ולכאורה יש לומר דלאו דווקא לענין בהמה ושאר מאכלים הדברים אמורים, אלא על כל שאלה בענין הלכה בכל חלקי התורה, הכל נכלל בגדר בהמה שהורה בה חכם.
אמנם נראה שאין מכאן ראיה לזה, לפי מה שכתבו תוס' 'דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור', כלשון תוספות גיטין דף ז' ע"א בשם ר"ת. וכ"כ תוס' חולין דף ה עמוד ב' בשם ר"י. ובמהריק"ש ריש יורה דעה הביא את דבריהם וכתב "ונראה לי הטעם מפני שהגוף מתהווה ממהות המאכל, ואיך יהיה גוף הצדיק חתיכא דאיסורא", עכ"ל, ציין לדבריו רע"א בגליון הש"ס בגיטין שם.
ודברי תוספות נאמרו על הגמרא "השתא בהמתן של צדיקים הקדוש ברוך הוא לא מביא תקלה, צדקים עצמן לא כל שכן". והכריחו בראיות ששייך זה רק לענין מאכלים. ולפי טעם זה יש לחלק שדווקא בענין אכילה צריך להחמיר.
♦
רק גבי איסורי מאכל שייך לומר שיש להחמיר מדין בהמה שהורה בה חכם, ובטעמם הדבר שכל כך חמור מאכלות אסורות
והן אמת שגם בשאר עניינים יש לאדם ליישר אורחותיו, עיין רמב"ן תחילת פרשת קדושים מה שביאר שם לענין שאר מעשים שצריך לקדש עצמו, ודבריו ידועים. ועיין של"ה הקדוש, שהרחיב בדברי רמב"ן אלו וסובר שזה חובה למי שיכול לפי העת והשעה ומידותיו. אמנם יש שחלקו עליו שאין זו חובה גמורה אלא חסידות, ויש בזה מצוה מן התורה אם מחמיר. ונתבארה היטב סוגיא זו בספר הדר מצוה פרק ד'. וע"ע בזה בספר למען שמו באהבה עמ' קנ"ג, אבל מדברי הגמרא 'שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם', נראה שאין ללמוד שיש להחמיר רק בענין אכילה, וכטעם הנ"ל, שגנאי הוא לצדיק שגופו יהיה ניזון מאיסור.וכן הרחיב המסילת ישרים בפרטי הנקיות, וכתב שחומרת מאכלות האסורות מטעם הנ"ל שנעשים גופו של אדם. ועוד הוסיף טעם משום שמסלקים ממנו חכמה בינה ודעת. וזה לשונו "כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא מה שאמרו בש"ס גם כן ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו וכו' מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסור המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי." עכ"ל.
ובעיון יעקב על עין יעקב יומא דף ל"ט עמוד א' על דברי הגמרא עבירה מטמטם לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', כתב עיון יעקב שאף כי כל עבירה מטמטת לבו של אדם, מכל מקום כתבה התורה הקדושה לפסוק זה בענין שרצים "כיון שנכנס לתוך גופו", ויש לבאר דבריו כדרך הנ"ל.
עוד יש להוסיף, שכמו שמצינו בגמרא ראש השנה דף י"ז שמצוות שבגופו חמיר טפי, והחמירו מאוד על מי שלא זהיר במצוות שבגופו. וכתבו המפרשים הטעם כיון שנעשים הם על גוף האדם, יש בהם חומרה טפי. אם כן ק"ו בן בנו של ק"ו מאכל שנעשה חלק בגופו של אדם שנעשה חמור טפי, בנוסף לכך שמתהווה גופו מדבר איסור, והיוצא מהטמא טמא, וגם מסלק ממנו רוח הקדושה וחכמה בינה ודעת.
