שני שלבים יש בהקמתו של בית בישראל: קידושין-אירוסין, שמשמעותם יחוד אשה לאיש, ונישואין, שמשמעותם תחילת חייהם המשותפים. לכל אחד משלבים אלו קבעו חז"ל ברכה: לקידושין את ברכת האירוסין (נשוא עיוננו זה), ולנישואין את "ברכת החתנים" (בה נעיין בעיון הבא).
הגמרא (כתובות ז' ב) מפרטת את נוסח ברכת האירוסין:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת (לָנוּ) עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל (עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין).
הסוגריים מעידים על שינויים בנוסח, שנובעים מהקשיים שיש לכאורה בנוסח המלא, כפי שיבואר בהמשך.
נחלקו הדעות באשר לגדרה של ברכה זו. הרמב"ם (הלכות אישות ג' כג) סובר שזו ברכת המצוות (כפי שלכאורה עולה מלשונה: "אשר קדשנו במצותיו..."), ועל כן יש לאומרה לפני מעשה הקידושין. הרא"ש (כתובות א' יב) מקשה על דעתו, בין היתר משום שלא מצאנו ברכת המצוות על איסור, וסובר שזו ברכת שבח "לקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו...", ועל כן אפשר לברך אותה לאחריו. הריטב"א (שם), אחרי שדחה את דעת הרמב"ם, מלמד על הגדרה מיוחדת, אותה ציינו רבים: "... ברכה זו אינה אלא כעין קידוש על מה שקדשנו הקדוש ברוך הוא יותר משאר האומות בענין פריה ורביה". "לפיכך", מוסיף הריטב"א, "נהגו כל ישראל לאומרה על הכוס", כבקידוש היום.
מטרתו של קידוש היום בשבת או ביום טוב היא לבאר את גדולת היום ומשמעותו[1], להוסיף בו קדושה ואף לקדש את הסעודה עליה הוא נאמר, ועל ידי כך הוא הופך אותה ממעשה של חולין למעשה של מצוה, לסעודת מצוה[2]. במיוחד לדעה אחרונה זו, מתבקש להעמיק בתוכנה של ברכת האירוסין ובמשמעותה.
נוסח הברכה מעלה מספר שאלות: לסוברים שהיא ברכת המצוות, קשה, כאמור, שלא מצאנו ברכת מצוות על מה שנאסר עלינו ("והלא אין אנו מברכים שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט", כלשון הרא"ש שם). אולם גם לדעות האחרות הנוסח "אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות..." לכאורה קשה, שהרי גם בני נח מצווים על העריות. עוד קשה, מה מקום יש להקדים "חופה" ל"קידושין" בנוסח הברכה, הרי הכניסה לחופה מתרחשת לאחר הקידושין (ובזמן הגמרא חודשים לאחריהם). במיוחד קשה חתימת הברכה: "המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", הרי החופה-הנישואין נוהגת גם באומות העולם, מדוע אפוא נאמר שהיא המקדשת את ישראל?
תשובות שונות נתנו לשאלות אלו בדברי הראשונים והאחרונים (רבות מהן מתומצתות בערך ברכת הנישואין באנציקלופדיה התלמודית). רבים ציינו, כאמור, את שיטתו מיוחדת של הריטב"א. כאמור, הריטב"א סבר שזו ברכה הדומה לקידוש, ועל כן הוא הוסיף: "מעתה ראויה היא לאומרה אחר הקידושין, שכן כל ברכה של קדושה מברכין אותה אחר שחלה הקדושה" (אף שבהמשך דבריו הוא מבאר שיש גם טעם לסוברים שיש לברכה לפני האירוסין). אכן, את קידוש היום בשבת וביום טוב אנו אומרים לאחר שנכנסה השבת, וכן גם ברכת המילה ("אשר קידש ידיד מבטן...") נאמרת לאחר כריתת הערלה. מתברר אם כן, שאף שבדומה לדעת הרא"ש, שיש לברך את ברכת האירוסין לאחר מעשה האירוסין, הרי שבשונה מדעתו, שזו ברכת שבח כללי לקב"ה על קדושת ישראל בנישואין, על שהבדלנו מן העמים וציונו לקדש אשה המותרת לנו על ידי חופה וקידושין, לדעת הריטב"א זו ברכת קידוש על המעמד המסוים בו היא נאמרת, על התקדשותו של הזוג שבפניו היא נאמרת. מתבקש אפוא לשאול, במה בדיוק התקדש הזוג במעשה האירוסין?
מעשה האירוסין נקרא בלשון המשנה (קידושין ב' א) קידושין: "האיש מקדש...". הגמרא (שם ב' ב) מבארת לשון זו: "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש". מעת שאשה מתקדשת, היא מיוחדת לאיש שקדשה, ועל כן אחרים אסורים בה והיא אסורה לאחרים (שם תוספות ד"ה דאסר). אכן, הרובד הבסיסי של הקדושה בישראל הוא בפרישות (ספרא קדושים א'): "'קדושים תהיו' (ויקרא י"ט ב), פרושים היו קדושים תהיו". רש"י על הפסוק מוסיף: "פרושים מן העריות ומן העבירה". בקדושה זו יש גם משום פרישות מאומות העולם (מכילתא יתרו ב'): "'וגוי קדוש' (שמות י"ט ו), קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם". אכן, עם הקידושין נוספת לשני בני הזוג קדושה-פרישות המיוחדת לישראל: קרובותיה של הכלה נאסרות על החתן וקרוביו של החתן נאסרים על הכלה, איסורים שהם שונים מהותית מאיסורי העריות של בני נח, כדברי הריטב"א (יבמות צ"ז ב): "שהגוים מוזהרין בעריות אינו אלא לענין עריות של שאֵר... אבל שום איסור אחר דמחמת אישות לית להו, דהא אחות אשה שריא להו. ראיה לדבר מיעקב אבינו שנשא שתי אחיות, וכן מותר בכלתו, כדמוכח מיהודה שבא על תמר ואמר: צדקה ממני"[3].
על תוספת קדושה זו אומרים אנו את ברכת האירוסין.
