בלילה רכה - ברכת הלחוח

בעריכת מאמר זה נעזרתי רבות בספרו של הרב אורן צדוק "מנחת מרחשת". וכן במאמרו של הרב עמנואל מולקנדוב בספרו תורת הקדמונים (א קכח), [התפרסמו גם כמאמרים בגיליונות ירחון האוצר]. אע"פ שמסקנתי אינה כמסקנת שניהם.
♦
ענף א'
במסכת חלה (פרק א משנה ד-ה) תנן: הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה. עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה, וכן הקנובקאות חייבות.
ואמרינן עליה בירושלמי (פרק א הלכה ג, הפירוש בסוגריים): הסופגנין, טריקטא. הדובשנין, מלי גאלה. והאיסקריטין, חליטין דשוק. וחלת מסרת, חליטין דמיי.
רבי יוחנן אמר טריקטא חייבת בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ר"ש בן לקיש אמר טריקטא אינה חייבת בחלה ואין אומרין עליו המוציא לחם מן הארץ ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח {כיון שלא נאפית בתנור אלא על גבי קרקע}. רבי יוסי אמר תרתיי {חלקו בשתי דברים}: ר' יוחנן אמר טריקטא חייבת בחלה ואומר עליה המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ר"ש בן לקיש אמר טריקטא אינה חייבת בחלה ואינו אומר עליה המוציא לחם מן הארץ ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. רבי יוסי אמר חורי {ר' יוסי הוסיף מחלוקת אחרת}: רבי יוחנן [אמר] כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ויוצא בו ידי חובתו בפסח. רבי שמעון בן לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומרין עליו המוציא לחם מן הארץ ואין אדם יוצא בו י"ח בפסח. א"ל ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה.
{מקשה הגמ'} מתני' פליגי על ר' יוחנן הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורה מן החלה. פתר לה בסופגנין שנעשו באור. {מקשה הגמ' על ר"ל מדתניא} ואין יוצאין בסופגנין שנעשו בחמה, יוצאין בסופגנין שנעשו באור. ולית הדא פליגא על ר"ש בן לקיש? פתר לה כשהיה האור מהלך מן הצד {כמו תנור אבל כשהאש מלמטה כמו אילפס לא}. מיליהון דרבנין פליגין {ואינם מסכימים עם ר"ל}.
וכ"ה בבבלי (פסחים לז.): תנו רבנן: הסופגנין, והדובשנין, ואיסקריטין, וחלת המסרת, והמדומע - פטורים מן החלה. מאי חלת המסרת? - אמר רבי יהושע בן לוי: זה חלוט של בעלי בתים. אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן. ורבי יוחנן: אמר מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה. מיתיבי: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין, עשאן באילפס - חייבין, בחמה - פטורין. וכו'.
נמצא לדעת ר' יוחנן, שהלכה כמותו, כל עיסה של סופגנין ודובשנין ואיסקריטין וכו' אם אפאן בחמה או ע"י משקה, פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ואין יוצאין בו ידי חובת כזית מצה בפסח, ואם אפאן ביבש בין בתנור בין על הארץ בין באילפס קודם שהרתיחו ואחר שהרתיחו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ויוצאין בו ידי חובת כזית מצה בפסח. ולדעת ר"ל, אם אפאו באילפס שהדביק ואח"כ הרתיח הרי הוא כתבשיל ופטור מן החלה וכו'.
וז"ל הרי"ף בפסחים שם (יא. בדה"ר) תנו רבנן הדובשנין והסופגנין והאיסקריטין וחלת המשרת והמדומע כולן פטורין מן החלה. אמר ר' שמעון בן לקיש הללו מעשה אילפס הן, ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה. וכ"ע בין לר' יוחנן בין לר' שמעון בן לקיש הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דלחמא הוא, כי פליגי בשהדביק ולבסוף הרתיח: ר' שמעון בן לקיש סבר כמעשה חמה הן ופטירי, ור' יוחנן סבר כמעשה אילפס הן ולא שנא הרתיח ולבסוף הדביק [יא:] ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. והילכתא כרבי יוחנן והכי קא פסק רב אחא משבחא במעשה אילפס כרבי יוחנן, ובעל הלכות אמר משמיה דכהן צדק שפסק כר"ש בן לקיש כשהרתיח ולבסוף הדביק. עכ"ל.