יש עוד מקום לבאר, דברי רבותינו הנזכרים לעיל, שגנאי הוא לצדיק שיהיה גופו ניזןן מאיסור, על פי מה שכתוב בתיקונים [תיקון ע', קלב, א] הביאו בספר הקדוש ראשית חכמה שער היראה פ"ט אות ה', שכל אדם שחוטא באיבר מסוים מסלק משם השראת השכינה על אותו איבר. וזה לשונו "זכאה מאן דשריא ליה בכל איבר ואיבר דילה, למעבד אתר לשריא תמן, ולאמלכא ליה בכל איבר ואיבר, דלא יהא איבר פנוי מיניה, דאם חסר חד דלא שריה עליה וכו"' עכ"ל. ושם אות א' בשם התיקונים שם עמ' ק"ל "ובכל איבר ואיבר, דאיהו נרא (נר) דכל פקודא, בעי בר נש לאמלכא לקודשא בריך הוא, ולתקנא ליה אתר דכיא ונקיא לשריא ליה תמן" עכ"ל. ואם כן יש לומר שהנה מאכלות אסורות חמורים הן משאר עבירה, כי כל עבירה פוגמת באיבר פרטי, מה שאין כן במאכלות אסורות שהאוכל נעשה דם, ומתפשט הוא בכל אבריו של האדם. ונמצאת מסולקת השכינה מכל אבריו, וכל שכן שהדם הוא הנפש, ואם כן מסלק ביותר השכינה ממנו.
ועל פי מה שבארו דברי הזוהר יאירו דברי רבינו האור החיים הקדוש פרשת שמיני [י"א, מ"ה] כתב בענין המאכלות אסורות. וזה לשונו "אין הקדוש ברוך הוא כביכול יכול 'לייחד שמו ולהשרות שכינתו' אלא על המושלל ממין הרע ההוא, ולזה לא יחד שמו עליהם עד שהוציאם מארץ מצרים, ואם לא ישמרו עצמם מהתיעוב הנה הנם חוזרין להיות כמות שהיו קודם עלותם ממצרים, ויהיו משוללים מבחינה זו" עכ"ל. ועוד שם (י"א, מ"ג) כתב "ואומרו ולא תטמאו בהם, אולי שיכוין לומר שצריכים ישראל להיזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה, כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש האדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם – במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם"' עכ"ל.
♦
איזה איסורי מאכל בכלל בהמה שהורה בה חכם
והנה פשט הגמרא גבי בהמה שהורה בה חכם הוא בענין האם בהמה זו נבילה שלא נשחטה כראוי או בדיני טריפה, וכנ"ל. ואם כן, ק"ו לענין ספק בשר טמא, כי בשר טמא יותר חמור, כדאיתא בגמרא חולין דף י"ז "בעי רבי זירא איברי בשר נחירא [שלא נשחטה הבהמה] שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, וכו' השתא דבר טמא אשתרי להו, בשר נחירא מבעי" עכ"ל. וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ן שכתב על הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". וזה לשונו "והנה השרצים משקצים הנפש, והטריפה אין בה שיקוץ אבל יש בשמירה ממנה קדושה". עכ"ל. ובגמרא חולין דף ז' ע"א מבואר שפטרו בית שאן ממעשרות, כי רבי מאיר אכל ירק בלא לעשר, ואף כי עשה כן לפי תומו, סמכו על כך שהקדוש ברוך הוא לא מביא תקלה לצדיקים, וא"כ גם לאכול בלא לעשר הוא בכלל דבר גנאי[1].אבל לאכול מאכל היתר בשעה שאסור לאכול, הוכיחו תוס' שם, שאין זה בכלל האמור. ונראה שהטעם הוא שכיון שהאיסור כאן הוא דבר חיצוני, אין זה בגדר דבר גנאי גדול. ולכן גם לענין בהמה שהורה בה חכם, וכן כל מיני דמיכל, נראה דלא שייך אם האיסור חיצוני כגון גזל, או חמץ שנמכר לגוי, בכל זה לא שייך לבוא מצד בהמה שהורה בה חכם.
