דין פיגול - היכי דמי מתיר

א.

למה לא כתבו פשוט: מתיר אין בו פיגול?

תנן בזבחים (מב:): ואלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול הקומץ וכו'. וכל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח חייבים עליו משום פיגול וכו'. ויתכן היה ללמוד שכוונת המשנה לא לפרש את הרישא, אלא להתחיל דבר חדש, שבאופן כללי קרבן שאין לו מתירין או לאדם או למזבח, אין חייבים עליו משום פיגול.
אולם בברייתא בגמ' (מד.) נראה שזו ילפ' משלמים דיש לו מתירין לאכילת אדם או מזבח, אף כל שיש לו מתירין לאדם ולמזבח, ויצאו כל אלו השנויים לעיל, מכלל חיוב על פיגול. והטעם כתב רש"י, שאלו אין להם מתירים, אלא הן עצמם המתירים, כמו קומץ את השיריים. אלא שלפי זה קצת אין מובן, למה לא דיברו יותר ברור, שכל שהוא מתיר אחרים אינו בכלל פיגול. ולמה אמרו דבעי שיהיו לו מתירים, שמזה אפשר לשמוע בעקיפין, שאלו אין להם מתירין, כי הם המתירין.
ובפרט שהלא דם יש לו לכא' מתירין, של העבודות שקדמו לו, כקבלה בכלי שרת המקדשת אותו לעבודה, אלא משום שהוא עצמו מתיר, אין בו פיגול (כבגמ' מו.). וכן כתבו התוס' ד"ה לבונה, לעניין לבונה, שאף היא נחשבת ניתרת ע"י הקומץ, מ"מ הרי היא גם מתירה את השיריים לאכילה, ואינה דומיא דשלמים. ואין מובן אם כן למה לא אמרו בבירור - שכל שהוא מתיר אין בו משום פיגול.
ובפרט שדבר זה עצמו א"א להבין, האיך ילפ' שאם הוא עצמו מתיר אינו בכלל ניתר שיהיה מתפגל, מה נותן מה שהוא גם מתיר להפקיעו מפיגול, מה סוד העניין?
♦
ב.

