א.
בגמ' ק. פליגי רבי יהודה ור' יוסי אם מפסיקים לשבתות באופן שהתחיל לאכול מבעוד יום וחשיכה אם מותר לגמור סעודתו. ובדף קב. ת"ר בני חבורה שהיו מסובים וקידש עליו היום מביאים לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום ושני אומר עליו ברהמ"ז דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך גמרו כוס ראשון אומר עליו ברהמ"ז והשני אומר עליו קדושת היום. ובדף ק. אמר ר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. ופי' רשב"ם לא כר' יהודה דאומר מפסיקים דמשמע עקירת שולחן ולא כר' יוסי דאמר א"צ להפסיק כלל אלא יגמור סעודתו. וכתב עוד דשמואל סבר כר' יוסי אלא שהחמיר ע"ע קצת, שלא יגמור סעודתו אלא יקדש תחלה. והתוס' כתבו דבאמת פליג אתרויהו וסובר כחכמים בירושלמי. והא דפורס מפה באר הרשב"ם בתרי אופנים – חדא, ככל שבתות השנה כי היכי דליתי הסעודה ליקרא דשבתא. א"נ דבעי קצת סילוק שולחן ופריסת מפה חשיב קצת כסילוק שולחן. וכ"כ התוס' בד"ה מפסיקים. ע"כ סוגית הש"ס (וע"ע בדף ק"ה ויבואר לקמן אי"ה).
ובפשטות נחלקו, דלרבי יהודה נאסר באכילה קודם קידוש אף שהתחיל בהיתר, ורבי יוסי מתיר להמשיך לאכול כיון שהתחיל בהיתר. וכ"כ הגר"א בשו"ע (סי' רע סק"ט), וכ"כ הר"ן בסוכה לח. ובשבת ט. בטעמא דר' יוסי. אולם צריך ביאור הא דלרבי יהודה צריך לברך ברהמ"ז, ולא סגי שיקדש וימשיך את סעודתו. וכמו"כ קשה לשמואל לפי' השני של הרשב"ם ולפי' התוס', אמאי בעי פריסת מפה. עוד צריך לדון אם ר' יוסי מודה לר' יהודה בזה באופן שירצה לקדש בתוך סעודתו שצריך לעקור את השולחן ולקדש, דלכאו' בזה לא פליגי.
♦
ב.
ולפום ריהטא היה נראה לומר דהא דבעינן לרבי יהודה עקירת שולחן, דאל"ה הוי סעודת חול כיון שהיא המשך לסעודת חול. ואין יוצא ידי קידוש במקום סעודה, דלזה בעינן בפשטות סעודת שבת. אלא דא"כ קשה לרב דסובר דאי"ז קידוש במקום סעודה. ומש"ה היה נראה שהוא דין בקידוש, שלא שייך לקדש בתוך סעודת חול [וכעי"ז כתב הצל"ח בדף קה. לחלק בין קידוש בתוספת לקידוש משחשיכה ע"ש]. ולפ"ז בעינן עקירת שולחן קודם הקידוש. ובאמת דבר זה תליא בגי' בברייתא בדף קב. דהרשב"ם גרס ראשון אומר עליו קדושת היום והשני אומר עליו ברכהמ"ז, והביא די"ג ראשון אומר עליו ברכהמ"ז ושני אומר עליו קידוש היום. ובתוספתא דברכות מוכח כלשון ראשון. ובפשטות היה תלוי בזה, דלגי' הרשב"ם אי"צ להפסיק קודם הקידוש, ולגי' הספרים מבואר שצריך הפסק קודם הקידוש.
אולם בתוס' שם בע"ב כתבו דמשמע לעיל דלר' יהודה בעינן עקירת שולחן קודם קידוש, וכתבו דבשלמא לספרים דגרסי' ראשון אומר עליו ברכת המזון אתי שפיר. אבל לספרים דגרסי' ראשון אומר עליו קידוש היום וטעמא שאינו יכול לטעום כלום קודם קידוש, קשה, מנא ליה לעיל דמפסיקים לר"י בעקירת שולחן קודם קידוש. וכוונתם לשמואל דאמר דפורס מפה ומקדש, דהוא במקום עקירת שולחן לר"י, ומשמע דפורס מפה קודם הקידוש. ועכ"פ מבואר לשטתם דלכו"ע בעינן עקירת שולחן קודם הקידוש, אלא דיש שסוברים דצריך להקדים את הקידוש משום דאסור לטעום קודם קידוש, ואח"כ מברך ברכהמ"ז. אבל צ"ע, דכיון שכבר עקר את השולחן אמאי צריך לברך ברכהמ"ז.
