ישנו יהודי שמעשן ביום כמות נכבדה של סיגריות. כמה שהרופאים ניסו להסביר לו על הסכנה ועל הנזק שהסיגריות גורמות לו, הוא אינו מסוגל להפסיק לעשן ומתעלם לחלוטין מדבריהם. עקב העישון, מצב הבריאות של אותו יהודי אינו מן המשופרים כלל וכלל, לעתים קרובות הוא נחלה עקב כך, ואפילו אחרי זה, הוא אינו מפסיק לעשן. שבת אחת אותו יהודי נתקף בשיעול כה עמוק, עד כדי כך שסובביו חששו לחייו, והיו בטוחים שהוא הגיע למצב של פיקוח נפש. כעת הסתפקו האנשים, האם מותר לחלל שבת ולהזמין למעשן זה [שגרם לחולי זה בידיו] אנשי הצלה שייקחו אותו לבית החולים?
♦
שאלתי את מו"ז שליט"א וכך כתב לי
י"ז שבט תשפ"ו
לנכדי חביבי המקדש שם שמים בתורתו הרה"ג ר' אריה זילברשטיין שליט"א
יש להשתדל בהצלתו מאחר והוא 'מזרע היהודים', וכאשר יצילו אותו יש את כל הסכויים שיחזור בתשובה 'כדרך היהודים', כדרך עם ישראל שמתעוררים מתוך הצרות, וישוב מדרכו הרעה לדרך טובה.
יצחק זילברשטיין
♦
וארחיב בס"ד במקורות ובביאורים
איסור העישון
ז"ל הרמב"ם (דעות פ"ד ה"א): הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא וכו', לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים ע"כ. וכתב הראב"ד (בבעלי הנפש שער הקדושה): ואין צ"ל שישמור אדם מן המאכלים שהוא מכיר שהן מזיקין אותו ואפשר לו זולתם, הרי זה פושט בגופו ופושע בנפשו, מפני שהוא הלך אחר תאוותו ואינו חושש על אבדת גופו, והיא היא דרך היצה"ר ועצת הסכלים להסיתו מדרך החיים אל דרך המוות וכו'.החפץ חיים (ליקוטי אמרים פרק י"ג) כתב על חומרת המעשן, שבוודאי יתבע לדין על זה ואסור לאדם להרגיל עצמו בזה. והמעשן נקרא חובל בעצמו שאמנם פטור (כדאיתא בב"ק צ' ע"ב) אבל אינו רשאי לחבול בעצמו. גם משום ונשמרתם לנפשותיכם. ועוד "דין הוא דהלא תבל ומלואה של הקב"ה, ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבר לעשות לעצמו כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו, ואם ע"י העישון נגרעו כוחותיו, בוודאי יתבע לבסוף לדין על זה, דהלא עשה זה ברצון לבו ולא באונסו וכו'" עיי"ש.
וכן נקט בשו"ת באר משה (ח"ו סי' ק"ס אות ט') שהמעשן עובר על ונשמרתם, אם לא שהרופא מתיר לו ביחוד ויכול לשמור עצמו שלא ירבה מסכום שהתיר לו הרופא[1]. וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סי' ל"ט) כתב לאסור ע"פ דין תורה את העישון, וכתב דאין שייך לומר 'והאידנא דדשו בו רבים 'שומר פתאים ה" דלא כן אחא במקומות שהמציאות לא הראתה על היפוכו של דבר, אבל כאן לאור המחקרים הרפואיים השונים' וכו' עיי"ש. ואף מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (ח"ב סי' נ"ח, ו) נקט לאסור באיסור גמור לעשן, וכתב שהמעשן חובל בעצמו 'ומודיע אני בזה שמעולם לא הצטרפתי לדעת המתירים את העישון גם בזמננו'. וכך הביא בשו"ת וישמע משה (ח"א עמ' תל"ח) בשם מו"ז מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג יו"ד סי' שנ"ד) הוסיף שהמעשן עובר אף על הלאו של 'ולא תתורו אחרי לבבכם', וגם נוקט שאין כאן שייכות ל'שומר פתאים ה", כי זהו דווקא בדבר המזיק רק מצד הסברא, ולא במה שנראה היום בעליל שמסכן. והוא נוקט שהמעשן כגדר מאבד עצמו לדעת, והוסיף: ועובדא ידענא מגדול אחד זצ"ל, שעישן סיגריות הרבה ובסוף ימיו נחלה, והרופא אמר שהריאות פגועות לגמרי ואין לו אלא כחודש לחיות, וביקש שיביאו אצלו עשרה אנשים ואמר להם בערך בזה הלשון "יודע אני שבשמים ידונו אותי כמאבד עצמו לדעת, שעישנתי אף שיש סכנה בדבר, אבל אני מקוה להי"ת שבזה שאני מתודה לפניכם וכו'".
