א. שיטת ר' יוסי, וההלכה כוותיה
במשנה ריש ערבי פסחים (צט:) "ער"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך", ובגמ' מקשי' "מאי איריא ער"פ, אפי' כל ער"ש נמי, ומתרץ ר"ה – "לא נצרכא אלא לר' יוסי דסבר בכל ער"ש אוכל והולך עד שתחשך - והכא בער"פ מודה".ולהלכה כתב הרשב"ם (ק. ד"ה א"ל) דפסקי' כר' יוסי, דהא סתם לן תנא דמתני' כוותיה (מדנקט ערבי פסחים מכלל דבשאר י"ט שרי), וקי"ל נמי הלכה כר' יוסי מחבירו. וע"כ מותר לאכול מן המנחה ולמעלה.
ואכן בתוס' שם (ד"ה אין מפסיקין) הביאו בשם הבה"ג שאין להתחיל לאכול בע"ש מן המנחה ולמעלה, דלא פסקי' כר' יוסי אלא לענין דאין מפסיקין. וכן הוכיח התוס' רי"ד (הובא ברא"ש) מדאמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בע"ש 'להפסקה', מכלל דלא סבר כוותיה בהתחלה.
אמנם הרא"ש הוכיח דלא כהבה"ג, מדמקשי' בגמ' (ק:) "אלא הא דקתני ושוין שמתחילין - אי בערבי שבתות וימים טובים הא מיפליג פליגי", ומוכח דרבי יוסי שרי אף להתחיל (ועל דברי הרי"ד הקשה הרא"ש, דא"כ תיקשי לך לרבי יוסי גופיה מאי איצטריך ליה לאשמועינן דאין מפסיקין, השתא אתחולי מתחלינן איפסוקי מיבעי. אלא ודאי כמו שפירש ר"י דתרי מילי נינהו, דאפשר דאע"ג דשרי רבי יוסי להתחיל ולא חייש ליכנס כשהוא תאב, מכל מקום לכשתחשך צריך להפסיק מפני כבוד השבת). וכן הר"ן ביאר בדעת הרי"ף דיש להתיר לכתחילה.
♦
ב. דברי הרמב"ם, ומקור דבריו
והנה הרמב"ם (פ"ל ה"ד) כתב: "אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול".וחילק כאן הרמב"ם לג' חלקים: א' – קביעת סעודה ומשתה, שאסור בער"ש כל היום, ב' – לאכול ולשתות בלא סעודה, שמותר כל היום, ג' – קביעת סעודה, שהיא רק הנהגה טובה, ורק מתשע שעות ולמעלה. אמנם צריך להבין מה בין החלק הא' לחלק הג'.
ובמ"מ ביאר דחלק הא' מיירי בסעודה שאינו רגיל בה בחול, ומקורו מהגמ' בגיטין (ל"ח:) "שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת (בזמן בית המדרש) ושתיהן נעקרו", והחלק הב' לאכול בלא קביעות סעודה כלל, דשרי כל היום, והחלק הג' היינו סעודה שרגיל בה בחול, דבזה החמיר מן המנחה ולמעלה.
אכן צריך להבין, וכן הקשה הב"ח, מנין לקח הרמב"ם חילוק זה בדעת ר' יוסי, דלא מסתבר שהחמיר כהבה"ג, דהא ההפוסקים לא נקטו כוותיה (ועי' הערה בדעת הרמ"א[1])
אלא ביאר הב"ח, דהרמב"ם סבר דר' יוסי עצמו לא התיר אלא אכילה עראית, ודייק כן מלשונו ד'אוכל והולך' משמע אכילה בעלמא (ודייק כן גם ברי"ף, ע"ש).
והגר"א ביאר ג"כ את דברי הרמב"ם כן, וכתב את ההוכחה שכתב בתוס' הרי"ד, דמדקאמר הלכה כר' יוסי להפסקה משמע דאין מתחילין. ומה שהקשה מזה הרא"ש דא"כ ר' יוסי סותר דברי עצמו, כתב הגר"א דלפי חילוק הרמב"ם מיושב, ד'אוכל והולך' היינו בלא קביעות סעודה, ו'מפסיקין' דמשמע אין מתחילין, היינו בקביעו"ס (והרא"ש לא חילק כן, כיון דאזיל בדעת הבה"ג שחילק בין לכתחילה ובדיעבד).
♦
ג. דברי או"ז לגבי אכילה בשבת, וחומרת המג"א
והנה השו"ע (רמ"ט ב') פסק כדברי הרמב"ם וכחילוק המ"מ הנ"ל, דסעודה, אף שרגיל בה בחול, מצוה להימנע בע"ש, ורק אכילה בלא קביעו"ס מותרת[2].והנה טעם זה שייך לכאו' גם בתוך השבת, שאם יאכל קודם סעודתו יגרום לכך שלא יאכל לתאבון בסעודה.
וכן הביא הד"מ (סק"ד) מהאו"ז בשם רא"ם: "מאחר דעיקר סעודה הוא לחם, לכן כל בן ברית אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה, משום דלא אכיל עיקר סעודת שבת לתיאבון".
והאו"ז פליג ע"ז, וכתב דהרא"ם אזיל לשיטתו כר"י, אבל לדידן דקי"ל כר' יוסי וא"צ ליכנס לשבת כשהוא תאב, א"כ מותר לאכלם. והביא מעשה שכן נהגו הזקנים, שאכלו אחר הקידוש הג' הנ"ל, ובירכו מזונות ומעין ג' להשלים ק' ברכות, ואח"כ אכלו את הסעודה[3].