♦
ג.
אמנם באמת כתבו הראשונים דאין הכוונה עקירת שולחן כפשוטו, דהתוס' לעיל ק. ד"ה מפסיקים כתבו והיינו שמברך ברכהמ"ז, וכ"כ הר"ן ועו"ר. ומדבריהם נראה דסגי בהכי ואי"צ עקירת שולחן. וגם לא מהני לחוד עקירת שולחן, אלא דמשום שדרכם היה שעוקרים את השולחן קודם ברכהמ"ז ולכך קרי ליה עקירת שולחן. ועכ"פ מבואר לגי' זו דבעינן תרי הפסקות - עקירת השולחן קודם הקידוש וברכהמ"ז קודם הסעודה. ומבואר דלא סגי בעקירת השולחן לעשות הפסקה בין הסעודות, ובעינן דווקא ברכהמ"ז. ומה דאין מברך ברכהמ"ז קודם קידוש הוא משום דאסור לשתות מכוס של ברכה קודם הקידוש.
ולכאו' מבואר מזה דתרי הסברות אמת - דבעינן שלא יהיה הקידוש בתוך סעודות חול וגם שלא תהיה הסעודה המשך לסעודת חול. והא דלא מהניא לזה עקירת שולחן י"ל דכיון דמ"מ אח"כ ממשיך סעודתו, הוי המשך לסעודת חול, ומשא"כ לענין הקידוש דסגי בהפסק. אכן כבר הקשנו לעיל לרב דסובר דאי"צ קידוש במקום סעודה אמאי לא יכול לקדש עתה בעקירת שולחן, ואח"כ יגמור את סעודתו ויברך, ואח"כ יאכל שוב סעודת שבת. ושמא י"ל באופ"א, דאם ממשיך בסעודת חול אחר הקידוש הוי חסרון בקידוש. או דיש לחדש דיש אסור לאכול סעודת חול בשבת, ומש"ה בעי עקירה לרבי יהודה מצד הסעודה. וע"ע לקמן.
אמנם נראה לדייק ברשב"ם, שכתב בדף קב וז"ל ת"ר בני חבורה וכו' מביאין לו כוס של יום ואומר עליו קדושת היום "באמצע סעודתו" והשני מיד אומר עליו ברכהמ"ז "ומפסיק" ע"כ, ומשמע דאין כלל עקירת שולחן קודם הקידוש. ומה שהוכיחו התוס' מהא דפורס מפה ומקדש, באמת פירש שהוא ככל שבתות השנה, דכשהביא לחם קודם הקידוש פורס מפה. אלא דק"ק למש"כ שם א"נ משום סילוק פתורא[1]. ולפ"ז עיקר העקירת שולחן הוא לצורך להפסיק בין סעודת חול לסעודת שבת. וכן נראה ברשב"ם בדף קה. ד"ה לא צריכתו להפסיק בעקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת. ע"כ.
ד.
והשתא צריך לבאר אם שני הדינין שחידש ר' יהודה, קידוש ועקירת השולחן, תליין זב"ז, ואם פליג ר' יוסי על דין עקירת השולחן באופן שירצה לקדש בתוך סעודתו. ולכאורה מדקאמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש, ואי"צ עקירת שולחן, וכתב הרשב"ם דשמואל סובר כר' יוסי והחמיר ע"ע לקדש מיד ומ"מ אי"צ עקירת השולחן, מוכח דר' יוסי פליג אד"ר יהודה בהא. אלא דלשיטת התוס' שכתבו דשמואל סובר כחכמים בירושלמי יתכן היה לומר דלענין עקירת שולחן מקל טפי מר' יוסי. אכן כתבו התוס' דלר' יוסי הסעודה שממשיך בה הוי סעודת שבת, ומש"ה כשמקדש אח"כ חשיב קידוש במקום סעודה. ולכאו' ע"כ ר' יהודה פלגי ע"ז, מדמצריך עקירת השולחן[2]. ומעתה צ"ב במה פליגי ר' יהודה ור' יוסי בזה, ומה שייך לפלוגתייהו לענין קידוש.