יסוד פיגול הוא בפסול נותר שהוא דין בניתר בלבד

ומה שנראה בזה עפ"י מה שכבר נתבאר לעיל, שבעצם התחלת דין פיגול בדין נותר במחשבה, דהיינו שמוציאו מחוץ לגדר זמנו – במחשבה. וממילא הוא עצמו סיבה לפסול הקרבן, כיון שנעשה בשעת עבודת הקרבן, הוא סיבה לפוסלו. אולם היסוד מתחיל ממציאות האפשרות של נותר.
שעיקר העקרון, שדבר שאינו בגדר ניתר, לא הוי בגדר נותר לעניין מחשבה, שאף אם הוא בעצם נותר לעניין זה שיש לו לינה וכדו', בעי הגדרת נותר לעניין אכילת אדם או מזבח.
יסוד העניין נראה, שמאחר שדין פיגול אינו אלא 'נותר במחשבה', הרי שהוא דורש הגדרה של יציאה מהמרחב הקרבני אל מחוץ לגדר. יציאה זו מתאפשרת דווקא באותם חלקים שנועדו להיתר אכילה; שהרי האכילה היא הנקודה שבה הקרבן עובר אל רשותו של האדם, והיא המעניקה לו את הזיקה החיצונית. ממילא, כאשר האדם מחשב מחשבת פיגול על חלק זה, הוא פועל בתוך המרחב שבו הקרבן יכול להיחשב כאכילה בעלמא, וכמחוץ לקרבן. ועל כן במחשבתו זאת, הוא יוצר הפרדה המנתקת את החלק מן הקרבן ומסלקת אותו אל מחוץ לגדר.
ולכן בעי ללמד שאינה רק בנאכל לב' ימים ולילה אחד כשלמים, וגם בכור, שהוא כיוצא בו ועוד יותר עיקרו לאכילה. שאלו הנאכלין ליום ולילה, ממילא הן בכלל גדר הקרבן, ויותר קשה לומר שהוא יוציאן במחשבה של חוץ לזמנן מחוץ לגדרן לעשותן נותר במחשבה, שאינה כאכילת בשר בעלמא, שהיא שני ימים ולילה (כמבואר גם בשלהי תענית לעניין אכילת בשר בעלמא), שלעניין זה יכול יותר להתפרש שהוא מפרשו כאכילת בשר בעלמא היוצא מחוץ לגדר הזמן של הקרבן, ואינו משתייך אליו. וכן בעי ללמד שהוא גם נאמר בעופות ומנחות, שאין בהם אכילה רגילה כשלמים, שעופות הן במליקה, ומנחות גם משונות משאר אכילה. עד שריבה אף לוג שמן של מצורע, שעצם הגדרתו כמשתייך לקרבן הוא חידוש, שהלא נחלקו בו ר"מ וחכמים.
ודין דבר שהוא עצמו מתיר שאין בו פיגול, נגזר מכך. שהלא כמבואר עיקר הילפ' משלמים היא דבעי מאכלים שניתרים, ובמחשבה עליהם מוציאם מחוץ לגדר הקרבן, שהיא סיבה לפסול מחשבה. והיינו מה שאמרו שלא למדים אלא 'דבר שיש לו מתירין', אלא שממילא, כל דבר אף שהוא ניתר, אם הוא מתיר, לא שייך בו פיגול.
