אל נכר": סעיף א - האם אלו שבעלו "בת אל נכר" גירשו את נשותיהם היהודיות? * סעיף ב - האם חטא 'בת אל נכר' אירע בא"י לאחר עליית זרובבל, או בחו"ל במהלך גלות בבל? * סעיף ג - ראיות לכך שחטא "בת אל נכר" הוא אותו החטא של "הנשים הנכריות" הנזכר בספרי עזרא ונחמיה. סעיפים ד-י עוסקים בחטא הנשים הנכריות הנזכר בספר עזרא: סעיף ד - האם חטא הנישואין עם ה"נשים הנכריות" הנזכר בעזרא אירע בא"י לאחר עליית זרובבל, או בחו"ל במהלך גלות בבל? * סעיף ה - כמה אנשים נשאו נשים נכריות? האם הם היו מיעוט העם או רובו? * סעיף ו - האם עזרא הצליח לפתור לגמרי את הבעיה? * סעיף ז - האם עזרא נתן אפשרות לגייר נכריות שהסכימו להתגייר? * סעיף ח - האם "הנשים הנכריות" הנזכרות בעזרא היו גיורות או גויות? * סעיף ט - מאלו עמים היו הנשים הנכריות? האם הן היו מז' עמי כנען? * סעיף י - האם ישראל נתנו מבנותיהם לגויים? * סעיף יא - האם גם נחמיה הפריש נשים, או רק הזהיר לא לשאתן? סעיפים יב-יד עוסקים בבני יהושע הכה"ג: סעיף יב - האם מה שאמרו חז"ל שהנשים של בני יהושע הכה"ג לא היו "הגונות לכהונה" כוונתם שהן היו גרושות או שהיו נכריות? * סעיף יג - מדוע יהושע הכה"ג לא מחה בבניו? * סעיף יד - האם יהושע הושלך לכבשן כבר בימי נבוכדאנצר? האם השלכתו לכבשן היא פשט או דרש, והאם יתכן שהיא התרחשה רק במראה הנבואה? * סעיף טו (נספח) - תשובת הרח"ה שפרן בצירוף ביאור והערות.
♦

הקדמה

בפרק ב' בספר מלאכי מתואר כיצד הנביא מלאכי מוחה בישראל על כך שחיללו את הברית עם אשת נעוריהם ובעלו "בת אל נכר". סעיפים א-ג יעסקו בכך.
בספר עזרא פרקים ט-י מתואר כי כאשר הגיע עזרא לא"י הוא נתקל בתופעה החמורה של נשיאת נכריות. עזרא דרש מנושאי הנכריות לגרשן, ובעקבות כך גירשו 113 איש את נשותיהם הנכריות. סעיפים ג-י יעסקו בכך.
בספר נחמיה יש אזכורים לבעיה של נשיאת נכריות שאירעה בימי נחמיה. סעיף יא עוסק בכך.
בגמ' סנהדרין צג, ע"א, מובא שיהושע בן יהוצדק הכה"ג לא מחה בבניו שנשאו נשים ש"אינם הגונות לכהונה". סעיפים יב-יג יעסקו בכך.
♦

סעיף א: האם אלו שבעלו "בת אל נכר" (כנזכר בספר מלאכי) גירשו את נשותיהם היהודיות?

אות א: המקורות לכך שגירשו את נשותיהם: המדרש בראשית רבה יח, ה (ובמקבילות שהובאו להלן סעיף ב אות א) מתייחס לנבואת מלאכי, ומדבריו נראה בפשטות שהגברים גירשו את נשותיהם היהודיות כדי לשאת את הנכריות: "אמר ר' חגי: בשעה שעלו ישראל מן הגולה נתפחמו פני הנשים מן השמש, והניחום בעליהן, והלכו ונשאו נשים נכריות...". בנוסף, בגמרא (גיטין צ, ע"ב) למדו מנבואת מלאכי זו על היחס למי ש"מגרש אשתו ראשונה".
אות ב: המקורות לכך שלא גירשום ממש: רש"י (מלאכי ב, יא) כתב "והיה מושיבה בביתו צרורה כאלמנות חיות והנכרית היתה גברת", וכעי"ז באברבנאל ובמלבי"ם שם. ניתן לפרש כך גם את לשון מדרש בראשית רבה הנ"ל "והניחום בעליהן (בירכתי הבית כאלמנות חיות)... ונשאו (בנוסף להם) נשים נכריות". וכן פירש מהרז"ו את דברי המדרש הנ"ל, וכן לשון המדרש הנ"ל בנוסח שהובא בתורת המנחה (לר"י סקילי פרשת תזריע דרשה מה עמ' 416): "ונתחתנו באומות ונשאו נשים נכריות על נשותיהם הכשרות, והיו נשי ישראל עגונות כאלמנות חיות". לפי דרך זו, יתכן לומר שהגמ' הנ"ל למדה כך: אם מי שרק הרחיק את אשתו [ולא גירשה ממש] המזבח בוכה עליו, ק"ו מי שמגרש ממש את אשתו. לפי הצעתנו זו, מוסכם על הכל שלא היו כאן גירושין ממש. אולם מדברי ר' תנחום הירושלמי (מלאכי ב, י) נראה יותר שאלו הן שתי שיטות שונות: "שלקחו להם נשים נכריות... ומי שעשה זאת הגיעו הדברים לידי גירוש אשתו שהיא בת ישראל, או שהציק לה ומנע את המגיע לה...". [כך גם ניתן להבין מהגמ' גיטין צ, ע"ב, המביאה שני פירושים לפסוק במלאכי "כי שנא שלח": "ר' יהודה אומר אם שנאתה – שלח. ורבי יוחנן אומר: שנאוי המשלח". ניתן בפשטות לבאר כך: לפי ר' יוחנן ישראל גירשו את נשותיהם, ועל כך אומר הנביא שדבר זה שנאוי בעיני הקב"ה (וראה ברש"י שיש גרסא נוספת בדברי ר' יוחנן). לעומתו סבר ר' יהודה שהנביא גוער בישראל ואומר להם שאם אשת נעוריהם שנואה בעיניהם, עליהם לגרשה ולא להשאירה בבית כאלמנה חיה (אמנם עי"ש בהמשך הגמ' "ולא פליגי". וצ"ע כיצד דברי הגמ' הללו נכנסים בפשט הפסוקים. ואולי כוונת הגמ' שלדעת ר' יהודה הנביא אומר לישראל שעליהם לשנוא את האשה השניה שהם לקחו, האשה הנכרית, ובעקבות השנאה עליהם לשלחה)].

סעיף ב: האם חטא "בת אל נכר" אירע בא"י לאחר עליית זרובבל, או בחו"ל במהלך גלות בבל?

אות א: מקורות לכך שהחטא בספר מלאכי אירע בא"י: במדרש בראשית רבה [שהובא בכמה מקורות] משמע שהנישואין עם 'בת אל נכר' הנזכרים בספר מלאכי נעשו בא"י, וכך היא לשונו (בראשית רבה יח, ה, ילק"ש מלאכי רמז תקפט, ילקוט המכירי עמ' 36, ערוך ערך פחם וכן בערך שן, ר"י קרא מלאכי ב, יא, מדרש הגדול ויקרא פרשת מצורע יד, א, עמ' שסט, מנורת המאור לר"י אלנקוה פרק נישואי אשה עמ' 347): "אמר ר' חגי, בשעה שעלו ישראל (בערוך הנוסח "בשעה שעלה נחמיה") מן הגולה נתפחמו פני הנשים מן השמש (במדרש הגדול ומנורת המאור הנוסח: "מפני החמה והצנה ומפני היגון והדאגה נתפחמו פניהן") והניחום בעליהן, והלכו ונשאו נשים נכריות... הוא שמלאכי אומר... 'כסות דמעה את מזבח יי'...". הרי שהבעיה נוצרה לאחר העליה לארץ, ובעקבות העליה. [ראיות נוספות, מתוך פשט הכתובים, הובאו להלן סעיף ד אות ב].
אות ב: מקורות שאולי נקטו שהחטא בספר מלאכי אירע בגולה: משני מקורות ניתן להסיק שהחטא הנזכר במלאכי אירע בגולה, אף שאין הכרח להסיק כך: 1 - באסתר רבה (ה, ג) מובא שה' גזר על נשות פרס להגיע לארמון אחשורוש כעונש על כך שהן "היו מבזות בבנות ישראל כעורות". וביאר בפירוש עץ יוסף שבנות ישראל נתפחמו כמובא במדרש הנ"ל, ולכן בנות הגויים התנשאו עליהן לומר שהן יפות מהן. לענ"ד לא מסתבר לומר שבנות הגויים זלזלו בבנות ישראל שהיו בא"י, אלא מסתבר שהכוונה לבנות ישראל שהיו בבבל ובפרס, ומכאן שכיעורן לא היה מחמת העליה לא"י [וניתן לדחות ולומר שהנשים היהודיות נתכערו בגלל הגולה, אך כשעלו לארץ הן נתכערו יותר בגלל הרעב, ושילוב שני הדברים הביא לכיעור כ"כ גדול עד שבעליהן גירשו אותן בא"י. עוד יתכן כמו שהצענו להלן (סעיף ד אות א), שהבעיה החלה בבבל והחריפה בא"י. בנוסף, ניתן לדחות בדוחק ולומר שבנות ישראל שעלו לארץ בעליית זרובבל ונתכערו, ירדו שוב לפרס]. 2 - ברש"י למלאכי (ב, יג) הביא ש"נשאו עליהן את הנכריות לפי שנתפחמו הישראליות ברעב ובגולה ונתגנו עליהם", ונראה שיסודו בדברי המדרש הנ"ל אלא שרש"י מוסיף וכותב "ובגולה", ומזה משמע שהוא סבר שכבר בגולה נתכערו הנשים [וניתן לדחות כמו שדחינו לעיל בדעת המהרז"ו. עוד דחיה הציע הרב מרדכי שנדורפי, ש'בגולה' אינו תיאור מקום, אלא כוונתו שהם התכערו בגלל גלותן ונדידתן מבבל לא"י, וטורח הדרך גרם לכיעור. אולם מסתבר יותר לענ"ד לומר שאכן כוונת רש"י כאן היא שהחטא אירע לאחר העליה לא"י בדווקא, ויש לרש"י הכרח לפרש כך, כמו שביארנו להלן סעיף ד אות ה].
♦

סעיף ג: ראיות לכך שחטא "בת אל נכר" הוא אותו החטא של הנשים הנכריות הנזכר בספרי עזרא ונחמיה

הנביא מלאכי ניבא בתקופה בה פעלו עזרא ונחמיה, ולכן מסתבר שמדובר באותה התופעה. כך אכן נראה מדברי רב נחמן (מגילה טו, ע"א): "מסתברא כמאן דאמר 'מלאכי זה עזרא', דכתיב בנביאות מלאכי 'בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר', ומאן אפריש נשים נכריות? עזרא". כמה ראשונים אכן זיהו בין שני החטאים (רש"י, רד"ק וראב"ע בפירושיהם למלאכי ב, י-יא, ר' תנחום הירושלמי מלאכי א, א, ושם ב, י, תורת המנחה לר"י סקילי דרשה מה לפרשת תזריע, עמ' 416, ועוד ראשונים, וכ"כ מלבי"ם עזרא י, א)^[40]. [להלן (סעיף ד, אות ה) כתבנו שיתכן שחלק מהראשונים סברו שלא מדובר באותו החטא].
♦

סעיף ד: האם חטא הנישואין עם ה"נשים הנכריות" (הנזכר בעזרא) אירע בא"י לאחר עליית זרובבל, או בחו"ל במהלך גלות בבל?