ובאמת מצינו עוד סוגיא בענין עקירת השולחן, בדף קה. דאיתא התם דתלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא מבעוד יום ואמרו לרב המנונא סבא תא חזי אי מקדיש יומא נפסיק ונקבעה לשבתא. ופי' רשב"ם שרצו לעקור השולחן ולקבוע סעודתם לשם שבת. ואמר להו לא צריכתו שבתא קבעא נפשה דאמר רבי כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש. ופי' רשב"ם דשבת קבעא נפשה דמאחר שהיא אוסרת עלינו לאכול מעתה בלא קידוש אין לך הפסק גדול מזה. ומעצמה סעודת שבת חשיבא נבדלת מסעודת חול ודי בפריסת מפה וקידוש. ובראיה ממעשר פי' דכשם שקובעת למעשר, דנאסר בשבת באכילת עראי, דבשבת חשיב קבע, כך שבת קובעת לקידוש, שאסור לטעום עד שיקדש, אלמא משחשיכה היא חשובה אכילת שבת מאליה. ע"כ סוגית הש"ס.
ויש לתמוה טובא בשיטת הרשב"ם. חדא שפירש דהוכיחו ממעשר דשבת קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש, והיינו אפילו בלא שהתחיל בסעודה. וצ"ב. חדא, דא"כ מה הוכיחו מזה דשבת קובעת אף בתוך הסעודה. ובר"ן תמה מה ראיה איכא ממעשר לזה שא"צ עקירת שולחן. עוד צ"ב, וכי תלמידי דרבי פליגי ע"ז דאסור לאכול קודם קידוש [הא רצו להפסיק את סעודתם], רק דפליגי אם שבת קבע נפשה עי"ז שנאסר להם לאכול בתוך סעודתם או לא. ועוד יש לתמוה, דלפום ריהטא נראה דתלמידי דרב ורב המנונא פליגי במחלו' ר' יהודה ושמואל, וצ"ע שלא נזכר דנחלקו בזה. ואף הרשב"ם לא הזכיר כן.
אמנם בתוס' לעיל ק. ד"ה אלא כתבו דרב המנונא סבר כדשמואל. ולפ"ז מבואר דטעמא דשמואל דאי"צ עקירת שולחן הוא משום דשבתא קבעה נפשא. ולכאו' הוא ג"כ טעמא דר' יוסי, וסובר דאף פריסת מפה אי"צ מהאי טעמא. ועדיין צ"ע, כמו שהקשנו מה השייכות דהך פלוגתא למה דפליגי אם צריך לקדש, ועיין בהערה.[3] אלא דכל זה ל"ש לדעת הרשב"ם, דכתב דשמואל סבר כר' יוסי אלא שהחמיר ע"ע לקדש תחילה, ומה שצריך פריסת מפה פי' בדרך אחת שהוא ככל שבתות השנה. והשתא יש לתמוה בתרתי – חדא, דא"כ האיך קאמר רב המנונא דשבתא קבעא נפשה ע"י זה שנאסר לאכול, כיון שמה שנאסר לאכול הוא רק מצד חומרא, דמעיקר הדין סובר שמואל כר' יוסי. ועוד, דברשב"ם נראה דלרב המנונא צריך פריסת מפה מעיקר הדין כדי להפסיק, ובד"ה כך כתב דפורס מפה ומבדיל. אולם הב"ח מדחו, וזה דלא כהדרך הראשונה שפירש שם. והשתא יש לתמוה עוד, דכיון דרב המנונא לא סבר כר' יוסי, אמאי הוכרח הרשב"ם לומר דשמואל סבר כר' יוסי, דע"כ דאיכא מ"ד שחולק.
♦
ה.
ונראה לבאר תחילה את עיקר איסור אכילה קודם קידוש. דהר"ן בשבת ט. ובסוכה לח. הוכיח מר' יוסי דאם התחיל לאכול בהיתר קודם זמן המצווה מותר להמשיך לאכול. וכתב דאף שמואל, דסובר דפורס מפה ומקדש, לא פליג ע"ז בשאר מצוות, אלא דשאני קידוש, דקידוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתקין, והביאו המג"א סי' רע"א סק"ו. ולכאו' מבואר מהר"ן דאיסור אכילה קודם קידוש לר"י הוא משום שאסור לאכול קודם מצווה שמא ימשך, ומש"ה מהני ע"ז הא דהתחיל בהיתר. ומשמע דר' יהודה ושמואל לא פליג בעיקר האיסור, דהוה ליה להר"ן לפרש, אלא דכיון דקידוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתקון, החמירו בו יותר לאסור אפילו התחיל בהיתר. וצ"ע, מה נתינת טעם יש בזה. ואי נימא דכוונתו באמת דזהו טעם לאסור חדש שאסרו חכמים משום דמקמי סעודה אתקון, צ"ע, דלפ"ז פליגי ר' יהודה ור' יוסי בזה גופיה.
