♦
ענף א - גדר אהל קבע ואהל עראי
א. דעת רש"י
בגמרא שבת (קל"ח ע"א) מנקיט אביי חומרי מתניתא ותני (פי' אביי אסף ברייתות ושנאן יחד באופן שכל הדברים המותרים יהיו יחד וכן האסורים מדרבנן והחייבים) וכו' כילה וכסא גלין לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור, אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת. ע"ש. ומבואר שאסור מדרבנן לעשות כילה, ומאידך העושה אהל קבע אסור מדאורייתא. ורש"י (ד"ה כילה וד"ה לא יעשה) פירש שכילה זו יש בגגה טפח, ואסור לנטותה מדרבנן בשבת משום שהיא אהל עראי. ונראה שלשיטתו ההבדל בין הכילה לאהל קבע, האסור מדאורייתא, הוא שכילה אינה עשויה לעמוד לזמן רב, ואהל קבע הוא העשוי לעמוד לזמן רב.♦
ב. דין טלית כפולה לשיטת רש"י
עוד איתא התם (שבת שם) תני רמי בר יחזקאל: טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. היה כרוך עליה חוט או משיחה - מותר לנטותה לכתחילה. ע"כ. ופרש"י שמציאות זו היא כשתולה טלית על ד' עמודים וראשי הטלית נכפלים להיות כמחיצות לאהל. ואם מבעוד יום כרך עליה חוט למושכה בו מותר לנטותה לכתחילה בשבת, דלא חשיב כעושה אהל בתחילה, אלא נחשב כמוסיף על אהל עראי.♦
ג. דין כילת חתנים לשיטתו
עוד אמרו (שם ע"ב) כילת חתנים (לא דמיא לשאר כילות, ששאר כילות פרוסות על גבי קינוף, שהיא לארבע רגלים ויש לה גג דהוי אהל, ושל חתנים - על גבי נקליטין, שאינם אלא שנים באמצעית המטה, וקנה נתון עליהם והבגד נתון עליו, ונופל לכאן ולכאן. רש"י) מותר לנטותה ומותר לפורקה. אמר רב ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסורה. וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסור. ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח (שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מכנגד אמצעיתו, דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים. רש"י), אבל יש בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמו. ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח, אבל נחית מפוריא טפח אסור (ההוא טפח הוה קיר לאהל, והמטה נעשית לו גג. רש"י). ע"כ. ופרש"י (סוד"ה כילת חתנים) שכיון שאין לכילה זו גג טפח לאו אהל הוא כלל, ולכן מותר לנטותה לכתחילה בשבת.♦
ד. העולה מדברי רש"י
ומדבריו למדנו שכילה שאין לה גג טפח ואין בפחות מג' סמוך לגגה טפח לא חשובה כלל כאהל, ומותר לנטותה לכתחילה בשבת. וכילה שיש בה גג טפח, אם עושה אותה באופן שאינה אהל קבע (וכפי שנתבאר לעיל, כוונת הדברים היא שאינה עשויה לעמוד לזמן רב), אסור לעשותה רק מדרבנן. ואם כרך עליה חוט מבעוד יום מותר לנטותה לכתחילה בשבת עצמה [ולקמן בס"ד יתבאר טעם ההיתר בכרך עליה חוט ומשיחה]. ואסור מדאורייתא לעשות כילה שיש בגגה טפח כדי שתעמוד לזמן רב, משום דהוי אהל קבע.♦
ה. דברי הראשונים העומדים בשיטת רש"י
ודעת הרא"ש (פ"כ סי' ב') בזה כדברי רש"י. ע"ש. וכן המאירי (שבת קל"ח ע"א ד"ה כשם שביארנו וד"ה טלית כפולה) הביא את דברי הרי"ף בזה (ונביאם בס"ד לקמן) ודחאם, והסכים לשיטת רש"י והרא"ש. ע"ש. וכן במיוחס לר"ן (שבת קל"ח ע"א ד"ה ה"ג הרא"ה ז"ל) הביא שדעת הרא"ה כדעת רש"י. וכן מוכח בדברי רבנו פרחיה (בפירושו לשבת קל"ח ע"א ד"ה דע) שהסכים לשיטה זו. וכ"כ עוד ראשונים.♦
ו. סתירת דברי ר"ח בעניין כילה שיש בגגה טפח והביאור בזה
ור"ח (שבת קל"ח ע"א) גם הוא פירש שמה שאמר אביי שכילה אסורה מדרבנן הוא בכילה שיש בגגה טפח, וזה בניגוד לאהלי קבע, האסורים מדאורייתא. ומאידך כתב (על הא דאמרינן בגמרא 'הא דקאמר אף מטה אסורה כדקרמנאי') שהנוטה כילה שיש בגגה טפח או בפחות משלשה סמוך לגגה טפח הרי נטה אהל קבוע וחייב חטאת. ע"ש. ולענ"ד נראה שאין קושיא בדבריו, דיש לומר שכילה שיש בגגה טפח, אם עושה אותה כדרך אהל עראי שאינו מתקיים לזמן רב, אינו אסור אלא מדרבנן. אך אם עושהו לזמן רב חשיב אהל קבע, ואסור מדאורייתא.אך בבה"ל (סי' שט"ו סעי' ח' ד"ה שאין בגגו) כתב לתרץ את דברי ר"ח שסבר שכילה שיש בגגה טפח אסורה מן התורה, דהויא אהל קבע. ומה שכתב שכילה שיש בגגה טפח אינה אסורה אלא מדרבנן הוא כשכרוך עליה חוט ומשיחה, וכמו שבטלית כפולה, האסורה מדרבנן, כשכורך עליה חוט ומשיחה נחית חד דרגא ומותרת לכתחילה, כך בכילה שיש בגגה טפח, האסורה מדאורייתא, בכך שכורך עליה חוט ומשיחה נחית חד דרגא ולא אסור לנטותה אלא מדרבנן. ע"ש.
ולענ"ד ק"ק להעמיס כן בדברי ר"ח, שלא הזכיר כלל בדבריו חוט ומשיחה. ויותר נראה שהטעם שאינו אסור אלא מדרבנן הוא מפני שזה עשוי לזמן מועט. וראיה לזה, שלאחר שאמר אביי שכילה אסורה מדרבנן 'אמר אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת', ופשטות הדברים היא שהוא בניגוד לכילה, שהיא לזמן מועט, אהל קבע, שהוא לזמן מרובה, אסור מדאורייתא. ולא משמע שהחילוק ביניהם הוא האם יש עליהם חוט ומשיחה אם לאו.