אמנם המג"א כתב להחמיר בזה, דכל מה שהקל ר' יוסי מבעו"י הוא רק משום דאין להחמיר עליו מבעוד יום משום חשש דלתיאבון[4], אבל כשהגיע זמן סעודת שבת גם ר' יוסי מודה דאין לאכול, דמצוה לאכול לתיאבון.
וכתב הביה"ל דזה דלא כהתוס', שהקשו מבצקות של נכרי דממלא כרסו מהם, ותי' דבאותה הסעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שובעו כדי שיאכל מצה לתיאבון, והוסיף דמכמה פוס' משמע דלא ס"ל כתוס'[5]. ובכה"ג שאוכלים את המזונות שעה או ב' קודם הסעודה, לכאו' גם לתוס' יש להחמיר.
עוד כתב המג"א טעם להחמיר, דנהי דקיימא לן דמותר לאכול אחר מנחה, אבל על כל פנים מצוה שלא לאכול.
ובפמ"ג נראה שהבין את כוונתו מצד החלק הג', דראוי להימנע מסעודה שדרכה בחול, דהאי גרימז'ל הוא משביע, והיינו דזיל בתר טעמא דכל שמשביע ראוי להימנע. ולפי דבריו יש לדון במאכלים הנהוגים אצלינו בקידוש, כגון קוגל, שאפשר דאינו בכלל שמן ביותר (ועי' ג"כ בשעה"צ תקכ"ט סק"י, דאפשר אפי' יותר מכביצה פת עדיין לא הוי בכלל זה, אם אינו בשיעור קביעות סעודה כדרכו בחול).
אולם במחצה"ש הבין שאין כוונת המג"א מצד קביעות סעודה שראוי להימנע, אלא מצד מש"כ השו"ע בס"ג דאנשי מעשה מתענים בע"ש, ומשמע דגם באכילה כזו מצוה להימנע. ולפי דבריו גם כאן כתב המג"א דראוי שלא לאכול אף אכילה כזו[6].
ומ"מ הביה"ל בודאי לא הבין כן במג"א, אלא כהפמ"ג שכונתו לאכילה קבועה. ולמעשה כתב שנהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ, ואוכלין מיני מזונות לאחר קידוש קודם הסעודה, והגר"ז יישב המנהג וכתב שאין למחות ביד המקילין, ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א. וסיים דלכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת.
♦
נידון ב' – 'קידוש במקום סעודה'
א. משמעות התוס' דבעי' דוקא פת
בגמ' (קא.) "אמר אביי: כי הוינא בי מר (רבה) כי הוה מקדש אמר לן: טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא, ולא מקדש לכו בבית אכילה, ובקידושא דהכא לא נפקיתו, דאין קידוש אלא במקום סעודה".וכתבו התוס' דהאי 'טעימו מידי' דקאמר להו, היינו טעימת לחם. ובפשטות טעמם, דהם סברו דאין שם 'סעודה' בלא לחם, ולכן א"א לצאת לקידוש במקום 'סעודה' אלא באכילת פת. וכמו שהמשיכו וביארו התוס': "דאף אם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת - היינו דוקא בסעודה שלישית, אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת"[7].
ואין להקשות, הרי בסעודה שלישית מהני מיני תרגימא, ז"א שיש בזה ג"כ שם 'סעודה' במקצת. אכן כיון שנתבאר דהוא דין בסעודה, א"כ היא הנותנת, דמהא דסעודה שלישית אינה מצריכה קידוש לפניה, ע"כ דאינה סעודה חשובה כולי האי. ורק בסעודת ליל שבת ושחרית, שהן סעודות חשובות שמצריכות פת, לכן בהן נאמר גם דין קידוש במקו"ס, שתהיה הסעודה עם קידוש לפניה.
ב. דברי הגאונים, והפשטות דפליגי אתוס'
והנה בטור הביא את דעת הגאונים: "דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה[8] - יצא ידי קידוש".ונראה א"כ שהגאונים חלוקים על התוס'. וכן משמע בביאור הגר"א שכתב המקור לדברי הגאונים מהגמ' הנ"ל של 'טעימו מידי', משמע שהוא בא לפרש את הלשון שהוא טעימה כל דהוא (או מהלשון 'טעימו', שהוא דבר עראי כדאי' בסוכה כו. או מהלשון 'מידי'). ודלא כתוס' שפירשו להדיא שמיירי בפת.
ומסתבר דאינהו סברי כטעם השני שהובא ברשב"ם, דזהו גדר בחשיבות הקידוש שצריך להיות על סעודת פת, וא"כ אין כאן שייכות לסעודה זו דוקא. ולכן אע"ג שמצד דין סעודת שבת צריך עתה לאכול דוקא פת, אבל לגדר 'עונג' שצריך לקרות עליו את הקידוש, סגי באכילה מועטת.
ולפי התוס' אפשר לפרש את לשון הגמ' שאמר 'טעימו מידי' אע"ג דבעי לחם, משום דשיעור הפת הנצרך לקבמ"ס הוא פחות משיעור הנצרך לסעודה, וכמבו' בפוסקים דלצאת יד"ח קידוש סגי בכזית, אע"ג דלסעודת שבת צריך כביצה (כדאי' בסי' רצ"א, ע"ש).