והנה הגרעק"א בגליון השו"ע שם תמה וז"ל קשה לי דמה הקשו תוס' והר"ן הא יש לחלק דדווקא בק"ש ולולב דהאכילה אינו אסור בעצמותו אלא מטעם שלא ישכח המצווה וטעימה בעלמא מותר וכו' מש"ה בהתחילו בהיתר אין מפסיקים משא"כ בקידוש דאפי' טעימה והאכילה בעצמותו האיסור וכו' בזה לא מהני התחילו בהיתר וצ"ע. וביאור כוונתו נראה דבגמ' בשבת ט: מקשה על המשנה דאמרה דאם התחילו לאכול קודם מנחה אין מפסיקים מדריב"ל דאמר כיון שהגיע זמן מנחה אסור לאדם שיטעום כלום, ובתוס' פי' ליה דאפילו התחיל מפסיק מדאמר אסור לטעם כלום, ומשמע דכוונתם דריב"ל איירי בהתחיל בהיתר עיי"ש. אולם בקרבן נתנאל שם פירש דמהא דריב"ל אוסר בטעימה ע"כ דאסור אף בהתחיל בהיתר ע"ש. וביאור הסברא בזה, דהיכא שאסרו רק את הסעודה י"ל שאם התחיל הסעודה בהיתר הכל נמשך בתר ההתחלה. אבל היכא שאסרו את הטעימה, והיינו שהאכילה בעצמותה אסורה כש"כ הגרעק"א, ע"כ לא שייך להתיר בהתחיל בהיתר.
ויש לתמוה בדבריו, דהא ר' יוסי שרי בהתחיל בהיתר אף דבלא"ה אסור אפילו טעימה. ושמא כוונתו היא דמה הוצרך הר"ן לטעמא דמקמי סעודה אתקן, דבלא"ה ניחא דיש לחלק לשמואל בין איסור אכילה קודם קידוש לאיסור אכילה קודם מצווה, דהתם שרי טעימה.
ובישוב דעת הר"ן כתב הגר"ז (סי' רצט סק"ב בהגהה) דהר"ן והמג"א הוכרחו לזה כדי לחלק בין קדוש להבדלה, כמבואר בסוגיא בדף ק"ה דבהבדלה אף שאסור להתחיל ואסור טעימה, מ"מ אם התחיל מבעוד יום אי"צ להפסיק. ולכן כתב הר"ן דהטעם שאסור בהתחילו בהיתר הואיל ומקמי סעודה אתקון, וזה לא שייך בהבדלה, והוא קושיא לגרעק"א. ועיין בבהגר"א (סי' ע סק"ט) שכתב בדעת הרמב"ם דסובר דאי"צ להפסיק בסעודתו אף במצווה מה"ת, דסובר דהסוגיא בשבת שאוסרת היא כר' יהודה דסבירא ליה אין מפסיקים, וקיי"ל נמי דלהבדלה אינה קובעת, אלמא דאין מפסיק אף לד"ת, ע"כ תו"ד. וצ"ב, דהא קיי"ל כשמואל דפורס מפה ומקדש. וע"כ צ"ל דסובר הגר"א כש"כ הר"ן, דבקידוש איכא טעמא אחרינא. וזה מה שדייק וכת' וקיי"ל נמי דלהבדלה אינה קובעת, והיינו דמוכרח דבשאר מצוות מד"ת מהניא מה שהתחיל בהיתר. אולם אכתי צ"ב, דא"כ נימא הכי אף לר' יהודה ומנלן דפליג ע"ז. וע"ע בסמוך דהתוס' כתבו דר' יהודה סובר דמפסיקים אף בהבדלה ולפ"ז אתי שפיר. ועכ"פ מבואר דעת הגר"א דטעמא דר' יהודה משום שהוא קודם מצוות קידוש, וטעמא דר"י משום שהתחיל בהיתר, וטעמא דשמואל למסקנת הגמ' בדף קה. דשרי בהבדלה ואסור בקידוש הוא כש"כ הר"ן דמקמי סעודה אתקן. וע"ע בסמוך.
