דברי הרב שקו: והנה לענין הדלקת נר חנוכה מבואר שזמנה 'משתשקע החמה', והריטב"א (שבת כא:) והר"ן (שבת ט. מדפה"ר ד"ה מצותה) נקטו שהכוונה לשקיעה שניה דהיינו תחילת בה"ש, ואעפ"כ יעוי' בריטב"א (תענית יב. ד"ה ואמר) שכתב בתו"ד ולהכי פרכינן דהא ודאי תעניתא מעליתא הוא, כלומר חשוב קבלת מצוה לענות י"ב שעות וכו' ע"ש. ומדבריו נראה שעצם מה שהתענית נוהגת ביום שלם מתחילתו לסופו [ולא בלילה] נחשבת תענית מעליתא בעצם מה שמתענה י"ב שעות, ופשוט שכונתו לי"ב שעות היום. וכיון שמדבריו (ברכות ג. וכז.) מבואר שיש לשער שעות זמניות מעלה"ש עד צה"כ (וכ"כ הזמנים בהלכה עי' פרק יג הערה 9 עמ' קי"ג ופרק ל"ג הערה 27 עמ' רע"ז וזמנים כהלכתם עמ' סח[1]) נמצא שסוף זמן תענית הוא בצה"כ שרק בזמן צה"כ נמצא שהוא מתענה י"ב שעות. וע"ע בר"ן שכתב (תענית ד. מדפה"ר ד"ה ירושלמי) שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהא נמנע מאכילה בשעה שבני אדם אוכלין דהיינו י"ב שעות של יום ע"ש, ומבואר ג"כ כדברי הריטב"א. ומסתברא שדעת הר"ן ג"כ לשער שעות זמניות מעה"ש עד צה"כ (ככל שאר הראשונים ההולכים בדרכו של הרמב"ן בסוגיא דבין השמשות), ובאמת גם מעצם דבריו כאן נראה כן שכתב שבתענית יחיד מתענה כל שעות היום, ותעניות יחיד מתחילת בעלוה"ש, ונראה מדבריו שזהו בתחילת שעות היום. ונמצא לדבריו שצריך להתענות עד צה"כ שהוא סוף י"ב שעות היום, וכוונת מימרא דרב חסדא לצה"כ.
ומכל הנ"ל מוכרח בפשיטות שעיקר טעם הראשונים שנקטו שכשאמר רב חסדא 'שקעה חמה' כוונתו לצה"כ הוא שכך נראה להם מסברא, דלדעתם אין סברא להקל בזמן בה"ש
תגובה: כבודו מוכיח שצריך להתענות י"ב שעות, ולהראשונים היינו עד צאה"כ. ולו יהי כדבריך, הרי להגר"א והרמב"ם ור"ח ועוד, חשבון השעות הוא מהנץ לשקיעה, וכן אנו נוהגים בצאת השבת החמור, וכ"ש להקל בצאת הצומות בסוף י"ב שעות של היום, דהיינו בשקיעה. ועכ"ז אנו מחמירים לפרסם את צאת הצום בצאה"כ דהגאונים. ומה לך כי תלין עלינו.
ומצאתי אצלי תשובת הגר"ד בורשטיין זצ"ל בו' אדר ב' תשע"ט, בזה"ל: כבר כתבתי לרב שקו שאין שום ראייה כלל מהריטב"א והר"ן, כי הם הולכים בשיטת ר"ת, והריטב"א מבאר שבחנוכה כתוב אותו לשון בדיוק "משתשקע החמה" שכתוב בדף ל"ד ב' לענין זמן תחילת בין השמשות משא"כ הלשון "שקעה עליו חמה" שבתענית שמשמעו ששקעה מכל וכל דהיינו צאת הכוכבים וכמו שגם ביארו רבינו אלחנן והראבי"ה, וכל זה לשיטת ר"ת שהלשונות של שקיעה שבש"ס מתחלקים לשלש משמעויות  א) שקיעה ראשונה. ב) שקיעה שניה. ג) צאה"כ.
אבל לשיטת הגאונים שכל הלשונות של שקיעה שבש"ס כוונתם תמיד לשקיעה הרגילה וכמו שכתבו המהר"ם אלאשקר והגר"א, אין מקום כלל לדברי הריטב"א והר"ן.