אות א: הצדדים לכאן ולכאן: כפי שנציין להלן (אות ב), מפשט הפסוקים נראה יותר שהנישואין לנכריות אירעו בא"י, ואכן לעיל (סעיף ב אות ב) הבאנו את דברי המדרש (שהובא בכמה ראשונים) שמתאר שהעליה לארץ היא זו שהביאה לנשיאת הנכריות הנזכרת בנבואת מלאכי [ונבואת מלאכי הרי עוסקת בנשים הנכריות שבספר עזרא, כפי שציינו לעיל סעיף ג']. מאידך, להלן (אות ג) נביא כמה מקורות שכתבו שחטא הנשים הנכריות הנזכר בעזרא אירע כבר בבבל [ונציע להלן (סוף אות ג) מקור מהפסוקים לדבריהם]. ייתכן שיש מקום להתאים בין שני הצדדים הללו, ולומר שהחטא החל כבר בבבל ואח"כ העליה לארץ הביאה להחרפת הבעיה (ויתכן שכך דעת רש"י המובא לעיל סעיף ב, אות ב). עוד ניתן לומר שהמקורות שנקטו שהחטא הנזכר בעזרא אירע בבבל סברו שהחטא הנזכר במלאכי הוא חטא אחר, ולדעתם הוא אירע בא"י (ולהלן אות ה נעמוד על כך, ונציע לפי"ז ביאור בדעת רש"י).
אות ב: ראיות מפשט הכתובים לכך שהחטא אירע בא"י: בפשטות היה נראה יותר שהנישואין לנכריות הנזכרים בספר עזרא לא אירעו בגלות בבל אלא הם אירעו בא"י לאחר עליית זרובבל. שלשה טעמים לדבר: 1 – בספר יחזקאל, בספר דניאל, ובמגילת אסתר, לא נזכר שהיתה בעיה כזו בבבל או בפרס. הבעיה נזכרת רק אצל עזרא, לאחר עלייתו לא"י, וכך אצל נחמיה שעלה לא"י, וכן אצל מלאכי (שבפשטות ניבא בא"י, כפי שהבאנו לעיל). 2 – אם בעיה זו התעוררה כבר בבבל, כיצד יתכן שהיא לא טופלה ותוקנה ע"י גדולי הדור, כגון מרדכי היהודי, דניאל, זרובבל, ויהושע בן יהוצדק [הר"מ שנדורפי הציע לדחות כך: רק עזרא, שקיבל סמכות מהמלך הפרסי, יכול היה לכוף את העם ולפתור את הבעיה בדרך זו. יתכנו עוד דרכים לדחות ראיה זו]. 3 – בספר עזרא נזכר כי הנשים הנכריות הן "מעמי הארץ" (עזרא ט, א-ב, וכן י, ב, וכן י, יא). בפשטות הכינוי "עמי הארץ" כוונתו לעמים שמתגוררים בארץ ישראל [שהתיישבו בה בזמן גלות בבל], ומכאן שהחטא אירע בארץ ישראל. [אולם, נראה לדחות ולומר שאין כאן ראיה, שהרי "עמי הארץ" הוא לעיתים ביטוי כללי לגויים, כמו שציינו לעיל (פרק סה, סעיף ב, אות ו, בהערה שם) והבאנו שם דוגמא לזה מאסתר ח, יז, ועוד]. נוסיף שלפי פשט הפסוקים, וכך נקטה הדעה המקובלת, היו בין הנשים הנכריות נשים רבות משבעת עמי כנען, וכן עמוניות מואביות ומצריות (להלן סעיף ט' הבאנו מקורות לזה, ואת דעת מי שסבר אחרת), ולפי"ז נראה יותר לומר שהחטא אירע בא"י.
אות ג: מקורות לכך שחטא זה אירע כבר בבבל^[41]: 1 – בזוהר הקדוש פרשת כי תשא (דף קפט ע"ב, בתרגום בעל הסולם): "מה עשו ישראל? ראו כי נתפזרו לבבל, נתערבו בעמים לקחו נשים נכריות והולידו בנים מהם... ועל שעשו כך אמר הקב"ה כיון שבושה היא לי יבוא בני מעצמו, כיון שחילל כבודי אינו ראוי שאני אלך שמה להוציאו ולעשות לו ניסים... הם חזרו בלא עזרה הראויה להם, בלא פליאות וניסים, אלא כולם היו נידחים, כולם עייפים בעניות, וחזרו להיכל המלך בבושה...". כך גם בזוהר פרשת פקודי (ריש דף רמ ע"א, בתרגום בעל הסולם): "בגלות מצרים הקימה הקב"ה ועשה כמה ניסים כדי להקימה, ובגלות בבל לא הקימה כי לא עשה להם ניסים, (מפני) שגרם החטא, אלא שהיא קמה מעצמה ועלו בני הגולה כאילו לא היתה להם גאולה ולא היתה עליהם השתוקקות הקב"ה, משום שגרם החטא של נשים נכריות". כך גם בזוהר פרשת שמות (דף ז ע"א) מובא שבגלות בבל לא בא ה' כפי שבא בגלות מצרים, מפני שגרם החטא שנטלו נשים נכריות (ע"פ דברי הזוהר הללו כתב כך גם רבי חיים הכהן מארם צובא, בספרו תורת חסד על רות א, ד, מהד' האוצר עמ' כב-כה). פשוט בעיני [אף שאין בזה הכרח גמור] שכוונת המקורות הללו היא לחטא הנשים הנכריות הנזכר בספר עזרא. 2 – בגמ' (סנהדרין צג, ע"א) מובא שבני יהושע הכה"ג נשאו נשים שאינן הגונות לכהונה, ומשמע שם שלכן נשרפו בגדיו של יהושע אביהם בימי נבוכדנאצר [דהיינו בימי גלות בבל, שנים רבות לפני עליית זרובבל]. לעיל (פרק סז, אות ז) הבאנו מקורות רבים שזיהו בין חטא בני יהושע ובין חטא הנשים הנכריות, ומכאן שלשיטתם חטא הנשים הנכריות אירע כבר בגלות בבל [אולם לעיל (פרק סו, סעיף ג, ושם בסעיף ה) הסברנו את דברי הגמ' באופן אחר, ולפי הסברנו התיאור על ימי נבוכדנאצר בא לבטא רעיון רוחני ולא לתאר מעשה שאירע במציאות הפיזית, ולפי"ז אין מכאן ראיה]. 3 – הרס"ג כתב (בפירושו הארוך לאסתר הנקרא 'ספר הליווי בגלות', עמ' קיג) שישראל נענשו בימי המן מפני "שהיו מעורבים באומות והתחתנו איתם, כמו שתיאר בעזרא שהם עשו כך בגלות שבעים השנים (ומפשט לשון הרס"ג משמע יותר שעשו כן לכל אורך הגלות, ודחוק לומר שכוונתו היא רק לשנים שבין עליית זרובבל לגזירת המן), כמו שאמר בעזרא (ט, ב) 'כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות, ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה' ולכן הם נפגעו מכך (=נענשו ע"י גזירת המן), כי מקצתם עשו, והנותרים לא מנעו אותם מכך...". 4 – כתב רש"י לספר יחזקאל (מג, יא): "ראויה היתה ביאה שנייה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע לבא בזרוע ובנס... אלא שגרם החטא שלא היתה תשובתם הוגנת... ויש אומרים בבבל (!) נכשלו בנכריות" (לעיל פרק לה, 1, הערה 114, דנו האם קטע זה נכתב ע"י רש"י עצמו. מסתבר שדברי רש"י אלו הם המקור לדברי הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ב מכתב תתנט "ישראל בגלות בבל חטאו בשתים – יש שנשאו רק נשים נכריות, ויש שהוסיפו נשים נכריות על נשותיהן הישראליות"). 5 - רש"י בכתובות (כד, ע"ב, ד"ה ביקשו) כתב על בני ברזילי [שעלו עם זרובבל, כמובא בעזרא ב, סא] שהם "התחתנו בגולה (!) בגויי הארץ, וילדו להם בנים כדכתיב בספר עזרא, והם חללים", ומה שכתב "כדכתיב בספר עזרא" נראה שכוונת רש"י היא למובא בעזרא י, מד, שעזרא מצא שיש מבני ישראל שנשאו נכריות שנולדו להם בנים (ואכן לפסוק זה ציינו בגמ' מהד' עוז והדר. היה מקום לפרש שכוונת רש"י היא למה שכתוב בעזרא ב, סג, שבני ברזילי גואלו מן הכהונה, ומכאן למד רש"י שהם חללים, אך לא מסתבר לפרש כך, שהרי פסוק זה כבר הובא במפורש בגמ' שם ולפיכך אין סיבה שרש"י יציין אליו). 