מעתה, נוסח ברכת האירוסין, שהוא כאמור מוקשה הן משום שהוא פותח באיסור "אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות", הן משום שאיסור זה נוהג גם בבני נח, והן משום חתימת הברכה ב"מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין", מתבהר היטב. הכונה בברכה זו היא לתוספת הקדושה-פרישות שהיא תולדה מאיסור העריות המיוחד לישראל שחל על בני הזוג בעת קידושיו. קדושה מחמת אישות, הבאה כתוספת על קדושת העריות הבסיסית מחמת שאר, שהיתה לכל אחד מהם לפני הקידושין והיא משותפת גם לבני נח (אם כי לא בפרטי האיסור). מדויקת אפוא לשון הריטב"א שצוטטה לעיל: "... ברכה זו אינה אלא כעין קידוש על מה שקדשנו הקדוש ברוך הוא יותר משאר האומות בענין פריה ורביה".
מובן מאליו, שהסבר זה לנוסח הברכה תקף גם אם נסבור שברכת האירוסין היא ברכת המצוות (כך כתב גם החתם סופר בחידושיו על כתובות שם ד"ה וצונו), או ברכת השבח. גם התוספת "ואסר לנו את הארוסות" מתבארת באותו אופן, שהרי גם זה איסור שהתחדש על החתן והכלה שלפנינו ונוהג רק בישראל, שהרי מושג הקידושין-אירוסין לא קיים כלל אצל בני נח (ריטב"א שם).
לאחר המלים: "וצונו על העריות" ממשיכה הברכה: "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין". כאמור, סדר המילים לכאורה קשה, שהרי החופה נערכת לאחר הקידושין. באחד הביאורים לקושי זה ביארו הראשונים (ריטב"א שם ועוד), שהחופה הוקדמה מכיון שהיא היא המתירה לבסוף את קשר הנישואין, והנוסח "חופה וקידושין" כוונתו החופה שלאחר הקידושין (ויש אף שגרסו: "חופה בקידושין", אנציקלופדיה תלמודית שם).
עם זאת, אף שביאור זה מיישב את נוסח גוף הברכה, לכאורה חתימת הברכה: "המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", עדיין קשה, שהרי ענינה של החתימה איננו ההיתר אלא הקדושה ("המקדש עמו ישראל..."), ולכן לכאורה בחתימה נכון היה לדבוק בסדר האירועים, קידושין לפני חופה. כמו כן קשה, כאמור, שאף שהקידושין הם מיוחדים לישראל, הרי החופה, תחילת החיים המשותפים של בני הזוג, היא משותפת גם לאומות העולם, ובמה אפוא היא מקדשת את ישראל עם ה'? מסיבות אלו ואולי גם אחרות היו שהשמיטו את סוף חתימת הברכה, וברכו: "מקדש ישראל" בלבד.
אכן נראה, שכונה גדולה יש בנוסח המקובל, כי החופה הנערכת לאחר קידושין שונה מהותית מזו הנערכת בלעדיהם, כנהוג בין העמים, וכדלהלן.
כאמור, הרובד הבסיסי שבקדושת ישראל הוא הפרישות המיוחדת לישראל. על רובד זה מתנוסס רובד נוסף. על הפסוק (ויקרא כ' ז): "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלקיכם", שבראש פרשת העריות בפרשת קדושים, מצאנו בספרא (שמיני י' יב): "כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים". הרובד השני שבקדושה הוא השאיפה להדמות לבורא, ובלשון הספורנו בראש פרשת קדושים (ויקרא י"ט ב): "אחר שהשרה שכינתו בישראל... והבדילם מטומאת המאכלות והזרע... ומטומאת העריות... אמר עתה, שהכוונה בכל אלה האזהרות שיהיו קדושים. וזה שידמו ליוצרם כפי האפשר, כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם, כאמרו (בראשית א' כו): "נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו". וזה ביאר עתה באמרו (ויקרא שם): "כי קדוש אני ה' אלהיכם", וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה…".
רובד הקדושה הבסיסי בישראל, "פרושים תהיו", הוא רובד סגולי. ממנו נקרא האדם מישראל להעפיל לרובד בחירי, לבחור במעשה הטוב: "כשם שאני קדוש כך אתם קדושים" (עיין אגרות הראי"ה אגרת תקנ"ה).
נישואין ללא קידושין שקדמו להם, כמקובל באומות העולם, יכולים לנבוע מסיבות מגוונות: הרצון לחיים משותפים, הרצון להקים משפחה ועוד. אולם תוספת הקדושה החלה בישראל בעת הקידושין קוראת לזוג המתקדש להמשיך ולהתעלות לרובד הבא של הקדושה, לשאוף להדמות לבורא, ובראש ובראשונה למדת החסד, הנתינה. שהיא יסודה של הבריאה, בעצם בריאתה של מהות נוספת לאלוקות ובהענקתו המתמדת של הבורא חיות לקיומה (ראה דרך ה' לרמח"ל, ב' א). כך למדונו חז"ל באופן יותר מסוים ביחס לאדם (ברכות ס"א א): "ויביאה אל האדם (בראשית ב' כב), אמר רבי ירמיה בן אלעזר: מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון".
וכן (סוטה י"ד א): "דרש רבי שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים (בראשית ג' כא): ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים (דברים ל"ד ו): ויקבור אותו בגיא".
חופה הבאה לאחר קידושין, חופה הבאה מתוך שאיפה להדמות לבורא, המבוססת על הרצון להיטיב לבן הזוג[4], ועל הרצון להרבות את הדמות, את צלם האלקים שבאדם[5], אכן מוסיפה לבני הזוג קדושה שהיא מיוחדת לישראל.
מתברר אם כן, שגם הנוסח המלא של חתימת הברכה מבואר היטב: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", והכוונה לחופה הבאה לאחר קידושין.