והסברא לפי הדברים נראה, משום שכל דבר שהוא מתיר פשיטא שהוא נמצא 'בפנים', וממילא לא שייך להוציאו לחוץ ע"י מחשבה, שזה כל יסוד פיגול להוציא במחשבה את מה שצריך להיות נכלל בשם קרבן. ולכן כל הוצאה במחשבה פוסלת את הקרבן, כי היא מחשבה פוסלת - להוציא מחוץ לגדר את מה שצריך להיות נכלל בשם קרבן.
וממילא כל דבר שממילא נכלל בקרבן, כמו דם או לבונה שהן מתירים, אף אם הם גם נתרים, לעולם לא יצאו מחוץ לגדר כזה במחשבה, ולכן לא חל עליהם בעצמם שם פיגול, שהרי אין הם עלולים להיות נותר, באשר הם ממתירי הקרבן, ומכלל הקרבן הם, שלא יתנתק בשום אופן במחשבה.
אלא דמכל מקום, בכוח המחשבה עליהם לעשותם חוץ לזמנם, נתפגל הקרבן כולו; שכן חל עליהם שם 'ניתרים' מכוח קבלה או קידוש כלי. וביאור הדבר, שבגדרה של פרשת פיגול נכללו כל המרכיבים שאפשר להגדירם בכלל 'ניתר', דכיון שיש בהם שם של 'אכילת מזבח' (כרש"י והרמב"ם בפה"מ), ראויים הם להחיל שם פיגול על הקרבן.
או שנלך רחוק יותר, כההיא שמועה מהגר"ח, שאין הפיגול בהם משום 'אכילת מזבח' אלא משום שהם 'עבודה', ומדין 'מחשבין מעבודה לעבודה'. דלפי זה, גדר פיגול הפך לדין כללי של 'פסול מחשבה' בעבודה, הפוסל את העבודה וממילא גם את הקרבן. מכל מקום, בבסיס הגדרת 'הדבר המפגל' בעינן דווקא דבר הנאכל לאדם, ובהמשך נכלל בזה גם הנאכל למזבח כאימורין, ואח"כ אפשר להכליל בזה אף דם הנזרק וכדו' מהטעמים שכתבתי.
והנה דעת ר"ש היא שלא נאמר דין פיגול לחלוטין בחטאות הפנימיות. ונראה לפי המבואר הטעם: שחטאות חיצוניות, שאין בהן אכילת אדם כלל, ואף אכילת מזבח שלהן אינה מתפשטת מאכילת אדם, כאימורין ואברי עולה, לא הוי דומיא דשלמים, לעניין הדבר הבסיסי ביותר בפיגול, שהוא כאמור מחשבת הוצאת המאכל מחוץ לגדר הזמן של הדבר שיכול להיות מחוץ לגדר זה כמו אכילת אדם של שלמים. ולכן אינו נכנס לגדר פיגול כל עיקר.
אמנם סברת ר"י הגלילי להלן שאי אפשר לפגל מחוץ לפנים, ולא מפנים לחוץ, כנראה אין דינה כלל מפני שאין חטאות הפנימיות דומיא דשלמים (כך מוכח מהרמב"ם, דלא כתוס' ריש דף יד. ד"ה מודה). אלא מפני שכל עניין גדר המחשבה הוא שלא להוציא מה שקצת בחוץ לגדר הקרבן -החוצה, אלא להכלילו בפנים. וזה אין שייך אלא במה שנמצא בגדר המחשבה, ולא מחוץ לפנים ולא מבפנים לחוץ, שגדר המחשבה נשאר במקום שהוא נמצא. מעין כך נראה לפרש את סוד העניין שם.
♦
ג.