יש עוד לבאר על דרך אפשר את דברי התוספות שגנאי הוא לצדיק שיהיה גופו ניזון מאיסור, ופירש מהרי"ק כיון שמתהווה הבשר שלו מאיסור. בהקדים דברי רז"ל שפרשו את הפסוק מעוות לא יוכל לתקון על מי שהביא ממזר לעולם. דהיינו שאף כי עושה תשובה סוף סוף כיון שיצר מציאות בעולם, שאי אפשר להשיבה, נשאר הדבר בגדר מעוות. ואם כן גם בנידון האוכל מאכלות אסורות כיון שנתהווה בשרו מאיסור, יצר מציאות בעולם. ולא מהני ליה לתקן אלא חטא שבין אדם למקום, אבל סוף סוף טמטום הנוצר מחמת שבשרו נתהווה מאיסור אי אפשר להשיב. ואפשר דמהני ליה אם יעסוק בתורה ומצוות בטורח, שעל ידי כן מקדש את החומר, ומעדן אותו, או על ידי ייסורין, שגם משבר את החומר, ובכך מקדש אבריו וגידיו, וצ"ע.
♦
לדעת רש"י שייך בהמה שהורה בה חכם, דווקא אם יש חשש שמא טועה
ובגמרא חולין דף מ"ד נחלקו אמוראים אליבא דרב גבי 'פסוקת הגרגרת' (בהמה שנפסק רוב הגרגת טריפה) האם נטרפת ברוב עוביה (רוב עובי הקנה) או ברוב חללה (רוב חלל הקנה, וזה צד קולא, שעד שלא נפסק רוב החלל אינה טריפה). ואיתא שם שהורה רבה בר בר חנה לקולא, ואכל מבהמה זו. והקשו עליו היכי אכל, והא אמר יחזקאל שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ואם כן כיון שיש מחלוקת לא גרע, ותרצו "הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך". וכתב רש"י "דתליא בסברא - איכא לספוקי דילמא לא הוי סברא מעליא וכו' מילתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מדמי חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרה ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיה למוריקא (כל אלו מראות בריאה שלפעמים מטריפים הבהמה), דאיכא מיניהו כשרות ואיכא מנייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהם". עכ"ל.ומבואר בדברי רש"י 'דילמא לא הוי סברא מעליותא' דלפעמים שאדם טועה, ולכאורה זה שייך בכל דבר ולאו דווקא ענין אכילה. מיהו עדיין יש לומר שדוקא במיני דמיכל אמרינן הכי, כי לא מצינו יותר מזה בגמרא.
♦
דעת הגהות אשר"י והמאירי שכל שהיה שצריך לחפש היתר בהוראה זו, שייך דין בהמה שהורה בה חכם
ובהגהות אשרי שם נראה שלא פירש כטעם רש"י, שכתב "בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה, ודוקא שהורה בה מכח סברא אבל אי גמיר גמרא יאכל". עכ"ל.והנה כתב שיש להחמיר בכל דין שיוצא מסברא, ולפירושו סברא אינו רק בדבר ששייך בדימוי ושמא טועה הוא, כפירש"י, אלא כל דבר שצריך פסיקה של חכם כי יש כאן שאלה, והיה צריך למצוא היתר, נכלל בגדר בהמה שהורה בה חכם. כן ראיתי שכתב בתשובות בנין אב (ח"ב סי' ל"ח) למרן הראשון לציון הגאון בקשי דורון זצ"ל, שדעת הגהות אשר"י אינה כדעת רש"י, וכתב זה מסברא דנפשיה שהטעם הוא משום שהיה צריך לחפש היתר.
ובס"ד מצאתי ראיה לדבריו של הבנין אב שכדרך שביאר את דברי ההגהות אשר"י, כן כתב המאירי בהדיא, וזה לשונו "ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו, ואם הורה בה להיתר מותר אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה, ולא עוד אלא שמידת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה. ושלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ור"ל הזרוע לחיים והקיבה כמו שיתבאר עניינם במסכת זו, ומכל מקום דבר הנודע מן הקבלה אע"פ שאין זכר לדבר מותר ואין להימנע מאכילתה מצד שהוזקק לשאלת חכם". עכ"ל.
הרי שהמאירי לומד שהחומרא בזה שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם אין הטעם שמא יש טעות בהוראה, כדפרש"י, אלא מטעם שהוזקקו לחפש היתר, ולכן מהראוי שלא להזדקק להיתר זה מי שהוא ת"ח.