♦
ז. דין טלית כפולה וכילת חתנים לשיטת ר"ח
ובהא דטלית כפולה כתב שהיא טלית הקשורה בין ב' כתלים ויורדת בשיפוע לארץ, והאדם ישן תחתיה, ואין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, וכיון שאין בה גג טפח אסור מדרבנן, אך אם היו עליה חוטין מאתמול מותר לנטותה. וכן כתב על הא דאמרינן בגמרא (שם) שכילה מותר לנטותה בשבת, שהוא בכילה שאין בגגה טפח ויש עליה חוטין קשורין מאתמול. ובהא דכילת חתנים העתיק את לשון הגמרא (ולא גרס את התנאים שלא יהיו בשיפועיה טפח ושלא ירד טפח מהמטה). ולכאורה ע"פ מ"ש בהא דטלית כפולה, שאע"פ שאין בגגה ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח שאפ"ה אסור לנטותה מדרבנן, צריך להבין מדוע כילת חתנים מותר לנטותה לכתחילה (וכמו שהקשה כיוצ"ב הרא"ש שבת פ"כ סי' ב' על דברי הרי"ף). ואפשר שהטעם הוא שכיון שהכילה מתוקנת לכך חשיב כאילו כרוך עליה חוט ומשיחה. וכמ"ש הר"ן (שבת נ"ו ע"ב ד"ה כילת חתנים) להסביר בדעת הרי"ף. וכ"כ המג"א (סי' שט"ו סקט"ז). וכן מוכח מהרמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת ה"ל), וכמ"ש הנוב"י (מה"ת סי' ל' מהדו' מכון ים ד"ה ודעת הרמב"ם), ודלא כהעולת שבת (סי' שט"ו סקי"ד) שהקשה בזה על דברי הרמב"ם. ובזה מתורצת קושיית הרא"ש (שבת פ"כ סי' ב') על הרי"ף, וכמו שתירצוה הק"נ (שם אות ו') והמאמ"ר (סי' שט"ו סק"ח).♦
ח. היוצא מדברי ר"ח
והיוצא מדבריו הוא שבכילה שיש בגגה טפח, אפשר שתהיה כאהל עראי ואפשר שתהיה כאהל קבע, והכל תלוי בכוונת העושה, אם מתכוין לעשותה לזמן מרובה או לזמן מועט. ובכילה שאין בגגה ובפחות מג' סמוך לגגה טפח, לעולם אסור לעשותה רק מדרבנן, אפילו אם היא קבועה לזמן מרובה (כן מדוייק מלשון ר"ח, שכתב 'ומפני שאין בגגה טפח ולא בפחות משלשה לפיכך פטור אבל אסור', ומשמע שלעולם פטור אבל אסור, אפי' אם קובעה לזמן מרובה, דאילו היה קובעה לזמן מועט, אפילו ביש בגגה טפח לא היה אלא איסור דרבנן). ואם כרך חוטים מבעוד יום על כילה זו או שכילה זו מתוקנת תמיד להיות כאהל עראי, מותר לנטותה לכתחילה בשבת.♦
ט. דעת הרי"ף
והרי"ף (שבת נ"ו ע"ב) העתיק את דברי הגמרא כדרכו, ולא פירש מידי אלא בטלית כפולה, דכתב עלה: פי' כגון טלית כפולה שקושרה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל ואין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח ולפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי הוא ומפני שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח ולפיכך פטור אבל אסור ואם היו עליו חוטין מאתמול ונטה אותם היום מותר. עכ"ל. וכן בכילת חתנים לא כתב אלא: "ואמר שמואל משום רבי חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה". וכתב הר"ן ע"ז: אוקימנא בגמ' כשאין בגגה טפח ואין בפחות מג' סמוך לגגה טפח ולא נחתא מפוריא טפח אבל אי איכא חד מכל הני אסור לנטותה ולא ידעתי למה השמיטה הרב אלפסי ז"ל. עכ"ל.י. הנראה בביאור דבריו לחלק בין אהל העשוי לזמן רב לעשוי לזמן מועט
ובהשקפה ראשונה היה נראה לומר בדעת הרי"ף שכל אהל שיש בגגו טפח, העושהו חייב עליו מדאורייתא, שהרי בדין טלית כפולה כתב הרי"ף: 'ואין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח ולפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי', ומשמע שאם היה בגגה טפח הויא אהל קבע ואסור לנטותה מדאורייתא. ולכאורה קשה, דהא אמרינן בעירובין (ק"ב ע"א): "הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי". והעתיק הרי"ף גמרא זו להלכה בס"פ כל הכלים (שבת מ"ט ע"ב). ולכאורה וודאי שאיירי בשיש בגגו טפח, ואעפ"כ חשיב אהל עראי. וא"כ מוכח שאף כשיש בגגו טפח יש מציאות שהוא אהל עראי ולא אהל קבע, אם עושהו לזמן מועט. וכן הקשה גם העולת שבת (סי' שט"ו סקט"ז) והשאיר בצ"ע.ויש לומר שכילת חתנים היא כילה העשויה באופן קבוע, ולכן אם היה בגגה טפח היה נחשב אהל קבע, ולפיכך כיון שגג הכילה משופע לא הוי אלא אהל עראי. וכ"כ המאמ"ר (סי' שט"ו סק"ח) אלא שכתב ע"ז בלשון 'ואפשר ליישב בדוחק'. וכן מתבאר מדברי הפמ"ג (סי' שט"ו משב"ז ססק"ח) שאע"פ שיש גג טפח, אם עשוי לזמן מועט ל"ח אהל קבע, שכתב בזה"ל: ומסתימת הלבוש משמע דגג טפח ואין טפח תליא מלתא. ואינו כן, כי באהל קבוע אז בטפח חייב, ואין טפח מקרי עראי, אבל באין קבוע אף טפח פטור אבל אסור כדאמרן, וי"ל, וצ"ע. עכ"ל הפמ"ג. וע"ע בפמ"ג (שם א"א סק"א) שכתב: ומשמע תוספת אהל קבוע מן התורה אסור, כמו העושה אהל קבוע בתחלה, היינו פורס מחצלת על ארבעה קונדיסין וקושרן שם בעניבה לזמן הרבה חייב חטאת. עכ"ל. ועי' בפתח הדביר (הוצ' מכון הכתר סי' שט"ו סק"א ד"ה מיהו נראה) מה שפלפל בדברי הפמ"ג. וכן מוכח מלשון הגר"ז בש"ע שלו (סעי' ט"ו) שכתב שאם יש לו גג טפח או בפחות מג' סמוך לגג טפח הרי זה אוהל קבוע 'אם הוא עשוי להתקיים', ומשמע שאם לא עשוי להתקיים חשיב אהל עראי אפי' שיש בגגו טפח. וכ"כ להסכים לזה בשו"ת תפלה למשה (ח"א סי' כ"ו אות ז'). וע"ע במ"ב (סקל"ה).
ואחר העיון בזה נראה שאף בלשון הרי"ף בהא דטלית כפולה אפשר לדחוק קצת, שיש לומר שלא אמר הרי"ף שאם היה בגגה טפח ודאי שהיה אסור מדאורייתא משום אהל קבע, אלא אמר שכיון שאין בגגה טפח וכו' לכן לא יכול להיות שהוא אהל קבע, אלא ודאי שהוא אהל עראי. וכמ"ש בס"ד לעיל בדעת ר"ח, שאע"פ שאהל שיש בגגו טפח שעושהו לזמן מרובה חשיב אהל קבע, מ"מ אהל שאין בגגו טפח א"א שיהיה אהל קבע.