תגובת הרב שקו: כתבתי להוכיח שלדעת הראשונים מסברא יש להתענות עד סוף היום, ולא מחמת הלשון 'שקעה עליו חמה'. היינו, כנראה לדעתם יש להתענות כל היום ואף בלילה שלפניו, וחז"ל הם שהקלו שדי להתענות ביום בלבד [י"ב שעות של היום]. הן אמת שלשונם, ואפשר שאף סברתם, אינה נכונה לדברי הגאונים והגר"א [בסוגית שעות היום], אך ודאי שמדבריהם מבואר שטעמם לזמן סוף תענית אינו תלוי בלשון שקיעת החמה. ועדיין לא שמעתי שיש מי שסובר שלדעת הגאונים והגר"א יש להתענות רק הי"ב שעות של היום מהנץ החמה עד שקיעתה.
דברי הרב שקו: ובאמת דברים אלו מפורשים בדברי המרדכי (סופ"ק דתענית) וז"ל: כתב רבינו אלחנן דסברא הוא להתענות בכל תענית עד צה"כ ע"ש, שמפורש שהוא פי' כן מסברא.
תגובה: כתבת להוכיח מדברי רבינו אלחנן דסברא הוא להתענות עד צאה"כ. ואני שואל, וכי אפשר להכריע בסברא מתי זמן תענית, אם מבואר הפוך בגמ'? שהרי כתוב שקעה חמה.
אלא פשוט שהיו לפניו ב' אפשרויות במושג שקיעה, ראשונה או שניה כר"ת, ומכריע מסברא כאפשרות שניה. אבל להגאונים, שיש רק שקיעה אחת, האם אפשר להמציא סברא לחכות יותר מזה?
דברי הרב שקו: עכ"פ מבואר מדברי האגודה והמנהיג שלדעתם פשוט מסברא שסוף תענית הוא בצה"כ ולא עלה בדעתם צד אחר (וספר המנהיג אף הביא ראיה ממנו)[2]. וכעין זה באמת מצינו בספר הישר שהביא ראיה מחנוכה לעיקר יסודו. ומבואר שלדעתו היה פשוט שזמן הדלקת נר חנוכה הוא בצה"כ, ואף קודם שכתב לחדש שיטתו בבין השמשות זמן הדלקת נר חנוכה היה בצה"כ.
ובאמת גם הרב אלחנן עצמו כתב בתו"ד: אבל בסוף התענית ראוי לאסור עד סוף היום ע"ש, הרי מבואר ג"כ שלדעתו הסברא נותנת שיש לאסור עד צה"כ.
תגובה: אבל אני טוען, שרק מפני שידעו לפרש מושג שקיעה כצאת הכוכבים שהרי היו בשיטת ר"ת, היה פשוט להם שהזמנים הם בצאת הכוכבים, אבל אם המושג שקיעה הוא אחד בלבד, עם אפשרות אחת בלבד כהגאונים, בשקיעת הגלגל, אי אפשר להמציא סברות והרגשות שזמנה בצאת הכוכבים.
דברי הרב שקו: ושלישית וז"ל: ועוד אמרינן במס' תענית (יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה ל"ש תענית, ומנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגין עד צה"כ ע"ש. ודבריהם ברורים שלא ככל מש"כ הני ת"ח, ומש"כ התוס' שזמן סוף התענית הוא בצה"כ אינו מכח חילוקו של ר"ת בין הלשון 'משתשקע החמה' והלשון 'שקיעת החמה' אלא הוא היפוך מחילוקו של ר"ת, שלדעת תוס' הלשון 'שקעה עליו חמה' הוא כלשון שקיעת החמה[3] ויותר ראוי היה לפרשו לענין תחילת שקיעה, אבל מנהג אבותינו תורה וזמן סוף תענית בצה"כ ולכן צריך לפרשו בזמן צה"כ, וברור.
ובאמת כ"ה דעת תוס' זבחים (נו. ד"ה מנין) שכתבו לחדש שדם נפסל בשקיעת החמה פי' תחילת שקיעה, ואחר כך כתבו וז"ל: והשתא לא הוי כמו שקיעת החמה דמסכת תענית כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית וקבלה בידינו בצה"כ ע"ש.
תגובה: ואני אומר אמת נכון הדבר שמשמע מלשונם שכך היתה קבלה בידם וכך היה המנהג. ובזה מתיישב איך סבר ר"ת שאפשר לעשות מלאכה בערב שבת עד 58 דק' אחר השקיעה, והרי היו צריכים כולם לצאת נגדו ולצעוק עליו 'שאבס'. אלא כיון שכך היה המנהג אצלם, שעדיין יום גמור אחר השקיעה זמן רב, כי הם נמצאים בצפון, ויש שם אור מרובה אחר השקיעה, אמרו דעדיין יום הוא. ולכן היה פשוט להם הן מסברא והן ממנהגא לדחות את זמן הצום עד שיסתלק אותו יום, שהוא שעה ארוכה אחר השקיעה שלנו, עד שהביאו ראיות מזה.