וכן פסקו כריש לקיש: רבינו חננאל (פסחים לח.) ספר יראים (סימן קמח) והראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תכא), שרק אם הרתיח האלפס ולבסוף הדביק הוי כעין תנור ויש לו דין לחם, אבל אם הדביק ואח"כ הרתיח האילפס לא הוי לחם, שאין הלכה בזה כר' יוחנן. אולם רוב רובם של הראשונים פסקו כר' יוחנן, שגם אם הדביק ואח"כ הרתיח הוי לחם לכל דבר.
וכ"פ הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ו הלכה יב): עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש או מים רותחים או שנתן לתוכה תבלין או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואח"כ הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחה ואח"כ הדביק הבצק, כל אלו חייבין בחלה. אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין שלשה בשאר משקין, וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלין אותו בלא אפייה פטור שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם. עכ"ל. וכ"ד הרא"ש (פסחים פרק ב סימן טו). וכיון ששלושת עמודי ההוראה עומדים בדעה אחת הכי נקטינן, וכ"פ מרן בשו"ע (יורה דעה הלכות חלה סימן שכט סעיף ב).
והנה עד עתה לא ראינו ולא שמענו שום חילוק בטיב העיסה, לא במשנה לא בבבלי ולא בירושלמי לא בגאונים ולא ברי"ף וברמב"ם, בל יראה ובל ימצא שום חילוק בין עיסה עבה או רכה, או בין עיסה לבלילה וכדומה. ובודאי בזמנם היו חלק מהעיסות שנעשו לדברים מסויימים מעיסה רכה, כמו שמצינו בכלים (ט א) באי זה בצק אמרו בבצק הבינוני, ופי' הרמב"ם: לא רך עד כדי שהוא ניגר למקומות הנמוכים, ולא עבה עד כדי שאינו נדבק בקיר התנור אלא נופל ממנו, ולמה לא הודיעונו שלחם הנעשה מעיסה כזו אינו לחם ופטור מחלה ואין מברכין עליו המוציא. אלא ודאי שאין חילוק בסוג העיסה, ואין קובע בדבר זה אלא התוצאה: אם התוצאה היא לחם, אינו מעלה ואינו מוריד מאיזו סוג עיסה הוא נעשה, מאחר שעתה הרי לחם לפנינו. ואם התוצאה אינה לחם, כגון שנתבשל במים או בשמן, אינו מעלה ואינו מוריד מאיזו סוג עיסה הוא נעשה, מאחר שאינו לחם.
♦
ענף ב'
והנה הוקשה לר"ת (ספר הישר לר"ת סימן שמד) שמצינו במשנה בכמה מקומות (חלה פרק ג מש' א-ו) שהשלב הקובע לענין חלה הוא ה'גלגול' דהיינו עשיית העיסה, וא"כ איך משנתינו אומרת: 'הסופגנין והדובשנין והאסקריטין... פטורין מן החלה', הרי כבר התחייבו משעת גלגול. אלא מוכרח לומר שנעשתה עיסתן בלא גלגול, דהיינו עיסה רכה. ובזה נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש האם עיסה כזו שאפאה יש לה דין פת או לא, ומודה ר' יוחנן שאם עשאה ע"י משקה אינו לחם, אבל בעיסה עבה ודאי לא נחלקו, שהרי היא חייבת בחלה משעת גלגול, ולכן אפילו אם אח"כ בישלה, אכתי חייבת בחלה מפני הגלגול. וזהו: עיסה שתחלתה סופגנין - שעשאה עיסה רכה, וסופה סופגנין - שבישלה במשקין, פטורה מן החלה, תחלתה עיסה - עבה, וסופה סופגנין - שבישלה במשקין, תחלתה סופגנין - שעשאה עיסה רכה, וסופה עיסה - שאפאה כעיסה, חייבת בחלה.
אבל הרמב"ן (הלכות חלה דף כו.) דחה את דבריו של ר"ת, שאין כל גלגול שיהיה מחייב בחלה, אלא גלגול על דעת אפיה המחייבת, אבל גלגול על דעת אפיה בחמה או בישול וטיגון אינו מחייב. ובאמת 'הסופגנין והדובשנין והאסקריטין' הם עיסה עבה, ובזה נחלקו ר' יוחנן ור"ל, ואין צריך להעמיד את מחלוקתם בבלילה רכה דווקא. וזהו: עיסה שתחלתה סופגנין - שעשאה על דעת לבשלה, וסופה סופגנין - ונמלך לבשלה, פטורה מן החלה, תחלתה עיסה - שעשאה על דעת לאפותה, וסופה סופגנין - שבישלה במשקין, תחלתה סופגנין - שעשאה על דעת לבשלה, וסופה עיסה - ונמלך לאפותה, חייבת בחלה.