אכן דהיא גופה צ"ב, מ"ט שונה דין הסעודה לעצמה מדין קידוש, דעד כמה דבעי דוקא דבר שיוצא בו ידי חובת הסעודה, א"כ צריך ג"כ שיעור שיוצא בו ידי חובת הסעודה.
♦
ג. דברי הב"י דהטור פליג
והנה בעיקר הדבר שנתבאר דהתוס' פליגו על הגאונים, בב"י צידד דלא פליגו, דמה שכתבו דבעי' פת דוקא, היינו משום דין הסעודה שצריכה להיות בפת, אבל לעולם מצד דין הקידוש היה מהני גם בלא פת.ובתוספת שבת הקשה על הב"י, דהא אח"כ הקשו תוס' מדוע אמר להם לטעום רק בשביל קידוש, ולא בשביל לקיים סעודת שבת, ותירצו בתי' קמא שיוכלו לעשות למחר שלש סעודות, וא"כ משמע דקפידתו היתה מצד דין קידוש ולא משום הסעודה.
ותי' התו"ש, דודאי בשביל סעודת הלילה לחוד לא היה רוצה להטריחם שיטעמו כאן, כיון דאיכא תקנתא לזה לקיים למחר, אך כיון שהוצרך להזהירם שיטעמו כאן בשביל קידוש במקום סעודה, יותר טוב להם שיטעמו לחם, דהוא מילתא דשוויה לתרוויהו.
ועדיין צ"ת, דא"כ לעולם י"ל דמשום דין קבמק"ס היה סגי במיני תרגימא, אלא דכיון שנצרכים בין כך לאכול בשביל דין הקידוש, יקיימו כבר את דין הסעודה כהלכתה בלילה.
♦
ד. דברי הפרישה דהגאונים מיירי כשגומר סעודתו
אלא, דיש לדייק בלשון הגאונים, שכתבו: "אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו אכל דבר מועט וכו' יצא ידי קידוש וגומר סעודתו". ולכאו' צריך לעיין, דהרי הגאונים באו לומר דמיני תרגימא שאוכל עומדים במקום סעודה, וא"כ מדוע התייחסו לזה כחלק מתוך הסעודה, והדגישו שא"צ לגמור את הסעודה, אלא יאכל עתה מעט ויגמור את הסעודה במקו"א (וכן לשון הטור והשו"ע 'ויגמור סעודתו').ובאמת הפרישה (לעיל סי' קס"ט) האריך לבאר בדעת הגאונים שאין כוונתם דהמיני תרגימא עומדים במקום הסעודה, אלא אינהו נמי מיירי במי שעומד לאכול את סעודתו הרגילה, אלא שרוצה לאכול אחרי זמן או במקו"א, שמצד דיני קידוש במק"ס צריך לקדש שוב, ובאו הגאונים לומר דאם אוכל עתה מזונות או שותה יין, נחשב כהתחלת הסעודה לענין זה, ויכול להשלים את סעודתו במקום אחר[9].
וביאר עוד הפרישה, דמה שהסכימו הגאונים שיוכל לצאת גם בשתיית יין, היינו לשיטת רשב"ם דיין דינו כפת שטעון ברכה במקומו, ולכן לדעתו אין שינוי מקום ביין, שאם שתה במקום זה והלך למקום אחר, נחשבת שתייתו שם המשך הסעודה הראשונה. וא"כ ה"ה לענין הקידוש, אפשר לומר שהסעודה היא המשך משתיית היין.
ולפ"ז כתב, דכל זה להרשב"ם לשיטתו, אבל לדעת הרא"ש וסיעתו, דיין אינו טעון ברכה לאחריו במקומו, אלא פת ומיני דגן, א"כ לא מהני כוס יין למחשביה למקום סעודה, ובעי' פת או מין דגן.
♦
ה. הנפ"מ להפרישה דצריך לחבר לסעודתו
והנה לכאו' יוצא נפ"מ גדולה לפי הפרישה, דכל מה שמהני יין או מיני מזונות, היינו דוקא כשזה באמת משתייך לסעודה שאוכל אח"כ. אבל אם זה מופלג ממנה באופן שכבר הוי היסח הדעת, א"כ לא מועיל מה שטעון ברכה במקומו, דבהיסח הדעת מפסיד את הברכה.ולכאו' גם אם יברך ברכה אחרונה כבר לא שייך לומר דהקידוש הוא תחילת הסעודה, שהרי כל הסברא שכתב הפרישה, היינו שמכח מה שהתחייב לברך ברכה אחרונה במקומו, ולכן רואים את אכילתו השניה כהמשך אכילה זו, אבל ברגע שבירך ברכה אחרונה על מה שאכל, אינו קשור עוד לאכילה הראשונה.
ואמנם לגבי יין יש סברא לומר דאין זה מסיים את הסעודה, מכיון שקי"ל שיין לפני הסעודה הוא מתקשר לסעודה ומשתייך אליה, וסברא זו יתכן שקיימת גם כשבירכו אחריו. וראיתי שכ"כ במועדים וזמנים ח"ג רמ"ג, שדרכם היתה לשתות הרבה יין לפני סעודה, וזו אצלם התחלת הסעודה וממשיכים בעיקר הסעודה, וכמבואר בפ"ו דברכות.