אך האגרו"מ (יו"ד ח"ב סי' מ"ט) נקט שהמעשן אינו עובר על איסור, וז"ל: הנה בדבר עישון סיגריות ודאי מכיון שיש חשש להתחלות מזה, מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא מכיון שדשו בה רבים, כבר איתא בגמ' בכה"ג "שומר פתאים ה'" (בשבת דף קכ"ט ובנדה דף ל"א) ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין וכו'. והוא נוקט שגם אין איסור לפני עיור להושיט למעשן אש עבור הדלקת הסיגריה[2].
מ"מ לפי רוב הפוסקים המעשן עובר על לאו ד'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ונכלל בגדר מאבד עצמו לדעת.
♦
לחלל שבת על המביא עצמו בפשיעה לכך
המנחת חינוך (מצוה רל"ז) פסק שאין חיוב להציל את המאבד עצמו לדעת, שהמציל אינו מוזהר על הלאו ד'לא תעמוד על דם רעך'. ולא מיבעיא שעל עשה ד'והשבת לו' [שמרבה את אבידת גופו - ב"ק פא ע"ב] המציל אינו מצוה, שהרי עשה זה אינו נוהג באבידה מדעת (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רס"א ס"ד) וכך גם באבידת גופו מדעת, אלא אפילו על לאו זה אינו מוזהר. והוא מוכיח זאת מסנהדרין (עג ע"א) עיי"ש.בשו"ת אור גדול (ס"א דף ה ע"ב) נקט כמנחת חינוך דהיכא דבעצמו הביא את הסכנה עליו אין מחללין שבת עבורו, 'והוא דין חדש שלא מצאתי למי שהעיר בזה'. והביא שו"ת שבות יעקב (או"ח ח"א סי' ט"ז) שהשיג על הנחלת שבעה (סי' פ"ג), ונראה מדבריו שסובר שאין מחללין היכא דפשע והביא את הסכנה על עצמו, עיין בהמשך.
וכתב להוכיח בשם 'אברך אחד' (הרה"ג ר' מאיר היילפרין) להוכיח מהגמ' ביומא (לה ע"ב) במעשה דהלל, דאיתא בגמ' שם: אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר ביהמ"ד וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב ע"פ ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמים, כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא, הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.
ותמה האור גדול: ותמוה לכאורה דמאי בעו בזה, הא על כל אדם מחללין וכל ישראל ראויין לזה, אמנם להנ"ל י"ל משום דהוא פשע בעצמו, ובעצמו הביא עליו הסכנה במה שהניח עצמו על הארובה, אך כיון דעשה זה לשם שמים שנפשו חשקה בתורה, ולהכי אמרו דהכא שאני דראוי זה לחלל עליו, והוא דקדוק נכון. וכך פסק החכמת שלמה (בסי' שכ"ט) שהמביא את עצמו למצב של פיקוח נפש בפשיעה, אין מחללים עליו את השבת.