עם זאת, עדיין יכול השואל להקשות, מדוע קדושת העריות הפותחת את הברכה איננה מוזכרת בחתימתה. נחלקו הדעות על טעמם של איסורי העריות. בפתיחת פרשת העריות בספר ויקרא (שם י"ח) נאמר (שם ד): "את משפטי תעשו ואת חֻקֹתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם", ובסופה (שם כו): "ושמרתם אתם את חֻקֹתי ואת משפטי...". ללמדך, איסורים אלו כוללים הן היבט של "משפט", דברים שההגיון מחייב (ובכוון זה באר הרמב"ם את איסור העריות, מורה נבוכים ג' מט), והן היבט של "חוק" – "גזרת מלך... והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו" (רמב"ן שם ו). הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ א' תקצד) שילב את השנים: "לא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק, מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו, והפורש מהם נקרא קדוש".
בשני שלביה של הקמת בית בישראל יש משום תשובת המשקל לשני היבטים אלה של איסורי העריות: הקידושין כנגד ההיבט העמוק המוטבע בשורש נשמת האדם, והחופה כנגד הפן החברתי, שבישראל אף הוא מוטבע במשמעות של קדושה. כך שניתן להבין, שאיסורי העריות בעצם כלולים, אף אם באופן מוצנע, בחתימה: "מקדש... על ידי חופה וקידושין".
גם אם נתמיד בדרכו של הריטב"א, שברכת האירוסין איננה ברכת המצוות או ברכת שבח כללית, אלא ברכה המקדשת את מעמד האירוסין עליו היא נאמרת, מעמד שבטבעו הוא משפחתי, עדיין מתבקש לבאר את האזכור "עמו" שבחתימה: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", שבנוסחים מסויימים אכן מילה זו הושמטה. ניתן לכאורה לבאר, שהכוונה לכל אחד ואחד מישראל. אולם נראה שגם כאן כונה עמוקה לפנינו.
על שני ההיבטים של איסורי העריות שהוזכרו לעיל הוסיף המהר"ל רובד נוסף (נתיב הענוה ד'): "מה שאסרה התורה העריות, כי ע"י הזיווג העולם מתחבר ומתקשר, ורצה הש"י שיהיה העולם אחד מקושר ע"י הזיווג. ואם לא כן לא היו ישראל עם אחד כלל אם לא היה דבר זה. ולפיכך אסרה תורה העריות שלא ישא אדם אחותו וכל העריות הקרובות אליו עד שיהיה האדם מזווג ברחוקים, וכאשר הזיווג עם אחרים אין כאן חילוק ופירוד".
איסורי העריות נועדו לא רק לביסוס בריא ונכון של התא המשפחתי, הם גם יוצרים את התשתית לקיומו של עם. בישראל. הם אף הורחבו מאיסורי השאֵר לאיסורי קרובים, כי בישראל יש חשיבות מיוחדת לקיומו כעם, שהרי העם הוא הבסיס להשראת שכינה בקרבו, כלשון הפסוקים (ויקרא כ"ו יא-יב): "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם". מנגד, עבירת עריות היא אחת העבירות המרחיקות את השכינה, כלשון הפסוקים בסוף פרשת העריות (ויקרא י"ח כד-כה): "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה"[6].
השראת שכינה בישראל היא המעלה השלישית העליונה של הקדושה מעל הרובד הבחירי המבוסס על זה הסגולי, היא הגמול כלשון רמח"ל (מסילת ישרים פרק כ"ו): "ענין הקדושה (לישראל שקדושתם סגולית[7]) כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו…".
מדויק אפוא היטב גם נוסח זה של הברכה: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".
ותפילה חרישית מלווה ברכה זו בכל קידושי איש ואשה בישראל, שמכח השראת השכינה בישראל כעם תשרה גם שכינה במעונם של הזוג שזה עתה התקדש ויצר חוליה חדשה בו, שהרי (אורות ישראל ב' ג): "היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו... הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים".
♦
שהכל ברא לכבודו - על משמעותה ולימודה של ברכת החתנים
ברכת חתנים?
תחת החופה ובשבעת ימי המשתה תקנו חז"ל לברך את "ברכת החתנים", שיחד עם הברכה על היין לפניה כוללת שבע ברכות (כתובות ח' א):בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד, בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם.
שֹוֹשֹ תָּשִֹישֹ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִֹמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַֹמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.
שַֹמֵּחַ תְּשַֹמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַֹמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַֹמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה, חָתָן וְכַלָּה. גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה, וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם קוֹל שָֹשֹוֹן וְקוֹל שִֹמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַֹמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה.
גם באשר למהותן של ברכות אלו נחלקו הראשונים. יש שהבינו שהן ברכות שבח ותפילה, ויש שהבינו שגדרן הוא מעין ברכת המצוות (ראה בית יוסף אה"ע ס"ב שמביא את שתי הדעות)[8]. בדומה לברכת האירוסין בה עיינו לעיל, גם אמירתן של ברכות אלו על היין משוה להן מהות דומה לקידוש הנאמר בשבתות וימים טובים, שכאמור ענינו הוא ביאור גדולת היום ומשמעותו, קידוש היום והפיכת סעודת היום לסעודה של מצוה (כפי שהתבאר בעיון בברכת האירוסין). מתבקש אם כן להבין גם את ברכת החתנים באופן דומה, ביאור של מהות המצוה שיש במעשה הנישואין והפיכת מעמד הנישואין, שכדוגמתו יש אולי גם באומות העולם, למעמד של מצוה. החיוב שברכה זו תיאמר בעשרה הופך את המעמד למעמד של קדושה (מגילה כ"ג ב ושטמ"ק שם). כל זה קורא אפוא לעיין בתוכנן של ברכות אלו ובלימודן.
דא עקא, שגם קריאה ראשונית של ברכות אלו מעוררת מספר שאלות ותמיהות:
א. לכאורה, רק שתי הברכות האחרונות עוסקות בחתן ובכלה באופן מפורש. מדוע אפוא תקנו חז"ל את הברכות שלפניהן, ומה זיקתן למצות הנישואין, או לשבח עליה?
ב. מה פשר הכפילות של ברכת "יוצר האדם", תחילה בנוסח מקוצר ולאחריה בנוסח ארוך מעט יותר?
