אגוז מוסקט
רקע: העץ הנקרא כיום 'מוסקטית ריחנית' מגדל פרי הדומה במקצת למשמש או שזיף. הגלעין [הזרע] של פרי זה הוא מה שקוראים לו 'אגוז מוסקט' [מוסקט היינו 'מבוסם' או 'ריחני' בלטינית, ושורשו הוא מהמילה 'מוסק']. הגלעין אינו נאכל בפני עצמו אלא נטחן, ומשמש לתיבול מאכלים בזכות ריחו הנעים. ומעתה נעבור לדברי הפוסקים בענין ברכתו.הטור בסי' רט"ז כתב בשם הר"ם מרוטנבורג [ברכות מהר"ם סי' כ"א] שעל אגוז מושקט"א מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות כיון דפרי העץ הוא הוה ליה כמו אתרוג ע"כ. וכן הביאו שאר תלמידי מהר"ם, כמו המרדכי והאגודה ועוד. וכוונת מהר"ם 'דפרי העץ הוא' - שהוא 'נאכל', כמו שאר הפירות, וכפי שכתב בברכות מהר"ם סי' ט' שעל אגוז מושקט מברכים בורא פרי העץ. ומקורו הוא מהתוס' בדף ל"ו ע"ב שכתבו: ואגוז שקורין מושקד"א מברכינן בורא פרי העץ שגם נוהגין לאכול אותו ביובש ע"כ. וכ"פ השו"ע בסי' ר"ב סי"ז שעל אגוז מושקאט מברכים בפה"ע. ובסי' רט"ז סוף ס"ב שמברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות, עי"ש.
והנה כבר תמה הט"ז בסי' ר"ב ס"ק י"ד: למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע, דעינינו רואות דלא יפה לאכילה בלא תערובות, ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאכלו בפ"ע וצ"ע ע"כ. ובאמת שגם כיום אגוז זה לא נאכל כמות שהוא אלא משמש לתבלין וכנ"ל. וכבר מצאנו בראשונים מי שכתב כן. דהנה המאורות כתב וז"ל מאן דארח באתרוגא או בחבושא. פירוש ובכל פרי שיש בו ריח טוב אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והר"ם כתב פרי הראוי לאכילה[1] ע"כ. ולא פירש שיחתו, מה מיוחד ומחודש בדברי הרמב"ם. אולם תלמידו ר' מנוח בפ"ט מהלכות ברכות ה"א ביאר יותר, שכתב ע"ד הרמב"ם וז"ל ואם היה פרי הראוי לאכילה, שאם לא היה ראוי לאכילה אע"פ שהוא פרי כגון אגוז מוסקט וכיו"ב אינו מברך שנתן ריח טוב בפירות כ"ד הר"ם. ולשון הגמ' מאן דמורח באתרוגא או בחבושא וכו' וה"ה כיו"ב מפירות 'הראויים לאכילה' והם בעלי ריח ע"כ. הרי שכתב להדיא שאגוז זה לא ראוי לאכילה.
ובאמת שכך מתבאר מדברי הראשונים בפירוש המשנה לעוקצין פ"ג מ"ה [וכפי שכבר עמד בקצרה בספר חידושי הרז"ה סי' ק"פ עי"ש], דאיתא שם [ע"פ מסקנת הגמ' בנדה נ"א ע"ב] שהקושט והחמס 'וראשי בשמים' התיאה והחלתית והפלפלין[2] וחלות חריע אינן מיטמאין טומאת אוכלין ואינן נלקחים בכסף מעשר. וביאר הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין פ"א ה"ו: לפי שאינן נאכלין להנאת גופן אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או המראה ע"כ. ו'ראשי בשמים' כתבו בפירוש הגאונים לטהרות: פירשו בשאילות גוז בואה [אגוז מוסקאט] ע"כ. וכ"כ הערוך ערך ראש, שראשי בשמים היינו מוסקאטא עי"ש. והרמב"ם בפהמ"ש שם כתב: וראשי בשמים כל מיני הצמחים הריחניים, וקוראין אותן ראשי בשמים כדרך שקוראין אותן ההמון במצרים "אטראף אלטיב", והן כגון "אלקרפה" [קינמון] ו"אלקרנפל" [ציפורן] ו"ג'וז אלטיב" ['הגלעין' של אגוז הבושם (הוא המוסקט)] ו"אלסנבל" [שיבולת נרד] ו"אלסאדג" [עלה הודי ריחני] ו"אלבסבאסה" ['הרשת' של אגוז המוסקט הנקראת 'מייס' או 'משיה'] וכל שאר הדומה לאלו ממיני הצמחים שמתבלין בהן את האכלין ונותנין בהן ריח וערבות וכו' עי"ש. וכ"כ הרע"ב שם: וראשי בשמים. כגון אגוז מוסקאט"ו ונרד וכיוצא בהם, שנותנים ריח ערב ע"כ. הרי שאגוז מוסקט לא נקרא 'אוכל', משום שאינו נאכל כמות שהוא אלא נועד לתבל ולתת טעם או ריח במאכלים, וכפי שכתבו ר' מנוח והט"ז, וכפי שהוא גם בזמננו.
ועל כן, לענין ברכת הנהנין – ודאי שאין לברך על אגוז מוסקט בפה"ע אלא שהכל, משום שהוא לא 'פרי'. וגם לענין ברכת הריח – נראה שאין לברך עליו אשר נתן ריח טוב 'בפירות', דהא אינו נקרא 'פרי', וכפי שדייק הרמב"ם הנ"ל שצריך פרי 'הנאכל', וכפי שביאר ר' מנוח. וכ"ה בפסקי תלמיד הרשב"א אות מ"ב: כלל לברכות הריח. כל דבר שמברכין על אכילתו בפה"ע או האדמה מברך שנתן ריח טוב בפירות ע"כ. וא"כ, כיון שאגוז מוסקט אינו פרי מאכל ולא מברכים עליו בפה"ע – גם ברכת הריח לא מברכים עליו אשר נתן.
ועי' לקמן שגם אין לברך עליו בורא 'עצי' בשמים, דהא אינו 'עץ' אלא 'גלעין' פרי, וע"כ יש לברך עליו בורא 'מיני' בשמים. וכ"ד הערוך, וכפי שמתבאר מדברי האו"ז, דבסי' קס"ד כתב: על האגוז שקורין מושקט מברך בורא פרי העץ. ולקמן פירשתי שמברכין עליו בורא מיני בשמים ע"כ. וכוונתו למה שכתב בסי' קע"ט, שהביא את הערוך בערך משק גבי הגמ' בדף מ"ג ע"א על כל המוגמרות כולן מברך עצי בשמים חוץ מן המושק שמברך עליו בורא מיני בשמים הואיל ומין חיה הוא. פי' בערוך יש אומרים רעי של חיה, וכן אלענבר שהוא מן הדגה כיוצא במושק בורא מיני בשמים. מושק מושקטו בלע"ז ס"א מושך עכ"ל. הרי שעל המושקטו, שהוא אגוז המוסקט הנ"ל, מברך מיני בשמים לדעת הערוך, וכן עיקר.