גדר מתיר בלוג שמן של מצורע

ולהלן שם מחלוקת ר"מ ור"ש (רבנן במתני'), האם דם האשם מתיר לוג שמן של מצורע לעניין שיחול עליו פיגול, כמו שנחלקו לעניין מנחת נסכים. שדעת ר"מ שחל עליו, אם הוא בא עם האשם, או מנחת נסכים עם הקרבן. ודעת ר"ש (רבנן) שלא חל עליו פיגול להתחייב כרת, גם אם הוא בא עם האשם, שכיון שיכול לבוא בפני עצמו, לא הוה בכלל דבר שיש לו מתירין לאדם או למזבח.
ובתוס' הקשו: למה לא עריב מחלוקתם. ואכן באמת משמע, שלוג שמן הובא בשם ר"ש, ומנחת נסכים סתם בשם רבנן. ובפשטות משמע שאכן לוג שמן של מצורע הוא חידוש גדול יותר שאין שייך בו פיגול, ויש לעיין.
ובפרק הקומץ זוטא עפ"י התוספ' במכילתין, הוסיפו טעם: שר"מ סבר שכיון שבא עם הקרבן א"א לשנותו לקרבן אחר, ורבנן סברי שאפשר לשנותו לאשם אחר. ובתוס' שם עמדו על מה שקשה לומר שאכן רשאי לשנותו לזבח אחר, שהרי לא הותר בזה אלא כשלב בי"ד מתנה, והוא רק בקורבנות ציבור.
ובהכרח אינה אלא תוספת סברא בעלמא, שלרבנן אין שייך הלוג כ"כ לדם האשם, ולכן אינו נחשב כמתיר לו. שאכן לא כל דבר שבמציאות הוא מתיר, אכן נחשב כמתיר, ובעי שיהיה קשור אליו. וכיון שאין לוג שמן בהכרח קשור לדם האשם, גם אם הוא בא עמו ביחד, אינו נחשב כמתיר לגביו. [ואגב הכי דון מינה (לעניין קושית התוס' במשנה ד"ה לבונה), שק"ו שלא נחשב קומץ מתיר ללבונה, גם אם סדר ליקוטה הוא אחר קמיצת הקומץ, שאין עיכוב סדר בכלל מתיר.]
ובגמ' דנו, ממה שנראה כסתירה בברייתא, שמצד אחד נראה שהכלילו את לוג שמן בכלל המתפגלים, כנראה כדעת ר"מ. ומאידך הוציאו מנחת נסכים מפיגול, כדעת רבנן. (והאמת שלכא' קשה לומר שהכא דעת ר"ש דמתני', אם היא דעת רבנן כמש"כ התוס' שהם חד דעה, שבסיפא דברייתא הביאו את דעת ר"ש, שאין פיגול אלא בקורבנות שעל מזבח החיצון).
ויישב רב יוסף דברייתא כרבנן, שדם אינו בגדר מתיר ללוג ומנחת נסכין, שיכול להביאם בפני עצמן. אולם יש סברא אחרת בלוג של מצורע, שמתנותיו מתירות אותו, וזה כדעת רבי שסבר שמתנות פנימיות, שמזים מהשמן בהיכל שבע לפני ה', מתירות אותו מידי מעילה. ודלא כרבנן שסוברים שאינו אלא מדרבנן, וכבר ניתר ממעילה ע"י זריקת הדם.
והנה שם אמרו בברייתא, שלא ניתר שייריו באכילה לכהנים (כדילפ' להלן בסוגי' מ'כל קורבנם' שהוא נכלל בכ"ד מתנות כהונה האמורות בפרשת קורח), לכו"ע. ורש"י פירש שהוא מדרבנן. אבל הרמב"ם בסוף פ"ד ממחוסרי כפרה כתב: ואסור לאכול מלוג השמן עד שייתן ממנו מתן שבע ומתן בוהנות. ואם אכל, לוקה, כאוכל קדשים קודם זריקה.
ולדברי הרמב"ם יש לעיין, שאם כן למה מוקים ליה רב יוסף כרבי, הא לכו"ע יש כאן מתיר לאכילה, שאסור מדאו' לאכול קודם זריקה ומתן בהונות, כאוכל קדשים קודם זריקה.
אלא שהדבר הוא פשוט, שאיסור אכילה שלרמב"ם הוא משום שנא' לא תוכל לאכול בשעריך, ואינו כלל דין בקרבן, אלא בכל דבר שלא הוקרב לשערי המקום כדינו. שהרי פשוט שמתן בהונות אינו בכלל מתיר של קרבן, שנא' בו דין פיגול, שהרי לאו עבודה הוא כלל, ולא נא' דין פיגול אלא בעבודה. וזה פשוט וברור.
והיינו גם מה שמבואר לעיל, שלא כל דבר שהוא במציאות מתיר באכילה, נחשב כמתיר, אלא בעי מתיר שמחבר את הנאכל לקרבן, שע"י מחשבה עליו הוא מוציאו מחוץ לגדר הקרבן. וזה אין שייך אלא במתיר של עבודת הקרבן, שבה נקבע מה יוצא במחשבה מחוץ לגדר הקרבן, כנ"ל.
♦
ד.