♦
מדוע יש להחמיר שלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה
ועוד משמיע לנו המאירי ז"ל דבר חדש, שיש לת"ח שלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ואף כי פסקו בגמרא חולין דף קל"ב עמוד ב' בהדיא להיתר, מכל מקום יש לת"ח להחמיר בזה[2].וצריך לומר שהחילוק בין בהמה שלא הורמו מתנותיה, שראוי שלא לאכול אף כי זה היתר גמור, למה שכתב שאם דבר שנודע שמותר הוא מהקבלה, שבזה לא צריך ת"ח להחמיר, שגבי בהמה שלא הורמו מתנותיה לא הטריחו את האדם קודם להרים את המתנות, ורק אח"כ לאכול את הבשר, אבל וודאי שכך עדיף טפי לכו"ע לקיים את המצוות כסדרן וקצת דומה הוא לטבל. או משום מה דאיתא בגמרא כתובות דף ס"א ע"א ונפסק בשו"ע או"ח סי' קס"ט שיש להקדים את מאכל השמש, אף כי מהדין לא צריך, כן כאן יש להקדים ליתן לכהן. ובמאירי בבא קמא דף פ"ו עמוד ב' כתב "ובמדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועשוה נקרא הדיוט, ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו, ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת הלב, וכיוצא בזה ועושה ממנו על עצמו מצוה" עכ"ל. ולכן אין זה דומה למה שהייתה קבלה לרבה בר בר חנה שבהמה נטרפת רק אם נפסק רוב חללה, ודבר זה היה ברור לו, ומותר גמור הוא בלא שום צד קולא, כי לא דברה על זה התורה, ואין מקום להחמיר בזה, מה שאין כן מתנות כהונה לבהמה.
♦
האחרונים הסוברים שיש מקום להחמיר בדבר שבטל בס' וכדומה אף כי הוא היתר גמור יש ראיה לדבריהם מדברי הגמרא אליבא דהגהות אשר"י והמאירי
ופתחי תשובה יו"ד סימן קט"ז ס"ק י' כתב וזה לשונו "בגליון יו"ד של אא"ז הרב ז"ל מצאתי כתוב, וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ס', ומכל כהאי גוונא, ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא, עכ"ל, או"ה סוף כלל נ"ז, וצ"ל דאף שכתב הרמ"א ולא נמצא הדין בפרוש וכו' לא יאכל ממנה, אם כן משמע דהא בכלי שני או ביש ס' דנמצא בפירוש אין להחמיר, היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר אבל מ"מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא, וכו' שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע"ו דין ב' שכתב בשם תורת האדם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בס' או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות, ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש או"ה סוף כלל נ"ז עכ"ד" עכ"ל, וע"ע ש"ך סימן פ"ט ס"ק י"ז.וכתב הבנין אב, שלפי הגהות אשר"י מצינו סמך לדברי האו"ה. ונראה לכאורה שעדיין יש לחלק, שכיון שבטל הוא נהפך להיתר, לדברי הרא"ש בחולין (פג"ה סי' ל"ז) שסובר שחד בתרי בטיל, והופך להיתר. ודומה הדבר למה שכתב המאירי שאם יש קבלה שמותר הדבר אין זה בגדר בהמה שהורה בה חכם. ולכן מתיר הרא"ש לאכול את שלושת החתיכות במעמד אחד, וכמו שכתב הרא"ש "חד בתרי הוא דבטיל ברוב, לאו משום ספיקא מותר, אלא דגזירת הכתוב הוא הילכך מותר לאוכלן כולן כאחד וכו', ואם בשל שלושתן כאחד או שבשלן עם חתיכות אחרות הכל מותר וכו', ואחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב, נהפך האיסור להיות כולו מותר, ויכול לאכול אפילו בבת אחת שוב לא יתכן לומר שתאסור פליטתו", עכ"ל. ומזה יש ללמוד גם כן לשאר ביטול ברוב, כגון ביטול בס', שמותר הוא מדין רוב, ואין בו טעם, וגזירת הכתוב הוא.