עיקר מחלוקתם היא בעיסה עבה שבישלה או טיגנה בשמן, לדעת ר"ת חייבת בחלה וברכתה המוציא, ולדעת הרמב"ן פטורה מן החלה וברכתה מזונות כיון שלא נאפתה. אולם לגבי בלילה רכה צ"ב האם מחלוקתם היא בדווקא: שלדעת ר"ת בלילה רכה בדרך אפיה חייבת בחלה וברכתה המוציא, ולדעת הרמב"ן בלילה רכה לעולם פטורה מן החלה וברכתה מזונות, או דלאו דווקא הוא, ונחלקו רק בנסיבות המחלוקת דר"י ור"ל האם נחלקו דווקא בבלילה רכה או בכל דבר, ובדברי הרמב"ן לא נתבאר מה הדין בבלילה רכה בדרך אפיה.
הנה לדעת ר"ת וכל העומדים בשיטתו ברור הדבר שבלילה רכה בדרך אפיה הרי היא כלחם לכל דבר, וכן כתבו התוספות בברכות (לז: ז"ה לחם) ובפסחים (לז: ד"ה דכולי עלמא), שהביאו את דעת ר"ת, וכן מבואר בספר יראים (סימן קמח) שפסק כר"ת, וכ"ה ברוקח (הלכות חלה סימן שנט), וכ"ד רבינו יונה (על הרי"ף ברכות כו:). וכן כתבו ההשלמה (פסחים לז.) ובספר המכתם (שם): 'מעשה אלפס שלא נאפו אלא על האור אע"פ שבלילתן רכה קרובין הן למעשה תנור ולחם נינהו'. ובספר הנייר ( סי' כז): 'פת שבלילתו רכה ונאפה בתנור או באילפס יבש בלא שמן או משקה אחר, מברכין עליו ברכת המוציא'. וכ"כ האגור (סי' רכ). והאורחות חיים (ח"א הלכות סעודה כו) כתב: 'וכן אם היתה סופגנין כלומר שהם רכים וחלולים וסופה עיסה שנאפית בתנור כשאר עיסות חייבת בחלה'.
אך לעומדים בשיטת הרמב"ן יש דעות לכאן ולכאן, שהרי ה"ר שמשון משאנץ, מבעלי התוספות, שהוא בעל המח' הראשון עם ר"ת, אחר שפי' את המשנה על דעת ר"ת, השיג על דבריו וחזר בו מפירושו, ואע"פ כן לא נחלק עימו אלא לעניין עיסה עבה, ולא הוסיף כלום לגבי עיסה רכה, ולא חזר בו מפירושו לעניין זה.
ורש"י על הגמ' בפסחים שם פירש: הסופגנין - עשויין כספוג. והדובשנין - מטוגנין בדבש, וכולן מין לחם. והאיסקריטין - עשויין כצפיחית, דמתרגמינן איסקריטון (שמות טז לא), שלשין עיסתן רכה מאד. וכ"כ הר"י מלוניל (שם). וכן פרשו שם הר"ש והרא"ש בפי' המשנה (מ"ד): אסקריטין - צפיחית תרגום אסקריטין עיסתו רכה מאד וכולם מין לחם. עכ"ל. משמע מדבריהם שגם אם עיסתו רכה מאוד הוי לחם מחמת האפיה.
וכדברי רש"י פירש גם הריבב"ן את הסוגיא בפסחים (לז.) ספגנין עשויין כספוג, אסקריטין, כצפיחית בדבש תרגום איסקריטוון, וכל אילו לשין עיסתן רכה ואינם קרויים לחם... מעשה אילפס הן - אם נעשו באילפס יבש שאין בו משקה כדרך שעושים ושאופין במחבת ולפיכך פטורין דאין לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב לחמכם בתנור אחד. שעשאן בחמה פטורין - דאין דרך לאפות עיסה בחמה. הרתיח ולבסוף הדביק - דרך תנור הוא והוה ליה כעין מעשה תנור. כשהדביק ולבסוף הרתיח - כמעשה קדירה הוא. בין הדביק ולבסוף הרתיח בין הרתיח ולבסוף הדביק - כיון שאין בו משקה חשוב לחם.