והא דאסור טעימה בקידוש והבדלה כתב המג"א בסי' רל"ה סק"ד והביאו הגר"ז (סי' רע"א סק"ט) דאיתקן דווקא מתחילת הלילה בכניסתו וביציאתו. וע"ע בגר"ז (שם סק"ב) שכת' שצריך לקדש מיד בכניסת שבת, אלא שיכול לסמוך על הקידוש בתפילה. ויש להסתפק אם כוונתם היא דבאמת עיקר האיסור הוא משום שהוא קודם המצווה, אלא דהחמירו בו טפי משום דעיקר זמנו מיד בכניסת השבת וביציאתו, וכן משמע בגר"ז. או דכוונתם היא דזהו טעם חדש לאסור אכילה קודם קידוש, ומהאי טעמא אסרו אף טעימה. ומ"מ הוצרכו לטעם אחר לאסור בקידוש אף בהתחילו בהיתר, משום דמקמי סעודה אתקן, כדי לחלק בין קידוש להבדלה.
ובאמת מצינו פלוגתא בהא דשרי בהבדלה לגמור את סעודתו, דהרשב"ם כתב דזהו כבוד השבת שיהא גומר סעודתו אף לאחר שהחשיך[4]. וכן נראה ליישב בדעת הגרעק"א, דשמואל סובר דבאיסור אכילה קודם קידוש לא שייך כלל להתיר בהתחיל בהיתר אלא דבהבדלה טעמא אחרינא איכא כנ"ל. אמנם התוס' בשבת ט. ד"ה לימא כתוב דהטעם הוא משום שהתחיל בהיתר, וכן סובר הר"ן והמג"א, ומש"ה הוצרכו לטעם דבקידוש נאסר, וכש"כ הגר"ז. וע"ע בתוס' קב: ד"ה מניחו דכת' דלר' יהודה צריך להפסיק להבדלה מכ"ש משמואל לעיל ק: דהא ר' יהודה מחמיר טפי דבעי בקידוש עקירת שולחן. ובקרבן נתנאל סי"ז תמה דמה ההכרח להבדלה. ונראה דאזלי לשיטתייהו דהטעם דשרי בהבדלה הוא משום שהתחילו בהיתר. והנה הטעם לחלק בין קידוש להבדלה ביאר הגר"ז דשאני קידוש דבמקום סעודה ומקמי סעודה אתקין, וכש"כ הר"ן. ושמואל דסובר דמפסיקין להבדלה ע"כ דסובר דבלאו האי טעמא אסור בהתחילו בהיתר. וזו כוונת התוס', דכיון דשמואל מקל מדר' יהודה לא מסתבר דיחמיר טפי לענין הבדלה מר"י. דלפ"ז נמצא שגם בעיקר האיסור בקידוש מחמיר טפי. אלא דאכתי ק"ק, דהא ר"י מחמיר מדשמואל רק בענין עקירת השולחן ומה זה שייך לדין איסור אכילה.
וע"ע בתוס' בדף קו: ד"ה מקדש אריפתא, דהוכיחו מהא דאין מבדילין על הפת דכ"ש שאין מקדשים על הפת, דקידוש חמור מהבדלה, כדאמרינן לעיל דקובעת לקידוש ולא להבדלה. ואזלי לשיטתייהו, דהטעם דאין מפסיקים בהבדלה משום שהתחילו בהיתר. וברא"ש סי"ז כתב ע"ז דאינו ראיה, דלאו משום חומרא דקידוש הוא, אלא טעם יש לדבר, דדין הוא שתקבע לקידוש משום כבוד שבת שלא יאכל עד שיקדש ויקבע את סעודתו לכבוד שבת. אבל הבדלה אינה כבוד שבת שיצטרך להפסיק את סעודתו כדי להבדיל. והיינו כמו שפי' רשב"ם.
♦
ו.
והנה מבואר מהרא"ש הנ"ל דאיסור אכילה קודם הקידוש הוא משום כבוד השבת, ולא משום שהוא קודם מצוות קידוש[5]. וכ"כ ברשב"ם בסוגיין ד"ה לא קפדי אמיא קמי הבדלה, אבל קמי קידושא קפדי משום כבוד שבת. וכן נראה מוכרח לדעת הרשב"ם, מדקאמר שבת קבעא נפשה, ופי' דהשבת אוסרת עלינו לאכול. ומבואר שהוא מדין השבת. וכן מהא דשבת קובעת לקידוש, שפי' שאסור לטעום עד שיקדש.