♦
יא. ראיה לביאור הנ"ל מדברי הרמב"ם ומלשון קבע ועראי
ובר מן דין, המשמעות הפשוטה של הלשון 'אהל עראי' ו'אהל קבע' מורה יותר על זמן עמידת האהל ולא רק על אופן עשיית הגג. ונלע"ד להוכיח גם מדברי הרמב"ם, שכל שעשוי לזמן מועט חשיב אהל עראי אפי' יש בגגו טפח, שהרי כתב מרן הב"י (סי' שט"ו ד"ה טלית כפולה) שדעת הרמב"ם בזה כדעת הרי"ף [וכל האחרונים הסכימו לדבריו בזה (עי' בנוב"י מה"ת סי' ל' מהדו' מכון ים ד"ה ודעת הרמב"ם ובשאר אחרונים)]. והרמב"ם עצמו (בפרק כ"ב מהלכה כ"ז והלאה) כתב את כל דיני אהל וכתב שהעושה אהל קבע חייב והעושה אהל עראי פטור, ולא הגדיר בשום מקום שכל שיש לו גג טפח חשיב אהל קבע. ומוכח דס"ל כמשמעות הפשוטה, שדין קבע ועראי תלי בייעוד הזמן של עמידת האהל. וקשה להעמיס בדברי הרמב"ם שכל שיש לו גג טפח חשיב אהל קבע.♦
יב. דברי מרן הב"י והראשונים הסוברים בדעת הרי"ף שכל שעושה גג טפח חשיב אהל קבע
אלא שלכאורה קשה על כל זה, שהרי מרן הב"י (סי' שט"ו ד"ה טלית כפולה) כתב: ודעת רש"י נראה שהוא כדעת הרא"ש דאהא דתני אביי כילה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור פירש בשיש בגגה טפח ולפי דברי הרי"ף בטלית כפולה נראה דדוקא כשאין בגגה טפח הוא דפטור אבל אסור אבל יש בגגה טפח אהל קבע הוי וחייב חטאת. עכ"ל. ושו"ר שכדבר הזה ממש כתב הר"ן בדעת הרי"ף (עי' בר"ן נ"ו ע"א ד"ה כילה ובדף נ"ו ע"ב ד"ה טלית). וכ"נ מדברי המאירי (שבת קל"ח ע"א), שכתב: וי"מ שכילה שיש בגגה טפח אהל קבוע הוא ומה שהזכרנו כילה בדין פטור אבל אסור וכו' פי' בשאין בגגה טפח ואין הדברים נראין. עכ"ל. ונראה שהתכוון לדברי הרי"ף. ואפשר שכן הבין גם האהל מועד (דרך ו' נתיב ט'). וצל"ע היטב בדבריו. וכן תפסו אחריהם בדעת הרי"ף הרבה מגדולי האחרונים (עי' בפתח הדביר הוצ' מכון הכתר סי' שט"ו סק"א שקיבץ כמה מדברי האחרונים בזה).♦
יג. יש לומר שאילו היו רואים את דברי ר"ח היו חוזרים בהם מפירוש זה ברי"ף
אך ע"פ האמור לעיל בדעת ר"ח, לכאורה יש לדחות דיוק זה, שאפשר לומר שאף הרי"ף יודה שאפשר לפרש את דברי אביי בכילה דפטור אבל אסור, דאיירי בכילה שיש בגגה טפח (וכדברי רש"י), אלא שאינה קבועה לזמן מרובה, ולכן לא הויא אהל קבע אלא אהל עראי. ויש לומר שאילו היו רואים הר"ן ומרן הב"י ושאר פוסקים את דברי ר"ח שמפרש הא דאביי בכילה שיש בגגה טפח (כדברי רש"י) ואעפ"כ מסביר את שאר הסוגיא כפי שהיא בדברי הרי"ף, אפשר שהיו מבינים את דעת הרי"ף כדברי ר"ח, שאע"פ שיש בגגו טפח אפשר שיהיה אהל עראי, אם עומד לזמן מועט. כנלע"ד לומר כדי שלא יקשו על מרן הב"י כל הקושיות המובאות לעיל. ואח"כ הראני ידידי, ר' איתן וקסלר הי"ו, שכן נראה להוכיח מדברי רבנו מאיר המעילי בס' המאורות, שכתב לפרש הא דכילה שאסור לעשותה מדרבנן בשיש בגגה טפח, ואעפ"כ כתב בהא דטלית כפולה כפירוש הרי"ף. ודו"ק.♦
יד. פירוש הנוב"י בדברי הרי"ף
וראיתי לנוב"י (מה"ת סי' ל' מהדו' מכון ים ד"ה הן אמת) שכתב לתרץ את הקושיא מעירובין באופן אחר, דבהא דעירובין מיירי שלא עושה כעת מחיצות אלא גג בלבד. ובכהאי גוונא מותר לעשות כן לכתחילה אם הוא מוסיף באופן עראי. ומה שמשמע מלשון הרי"ף בדין טלית כפולה שאם היה בה גג טפח, הוי אהל קבע ואסור מדאורייתא, אינו אלא באופן שעושה את המחיצות יחד עם עשיית הגג. ודקדק כן מלשון הרי"ף בדין טלית כפולה, שכתב: פי' כגון טלית כפולה שקושרה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל ואין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח ולפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי. עכ"ל. דלמה לו לרי"ף לתאר את כל מציאות טלית כפולה ולכתוב שהיא תלויה בין ב' כתלים ומשתלשלת לארץ, אם לא להשמיענו שרק בכהאי גוונא שמשלים את המחיצות יחד עם עשיית הגג חשיב אהל קבע. עכת"ד. ואחר זמן ראיתי שכדברים אלו ממש כתב התפארת ישראל (בכלכלת שבת דיני אהל עראי אחר אות ו'). ע"ש. ונראה שכן מסקנת הרב מעט מים (סי' כ"ד דף נ"ח ד"ה וא"כ עד ד"ה איך).♦
טו. קושיות על פירוש זה ודברי האחרונים שנטו מפירושו
אלא שלכאורה מלשון 'קבע' ו'עראי' לא משמע כ"כ שיש הבדל בין אהל שעושה בו מחיצות לאהל שאין עושה בו מחיצות כעת. ומה שדייק כן הנוב"י ממה שטרח הרי"ף לכתוב בתיאור מציאות הטלית שהיא תלויה בין ב' כתלים ומשתלשלת לארץ, לענ"ד גם זה אינו מוכרח, שיש לומר שלא בא הרי"ף אלא לתאר את המציאות שהיתה בטלית זו. ודו"ק. ושו"ר לגאון החזו"א (סי' נ"ב אות ד' סוד"ה וכתב הרי"ף) שכתב ע"ד הנוב"י: אבל הדבר תימא בסברא סוף סוף אינו אלא לפי שעה. עכ"ל. וגם הגר"מ לוי בשו"ת תפלה למשה (ח"א סי' כ"ו אות ט') תמה ע"ד הנוב"י והסכים לדברי החזו"א. ודברי כל האחרונים שהבאנו לעיל, המחלקים בין אהל הנעשה לשעה לבניין הנעשה לזמן, מסייעים לחילוק זה. ועוד יש לדחות את דברי הנוב"י ממ"ש הרא"ש (פ"ד דביצה סי' י"א) דאהל בלא מחיצות שפיר הוי אהל, ומשמע אפי' מדאורייתא. וראיה זו הביא הפרח שושן (כלל ג' סי' ד'). ומה שדחה את דבריו המעט מים (סי' כ"ד דנ"ח ע"א ד"ה א"כ) לענ"ד יש ליישב, דלא פליג הרא"ש על דברי הרי"ף אלא להקל יותר, אך בדבר זה, שהוא לחומרא לומר דהוי אהל קבע אף בלא מחיצות, לא מצינו דפליג. ודו"ק.♦
טז. פסק הש"ע בזה והנראה לבאר בדבריו ע"פ הנ"ל
ומרן הש"ע (סי' שט"ו סעי' ח') פסק כדברי הרי"ף והרמב"ם שכל אהל משופע שאין בגגו או בג' טפחים סמוך לגגו טפח, אסור לעשותו מדרבנן. אך אם האהל מתוקן לכך שרי לנטותו בשבת (כ"פ בסעי' י' וסעי' י"א). ועפ"ז צריך לומר בשיטתו דס"ל שכל שיש בגג טפח הוי אהל קבע ואסור לעשותו מדאורייתא, אפילו עושהו לזמן מועט, כדרך שהבין את דברי הרי"ף בב"י. אלא שע"פ מ"ש בס"ד לעיל, שיש לומר שאילו היה רואה את דברי ר"ח אפשר שהיה סובר אף בדעת הרי"ף והרמב"ם וכן להלכה, שאפי' כשיש בו גג טפח, כל עוד הוא עשוי לזמן מועט הוי אהל עראי. וכן דעת רבים מן האחרונים כמובא לעיל בס"ד, שכל שעושהו לזמן מועט, אפי' יש בגגו טפח חשיב אהל עראי. אך כיון שאין הדברים מוכרעים כ"כ, ורבים מן הראשונים הבינו ברי"ף כדברי מרן הב"י, קשה להכריע בסכינא חריפא שלא כדבריהם.♦