אבל אנן בדידן, שנהגנו כיום כהגאונים בשקיעה, וקוראים שמע דאורייתא כ18 דק' אחר השקיעה, ועושים מלאכה במוצאי שבת כחצי שעה אחר השקיעה, שוב אי אפשר לטעון עלינו ממנהגי בעלי התוס' שעשו מלאכה בליל שבת שעה אחר שקיעתינו, ור"ת בא והסביר את מנהגם ויצק בו תוכן בתירוצו על סתירת דברי רבי יהודה.
ועם כל זה כדי לחשוש לכל הנ"ל אין אנחנו מוציאים הצום בשקיעה, אלא מחכים לצא"כ דג' רבעי מיל, והוו דלא לוסיף עלה חומרות.
תגובת הרב שקו: בתחילת המאמר הבאתי את דברי הרב בורשטיין, שכתב: 'אעפ"י שבספר בירור הלכה (תניינא או"ח סי' תקס"ב) ערער על זמן מוקדם זה (של הגרימ"ט) והצריך להתענות עד הזמן שבו ג' כוכבים בינונים לסתם בנ"א בימינו, נבאר כאן בס"ד דכל ערעורו של הבירור הלכה יסודו בשגגה משום שכל ערעורו בנוי על פירוש הראשונים ההולכים בשיטת ר"ת לסוגיות הגמ' הנ"ל - דהשו"ע אזיל בשיטתו, אבל לשיטת הגאונים שהמנהג כיום כשיטתם - כלומר שפי' הסוגיות שונה לחלוטין מפירוש ר"ת והשו"ע כנ"ל, וכפי שיבואר בהרחבה בס"ד', עכ"ל שם. כוונתו לומר, שכל דברי הראשונים שהלכו כשיטת ר"ת סברו שזמן סוף התענית הוא בצאת הכוכבים, מכיוון שלדעתם זהו פירוש המילים 'שקעה עליו חמה' בכל הש"ס, משא"כ לדעת הגאונים. מדברי תוס' הנ"ל [ולכל אורך המאמר] הוכחתי שלא כדבריו, ונראה שבזה הגענו לעמק השוה. אם אתם מעוניינים כעת לשלול את דעתם של כל הראשונים עם השערות ותחושות, אין לי עסק בזה. רק אציין שאף אחר כל דבריכם שבעלי התוספות חיו במדינות צפוניות, אין זה מסביר מדוע הם נקטו צאת הכוכבים ולא בין השמשות, הלא גם במדינות צפוניות אלו לא ביטלו את דין בין השמשות. אחרי ככלות הכל, תוס' ושאר הראשונים הגיעו למסקנה שזמן סוף תענית הוא בצאת הכוכבים, ודלא כמו שכתבתם.
בדבריכם כבר נראה כמה נוראה פירצה זו. תחילת דבריכם בהסכמה שבדיני דאו' יש להמתין לכוכבים קטנים, בערך שמונה מעלות, ובדיני דרבנן די בראיית כוכבים בינוניים, שלדעתכם הוא בשש וחצי מעלות [זמן צאת הכוכבים המוקדם המופיע בלוח בין הזמנים העיקריים הוא זמן שמונה וחצי מעלות], ורק בתענית יש להקל [מעיקר הדין בשקיעה] בג' רבעי מיל אחר השקיעה. ועתה אנו כבר סומכים על 18 דקות לקריאת שמע דאורייתא!
כך או כך, איני מבין את תלונתכם עלי. בספר הזמנים כהלכתם ובלוח עתים לבינה מפורש שבכל דיני דאו' ודרבנן יש להחמיר עד שנראים כוכבים [לדאו' דווקא קטנים], משא"כ לענין סוף התענית בה יש להקל. ואני רק כתבתי להוכיח שדעה זו אינה נכונה, עד כאן ותו לא.
דברי הרב שקו: כלומר בנוגע לסתירה בין הסוגיות דפסחים ושבת דעת התוס' בע"ז שווים לדעת הגאונים שגם לשון שקיעת החמה (דפסחים) וגם לשון 'שתשקע החמה' (דשבת) פירושם שקיעה ראשונה, (וע"ע הזמנים בהלכה פרק מא אות ח). ואעפ"כ כתבו התוס' שם בתירוצם וז"ל: ועוד דשמא לשון שקעה ר"ל שקעה לגמרי [פי' סוף בה"ש] ע"ש. ונמצא מפורש בדברי תוס' שאף המצדדים כדברי הגאונים ולא חילקו בין סוגיא דפסחים וסוגיא דשבת מ"מ יכולין להודות לדברי ר"ת שפעמים שיש לפרש לשון שקעה שהכוונה שקעה לגמרי או סוף שקיעה.