♦
ו. דברי רעק"א והמ"ב כהפרישה, ובירור הטעם לדעתם
והנה מרעק"א נראה דהוא סבר כהפרישה, שהעתיק את דבריו על מש"כ השו"ע דיכול לשתות יין, וכתב "דזהו דוקא לשיטת הרמב"ם והרשב"ם דכל ז' מינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, מש"ה הוי מקום סעודה דהוי קביעות, אבל לשיטת הרא"ש וסייעתו דאין טעון ברכה לאחריהם במקומם רק פת ומין דגן, לא מהני כוס יין למחשבי' למקום סעודה ובעי' פת או מין דגן". ונראה דלא אזיל כסברת הפרישה מצד זה שממשיך סעודתו, אלא בסתמא מצד קביעות.וכן המ"ב הביא את הרעק"א, וכתב שלכן אין להקל בשתיית יין אלא במקום הדחק. אמנם בטעם הדבר לדעתו יל"ע, דמחד משמע שנקט כטעם הפרישה, שבס"א כשדן לגבי עקירה מהסוכה לבית, כתב "ע"כ טוב כשרוצה לעקור אחר קידוש את דירתו לסעודה, שישתה מתחלה רביעית יין במקום ההוא, דאז חשיב עי"ז כמקום סעודה", ושם מיירי כשממשיך את סעודתו.
אמנם מאידך יש להוכיח לא כן. ראשית, מדציין המ"ב למש"כ בסימן קע"ח דלכתחלה לא יעקור ממקומו בלי ברכת המזון, ולכאו' הרי נתבאר דכשמברך לא שייך להמשיך את סעודתו אח"כ[10].
עוד יל"ע, דהנה בסקכ"ב דן המ"ב על השיעור הנצרך לשתיית היין, שהמחבר כתב רביעית, ולמד מזה המ"ב דלענין ברכה ס"ל נמי דמברך ברביעית. ואח"כ הביא מדברי הפמ"ג דאפילו אם נאמר בעלמא דלברכה אחרונה אין צריך רביעית, אך לענין שיהיה נקרא במקום סעודה לא חשיב בפחות מרביעית יין. ולכאו' סברת הפמ"ג לא את"ש עם הפרישה, דלהפרישה כל הקביעות לענין קבמק"ס היא תלויה בדין ברכה דטעון ברכה במקומו, וא"כ השיעור מוכרח להיות תלוי בזה, שכל שטעון בר"א, ממילא טעון במקומו והוי קביעות.
עוד יש להעיר, מלשון המ"ב שכתב "דלכמה ראשונים אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה ע"י כוס יין", ולמה לא ציין דשיטה זו היא העיקרית להלכה, כמו שנתבאר בדבריו בסי' קפ"ח.
וכן בב"י מוכח דלא כהפרישה, שהרי כתב דבברית מילה אם שותה מהכוס קידוש הוי מקו"ס. וכן כתב בסי' רס"ט לגבי קידוש בבהכ"נ שאם המקדש שותה יין להגאונים יצא יד"ח. ולא ציין דמיירי דוקא כשממשיך מיד את הסעודה (ובפרט דבברית מילה אין שתית הכוס התחלת הסעודה).
♦
ז. חילוק דין 'סעודה' לקידוש מ'סעודה' דשבת
ומכל זה נראה דהמ"ב רק נקט את החילוק שכתב בדרישה (ששם באמת לא ביאר דבריו כמו בפרישה) בין דברים הטעונים ברכה במקומם או שאינם טעונים, אבל לא כהבנתו מצד דממשיך אח"כ את סעודתו, אלא שדבר הטעון ברכה במקומו הוא החשוב יותר להיקרא 'מקום סעודה'יא.והיינו שנאמר מחד קולא, דא"צ סעודה גמורה שיוצאים בה יד"ח סעודת שבת, ומאידך נאמר חומרא, דבעינן דבר חשוב שיש עליו מקצת שם סעודה.[11]
ויש לפרש בפשטות לפי הטעם הראשון שכתב הרשב"ם ד'קידוש במקו"ס' הוא דין בקידוש, דבמקום קריאה שם תהא עונג (שטעם זה העתיקו הפוסקים), וא"כ 'עונג' זה דיו בסעודה מועטת יותר.
ובזה מתפרש שפיר מש"כ הגאונים "וגומר סעודתו", והיינו שאף שקיים את הסעודה לגבי קידוש, מ"מ צריך לגמור את סעודתו שלא קיימה עדיין במלואה, ולא עשאה בקביעות.
ולפ"ז מובן שכתב המ"ב "דלכמה ראשונים" אינו יוצא בשתיית יין, אע"ג דבהל' ברכות הדעה העיקרית שאין יוצאין, אלא משום דאין זה בהכרח תליא הא בהא, שחיוב הברכה במקומו אינו גורם שיהיה קביעות, אלא הוי סימן שיין הוא דבר הראוי להיחשב סעודה, ולכן נצרך לברכו במקומו.