♦
קנה וקינמון
רקע: הקינמון הוא הקליפה הפנימית של ענפי עץ הקינמון, אשר מופרדת מהשכבה החיצונית של העץ ועוברת תהליך של ייבוש. בעת הייבוש, הקליפה מתגלגלת באופן טבעי לצורה של מקלות חומים, והיא משמשת לתיבול בזכות השמנים הארומטיים המרוכזים בה.הקנה המוזכר בפוסקים בענין ברכות – מוזכר יחד עם הקינמון, והוא סוג של קינמון [הרמב"ן בשמות ל' ל"ד כתב שקנה הבושם הוא הנקרא 'דארציני', דהיינו 'עץ סיני', שהוא סוג של קינמון]. ומעתה נעבור לדברי הפוסקים בענין ברכתם.
כתב הטור בסי' רט"ז: וכתב עוד [מהר"ם] על ריח קנה וקנמון וכיו"ב מברך בורא עצי בשמים. וא"א הרא"ש ז"ל כתב ברוך שנתן ריח טוב בפירות כיון שעיקרו לאכילה הוי כאתרוג ע"כ. וכתב הב"י בטעם מהר"ם: משום דאין דומה לאגוז דהוא עיקר פרי, וקנה וקינמון אינם עיקר פרי ע"כ. וכתב הפרישה: פירוש לפירושו לפי שהעץ עושה גם פירות אחרים זולת הקנה והקינמון ע"כ. ודבריהם צ"ע, דהא הקנה והקינמון הם עיקר הפרי של העץ הנ"ל. ואפשר לפרש בדעת מהר"ם בב' אופנים - חדא, שהקנה והקינמון אינם 'פרי' אלא 'קליפת עץ' או 'גבעול', ולכן לא שייכת בהם ברכת 'פירות', וכפי שכתב שה"ל בסי' ק"ס [שהבאנו לקמן]. ואידך, שאף אם הוא פרי – מ"מ אינו נאכל כמות שהוא אלא נועד לתיבול, ואין עליו 'שם פרי', וכפי שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ם בפה"מ.
ועכ"פ דברי מהר"ם סתרי אהדדי, דמהר"ם בהלכות ברכות סי' ט' כתב להדיא: קנה שקורין קנילה [קינמון] בפה"א ע"כ. וזה כדברי התוס' בברכות ל"ו ע"ב שכתבו: עץ קינמון שקורין קאניל"ה מברכין עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים ע"כ. ואם מברכים עליו בפה"א – ודאי שמברכים עליו גם הנותן ריח טוב בפירות, וכפי שכתב הרא"ש, וצ"ע.
והשו"ע בסי' ר"ב סי"ז פסק שעל הקאנילה מברך בפה"א. ובסי' רט"ז סוף ס"ב כתב שעל הקנילה ועל הקלאוו וכל בשמים שהם לאכילה מברך שנתן ריח טוב בפירות. ובס"ג כתב שעל הקינמון שהוא עוד הנדי מברך עצי בשמים. והקשו האחרונים על סתירת הדברים, שהרי הקנילה זהו קינמון, וכפי שכתוב בתוס' הנ"ל, וכפי שהוא אכן בשפת הלאדינו ובשאר השפות. אולם כבר כתב לנכון החיד"א במחב"ר באות ו' שיש את הקינמון 'שלנו', ויש את הקינמון 'המקראי'. הקינמון 'שלנו' הוא הנקרא קנילה, ועליו פסק השו"ע לברך בפה"א, דפרי הנאכל הוא, ולכן מברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות, וכדעת הרא"ש. אולם הקינמון 'המקראי' הוא הנקרא [לדעת רס"ג והרמב"ם] 'עוד הנדי', והוא נקרא בלשון לע"ז ליני"ו אלואי"ס [עץ אלווה], והוא נקרא בלשון טורקי או"ד אגאש"י [עץ עוד] עי"ש. והוא נקרא גם אגרווד, והוא אכן עץ שלא נאכל, ועליו מברכים עצי בשמים לדעת השו"ע. וכ"ה להדיא בספר הנר בברכות: כל המוגמרות [מברכין עליהם עצי] רבסז"ל [רבינו ברוך הספרדי] פי' הדברים שדרך בנ"א להתגמר בהם כמו אל עוד [ותרגמו 'האהל', והוא העץ הנ"ל שהזכרנו] וכו' עי""ש [וע"ע לקמן בשמו]. וכ"כ ר"א בספר המספיק עמ' 243 שעל 'עוד הנדי' מברכים עצי בשמים עי"ש. ועכ"פ על הקינמון 'שלנו' דעת השו"ע לברך שנתן ריח טוב בפירות וכנ"ל.
אולם לפי ר' מנוח שהבאנו לעיל שאין מברכים שנתן ריח טוב אלא על דבר הראוי לאכילה – גם על קינמון שלנו אין מברכים לא בפה"א ולא שנתן ריח טוב בפירות, שהרי אין דרך לאכול אותו כמות שהוא אלא לתבל בו, וכפי שהבאנו לעיל מהרמב"ם בפהמ"ש לגבי ראשי בשמים, שאחד מהם הוא קינמון, שאינו נקרא 'פרי' ואין לו דין טומאת 'אוכלין', וכפי שהקשה בספר חידושי הרז"ה הנ"ל. וגם בפירוש הגאונים לטהרות שם [וכן הרמב"ם] לגבי ה'חמס' כתבו שהם 'דארציני' [תרגום מילולי עץ סיני] שהוא סוג קינמון [עי' בהערה 19 שם]. ובאמת שכ"כ להדיא הרשב"ץ בפירושו לברכות שם גבי קנה וקינמון שאין מברכים עליהם שנתן ריח טוב בפירות שאין דרך לאכלן בפנ"ע אלא לתבל הקדרה, והאריך בזה וכתב להביא ראיה שכן מברכים ברכה זו, אולם סיים: וצ"ע. אבל מדברי הרמב"ם נראה שמברכין עליהם עצי בשמים עי"ש, ונראה שגם הוא מסכים למעשה כן כדעת הרמב"ם. ובפרט שכ"ד מהר"ם לגבי קינמון שאין מברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות [אף שיש סתירה בדבריו וכנ"ל]. וכ"ד צרור החיים דרך שני סי' כ' שעל קנה וקינמון מברכים עצי בשמים עי"ש. וכ"ד שה"ל בסי' ק"ס [שהובא בקצרה בב"י בסוף סי' ר"ב] שכתב: מ"מ קינמון אינו פירא אלא קליפת עץ ואין מברכין בו פרי העץ אלא שהכל, אפילו כשהוא לח עי"ש. וגם לדבריו אין מברכים עליו שנתן ריח טוב 'בפירות', דאינו 'פרי'. וכן הארח"ח בהלכות ברכות אות ל"ח כתב שי"א שעל קנה וקינמון מברכים בורא עצי בשמים, וי"א מיני בשמים עי"ש. ולא הביא דעה שמברכים עליהם שנתן ריח טוב בפירות עי"ש. ובהלכות הבדלה אות ו' כתב בשם ר' יהודה מפאריס שלא יעשו ברכת בשמים כי אם על דבר שהוא בושם כגון זנגביל 'וקנה' וכיוצא בהם, או בעצי הדס ודומה לו, עץ שנותן ריח טוב אומרים ברוך עצי בשמים. אבל המברך על הפת בורא מיני בשמים טועה דפת אינו נקרא בושם וכן שמעתי מרבותי עכ"ל עי"ש. הרי שגם הוא סובר שעל קנה וזנגביל מברכים עצי, וה"ה לקינמון, וכפי שכבר הביא בשו"ת פרח שושן כלל א' סי' י"ג עי"ש. ובסידור דפוס נאפולי ר"נ ב'סדר ברכות' כתוב: על ההדס ועל הקנה ועל הקינמון וכיו"ב מברך בורא עצי בשמים עי"ש. וממנו הוא בדפוס ונציה רפ"ד ועוד. וכ"כ הרדב"ז בח"ב סוף סי' תק"מ שמברכין על הקנמון והקרונפול עצי בשמים שעיקר נטיעתו לתת ריח בתבשיל ובמרקחות עי"ש.