עוד כתבו שם הר"ש והרא"ש (מ"ה): וכן כל דבר שבלילתו רכה וסופו ע"י האור בלא משקין חייב, עד שתהא בלילתו רכה וסופו ע"י משקין. ומיהו נראה דאפילו עיסה גמורה אם אין סופה ליאפות בתנור פטורה מן החלה כדמוכח וכו'. עכ"ל. מבואר בדבריהם שלא השיגו על ר"ת אלא בחדא, שהוא ס"ל שעיסה עבה שבישלה חייבת, והם חולקים ע"ז וס"ל שפטורה, אך כ"ע מודו שבלילה רכה, אם אפאה בתנור או באילפס ללא משקה, חייבת בחלה וברכתה המוציא, ובזה לא נחלקו. וכ"ה בתוס' שאנץ (פסחים שם) ובפסקי רא"ש (פסחים פ"ב סי' טז).
וכן עוד ראשונים שהביאו את דברי ר"ת לגבי עיסה עבה ועיסה רכה ולא נחלקו עליו אלא לגבי עיסה עבה שבישלה בלבד, ולא לגבי עיסה רכה שאפאה, וביניהם: הראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תכא) והסמ"ג (עשין קמא), ובפסקי חלה לרשב"א (שער א סי' ז) ובחידושי תלמיד הרשב"א (פסחים שם), וכ"ה בשבלי הלקט (סדר ברכות סימן קנט). וכן משמע בסמ"ק (מצוה קנא), שלא כתב להחמיר מספק אלא בעיסה עבה שבישלה.
איברא, שבחידושי רבינו דוד מבונפיד (פסחים לז.) תלמיד הרמב"ן כתב בשם רבו: הסופגנין והדובשנין והאסקריטין פירש רבנו יעקב ז"ל שזה שפטרו בחלה בסופגנין הינו דוקא בשמעשיה רכין, אבל אם גלגל את העיסה אע"פ שעשאה סופגנין, אינה פטורה מן החלה שעל ידי הגלגול היא מתחייבת כדאמרינן במשנת חלה (ג א) שאין אוכלין עראי מן העיסה משתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, והביא ראיה לדבריו ממה ששנינו... והרב מורי נ"ר אומר שאין זה נכון שאילו היה מעשיה רכין ליכא מאן דמחייב במעשי אילפס, ואפי' בתנור נמי פטורה מן החלה, שאע"פ שגלגול מחייב הואיל ועל דעת פטור הוא מגלגל אינו מתחייב בכך.
אולם רוב רובם של הראשונים הסוברים כשיטת הר"ש והרמב"ן כתבו במפורש שבלילה רכה שאפאה הרי היא כלחם לכל דבר וחייבת בחלה וברכתה המוציא:
הרי"ד, אע"פ שפסק דלא כר"ת ודחה את דבריו בספר המכריע (סי' סג), בכל זאת ס"ל שבלילה רכה חייבת בחלה (פסקי רי"ד פסחים לז.). וז"ל: ת"ר הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה. פי' סופגנין עשויין כספוג, ודובשנין נילושו בדבש, והאסקריטין צפיחיות מתרגמינן אסקריטוון. וכל אילו לשין עיסתן רכה ואינן קרויין לחם, וכו'. אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן. פי' ולפיכך הן פטורין, דאין לחם אלא האפוי בתנור, כדכתיב לחמכם בתנור אחד. ור' יוחנן מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה, ומשום הכי לא מיקרו לחם, שלא נאפו באור. עכ"ל. הא אם נאפו באור, הוי לחם גמור וחייב בחלה וברכתו המוציא.
וכ"פ נכדו הריא"ז (שם): יוצאין במצה העשויה באילפס אע"פ שהדביק בו המצה ואחר כך הרתיחו על האור עד שנאפת בו המצה והוא שיהיה האילפס יבש ואין בו משקה אבל אם היה בו משקה הרי זו מצה חלוטה ברותחין ואינה קרויה לחם ואין יוצאין בה כמבואר בקונטרס הראייות. וכן כל מיני עיסה בין שבלילתה קשה בין שבלילתה רכה שהרתיחן במשקין אינן קרויין לחם ואין יוצאין בהן בפסח ואינן חייבין בחלה ואין מברכין עליהן המוציא, כמבואר בקונטרס הראייות, אפאן בתנור או באילפס יבש הרי הן קרויין לחם.