ובשו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' עב) נקט שאין לחלל שבת עבור המאבד עצמו לדעת. שכתב להוכיח שמחויבים להציל מאבד עצמו לדעת מהגמ' בשבת (דף ד ע"א): הדביק פת בתנור בשבת, במזיד התירו לו לרדות הפת בכדי שלא יבוא לידי איסור סקילה, ואחרים אינם רשאים לעבור על איסור רדיית הפת, משום שאין אומרים חטא בשביל שיזכה חברך. נראה מדברי הגמ' שאילולא איסור רדיית הפת האחרים היו מחויבים לאפרושיה מאיסור, ואע"ג שהראשון כבר עשה את מעשה המלאכה וממילא יגמור, בכל זאת מחויבים האחרים להצילו ולהפרישו מאיסור. וא"כ גם המאבד עצמו לדעת שעשה עבירה בכך, אע"ג דממילא היה נגמרת העבירה והוא היה מת, בכל זאת מחויב האחר לאפרושיה מאיסורא ולהצילו. ונראה מדבריו שכל מה שחייבים להציל המאבד עצמו לדעת הוא רק כשהמציל אינו עושה עבירה בכך, ואם עושה עבירה אין מחויב להצילו, ואולי הוא הדין כן בענייננו אין חיוב לחלל שבת עבורו.
וכעין זה הוכיח הנחלת שבעה (שאלה פ"ג) מדברי הב"י, דכתב הב"י (סי' שז ס"ק י"ד) על דברי הרשב"א הדן באחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו ע"י ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה ותשתמד ויחלל שבת עבור זה. והרשב"א נקט שאין להתיר חילול שבת ע"י כך, משום שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. והביא הב"י את התוס' (שבת דף ד ע"א ד"ה וכי) שנוקטים שכל מה שאומרים לאדם חטא זה דווקא שפשע, אבל היכן שהאדם לא פשע, אומרים לאדם חטא, וא"כ יש לחלל שבת עבור אותה בת להצילה מהמשומד, ו'אי לא בעי למיעבד כייפינן ליה', עיי"ש. מ"מ מוכח מדברי הב"י שבמקום שהחוטא פושע, אין לעבור איסור כדי להצילו, ולכן אין לחלל עליו את השבת. אך הנחלת שבעה חולק ופוסק שיש לחלל שבת גם על הפושע, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה. וכתב: ואין לומר דהיינו טעמא כתירוץ של התוס' משום דהחולה לא פשע, זה אינו, דאין מיתה בלא חטא.
כתב המג"א (או"ח סוף סי' תרנ"ה) לענין לשלוח לולב ע"י גוי לחוץ התחום: ונראה לי דאם פשע במה שלא הכין לו לולב קודם יום טוב אסור לשלוח לו, ואם לא פשע מותר.
וכן המשנ"ב (סי' ש"ו ס"ק נ"ו – על מעשה דשלחו לו בשבת שהוציאו ביתו כדלעייל): אבל אם פשעה, אין לו לאביה לחלל שבת עבורה, דאין אומרים לאדם וכו', ודווקא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן, דעת האליה רבה דיש להקל לעבור כדי להצילה, ועיין שע"צ ס"ק מ"ו.
אך הרבה פוסקים חלקו וסברו שצריך לחלל שבת אף למאבד עצמו לדעת. כן כתב הברכי יוסף (או"ח סי' ש"א אות ו') וכן נקט בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון, סי' ה' סעי' ל"ד) וכן בשו"ת ישועות ישראל (למהר"י מקוטנא, ח"א סי' כ"א) ובקבא דקשייתא (סי' א'), וכך נראה בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' ס"ז) ובשו"ת מנחת שלמה (סי' ז' אות ד') ובחוט שני (שבת ח"ד פפ"ט הלכה ה').
