בס"ד, פעיה"ק ירושת"ו, כ"ט שבט תשפ"ו
שלמא רבא מן שמיא, לחד מחכימיא, הרה"ג החשוב חובר חיבורים מוה"ר מתתי' גבאי שליט"א בפעיה"ק, בעמ"ח שו"ת בית מתתיהו.
א.
מכתבו בד"ת להלכה הגיעני, בו נסתפק באשה שבעלה שוחט בחו"ל ולא יהיה בביתו כשלשה חדשים. והיא רוצה לטבול כדי להיות טהורה, אף שבודאי בעלה לא יחזור. האם תברך על הטבילה. ודעתו היא שזה תלוי במה שנחלקו בשוחט בהמה כשלא יאכל ממנה, אם מברך על השחיטה. דדעת בעל גנת ורדים בספרו גן המלך (אות נ"ה) שאם אינו רוצה לאכול ממנה אין טעון שחיטה ואין מברך, ולעומת זאת דעת שו"ת הריב"ש (סי' שצ"ח) דאע"פ שאין דעתו לאכול ממנה, מברך על השחיטה. וכן הפרמ"ג ביו"ד (סי' י"ט שפתי דעת סק"ב) כתב דהשוחט לרפואה או לכלבים יברך אם ירצה. וכן בספר זבחי צדק (סי' כ"ח ס"ק פ"ב) כתב שאם אם שוחט וא"צ רק לדם חייב לכסות ולברך על השחיטה. ושניהם כתבו הטעם לחיוב משום דאי בעי אכיל מינה, עכת"ד. ויש להוסיף עוד מ"ש במחזיק ברכה (סי' י"ט אות א') בשם הפר"ח דאף בשוחט ואין בדעתו לאכול מזה מברך, דהא חזי ליה, והובא בהערות לגן המלך הנדמ"ח.
♦
ב.
ולענ"ד השווה נידונים אשר הם שונים. דהא אותן המחייבים בשחיטה לברך כתבו להדיא הטעם משום שאם ירצה יוכל לאכול מהבהמה או העוף, ובדעתו הדבר תלוי. משא"כ בנידון דידן, באשה שבעלה בודאי לא יחזור עד ג' חדשים והטבילה לא תועיל לה כלום, כי מחזקינן שאורח בזמנו בא ושוב יחזור וסתה כהרגלה כל ל' יום פחות או יותר. הרי אין זה תלוי בה כלל אלא בבעלה, ואיך נוכל ללמוד את נידוננו מדבריהם. אדרבה, מתוך מה שהטעימו הטעם שמא ירצה אח"כ לאכול מהשחיטה שהיתה כשרה כדין, משמע להיפך, דבלאו טעם זה לא יברך על השחיטה.
♦
ג.
ויתכן דסברת מע"כ היא דאין נפק"מ בין שם בשחיטה, שהוא תלוי בדעת עצמו וברצונו יחליט לבסוף לאכול, לבין נידוננו - דאף שאין תלוי בה, מ"מ נימא ג"כ אולי הבעל יימלך בעצמו ויחזור תוך הזמן שקבע לחזרתו. אך בודאי חילוק גדול יש ביניהם, דכל עוד שהבעל לא הודיע לה על שינוי מצב המציאות, שיחזור לפני ג' חדשים, ואין הדבר תלוי כלל בה, הרי החלטתו שרירה וקיימת ונצרך להתהוות מציאות מצב חדש, מנלן למילף זו מזו.
♦
ד.
שוב כתב לדון שתברך על הטבילה, מכח דברי הגר"ש קלוגר בספרו שו"ת טוב טעם ודעת (מהד"ק סי' רצ"ז) שברכת הטבילה אינה ברכת המצוות ולכן א"צ שתהא הברכה עובר לעשייתן, אלא ברכת השבח על עצם זה שנטהרת מטומאתה. ועפ"י דבריו י"ל שאף שודאי הבעל לא יחזור לביתו, מ"מ תברך על הטבילה כיון שנטהרת, אלו דבריו.