תגובה: שאלת שהרי תוס' דצום אזיל בשיטת ראב"ן שב' הלשונות שקיעה הינם בשקיעה ראשונה, ועכ"ז פירשוה בצאת הכוכבים. וכן שאלת על הרב בניש באות י"ד.
ואני אומר שכל רעיונם לפרש 'דלשון שקעה היינו שקעה לגמרי ובא צאת הכוכבים' הוא בגלל שיטת רבינו תם שהכירו וחיו בה, ששקיעה מתפרש צאה"כ, אבל לדידן שנהגנו כהגאונים אין לערבב השיטות ושקיעה אחת יש, ואין להוכיח מהסוברים כר"ת לדידן.
והגר"ד בורשטיין ענה על זה: כבר הארכתי לכתוב לרב שאקו שאין שום הוכחה מהתוס', כי מוכח שם מתוס' שהם נוקטים שם כשיטת היחיד של הראב"ן שיש לו שיטת יחיד מיוחדת, דלא כגאונים ודלא כר"ת, אבל לעולם לשיטת הגאונים פשיטא כביעתא בכותחא דפירוש הגמ' "כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית" פירושו כבכל לשון של שקיעה שבש"ס השקיעה הרגילה.
תגובה הרב שקו: ראשית, כנראה דברי הרב בורשטיין שהעתיק הרב סופר הם מתחילת הדיון, בסופו של דבר הוא חזר מהחילוק בין דעת הראב"ן לדברי הגאונים. ב'נספח' לפרק על זמן סוף תענית שבספרו הוא חזר וכתב את דעתו, ודבריו דומים לדברי הרב סופר, אלא שהרב סופר כתב את דבריו מפני שתוס' בע"ז הכירו את דעת ר"ת, ואילו הרב בורשטיין כתב מפני שהמנהג בימיהם היה כר"ת.
אמנם אחר כל זאת אינני מבין מהי התשובה על הראיה מדברי תוס'. כדי להבהיר את טענתי, אשווה בין שתי הדעות בטבלה.
תוס' בע"ז
דעתם כהראב"ן ואינם מחלקים בין לשונות של שקיעת החמה בסוגית בין השמשות
הכירו את דעת ר"ת
המנהג בימיהם היה להתענות עד צאת הכוכבים ויתכן שהוא ע"פ שיטת ר"ת
יש לקיים המנהג ולפרש 'שקעה עליו חמה' על זמן צאת הכוכבים
הרב בורשטיין
והרב סופר
דעתם כהגאונים ואינם מחלקים בין לשונות של שקיעת החמה בסוגית בין השמשות
הכירו את דעת ר"ת
המנהג בימיהם היה להתענות עד צאת הכוכבים ויתכן שהוא ע"פ שיטת ר"ת
אין לקיים המנהג ולפרש 'שקעה עליו חמה' על זמן צאת הכוכבים
כל קורא מבין שכל הפרטים זהים וכולם הגיעו לאותה שאלה, ההבדל הוא שתוס' בע"ז הסיקו שיש לפרש את הסוגיא בהתאם למנהג ולפרש שהכוונה לצאת הכוכבים, ואילו הרב בורשטיין והרב סופר הסיקו אחרת.
בסיום הדברים אני חוזר ומבהיר את הבעיה העומדת לפנינו. ודאי שגם בסוגיא זו, ככל סוגיא בש"ס, יש כמה פירושים. ואין ספק שישנם אחרונים הנוקטים כדעת הרב בורשטיין והרב סופר. אך מי שלא עיין בנבכי הסוגיא וקורא בספרו של הרב בורשטיין יתפלא מדבריו, כיון שהמושכל הראשון (ללא עיון) הוא שלדעת הגאונים לשון שקיעת החמה בש"ס הכוונה לשקיעת החמה הרגילה, ובפרט שכ"כ מהר"ם אלאשקר והגר"א, שני התומכים הגדולים בדעת הגאונים. אמנם הלומד את הסוגיא לעומקה יראה שדבריהם לא פשוטים כלל, ורבים מהאחרונים לא הסכימו לדבריהם. כמו כן הוכחתי שעיקר דברי הראשונים נסוב על תפיסתם שסוף זמן תענית הוא בצאת הכוכבים, ולכן נשארת העובדה שעיקר המנהג מאז ומתמיד היה להתענות עד ראיית ג' כוכבים, וככל שאר דיני דרבנן, ואין כל סיבה לשנות. ודאי שהלומד את הסוגיא והכריע שזמן סוף תענית הוא בשקיעת החמה, ויש בכוחו להכריע שלא כהראשונים ופסק השו"ע, ודאי שניתן לסמוך על הכרעתו, אבל מי שלא הגיע לדרגה זו, ראוי לו לנהוג כמנהג כל בית ישראל ולהתענות עד ראיית ג' כוכבים. בדומה לכך, הזכות ביד הכל לפרסם דעתם, אך פשוט הוא שלוח הנכתב עבור כל הציבור יש להדפיסו כפי מנהג העולם, ולא להפריז על המידה, עד שכבר כתוב שהזמן הנהוג הוא ע"פ ג' רבעי מיל, פרט שאין כל ספק שלא היה נהוג כלל אצל רוב יושבי הארץ[4].