ג. לכאורה, מעמד הנישואין הוא מעמד פרטי של בני הזוג ומשפחותיהם. עם זאת, באופן מפתיע ענינה של הרביעית בברכות הנישואין, ברכת "שוש תשיש", הוא גאולת ציון וירושלים. מקובל לבאר, שהיא נתקנה משום הצורך להעלות את ירושלים על ראש כל שמחה (רש"י שם). אולם הבקשה החוזרת, שלכאורה אינה נצרכת, על גאולה זו בברכה האחרונה מלמדת לכאורה שזיקתה של גאולת ציון וירושלים למעמד הנישואין עמוקה יותר. מה אפוא ענינה?
ד. מה מלמד אזכורו של גן העדן בברכת "שמח תשמח"?
ה. בברכת "שמח תשמח" אנו מבקשים על שמחת החתן והכלה. מדוע אפוא אנו חוזרים עליה בברכה האחרונה?
ו. בברכה אחרונה זו אנו כורכים שני נושאים: שבח על שמחת החתן והכלה שלפנינו יחד עם תפילה על שמחת חתן וכלה בערי יהודה ובחוצות ירושלים, אולם חותמים רק בשמחת החתן עם הכלה. מדוע?
ראשונים גם אחרונים נתנו תשובות שונות לשאלות אלו, ומעיון בהן עולה, שהמפתח להבנת משמעות הברכות, ובמיוחד להבנתן כחטיבה עקבית אחת המבארת את תוכן מצות הנישואין, תלויה בהבנת משמעותה של הברכה הראשונה: "... שהכל ברא לכבודו". אכן, מספר הבנות מצאנו בדברי המפרשים לברכה זו, וכדלהלן:
רש"י: אסיפת העם
על המבנה הכללי של ברכת החתנים כתב רש"י (כתובות ז' ב ד"ה מאי): "נראה בעיני סדר ברכות שנסדרו על עסקי הזוג אינו אלא מ"אשר יצר" ואילך, שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם: "אשר יצר את האדם" מדבר בזכר, "והתקין לו ממנו בנין עד עד" היא הנקבה".ועל כן (שם ח' א ד"ה שמח): "אבל "שהכל ברא לכבודו" אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו[9]. ואסיפה זו כבוד המקום היא, וברכה זו לכך נתקנה. ומשעת אסיפה היא ראויה לברך, אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת…".
על צירופה של ברכת "יוצר האדם" שלפניה ממשיך רש"י ומלמד: "וכן ברכת "יוצר האדם", שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן (בגמרא), אי למאן דאמר ב' יצירות הוו אי למאן דאמר ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן, מכל מקום אינה מסדר ברכות הזווג, דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי. ואם תאמר: למה היא באה? מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה, שהיא עיקר ותחילתו".
רש"י מתייחס להמשך הגמרא שם שמבאר שבריאת האדם נעשתה בשני שלבים. חז"ל למדו זאת מהשוואת שני תיאורי בריאת האדם בספר בראשית. בפרק א' נאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (שם כז), ובפרק ב': "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה" (שם כא). רש"י (שם א' כז) תמצת את דבריהם וכתב: "מדרש אגדה, שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו". גמרא מקבילה במסכת עירובין (י"ח א) מבארת שבשלב הראשון של הבריאה המתואר בפרק א' שני פרצופים אלו היו בחינת "אחור וקדם צרתני" (תהלים קל"ט ה) – כל אחד הביט לעברו כשאחוריו אל חברו. בשלב השני של הבריאה המתואר בפרק ב' הופרדו הפרצופים זה מזה מה שאפשר לשני הפרצופים להתבונן האחד בשני[10]. הגמרא במסכת כתובות מוסיפה דעה נוספת: "בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים (לגמרי נפרדים), ולבסוף נברא אחד (בעל שני פרצופים, שלבסוף נתחלקו)"[11].
אם נחזור לסדר הברכות, לשיטת רש"י רק ברכת "יוצר האדם" השניה היא "לסדר הזווג", בעוד שהראשונה נאמרת רק אגב הראשונה, שהרי היא המלמדת על מקור בריאת האדם.
על הברכות הבאות כתב רש"י: "שוש תשיש" - לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו, שנאמר (תהלים קל"ז ו): "תדבק לשוני לחכי" וגו'. "שמח תשמח" - ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב, ו"אשר ברא" לשם כל ישראל...[12].
לשיטת רש"י יוצא אפוא, שרק שלש הברכות האחרונות מתוך השש של "ברכת החתנים" מתייחסות ישירות לחתן ולכלה: "יוצר האדם" השניה – שבח על מציאות האדם בצלם אלקים ועל אפשרות ההולדה שלו, "שמח תשמח" – בקשה על שמחתם והצלחתם של בני הזוג כל ימיהם, ו"אשר ברא" – על שמחת הנישואין של כלל ישראל. יתר הברכות נוספו מסיבות שונות: "שהכל ברא לכבודו" – על אספת העם, "יוצר האדם" הראשונה כהקדמה לשניה, "שוש תשיש" משום הצורך להעלות את זכר ירושלים בראש כל שמחה.
הדוחק הרב שבמורכבות פירושו של רש"י ניכר בעליל, והוא קשה במיוחד לאור העובדה ששש הברכות נקראו בפי חז"ל "ברכת חתנים", שם המלמד על היותן מקשה אחת. כן לא ברור לפי פירוש זה מדוע לא הסתפקו מתקני הברכות בברכת "שוש תשיש", וחזרו על הבקשה לשמחת ערי יהודה וירושלים בברכה האחרונה. על כן, מצאנו ראשונים ואחרונים שבארו את סדר הברכות ואת ההגיון העומד מאחרי צירופן האחת לשניה בדרכים אחרות. יסוד פירושיהם הוא, כאמור, בהבנות אחרות של משמעות הברכה הראשונה.