6 - כך נראה קצת גם מדברי הסמ"ג (לאוין, קמח): "... ובדניאל כתיב 'וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו' (דניאל א, ח), ובני דורו שלא שמו לבן על זאת ושתו מיין הגוים - כולם נתערבו בעמי הארץ ולקחו להם נשים אשדודיות ועמוניות חתיות (לענ"ד כוונתו למובא בנחמיה יג, כג, ולפי"ז צריך להגיה "מואביות" במקום "חתיות") 'ויד השרים והסגנים היתה במעל זה ראשונה' (עזרא ט, ב)...". בפשטות [אף שאין הכרח גמור בדבר], כוונתו היא שהחטא אירע בבבל, שהרי דניאל נזהר ממאכלי הגויים עוד לפני החורבן, ו"דורו של דניאל" קדם בפשטות לדור העולים עם זרובבל. 7 – ביערות דבש (ח"ב, דרוש יג) כתב שבימי אחשורוש היה מצוי אצל היהודים נשים נכריות, ומלשונו משמע שתופעה זו היתה קיימת כבר לפני כן: "שנשאו נשים נכריות... זהו עשו כל ימי גלות בבל...", וכן נראה מלשונו במקום אחר (יערות דבש, ח"ב, דרוש ב): "בגלות בבל לא שינו את שמם אבל נתערבו בבנות ארץ בעוונותינו הרבים, כמבואר בעזרא ונחמיה ותרגום מגילה". 8 - נראה שכך עולה גם מדברי המלבי"ם (תחילת ספר חגי) שכתב: "ראה ה' שאם היו נשארים בגלות בבל היו נטמעים בין העכו"ם והיו יוצאים מכלל הדת, שכבר התערבו זרע קודש בעמי הארצות ושכחו לשונם ותורתם, לכן פקדם פקידה מועטת ע"י כורש...". 9 - נשיאת הנשים הנכריות גרמה לכך שבניהן לא דיברו בלשון הקודש, כנזכר בנחמיה יג, כד. מדברי הרמב"ם (הל' תפילה א, ד, הובא גם לעיל פרק סה, סעיף ג, אות ו) נראה כי בעיה זו נוצרה בבבל: "כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים (!), ואותם הבנים נתבלבלה שפתם... שנאמר 'ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם'... וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות", הרי שהרמב"ם כתב שהדבר אירע "בארצות הגויים" (וציטט את דבריו בספר הבתים, שערי תפילה, שער ראשון, וכעי"ז באבודרהם, תיקון התפילות, ריש השער השני, וראה בחבור התשובה למאירי, משיב נפש, מאמר ב, פרק יב, שהביא את דברי הרמב"ם אך דילג על כל ענין לידת הבנים בגלות, ולענ"ד דילוגו נבע מהרצון לקצר במה שאינו חשוב לעיקר הענין). כך גם בר"י אברבנאל (בראשית יא, ו, ד"ה ואמנם אמרו): "... שבגלות יהודה שמה, בזמן חמישים שנה שישבו בבבל עד שהרשה אותם כורש לשוב ולבנות ירושלים, נשתכח מהם רוב תורתם ולשונם, כמו שאמר 'ובניהם חצי מדבר אשדודית'... וזה בלא ספק טבעה של בבל סיבבו... שהמקום גרם, עד שאמר רב יוסף (סנהדרין קט, ע"א) 'בבל ...סימן רע לתורה', כי שם בלל ה' שפת כל הארץ...". כך גם נראה מדברי ר' משה אבן תיבון: "עזרא ובית דינו, בעוד היותו בבבל עם הגולה (!), בראותו כי נשתכחה התורה מישראל, כאמרו 'וימצא כתוב...' (נחמיה יג, א) 'ובניהם חצי מדבר אשדודית' (שם, כד), ועת לעשות לה', תקן להם תפילות... " (ספר 'פיאה', פרק כט, בתוך 'כתבי רבי משה אבן תיבון'). 10 - הרב שלום קוטנא, אב"ד איזנשטט בשנת תרנ"ט, הקשה מדוע עזרא לא גייר את הנכריות: "והלא הנשים הבאות אז ממרחק עם בעליהן, ששבו לשם ה' ולהידבק באומה ישראלית, הלא ברור שהניחו למול בניהם, וכמו כן ברור שברצונו היו מגיירים אותם כדת וכהלכה, ובמה היתה המניעה (מלגיירן)... הנשים הנכריות אשר כבר באו בברית אמונה ועמדו על הפרק לעשות כרצון חכמים... שילוח הנשים הרבות הבאות להתגייר ולגור בארץ..." (קונטרס וכתורה יעשה ח"ב ובו הוספה בשם ממתנה נחליאל, נדפס בחיי המחבר בעיר פקש בשנת תרנ"ט, דף ב ע"א, ואין הכוונה לקונטרס וכתורה יעשה ח"א שנדפס שם בשנת תרנ"ז). מדבריו עולה חידוש גדול, שלדעתו נשים אלו נישאו בחו"ל ליהודים מתוך מגמה להתגייר ולעלות לא"י.
מקור לשיטתם: לעיל (אות ב) ציינו שמפשט הפסוקים נראה שהחטא היה בא"י. מעתה עלינו להבין מה גרם לחכמים שהבאנו כאן לסבור שהחטא אירע בבבל? אביא כמה הצעות לפתרון שאלה זו: 1 - הרב עמנואל בן ארצי הציע ראיה יפה: בנחמיה ט, ב, נאמר "ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר..." ובפרק י, כט-לא, נאמר "וכל הנבדל מעמי הארצות... באים באלה ובשבועה... ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ, ואת בנותיהם לא ניקח לבנינו". לדעת המיוחס לרש"י (נחמיה ז, ה-ו) פרקים ח-י בספר נחמיה מתארים את מה שאירע מיד עם עליית זרובבל, ומכך יוצא שלדעתו היתה כבר בבבל תופעה של נישואין עם נכריות. יש להעיר שראיה יפה זו היא דווקא לפי שיטת המיוחס לרש"י, אולם רוב החכמים (רמב"ן, רי"ד, רלב"ג, ועוד) סברו שהפרקים הנ"ל בנחמיה אינם עוסקים בימי עליית זרובבל, ולפי שיטתם אין מכאן ראיה (הארכנו בפירוט השיטות השונות בזה לעיל פרק נא, 2, בהערה). 2. ניתן גם להציע פתרון שמבוסס על סברא: בבבל היו ישראל בין העמים, כשהם חלשים ומפוזרים. אם נניח שלמרות כך עמ"י לא נשאו נכריות בבבל, הרי אז יהיה קשה להבין מדוע הם נפלו בכך דווקא לאחר הצהרת כורש?! הרי בשלב זה הם אמורים להיות חזקים יותר, שהרי יש להם תקווה, והם מתחזקים ואף זוכים לעלות לא"י [ניתן לדחות ולומר שבגלות הקפידו ישראל להתרחק מן הגויים, כיון שידעו שאחרת הם יתבוללו וייעלמו, אולם לאחר עלייתם לא"י הרפו בנ"י מהרחקה זו ולכן דוקא אז הם נפלו והתערבו בגויים (עוד ניתן לדחות זאת אם נניח שעשרה היוחסין עלו עם זרובבל, אך לעיל פרק סד, 6, הבאנו שלפי רוב הדעות עשרת היוחסין עלו עם עזרא)]. בהערה כאן הבאתי עוד שתי הצעות לפתרון השאלה, הצעות שאינן חזקות בעיני^[42].
אות ד: מקורות לכך שחטא זה אירע רק בא"י: בפירוש דעת סופרים (עזרא ט, א-ב) הסביר את תופעת הנשים הנכריות כתוצאה שנגרמה מהעליה לארץ.
אות ה: התאמה עם המקורות לגבי החטא במלאכי: לעיל (אות ג) ראינו שהחטא בספר עזרא אירע בבבל. אולם לכאורה יש לזה סתירה, שהרי לעיל (סעיף ג) הבאנו שהחטא בעזרא והחטא במלאכי הם אותו החטא, ובנוסף הבאנו לעיל (סעיף ב אות א) מקורות לכך שהחטא הנזכר במלאכי אירע בא"י?! ניתן לתרץ ולומר כך: המקורות שסברו שהחטא הנזכר במלאכי אירע בא"י יסברו שהחטא הנזכר בעזרא אירע גם הוא בא"י, או שהם יסברו שהחטא הנזכר בעזרא הוא חטא אחר מהחטא הנזכר במלאכי. לעומתם, רש"י הרי סבר שמדובר באותו החטא (כמובא לעיל סעיף ג ע"פ רש"י מלאכי ב, יא), ובנוסף סבר רש"י שהחטא שבעזרא אירע בבבל (כמובא לעיל אות ג ע"פ רש"י יחזקאל מג, יא, ורש"י כתובות כד ע"ב), וממילא היה מוכרח לרש"י שגם החטא הנזכר במלאכי אירע בגלות בבל (כפי שהבאנו לעיל סעיף ב אות ב ע"פ רש"י מלאכי ב, יג).
♦