אלא שדעת הרשב"א היא שאין לאכול ג' החתיכות כאחד, ואם כן הוא לא סובר שנהפך להיתר, אלא שתולין את הדבר ברוב, וכן פסק מרן סימן ק"ט סעיף א' כדעת הרשב"א.
ומעתה צדקו דברי הבנין אב, שיש מקום להחמיר, בזה כי רז"ל לא הורו לזה מדין גזירת הכתוב, אלא מדין הספיקות הוא שהקלו. ואין זה דומה למה שכתב המאירי, שאם יש לו קבלה שמותר הוא, לא צריך להחמיר, אלא דומה למה שכתב שיש להחמיר שלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ואף כי הגמרא פסקה בהדיא להיתר. כן נראה לי, אמנם שמעתי מכמוה"ר חיים רבינוביץ שליט"א שיש לחלק גם אליבא דהרשב"א שרק ביבש ביבש שהחתיכה עומדת בנפרד, שייך לומר שלא נהפך להיתר, אבל לא בבטל בס', ששם כבר נהפך להיתר.
והמאירי ז"ל כתב שזה מן הראוי ולא חובה, מכל מקום יש ללמוד מדברי הגמרא שיש קושיא על חכם שלא נוהג כן, שהרי שם בגמרא הקשו על רבה בר בר חנה שאכל מבהמה שהורה בה חכם, ותירצו שאכל ממנה כיון שאין זה בגדר שהורה בה חכם, אלא דעל קבלתו סמך. ולכן אין מקום כלל להחמיר, כי אין זו טריפה ומותר גמור בלא ספק.
מיהו הן לדברי רש"י, והן לדברי הגהות אשר"י והמאירי, עדיין יש ללמוד מגמרא זו שצריך החכם להחמיר בספיקות מדינא דגמרא רק בענין אכילה, כי גנאי הוא, וכמו שכתבנו לעיל.
♦
בביאור רבה בבר חנה שאכל מהבהמה כיון דאגמריה סמך
בגמרא חולין שם תירצו דרבה בר בר חנה שהקל בפסוקת הגרגרת, ולא חשש כאן משום בהמה שהורה בה חכם, אף כי הייתה בדבר מחלוקת אם כשירה היא או טריפה, משום "דהני מילי [שיש להחמיר בבהמה שהורה בה חכם] מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך".ופרשי רש"י ד"ה דתליא בסברא "רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה, דפסוקת הגרגרת ברוב חללה" עכ"ל.
ומעתה מה שקיבל אדם מרבו אין מקום להחמיר, וטעמו של רש"י שכיון שכל מה שיש להחמיר הוא שמא הוא טועה בסברתו, כמו שכתב רש"'י שם, וכנ"ל, אם כן כלפי רבו אין לחוש שמא טועה הוא.
מיהו נראה שכל זה ביחס למה דאיתא שם בגמרא, שאם הבהמה כשירה ואינה טריפה אין שום ענין להחמיר, אבל בדבר שגם רבו, שמקל בדבר, מודה שכל המחמיר תבוא עליו ברכה, ועל דרך שכתב המאירי שאף כי מותר מדינא דגמרא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, אפילו הכי ת"ח לא יאכל ממנה, ומשום שוודאי הכי עדיף טפי, וכנזכר לעיל. שכן יש לדמות את הוראת רבו להיתר לדבר שנאמר בהדיא בגמרא לקולא.