והמ"ב בשעה"צ אות י"ב הביא שהחי"א והדה"ח מפקפקים בענין ברכת הקינמון שאין לברך עליה הנותן ריח טוב. וכתב הוא ז"ל שהקינמון בודאי ראוי לאכלו על ידי תערובות ומברכין עלה, וכנ"ל בסוף סימן ר"ב, ושם פרי עלה עי"ש. וזה ע"פ המג"א שהביא המ"ב בסק"ח שגם פרי שראוי לאכילה ע"י תערובת מברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות, ומייתי לה מדין הקינמון עי"ש. ובשו"ת הלק"ט ח"ב סי' קט"ו הסתפק בזה, וז"ל: מיהו אם ירק שאינו נאכל כמות שהוא חי מריח בו חי יש להסתפק אם יברך נותן ריח טוב בפירות ע"כ. אולם בחידושי הרז"ה הנ"ל חלק על המג"א בזה עי"ש. וכן מוכח מפירוש הרמב"ם לעוקצין הנ"ל שמפורש שקינמון אין לו דין 'פרי', ומוכח שאע"פ שנאכל בתערובת – לא סגי שיהיה לו שם פרי, אא"כ נאכל בפני עצמו. וכן מבואר מדברי שה"ל והרשב"ץ ומהר"ם ושאר המקורות הנ"ל.
וע"כ נראה שאין לברך על הקינמון שנתן ריח טוב בפירות אלא בורא 'עצי' בשמים, או משום שאינו פרי אלא קליפת עץ, או משום שאין דרך לאכלו בפני עצמו אלא הוא נועד בעיקרו לתיבול, לתת טעם או ריח. ואף אכילת תערובת [שגם היא אינה מצויה כ"כ] לא מחשיבה אותו בתור 'פרי'.
♦
ציפורן
רקע: הציפורן הוא ניצן פרח שטרם נפתח, הגדל על עץ הנקרא עץ הציפורן'. הניצנים נקטפים בעודם ורודים ורכים, ולאחר ייבושם בשמש הם הופכים לחומים, קשיחים ובעלי צורה המזכירה מסמר קטן או ציפורן, ומכאן שמם. ומעתה נעבור לדברי הפוסקים שדנו בברכתו.השו"ע בסי' רט"ז סוף ס"ב כתב שעל הקלאוו [היינו 'מסמר'] מברכים הנותן ריח טוב בפירות. וקלאוו זהו 'הציפורן', שהוא דומה למסמר כנ"ל. והאחרונים הקשו שהשו"ע בסי' ר"ב סט"ז פסק של הקלאוו של גירופלי [הוא עץ הציפורן] שאין דרך לאכלם אלא ע"י תערובת – אין מברך עליהם כלום [כשאוכלם כמות שהם] עי"ש. וא"כ איך מברך עליהם כשמריח אותם בפני עצמם הנותן ריח טוב בפירות. ועי' בברכ"י שכתב שיש שמוחקים מילה זו. אולם מילה זו נמצאת גם בדפו"ר, וגם בספר שולחן הפנים לר' מאיר בנבנשתי, שנדפס בשנת שכ"ח בחיי מרן השו"ע, ומוכח שאינה ט"ס, וא"כ התמיהה אכן קיימת. ובאמת שלפי מה שכתבנו לעיל, שכל דבר שאינו ראוי לאכילה אין מברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות – בודאי שלא מברכים על הציפורן ברכה זו. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש בעוקצין שהאלקרנפל [שהוא הציפורן] אינו בכלל 'פרי', וכנ"ל.
ואכן, מצאנו בכמה ראשונים שמברכים על הציפורן בורא עצי בשמים. כ"ה להדיא בספר הנר וז"ל כל המוגמרות [מברכין עליהם עצי] רבסז"ל [רבינו ברוך הספרדי] פי' הדברים שדרך בנ"א להתגמר בהם כמו אל עוד ואלקרנפל [והוא הציפורן הנ"ל] וכו' עי"ש. ובהמשך כתב ספר הנר בשם רב פלטוי גאון בתשובותיו שחילפי ימא [שמברכין עליהם עצי] קורין אותו קרנפל ע"כ. וכ"כ הרוקח בסי' שמ"ב שחילפי דימא הוא גרופלא ומברך עליו עצי בשמים עי"ש. וכ"ה בברכות מהר"ם סי' כ"א שעל הנעגליך [שזה הציפורן] מברך בורא עצי בשמים עי"ש. וכ"ה בסדר חיבור ברכות לחכם איטלקי לפני כ800 שנה שכתב: חילפי ימא שקורין בלשון לעז גרופלי מברך עליהן בורא עצי בשמים ע"כ. וכ"כ הרדב"ז בח"ב סוף סי' תק"מ שהעתקנו לעיל עי"ש.
והנה יש אחרונים שכתבו שמחמת הספק יש לברך על הציפורן 'מיני' בשמים – עי' בדבר שמואל סי' שס"ה, ובמעם לועז תולדות כ"ז כ"ז, ובמ"ב ס"ק ט"ז, ובכה"ח אות ל"ד ועוד. אולם לפי הנ"ל נראה שאין בזה ספק כלל, ולא מצאנו לאף אחד מהראשונים שיכתוב שמברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות אלא כולם כתבו שמברכים עליו עצי בשמים, וכן בדין לפי הכלל שכתבנו לעיל ע"פ הראשונים, שאפילו פרי שעומד לאכילה ע"י תערובת או לתיבול לא חשוב 'פרי', ומברכים עליו עצי בשמים ושכך המנהג לגבי קינמון, וה"ה לגבי הציפורן, וכפי שהעלה גם בספר חזו"ע עמ' ש"כ עי"ש.