♦
ח. שיטת הגר"א והמג"א, והחילוק בינם למ"ב
וכביאור זה (דתלוי בקביעות הסעודה) כן ביאר הגר"א, שפי' שיטת הגאונים "דמדקאמר 'במקום סעודה' משמע דבר שסועד, וה"ה ליין שסעיד כמ"ש בברכות ל"ה" (שאמרה הגמ' הטעם דיין קובע ברכה חשובה לעצמו, משום דסעיד[12]). וציין למג"א שג"כ הבין כן, שכתב המג"א דבאוכל מיני תרגימא מה' מינים יצא, דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין כדאי' בסי' רצ"א (לגבי סעודה שלישית), וחזינן א"כ דהקובע הוא אם חשוב לסעודה.אמנם נראה דאיכא חילוק בין הפוסקים הנ"ל, דהגר"א והמג"א לא תלו כלל את הדבר בשאלה אם קובע ברכה במקומו, ולכן לא חילקו להלכה בין יין למזונות, (דהמג"א רק כתב דכ"ש מיני תרגימא, אבל לא חילק למעשה ביניהם). אך המ"ב העתיק את דברי הרעק"א והפרישה דלכמה פוסקים אין יוצאין ביין ידי קבמק"ס, ולגבי מזונות לא כתב כן. וכמש"כ ג"כ הברכ"י דמנהג העולם לסמוך על אכילת מזונות לקבמק"ס, משום דלדעתם תלוי בקביעות הסעודה ע"י זה שטעון ברכה במקומו. ובזה יש חילוק ביניהם, למאי דקי"ל עיקר להלכה דמזונות טעונים ברכה במקומן ולא יין.
ולכאו' יש עוד נפ"מ בין הביאורים בשאלה אם יוצאין יד"ח במיץ ענבים. דדעת הגריש"א דאין יוצאין, וכמו שביאר בהל' שבת בשבת טעמו לפי הגר"א והמג"א דבעי' סעיד, ואין לך בו אלא חידושו דיין סעיד, ומנלן דגם מיץ ענבים כן. אולם הגרשז"א סבר דמהני, ואפשר דטעמו משום דעת המ"ב דתלוי בקובע ברכה במקומו, ומיץ ענבים שווה ליין לענין זה.
♦
ט. דברי המחמירים, והפתרון באג"מ לקדש שוב
והנה בתוספת שבת הביא מהרשב"א רפ"ח דברכות ותר"י פ"ז דברכות (טו: ברי"ף) דלא מהני לקבמ"ס אלא פת. וכן בביה"ל הביא ממעשה רב, דהגר"א לא היה מקדש על פהב"כ ג"כ, אלא על פת בלבד.וטעמם נראה, דסברו דדין קידוש במקום סעודה נצרך לסעודה גמורה שיוצאים בה יד"ח סעודת שבת, וכהצד השני ברשב"ם, שהוא דין בסעודת שבת שתיאמר במקום הקידוש.
אמנם דא"כ אפשר למצוא פתרון לדבר, דאם הבעיה היא רק בסעודה שחסרה קידוש לפניה, א"כ אפשר לעשות קידוש נוסף לפני הסעודה, ושוב תהיה סעודתו במקום הקידוש.
אלא מ"מ יש להסתפק, שמא עד כמה שכל דין הקידוש נאמר במקום הסעודה הקבועה, א"כ אין תקנה אחרת של קידוש על מזונות.
ובדבר זה עמד באג"מ (או"ח ח"ד ס"ג ענף ז',ח'), וביאר דבאמת איכא ב' גדרים בדין קידוש במקו"ס - דהא נתבאר בגמ' (בפסחים קה.) דכל אכילת שבת נחשבת אכילת קבע וסעודה, שלכן שבת קובעת שאסור לאכול שום דבר בלא קידוש. אבל סברו שאינו פוטר בקידוש זה את הסעודה החשובה שעל הפת, שהוא עיקר הכבוד ועונג שבת.
וסייע ד"ז מהא דשמואל שעשה קידוש בעליה, והדר נחית לארעא ועשה שוב קידוש. ולא הייתה ברכת הקידוש שלו לבטלה, משום דהוא שתה את היין מכוס הקידוש כפי הדין. והותר לו שמה לאכול כל דבר, אף אחר שנמלך שלא יאכל שם סעודת פת.
ויש לבאר היטב לפי הנוסח הנ"ל שהנידון הוא רק בסעודה שטעונה קידוש לפניה, דממילא מה שיכול ע"י זה לאכול עוד, אינו מחמת גררת הקידוש שמתייחס לאכילתו שאח"כ, אלא בגררת הסעודה, שרק סעודה חשובה ( - שנעשתה על היין), בכוחה לגרור אחריה אכילות פחות חשובות. אבל אכילה פחותה (אף שנעשתה ג"כ על היין) אין בכוחה לגרור את הסעודה אח"כ, אלא צריך לקדש שנית[13].
והא דלא מהני פירות לדעת הגאונים, אף שגם הם נקבעים לשבת ולמעשר, ביאר שם שלענין קידוש צריך דבר שהוא עונג בעצם וחשוב. דאף שאינו חשוב זה לחשיבות עונג דסעודה, חשוב זה עכ"פ לקיום מצות עונג, שניתוסף בקרא שצריך לענגו באכילה ושתיה יותר על מה שדרכו לאכול בחול, ע"ש.