♦
מאכלים אסורים מטמטמים את הלב, ואפילו דברים שמותרים מעיקר הדין
והנה לעיל כתבנו שיש לחכם להיזהר מלאכול מבהמה שהורה בה חכם. וראינו שני טעמים - האחד הוא משום שגנאי הוא שמתהווה גופו של צדיק מאיסור, ועוד הוסיף על זה המסילת ישרים, שהמאכלים האסורים מסלקים מהאדם את רוח הקדושה, והחכמה בינה ודעת שלו, וראה עוד לעיל.והנה מצינו עוד שאפילו מאכלים שהן מותרים לגמרי, גם הם גורמים לטמטום הלב, או לשכחה. ביו"ד סימן פ"א סעיף ז' כתב הרמ"א "חלב נכרית כחלב ישראלית, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הנכרית אם אפשר בישראלית, דחלב נכרית מטמטם את הלב, ומוליד לו טבע רע, וכן לא תאכל המינקת ישראלית דברים האסורים, וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו" עכ"ל. וכתב הט"ז "וכן לא תאכל המינקת - נראה לי לפרש דזה מיירי אפילו אם יש לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור מפני פיקוח הנפש, מכל מקום לא תניק את התינוק", עכ"ל. וכתב הש"ך שם לפרש "שאף כי הקטן אין אביו מצווה להפרישו באיסורין דרבנן כדאיתא באו"ח סימן תמ"ג, היינו מדינא אבל מכל מקום יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו, שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע". עכ"ל. והגר"א ס"ק ל"ג ציין לדברי תוס' חגיגה דף ט"ו בשם הירושלמי, שאחר יצא לתרבות רעה כיון שאמו היתה מעוברת ועברה לפני ע"ז והריחה את ריח הבשר ואכלה 'והיה אותו המין מפעפע בגופה כנחש'. ובפסחים דף מ"ב שכותח הבבלי מטמטם את הלב (ונראה טעם כיון שהוא מאכל מזוהם שעשוי משאריות של חלב, וסובין). וכן חמישה דברים שגורמים לשכחה בהוריות דף י"ג עמוד ב' "ת"ר חמישה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו" עכ"ל. ובכלל זה כל דברי המותרות, שהרי כבר אמר אליהו הנביא זכור לטוב, שעד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנסו לתוך מעיו. וכן כבד גורם לשכחה, כמו שכתב כף החיים יו"ד סימן ע"ב.
ומעתה יש לומר דמה שחכם צריך לזהר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, אפשר לומר הטעם משום שיש חשש לטמטום הלב, ולפי זה יש להיזהר גם מלאכול כיוצא בזה דברים המותרים שהם גורמים לטמטום הלב, כגון כל הנ"ל, שהרי כמו שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב, כן הדין גם לגבי לשאר דברים שמטמטמים את הלב. אמנם נראה, שיש לחלק, כי מאכלות אסורות, בנוסף לכך שהם מצד טבעם גורמים טבע רע לאדם [אם זה בשר טמא, שקצים ורמשים וכו'] גם הן אסורים, ויש בזה תרתי, ולכן גנאי גדול הוא ומסלקים מהאדם גם את רוח הקדושה אשר בו, כיון שהתורה אסרה אותם. מה שאין כן מאכלים מותרים, שאף כי מצד טבעם הם גורמים לטמטום הלב, עדיין אין זה בכלל החומרה של בהמה שהורה בה חכם. וכן נראה שבכלל זה הוא גם כן מאכלים מותרים, ורק שיש איסור מצד זמן האיסור, שכתבו תוס' שאין על זה ס"ד לצדיקים על זה, ונראה טעמא כנ"ל, וכן הדין לענין מותרות.
אמנם יש להיזהר במאכלים אלו, מצד לאו דשכחת התורה שכל מה שמשכח את הלימוד יש בו איסור זה. ועיין בספר פרי חיים לגאון רי"ח סופר סימן י"ט, ובספר שמירת הגוף והנפש פרק י"ח, שיש לאדם ליזהר לאכול דברים הגורמים לשכחה והאריכו בזה מאוד, ורבים הסוברים שזה לאו מן התורה "השמר לך פן תשכח את הדברים" ע"ש.
ובשו"ת בנין אב שם, עמד על השמטת מרן דין בהמה שהורה בה חכם, וכתב לבאר בטוב טעם, שענין זה אין הוא הלכה אלא הנהגה לת"ח לפרוש מהיתרים, או בדבר שיש שבו חשש, ולכן לא כתב הנהגה זו של חסידות, עכ"ד. ויש לעיין בזה ביחס לשאר מקומות שכתב מרן דברים שהן חסידות והנהגות ולא מעיקר הדין, כידוע.
♦ ♦ ♦