סעיף ה: כמה אנשים נשאו "נשים נכריות"? האם הם היו מיעוט העם או רובו?

אות א – ראיות מפשט הכתובים: בפרק י' בעזרא נזכר שעזרא הפריש 113 אנשים^[43] מנשותיהם הנכריות. ניתן להבין שאלו הם כל אלו שחטאו, אולם אין הכרח לומר כך [שהרי יתכן שלא כל החוטאים הצליחו לפרוש מן החטא, וגם יתכן שעזרא גייר חלק מהנכריות. באותיות ב-ד נדון בשתי האפשרויות הללו (וראה גם להלן בסעיפים ו-ז)]. בעזרא פרקים ט-י מוכיח עזרא את "כל אנשי יהודה ובנימין" שבארץ ישראל על כך שנשאו נכריות, ודורש מהם להרחיק אותן. גם מלאכי מוכיח את העם על כך (לעיל סעיף ג הבאנו מקורות לכך שמדובר באותו החטא). מכך נראה להסיק שרוב העם חטאו בכך. אולם, ניתן לדחות ולומר שרוב העם לא חטאו, ומ"מ התוכחה הופנתה לכל העם משום שהיה עליהם [או על ראשי העם] לעצור את התופעה. נביא כעת את שיטות המפרשים בענין זה.
אות ב - יש שסברו שרק 113 איש חטאו בכך [לשיטתם ודאי שרוב העם לא חטא בזה]: כך סבר המלבי"ם (עזרא י, ב, וזו לשונו: "הנה לפי מה שחשב אח"כ שמות האנשים שנשאו נשים נכריות, היו מועטים לערך העם... ובכל זאת היה החטא כללי כאשר נעשה בפרהסיא והשרים לא מיחו בדבר וכו', ועל כן נחשב החטא הזה כאילו יצא מכלל העם ומטעם ערבות"), וכ"כ בפירוש דעת סופרים (עזרא ט, א, בהקדמה). כך יוצא לענ"ד מדברי משנת רבי אליעזר (פרשה יח, עמ' 330): "בימי עזרא. לפי שנשאו מקצתן נשים נכריות, בא הכתוב והעיד עליהן שהוציאו את כולן (!) ולא נשתיירה אחת מהן, שנאמר 'ויכלו בכל אנשים אשר הושיבו נשים נכריות'. דקדק הכתוב בם 'ויכלו בכל' ". כמדומה שכך עולה גם מלשון מדרש הגדול (ויקרא, פרשת מצורע, פרק יד): "ולא זז הנביא מחבבן על בעליהן ומפייסם עליהן עד שחזרו להן והוציאו להם הנשים הנכריות, שנאמר 'ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים' (עזרא י, ג)". לענ"ד כך יוצא גם מדברי ר' תנחום הירושלמי שכתב (בפירושו למלאכי ב, י): "הלא אב לכולנו - ... הוא איסור ותוכחה על מה שעשו בבית שני שלקחו להם נשים נכריות, כפי שהובהר גם בספר עזרא", והמשיך (בפירושו שם פס' טו) וכתב שאין לפרש שלא היה אחד שלא חטא בזה, שהרי "העושים זאת הם אנשים ספורים מתוכם, לא כל האנשים, כפי שהבהיר נחמיה בספר עזרא" (לענ"ד כוונתו לפירוט שבספר עזרא של 113 האנשים שפרשו מנשותיהם). כך גם עולה מדברי היפה ללב המובאים להלן סעיף ז. כך גם נראה מדברי בעל דורות הראשונים (פרק כג - הנשיאות והבית דין הגדול, בתוך כרך ב, עמ' 658-660) שכתב: "רבים מהם (מנושאי הנשים) לא עברו איסור להדיא, כי אם שהגירות לא היה כראוי". "היתה חקירה ודרישה על כל אחת ואחת מהנשים האלה, אם נתגיירו או שנשארו בגויותן, וכן לחקור על הבנים אם נתגיירה אמם או לא, והאם נולדו בגויותן או אחר זה בגירותן, וכל זה היה צריך דרישה וחקירה בכל אחת ואחת לעצמה... אחרי הדרישה והחקירה לא נמצאו רבים אשר עברו להדיא כמו שנפרטו שם בשמותם". כך גם נראה יותר לבאר בדברי הציץ אליעזר (חלק ה, סי' טו, אות ב), שאף שכתב "שהדור היה פרוץ הרבה בכך ופשה הנגע בממדים גדולים" [ומזה משמע שלא רק 113 איש חטאו בכך, אלא הרבה יותר מכך], מ"מ נראה יותר לבאר שכוונתו לכך ש-113 איש אינו חוטאים בודדים, אלא זה מספר גדול המבטא תופעה שעלולה להתפשט במהירות, ולהלן בסעיף ז' דנו בביאור דבריו, עי"ש. להלן (סעיף ז אות טז) נביא שמדברי הרב יעקב עדס עולה שכל החוטאים התגרשו מנשותיהם.
אות ג - יש שכתבו שחטאו בכך יותר מ-113 איש [אך הם לא ציינו האם רוב העם חטאו בזה, או רק מיעוטו]: כתב בספר עלי תמר (קידושין, פרק ג, הלכה יב, ד"ה וכתורה יעשה, אחר שהביא את דברי המלבי"ם הנ"ל): "וכשתעמוד על החשבון תמצא שהפרישו רק קכ"ג (לענ"ד יש לתקן: קי"ג) נשים נכריות וכמה מילדיהם. וקשה שהרי זה היה כבר בעליה השניה של עזרא וסייעתו קהל גדול מישראל כמו שכתוב בנחמיה פרק ז, ומעזרא פרק ט א-ב ומנחמיה פרק ג יג-יד משמע שמספר אנשים שהושיבו נשים נכריות היה הרבה יותר ממספר קכ"ג (קי"ג) נשים? אלא וודאי שרובן של הנשים הנכריות התגיירו הן ובניהם. וכן בפרק ו פסוק א 'כי נקבצו אל עזרא קהל רב מאוד אנשים ונשים וילדים כי בכו העם הרבה בכה'. ונראה כמו שכתבתי שהרוב נתגיירו ורק קכ"ג (קי"ג) אנשים היו להם נשים שנשארו עכו"ם והיה מהצורך להוציאם ולהבדיל אותם מכלל ישראל... האנשים שנשאו נשים נכריות וילדו בנים היו הרבה, ומפני כן בכה העם בכה הרבה אנשים ונשים וילדים במקרה שיחליטו להוציא את הנשים הנכריות ובניהם מכלל ישראל. ברם, הם נתגיירו עם בניהם, ורק נשים מקכ"ג (מקי"ג) אנשים נשארו בנכריותם, ואת אלו הוציא עזרא מבעליהם..." [ומדבריו נראה לכאורה שרוב העם שבארץ חטאו בכך, שהרי הביא את מה שכתב המלבי"ם שאע"פ שרק 113 חטאו בכך, מ"מ כל ישראל קיבלו תוכחה מפני שהם וראשי העם לא מחו על כך. וכתב העלי תמר שלפי שיטתו את צורך בתירוץ המלבי"ם, ומכאן עולה לענ"ד שהעלי תמר סבר שרוב העם שבארץ חטאו בזה]. גם מדברי מהרא"ל צינץ נראה לענ"ד שלדעתו כמות החוטאים לא היתה 113 איש, אלא הרבה יותר, שהרי בפני יהושע (גיטין לו, ע"א, ד"ה 'בד"ה בזמן שאתה משמט') כתב "דלא שייך לומר שכולם קדשו שפחות חרופות, דלא שכיחא כלל לקדש אשה האסורה לו, ומדקתני 'שכולן שפחות חרופות בעלו' משמע דהוי דבר השכיח", ועל זה כתב מהרא"ל צינץ (גרש ירחים, גיטין לו, ע"א, אות קעד): "ומה שכתב בפני יהושע דאיך שייך שכולם קדשו שפחות חרופות, לא ידענא מאי קאמר, דודאי בדור ההוא שהיו פרוצים בנשים נכריות יש לומר שקידשו כמה שפחות חרופות שישרו בעיניהם, ואפשר שאלף אנשים באו על שפחה חרופה אחת וכל אחד חייב באשם".
אות ד - יש שכתבו שרוב העם [שבארץ ישראל] חטאו בכך: כך משמע מהרד"ק (מלאכי א, א) שכתב שהדור שעלו מבבל "היו רובם (!) מחזיקים במעשים שאינם טובים, שהיו נושאים נשים נכריות כמו שהוכיחם עזרא בזה וכן מלאכי הוכיחם בזה... וכן בחילול שבתות לא היו נזהרים, ובדברים אחרים כמו שכתוב בספר עזרא" (ניתן לדחות ולומר שכוונת הרד"ק היא שרוב העם חטאו באחד מרשימת החטאים הנזכרים, אך אין כוונתו שרובם חטאו בכל אחד מהחטאים הללו). לעיל (אות ג) הבאנו שלכאורה כך סבר גם העלי תמר. נראה שכך גם סבר בדעת מקרא עזרא י, מד.
אות ה - יש שכתבו שרק מיעוט העם חטאו בכך [יתכן שלשיטתם רק 113 איש חטאו בזה, אך יתכן שיותר]: בפירושו הארוך של הרס"ג לאסתר (ספר הליווי בגלות, עמ' קיג) כתב הרס"ג שישראל נענשו בימי המן, מפני "שהיו מעורבים באומות והתחתנו איתם, כמו שתיאר בעזרא שהם עשו כך בגלות שבעים השנים, כמו שאמר בעזרא (ט, ב) 'כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה' ולכן הם נפגעו מכך (=נענשו ע"י גזירת המן), כי מקצתם עשו (!), והנותרים לא מנעו אותם מכך (ולענ"ד אולי למד כך מהגמ' סנהדרין על יהושע שלא מחה בבניו שנשאו נכריות)..." [יתכן שכוונתו ל"מקצתם" של כל היהודים, כולל אלו שבפרס, אולם הוא מסכים שמדובר היה ברוב יושבי א"י]. בספר הקבלה לראב"ד (עמ' 12 במהדורת גרשון כהן ה'תשכ"ז) כתב שאלכסנדר מוקדון כבש את ארץ ישראל בשנת הארבעים לבנין הבית השני "ומצא אלכסנדר המלך בארץ ישראל כותים הרבה מימי סנחריב, וראשיהם סנבלט החורוני, ומקצת ישראל (!) ומבני יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול נתחתנו בהם, והבריחום עזרא הכהן ונחמיה התרשתא מבית ה'...", והובאו דבריו בלשון מקוצרת ומעובדת בספר יוחסין (מאמר ראשון, עמ' 12 במהדורת פיליפווסקי ה'תרי"ז)^[44].
♦

סעיף ו: האם עזרא הצליח לפתור לגמרי את הבעיה?

לעיל הבאנו את שיטת הסוברים שרק 113 איש חטאו (לעיל סעיף ה אות ב הבאנו שכך במלבי"ם ובדעת סופרים, ושנראה שכך שיטת משנת רבי אליעזר, מדרש הגדול, ר' תנחום הירושלמי, יפה ללב, הדורות ראשונים, ואולי גם ציץ אליעזר, ולהלן סעיף ז אות טז נביא שכן עולה גם מדברי הרב יעקב עדס). לשיטתם עזרא הצליח לפתור את הבעיה באופן מושלם, שהרי כל הנכריות גורשו. בעלי תמר (קידושין, פרק ג, הלכה יב, ד"ה וכתורה יעשה) נראה שסבר שעזרא פתר את כל הבעיה [באותו הדור], ע"י זה שגירש חלק קטן מהנכריות והשאר גויירו^[45]. בדעת מקרא (עזרא י, מד) סבר ר"מ זר כבוד שעזרא לא הצליח לפתור את הבעיה, שהרי רבים חטאו ועזרא גירש רק 113 מהם. כך עולה גם מלשון ספר הקבלה לראב"ד (מהד' גרשון כהן עמ' 12): "...וכבוא המלך אלכסנדר לא"י סר אל משמעתו סנחריב החורוני וראשי הכותים, ושאלו ממנו שיבנו הכהנים חתניו, וכל אשר הושיבו נשים נכריות ולא אבו לשלחן (!), בית המקדש אחר בהר גריזים...". ודבריו הובאו בצורה מקוצרת ומעובדת בספר יוחסין (מאמר ראשון, עמ' 12 במהדורת פיליפווסקי ה'תרי"ז: "יצאו אליו סנבלט החורוני, עם מקצת ישראל ומבני יהושע כה"ג שנתחתנו עם הכותים שהבריחום עזרא ונחמיה מבית ה', ושאלו מאלכסנדר שיבנו הכהנים חתניו בית המקדש בהר גריזים...". לעיל פרק סה, סעיף ב אות ד ביארנו שלפי דברי ספר הקבלה והיוחסין עזרא הרחיק מהמקדש את הכהנים שנשאו נכריות ולא רצו לשלחן, וכהנים אלו הם הכהנים שביקשו מאלכסנדר לבנות מקדש בהר גריזים).
נעיר, שלפי הנוקטים שעזרא פתר את הבעיה לגמרי, יש להבין מדוע מלאכי מוחה על הדבר? שאלה זו אינה שייכת לדעת הנוקטים שמלאכי ניבא לפני בנין המקדש (רש"י ועוד, כמובא באורך באשי ישראל לספר עזרא פרק מו, 3). גם לדעת הנוקטים שמלאכי ניבא אחרי בנין המקדש (רד"ק, ראב"ע, אברבנאל, מלבי"ם, ועוד, כמובא באשי ישראל שם), ניתן לתרץ שנבואתו היתה בפרק הזמן הקצר שבין חנוכת המקדש לבין עליית עזרא. לחילופין, ניתן לומר שעזרא פתר לגמרי את הבעיה, אך לאחר זמן שבה הבעיה וחזרה, ואז מחה מלאכי על הדבר.
כל הנאמר בסעיף כאן הוא רק לגבי ימי עזרא, שהרי ברור שבתקופה מאוחרת יותר, בימי נחמיה, היו יהודים שנישאו לנכריות, כפי שנביא להלן סעיף יא.
♦

סעיף ז: האם עזרא נתן אפשרות לגייר נשים נכריות שירצו בכך?