ענף ב - היתר חוט ומשיחה
יז. טעם היתר בכרך עליה חוט ומשיחה
ולעיל הבאנו בס"ד שמצינו להדיא בחז"ל שהתירו לנטות בשבת טלית כפולה שכרוך בה חוט מערב שבת. ובטעם הדבר כתב רש"י (שם): דמוסיף על אהל עראי הוא, ואינו כעושה לכתחילה. עכ"ל. וכיוצ"ב כתב הרא"ש (שבת פ"כ סי' ב') דכריכת חוט או משיחה חשיב כאלו היתה פרוסה טפח. ע"ש. וכ"כ המ"ב (סי' שט"ו סקל"ז). ומדבריהם נשמע שכל היתר זה אינו אלא כעין חידוש המבוסס על היתר הוספה על אהל עראי, שאע"פ שבדין תוספת אהל עראי צריך לשייר טפח מבעוד יום (כדאיתא בעירובין ק"ב ע"א), מ"מ אם נתן חוט ומשיחה לפני שבת, חשיב כאילו יש טפח פרוס.♦
יח. אם לדעת הרי"ף ודעימיה יש היתר חוט ומשיחה גם באופן שיש בגגו טפח ועשוי לזמן מועט
ולעיל הובא בס"ד שנחלקו הראשונים בפירוש טלית כפולה, שלדעת רש"י והרא"ש אפילו יש בגגה טפח, והיא עשויה לזמן מועט, שאין איסורה אלא מדרבנן, וכיון שכרך עליה חוט מותר לנטותה בשבת. ולדברי ר"ח, הרי"ף והרמב"ם טלית זו אין לה גג טפח ואינה אסורה אלא מדרבנן, וכיון שכרך עליה חוט מער"ש מותר לנטותה בשבת. ויש לחקור לדברי הרי"ף ודעימיה, אם שייך היתר בדבר שכרוך עליו חוט ומשיחה מער"ש, אף בדבר שיש בגגו טפח שעומד לזמן מועט, או שמא לא התירו אלא בדבר שאין בגגו טפח. שאפשר לומר שכיון שנתבאר לעיל בס"ד לדעת הר"ח והרמב"ם [וכן נראה לבאר בדעת הרי"ף, אלא שנחלקו הפוסקים בדבריו, עי' לעיל באורך בס"ד] שאהל שיש בו גג טפח שעומד לזמן מועט כל האיסור לנטותו בשבת אינו אלא מדרבנן. א"כ שווה דינו לדין טלית שאין בגגה טפח אפי' אם היא עומדת לזמן מרובה [וכפי שהתבאר בס"ד לעיל אות ח'], שגם היא אין איסור לנטותה אלא מדרבנן. וכיון שהתירו לנטות טלית כפולה אם כרך עליה חוט ומשיחה מער"ש, כך יש לומר גם ביש בגגה טפח ועשויה לזמן מועט, שאין איסורה אלא מדרבנן, שיהיה מותר לנטותה אם כרך עליה חוט ומשיחה מער"ש. ולאידך גיסא יש לומר שאפשר שלא התירו בחוט ומשיחה אלא בדבר שא"א שיגיע בו לידי איסורא דאורייתא, והוא באהל שאין בו גג טפח ואין בפחות מג' סמוך לגגו טפח. אך ביש בגגו טפח, שאפשר שיגיע לידי איסורא דאורייתא אם יעמידו לזמן מרובה, אפשר שלא התירו חכמים בכרך עליו חוט ומשיחה. ובאמת שלא מצינו להדיא בדברי חז"ל שהתירו חוט ומשיחה בדבר שיש בו גג טפח.♦
יט. דברי הנוב"י בחקירה הנ"ל
והנוב"י (מה"ת סי' ל' מהדו' מכון י-ם ד"ה ומדברי רש"י) כתב כדרך השנית, שאף למ"ד שהנוטה גג טפח לזמן מועט אינו אסור אלא מדרבנן, מ"מ מניין שיודו להקל לכתחילה ע"י חוט באופן שהגג רחב טפח. ע"ש. ולא ביאר מה הסברא לומר שיחמירו בזה ויחלקו בין יש בו גג טפח לאין בו גג טפח. ואפשר שטעמו כמ"ש בס"ד לעיל, שלא התירו אלא באופן שא"א שיגיע לאיסור דאורייתא. אלא שכתב כל זה בדעת רש"י וחלק ע"ד מרן הב"י, ולענ"ד יש ליישב את דברי מרן על נכון מקושיותיו. ואכמ"ל. ומ"מ אפשר שסברתו קיימת אף לדברי הרי"ף ודעימיה.♦
כ. דעת החזו"א
ועינא דשפיר חזי לגאון החזו"א (סי' נ"ב אות ה' ד"ה ומש"כ), שכתב: ומש"כ אחרונים ז"ל דלדעת הרי"ף לא מהני חוטין בכילה שיש בגגה טפח תמוה מאד, דהרי אמרו בגמרא דכילה מותר כרמי בר יחזקאל וכו' וכי איירי בכילה שאין בגגה טפח, הלא כילה אינה כילת חתנים. וכמש"כ לעיל טלית כפולה לזמן מרובה וכילה לזמן מועט שוין. עכ"ל. והן נסתר מחמתו של הגאון החזו"א פירוש רבנו חננאל, שלהדיא פירש הא דאמרינן בגמרא שכילה מותר כדרמי בר יחזקאל בכילה שאין בגגה טפח. ומה שהקשה הגאון החזו"א, דא"כ היה לגמרא לומר דאיירי בכילת חתנים, ומכך שלא כתבה כן מוכח שכוונתה לכילה שיש בגגה טפח. לכאורה יש לתרץ שאה"נ זו כוונת הגמרא באומרה 'הא דקאמר ליה אף כילה מותרת כדרמי בר יחזקאל', דרצונה לומר דכילה שהתיר היינו שאין בגגה טפח. ומ"ש החזו"א שאין חילוק בין טלית כפולה לזמן מרובה לכילה שיש בגגה טפח לזמן מועט. לכאורה גם בזה היד הדוחה נטויה לומר כמ"ש בס"ד לעיל, שאפשר שכיון שכילה שיש בגגה טפח במצבים מסוימים אסור לנטותה מדאורייתא, ממילא גדרו ולא התירו ע"י חוט ומשיחה אף באופן שהאיסור לנטותה הוא מדרבנן. ובזה יש להשיב קצת גם על דברי הגר"מ לוי זצוק"ל (בשו"ת תפלה למשה ח"א סי' כ"ו אות ז') שכתב בפשטות שיש להקל באהל שיש בגגו טפח שעושהו לזמן מועט אם הוא מתוקן לאהל, דהוי כחוט ומשיחה וכמ"ש הר"ן (שבת נ"ו ע"ב ד"ה כילת חתנים). ולא זכר ש'ר לחלק כמ"ש לעיל, ושכ"כ לחלק הנוב"י. ומ"מ אין הדברים מוכרעים כ"כ לאיסור, כמ"ש לעיל בס"ד דיש לומר שהתירו בכל אהל האסור מדרבנן אם יש עליו חוט כרוך מער"ש.♦
כא. דעת החת"ס ודיון בדבריו
והחת"ס (בתשובה חאו"ח ס"ס ע"ב) כתב להוכיח שאין איסור דאורייתא בפתיחת מטריה בשבת, ועפ"ז כתב: וכיון שזכינו לדין שאיננו דאורייתא, א"כ ממילא אפילו אסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה אי אית ביה חוטין שרי' אפילו לכתחלה והכא נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין כמ"ש נב"י בעצמו, ועוד הכא עדיף טפי שעשוי ומתוקן מעיקרא לכך והוה כמו כילת חתנים דמקיל ביה הרי"ף ורמב"ם משום שעשוי מעיקרא לכך וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי. עכ"ל. וראיתי בשו"ת חת"ס הוצאת המאור (שם אות ט') שהביאו בשם גליוני קודש שהעיר ע"ד החת"ס, וז"ל: "דברי שגגה הם דזהו כל עיקר דברי הנו"ב דהחוט לא מהני כי אם באין בגגו טפח. ע"ש. וכ"ה במ"א סי' שט"ו סקי"ב. גם מש"כ מכילת חתנים תמוה דבהדיא מבואר בש"ע סי"א דבעי' שלא יהא בגגו טפח וכו'. עכ"ל. וי"ל דאה"נ החת"ס פליג עליה בהא וס"ל דכל שהוא אסור מדרבנן, מותר ע"י תיקון או ע"י חוט או משיחה[1]. ושו"ר בשלחן שלמה (סי' שט"ו סקט"ז) שנראה שהסכים לשיטה זו. ע"ש.♦