ובאמת נראה דאף הר"ן סובר כן. ומה שכת' דטעמא דר"י משום שהתחיל בהיתר, והוכיח מזה לאיסור אכילה קודם מצווה אין כוונתו דה"נ איסור האכילה הוא משום דהוא קודם מצוות קידוש, אלא דהוא כלל באיסור אכילה מדרבנן דהיכא שהתחיל בהיתר שרי. ועיין בתוס' בדף ק"ה ד"ה והנ"מ שכת' דאסור לאכול בין מנחה למעריב אבל אם התחיל בהיתר שרי[6]. וע"ז הקשה מדשמואל דסובר דפורס מפה ומקדש, וכתב דשאני קידוש דבמקום סעודה ומקמי סעודה איתקן, דבקידוש איכא טעם לאסור טפי, דאי"ז איסור אכילה גרידא אלא דבעינן שהקידוש יהיה קודם האכילה. וכל זה מכבוד השבת וכמו שנבאר בסמוך. ומש"כ הר"ן דקידוש במקום סעודה צ"ב, דבפשטות הוא דין בקידוש ולא בסעודה, שהרי אי"צ לאכול סעודה שיוצא בה ידי חובתו, ומה נתינת טעם איכא בזה לאיסור אכילה קודם קידוש.
והנראה בזה עפ"י מש"כ הרא"ש הנ"ל, וז"ל משום כבוד שבת שלא יאכל עד שיקדש ויקבע סעודתו לכבוד שבת ע"כ. וביאור דבריו הוא דהיסוד של הקידוש הוא לקדש את השבת ולייחדו ולהפרישו מימות החול. ובכלל זה תקנו לחלק בין אכילות של יום השבת לאכילות של ימות החול. ובקרא כתיב וקראת לשבת עונג וקאי אקידוש, ובפשוטו הוא שצריך לקרוא ולייחד את אכילות השבת שהן לעונג לכבוד שבת, ולא כאכילות דחול. ומזה ילפינן לקידוש במקום סעודה דבמקום קרייה שם תהיה עונג. והטעם בזה הוא כנ"ל, דבכך ניכר יותר שמייחד אכילות של שבת לעונג. וזו כוונת הר"ן דמש"ה החמירו בזה לאסור אף בהתחילו בהיתר, דבעינן לחלק בין אכילת חול לאכילות דשבת.
והנה במג"א כתב דהטעם שאסור בטעימה הוא משום דאיתקן דווקא בתחילת הלילה בכניסתו וביציאתו. ולכאו' מבואר שצריך לקדש ולהבדיל מיד בכניסת השבת, וכ"כ הגר"ז. אבל צ"ע מקידושא רבה, דג"כ נאסרה טעימה לדעת הרמב"ם וכ"ה להלכה, ואף שאי"צ לקדש מיד מתחילת היום. ואיכא למימר דעיקר כוונתו הוא מיד קודם שיאכל, וכמו"כ בקידושא רבה צריך לקדש מיד לפני האכילה הראשונה של היום וכנ"ל. ובזה מתבאר היטב הא דלא תקנו קידושא רבה עד לאחר התפילה, משום שאסור לאכול קודם התפילה. ויש שר"ל דהטעם בזה לפי שלא שייך לקיים אז דין קידוש במקום סעודה, אבל א"כ צ"ב לרב דסובר דאי"צ קידוש במקום סעודה. וצ"ל דהטעם הוא שלא שייך אז לשתות את היין. אבל להנ"ל מתבאר באופ"א, דכיון דעיקר הקידוש הוא לקדש לפני שמתחיל לאכול ביום, נתקן רק בזמן שאפשר לאכול.