♦
ורד
רקע: הורד הוא סוג של שיח קוצני, אשר עלי הכותרת של פרחיו מכילים בלוטות שמן ארומטיות, הנותנות ריח טוב הן כשמריחים אותם בעצמם, והן כשמפיקים מהם תמציות ריח, שמן או מי ורדים. ומעתה נעבור לדברי הפוסקים שדנו בברכתו.הגאונים כתבו בפשיטות שברכתו הוא בורא עצי בשמים; כ"כ בה"ג, רס"ג בסידורו, ר"ש בן חפני בשער ה', וכ"כ ר"ש בן נתן בסידורו.
ובדעת רה"ג. הרשב"א בחידושיו כתב בשמו בזה"ל: משחא כבישא [שמברכים עליו בורא עצי בשמים כמפורש בגמ'] כגון שומשמין שכובשין אותן עם 'ורד' ועם בנפסא ועם זולתן מעצי בשמים עד שמתישן וקולט את הריח, ע"כ לשון גאון ז"ל. וכתב הרשב"א: אלמא אפילו שמן הקולט ריח הורד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן מי הורד בעצמן ע"כ. וידוע שהרשב"א היה מהיחידים בתקופה ההיא שהיה לו את פירוש רה"ג לברכות, ורק הוא מעתיקו ממקור ראשון, ושא"ר בד"כ מעתיקים ממנו.
והנה בנידון זה מצאנו לכמה ראשונים שדרכם להעתיק מהרשב"א, שכתבו שדעת רה"ג שמברכים על ורד או על מי ורד בורא עצי בשמים, ומהם בספר השולחן שער ד', בארח"ח אות ל"ט, ובכפתור ופרח פמ"ח עי"ש. אולם בדברי רה"ג לא נזכרת ברכת ורד או מי ורד אלא ברכת שמן ורד, אלא שהרשב"א דעתו היא שמי ורד דינו כורד עצמו, ולדעתו מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות, כדעת הראב"ד [דלקמן], והראשונים הבינו שלדעת רה"ג מברכים גם על מי ורד וורד עצמו עצי בשמים. אולם אינו מוכרח בדעת רה"ג, דהריטב"א בהלכות ברכות פ"ד ה"י כתב שעל ורד מברכים שנתן ריח טוב [וכדעת הראב"ד], אולם על מי ורד ושמן ורד מברכים עצי בשמים עי"ש. וא"כ אין ראיה מזה שרה"ג כתב שמברכים על שמן ורד עצי בשמים – שה"ה לורד עצמו.
ומאידך, הרא"ש כתב בשם 'רה"ג' שמברכים שנתן ריח טוב בפירות על הורד, וחלק עליו עי"ש. אולם נראה שט"ס הוא ברא"ש [גם בהעתקה הראשונה שממנה העתיק הטור], דהמעיין יראה שלשון הרא"ש בשם רה"ג היא ממש לשון הרשב"א בשם הראב"ד מלה במלה, וצ"ל ברא"ש 'הראב"ד', ודוק היטב.
נמצא, שאין לנו ידיעה ברורה בדעת רה"ג בענין ברכת הורד, אולם מסתבר מאוד שדעתו כדעת הגאונים שלפניו שמברכים עליו בורא עצי בשמים.
ולעצם הדין. כדעת הגאונים הנ"ל כ"ד הרמב"ם בפ"ט ה"ו [ובודאי שמקורו מהגאונים הנ"ל]. וכן הסכים הרא"ש. וכ"ד הרוקח בסי' שמ"ב. וכן ספר הבתים הביא את דברי הראב"ד [דלקמן] וכתב ולא נתברר לנו עי"ש.
דעת הראב"ד שמברך עליו שנתן ריח טוב בפירות. והובא בספר המאורות ובמכתם, ונראה שמסכימים עמו. וכן הביאו הרשב"א והסכים עמו גם בחידושיו וגם בתשובה ח"א סי' שצ"ז עי"ש. וכ"ד הריטב"א בהלכות ברכות פ"ד ה"י.
והנה הראב"ד וסיעתו לא זכרו את דעת הגאונים הנ"ל, ויתכן מאוד שאילו היו יודעים שכך הסכמת כל הגאונים – לא היו חולקים עליהם בסברא בעלמא.
ולענין 'מי ורדים'. הרמב"ם כתב שמברכים עליהם עצי בשמים. וכ"ד הריטב"א הנ"ל. וכ"ד עוד ראשונים. ותר"י בדף ל"א ע"ב כתב בשם 'הראב"ד' שמברכים עלי מי ורדים 'מיני' בשמים, וכתב בטעמו: מפני שאין מי הורד באין מעץ הורד עצמו אלא מהפרי הנברא בתוכו, וכך מסקנת תר"י לברך מספק מיני בשמים עי"ש. ודברי תר"י צ"ע בתרתי. חדא, שהראב"ד לא דיבר על 'מי' ורדים, ולא כתב לברך עליהם 'מיני' בשמים, לא בהשגותיו לרמב"ם, ולא בחידושיו לברכות, וכפי שהעתיק המאורות את כל לשון הראב"ד בסוגיא, וכן הרשב"א ועוד. ועוד, שמי ורדים לא באים 'מהפרי' הנברא בתוך הורד, אלא הם מים המופקים בזיקוק אדים מעלי הורדים, ומכילים את הריח והטעם של הפרח[3]. ואם כי היה מקום לומר גם לפי המציאות הזו שאין זה עץ הורד עצמו ולכן מברכים עליו 'מיני' בשמים. אולם למעשה לא מצאנו מי שיאמר כן [דכבר כתבנו שאין כזה 'ראב"ד', וגם לא מצאנו בשא"ר מי שיכתוב כן].
ולמעשה. השו"ע בס"ג פסק בפשיטות כדעת הרמב"ם והרא"ש שמברכים על ורד ועל מי ורד עצי בשמים. וכ"כ הרדב"ז בסי' תש"מ שכך המנהג וכך ההלכה, וז"ל: ולענין המריח בוורדין נהגו העולם לברך בורא עצי בשמים. והראב"ד והרשב"א כתבו הנותן ריח טוב בפירות לפי שנאכל במרקחות והרי הן כחבושין ואתרוגין. ובארצות אלו עיקר נטיעתן להוציא מימיהן להריח בו, ואחד מני אלף עושה ממנו מרקחת, ולפיכך אני אומר כי אפי' הרשב"א ז"ל מודה שמברכין בורא עצי בשמים, שבכל הדברים הללו אנו הולכים אחר עיקר נטיעתן. ולא דמי לחבושים ואתרוגים, דהנך עיקר נטיעתן לאכילה ונאכלים כמות שהן, אבל לא ראינו מימינו מי שאוכל וורדין כמו שהם אלא במרקחות ולחולים. הילכך העיקר הוא הריח עכ"ד. וכ"כ מהרי"ט בח"ב יו"ד סי' ל"ד: ראינו אבותינו ורבותינו מברכין על ורדים ועל מי ורדים בורא עצי בשמים והקבלה והמעשה עמודי ההוראה יעו"ש. והובא בכה"ח באות מ"א ונראה שמסכים לזה עי"ש [וע"ע בדברי הכה"ח באות ל"ט, וצ"ע]. ובוודאי שכן עיקר, ואין לחוש בזה לסב"ל ולברך 'מיני', שהרי יתכן שהראשונים היו חוזרים בהם אם היו יודעים מדברי הגאונים וכנ"ל, וגם שכך המנהג פשוט, וגם יתכן שהראב"ד מודה בזמננו[4].