כב. אפשרות שלישית בחקירה הנ"ל
והראני ידידי, ר' איתן וקסלר הי"ו, שהגר"ז בש"ע שלו (סי' שט"ו סעי' י"ז) כתב: אם יש לה גג טפח או בפחות משלשה סמוך לראשה רוחב טפח שזהו אהל קבוע אין החוטין מועילין כלום שאפילו להוסיף על אהל קבע אסור ואף אם טלית זו אין עשויה להתקיים כאן שדעתו לפורקה אעפ"כ כיון שהיא נטויה כדרך נטיית אהל קבוע לא הקילו בה חכמים כלום שמא ימלך עליה שתהא קבועה כך כמו שהיא נטויה ונמצא שהוסיף אהל קבוע. ולא הקילו להוסיף על אהל עראי אלא כשהוא בענין שאין דרך כלל לקבעו. עכ"ל. ומשמע מדבריו שהוא מחלק בזה, שדבר שדרכו לעשותו באופן קבע, אף אם כעת הוא עושהו בדרך עראי, אין מועיל לו חוט ומשיחה. אך לכאורה מדוקדק מלשונו שכל דבר שהדרך לעשותו לזמן מועט, אף שיש בגגו טפח, שרי לפותחו ע"י חוט התלוי בו מער"ש. ונפק"מ לנדו"ד, שבגגון עגלה, שהדרך לעשותו לזמן מועט והוא מותקן לכך, יש להתיר אף עפ"ד הגר"ז.♦
כג. העולה מן האמור לענ"ד
היוצא מהאמור לענ"ד שלכאורה יש להקל לנטות אהל שיש בו גג טפח העשוי לזמן מועט כשכרוך עליו חוט לפתיחה קלה מער"ש או שהוא מתוקן לפתיחה וסגירה, כיון שלדעת רש"י ודעימיה כל שעושה אהל שיש בו גג טפח לזמן מועט לא הוי אלא איסור דרבנן, וכן נראה יותר אף בדעת הרי"ף ודעימיה. ואם כרוך בו חוט ומשיחה [ונראה שה"ה במתוקן לפתיחה וסגירה], לדעת רש"י וסיעתו מותר לנטותו אף לכתחילה. ובדעת הרי"ף ודעימיה אין הכרע גמור אם מותר לנטות דבר שיש בו גג טפח לכתחילה ע"י חוט [או במתוקן לכך], ודעת רוב האחרונים שהבאנו להקל. ואפשר שבכה"ג הוי ספק דרבנן לקולא. והמחמיר בזה תע"ב, כיון שמרן הש"ע פסק כדברי הרי"ף ודעימיה, ואין הכרח גמור בדעתם אם יתירו בכה"ג, כמ"ש לעיל בס"ד.♦
ענף ג - היתר דבר העומד לפתיחה וסגירה
כד. דין כסא טרסקל בגמרא ופרש"י
בגמרא (שבת קל"ח ע"א): "מנקיט אביי חומרי מתניתא ותני הגוד והמשמרת כילה וכסא גלין לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחילה". ופרש"י שהיתר מטה הוא: 'אם היתה זקופה או מוטה על צדיה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואף על גב דהשתא עביד אהל שרי, דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא'. ובהא דכסא טרקסל כתב רש"י: 'ועליונו של עור, ומקפלין אותו, וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים'. ובטעם ההיתר בכסא טרסקל כתב רש"י (בד"ה ואסלא): מותר לנטותו לכתחילה, דהא עביד וקאי. עכ"ל.♦
כה. קושיות הנוב"י על דברי רש"י
ופשטות לשון רש"י היא שטעם ההיתר במטה הוא מפני שאינו עושה כלום אלא מיישבה על רגליה, ובכסא טרסקל, כיון שהוא עומד לפתיחה וסגירה קלה כזו חשיב כאילו הוא בנוי ועומד. אלא שהנוב"י (מה"ת סי' ל' מהדו' מכון ים ד"ה והנה יש לדון) כתב להקשות על פירוש זה, דא"כ גם טלית כפולה היא עומדת מבעוד יום על הקינוף, וא"צ אלא לנטותה ממקומה, ומדוע צריך היתר חוט ומשיחה בשביל לנטותה בשבת, והא עביד וקאי. ועוד הקשה, מדוע צריך לטעם ההיתר של עביד וקאי, והרי אין כוונת האדם לאהל כלל, והיה צריך להיות אף אם אינו עביד וקאי.כו. הבנה מחודשת של הנוב"י בדברי רש"י
ולכן כתב לחדש הבנה בדברי רש"י, שמה שכתב במטה 'דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא', כוונתו היא שכיון שאינו מתכוון אלא לשבת על המטה, לא חשיב אהל. ומה שכתב שטעם ההיתר בכסא טרסקל הוא דעביד וקאי, אין הכוונה שלכן מתבטל מעליו איסור אהל, דא"צ כלל לבטל איסור אהל, דאינו מתכוון לאהל כלל. וכל מה שהוצרך להיתר עביד וקאי הוא להוציא מחשש אחר שהיה אפשר לחשוש, שמא נאסור לפתוח כסא טרסקל משום איסור בונה, וע"ז כתב רש"י דליכא בונה בהכי, דהא עביד וקאי.♦
כז. הנלע"ד להקשות על הבנה זו
ועל כל זה אני אומר דאם לדין יש תשובה. דלכאורה מה שכתב לפרש שכוונת רש"י שמטה מותר לנטותה לישבה על רגליה מטעם שאינו מתכוון לעשותה אהל אלא לשבת עליה. לכאורה קצת קשה להכניס כן בלשון רש"י, דלשונו היא 'ליתובא בעלמא' ופירוש הלשון הוא 'ליישבה', דהיינו ליישב את המטה ולא לישב עליה. ואני מחברו עם הלשון המצויה בש"ס 'יתובי דעתא', דהיינו יישוב הדעת. ומכאן שהלשון 'יתובא' אין כוונתה 'לישב עליה', אלא 'ליישבה'. ומוכח שטעם ההיתר במטה אינו משום שרוצה לישב ואינו מתכוין לאהל, אלא משום שהוא לא עושה כלום, אלא מושיב את המטה על רגליה. ומה שכתב הנוב"י דהיתר עביד וקאי בכסא טרסקל שכתב רש"י הוא לתרוצי מילתא שלא יהיה כבונה. לכאורה אף הוא קצת חסר בדברי רש"י, דהוה ליה לבאר יותר שהחשש הוא משום בונה. ואע"פ שבודאי אמת דבריו שלשיטת רש"י אין כל הני חומרי מתנייתא משום אהל, וכמו שמוכח ברש"י בדין כסא גלין, מ"מ היה לו לרש"י לפרש יותר. ודו"ק.♦
כח. תירוץ קושיות הנוב"י על פשט דברי רש"י
ומה שהקשה מדוע טלית כפולה לא תהיה מותרת מטעם עביד וקאי, יש להשיב בתרתי: חדא, דלא התירו עביד וקאי אף מדרבנן אלא היכא שהוא מתוקן לכך, אך אם אינו מתוקן לכך, אלא הוא בגד הפרוש על העמודים, יש לומר שגזרו מדרבנן שאין להתיר אלא בחוט ומשיחה, כדי שיהיה ניכר לכל דדבר זה עביד וקאי. ועוד יש להשיב כמ"ש החזו"א (אות ו' ד"ה בנו"ב) שטלית כפולה אינה מוכנה ועומדת, אלא היא עומדת על צד אחד של הקינוף וצריך למותחה לצד השני. עכ"ד. ונראה שזו משמעות לשון רש"י (ד"ה חוט או משיחה). ע"ש. ובקושייתו השנית מדוע צריך לטעם עביד וקאי, והרי האדם אינו מכוון לאהל. יש לומר שאלמלא היה הכסא עביד וקאי, היה אסור לפותחו מדרבנן מטעם שעושה דבר הדומה לאהל שנאסר לעשותו כדרכו (כדאיתא בביצה ל"ב סע"ב). ועי' לקמן (אות ל"ה) מ"ש לדון בכיוצ"ב בשיטת רש"י.♦