אות א - לפי השיטות שהבאנו שנקטו שרק 113 איש חטאו וכולם פרשו מנשותיהם (לעיל סעיף ה אות ב הבאנו שכך במלבי"ם ובדעת סופרים, ושנראה שכך שיטת משנת רבי אליעזר, מדרש הגדול, ר' תנחום הירושלמי, והדורות ראשונים), ממילא אין לדעת האם עזרא נתן אפשרות למי שרצתה להתגייר [אלא שאף אחת לא רצתה בכך], או שמא עזרא לא נתן אפשרות כזאת.
אות ב - בספר משמחי לב כתב שאותם 113 נשים שהורחקו: "נראה שלא היו רוצים להתגייר, ואילו נתגיירו היו מניחים אותם" (משמחי לב למלאך רפאל בירדוגו, עזרא ט, יד, ובעזרא י, ג, כתב שכיון שהנשים לא רצו להתגייר, לכן לא יכלו לגייר את הבנים, כי האמהות שלהם לא היו מסכימות לגיירם. מדבריו נראה יותר שלא היו נכריות מעבר לאותן 113 נשים) [בהערה כאן הסברנו כיצד יתכן שהיה מקום לגיירן, והרי עדיין יש בזה בגידה ב"אשת בריתך" כפי שניבא מלאכי^[46]].
אות ג - נראה שלדעת הציץ אליעזר מספר החוטאים עמד על 113 איש בלבד, וכולם גירשו את נשותיהם, ועזרא לא נתן אפשרות לגייר את הנשים, אע"פ שהיו נשים שרצו להתגייר [עזרא הצליח לשכנע את העם לגרשן ולא להזדקק לגיור, שהרי גיור לשם אישות אינו טהור, ובסופו של דבר גיורות שכאלו יפגעו בקדושת עם ישראל. במקום אחר כותב בעל הציץ אליעזר שחכמים אסרו לגיירן משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שהרי הדור היה פרוץ מאוד בחטא זה, ולכן חששו מאד שאם יגיירו את הנכריות יאמרו הבריות שהחכמים התירו את הדבר, לתת יד בעקיפים לנשואי תערובות שיוכשרו אח"כ ע"י גירות חיצונית, והוא מביא שכן כתב הרב שלום קוטנא (שנקט שהנכריות הצטרפו מתחילה לעם ישראל מתוך כוונה טהורה, ובכל זאת לא הניחו להם להתגייר)]. בהערה כאן הבאנו את דבריו ודנו בהם^[47].
אות ד - כך גם יוצא מדברי היפה ללב (אהע"ז ד, ב, בתחילתו) הכותב שישראל הפרישו את הנכריות ולא גיירו אותן [אע"פ שאם הן היו מתגיירות היה מותר לקיימן]. וזאת, משום שמי שנשא גויה לפני גיורה לא טוב לכתחילה להישאר עמה אחר שתתגייר, משום שכבר נכשל בה [כעין דבריו כתב בטעמא דקרא (לגר"ח קנייבסקי, עזרא י, ב), שהם לא גיירו את נשותיהם משום שמובא (יבמות כד, ע"ב) שהנטען על הגויה ונתגיירה צריך להוציאה]. מדברי היפה ללב הללו עולה שבפועל ישראל לא רצו לגייר אף אחת מהנשים הנכריות [נראה מדבריו שכל הנכריות הופרשו, כלומר שהיו רק 113 חוטאים].
אות ה - לדעת העלי תמר עזרא נתן אפשרות של גיור, ואכן רוב הנשים התגיירו^[48] ורק 113 מתוכן לא רצו להתגייר ולכן הן הופרשו מבעליהן (עלי תמר קידושין, פרק ג, הלכה יב, ד"ה וכתורה יעשה, וכאן בהערה אביא את לשונו במלואה^[49]).
אות ו - מדברי הרמב"ם בתשובתו (לפי הגירסא הנחשבת למדוייקת) משמע לענ"ד שעזרא נתן אפשרות לגיור. אין ראיה מדבריו האם בפועל היו מהנכריות כאלו שרצו להתגייר [לשון הרמב"ם מובאת בהערה כאן^[50]].
אות ז - לפי הצעתנו (לעיל פרק ס"ה) הנשים הנכריות הן נשים שהתגיירו כבר, ומ"מ עזרא הורה להפרישן מסיבות שונות (שבוארו לעיל פרק סה, סעיפים ד-ו). מעתה, לפי דרכנו זו ודאי שלא היה מקום לגיירן בשנית.
אות ח - הרב נתן שמואל ישראלוביץ' והרב חנוך שפרן (דבריהם הובאו בתוך 'שו"ת הרב"ז שפאראן', חלק אבן העזר, תשובות מבן המחבר, סי' ז, ולהלן סעיף טו הבאנו באורך את תשובתם, עי"ש) סברו שעזרא ונחמיה לא גיירו את הנשים, והסביר הרב שפרן שהוא משום שמדובר היה בנשים בז' עמי כנען שאסורים בחיתון גם אחרי גיורן, וכן בנשים עמוניות ומואביות שעזרא חשש שלאחר שסנחריב בלבל את האומות הן אולי באמת מבנות ז' עמי כנען.
אות ט - יש מקום להתלבט האם לדעת המיוחס לראב"ע לעזרא היתה לנשים הנכריות אפשרות להתגייר [והן סירבו לכך], והדברים נידונו בהערה כאן^[51].
אות י - הגרח"ד הלוי סבר שעזרא נמנע מלגייר את הנשים הנכריות, והיו לנגד עיניו "שיקולים רבים לנהוג כפי שנהג. ההשערות יכולות להיות שונות ומגוונות. דרך משל, גדר פרצת נישואי תערובת, ביצור כללי של חיי הדת, וכדומה" [אין הכרח מה היתה כמות החוטאים לפי דבריו]. דבריו מובאים בהערה כאן^[52].
אות יא – בתשובות והנהגות (לרב שטרנבוך) כתב שעזרא לא נתן אפשרות לגייר את הנכריות, וזאת משום שהיה ברור שאם הן התגיירו הן לא ישמרו לבסוף על המצוות. בהמשך דבריו הוא מציע פירוש נוסף, ולפיו נשים אלו כבר התגיירו בעבר בגיור בעייתי (וכהצעתנו לעיל פרק סה) וכעת עזרא והחכמים בדקו את מצבן, והיו חלק מהנשים שהזקנים הורו לקבלן משום שגיורן היה אמיתי (תשובות והנהגות ח"ב סי' תרצא , ודבריו מובאים בהערה כאן^[53]).
אות יב - בהערה כאן הבאתי שני מקורות נוספים, העוסקים בעניינים הקשורים לנידון כאן^[54].
אות יג - הגרי"מ אהרונסון כתב (במכתבו שנדפס בשו"ת נחמת שלמה לג"ר שלמה דוד כהנא 'אבי העגונות', סי' עד, ג): "ובעיקרא דמילתא אם לעכב הפסולים לישראל, מזקנים נתבונן – מעזרא, ובקידושין ריש ס"ט איתמר 'אביי אמר עלו מאליהם תנן, ורבא אמר העלום תנן... יעויין שם ובפירוש רש"י שם, וגם בעיקר קבלת הגרים לשם עליה. ופלא מדוע לא גייר עזרא הנשים הנכריות רק הפרישם, ויש לי הרהורי דברים בזה, ואקצר" [אגב, באותו השו"ת, בסימן נ', מובא מכתבו של הרב הוברמן (המכונה 'הצדיק מרעננה'), המתאר כיצד היו נשים שהצילו יהודים בשואה והניצולים רצו לגיירם ולקחתן לאשה, ועוד מצבים דומים, ולאלו יש להתייחס באופן מסוים, אך לעומתם היו יהודים שלקחו נשים נכריות רק מפני שפרקו את עול היהדות, וחלקם לקחו אשת איש, או גרמניות ששפכו בשואה דם יהודי, ולאלו יש להתייחס בצורה אחרת: "נראה לענ"ד לקיים בהן גזירת אדוננו עזרא שלא להניחם אל גבול ישראל עד אשר יבדלו מנשיהם הנכריות"].
אות יד - ראיתי מביאים (בספר מסורת הגיור, ושם בפרק ו' מצאתי את כל המקורות המובאים עד לסוף סעיף זה) שהרב אלעזר לעוו מהונגריה (בספרו פקודת אלעזר יו"ד קטז) כתב בנוגע לימיו שאין לגייר אשה גויה שיהודי נישא לה בנישואין אזרחיים, וגם לא את ילדיה, שהרי "הוי סיוע לדבר עבירה, וייראה בעיני הפושעים האלה כהיתר הרצועה אם מקבלים בניהם לגירות", ולדבריו מטעם זה לא הסכים עזרא לגייר את הנשים והילדים.
אות טו – הרב דוד הכהן סקאלי (קרית חנה דוד, ח"ב, יו"ד סי' יז, דף סח טור א) כתב ש"לא נמצא אחד" מנושאי הנכריות שגייר את הגויה או את בניו, וזאת משום ש"אין תקנה בגירות" שהרי "מאחר שמתחילה נשאום בגיותם והולידו מהם באיסור, כי לא שייך לומר בהם שיתגיירו לשם שמים, כי תחילתם הוכיח על סופם, ועוד כי בנים זרים ילדו ולא יצא מהם שום תועלת כאשר הוכחנו מיפת תואר..." [כמדומה לי שמדבריו אין ראיה כמה מבין החוטאים גירשו את נשותיהם].
אות טז - הרב יעקב עדס (מראשי ישיבת פורת יוסף, שו"ת חדות יעקב, חלק יו"ד ריש סי' יג) כתב שעזרא לא הסכים לגייר אף אחת מהנשים ואף אחד מהילדים, והרחיק אותם מבעליהן ומאביהם בעזרת הכוח הגדול שהיה לו, וכתב שבמצב בו אם לא נגייר את האשה ישאר היהודי עמה, ואין ידינו תקיפה להפרידם, בזה אין הנידון דומה למצב בימי עזרא ולכן בזה יש לדון כיצד עלינו לנהוג. הרי שמדבריו עולה שעזרא הצליח להרחיק את כל הנשים מבעליהן.
אות יז - הגאון ר' אליהו גוטמאכר (שו"ת אדרת אליהו יו"ד סי' פה, דף שכג טור א ד"ה ויש) כתב שלכאורה יש לומר שעזרא לא הסכים לגייר את הנשים והילדים, שהרי כך יש לנהוג ע"פ התורה, ומשמע שכוונת הרב גוטמאכר לומר שכיון שנשאו את הנכריות באיסור ממילא חובה עליהם ע"פ התורה לגרשן, ואין יכולת לגיירן. אולם בהמשך דבריו (דף שכד סוף טור ב) כתב הגר"א גוטמאכר שעזרא הסכים לגייר את מי שראו בה שגיורה יהיה אמיתי, ונראה שזו מסקנתו בביאור הדברים.
אות יח - הרב עוזיאל (פסקי עזיאל בשאלות הזמן, ריש סי' סד) כתב כמה אפשרויות מדוע הנשים לא התגיירו: מפני שלא מגיירים גויות שנישאו ליהודי, וכן לא את בניהן, או משום שהמשפחות לא הסכימו שהבנים הללו יתגיירו [ואם היו מסכימים היה עזרא מסכים לגיירם], או משום שבית דינו של עזרא "מצאו הרחקה זאת להכרחית, להבדיל לגמרי כל תערובת בין בני ישראל לבני בנות הנכר... ולכן אין ללמוד מזה הלכה לדורות".
אות יט - הרב צבי הירש קלישר כתב שהנשים לא גוירו מפני שהן לא הסכימו להתגייר או מפני שהן היו משבעת עמי כנען כמפורש בעזרא (הובאו דבריו בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, יו"ד סי' רכט דף ער טור ב. על שיטה זו לפיה היו הנשים מז' עממין ראה להלן סעיף ט וכן סעיף טו בהערות).
אות כ - הרב אברהם פרייס (משנת אברהם על הסמ"ג, לא תעשה קטז, עמ' 275 אות ו) כתב שעזרא לא גייר את הנשים משום שהם "הושיבו נשים משבעת עממין, כדכתיב שם מקודם, ולכך אי אפשר היה לגייר אותן ואת בניהם".
אות כא - הרב חזקיה שבתי (דברי חזקיהו ח"ב יו"ד סי' א עמ' ט) כתב שהנשים הנכריות הורחקו ולא גויירו משום שגיורן לא היה מועיל, שהרי שם נשאו הכהנים שפחות חרופות (כמובא בגמ' כריתות, ונתבאר לעיל פרק סה, ג, ב) ולכן גם אם היו מגיירין אותן היה אסור לכהנים לשאת אותן (ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי רק חלק מאלו שגרשו את נשותיהם היו כהנים, ורק חלק מהכהנים נשאו שפחות חרופות, כמבואר בגמ' שם).
אות כב - הרב יגאל אריאל (תחומין יב, פרק ב סעיף 2) הביא כמה סיבות מדוע הנשים לא גויירו, ובין היתר הציע שהוא מפני שבנישואין עמן היתה בגידה באשה היהודיה, ולכן לא די היה לגייר את הנכריות, אלא היה צורך לגרשן.
♦