וע"כ העיקר הוא שבין על ורדים ובין על מי ורדים מברכים בורא עצי בשמים.
♦
קפה
רקע: הקפה גדל על עץ, והוא מתחיל כפרי אדום וקטן שנקרא 'דובדבן קפה'. פולי הקפה הם הזרעים [הגלעינים] שנמצאים בתוך הדובדבן הזה. בדרך כלל יש שני זרעים בכל פרי. זרעים אלו נקלים ונטחנים לכדי אבקה שעושים ממנה את משקה הקפה. ועתה נעבור לדברי הפוסקים שדנו בברכתו.המ"ב בס"ק ט"ז כתב בשם האחרונים [פרח שושן כלל א' סי' י"ג ועוד] שהמריח בקאוו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ברכת אשר נתן וכו' ע"כ. וע"ע בחזו"ע עמ' שכ"ט-ש"ל. אולם לפי מה שהעלנו לעיל שעל פרי שלא נאכל אלא כתבלין אין מברכים שנתן ריח טוב – גם על קפה א"א לברך שנתן ריח טוב בפירות, וכפי שכתב המגיה לספר חסד לאלפים אות ד' עי"ש. גם בספר פקודת אלעזר בדף נ"ד ע"ב כתב שברכת הנותן ריח טוב על קפה תלויה בברכת הנהנין עליו, שלסוברים שמברכים עליו העץ או האדמה – מברכים הנותן ריח טוב, אולם לסוברים שמברכים עליו שהכל – א"א לברך הנותן ריח טוב בפירות, משום שאינו בגדר פרי עי"ש. והכה"ח בסי' ר"ב אות ע"א פסק לברך על אבקת קפה שהכל, והביא בשם הבא"ח שגם על גרגירי קפה שאינם טחונים מברכים שהכל עי"ש, וא"כ ודאי שאין לברך לא על אבקת קפה ולא על קפה חם הנותן ריח טוב 'בפירות'. ובחזו"ע לא עמד בהנ"ל ופסק שהמברך על קפה הנותן ריח טוב בפירות יש לו על מה לסמוך עי"ש. ולפי הנ"ל אין לו על מה לסמוך וברכתו ברכה לבטלה לדעת רובא דרבוותא.
וברכת בורא 'עצי' בשמים ג"כ א"א לברך על קפה, משום שאינו בגדר 'עץ' אלא הוא 'פרי' שלא נאכל כמו שהוא אלא כתבלין, וכפי שנכתוב לקמיה, שלדעת רבים מהאחרונים מי שבירך על פרי – 'עצי' בשמים לא יצא, והטעם הוא משום שאינו בגדר 'עץ' עי"ש. וגם הקפה, אע"פ שאינו פרי 'הנאכל' לברך עליו הנותן ריח טוב, מ"מ גם אינו 'עץ' לברך עליו 'עצי' בשמים. אלא שיש לדון האם מברכים עליו בורא 'מיני' בשמים.
והנה יש שני מצבים של ריח בקפה. יש 'אבקת' קפה ויש קפה 'חם'. אבקת קפה יש לה ריח 'עצמי' כמו שאר התבלינים, ומי שנהנה מריח זה ודאי שיכול לברך בורא 'מיני' בשמים. אולם בקפה 'חם' נחלקו האחרונים האם זה דומה לפת חמה, שהב"י בסי' רצ"ז והרמ"א שם הביאו מחלוקת האם מברכים עליה, והעלו שלא מברכים כלל ונכון להימנע מלהריח בכוונה כדי לא להיכנס למחלוקת, או שאינו דומה.
ובשו"ת פעולת צדיק (ח"א סי' ע"ה) כתב שמברכים, ואין להקשות מריח פת חם, דשאני התם דאין ריחו נודף כשאר ריחני ע"כ. ואין חילוקו ברור, דגם פת חמה ריחה נודף כשאר ריחני, ובשניהם אם התקררו אין ריחם נודף. ובאמת שכמה אחרונים כתבו לדמות זאת לפת חמה. בספר ברכת הבית (שער כ"ו ס"ק מ"ב) כתב שאין מברכים על קפה חם משום שאין בו ריח רק בשעה שהוא חם לאחר ששורפין אותה ואח"כ כשנצטנן אין בה ריח עי"ש. וגם הכה"ח באות פ"ו דימה זאת לפת חמה עי"ש. וע"ע בערוך השולחן (אות י"ד) שכתב בסתמא: ומימינו לא שמענו לברך על זה [על פת חמה], וכמה ריחות טובות שעולות ממיני תבשילין כשהם חמים ואין מברכים עליהם דאין הכוונה בשביל הריח עי"ש. ולפי דבריו נראה שה"ה לקפה חם שאין מברכים עליו.
אולם גם בפת חמה – דעת רוב הראשונים שמברכים בורא 'מיני' בשמים, ומהם ספר הפרדס בשם מהר"ם והרשב"א, הכל בו, המאירי שכך נהגו 'הרבה'. ומי שפקפק בזה הוא ר' יהודה מפאריס שהובא בב"י שם, אולם טעמו הוא משום שפת אינו נקרא בושם עי"ש. ולא מחמת שהריח הוא קלוש משום שעולה רק כשהוא חם וכדומה. וממילא אבקת קפה כן נקראת בושם, שהרי היא תבלין ויש לה ריח מטבעה, גם כשאינה חמה. ומה שאין לה ריח כשהיא בתוך משקה קר – זה משום שהמים מונעים מהריח הטוב לצאת. וכשהיא חמה – האדים מעלים את הריח למעלה. ולכן ודאי שקפה נקרא בושם כמו שאר התבלין. ולכן מי שנהנה מריחו ומתכוין לריח ולא לשתות או לאכול – יכול לברך עליו בורא 'מיני' בשמים, וכפי שפסק המגיה לחס"ל באות ד' עי"ש.