♦
המאירי: הקדמה לזווגו של אדם הראשון
אכן, המאירי (בית הבחירה כתובות שם) פרש אחרת את ברכת "שהכל ברא לכבודו", ובעקבותיה את שש הברכות כחטיבה אחת:נוסח ברכות אלו וענינם כך הוא: הראשונה "שהכל ברא לכבודו". והענין בה, שמאחר שכונתנו לברך על הזווג וכל זווג הוא מדומה לזווגו של אדם הראשון עד שאנו רוצים להזכירו קודם זווג שלפנינו. ואותו זווג היה במעשה בראשית, היה בראוי לתקן ברכה על מעשה בראשית דרך כלל...[13].
ובאו אחר כך שתי יצירות: אחת לעיקר בריאת אדם ואחת כנגד חוה...
ואחר כך מברך על שמחת ציון העתידה מפני שאף היא נמשלה לזווג חתן וכלה, כדכתיב (ישעיהו ס"ב ה): "ומשוש חתן על כלה...". והקדימוה לברכת זווג זה על שם "אעלה את ירושלם על ראש שמחתי".
ואחר כך מברך על זווג זה לשמחם בזווגם ולהצליחם במעשי ידיהם ולשמחם כשמחת זווג ראשון בגן עדן, וחותם בהם: "חתן וכלה".
ואחר כך מברך ברכה כוללת כל זיווג של בני אדם העתידים ורומז בה לנחמת ציון, ואין במשמעה אלא שבח לשם על יצירת השמחה וענין הזווג ושמחת החתן עם כלתו, והוא שחותם בה: "משמח חתן עם הכלה".
גם פירושו של המאירי מעורר תהיות: וכי רק בגלל הרצון להזכיר את אדם הראשון בברכת "שמח תשמח" נוספו שלש ברכות לפניה? וכן, למה באמת לכרוך את השבח על זווג כלל בני האדם עם רמז לגאולת ערי יהודה וירושלים?
אבודרהם בשם הרמ"ה: לשבת יצרה
רבי דוד אבודרהם, אחרי שצטט בספרו (ברכת אירוסין ונישואין) את הסברו של רש"י, מביא הסבר נוסף לברכות, הסבר שמעוגן בפסוקים בנביאים, ויסודו בהבנה נוספת של הברכה הראשונה: "והרמ"ה פירש, שנתקנה ברכה זו כדי להזכיר סבת הזווג, שהוא עיקר יצירת העולם התחתון שלא נברא אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מ"ה יח): "לא תהו בראה לשבת יצרה". וזהו כבודו של מקום, שאין כבוד הבורא נודע אלא ע"י בריאותיו, שנאמר (שם מ"ג ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי [בראתיו יצרתיו אף עשיתיו]". ["בראתיו"] כנגד "שהכל ברא לכבודו", "יצרתיו" כנגד "יוצר האדם", "אף עשיתיו" כנגד "אשר יצר את האדם"[14]."את כפל ברכות "יוצר האדם" ממשיך האבודרהם ומבאר כרש"י: "ברוך אתה ה' יוצר האדם". ברכה זו נתקנה כנגד יצירת אדם הראשון עד שלא ניטלה ממנו הצלע. ואח"כ מברך: "אשר יצר את האדם בצלמו" כנגד יצירת אדם וחוה, שאף יצירת האדם לא נגמרה אלא לאחר שנגמרה יצירת חוה, שהרי כשנלקחה ממנו הצלע נשתנית בריאתו ממה שהיתה קודם לכן[15].
על פי הבנה זו, "כבודו של מקום" אליו מכוונת הברכה הראשונה איננו באספת העם או במעשה בראשית כהקדמה לשמחת אדם הראשון, אלא "כבודו של מקום" הוא ב"לשבת יצרה", בפריה ורביה, ושלוש הברכות הראשונות אכן מהוות חטיבה אחת.
את ברכת "שוש תשיש" ואת מקומה לפני הברכה על שמחת הזוג מבאר רבי דוד אבודרהם כרש"י, אולם הוא מוסיף טעם ומציין את הפסוקים בנביא שנוסח הברכה נסמך עליהם:
"שוש תשיש". ברכה זו נתקנה כנגד שמחת ירושלים העתידה שנמשלה לזווג חתן וכלה, שנאמר (ישעיה ס"ב ה): "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך".
"ותגל עקרה", על שם (ישעיה נ"ד א): "רני עקרה".
"בקבוץ בניה לתוכה", על שם (שם ס"ב ה): "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך", וכתיב (שם נ"ד א): "כי רבים בני שוממה".
ואמר: "בקבוץ בניה" על שם שכתוב ב"רני עקרה" (שם נ"ד ז): "וברחמים גדולים אקבצך".
"בשמחה", על שם (שם נ"ד א): "פצחי רנה וצהלי"...
גם בביאור הברכה האחרונה מציין רבי דוד אבודרהם את מקורה בנביא: "מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה וגו' פסוק הוא (ירמיהו ל"ג י-יא)”[16].
גם המהרש"א (חידושי אגדות כתובות שם) תולה את שלוש הברכות הראשונות באותו פסוק בספר ישעיהו, אולם מסביר אותן מעט אחרת, תוך דיוק בפסוקי התורה:
פירוש שבע ברכות: "שהכל ברא לכבודו" ו"יוצר" וכו'. נתקנה על דבר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". והוא לפי שיש בהויית האדם שינוי משאר בעלי חיים, שהאדם הוא נברא בגוף ונשמה, ועוד שהנקבה נעשית מאדם, ולא כן בשאר בעלי חיים. ועל כן נאמר בהויית האדם ג' לשונות אלו: בריאה, שנאמר (בראשית א' כז): "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים" וגו', והיא בריאת הנשמה. יצירה, שנאמר (שם ב' ז): "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", היא יצירת הגוף. עשיה, שנאמר (שם כב): "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח" וגו'.
ועל שם "לכבודי בראתיו", שהיא בריאת הנשמה, יסד ברכת "שהכל ברא לכבודו". ועל שם "יצרתיו", שהיא יצירת הגוף יסד ברכת "יוצר האדם". ועל שם "אף עשיתיו" יסד "והתקין לו ממנו בנין עדי עד", שהאדם נברא יחידי והנקבה נבראת ממנו לקיום העולם. וסיים גם בה: "יוצר האדם", שהיא ודאי גם כן נבראת ליצירת אדם לדורות.