סעיף ח: האם "הנשים הנכריות" הנזכרות בעזרא היו גיורות או גויות?

לעיל פרק ס"ה הארכנו מאוד בענין זה, ושם הבאתי ראיות רבות לכך שהנשים הנכריות הנזכרות בספר עזרא היו גיורות, והבאתי שם שכך עולה מדברי כמה חכמים (הלא הם: משנת רבי אליעזר, מדרש הביאור, הרב קאפח [שהביא לזה ראיה מהרס"ג ומהרמב"ם], דורות הראשונים, יערות דבש, הרב דוד צבי ביימיל שדבריו הובאו אצל המהרש"ם שלא דחה אותם, דעת סופרים, משבצות זהב לרב וייס, הרב הרשמן, הרב שטרנבוך, אחד הפירושים ברב יואל שוורץ, אחד מהפירושים ברנת יצחק, הגר"מ מאזוז, ואולי כך סבר חובות הלבבות, ונראה שכן עולה מספר הקבלה לראב"ד שדבריו הובאו בספר יוחסין). הבאתי שם (פרק סה, סעיף ג, אות טו) שיש מפרשים שנקטו שהנשים הנכריות הן גויות (הלא הם: מאירי, רמ"ד ואלי, וכך מסתבר יותר להסביר בדעת החכמים הבאים, אף שאין בזה הכרח: ר"י סקילי, רלב"ג, אברבנאל, יפה תואר, המלאך רפאל בירדוגו, המקנה, יפה ללב, עלי תמר, מדרש שמואל, ב"ח, מלבי"ם. כך גם נראה מדברי כמה חכמים שהובאו להלן סעיף יג: מנורת המאור לר"י אבוהב, צאינה וראינה, ופירוש רבי אברהם בן שלמה, ועי"ש שכך יוצא מדברי הרב אליעזר שלום הכהן ליוטעווסקי זצ"ל, והאדמו"ר הפני מנחם מגור, וכן עולה מדברי הרב אברהם ריבלין, והגר"מ מאזוז שליט"א במקום אחר, וקצת נראה שבדרכם פסעו הגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון, ובעל שבט הלוי).
♦

סעיף ט: מאלו עמים היו הנשים הנכריות? האם הן היו מז' עמי כנען?

בתקופת השופטים, מעט לאחר כניסתם הראשונה של ישראל לארץ, חטאו ישראל ונשאו נשים מז' עמי כנען (שופטים ג, ה: "ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי והאמורי... ויקחו את בנותיהם להם לנשים, ואת בנותיהם נתנו לבניהם, ויעבדו את אלוהיהם"). בתקופת עזרא, מעט לאחר שיבת ישראל השניה לארצם, נשאו ישראל נשים נכריות. האם יתכן שגם כאן מדובר היה בנשים מז' עמי כנען?
בעזרא ט, א-ב, נאמר ששרי העם אמרו לעזרא: "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלויים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני החיתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם...". בהמשך אותו הפרק (פס' י-יד) התפלל עזרא בפני הקב"ה ואמר: "ועתה מה נאמר אלהינו אחרי זאת, כי עזבנו מצוותיך. אשר ציוית ביד עבדיך הנביאים לאמר: הארץ אשר אתם באים לרשת ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות, בתועבותיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטומאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנותיהם אל תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלומם וטובתם עד עולם, למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם... הנשוב להפר מצוותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה?!...". מפסוקים אלו נראה שישראל התחתנו עם ז' עמי כנען, ובנוסף עם עמוניות מואביות ומצריות. כך פשטות הפסוקים, וכך אכן עולה מדברי כמה מהמפרשים (רלב"ג פס' ב, משמחי לב, דעת סופרים, וכן פירשו הרב ישראלוביץ' והרב חנוך שפרן, שדבריהם הובאו בתוך שו"ת הרב"ז שפאראן, חלק אבן העזר, תשובות מבן המחבר, סי' ז, ולהלן סעיף טו הבאנו באורך את תשובתם, וראה במלבי"ם ובמצו"ד, וראה גם מלבי"ם נחמיה יג, ג. לעיל סעיף ז אות יט ואות כ הבאנו שהרב קלישר והרב פרייס כתבו שעזרא לא גייר את הנכריות כיוון שהן היו מז' עמי כנען, אך לענ"ד צ"ע מדוע הם התעלמו מכך שהיו גם מואביות וכו'). לעומתם, בדעת מקרא פירש ר"מ זר כבוד את הפסוקים באופן אחר, ולדבריו ז' עמי כנען לא היו קיימים עוד בימי עזרא, ולכן היהודים לא נישאו להם, אלא לעמים שהובאו לארץ ע"י מלכי אשור בבל ופרס, שהתנהגותם דמתה לתועבות עמי כנען (כאן בהערה נדון בביאור הפסוק בעזרא ט, יב, וכיצד פסוק זה יתפרש לפי שתי הדעות הנ"ל^[55]) (נעיר כי ב'דעת מקרא' (הקדמה, עמ' 13, וכן עזרא ט, א, הערה 7) הובאה סברא לפיה מכיון שבתורה נזכר רק איסור חיתון לעמי כנען ולמצרים מואבים ועמונים, לכן עם ישראל נשאו נכריות משאר הגויים, דבר שלפי סברתם היה מותר. עזרא הרחיב את האיסור לכל הגויים, והרחיק את נשותיהם הנכריות. סברא זו הובאה כבר אצל ר"ש הכהן במאמרו בסיני עג, ג-ד, עמ' קנז ואילך. לענ"ד יש להעיר שאמנם הסבר זה מבאר יפה את הפסוק בעזרא ט, א, אך יש להקשות עליו קצת מהמובא בנחמיה יג, א-ג, שם נזכר כי שנים ספורות לאחר מכן נישאו נשים יהודיות לגברים מואבים ועמונים, ומכאן שישראל לא שמרו אף על איסורי נישואין המפורשים בתורה. אמנם, קושיא זו אינה קשה לפי ביאור הדעת סופרים לנחמיה שם, וראה בהצעתו המחודשת של חיים ברודי, במאמרו 'גרגרים', בתוך 'לדוד צבי - ספר היובל לרד"צ הופמן', עמ' 172, אות ב). עוד נעיר, כי לעיל (סעיף ד) הבאנו שיש מי שנקטו שנשיאת הנשים הנכריות אירעה כבר בבבל, לפני העליה לא"י. לפי דרכם מסתבר לפרש כפירוש ר"מ זר כבוד, שהרי לא מסתבר שבארץ בבל נישאו ישראל דווקא לז' עמי כנען [ולמואב עמון ומצרים]. אמנם אין ראיה זו מוכרחת (שהרי יתכן לדחוק ולומר שהבעיה החלה בבבל, ולאחר העליה לא"י הוסיפו ישראל נשאו נשים מז' עממין, ועל זה התרעמו השרים, ואז עזרא הפריש את הנשים מז' עממין, או אולי את כל הנכריות, וכעי"ז הצענו לעיל סעיף ד אות א). מדברי ספר הקבלה לראב"ד עולה שהנשים הנכריות היו מהכותים שהובאו לארץ ע"י סנחריב [הובאו דבריו לעיל פרק סה סעיף ב אות ד, וראה שם סעיף ג אות ד], והרי זה חיזוק לפירוש ר"מ זר כבוד.
♦

סעיף י: האם ישראל נתנו מבנותיהם לגויים?