ומאותו הטעם – גם על פלפל שחור יש לברך בורא מיני בשמים [למי שנהנה מריחו], וכפי שפסק המחב"ר בסי' רצ"ז אות ה' ע"פ הפרח שושן ועוד, משום שאינו פרי הנאכל אלא תבלין, ולכן אין לברך עליו שנתן ריח טוב בפירות. וגם 'עצי' בשמים אין לברך עליו משום שאינו 'עץ', וכנ"ל.
♦
לימון
כתב בספר יוסף אומץ [יוזפא] (ח"א סי' תל"ג): על כל עץ והיוצא ממנו שמריחין בו ואינו ראוי לאכילה, מברך בורא עצי בשמים. ואם ראוי לאכילה, כגון אתרוג, לימון, מראנצן [תפוז], מברך הנותן ריח טוב בפירות ע"כ. הרי דקרי ללימון 'ראוי לאכילה'. ובשו"ת גו"ר (כלל א' סי' מ"ב) כתב גם כן מדנפשיה, וביאר יותר, וז"ל: כתב בספר מג"א שאפי' אין ראוי לאוכלו בעצמו רק ע"י תערובת, שמברך עליו נותן ריח טוב בפירות. גם הש"ע כתב שעל הקלאוו מברך נותן ריח טוב בפירות. והתוס' בר"פ כ"מ כתבו שהכוסס קלאוו אין מברך עליו. וא"כ למדנו מכל זה שהלימוניס והנראנ"ג המריח בהם מברך נותן ריח טוב בפירות ע"כ. וכתבו כמה מהאחרונים שכך המנהג – עיין בחזו"ע עמ' ש"ח, ופסק כן למעשה עי"ש.אולם מנהג ופסק זה תמוהים, וכפי שתמהו כמה אחרונים, ומהם בספר פקודת אלעזר בסי' רט"ז, שהרי אנן נהגינן שלא מברכים על הקלאו הנותן ריח טוב בפירות אלא בורא מיני [או עצי] בשמים. והטעם הוא כיון שאינו נאכל לבדו אלא בתערובת, וכשאוכלו לבדו אין מברך עליו כלל ולכן אינו חשוב פרי. וא"כ הנוהגים לברך על הלימון, שאינו נאכל לבדו, הנותן ריח טוב בפירות עושים תרתי דסתרי. ועוד, שגם המברכים על הקלאו הנותן ריח – זהו מפני שע"י תערובת דבש וכדומה הוא נאכל ומברכים עליו בפה"א, אבל לימון חמוץ גם ע"י תערובת לא מברכים עליו אלא שהכל [עי' בכה"ח סי' ר"ד אות כ"ד], וממילא אין שם פרי עליו עכת"ד עי"ש. והביאו בספר דמשק אליעזר [פאפו, ירושלים תרנ"ב] (מערכת הל' אות ח'), והוסיף שאפילו לדעת המג"א שאם אוכלו ע"י תערובת ג"כ מברך הנותן ריח – הלימון שלנו אינו ראוי לאוכלו חי אפילו ע"י תערובת כידוע. ואפילו על האתרוג לא היינו מברכים הנותן ריח, כיון שאינו ראוי לאכילה, אלא כיון שהתורה קראו פרי עץ הדר – לזה מברכים הנותן ריח טוב. וגם על הקליפה הוא דבר זר לברך, דהקליפה אינה פרי, ולכן נלע"ד שיותר טוב לברך בורא מיני בשמים וכו', אבל אם מברך הנותן ריח טוב בפירות – לכל אלו מ"ד שאינו פרי נכנס בספק ברכה לבטלה עכת"ד. וכעי"ז הקשו בקצרה המגיה לחס"ל בסי' ר"ד אות ג' והזכרונות אליהו עמ' צ' [שהובאו בספר ברכת ה' ח"ג פי"ב הערה 73 עי"ש[5]].
ובשו"ת ר' עקיבא יוסף שלזינגר (ח"א סי' ס"ט) כתב על דבר לימון שנהגו בו כו"ע לברך עליהם הנותן ריח טוב בפירות, ור' בנימין הספרדי שעלה מבבל אינו רוצה לברך, וטעמו ונימוקו הוא כיון שעל אכילתם מברך שהכל, אלמא אינו פרי, וא"כ לא יכולים לברך ברכה זו שנתקנה על פירות. וכתב ר' עקיבא יוסף, שערבא ערבא צריך, ולדעתינו פשוט לברך על הלימון בפה"ע אם אוכלים את הלימון מרוקח ע"י מלח או שמן כנהוג, וא"כ מברכים עליו הנותן ריח טוב וכו', והאריך בתשובה שם להוכיח שמברכים על הלימון בפה"ע ושכך נוהגים לאכלו וכו' עי"ש. אולם אנן נהגינן כדכתב הכה"ח הנ"ל, וכפי שהשואל הבבלי הבין, שהלימון לא נאכל כמות שהוא, וברכתו שהכל, וכפי שגם המנהג וההלכה כיום, וא"כ הדר דינא כדעת השואל שאין לברך עליו שנתן ריח טוב בפירות. וכ"כ הקצות השולחן (פס"ב הערה ט'): הלימונים עיקרן לסחיטה עומדים לתתם בתבשיל ולא להאכל בעין, דע"כ ברכתם שהכל, ולפ"ז המריח בהן יצטרך לברך בורא מיני בשמים 'כקנמון וצפורן' ע"כ. ובפרט לפי מה שהבאנו לעיל מדברי ר' מנוח והרשב"ץ שאין לברך על קינמון הנותן ריח טוב כיון שאינו נאכל בפני עצמו, וגם הבאנו את דברי שו"ת הלק"ט שמסתפק בזה, ואת חידושי הרז"ה שחלק על המג"א והוכיח ממשנה בעוקצין כן. וע"כ נראה שאין לברך על הלימון שנתן ריח טוב בפירות.
והנה האשכול בח"א (עמ' 118) כתב: וכתב רבינו האיי ז"ל מאן דמורח באתרוגא מברך אשר נתן ריח טוב בפירות, והני לימוי דנפקין השתא בבבל וכן נראנג [חושחש] וספרגלי וריחני דמשחא ובוסמני מברכין עליהון. והני מילי דעבידן לריחא וכו' עי"ש. ובשו"ת שאלת שלום [ורטהיימר] (סי' צ"ח) בתשובתו לבעל דמשק אליעזר הנ"ל הביא את דברי הפוסקים [השו"ע והמג"א ועוד] שגם דבר שלא נאכל כמות שהוא [כמו הקלאו] מברכים עליו שנתן ריח טוב [וכבר כתבנו דאנן לא קי"ל כן]. ובסוף דבריו הביא את האשכול הנ"ל, וכתב: הנה ממה שכתב והני לימוני וכו' סמוך לברכת ריח האתרוג ולא חילק בברכתם משמע דכי הדדי נינהו ע"כ. ובאמת שכך הבין בעל כתב היד של ספר המספיק לר"א בן הרמב"ם, שכתב בצידי הספר הגהות [ונדפס ענין זה בקובץ בית אהרן וישראל כסלו תשפ"ה עמ' קנ"ו], וכתב בזה"ל: אמר רב האיי על ריח הפירות כגון תפוחים ואתרוגים ו.. כיוצא בהן אמר הני לימוי דנפקין השתא בבבל וכן נארנג מברך 'אשר נתן ריח טוב בפירות' ע"כ. אולם שתי תשובות בדבר - חדא, שאין הכרח שכונת רה"ג לברכת אשר נתן ריח טוב [כפי שפירשו הנ"ל], שהרי כתב גם 'וריחני דמשחא', ועליהם מברכים עצי או עשבי, ולא שנתן ריח טוב. אלא כוונתו שם על עיקר דין ברכה על ריח, וכפי שסיים והנ"מ דעבידן לריחא וכו'. ועוד, שיתכן שרה"ג סבור שמברכים הנותן ריח טוב גם על פירות שלא ראויים לאכילה, אבל אנן קי"ל שאין מברכים עליהם הנותן ריח טוב, וכפי שהארכנו לעיל בענין אגוז מוסקט, קינמון, ציפורן וורד עי"ש.