וכן כתב במועדים וזמנים (ח"ג רמ"ג), והוכיח מדברי השלטי גבורים (בפסחים שם) שכתב: "וכן אם היה רוצה לאכול מיני מגדים בבית אחד, ועוד היה רוצה לאכול עיקר סעודתו בבית אחר, מקדש במקום שאוכל אכילה ראשונה ואין צריך לקדש (קידוש דלילה) במקום סעודה השניה, לפי שכל סעודת שבת חשובה היא, ואפילו סעודת עראי סעודת קבע היא נחשבת בשבת ויצא בקידוש הראשון, ועל הסעודה השנייה מברך בורא פרי הגפן ואחר כך אוכל סעודתו כדרך שעושה בסעודת היום". והיינו דלדעתו יוצאין יד"ח קידוש במקו"ס במיני מגדים (וכמו שהביא המג"א את שיטתו, והביאו המ"ב, וכתב בשם הא"ר וחיי"א שיש לסמוך עליו במקום הדחק), ומ"מ גם לשיטתו צריך לקבוע סעודה השניה על היין ולברך בורא פרי הגפן[14].
♦
נידון ג' – קיום מצות סעודה בדיעבד
א. אם יוצא סעודת שבת בפהב"כ
הנה הזכרנו את דברי התוס' במעשה דאביי דאמר "טעימו מידי", שכתבו התוס' והרא"ש דהיינו דוקא טעימת פת. והוסיפו דלא מועילים מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת, אלא דוקא בסעודה שלישית, אבל לא בסעודת ערבית ושחרית, שהן עיקר כבוד שבת.וכ"כ הסמ"ג (עשין קט) דצריך ג' סעודות פת, דבההוא קרא דדרשינן מיניה ג' סעודות בפרק כל כתבי כתיב לחם, כדכתיב "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה".
והנה בט"ז (סי' קס"ח ס"ז) מבואר דאין יוצאין יד"ח לחם משנה בפת הבאה בכיסנין, שלכן כתב שלא ליתן בלחם משנה מעט שומן, שראוי לחוש לדעת המחבר דאין מברכין המוציא וברכת המזון על זה.
אמנם התו"ש כתב דהט"ז מיירי שיש לו לחם אחד שלם הנילש במים, ולחם השני הוא פת הבאה בכיסנין, ומצרפו עם לחם ראשון כדי שיהיה לו לחם משנה, ובסעודתו ודאי יאכל מן הלחם שנילש במים. וכהאי גוונא הא לא קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, אז אין עליו תורת פת. אבל אם קבע סעודתו על פהב"כ, יוצא בו סעודת שבת.
ובפמ"ג (בסי' קפ"ח א"א ט') דייק כן בדברי הר"ן שהובא במג"א שם, שהקשה מה המצוה המיוחדת באכילת פת בי"ט דפסח וסוכות, הלא בכל יו"ט מחוייבים לאכול פת מצד יו"ט, ותי' דבשאר י"ט רשאי לאכול מצה עשירה. וכתב הפמ"ג משמע בפת שנילוש במי פירות יוצא בשבת ויום טוב.
ומאידך בדע"ת הביא מבעה"מ בפסחים שכתב דבשבת וי"ט בעינן דוקא דבר שמברכין עליו ג' ברכות. וכן במג"א שם בדעת תוס' ורא"ש ותר"י בברכות נראה שאין יוצאין יד"ח בפהב"כ. ועי' בקה"י (ברכות כה) שהאריך בכל זה[15].
ודנו הפוסקים האם מחוייבים גם לבצוע על לחם משנה כשאוכלים פהב"'כ, שהקצש"ע (סי' ע"ז סי"ז) באמת כתב דיש לקחת שני שלמים, אמנם כבר העידו כמה מהפוסקים שמנהג העולם אינו כן, ויישבו בכמה אנפי.
♦
ב. הנידון בקיום מצוה בדיעבד ואח"כ בהידור
והנה בכה"ח (קפ"ח סק"מ) כתב בשם שו"ת דברי דוד (וכתב שהביאו ג"כ בעיקרי הד"ט), דאם קבע סעודתו בסעודה ב' על פהב"כ, ובסעודה שאחריה שכח רצה, דינו כסעודה ג' דא"צ לחזור (עי' בקה"י שם שדן בדבריו).אמנם בשש"כ (פנ"ז ס"ט והערה ל"ב) הביא מהגרשז"א דלא סבר כן, אלא הורה דצריך לחזור ולברך עם רצה. וטעמו, דמה שנהוג לקדש ולאכול מיני מזונות, כוונתם ודאי רק לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה, ולא לסעודת שבת שצריכה פת.
ונראה כוונתו, דאע"ג דלדעת הרבה פוסקים יוצאים יד"ח סעודת שבת בפת הבאה בכיסנין, אבל הרי ישנם חולקים דאין יוצאים בזה יד"ח. וגם להסוברים דיוצאים יד"ח, מסתמא דהוי רק בדיעבד ואינו עיקר סעודת שבת, וא"כ בודאי אין האדם רוצה לקיים את המצוה בדיעבד.
ודומיא דמש"כ החת"ס (שו"ת או"ח סי' ט"ו וי"ז) גבי קידוש דתקנו רבנן על הכוס, וכתב דאע"ג דמן התורה יצא ידי חובתו בתפילה, מ"מ למעשה הוי הקידוש על היין דאורייתא וספיקו להחמיר, "דכל אדם רוצה לצאת ידי חובתו כתיקון חכמים על היין ובמקום סעודה"[16]. וכן נראה במ"ב (ר"ס רע"א), שאף שעיקר דעתו כהמג"א שיוצאין בתפילה, מ"מ בסוף דבריו העיר דמסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המ"ע דזכור בתפלה.