וגדר זה נראה אף בהבדלה, וכמו שמבואר בגמ' בס"ד לדמות קידוש להבדלה, דאף הבדלה יסודה לחלק בין השבת לימות החול, ומש"ה צריך להבדיל קודם שיאכל ומש"ה אסור בטעימה קודם הבדלה [וכש"כ המג"א]. ולמסקנא אין מפסיקים להבדלה, ופי' הרשב"ם משום דזהו כבוד השבת שימשיך את סעודתו ואי"צ להבדיל בין אכילת שבת לאכילה זו, דאדרבה זהו כבוד השבת. והר"ן כתב דקידוש שאני, דבמקום סעודה ומקמי סעודה איתקן. דבאמת בהבדלה לא הצריכו שיהיה במקום סעודה. ובטעם הדבר נראה דאין ההבדלה באה לייחד את ימות החול והאכילה דחול, אלא דההבדלה מפרישה ומבדילה את השבת מששת ימי המעשה. ולא שייכת בזה הבדלה במקום סעודה. ומהאי טעמא הקילו בזה יותר מקידוש, דאין בה יחוד וקדושה אלא הפרשה גרידא. ואתי שפיר בזה מה שהוכיחו התוס' בדף קו: דקידוש חמור מהבדלה.
♦
ז.
ועתה נבאר ענין הפסקה בעקירת שולחן. דבאמת הוא מאותה הלכה, וכלשון הרא"ש שלא יאכל עד שיקדש "ויקבע סעודתו" לכבוד השבת. דכיון דעוסק בסעודת חול סובר רבי יהודה שצריך עקירת השולחן כדי להפריש ולייחד אכילות שבת מחול. וכש"כ הרשב"ם בדף קה. ד"ה לא צריכתו עקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת. ואי"ז שייך כלל לסעודה שיוצא בה ידי חובתו אלא בין אכילת חול לאכילת שבת.
ובאמת יתכן דר' יוסי מודה בהא לר' יהודה, אלא דהוא סובר דכיון שהתחיל בהיתר אי"צ להפסיק את אכילתו ולא נאסר באכילה. דהכל הוא מענין אחד כדי להבדיל בין אכילת שבת לאכילת חול, ומש"ה אסור לאכול קודם קידוש. ובתרוייהו סובר ר' יוסי דלא חייבו בהתחיל בהיתר. ושמואל סובר דפורס מפה ומקדש, וכת' הרשב"ם דסובר כר' יוסי אלא שמחמיר ע"ע לקדש, דמעיקר הדין הוא סובר דא"צ לקדש כיון שהתחיל בהיתר, ומש"ה אף שהחמיר לקדש לא החמיר לעקור סעודתו. ואין חילוק בין ר' יהודה לר' יוסי בסעודה עצמה, דתרווייהו סברי דאם עבר ולא הפסיק הוי סעודת שבת, כש"כ התוס', ולא פלגי בזה כלל. והתוס' כתבו דשמואל סבר כחכמים בירושלמי, ולפ"ז יתכן דפליג על ר' יהודה, דאי"צ עקירת שולחן דשבת קבעא נפשה, וסגי בפריסת מפה. ולא נתפרשה דעת ר' יוסי בזה.
ומתיישב היטב במה תליא עקירת השולחן ואיסור אכילה קודם קידוש זב"ז. ומה דר' יוסי פליג בתרויהו משום שהתחיל בהיתר. ונתיישבה כל הסוגיא שם ודו"ק.
♦
ח.
והשתא נבאר את הסוגיא בדף קה. לשיטת הרשב"ם דבאמת לא שייך לפלוגתת ר' יהודה ושמואל, דאפש"ל דאף תלמידי דרב סברי כשמואל דעיקר הדין הוא כר' יוסי דבהתחיל בהיתר אי"צ להפסיק את סעודתו, ומ"מ מחמירים לקדש, ומש"ה הפסיקו את סעודתם. וכן יל"פ הא דקאמר בגמ' סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה שאסור לאכול קודם הבדלה, היינו מצד חומרא. ואף דבהתחיל בהיתר אי"צ לעקור את השולחן, מ"מ סברו תלמידי דרב דלכתחילה יש ענין לעקור את השולחן ולקבוע את הסעודה לשם שבת. וסברו דבעינן עקירת השולחן. וע"ז חידש רבי הממונא סבא דלא צריכתו, דאין צורך בזה אפילו לכתחילה דשבת קבעא נפשה. וכתב הרשב"ם דמאחר שהיא אוסרת עלינו