גם על פי הבנה זו, שלוש הברכות הראשונות מהוות חטיבה אחת המלמדות על השתלשלות בריאת האדם כזכר ונקבה.
על ברכת "שמח תשמח רעים..." העיר המהרש"א: "נתיסדה על שמחת החתונה שעושין עתה בגלות, שאין שמחה לפני המקום ואסור לכל אדם למלא שחוק פיו, וגם בשמחת חתן וכלה אמר (ירמיהו ז' לד): "והשבתי וגו' מחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" וגו', שהם ארבע קולות. אף על פי כן אנו מבקשין ממנו יתעלה ב"ה, שבשביל שמחת החתן והכלה ישמח את רעים האהובים, שהם השושבינים, שישמחו החתן והכלה כמו ששמחת יצירך, שהיית שושבינו, כדאמרינן (עפ"י ברכות ס"א א): "'ויביאה אל האדם', שקלעה וקשטה והביאה אליו ומלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם". וסיים: "בא"י משמח חתן וכלה", כי שמחה אחרת ליכא בגלות ואסורה לכל אדם".
ועל ברכת "אשר ברא..." כתב המהרש"א: "נתיסדה על שמחת חתן וכלה שתהיה שלימה לעתיד בעת הגאולה וע"ש הכתובים בירמיה, כי בגלותן אמר: "והשבתי מערי יהודה וגו' קול ששון וגו' קול חתן" וגו', שהן ארבע קולות, ושוב בגאולה נאמר: "עוד ישמע במקום הזה וגו' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" וגו'...".
לאור דברי האבודרהם והמהרש"א מתבאר אפוא יותר ההגיון הפנימי שבתקנת שש הברכות הכלולות ב"ברכת חתנים" ובסדרן. הגיון שיסודו בהבנה שברכת "שהכל ברא לכבודו" נתקנה בהשראת הפסוק "כל הנקרא בשמי לכבודי...".
עם זאת, לפי שני הפירושים עדיין מדובר בהרכבה של נושאים שונים. כמו כן, פירושים אלו אינם מתייחסים כלל לתחילתו של פסוק זה: "כל הנקרא בשמי...". לכאורה, הם גם מתעלמים מהקשרו של הפסוק לפסקאות ממנו נלקח, פסקאות המשמשות גם כהפטרתה של פרשת בראשית (ישעיהו מ"ב ה-מ"ג י). נראה, שדוקא הבנתו של הפסוק בהקשרו בנביא (וכן זיקתו לפרשת בראשית) מלמדת על עומק משמעותן של ברכות אלו, כדלהלן.
♦
"כל הנקרא בשמי..."
אלו דברי הנביא בפסקה (ישעיהו מ"ג א-י) ממנה לקוח הפסוק המדובר: "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה... אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ. כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ... אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה".מובנם הפשוט של המלים: "כל הנקרא בשמי..." בהקשרם לפסוקים שלפניהם ושלאחריהם הוא ישראל כעם ששם ה' נקרא עליו, כפי שאכן ראב"ע ורד"ק בארו (שם): "כל ישראל נקרא עם ה'" (רד"ק), וענינם סיכום לנאמר בפסוקים הקודמים להם: "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי... בני... בנותי... – כל הנקרא בשמי". הנביא מבטיח את קבוץ הגלויות שלאחר החורבן, ומקור הבטחון בקבוץ זה הוא כלשון ראב"ע (שם): "'ולכבודי', להיות כבוד לשמי. 'בראתיו', זה העם. 'אף עשיתיו', הטעם ותקנתיו", וביתר הרחבה בלשון הרד"ק (שם): "ולכבודי בראתיו" - כמו שאמר (שם א): "בוראך יעקב ויוצרך ישראל", שהם מכירים ויודעים כי האל בראם וברא העולם והם עדים בזה. והנה הם נבראים לכבוד האל כי הם מודים בו ומודיעים שהשם ברא יצירת האדם מאין ליש...
רד"ק מרמז כנראה לפסוק המסכם את הפסקה, המלמד שמטרת יצירת ישראל כעם היא (שם י): "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה".
אם נחזור לברכות הנישואין, הרי הקשרו של הפסוק עליו מבוססת הברכה הראשונה (לפי הבנות אלו) אכן מבאר היטב את הרמז לקבוץ הגלויות שבברכת "שוש תשיש... בקבוץ בניה לתוכה..." בהמשך, שהרי קבוץ הגלויות הוא נושאה של פסקה זו בנביא, אולם הוא מנתק לכאורה את הקשר שבין ברכה ראשונה זו לבריאת האדם שבשתי ברכות "יוצר האדם" שאחריה. נראה, שקשר זה רמוז בפסוקה הראשון של הפסקה, כפי שהוא צוטט על ידי רד"ק: "ועתה כה אמר ה' בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל...", ומכאן, לאור נבואת ישעיהו, לביאור מחודש של כל סדר הברכות.
לשון הבריאה שבפסוק זה מהדהד את הפסוק הראשון בפסקאות שנבחרו להפטרת פרשת בראשית מספר פסוקים קודם לו (שם מ"ב ה): "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ".
בורא השמים ורוקע הארץ הוא הוא שברא ויצר את ישראל כעם. כך פותחת הנבואה. המשכה מלמד אפוא, שישראל נברא כעם למען ישמש כעדות על קיומו וגבורתו של ה' בורא עולם ומלואו. זיקה זו שבין בריאת העולם לבין בחירתו-בריאתו של עם ישראל מבארת היטב את בחירתה של נבואה זו כהפטרה לפרשה הראשונה בספר בראשית בה כלול גם תיאור בריאת האדם. אין זה רק בגלל פתיחתה: "כה אמר האל ה' בורא השמים...", אלא כמענה לשאלה שרש"י הציב בפתיחת פירושו לספר בראשית: "ומה טעם פתח בבראשית?". תשובתה של ההפטרה היא: ספר בראשית מלמד כיצד ברא ה' אלקים את האדם בצלמו כנזר הבריאה, אך הוא וצאצאיו הידרדרו וחטאו שוב ושוב עד אשר נבחר אברהם, וזרעו נברא כעם שיעיד בפני עולם ומלואו על ה' אלקיו בוראו: "אתם עדי ועבדי אשר בחרתי...", בעוד שהגויים סביבו אינם מסוגלים לעדות זו (שם ט): "כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאמים מי בהם יגיד זאת וראשנות ישמיענו יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת". זה אפוא לימודה של נבואת ישעיהו, וזו משמעות המלים: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו... אתם עדי ועבדי אשר בחרתי..." – בריאת ישראל כעם מהוה המשך למעשה בראשית במטרה להביא את העולם ליעודו.