ובחידושי מהר"ם חלאווה (שם) האריך בסוגיא זו, ולאחר שהביא את דעת ר"ת כתב: ואין זה מחוור דהא הכא מני בהדייהו אסקריטין וחלת המסרת והנהו ודאי בלילתן עבה הן. ועוד דאי בלילתן רכה היאך מחייב ר' יוחנן במעשה אילפס והא לענין חלה בגלגול תליא מילתא. ואפי' אפאו פת בתנור נמי לבסוף פטור מן החלה. ועוד דהתם במס' חלה קתני הקנוקנות חייבות בחלה והן חלות קטנות שאופין בתנור ומחזירין אותם לחלתן ועושין מהן תבשיל ואם איתא מאי קמ"ל פשיטא דכל שבלילתו עבה חייב ואפילו לא אפאו בתנור. אלא ודאי לא שנא בלילתו עבה לא שנא רכה הכל הולך אחר הסוף למה שעושה ממנה... הלכך בין בלילתה עבה בין רכה כל שעשאה לאכילת אדם ולבסוף אפאה בתנור או באלפס ביבש כמו שנפרש חייבת בחלה. אבל אם אין דעתו לעשותה לחם אפי' בלילתה עבה פטורה.
וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סימן כח): איברא שאם אין בו שמן כדי טיגון רק שמושחין מעט הכלי כדי שלא תדבק בו עיסה מתוך שבלילתה רכה ושתהיה נוח להסתלק מן הכלי זה אינו נקרא ע"י משקה ודינו כדין לחם.
ובחידושי הרשב"ץ (ברכות לח. אהבת שלום עמ' קצו) האריך במח' ר"ת והר"ש וסיים: נמצא שכל מעשה תנור בין בלילתו רכה בין בלילתו עבה חייב בחלה ומברכין עליה המוציא לכולי עלמא. מעשה אלפס בין הרתיח ולבסוף הדביק בין הדביק ולבסוף הרתיח חייב בחלה ומברכין עליה המוציא דקימא לן כר' יוחנן וכדפסיק הרי"ף ז"ל בהלכות פסחים, והוא שלא יהא שרי ע"י משקה, ובין בלילתן רכה בין בלילתן עבה, שמעשה אלפס לר' יוחנן כמעשה תנור הן, ואפילו מושחין הכלי לפעמים במשקה, ההיא משיחה לאו כלום היא אלא כדי שלא תשרף העיסה.
וכ"ד רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כא ח"ג דף קעז טור ד): ועוד פשוט בחלה עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין כגון שבלילתה עבה ואחר כך מטגנין אותה בשמן תחלתה סופגנין וסופה עיסה כגון עיסה שבלילתה רכה ואחר כך אפאה בתנור. ולפירוש רבינו שמשון והרמב"ן אין הדבר תלוי לא בעבה ולא ברכה אלא בדעתו וכו'. ובהלכות פסח (נתיב ה ח"ג דף מא טור ב) כתב: אבל אם חלטו מעיקרא והיתה בלילתו רכה והדר אפייה בתנור, הוי לחם וגם הוי לחם עוני.
וכ"כ בשו"ת התשב"ץ - חוט המשולש (חלק ד טור ג סימן כח): והנה כל מאכל הנעשה מהם (מחמשת מיני דגן) קודם גבול לישה בכל אופן שיעשה לא מיקרי לחם. וגם הנעשה לאחר גבול לישה אם נתבשל עם שום משקה שלא כדרך אפייה לא מיקרי לחם ואין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות, אבל הנאפה בתנור או אפי' באלפס בלי שום משקה בין שהיתה בלילתו עבה או רכה מברכין עליו המוציא ולאחריו שלש ברכות, והטעם משום דנשתנה למעליותא כשנעשה באופן זה שהוא סועד הלב כמאמר הכתוב "ולחם לבב אנוש יסעד" לא מיקרי לחם אלא דבר הנקרא פת שהוא הנאפה בלי שום משקה. ובין אם היתה בלילתו עבה בין אם היתה בלילתו רכה כל שנאפה דרך אפיה בלי שום משקה הוא הלחם שמברכין עליו ברכת המוציא דלחם גמור הוא לרבי יוחנן וכוותיה פסק הרי"ף ז"ל וכן הסכימו האחרונים ז"ל.
ואמרינן בגמ' (ב"מ פט.): תניא אידך: דיש, מה דיש מיוחד - דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו, אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה, דאין פועל אוכל בו.