וברכת 'עצי' בשמים ג"כ אין לברך על הלימון, משום שאינו 'עץ' אלא 'פרי', וכמו שכתבנו לגבי אגוז המוסקט והקפה. ולכן יש לברך עליו 'מיני' בשמים, וכפי שכתבו האחרונים הנ"ל.
ואע"פ שיש שכובשים את הלימון ואוכלים אותו כך – אין זה מספיק להחשיבו נאכל כמות שהוא. וגם לענין ברכת הנהנין בלימון כבוש יש לדון האם ברכתו העץ או שהכל. וע"כ נראה שלמעשה יש לברך על ריח הלימון בורא מיני בשמים, וכפי שפסק גם בספר ברכת ה' הנ"ל.
♦
האם ברכת עצי בשמים עולה במקום ברכת שנתן ריח טוב בפירות
נחלקו האחרונים בענין זה. בשו"ת בית דוד [קורינאלדי] יו"ד סי' קל"ח (דף צ"ט ע"ב) כתב בתוך הדברים: למ"ד ריח טוב בפירות – אם יברכו עצי בשמים לא הויא ברכה לבטלה, דעץ הוא עי"ש. והפמ"ג במש"ז (אות ד') כתב: ועיין אליה רבה אות ט' לברך על נעגלי"ך בורא מיני בשמים. ואיני יודע למה לא יברך עצי בשמים ע"כ. ומבואר מדבריו שבמחלוקת האם מברכים שנתן ריח או עצי – עדיף ואפשר לברך עצי, הרי שעולה לו במקום שנתן ריח. וכ"כ להדיא מדנפשיה הקיצוש"ע (סי' נ"ח ס"ז): ונ"ל דאם בירך על פרי העץ בורא עצי בשמים יצא. וע"כ נ"ל כי על "נעגליך" וכן על קליפת תפוחי זהב ולימונים יש לברך בורא עצי בשמים ע"כו.אולם מדברי מהרי"ט ביו"ד סי' ל"ד נראה לא כך, שהוא ז"ל כתב להוכיח שבורד אין דין ערלה 'בודאי' ולא רק מכח ספק ערלה בחו"ל, שהרי ראינו אבותינו מברכין על הורדין ועל מי ורדין בורא עצי בשמים בזמן שיש שמחה מביאין מי ורדין והקבלה והמעשה עמודי ההוראה ואף בא"י שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם עי"ש. ובשו"ת בית דוד הנ"ל השיג עליו, דמה שנהגו לברך עצי זה מחמת הספק, שעצי פוטר שנתן ריח טוב, ולא מחמת 'ודאי' עי"ש. אולם מהרי"ט שכן הביא ראיה מזה לדין 'ודאי' – מבואר בדבריו שעצי לא פוטר שנתן ריח טוב, ואם מברכים עצי – זו ראיה שכך ההלכה בודאי, שאינו נקרא פרי.[6] וכן מתבאר מדברי הא"ר בסק"ט [שהזכיר הפמ"ג דלעיל] שעל הקנמון יש לברך מיני בשמים מפני המחלוקת האם מברכים שנתן ריח או עצי בשמים[7]. וכך נקטו רבים מפוסקי אשכנז – עי' מ"ב ס"ק ט"ז. וגם רבים מפוסקי ספרד נקטו כן – עי' בכה"ח (אות ל"ד). ומוכח מכולהו שעל ספק עצי, ספק שנתן ריח טוב - מברכים 'מיני', משום שעצי לא פוטר שנתן ריח טוב, וכפי שכתב להוכיח כן להדיא בספר קצות השולחן (סי' ס"ב, בדי השולחן אות ט') עי"ש[8]. וכ"ד הר"ב פרי האדמה בהלכות ברכות (פ"ט ה"ו) שכתב בתוך הדברים: אבל עצי בשמים אין לברך [על הציפורן] כיון דמידי פלוגתא לא נפיק, ואם על דבר שברכתו הנותן ריח טוב בפירות בירך עצי בשמים או מיני בשמים הנה בספר אור חדש [בוכנר, אמסטרדם תל"א] (דף מ"ב ע"ב) כתב דמספק ברכה הנותן ריח טוב בפירות או עצי בשמים וכו' לכן כתב דיברך בורא מיני בשמים. וכ"כ בלקט הקמח [למהר"ם חאגיז, אמסטרדם תס"ז] דיברך מיני בשמים יעו"ש. ונראה שכונתו למה שהעתיק הלקט הקמח בדף כ"ט ע"ג את דברי הדבר שמואל [אבוהב] בסי' שס"ה שדן לגבי הציפורן, וכתב: כבר נגלו לפנינו חילוקי דעות הפוסקים האחרונים, והנהוג בינינו לצאת ידי ספק לברך על ריחם בורא מיני בשמים עי"ש. הרי שגם הר"ב פרי האדמה למד מדברי הפוסקים הנ"ל שאף בדיעבד לא יצא אם בירך עצי על שנתן ריח טוב, ולכן מספק מברכים 'מיני'.
ונראה שטעם הפוסקים הנ"ל הוא משום ש'פרי' לא נקרא 'עץ'.
ואם כי לענין ציפורן העיקר הוא לברך עליה 'עצי', זהו משום שלדידן אין בזה ספק כלל שאולי הוא 'פרי', וכפי שמתבאר מדברי הרמב"ם ושא"ר שהבאנו. אולם בעלמא כשיש ספק – העיקר הוא לברך 'מיני', לחוש לדעות האחרונים הנ"ל. אלא שאם בירך עצי – יצא יד"ח מחמת ספק, וכדעת הבית דוד וסיעתו הנ"ל.