ולכאו' לפ"ז צריך לפרסם ולהודיע דבר זה, שידעו הנידון הנ"ל ושצריכים לכוון שלא לצאת יד"ח, ובלא זה הוי בחשש של קיום מצוה בדיעבד.
ועוד יש להעיר, דהא קי"ל דכבוד יום קודם לכבוד לילה (כדפי' רשב"ם שאם אין לו יין הרבה או מיני מגדים שיניחם ליום), וא"כ סעודת היום צריכה להיות הסעודה החשובה יותר מהלילה. ובאמת כבר דנו הפוסקים על מנהגינו שאוכלים יותר בלילה מביום, ויישבו את המנהג[17]. ומ"מ הא ודאי שהקידוש על מזונות לא יכול להיחשב יותר מהלילה, ושמא עוברים על הלכה זו.
♦
ג. מצוה אריכתא
ובאמת מצינו כמה מקומות דתקנו חז"ל קיום מצוה בדיעבד ואח"כ בהידור, כגון בשופר, שהקדימו את התקיעות בלי ברכות כדי לערבב את השטן, וכן בלולב, שתקנו לנטלו לפני ההלל, אע"פ שעיקר תקנה דרבנן לנענע בשעת ההלל.אמנם במקומות הנ"ל הטעם הוא משום דא"א לברך באמצע התפילה או באמצע ההלל[18], אך מצאנו מקומות נוספים דמהני קיום מצוה בדיעבד ואח"כ בהידור. כמש"כ תוס' פסחים (קיד:) דאם אוכל מרור תחת כרפס, דלמ"ד מאצ"כ יצא יד"ח מרור (בפשטות), ומ"מ יחזור ויאכל אחר המצה כדי לאוכלו כמצותו אחר המצה. ועד"ז בתוס' שם (קטו.) דלהלל נמי בדיעבד יוצא יד"ח במצה לחודה ומרור לחודיה, ומ"מ אחר שאוכלים לבדם חוזר וכורך לעשות כלכתחילה.
והביאור בזה (מהגר"פ שוב שליט"א), דלא אמרי' שיצא יד"ח ואינו יכול לחזור ולצאת אלא כשנגמרה המצוה, אבל בכה"ג, שהוא המשך אחד, הרי הכל בכלל המצוה[19], וכגון במרור וכרפס, או מצה וכורך להלל, וכן באפיקומן, שיוצאים בו מצות מצה אף אחר שאכלו את המצה מקודם לכן, וכידוע מהנצי"ב.
ולפ"ז יש לדון בסעודת שבת, דאפשר דגם שם אפשר לדון את ב' הסעודות כקיום מתמשך של מצות עונג שבת (ובזה ניחא גם מצד כבוד יום קודם, דעד כמה שהוא רק תחילת הסעודה אין בכך חסרון, שבהמשך סעודתו יכבד את היום). אמנם אם נעשה בהפסק גדול והיסח הדעת לכאו' לא שייך לומר כן.
♦
ד. כל אכילה בשבת עולה לסעודת שבת
אך נראה דיש ליישב באופן אחר, דהנה לגבי סעודה שלישית נשנו בשו"ע (סי' רצ"א ס"ד) כמה דעות אם יוצאים דוקא בפת או גם במזונות וי"א גם בפירות. ועי' לעיל מהמג"א שהשווה ג"כ לדין קידוש במקום 'סעודה', שלמד דאם יוצאים סעודה ג' במזונות ה"ה לקידוש במקו"ס.ולכאו' יסוד הדברים מהגמ' בפסחים קה. דאם חשכה לילי שבת אסור לאכול עד שיקדש, ופי' רשב"ם דמאחר שהיא אוסרת לאכול מעתה בלא קידוש, ע"כ קבעה דאסור לאכול עד שיקדש. וכמו שדימה ר"ה להא דשבת קובעת למעשר, דאכילתה חשובה משום דהוי עונג, וגם מאכל כל שהוא הרי הוא קבוע וחשוב. וכן ברי"ף "כיון דכתיב וקראת לשבת ענג ובעי לענוגי לשבת במאכל ובמשתה איסתלק להו כל פירי מתורת עראי והוו להו בשבת כמאן דאזמנינהו למיכל מינייהו בשבת בתורת קבע".
ומכל זה מבואר, דבאמת 'סעודת שבת' אינה שייכת רק בג' הסעודות, אלא כל אכילה שלכבוד השבת נקבעת כסעודת שבת. ובע"כ דכל מה שתקנו ג' סעודות, הכוונה דאין לפחות מג"ס, אבל אין לזה שיעור למעלה[20]. אמנם ישנו עוד דין דצריך דוקא פת, כדילפי' מהיום (ובזה נחלקו אי מהני פהב"כ), ומצד זה סבר הרא"ם דכשאוכל את סעודת הפת שהיא העיקרית צריך שיהיה לתיאבון.
ובמהלך זה ניחא ב' ההערות. א' שאין חסרון שיוצאים בדיעבד, שזה נאמר רק כשאח"כ אין בו שם מצוה, אבל כאן יש שם סעודה על מה שיאכל אח"כ. וכן הערה ב' על כבוד יום מיושבת כנ"ל, שהכבוד יום מתקיים בסעודה השניה ואין בכך חסרון.