ולענ"ד אין זה נכון, דהטוטו"ד שם כתב דבריו לסתור מ"ש רב אחד שחידש שאשה הטובלת להיטהר לבעלה מחמת כתם או מחמת ספק שעפ"י ההלכה מטמאים אותה מספק, שלא תברך על הטבילה, כיון שכל חיוב טבילתה הוא מספק ועל ספק אין מברכים. ע"ז כתב כמה צדדים לסתור זאת, ולבסוף כתב עוד טעם, דנהי שיסוד הטבילה היא מכח ספק, מ"מ כיון שבלא הטבילה אינה נטהרת לבעלה, שפיר שייך לברך על הטבילה, שעי"ז נטהרת לבעלה. אך כל זה כתב רק כשנטהרת להיטהר להזדקק לבעלה, ומה שייך זה לענייננו, כשלפי מצב הקיים לא תוכל להזדקק לבעלה אף אם תרצה, כי לא בדעתה וברצונה תלוי הדבר. הא על זה גופא אנו דנין, שהטהרה הזאת לא תועיל לה כלום.
♦
ה.
וכבר הביא בעצמו בשם פתחא זוטא (סי' קצ"ז ס"ב) בשם הגהת החת"ס שאם בעלה אינו בעיר, בזה"ז שבלא"ה אין הטבילה בזמנה, אין הטבילה מצוה והוי ברכה לבטלה. אלא שכתב עוד שבשו"ת קנאת סופרים להגר"ש קלוגר בהשמטות לשיירי טהרה (סימן ס"ד) כתב שאם טובלת ומכוונת לשם טבילת נדה, ודאי תברך אף שאין לה בעל. דאף דטבילה בזמנה לאו מצוה, היינו דל"ה מצוה חיובית, מ"מ אם טובלת מצוה קעבדא. וכתב די"ל שהגר"ש קלוגר לשיטתו אזיל בטוטו"ד הנזכר דברכת הטבילה היא ברכת השבח, וי"ל שתברך על עצם הסרת הטומאה אף שאין בעל עכ"ד.
♦
ו.
וזה תימא, שהרי הנידון בקנאת סופרים שם הוא במי שאסרו לו הרופאים להזדקק לאשתו מחמת סכנת גופו, אם מותרת, או אפילו חייבת, לטבול בשביל שאר קריבות, ואם תברך. א"כ הרי הטבילה אז היא לתועלת גדולה עבורם, שבכך תטהר לבעלה בשאר קריבות. ולטבילה כזו כדי להיטהר לבעלה אין הבדל אם הברכה היא ברכת השבח או ברכת המצוה. ומה זה ענין לאשה שבעלה לא יחזור עד ג' חדשים.
♦
ז.
ופשוט שאין ללמוד היתר לברך על טבילה כשבעלה אינו בביתו, ממ"ש בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סוס"י קפ"ז) על מ"ש השואל ששמע דנוהגות נשים שטבלו ולא באו בעליהן תוך ג' ימים, חוזרים וטובלים אח"כ פעם שניה, וכתב ע"ז המהר"ם שיק שלא ראה ולא שמע מנהג זה ולא טעמו, ואפי"ה אמרו חכז"ל הנח לישראל וכו'. ופשוט דטבילה זו אינה לצורך טבילת טהרה, אלא טבילה להוספת קדושה כעין המובא בפגעה כלב או שאר דבר טמא דהטבילה לקדושה. ה"נ כן, דאם לא בא הבעל חוששת לשום הרהור רע וטובלת מחדש עיי"ש. דמה שטבלו הנשים, ומסתבר גם בברכה, אף שבעלן לא בא לביתם אלא אחר ג' ימים, שם ודאי הועילה הטבילה להיטהר לבעלה שיבוא אחר ג' ימים, אבל לא מיירי כשתצטרך בבירור להמתין ג' חדשים, שאז חזקתו שלא תועיל הטבילה מאומה. וגם שמא שם לא היה ודאי שלא יבוא אלא ספק, ואין להאריך בדבר פשוט כזה.
בברכה וביקרא דאורייתא,
גבריאל חיים צבי נויפלד
♦ ♦ ♦