לאור הבנה זו, רצף ברכות הנישואין מקבל משמעות מחודשת והוא מתבאר כמהלך אחוד ועקבי מתחילת הבריאה ועד אחרית הימים, כדלהלן:
"שהכל ברא לכבודו" – ל"כבודו של מקום, שאין כבוד הבורא נודע אלא ע"י בריאותיו", כלשון האבודרהם, ופסגתם של בריאותיו הוא האדם. תחילה הוא נברא יחידי – "יוצר האדם", ולאחר מכן כזוג, וכך "התקין לו ממנו בנין עדי עד". האדם נברא בצלם אלקים, על כן אז בגן עדן הוא היה "הנקרא בשמי".
אולם האדם חטא וגורש מגן עדן, וכן צאצאיו חטאו ונמחו מעל פני האדמה, או נפוצו על פני כל הארץ. מנגד, אברהם וזרעו נבחרו להיות "עדי ה'". ברבות הימים גם הם חטאו וגם עליהם נגזרה גלות. עתה בגלות, כהדגשת המהרש"א שצוטט לעיל, ובימינו שהבית עדיין חרב, הננו לא רק מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, אלא מבקשים על קבוץ הגלויות כהבטחת נבואות ישעיהו: "רני עקרה לא ילדה", ו"ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך", כפי שציין רבי דוד אבודרהם. הן משום שעצם קבוץ הגלויות מעיד על כבוד ה' ("וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפֹצֹתֶם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים", יחזקאל כ' מא), ובעיקר כי רק לאחר קבוץ הגלויות על אדמת ארצנו יכולים אנו לקיים את יעודנו במלואו כ"אתם עדי".
יש להעיר, שפסוק אחרון זה ("ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך") נלקח מהפסקאות שנבחרו להפטרת פרשת נצבים, היא פרשת הברית שבין ה' לבין ישראל על סף הכניסה לארץ, הברית בה גם חזרו ישראל והפכו ערבים זה לזה, ובה בין היתר מובטח לישראל על קבוץ גלויותיהם (דברים ל' ג-ט): "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ... וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ".
לשון ששון בזכר האבות ובהבטחת הבנים בתורה, לשון ששון בחזון הנביא, ולשון ששון בברכה המבקשת על קבוץ הגלויות.
מעתה ניתן להבין את הזיקה העמוקה שבין ברכת "שוש תשיש ותגל העקרה..." על קבוץ הגלויות לבין "שמח תשמח רעים האהובים" על שמחת החתן והכלה. בקשתנו על שמחת החתן והכלה היא על חוליה נוספת במהלך תולדות עם עולם לקראת קבוץ הגלויות, שהרי אף שלכאורה לא ראוי לשמוח בימינו, כדברי המהרש"א, הרי המשך הדורות הוא התנאי המבטיח את קבוץ הגלויות, את חזרתנו להיות עם "הנקרא בשמי" באופן מלא בערי יהודה ובחוצות ירושלים.
ומכאן החתימה בברכת שבח ותפילה המאחדת בין שמחת החתן והכלה שלפנינו, או לאורך כל הדורות, לבין הבקשה על שמחתם "בערי יהודה ובחוצות ירושלים". אין שני נושאים לפנינו, אלא בקשה אחת, שהזוג שלפנינו יקים בית שיהיה חלק מתהליך קבוץ הגלויות וחזרת השמחה לערי יהודה וחוצות ירושלים, וכפי שסכם בתמציתיות רבה בספר בית יעקב (לבעל נתיבות המשפט) על מסכת כתובות (שם): "בגמ' "שהכל ברא לכבודו"... ואמרו חכז"ל (אבות ו' יא): כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו, דכתיב בקרא: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וגו'. הרי כל אשר ברא בעולם הזה לא ברא אלא לכבודו. ואין בכל הברואים מי שיכיר בכבודו רק האדם והן ישראל, כדכתיב: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"... ובהיות כי לא ניכר כבוד הש"י רק בהיות ירושלים על תלה, דבחורבנה כבודו מחולל, לזאת מבקשין על בנין ירושלים למען יוגדל כבוד השם ויושלם כוונת הבריאה שיהיה כבוד להשם".
ועדיין יש להבין לפי הבנה זו של סדר הברכות מה מקום יש להזכיר את שמחת אדם וחוה בגן עדן מקדם בסדר זה. אפשר להבין זאת בדרכו של רש"י, שגם בברכת "שמח תשמח" יש שבח לה' זכר לחסדיו כשושבין להם. ואולי, ענינה להדגיש לבני הזוג, שאף שלכאורה הם רק חוליה קטנה במהלך הסטורי ענק, הרי אין זה צריך לפגוע בייחודם כזוג בפני עצמו, כדוגמת אדם וחוה, שהיו יחידים בעולמם בגן העדן (ולזה אולי כוון המאירי). יתכן גם, שזכרון השמחה בגן עדן מלמד שרק החטא הוא שגרם לגירושם ממנו, וניתן לחזור לחיים שמחים נטולי חטא גם בעולמנו אנו. כדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות הראיה א' אגרת קלד), ובלשון הבית יעקב (שם): "ובהיות שעיקר כוונת הבריאה היה שיהיה האדם ואשתו בגופות מזוככים כאשר היו בראשונה, כמו שאמרו (תנחומא אחרי מות ג'): "תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה", לזה מבקשים שישמח רעים ואהובים כאשר היו בגן עדן בלא זוהמא, דבזה נשלם כוונת הבריאה".
♦
"לכבודו..."