♦
ביאור דברי הגמ' שעל 'הדס וכל דדמי ליה' מברכין עצי בשמים
בגמ' בדף מ"ג ע"א הובאה ברייתא: אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי, ועל אפרסמון של בית קיסר, ועל ההדס שבכל מקום. וביארה הגמ' [לגירסת בה"ג ורה"ג שהביאו התוס' והרשב"א שם]: תנא הדס וכל דדמי ליה. ונחלקו הראשונים בביאור 'וכל דדמי ליה'.התוס' פירשו: כלומר שעיקרו לריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרן לריח אלא לאכול ע"כ. ובתוס' ר"י שירליאון הוסיף: ולכך לא 'מיקרו' עצי בשמים ע"כ. וכעי"ז בתוס' הרא"ש: ולכן לא 'מברכין' עצי בשמים. וכונת התוס' היא על 'עץ' האתרוג, ולא על 'פרי' האתרוג, וכפי שמפורש ברשב"א שם בהביאו את דברי התוס', שכתב: לאפוקי 'עצי' אתרוג ותפוח עי"ש. ומבואר מדברי התוס' שלא מברכים 'עצי בשמים' על דבר שלא עומד לריח. ונחלקו הראשונים איזו ברכה מברכים.
בספר השולחן הלכות סעודה שער ד' [וממנו בארח"ח הלכות ברכות אות ל"ח] כתב[ו] שר"י ב"ר שמואל פסק שמברך עליהם שנתן ריח טוב בפירות ע"כ. ונראה שטעמו משום שהעץ הוא עץ 'פרי', אז גם על העץ שלו מברכים שנתן ריח טוב בפירות.
ספר השולחן עצמו כתב: אבל עצי אתרוג ועצי תפוח, שאין עקר נטיעתן לריח, אין מברכין עליהם אלא בורא עשבי בשמים ע"כ. וכ"כ הארח"ח שם בשם 'יש מי שכתב'. וכנראה החשיבוהו כמו פרי שאין עיקר האילן ניטע לשמו, שמברך עליו בפה"א [כמו קפריסין], וה"ה לגבי עצי ועשבי.
הרשב"ץ בחידושיו שם הביא את דברי הרשב"א בשם תוס' שאין מברכין עליהם עצי בשמים והוסיף: אלא מיני בשמים. ולפ"ז אותן מיני תבלין כקנה וקנמון וכיו"ב שהן מין עץ ולא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי - אין מברכין עליהן בורא עצי בשמים דהא ודאי לאו אדעתא דאורוחי הויא נטיעתן. ושנתן ריח טוב בפירות נמי לא משמע דמברכין עלייהו, שאין דרך לאכלן בפני עצמן אלא לתבל הקדרה, אלא בורא מיני בשמים וכו'. ושוב צידד לברך עליהם הנותן ריח טוב בפירות, דאע"ג דלא עבדי אלא לבסומי תבשילא – פרי הוא. וסיים וצ"ע. אבל מדברי הרמב"ם יראה שמברכים עליהם בורא עצי בשמים עי"ש. ועכ"פ בדעת התוס' והרשב"א הבין שמברכים 'מיני' בשמים על עץ שלא עומד להרחה. וכן מתבאר מדברי המאירי בדף מ"ג ע"ב, שכתב: וריח שאין לו עיקר הרבה שממנו יוצא הריח נעשה לריח כגון אתרוג והדומה לו, אע"פ שאין מברכין עליו עצי בשמים אינו דומה לאלו, שבזו אם הוא פרי מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות, 'ואם אינו פרי מברך מיני בשמים' ע"כ. והארח"ח שם כתב שי"א בפלפל וזנגביל ודומיהם מברך בורא מיני בשמים ע"כ. ונראה שטעמם כטעם המאירי והרשב"ץ בביאור דברי התוס', שעץ שאין עיקרו להריח, וגם אינו נקרא פרי, דאין דרך לאכלו בפני עצמו – מברכין עליו מיני בשמים.
והמשותף לכולהו כדעת התוס' שדבר שלא עומד לריח אין מברכים עליו עצי בשמים, אלא ברכה אחרת[9].
אולם הארח"ח שם כתב: וי"מ והדומים לו כגון פלפל וזנגביל נרד וכרכום קנה וקנמון וכיו"ב מברך עליהם בורא עצי בשמים ע"כ. הרי שגם על קנה וקינמון, שלא עשויים לריח [וכפי שכתב הרשב"ץ הנ"ל, וגם הרמב"ם בפה"מ בעוקצין כתב שהם עשויים לתיבול עי"ש] מברכים עצי, וכדעת רובא דרבוותא שהבאנו. ונראה שהם פירשו שזה לא בא למעט 'בתוך עצי בשמים' דברים שלא מברכים עליהם 'עצי', אלא הדס של הברייתא הכוונה 'כל מיני העץ', ונקט הדס משום שהוא מצוי, וכפי שכתב רש"י בגמ' שם [אלא שהוא כתב כן בשאלת הגמ' ופירש אחרת, ואכמ"ל].
ואכן נראה שלמעשה אנן נקטינן דלא כתוס' וסיעתם הנ"ל, אלא גם על דבר שלא עומד לריח מברכים עליו עצי בשמים, וכפי שהעלנו לעיל לגבי קנה וקינמון.
♦
סיכום
דעת גדולי הראשונים, וכן מוכח מדברי חז"ל, שפרי שלא עומד לאכילה אלא לתיבול וכדומה, אף אם נאכל בתערובת סוכר וכיוצ"ב, אינו נקרא 'פרי' לענין טומאת אוכלין וקניה בכסף מעשר, ולכן לא מברכים עליו בורא 'פרי', ולא שנתן ריח טוב 'בפירות'.נחלקו האחרונים האם מברכים עצי בשמים כשיש ספק האם מברכים עצי או שנתן, ושורש מחלוקתם הוא האם עצי בשמים עולה במקום שנתן ריח טוב או לא, ולהלכה אין לברך בכה"ג עצי אלא מיני.
ולכן על אגוז מוסקט, וכן על פלפל שחור, וכן על קפה, בין באבקה ובין כשהוא חם, לא מברכים הנותן ריח טוב בפירות [משום שאינם נאכלים כמות שהם], ולא עצי בשמים [משום שאינם עץ אלא פרי], אלא מיני בשמים.
על קנה וקינמון, ציפורן וורד מברכים עצי בשמים משום שאינם פרי, וכן המנהג.
לפ"ז מוכח שגם על דבר שלא עומד לריח [כקנמון] מברכים עצי בשמים, ולא כתוס' וסיעתם שכתבו שאין לברך עצי בשמים על זה.
נהגו בדורות האחרונים לברך על לימון הנותן ריח טוב בפירות. אולם רבים מהאחרונים תמהו על זה, דהא הלימון לא נאכל אלא עשוי לתיבול, ולפי הכללים הנ"ל אין מברכים עליו הנותן ריח. וכתבו לברך עליו מיני בשמים, וכן עיקר. והטעם שלא מברכים עליו עצי הוא משום שהוא לא 'עץ' אלא 'פרי'.
♦ ♦ ♦