כט. ע"פ הנ"ל דברי רש"י מובנים כפשוטם
וע"פ האמור בס"ד נשארנו עם פשטות דברי רש"י שטעם ההיתר ביישוב המטה הוא מטעם שהוא לא עושה כלום, אלא מיישבה על רגליה בלבד. וטעם ההיתר לנטות כסא טרסקל הוא שכיון שהכסא עביד וקאי, לא שייך לאסור לנטותו. וע"ע בשו"ת תפלה למשה (סי' כ"ו אות ב') ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סי' ל"ג אותיות ג'-ד') שהביאו שכן הבינו כמה מהראשונים בדברי רש"י. וע"ש עוד שהקשה הגר"מ לוי על דברי הנוב"י. והגם שיש לענ"ד לעמוד עד"ק באיזהו מקומן, מ"מ אכמ"ל בזה.♦
ל. הבנת החזו"א ביסוד היתר כסא טרסקל
והנה הגאון חזו"א (סי' נ"ב סק"ו ד"ה דברי הנו"ב) כתב שהיתר עביד וקאי יסודו בהיתר דלת, דמוכח בעירובין (ק"א ע"א) שמותר לסגור דלת בשבת, והעושה כן לא חשיב כבונה מחיצה. וכתב החזו"א שטעם ההיתר בזה הוא שכיון שהוא גוף אחד, לא שייך בו בונה. וא"כ ה"ה שטעם ההיתר בכסא טרסקל הוא שכיון שהוא גוף אחד לא שייך בו אהל. ומטעם זה כתב שמעיקר הדין היה נראה להתיר לפתוח מטריה בשבת (אך למעשה כתב לאסור מטעמים אחרים). ומפני יסוד זה כתב (שם ד"ה מן האמור) להתיר לפתוח גגון של עגלת תינוקות, שכיון שהוא מחובר לעגלה הוי כדלת וכסא טרסקל, דשרי לפותחם בשבת.♦
לא. הנראה לחלק בזה בין היתר דלת להיתר כסא טרסקל
אלא שלענ"ד נראה דיש לומר דלא דמי היתר כסא טרסקל להיתר דלת. דאפשר שאין היתר דלת אמור בעושה את כל האהל או את כל הבניין מתחילתו. אלא היתר דלת אינו אלא באופן של הבניין עומד על מתכונתו, והדבר המחובר לבניין אינו אלא תוספת, ובזה דווקא הוא שהתירו לסגור את הדלת ול"ח מחיצה. ושו"ר שמדברי הנוב"י (מה"ת סי' ל' מהדו' מכון ים ד"ה עוד יש לדון) נראה לחלק כמ"ש בס"ד. וכ"כ להדיא לחלק בזה התפארת ישראל בכלכלת שבת (דיני אהל עראי אות ה'). ע"ש. ואם אמת תפסיה להאי חילוקא, מבואר יוצא שאין היתר עביד וקאי משום היתר דלת, דעביד וקאי מתיר טפי, דאף שהכסא מקופל כולו, התירו לנטותו כיון דעביד וקאי. וא"כ בעינן למיבדק מה הם גדרי היתר עשיית דבר דעביד וקאי.♦
לב. מדברי הרמ"א נראה כיסודו של החזו"א
ואף שכתבנו בס"ד שיש מקום לחלק בין יסוד היתר דלת לבין יסוד היתר כסא טרסקל. מ"מ לא אכחד שמדברי הרמ"א (סי' תרכ"ו סעי' ג') משמע שאין לחלק בין יסודות דינים אלו, שבד"מ (סק"א) הביא את דברי מהרי"ל, שכתב דאותן גגין העשויים כמין צריף ובסוכות מגביהין אותן ומסככין שם, אסור להוריד ולהגביה אלו הגגין ביום טוב בסוכות משום בנין וסתירה. וכתב הרמ"א על דבריו דמאחר שהגגין עשויין עם צירים לפתוח ולנעול, אין בו איסור כלל, מידי דהוי אדלת של בית סובבת על צירים או הדלתות של בור ודות שפותחין וסוגרין בו ולית בהו חשש איסור. ע"ש. וכ"פ בהגהת הש"ע, וז"ל: וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור, ומותר לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן ואפילו ביום טוב שרי לסגרן ולפתחן אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל בי"ט. עכ"ל.♦
לג. קושיית המנחת יצחק על דבריו ומה שיש לתרץ בזה לענ"ד
אלא שלכאורה יש לעיין בהא מילתא דהני תרי צנתרי דדהבא. דלכאורה יש להתיר בזה בפשיטות אפילו באין להם ציר, דלא גרעה הורדת גג זה מדין תוספת על אהל עראי, שהרי הסוכה עצמה היא אהל אף לפני שהוא נותן עליה את הגג. וא"כ מה טעמו של מהרי"ל לאסור, ומדוע הרמ"א הביא ממרחק לחמו להתיר מדין ציר, בעוד שזו גמרא מפורשת (בערובין ק"ב ע"ב) בעניין תוספת על אוהל עראי. ונראה שמחמת קושיא זו כתב המנח"י (ח"י סי' כ"ו ד"ה אמנם) להעמיד שכל מחלוקתם של המהרי"ל והרמ"א אינה אלא על חלק הגג שאינו בסוכה וא"צ לאויר שתחתיו. ולפי דבריו, אין ראיה מדברי הרמ"א דנקיט כהחזו"א. ע"ש. אלא שלכאורה קצת קשה להעמיד כן, שהרי עפ"ד המנח"י לא תתורץ הקושיא מה טעמו של מהרי"ל לאסור להוריד את הגג, והרי כיון שאינו עשוי לאהל לאויר שתחתיו, לא גרע מכסא טרסקל דעביד וקאי. ומפני זה נלענ"ד שיש ליישב כל זה ולומר שלדעת המהרי"ל והרמ"א כל שעושה גג טפח חשיב אהל קבע אפי' שאין מעמידו לזמן מרובה, וא"כ אין שייך להתיר הכא מצד תוספת על אהל עראי. איך שיהיה, הנראה מדברי הרמ"א להתיר לנטות אהל שיש בו צירים אפילו כשהוא אהל קבע. והנלע"ד כתבתי.♦
לד. דברי הגמרא לעניין כסא טרסקל ומחלוקת האחרונים לעניין היתר זה
וכבר ביארנו לעיל בס"ד שבגמרא התירו לנטות כסא טרסקל בשבת. ומדברי רש"י מתבאר שטעם ההיתר הוא שכיון שהכסא מתוקן ועומד מותר לנטותו בשבת. ע"ש. ונחלקו הפוסקים ע"פ דברי רש"י האלו אם מותר לפתוח מטריה או גגון של עגלה, שהוא מתוקן ועומד ואין צריך אלא לפותחו. שהבית מאיר (ס"ס שט"ו) התיר לפתוח מטריה בשבת, דחשיב עביד וקאי. וכן משמע מהבה"ל (סי' שט"ו סעי' ח' ד"ה טפח) להקל במטריות של זמנינו, דחשיבי עביד וקאי מפני שא"צ להתעסק בהן הרבה בשביל לעשותן כאהל. ומאידך כתב ביחו"ד (ח"ב סי' מ"ג) שאין לדמות מטריה לכסא טרסקל, כיון שבכסא טרסקל אינו צריך כלל לאויר שתחתיו, אבל מטריה הרי היא עשויה להגן על אדם הנושאה עליו, ועיקר תשמישה לצורך אויר שתחתיה, ודומה ממש לעשיית אהל שצריכים לאויר שתחתיו. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מנחת דניאל גודיס (ח"א סי' מ"ד ד"ה אולם). ע"ש. וגם כסא טרסקל מוכרח לומר שצריך גם לאויר שתחתיו, ע"פ המבואר בש"ע (סי' שט"ו סעי' ז') שאם אינו צריך כלל לאויר שתחתיו מותר לעשותו לכתחילה. אלא שהגרע"י ודעימיה יחלקו בין דבר שעושהו בשביל האויר שתחתיו, שהוא אהל עראי, לבין כסא טרסקל, שעיקרו לישב עליו ואגב אורחא משתמש באויר שתחתיו. ולא הבאתי את כל דברי האוסרים והמתירים בזה, אלא מעט מזעיר הנצרך להצגת השיטות.♦
לה. ראיה שיש להתיר בעביד וקאי אף באהל עראי