וכן נראה בשעה"צ, על השו"ע (סי' של"א סע' ז' - לענין מילה בשבת): לא היה לו כמון שחוק מערב שבת, לא ישחקנו אלא לועס בשניו. ופסק המשנ"ב (ס"ק כ"ד) שאם אי אפשר ללעוס את הכמון בשניו, תדחה המילה. ואם המוהל יודע שאין לו כמון, אסור לו למול ולהכניס את התינוק למצב של פיקו"נ שאז יצטרכו להביא לו כמון ע"י חילול שבת, 'דכיון דעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנין אחר המילה, מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חילול שבת, כיון שהיה אפשר להכין מאתמול', אך אם נתודע לו לאחר המילה שאין לו כמון, בוודאי מותר להביא אף דרך רשות הרבים ולשחוק. וכתב השעה"צ, דהוא הדין אם עבר ומלו באיסור, אף דעביד איסורא בזה, אפילו הכי מותר עתה לחלל, דמ"מ יש עתה פיקו"נ לתינוק[3].
ובאגרות משה (או"ח ח"א סי' קכ"ז) נשאל בדבר שאלה זו, והביאו לו ראיה מהמג"א (או"ח סי' רמ"ח ס"ק י"ד) על דברי השו"ע שפסק שהיוצאים בשיירה במדבר ויודעים שיאלצו לחלל שבת מפני הסכנה (שא"א להתעכב במדבר), שלושה ימים קודם שבת אסור להם לצאת, אך ביום ראשון וביום שני ושלישי מותר לצאת, ואם אח"כ תארע להם סכנה ויצטרכו לחלל שבת מפני פיקו"נ, מותר ואין כאן חילול. וכתב המג"א בשם ר"י בן לב (ספר ב' סי' נ"ג) דכיון שהוא יודע בוודאי שיתחלל שבת אסור, וכן הביא בשם הרדב"ז (חלק ד' סי' אלף קמ"ט וסי' אלף קנ"ח), והביא בשם כנסת הגדולה שעפ"ז נהגו ההולכים בשיירה לשבות בשבת ולסכן עצמם קצת כדי שלא יהיה איסור למפרע על שיצאו, ומשמע שסובר שמי שהכניס את עצמו לפיקו"נ יהיה אסור לעשות לו שום מלאכה לצורך הצלתו. אך למעשה דוחה האיגרות משה את הראיה, והוא נוקט שצריך לחלל שבת אף על המביא עצמו סכנה בפשיעה, ועיי"ש מה שהאריך בזה, ועיין עוד מה שכתב ביו"ד (ח"ג סי' צ').
וכך נראה מדברי מו"ז מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"א סי' מ"ג), הפוסק שמן הדין מעוברת הסמוכה לזמן לידתה אינה חייבת מן הדין לעזוב מקום מגוריה ולהימצא בקרבת מקום ביה"ח, על אף שקיים חשש שמא יגיע זמן הלידה ביום השבת ויצטרכו לחלל שבת.
ובאמת בענין זה כתב מו"ז מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א (בספרו תורת היולדת פ"ב ובהערה א') שמן הראוי לאשה שהגיעה לחודש התשיעי להריונה להזמין בכל ערב שבת את כל הדברים הנצרכים לה ללידתה, שאם תזדמן לידתה בשבת לא תצטרך לחלל שבת. ודייק בהערה בלשון המשנ"ב, שאין זה חיוב גמור. אך בהמשך כתב שכל מה שאומרים שאין חיוב גמור לאשה להתאמץ בשביל שלא יהיה חילולי שבת זה בגלל שמי יימר שתלד בשבת, אך במקרה שאנו בטוחים שיצטרכו לחלל שבת, כגון במקרה המובא בביאור הלכה (סי' שד"מ) שאיש צבא חייב להכין כל צרכיו מע"ש, או מהדין שאסור להפליג בים ג' ימים לפני שבת, בזה יש חיוב להתאמץ לא לחלל שבת, עיי"ש. ואכן בהלכה ד' פסק: אשה המרגישה צירי לידה מערב שבת וכנראה שתלד בשבת, עליה לנסוע מיד לביה"ח ואסור לה להמתין באופן שתצטרך לנסוע בשבת, וראה הערה ד' טעמו.
♦ ♦ ♦