בספר עזרא ובספר מלאכי מתוארת התופעה של גברים יהודים שנשאו נשים נכריות. האם היתה באותו הדור גם תופעה של נשים יהודיות שנישאו לגברים גויים?
תופעה נדירה כזו התרחשה עם כניסתם הראשונה של ישראל לא"י, וכפי שמובא בספר שופטים: "ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי והאמורי... ויקחו את בנותיהם להם לנשים, ואת בנותיהם נתנו לבניהם, ויעבדו את אלוהיהם" (שופטים ג, ה-ו, וראה יהושע כג, יב^[56]). האם גם בימי עזרא אירעה תופעה דומה?
בספרי מלאכי עזרא ונחמיה נזכרה בעיית הנשים הנכריות כמה פעמים, אך לא מצאתי שום מקום בו נאמר במפורש שבנות יהודיות ניתנו לגויים. מסתבר מאוד לפיכך שישראל נשמרו מכך, שהרי דרך האשה להיגרר אחר בעלה (בהערה כאן ציינתי שיש דעות האם האשה נמשכת יותר אחר הבעל^[57]). שו"ר שאכן הר"י אברבנאל והדעת סופרים כתבו שבנות ישראל לא נישאו לגויים בימי עזרא (בדעת סופרים עזרא ט, ב, ד"ה מבנותיהם, כתב שישראל לא נתנו לבנותיהם להתחתן עם גויים, ואפילו לא לגברים גוים שהתגיירו, ושוב כתב כך בדעת סופרים עזרא י, יז, ד"ה אנשים. ר"י אברבנאל כתב בפירושו למלאכי ב, י: "ולא האשימם הנביא פה ולא גם כן בספר עזרא שהיו נותנים בנותיהם לגוים, כי אם שהיו לוקחים להם נשים נכריות אולי היו עושים זה בחושבם שהם ימשלו בנשותיהם ולא יתפתו לעבוד ע"ז שלהם, אבל בנות ישראל לא הגיעה רשעת הדור להיבעל לגוים כי ידעו שבהכרח תמשך האשה אחר עבודת בעלה, גם שחרפה היה להם לתת את בנותיהם לאיש אשר לו ערלה, ולכן לא נזכר דבר מזה בתוכחות הנביא מלאכי ועזרא כי אם דבר הנשים הנכריות").
בעזרא ט, יב (וגם בנחמיה י, לא), מוזכר באופן כללי האיסור לתת את בנות ישראל לגברים גוים. אין מכך ראיה, שהרי ניתן לומר ששם רק הזהירו את ישראל שלא ידרדרו יותר ויגיעו עד לשפל שכזה, וכן פירש בדעת סופרים (על מלאכי ב, יא, הערה לה).
בעזרא י, יא, מתואר כיצד פונה עזרא אל היהודים ומתחנן: "הִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת". במצודת דוד ובדעת מקרא פירשו את כפל הבקשה באופן הבא: היבדלו מעמי הארץ ואל תיתנו להם את בנות ישראל, ובנוסף היבדלו מהנשים הנכריות שלא תקחום לבניכם^[58]. המפרשים האחרים על הפסוק לא ביארו כלום, ומזה נראה שלא פירשו כפירוש זה^[59]. לענ"ד פירוש המצו"ד דחוק (וראה לעיל פרק סה, סעיף ב, אות ו, שם הצענו פירושים אחרים לפסוק), שהרי כאמור לא נזכרה בפסוקים תופעה כזאת.
מנחמיה יג, א-ג, עולה בפשטות שהיו נשים יהודיות שנישאו לעמונים ומואבים, אולם אין משם ראיה לענייננו, שהרי נראה ששם מדובר על גברים מואבים ועמונים שהתגיירו [שיש איסור להינשא להם גם לאחר גיורם], וכך אכן ביארו רלב"ג מלבי"ם ומצודת דוד, וכ"כ בראב"ע דברים כג, ב (וכעי"ז בדעת סופרים, וראה מה שכתבנו לעיל פרק סה, סעיף ג, אות ה, בביאור הפסוק הנ"ל בנחמיה. ראיתי כמה ספרים שכתבו שהמיוחס לרש"י בנחמיה שם סבר שמדובר בגוים גמורים, אך לענ"ד אין הכרח לפרש כך בדבריו, ויתכן שכוונתו לגרים מעמון ומואב, כדעת שאר המפרשים).
♦

סעיף יא: האם גם נחמיה הפריש נשים, או רק הזהיר לא לשאתן?

עזרא הסופר מצא יהודים שנישאו לנכריות והפריש את הנכריות הללו מבעליהן. האם גם בימי נחמיה הופרשו נשים נכריות מבעליהן?
בנחמיה יג, כג-כח, מובאים דבריו של נחמיה: "גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות... ואריב עמם ואקללם... ואשביעם באלהים: אם תתנו בנותיכם לבניהם, ואם תשאו מבנותיהם לבניכם... ולכם הנשמע לעשות את כל הרעה הגדולה הזאת למעול באלהינו להושיב נשים נכריות". הרי שנחמיה מתאר כיצד הזהיר את עמ"י שלא לחטוא (וראה גם נחמיה י, לא), אך הוא אינו מזכיר כי הפריש את הנשים הנכריות שכבר נישאו ליהודים. כך גם כתב בביאור דעת סופרים.
מאידך, בנחמיה ט, ב, מובא שישראל נבדלו מבני נכר, ולדעת כמה מפרשים מדובר באירוע שהתרחש בימי נחמיה (לדעת הרי"ד נחמיה ז, עג, והרלב"ג נחמיה ז, ד, ורמב"ן ויקרא כו, מג, ודעת מקרא, מדובר שם על אירוע שהתרחש בימי נחמיה, ודלא כמיוחס לרש"י נחמיה ז, ה, ומשמחי לב למלאך רפאל בירדוגו, שפירשו שאירוע זה התרחש בימי זרובבל). גם מהפסוק בנחמיה יג, ל, ("וטיהרתים מכל נכר") ניתן להבין שנחמיה הפריש את הנשים, אף שאין הכרח לפרש כך את הפסוק. ראה גם נחמיה יג, ג (שם מתואר, כפי שכבר ציינו לעיל בסוף סעיף י, כיצד הובדלו מישראל תערובת נכרים מואבים שהתגיירו ונישאו ליהודיות למרות האיסור להינשא למואבי שהתגייר. עוד נעיר כי נראה שהרב נתן שמואל ישראלוביץ' הבין שנחמיה הפריש את הנשים, הובאו דבריו בתוך שו"ת הרב"ז שפאראן, חלק אבן העזר, תשובות מבן המחבר, סי' ז).
♦

סעיף יב: האם מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צג, ע"א) שהנשים של בני יהושע הכה"ג לא היו "הגונות לכהונה" כוונתם שהן היו גרושות או שהיו נכריות?

בענין זה הארכנו לעיל פרק סז, עי"ש, ונסכם כעת בקצרה את שלשת השיטות שהבאנו שם:
השיטה הראשונה: בני יהושע נשאו גרושות וכדו' שאינן הגונות לכהנים [ובנוסף נשאו בני יהושע נכריות, כנזכר בספר עזרא]. כך ביאר הרב מרדכי שנדורפי, וכך כנראה פירשו במנורת המאור לר"י אבוהב, ובצאינה וראינה, ובפירוש רבי אברהם בן שלמה, ושכן פירשו הרב אליעזר שלום הכהן ליוטעווסקי זצ"ל, והאדמו"ר מגור הפני מנחם. [אולם, מראשונים ואחרונים רבים מאוד עולה שחטא הנשים "שאינן הגונות לכהונה" הוא אותו חטא הנשים הנכריות שנזכר בספר עזרא (משנת ר"א, מנורת המאור לר"י אלנקווה, רש"י, רד"ק, ר"י קרא, ר' דוד הנגיד, מדרש עזרא לר"ש מסנות, ספר מלמד התלמידים, אלשיך, מלבי"ם, ר"ש שבזי, יעב"ץ, ר"ח הכהן מארם צובא, סידורו של שבת, ועוד חכמים), ולפיכך בהכרח שהם לא נוקטים כדרך הראשונה הנ"ל. לפי דעתם צ"ל שיש לצעוד באחת משתי הדרכים האחרות שנביא מיד].
השיטה השניה: הנשים הנכריות הנזכרות בספר עזרא הן גיורות. הכהן אסור בגיורת, ולכך כוונת רב פפא שאמר שבני יהושע נשאו נשים "שאינן הגונות לכהונה". כך פירשתי לעיל פרק ס"ה, והבאתי שם ששו"ר שכך כתב בפירוש דעת סופרים, ושכ"כ הרב יחיאל מיכל שטרן, ושכן מצאתי בדברי הגאון רבי אהרן ווירמש זצ"ל [ולדעתו כך יש לגרוס בדברי המנורת המאור הנ"ל (ואולי גם בדברי ר' אברהם בן שלמה ובלשון הצאינה וראינה)]. נראה שכך גם יסברו כל המפרשים שהבאתי לעיל (סעיף ח) שסברו שהנשים הנכריות הנזכרות בספר עזרא הן גיורות.
השיטה השלישית: בני יהושע נשאו גויות, ומה שאמר רב פפא שהם נשאו נשים "שאינן הגונות לכהונה" הוא לשון נקיה וכדו' (הרב אברהם ריבלין, הגר"מ מאזוז שליט"א, ועוד).
♦

סעיף יג: מדוע יהושע הכה"ג לא מחה בבניו?