ואמרתי אני אל ליבי להביא ראיה שיש להתיר לנטות אפי' אהל עראי שמתכוון לעשותו לצל באופן שהוא עביד וקאי. דהנה בגמרא בביצה (ל"ב סע"ב) רב יהודה אמר שנאסרו כמה דברים לעשותם בשבת משום שבעשייתם נראה כעושה בניין ודומה לאהל. אך אם עושה אותם בצורה משונה, שנותן בתחילה את הגג ולאחר מכן את המחיצות, שרי לעשות כן לכתחילה. ע"ש. ובגמרא (שבת מ"ג ע"ב) אמרו: מת המוטל בחמה (ויש לחוש שמא ימהר להסריח. רש"י) באים שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהן זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה. עכ"ל הגמרא. ולכאורה קשה, איך התירו להם לעזוב את המחצלת ולזקוף את מיטתם, והרי כשעושים כן הם עושים אהל. ומדברי רש"י (ד"ה זה זוקף) מבואר שכיון שאין עושים את האהל כדרכו, אלא עושים אותו באופן משונה, שמחזיקים את הגג ורק לאחר מכן עושים את המחיצות בכך שזוקפים את המיטות, לכן שרי למיעבד אהל עראי, כיון שזה נעשה בשינוי. וכמו שהתירו לעשות ע"י כך דבר הדומה לאהל. וכן מוכח מדברי התוס' (ד"ה ופורסין), הרשב"א (ד"ה מביאין מחצלת), הריטב"א (ד"ה מאי היא) ור' יחזקיהו ממגדיבורג (בביאורו לשבת מ"ג ע"ב). וכ"מ מדברי הרי"ד (בפסקיו לשבת שם). ומשמע שהיתר הנאמר להתיר איסור דרבנן של דבר הדומה לאהל, ה"ה שיש להתיר לעשות אהל עראי על ידי היתר זה[2]. וא"כ היתר עביד וקאי, אף אם תאמר שכסא טרסקל מותר מפני שאין צריך לאויר שתחתיו, מ"מ נלמד את היתר עביד וקאי אף לעניין אהל עראי[3].♦
לו. קושיא בשיטת רש"י מדבריו בביצה על דבריו במסכת שבת
אלא שאם כנים אנחנו לכאורה יש לשאול בעיקרא דמילתא בדברי רש"י, שהרי רש"י בביצה (ל"ג ע"א ד"ה והלכתא) כתב שכל הני דאסירי משום שדומה לעשיית אהל, אינם אסורים אלא אליבא דר' יהודה האוסר בדבר שאינו מתכוין. אך לדידן דס"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר, גם בנידו"ד, שאינו מתכוין לעשות אהל, מותר לעשותו אפילו כדרכו. ובמק"א בס"ד הארכתי בסוגיא זו. וא"כ לכאורה קשה, מדוע צריך רש"י בשבת (קל"ח ע"א ד"ה ואסלא) לומר שטעם ההיתר בכסא טרסקל הוא משום דעביד וקאי, והרי מעיקרא אינו עשוי לשם אהל, והוי דבר שאינו מתכוין. ושמא יש לתרץ דסוגיא דהכא ככולי עלמא אזלא, ובהא דעביד וקאי תירץ רש"י אליבא דר' יהודה. ואה"נ שהיתר זה נכון אף אליבא דר"ש באהל עראי (וכמו שהובא לעיל שהיתרו של ר' יהודה בעשיית דבר הדומה לאהל בשינוי, קאי גם לר"ש באהל עראי, שמותר לעשותו בשינוי). וע"ע בתפלה למשה (ח"א סי' כ"ו אות ב') מ"ש לתרץ בזה[4].♦
לז. כמה מהראשונים לא כתבו כלל את היתר עביד וקאי
אלא שכל הנ"ל אינו אמור אלא בשיטת רש"י ודעימיה דאית להו היתר דעביד וקאי. אך מנגד מצינו לר"ח ולמאירי (שבת קל"ח ע"א) שהואילו בא'ר דאין כסא טרסקל מותר מטעם דעביד וקאי, אלא שהטעם שמותר לנטותו בשבת הוא משום שאינו עשוי אלא לשבת עליו ולא לאהל. וממילא לדבריהם לא נמצא כלל היתר בדבר דעביד וקאי. וכדבריהם משמע גם מהרמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת הכ"ח), שכתב: ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי. עכ"ל. ונראה דכסא טרסקל לשיטתו א"צ לפותחו אלא פתוח ועומד הוא, ואין כאן עשיית אהל. והראני ידידי, ר' איתן וקסלר הי"ו, שכן מוכח בתשובת רב נטרונאי גאון (ברודי, או"ח סי' ק"ג). ועוד סח לי שכן דעת הריבב"ן (שבת שם), היראים (סי' עד"ר), ראבי"ה (סי' תש"פ) והריטב"א (שבת שם).♦
לח. כמה ראשונים הסכימו לדברי רש"י שיש היתר עביד וקאי וכן פסק מרן
אלא שרבים מהראשונים הסכימו להלכה לדברי רש"י דכסא טרסקל כסא מתקפל הוא, ומותר לפותחו בשבת מטעם דעביד וקאי. דכ"כ הרי"ד (בפסקיו לשבת קל"ח ע"א) ונכדו הריא"ז (שבת פ"כ ה"א אות ה'). וכ"כ רבנו ירוחם (ני"ב ח"ד דע"ב ע"ד). ובעוד ראשונים. וכ"פ מרן בש"ע (סי' שט"ו סעי' ה'). וא"כ יש פנים מסבירות להתיר מצד היתר עביד וקאי אף בעומד לאהל עראי. וכמו שביארנו בס"ד לעיל בשיטת רש"י.♦
לט. מדברי המג"א נראה להתיר בעביד וקאי גם באהל עראי
ואון לי מצאתי מדברי המג"א (סי' שט"ו סק"ח), שכתב ע"פ ההיתר של כסא טרסקל: דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא [רש"י] ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה. וה"ה הדף שקבוע בכותל שבבה"כ שמניחין עליו ספרים. עכ"ל. והאחרונים העירו על המג"א (כמו שהעיד המחה"ש) דדף הקבוע בכותל שמניחים עליו ספרים מותר לפותחו בלאו הכי, דא"צ לאוויר שתחתיו וגם אין לו מחיצות. ע"ש. מ"מ ממ"ש המג"א להתיר בחופה מהא דכסא טרסקל יש מקום להבין כמ"ש בס"ד לעיל, דאע"פ שכסא טרסקל אינו עושהו בשביל האויר שתחתיו, מ"מ למדנו מהיתר זה לפתוח כל דבר המוכן כבר[5].אלא שהנוב"י (מה"ת סי' ל' מהדו' מכון ים סוד"ה ועוד קשה) הביא את דברי המג"א וכתב: ואמנם מה שהתיר המג"א שם להעמיד החופה לכאורה יש לדחות דהחופה צריך לאויר שתחתיה ועביד אוהל. ולכן נראה דסבר המג"א כיון שאין החופה נעשית להגן מפני שמש או גשם רק לכבוד חתן וכלה ג"כ לא נקרא אוהל. עכ"ל. ויותר מזה כתב באול"צ (ח"ב פכ"ח אות א' ד"ה ומכל מקום) שטעם ההיתר בחופה הוא משום שאין מעמידים את החופה לשם צל אלא לקניין, ולא שייך לקרוא לזה אהל. ע"ש. ומ"ש האול"צ, אף אם נסכים לדבריו (ועי' בדעת תורה סי' שט"ו סעי' ה' דסבר איפכא, דכיון שעושיה לקניין חמירא טפי), בלשון המג"א א"א לפרשו כן. וגם הנוב"י פירש כן במג"א דאזיל לשיטתה דכן יש לפרש דברי רש"י. ולפי האמור לעיל (אותיות כ"ד-כ"ח) בס"ד שנראה לפרש את דברי רש"י אחרת, אף דברי המג"א מורים בפשטות שיש להקל אף באהל עראי. וכן מוכח בשעה"צ (סי' שט"ו סקל"ה) ובחזו"א (סי' נ"ב אות ו' ד"ה דברי הנו"ב). ודו"ק כי קצרתי. ומ"מ אף בלא זה כבר הוכחנו לעיל בס"ד שמוכח מדעת הרבה מהראשונים להקל בזה, דהיתר עביד וקאי אמור אף באהל עראי.