נידונים נוספים
לסיום ליקטנו מאשר שמענו מכמה ת"ח בעוד כמה עניינים שאין כולם רגילים להקפיד עליהם בקידושים, ויש מקום לעורר גם עליהם.
ענין א' - מורא מקדש, שגם אם נסמוך על המקלים באכילה בביהכ"נ, מ"מ ודאי שחובת מורא מקדש קיימת. ולעיתים יש חששות זלזול גדולים, הן מצד דיבורי חול וקלות ראש, והן מצד כבוד המקום ע"י שאריות אוכל וכו'.
ענין ב' - חשש בישול במלפפון חמוץ, שעוררו הרבנים ע"ז (עי' בספר מאור השבת) דאם מניחו ליד הקוגל החם, שהוא דבר גוש, יתכן שנעשה בישול (ע"ש דהגרשז"א היקל בזה מכמה צירופים, דאינו מתכוון ולא ניחא ליה וכו', ומ"מ באופן שמניח להדיא בסמוך לקוגל גם להגרש"ז הוי בחשש בישול).
ענין ג' – נטילת ידיים למלפפון חמוץ, שנחלקו בזה ג"כ הגריש"א והגרשז"א. ובודאי יש מקום לחייבו נט"י באופן שחתוך לאורך המלפפון, שאין נוח לקחתו עם מזלג אלא ביד.
ענין ד' – ברכת השתיה לאותם השותים מהקידוש, שנסתפק בבה"ל (קע"ד ס"ב) דאפשר דדוקא אם שותה רביעית יין (או רוב רביעית כשיעור מלא לוגמיו) הוא דפוטר שאר משקין, אבל אם טעם משהו לא, וסיים דצ"ע לדינא. ונכון שיבקש מאחד שלא טעם כלל מן הכוס שיפטרנו בברכה על המשקין, או שיברך על מעט סוכר לפטור המשקין. וכנראה שמקלין על סמך דעת הגריש"א דבמיץ ענבים יש יותר סברא דאינו פוטר. ומ"מ גם הגריש"א לא הכריע כן לדינא.
♦
סיכום ודינים העולים
א. הרשב"ם פסק כר' יוסי דשרי לאכול בע"ש, וכן הרא"ש נחלק על הבה"ג שהחמיר לכתחילה. אולם הרמב"ם כתב דאין לקבוע סעודה מן המנחה ולמעלה, וכפי שביארו הב"ח והגר"א שלמד הרמב"ם דר' יוסי התיר רק אכילה עראית.
ב. באו"ז בשם רא"ם דגם בשבת אין לאכול קודם הסעודה, שעי"ז אינו אוכל את עיקר הסעודה לתיאבון, והאו"ז פליג משום דהלכה כר' יוסי. והמג"א החמיר מב' טעמי - א' דגם ר' יוסי מודה בשבת עצמה, ב' דמודה דמצוה שלא לאכול לכתחילה כמו שפסק הרמב"ם, וכונתו כפי שלמדו הפמ"ג והמ"ב דאין לאכול מאכלים משביעים.
ג. פשטות התוס' והרא"ש דלקידוש במקו"ס בעי' פת. אמנם הטור הביא מהגאונים דמהני יין, וכתב הב"י דאפשר תוס' מודו לזה, ודנו בדבריו האחרו', ונת' דברי הפרישה שביאר בגאונים, דכל חידושם הוא שאפשר להתחיל את הסעודה על כוס יין, ולכן סיימו 'וגומר סעודתו', ולפ"ז נקט דתלוי אי יין טעון ברכה במקומו.
ד. הרעק"א והמ"ב הביאו את דברי הדרישה, אמנם אין נראה בדבריהם מצד שמסיים סעודתו אח"כ, אלא דה'טעון ברכה במקומו' גורם לקביעות. ובמג"א והגר"א ביארו מעלת יין מצד דסעיד, וכ"ש מזונות, דמהני טפי לסעודה.
ה. דעת כמה ראשו' דלקידוש במקו"ס בעי' סעודה גמורה שיוצא בה, וטעמם בפשטות דהוא דין בסעודה החשובה שטעונה קידוש לפניה. אמנם נתבאר ע"פ האג"מ דאין זה סותר לדין קידוש שעל כל סעודה, כדאמרי' בגמ' דכל מידי דשבת קבע ומחייב קידוש, אלא דקידוש זה שעל סעודה הפחותה אינו יכול לגרור את הסעודה החשובה.
ו. כתבו התוס' והרא"ש דלא מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת, וכ"כ הסמ"ג שהרי בקרא כתיב לחם. ולגבי פהב"כ בט"ז (סי' קס"ח ס"ז) מבואר דאין יוצאין, אמנם התו"ש כתב דאם קבע סעודתו על פהב"כ יוצא בו סעודת שבת, ונחלקו בזה הפוסקים.
ז. בכה"ח כתב הנפ"מ דמהני פהב"כ לסעודה, לענין אם שכח רצה בסעודה שאחריה שאינו חוזר. אולם בשש"כ הביא מהגרשז"א דחוזר, דאין כונת האוכלים לצאת ידי סעודת שבת. ולכאו' הוא על דרך החת"ס לגבי קידוש, דכל אדם רוצה לצאת יד"ח בהידור ולא קודם לכן. וצ"ע דאין כולם יודעים זה. וגם צ"ע האם מחסיר בכבוד יום שיותר מכבוד לילה.
♦ ♦ ♦