מובא בחז"ל (סנהדרין צג, ע"א) שיהושע הכה"ג נענש, משום שלא מחה בבניו שנשאו נשים שאינן הגונות לכהונה. מדוע לא מחה יהושע בבניו?
ניתן לומר שיהושע חשב שמחאתו לא תועיל. כך מובא בפירוש ר' אברהם בן שלמה (לזכריה ריש פרק ג, צוטטו דבריו במלואם לעיל סוף פרק ס"ז): "... ולא מיחה בהן. וכי דרכו שליהושע שלא למחות בדבר זה? אלא שלא היו מקבלין ממנו". שו"ר שר' שמואל ירושלמי הביא בילקוט מעם לועז זכריה ג, א, בשם ספר תפארת הקדש, שיהושע לא מחה בבניו "כיון שידע שלא יקבלו תוכחתו, ומוטב שיהיו שוגגים".
עוד ניתן לומר שיהושע מחה בהם, אך לא עשה זאת בחוזקה כפי שהיה ראוי לו.
לפי פירושים אלו יש להבין מדוע נענש יהושע? יתכן להסביר שהיה על יהושע להאמין יותר בכוחו להוכיחם, או שהיה עליו להאמין יותר בכוח בניו לשוב, או שהיה לו קצת נגיעה של עצלות וכדו' לפי רום מעלתו.
בספר עין צופים (לרב עזריאל קושלבסקי, הפטרת בהעלותך) כתב שיהושע לא מחה בהם כי "היה סבור שע"י שיקרבם יחזרו בתשובה" [ובגדיו נחרכו, היינו שכלפי חוץ היה נראה שאינו מוחה בהם בחטא, אך באמת גלוי לפני שמיא שנהג כראוי].
הבאנו (לעיל פרק סז, סעיף ג, בשם הרב עמנואל בן ארצי) שלפי הדעה שבניו לא נשאו גויות אלא נשאו נשים כשרות שאינם הגונות לכהונה, הרי אז אפשר להסביר שהכוונה לנשים שאינן מיוחסות, ואין איסור בדבר, ולכן בחר יהושע שלא למחות בבניו, בגלל טעמים חינוכיים וכדו'.
עוד הבאנו (בפרק סה, סעיף ג, אות יב) שהדעת סופרים כתב שיהושע לא מחה בהם, כי מדובר היה בנשים שהתגיירו, ולכן יהושע סבר שהדבר מותר [ולענ"ד לפי"ז צ"ל שעונשו היה משום שהיה עליו טענה מדוע לא ראה למרחוק שנשים אלו ישפיעו לרעה על עמ"י].
♦

סעיף יד: האם יהושע הושלך לכבשן כבר בימי נבוכדאנצר? האם השלכתו לכבשן היא פשט או דרש?

לעיל פרק ס"ו הרחבנו בביאור דברי חז"ל אודות יהושע הכה"ג שהושלך לכבשן. ביארנו את הרמזים בפסוקים שיש לדרשת חז"ל, דנו האם השלכתו לכבשן היא פשט או דרש, וכן האם היא התרחשה במציאות או במראה הנבואה, וכן דנו האם הוא הושלך לכבשן כבר בימי נבוכדנאצר. עיין שם.
♦

סעיף טו (נספח): תשובת הרח"ה שפרן בצירוף ביאור והערות

כנספח לפרק זה נביא את תשובת הרב חנוך העניך שפרן [להלן: הרח"ה], בצירוף ביאור והערות.
הרח"ה שפרן נסמך ע"י הגדול ממינסק ועוד חכמים. נתמנה בגיל 18 לרב בעיירה יבלואר, ואח"כ שימש כחבר הרבנות בבוקרשט, וכרב בא"י. ערך את ספר השו"ת של אביו, הגאון הרב"ז שפרן. נפטר בשנת ה'תשי"ט. דבריו נדפסו בספרים 'קטעים מיצירתו' 'מנחת חנוך' ו'דרושי חנוך'.
הרב נתן שמואל ישראלוביץ כיהן כרב בעיר טראגובישטה/טרגוישטע, בין השנים תר"פ-ת"ש לערך. שלש שאלות הלכתיות ששלח אל הרב"ז שפרן, המכנה אותו "הרה"ח המופלג וכו' מוה"ר", מובאות בשו"ת הרב"ז שפרן (יו"ד סי' עב, סי' פ, וסי' צד). פרסם ספר בעברית הנקרא 'ספרות', ושני ספרים ברומנית.
תשובת הרח"ה שפרן המובאת כאן נדפסה בתוך שו"ת הרב"ז שפאראן של אביו (חלק אבן העזר, תשובות מבן המחבר, סי' ז), ובסיומה כתב הרח"ה שתשובתו "היתה למראה עיניו של אבא מרי הגאון האמתי הרב"ז ז"ל, ובירך ברכת הנהנין, ואמר לי יישר כחך".
צירפתי לתשובה הערות, והבאתי כמה תמיהות על דבריו. כולן מובאות בתחתית הדף. תודתי מסורה לרב חנניה שפרן שליט"א [נכד אחיו של הרח"ה] שהואיל לעבור על דברי והוסיף שתי הערות.
נביא כעת את לשון התשובה, ובהערות יובאו ביאורינו והערותינו.
להרה"ג מו"ה נתן שמואל ישראלאוויטש נ"י רב בקהילת טירגווישטי. הגעתי לפרק התקבל מכתבו הנעים, בו התפלא כת"ר על עזרא ונחמיה שציוו על היהודים שהתחתנו עם העמוניות והמואביות, שיגרשו את הנשים הללו עם הילדים, ופקדו עליהם לגרשן יחד עם בנות שבע האומות, הלא הם הכנעני החתי וכו'^[60]. והנה לפי קבלת חז"ל (יבמות עו, ע"ב, ועוד) בפירוש הפסוק: 'עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית' קשה מדוע לא הבדילו עזרא ונחמיה בין עמון ומואב שנקבותיהן מותרות ובין ז' עממין שנקבותיהן אסורות? ועליהם היה לגרש רק הכנעניות ובניהן שנולדו בפגם, אבל העמוניות והמואביות שנלקחו בהיתר^[61], היה להן לגיירן את בניהן אשר ילדו מבלי לגרשם מקהל ה'?^[62]
תשובה:
כשאני לעצמי, שמתי למישור רכסי הקושיא הזאת. כי הנה אם נלטוש עין חודרת, אזי נחזה נכוחה, שעל כן אסרו עזרא ונחמיה החתון עם בנות עמון ומואב ושאר עמי הארצות, באשר יראו לנפשם פן נתערבו עם שבעה עממים, אשר ישראל קדושים נוהגים איסור מלהתחתן בם אף אם נתגיירו, ובפירוש אמרו חז"ל "לא תתחתן בם" בנתגיירו איירי דשייך בהו חתנות, אבל בגיותם לית להו חתנות (יבמות עו, ע"א)^[63].
והנה מי לא ידע אשר מאז עלה סנחריב, בלבל את כל האומות (משנה ידים ד, ד) ובלבל את כל העולם (ברכות כח, ע"א, ויומא נד, ע"א) הנה כי כן מפורש בספר נחמיה (יג, ג) "ויהי כשמעם את התורה ויבדילו כל ערב מישראל", ורש"י ז"ל דייק שם בזה"ל: "כל ערב, כל תערובות האומות" וכו', עכ"ל^[64]. כי העמונים והמואבים התבוללו בין ז' עממים שאנו מצווים לבלתי התחתן בם אף אם נתגיירו, לכן ציוו על ישראל שיגרשו את נשותיהם הנכריות וילדיהן מבלי הבדל, באשר סנחריב בלבל את כל האומות ונתערבו יחד עם ז' עממים והתבוללו ביניהם^[65].
והנה עזרא ונחמיה הם היו המורים הראשונים שכתבו לדורות איך יתנהגו ישראל שהתחתנו עם שבע אומות ותערובותיהן, כי לא נמצא בתורה באיסור זה מפורש מה דינה של אשה זו אם עבר איש ישראל ונשא אשה כזו? ומה דין הילדים שנולדו לו מאשה זו? (כי אזהרת "לא יבא ממזר בקהל יי" אינה מבררת מי הוא הנקרא ממזר) ורק עזרא ונחמיה הם עשו הלכה למעשה שציוו לגרש את הנשים הללו עם הילדים. מכאן נראה גלוי שהיתה מתורה שבעל-פה, כי עזרא הסופר כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים (ירושלמי שקלים יג, ע"ב) רצונם לומר: שהיה דורש בתורה שבעל פה גם כן.
והנה עזרא החזיר את העטרה ליושנה (סוכה כ, ע"א) והיה בין המיסדים תקנות לחיזוק הדת והמוסר בישראל, וראשית מעשהו היה הרחקת הנשים הנכריות וטהרת המשפחות בישראל והחקירה והדרישה ביוחסין, כאמרם (קידושין סט, ע"ב) 'לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת ועלה', אשר על כן ציוה להרחיק גם הנשים העמוניות והמואביות וילדיהן, באשר הן הנה היו בנות תערובות ז' אומות, אשר אף אם נתגיירו אסור להתחתן בם^[66].
ומה שנתקשה כת"ר, על מה שכתוב בעזרא (ט, יא-יב) "אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמר וגו' ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם אל תשאו לבניכם" וגו', כל עין בעין יראה שם, כי עזרא השוה עמון ומואב לז' עממים. והנה הפסוק "בתו לא תקח לבנך" (דברים ז, ג) על שבעה גוים בלבד נאמר, אבל שאר העמים לא נכללו באיסור כולל הזה?^[67]
הנה במחילת כת"ר, לא ראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' איסורי ביאה יב, א) וז"ל: 'ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות, הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר 'לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך', אחד ז' עממין ואחד כל אומות באיסור זה. וכן מפורש ע"י עזרא "ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארצות ואת בנותם לא נקח לבנינו' ", עכ"ל (ראה בהרב המגיד ובכסף משנה שם). והנה כי כן פשוטו של מקרא (דברים ז, ג) מורה על המקובל בידינו דאיסור חתנות הוא מן התורה אף באותן שאינן משבעה עממין, כל שישנם בכלל המסירים, ואין חולק בזה. וכן הוא הסכמת הפוסקים דבכולהו איתנהו לאיסורא דחתנות מן התורה (ראה טור ושו"ע אבן העזר ריש סי' טז, ובנושאי כליו שם)^[68], ופירט הכתוב בראש הפרשה את שבע אומות כי ידבר בהווה, והם היו הקרובים והנודעים ביותר, ואין ספק בזה^[69].
ומה שהעיר כת"ר על שלמה המלך, שהתחתן גם עם הגוים "אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם" (מלכים א, יא, א-ב) ונחשבו שם המואביות והעמוניות אצל שאר הנשים האסורות, ולפי קבלת חז"ל היה להבחין בין נקבות עמון ומואב שהן מותרות, לנקבות שאר העמים שהן אסורות?^[70]
הנה בעיני לא יפלא כלל זה הדבר, באשר מפורש במקרא כי "נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים וגו' וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכם שקץ עמונים וגו' אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב" וגו' (מלכים א, פרק יא), הרי שגם נשיו העמוניות והמואביות הטו את לבבו אחרי אלילים ולא הניא את הנשים הנכריות אשר בארמונו להקים במות לאלהי הנכר ולעבוד אליליהם כחפצן (עי' שבת נו, ע"ב), והנה זה דבר ידוע, שבכל מקום שיש לחוש שמא יטה את לבו לעבודה זרה, איסור החתון אפילו בעמים אחרים^[71], כי זיל בתר טעמא 'כי יסיר את בנך' וגו', לרבות כל המסירין ואפילו משאר האומות (קידושין סח, ע"ב) ודוק^[72].
תשובתי זאת היתה למראה עיניו של אבא מרי הגאון האמתי הרב"ז ז"ל, ובירך ברכת הנהנין, ואמר לי יישר כחך.
עד כאן לשון תשובת הרח"ה שפרן.
♦ ♦ ♦