וכמו שבלוח עתים לבינה נדפס סוף זמן קר"ש לדעת המג"א ע"פ צאת הכוכבים בשעה שהחמה 16 מעלות תחת האופק, אע"פ שלא נהגו כן בזמן צאת הכוכבים [ולא נדפס זמן זה בגוף הלוח אלא לסוף שבת (זמני שאר הימים נדפסו בסופו)], וממילא נסתר מכל דברי הראשונים והאחרונים, וכמו שכבר הארכתי במאמר 'בענין שעות זמניות וסוף זמן קר״ש לדעת המגן אברהם', קובץ חצי גבורים, גליון ז (אלול תשעז), עמ' תרו-תריא, וכן היא דעת עורך הלוח. אכן בעתים לבינה נדפס זמן זה כיוון שמשום מה רבים החמירו להקפיד על זמן זה ולכן הדפיסו ע"פ המנהג. כל שכן במקרה דנן, שהמנהג אינו נסתר מהמקורות, יש להדפיס את הזמן הנהוג כראוי ולא לערב בו את דעת עצמו.
הגענו לעמק השוה. עצם העובדה שהראשונים סברו כר"ת לא הכריחם לומר שיש להתענות עד צאת הכוכבים, אלא הגיעו למסקנה זו מסברתם בלבד. אני מקבל את דבריכם שהמקלים לא נחתו לדון בדבריהם כיוון שהראשונים סברו או לכל הפחות הכירו את דברי ר"ת. מדברי הראשונים מוכח שלא בכל מקום יש קשר בין השאלה איך לפרש את לשון 'שקיעת החמה' ובין הפסק של ר"ת לענין צאת הכוכבים, וכן נראה מכמה סוגיות בש"ס וכך מפורש בדברי כמה אחרונים. נמצא שכל דברי המקלים בנויים על דברי עצמם [וחלק מהאחרונים], אבל אין לכך כל סיוע מהמנהג בארץ ישראל היום כדעת הגאונים והגר"א, כיוון שאנו מסכימים שהראשונים חילקו בין שיטת ר"ת בזמן צאת הכוכבים ודברי ר"ת בפי' לשון 'משתשקע החמה' ו'שקעה עליו חמה'. אלא שמה שנוח לראשונים וחלק מהאחרונים לפרש לשון 'שקעה עליו חמה' כמוסב על זמן צאת הכוכבים, לדעת המקלים אינו נכון. כל אחד יכול להכריע לעצמו, בין דברי הראשונים לעומת דעת המקילים.
אוסיף עוד נקודה אחת. אין ספק שיתכנו חילוקי דעות ומנהגים. יתכן שיש שתפסו את כל דברי הגר"א כעיקר ולכן נוטים יותר להקל. [אגב, כאן הרב בורשטיין מודה שלדעת הגר"א יש להתענות עד צאת הכוכבים הנראה כיון שלדעת הגר"א יש להחמיר כר' יוסי. רק שלדעת הרב בורשטיין דברי הגר"א הם בניגוד לדעת רוב הראשונים ולכן אין אנו צריכים להחמיר כדבריו]. אך אני חוזר ומבהיר, הנטייה להקל היא מחמת שהמושכל הראשון הוא שלדעת הגאונים והגר"א לשון שקיעת החמה בכל מקום הכוונה לשקיעת החמה מתחת לאופק, והנחה זו אינה פשוטה כלל. ויש סוגיות שונות בש"ס המורות לא כך. ואפילו אם יבוא אדם ויאריך לברר את כל הסוגיות שהכוונה לשקיעת החמה, אין זה משנה את העובדה שהדברים אינם פשוטים כלל. סוף דבר, קשה לעקור מנהג כלל ישראל מדורי דורות ע"פ פלפולים בעלמא[5].
♦ ♦ ♦