עוד בעניין לוג שמן של מצורע

ובעיקר לוג שמן של מצורע בחילוק שבין מעילה לאכילה לדעת הרמב"ם, נראה עוד לבאר כי מעילה הוא דין בקדשי ה', וככזה, עכ"פ לרבנן נגמר דין המעילה שבו מיד כשנותן את דם האשם, שאז מסתיים דין קדשי השם שלו. ואין הזיות שלו קיימות אלא כלפי המתכפר המצורע, דבעי כדי לכפר עליו להזות קודם מהשמן על הפרוכת, אולם אינו חלק מקדשי השם. וכמו שמצינו גם בביכורים שאין בהם מעילה, ובעי בהם הקרבה למזבח, ואסור לאכלם קודם.
עוד יש להבחין, שלא נאמרה פרשת אכילה של הלוג בכפרת מצורע, אלא היא נלמדה מפרשת כ"ד מתנות כהונה שבפרשת קורח. שנראה מזה, שאינה מחמת כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אלא דין הוא בשיריים שיאכלו. ורק זמן אכילתם הוא כחטאת ואשם, דומיא דקרבן הבא עימם, אבל אינו דין אכילה כאכילת קרבן. ולכן לא יתכן שמתנותיו יהיו מתיר שלו, רק מה שמתיר אותו מידי מעילה כדם האשם.
והנה מסקנת הסוגי', שרבי ירמיה הקשה לו שהלא משמע שר"מ ורבנן במשנה כו"ע מודו בלוג שמן הבא בפני עצמו שאין בו פיגול, ואם אמרת שלרבי מתנותיו עצמן מתירות אותו, למה אין בו משום פיגול. אלא בהכרח אין היתר מעילה בנתינת מתנותיו לרבי, סיבה לומר שיהיה בהם פיגול, משום שעכ"פ לא דמי לדם או לקומץ, שהן ע"ג מזבח.
ויש לעיין מה סובר רב יוסף על טענת רבי ירמיה, שבשלמא מה שנחלק עליו ביסוד הדבר, אם מתן שמן בפנים, כמו שהוא מצטרף לדם האשם לרבי לעניין מעילה, הרי הוא בכלל שם מתיר ללוג או לא, אפשר להבין במה נחלקו. אבל טענת רבי ירמיה מלוג שמן הבא בפני עצמו, דחזינן שאין מתפגל לכו"ע, מה יענה על כך רב יוסף?
אלא ששאלה ששאלנו בגדר שאלת חכם חצי תשובה, שהרי רב יוסף באמת לא דיבר אלא כשיש כאן צירוף לדם האשם [ונראה שאכן בכהאי גוונא לרב יוסף מפגלים גם במחשבה בזמן נתינת הדם, אפילו לרבנן אליבא דרבי, אלא שהוא נחשב כחצי מתיר]. אבל כשבא בפני עצמו, בוודאי שאין מתנותיו חשובות כמתיר לעניין עבודת קורבן, שהרי כל הלוג הזה אינו בכלל קרבן כל עיקר לפגל בו.
אלא שצריכים אנחנו כאן לדברי הרי"ז הלוי בספרו על הרמב"ם בהלכות מעילה, שהוכיח מדברי הרמב"ם שאין מעילה כלל בלוג שמן של מצורע הבא בפני עצמו. ובהכרח אף לפי הרמב"ם מוכרחים ללמוד שאין כוונת רבי ירמיה להקשות שמתנותיו של לוג שרי ליה מידי מעילה, אלא שרו ליה באכילה, עיין שם.
וככלל כל מה שכתב רש"י דרב יוסף התכוון לדון רק משום היתר במעילה, לכא' אינו ככל הסוגי' שהכוונה היתר לאכילה, וכמו שנתבאר באורך לעיל שזה כל יסוד דין הפיגול. וממילא בהכרח שאין כאן נידון כלל אלא מחמת הצירוף שיש במתנות בפנים של לוג שמן הבא עם הקרבן, שהיתר מעילה לפי רבי, הוא גם היתר אכילה כלפי דין הקרבן. ואף שעדיין אסור באכילה מחמת לא תוכל לאכול בשעריך, זה כמובן לא נוגע כלל לעניין, כמבואר לעיל. וגם רבי ירמיה לא התכוון בלוג שמן הבא בפני עצמו, לדון מחמת מעילה, אלא מחמת איסור אכילה זה, וכדברי הרי"ז הלוי, שהם נכוחים וברורים.
אלא שהרי"ז הלוי למד שאכן זה מיירי על כל מתנותיו שמתירות אותו באכילה. ומוכרח ללמוד שלדעת רבנן, אף לרב יוסף אין אומרים שדם האשם מתירו, כיון שאין גומר היתירו. וזה תימה בתרתי, הן מצד הסברא, מהכ"ת דבעי גמר ההיתר גם קומץ ולבונה, קומץ קודם ללבונה. ועוד, הלא סברת רבנן אמרו בעצמם משום שיכול לבוא הלוג בפני עצמו, ולדבריו אין זה הטעם, אלא משום שדם האשם אין גומר היתרו, ומתנותיו לא דמי לקומץ ודם.
אולם מה שאנו כתבנו, דאיכא ב' דיני היתרי אכילה, אכילה מצד דיני הקרבן, שגדרה הוא מצד מעשה עבודה, והיא תלויה בהיתר מעילה, והיא קובעת גם שם מתיר לעניין פיגול. ולעניין לוג שמן של מצורע, לדעת רב יוסף לרבי יש במתנות שבפנים כדי לצרף את לוג השמן לדם האשם, ולדון בשניהם דין מתיר לפיגול, משא"כ בלוג הבא בפ"ע שלכו"ע אין מתפגל. אבל דין היתר אכילה התלוי בשם הקודש בעלמא, שהוא אינו שייך כלל לדין פיגול, ועל זה לא דנה הסוג' כל עיקר. וה' ינחנו בדרך האמת.
ואולי לכן לוג שמן של מצורע הובא במשנה כדין בפ"ע, דבאו ללמד ולבאר מה שנתבאר שפשיטא שאין מפגל בפ"ע מחמת מתנותיו. והביאו שלר"מ הוא הדין שיפגל אם בא עם האשם, שהוא נכלל בכלל המתיר של הדם, שהיא עבודה לפגל בו.
ואדרבא כמבואר, שעד כמה שהוא יכול להיחשב בחוץ, יותר סברא דיהני בו הפיגול, שהרי זו כל מהות הפיגול - להוציא את הדברים שהם עומדים על השער בין חוץ לפנים - החוצה.
♦ ♦ ♦
"ושונא מתנות יחיה" - חלק ב'♦ מתי שנת השמיטה♦ שיעורם של רבינו בעל התניא ונכדו הצמח צדק