♦
ענף ד - היתר מדין תוספת אהל עראי
מ. תוספת על אהל עראי במחצלת המגולגלת
עוד מקום איתי לדון אם יש להתיר לפרוש את גגון העגלה במקרה שאחר שהגגון מקופל יש בו טפח. והנה שורש הדין בגמרא עירובין (ק"ב ע"א) דאיתא התם: הנהו דכרי (אילים. רש"י) דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח (כשתסתלק המחצלת מעליהן לפנות ערב שבת, אל תסלקנה כולה משם, אלא הוי גולל אותה וכורך מעל הגג, ושייר בה טפח פרוסה דלהוי עליה שם אהל. רש"י) למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי. ע"כ. והריטב"א (שם ד"ה זיל כרוך) כתב בשם התוספות שנראה מלשון רש"י שהוא אומר שלא יהדק כרך המחצלת הרבה ויעשה בענין שיהא ברוחב העגול טפח כאהל. והתוספות חלקו על דברי רש"י וכתבו דלא משמע הכי אלא דבעינן לשייר טפח חוץ מן הכריכה, אבל חיזור העיגול לא מיחזי כאהל ולמחר כשהוא פורסה לא מיחזי כמוסיף אלא כעושה אהל לכתחלה. והריטב"א כתב שאף לשון רש"י ז"ל אפשר להלום כפירוש הזה. ע"ש.וכשאני לעצמי משמע לי שפשטות לשון רש"י כפירוש הריטב"א, שהרי כתב 'ושייר בה טפח פרוסה', דיותר משמע שרצונו לומר שישייר טפח פרוס חוץ לעיגול. וגם דברי הב"ח (סי' שט"ו אות ב' ד"ה ומ"ש וכן מחצלת) בדעת רש"י מוכיחים כן, שכתב ע"ד הריטב"א בשם רש"י, שדברי רש"י שלפנינו מוכיחים שכוונתו שישייר טפח חוץ מן הכריכה. עכת"ד. ואיהו לא ידע, שאף לשון רש"י המובאת בריטב"א כלשון רש"י שלפנינו. ומוכח שהבין את פשט דברי רש"י שלא כהבנת התוספות. ובש"ע (סי' שט"ו סעי' ב') פסק דבעינן שישייר טפח חוץ מן העיגול. וכ"פ המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (ס"ס צ"ה) וכל האחרונים.
ונלע"ד שקשה לצרף את הדעה שאם יש בכריכה טפח חשיב מוסיף על אהל עראי אפי' לס"ס להקל, שלא מצאתי חברים לשיטה זו לבד מהבנת התוס' המובאים בריטב"א בדעת רש"י. וכבר ביארנו לעיל שמשמע יותר גם מדברי רש"י דלית ליה האי היתרא.
♦
מא. המקלים במחצלת עם קמטים
והנה ראיתי למהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (שם) שכתב לעניין מחיצה הנתונה על הארובה וכשפותחים אותה היא מתקמטת על הצד, שיש להתיר לפותחה בשבת מב' טעמים: חדא, שאף אחר הקיפול יש רוחב טפח לכל הפחות באחד הקמטים. ועוד, 'דלא דמיא כלל לכריכת המחצלת בעיגול וכו' משום דמחצלת כירכה (אולי צ"ל כרוכה) בעיגול כן הוא כשהיא מושלכת בקרן זוית או מוצנעת ואין בה שום היכר אהל באותו העיגול, אבל האהל המתקמט יש היכר גדול בקמטין אפי' יהיה טפח בין כולם שהוא אהל פרוס ועשוי'. והביא היתר זה אף בספרו ערך לחם (סי' שט"ו סעי' ב'). והעתיקוהו להלכה הברכ"י (סק"ג), בשו"ת מעט מים (סי' כ"ד דנ"ט ע"ב ד"ה אכן) וכה"ח (סקכ"ט).♦
מב. המחמירים בנ"ל
אך החת"ס (סי' ע"ג) כתב בעניין מחיצה המתרת המתקפלת ובעת קיפולה נשארים בה לעולם כמה טפחים, דאין להקל בזה ולהחשיבה כפורשה טפח מער"ש ע"מ להוסיף עליה בשבת. וכתב שאפי' רש"י יודה בזה, דלא פליג רש"י אלא במחצלת כרוכה בשינוי קצת, שלא הודקה כראוי, אבל דפנות הללו שכן דרכם לעולם ואין כאן שום היכר גם רש"י מודה. ואחר הדברים האלה כתב: אחרי כותבי זאת ראיתי בס' ברכי יוסף וכו' הנה דברי מהריק"ש לא ראיתי וכימ"י ודאוו"ר לא ידעתי, מ"מ משמע מדבריו דלא כמ"ש לעיל אלא העיגול והשטח גורמים, ואינני חוזר ממ"ש לעיל. עכ"ל.♦
מג. הנראה לענ"ד להציע פשרה בין הסברות
ולענ"ד נראה לומר כעין פשרה בין השיטות הללו, ואפשר אף שכ"ע מודו לזה. דלעולם בעינן שיהיה בטפח הנשאר היכר שהוא הועמד לשם תחילת אהל, ואם כך הוא, מותר להוסיף עליו, אך בדבר שמתקפל כולו ומטבעו נשאר פתוח טפח ואינו ניכר שטפח זה עומד לשם אהל, לא סגי בהכי, אלא צריך שיהיה ניכר שתחילת אהל יש כאן. ולכן בנידון העגלה, בשביל להתיר מטעם זה יש לראות שהגגון פתוח מבעו"י טפח באופן שניכר לכל רואה שיש טפח המיועד להאהיל. וכן נראה ממ"ש בשו"ת מכתם לדוד פארדו (סי' א' ד"ה מעתה).♦
קנצי למילין, שיש להתיר לפתוח גגון של עגלה המחובר לעגלה ומיועד לפתיחה וסגירה. והרוצה להחמיר לרווחא דמילתא לפותחו מעט עד שיהיה ניכר שיש בו טפח פרוס מבעו"י, שפיר עבד.
♦ ♦ ♦