לאכול מעתה בלא קידוש, אין לך הפסק גדול מזה. והנה לפום פשוטו מבואר שסבר כר' יהודה דאיכא איסור אכילה, דהא לשמואל כת' הרשב"ם דמעיקר הדין סובר כר' יוסי. אולם יש לומר דאף לר' יוסי הא השבת אוסרת לאכול, אלא דאם התחילו בהיתר אין מחויבים להפסיק. וזה גופיה, דאכילת שבת מצריכה קידוש לפניה, שהיא אכילת עונג, מהניא להחשיב ולהבדילה מסעודת חול. ובזה אתי שפיר הא דמייתי ראיה מהא דשבת קובעת לקידוש, ופי' רשב"ם שאסור לטעום קודם קידוש, אלמא משחשיכה חשובה סעודת שבת מאליה. והא התם לא איירי בהתחיל מבעוד יום. אלא דעיקר הכוונה היא מה שהשבת מצד עצמה אוסרת לאכול עד שיקדש, ומצד זה חשובה סעודת שבת מאליה. ומדמה זאת למעשר, דאכילת עראי דשבת חשובה קבע משום דין עונג, וחזינן דאף בטעימה בשבת יש חשיבות, וה"נ קובעת לקידוש. ודקדק הרשב"ם בלשונו שאסור "לטעום" קדם קידוש, דבכל טעימה דשבת בעינן קידוש לפניה. ובזה ניחא הא דאוקמא הרשב"ם בטבל שלא נגמרה מלאכתו, ותמהו ע"ז מהגמ' בביצה לה. דאין השבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ועיין במהר"ב רנשבורג שציין למל"מ, שר"ל דקודם גמר מלאכה קובעת השבת רק ליום השבת ואח"כ חוזר וניתר, אבל לאחר גמר מלאכה נאסר לעולם. ואכתי צ"ב אמאי נקט בכהאי גוונא. ולהנ"ל ניחא, דרב מדמה למעשר, שכל אכילת שבת חשובה ויש לה דין עונג, ומשא"כ בדבר שנגמרה מלאכתו, שנקבע לעולם.
ותלמידי דרב לא פליגי על האיסור לטעום קודם קידוש, רק דסברו דבעי עקירת שולחן. אלא דרב המנונא סבא הביא מדרב לעיקר הטעם דנאסרה טעימה משום שכל אכילה בשבת חשובה וצריכה קידוש לפניה, וכיון שכן שוב קבעה נפשה, ומעצמה חשובה נבדלת.
ונראה לומר דהא דקאמר רב המנונא סבא דשבת קבעא נפשה וסגי בפריסת מפה לא שייך לטעמא דר' יוסי, דר' יוסי לא איירי בזה כלל, אלא דבהתחיל בהיתר אינו מחוייב לא לקדש ולא לעקור את השולחן, וכש"נ. ואף שמואל, הא שיטת הרשב"ם דסובר כר' יוסי אלא שהחמיר ע"ע לקדש, ומה שפרס מפה הוא כשאר שבתות השנה. ואף לתי' השני שכת' הרשב"ם שם שהוא לסלוק פתורא, י"ל דכיון דמעיקר הדין אי"צ כלל לעקור כיון שהתחיל בהיתר, א"כ אף שהחמיר ע"ע, מ"מ לא הצריך עקירת שולחן וסגי בפריסת מפה, אבל לא נחית לטעמא דשבתא קבע נפשה. וזהו מה שחידש רב המנונא סבא, דאף לכתחילה אם רוצה להפסיק אין ענין לעקור את השולחן, וסבר דפליג על ר' יהודה בהא, או דסובר כדעת חכמים בירושלמי שהביא התוס'. ובזה אתי שפיר דלעיל כת' בתי' הראשון דטעמא דפריסת מפה הוא כשאר שבתות השנה והכא כת' בד"ה כך קובעת להבדלה וכו' דפורס מפה ומבדיל וחזינן שהוא מעיקר הדין. וע"ש בב"ח שמחקו. ולהנ"ל אתי שפיר. אמנם התוס' לעיל ק. כת' דרב המנונא סבא סבר כשמואל, עי"ש. ומה שלא כת' הרשב"ם דשמואל סבר כרבי המנונא סבא, י"ל כש"כ לעיל דשיטת הרשב"ם דבעי עקירת שולחן רק קודם הסעודה, כש"כ בסוגין, ושמואל קאמר פורס מפה ומקדש.
אמנם העירוני ע"ז דא"כ מהיכי תיתי לרשב"ם דלרב המנונא צריך לפרוס מפה אם לא דסובר כשמואל. וצ"ע.
♦ ♦ ♦