האבודרהם והמהרש"א בססו את פירושם לברכות הנישואין על הבנת הפסוק מנבואת ישעיהו בדרכם של הראב"ע והרד"ק. אולם פירוש זה איננו בלעדי. לפסוק זה משמעות מרכזית בתורת הקבלה, ומפרשים שונים לאורך הדורות פרשוהו באופנים שונים[17]. יתרה מזאת, פירושם של הראב"ע והרד"ק מעט דחוק, שהרי לדבריהם יש להוסיף לפסוק מלים, שהרי לדבריהם "לכבודי" משמעו "לעדות על כבודי".פירוש מפתיע, שנמנע מתוספת זו ומכוון לפשוטו של מקרא, ומכאן למשמעות מחודשת של ברכות הנישואין, מצאנו בדברי בעל דגל מחנה אפרים (דברים פרשת כי תצא): "דהנה כל העולם כולו לא נברא אלא לכבודו (יומא ל"ח א), וכבוד היינו השראת השכינה שיש בישראל, בשביל זה נברא העולם. וזהו ביאור הפסוק (ישעיה מ"ג ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ורומז כאן כל הארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, להורות על התפשטות השראת השכינה מאין סוף עד אין תכלית, וזהו תכלית כל הבריאה…".
אכן, בכל מקום בו "כבוד ה'" מוזכר בתורה משמעותו גילוי שכינה.
לאור הבנה זו מקבלת נבואתו של ישעיהו משמעות מחודשת – היעוד של "אתם עדי" יתקיים על ידי השראת שכינה בקרב ישראל כעם, וזה יתכן רק לאחר קבוץ הגלויות. כך עולה מדברי ריש לקיש (יומא ט' ב), ובצורה מפורשת מדברי הפסיקתא רבתי (פסקא לה): "שבשעה שנבנה הבית האחרון לא שרתה [בו] שכינה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: אם עולים ישראל כולם תשרה שכינה ואם לאו לא ישתמשו אלא בבת קול…".
מעתה גם ברכות הנישואין מקבלות משמעות מחודשת:
"שהכל ברא לכבודו" משמעו לשם השראת שכינתו. על כן נברא האדם, "יוצר האדם". ומשום ש"בצלם אלהים ברא אותו", הוא אכן זכה לגילוי שכינה, כדברי המדרש (תנחומא נשא כ"ד): "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים... מנין? שנאמר (בראשית ג' ח): וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום".
אולם האדם חטא. אמנם הבורא "התקין לו ממנו בנין עדי עד" שיתקנו מעשיו, אולם גם צאצאיו לאחריו חטאו דור אחר דור, וכתוצאה הלכה השכינה והסתלקה מעולמנו התחתון שלב אחר שלב (שם): "קרא את אדם וצוהו ואמר לו (בראשית ב' טז-יז): "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", ועבר על ציוויו... מיד סילק הקדוש ברוך הוא שכינתו לרקיע... עמד קין והרג את הבל, מיד סילק שכינתו מרקיע הראשון לרקיע השני…".
המדרש שם ממשיך ומלמד, שהמשך מעשי האנושות גרמו להמשך סילוקה של השכינה שלב אחר שלב עד לבחירתו של אברהם ומעשיו הטובים, שהביאו להיפוך המגמה והקב"ה החל להוריד את שכינתו שלב אחרי שלב עד לחנוכת המשכן, "ששקול כנגד בריאת העולם..." (תנחומא פקודי ב' באריכות)[18]. בהמשך, גם בני ישראל חטאו, ועל כן בית מקדשם חרב והם יצאו לגלות. עתה, במעמד הקמתו של בית חדש בישראל עומדים אנו ומבקשים, שכשם שבעבר זכו אדם וחוה בגן עדן מקדם לגילוי שכינה כך תחזור השכינה ותשרה בישראל עם קבוץ הגלויות ("שוש תשיש..."), ושהזוג העומד לפנינו יזכה לטול חלק במהלך זה בשמחה ("שמח תשמח...") על ידי יצירת חוליה חדשה בשרשרת הדורות לקראת שמחת הכלל בהגשמת יעודנו ("אשר ברא...").
שש ברכות הנישואין מהוות אפוא חטיבה עקבית אחת, "ברכת חתנים", הכורכת את שמחת החתן והכלה תחת חופתם ובימי משתיהם למהלך תולדות עולם ועם עולם מבריאת האדם אל עבר הגשמת יעודה של הבריאה ויעודו של עם ישראל בה, להשראת שכינה בקרבו, עדות לכל באי עולם על בורא העולם ומנהיגו. "שהכל ברא לכבודו... משמח חתן עם הכלה".
קדושה, משמעות ואחריות, שמחה וענוה
מתברר אם כן, שברכות הנישואין הנאמרות בעשרה אכן מקדשות את מעמד הנישואין, הן מבארות אותו ויוצקות בו את משמעותו האישית והלאומית. דוקא בימים בהם מצווים הכל לשמח את הזוג הנישא, בימים בהם הכל סובב סביבו, וזכרון גן העדן בברכת "שמח תשמח" יחד עם הד הקדומים שבברכות "יוצר האדם" מעניקים לזוג העצמה גדולה, מקדימה ברכת "שהכל ברא לכבודו" לברכות אלו ומלמדת על מהות מצות הנישואין, על הענוה גדולה הנדרשת מבני הזוג בהבנת מצותם ועל חשיבות זווגם בפני ה'. לאחריהן, ברכת "שוש תשיש" מחברת אותם למהלך הגשמת ייעודו של ישראל כעם בהשראת שכינה בקרבו כעדות לכל באי עולם. חתימתה של חטיבת הברכות היא בשבח לה' על שמחת הזווג ובקשה להופעתה של שמחה זו באומה בכללה.שמחה גדולה יש בברכות אלו, תקוה גדולה, אחריות גדולה, ובקשה נסתרת, שהשכינה תשרה גם במעונם של בני הזוג שזכו להתברך בהן.
♦ ♦ ♦
שיטת הגאונים שחליפין מטעם שטר או כסף ואיך מועיל במטלטלין♦ האם מותר לחבול בעצמו עבור רווח ממוני