וכתב ע"ז הריטב"א בחידושיו: יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתם לחלה. וא"ת וכיון דתנא לש שהוא קודם, למאי איצטריך תו למיתני מקטף ואופה, י"ל דנקט אופה להיכא שעשה בלילה רכה דלית בה לישה ולא מחייב אלא מאפייה ואילך אם אפאו בתנור או באלפס לריש לקיש לפום דיני דמסכת פסחים (לז.) בשהרתיח ולבסוף הדביק, ואיידי דקתני לש ואופה נקט מקטף. עכ"ל. וכ"כ בהלכות ברכות שלו (פ"א הל' לב) ושם מבואר שפסק כהר"ש והרמב"ן.
וכ"כ בספר כפתור ופרח (פרק טו): ומה שבלילתו רכה אינו נקבע לחלה אלא מאפייה ואילך, שהרי פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פט.) אמרינן, הלש והמקטף והאופה, הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר ולחלה וכו', ולא היה צריך להזכיר אופה אחר שמזכיר לש שהרי נגמרה מלאכתו לחלה משעת לישה, אלא משום דאיכא דאינו חייב בחלה אלא מאפיה ואילך לא מלישה והיינו שבלילתו רכה, ותנא מקטף כדרך ששנה (מגילה יט:) חרש עם שוטה וקטן בקריאת מגילה.
וז"ל הטור (יו"ד הלכות חלה סימן שכט): אין חיוב חלה אלא בלחם... ועיסה שבלילתה רכה ובשלה במים או טגנה בשמן פטורה, אבל אם אפאה בתנור או אפאה במחבת בלא שמן והרתיח תחילה ואח"כ הדביק בו העיסה לכ"ע חייבת, אבל אם הדביק ולבסוף הרתיח בזה פליגי רשב"ל פוטר ור"י מחייב, ור"ח פוסק כרשב"ל, ורב אלפס כר"י, וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ובלבד שלא ע"י משקין. ועיסה שבלילתה עבה שבשלה במים או טגנה בשמן כתב ר"ת שחייבת דכבר נתחייב בשעת גילגול, ור"ש כתב דאפי' העושה עיסה גמורה אם דעתו לבשלה או לטגנה פטורה אבל אם בשלה ולא היה בדעתו לבשלה אלא לשה סתם ואח"כ נמלך לבשל חייבת. עכ"ל. מבואר בדבריו באר היטב שעיסה רכה בדרך אפיה חייבת בחלה לכולי עלמא, ורק לאחר מכן הביא את מחלוקתם של ר"ת והר"ש לגבי עיסה עבה.
וכן מוכח מדברי מרן בשולחן ערוך, שפסק כדעת הר"ש והרמב"ן (שם סעיף ג) ואע"פ כן כתב לגבי בלילה רכה (סעיף ב): עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור או במחבת, בין שהרתיח ואחר כך הדביק, בין שהדביק ואח"כ הרתיח, חייבת בחלה ובלבד שלא על ידי משקה.
וכך הם דברי הרמ"א באו"ח (סימן קסח סעיף יד): הגה: וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, דינו כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות; וכן אם אפאו באלפס בלא משקה.
♦
ענף ג'
בגמ' ברכות (לז:) איתמר: טרוקנין חייבין בחלה. וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין פטורין מן החלה {חייבין בחלה}. מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא? איכא דאמרי: גביל מרתח, ואיכא דאמרי: נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: לחם העשוי לכותח... אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה? אמר ליה: מי סברת נהמא הוא? גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה, המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא - לחם עוני קרינן ביה.
ופרש"י: כובא דארעא - עושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס. גביל מרתח - נותנים קמח ומים בכלי, ובוחשין בכף, ושופכין על הכירה כשהיא נסקת. עכ"ל. וכ"כ הרבה מן הראשונים.
ועפ"ז פסק הרא"ש (ברכות פרק ו סי' יא): כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבים בחלה, ה"ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה, אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא. מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא. ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש"י דנעשה לחם, אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו.
מאי טריתא איכא דאמרי מירתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדוקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח וכו'. והאי כובא דארעא מברך עליה בורא מיני מזונות. ואי קבע סעודה עליה מברך עליה המוציא וג' ברכות. מר זוטרא קבע סעודתיה עליה ובריך עליה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה. עכ"ל.
ולא נתבאר בדבריהם מדוע ברכתו יורדת למזונות, ולא יתכן שהטעם הוא מפני שבלילתו רכה, שהרי לפי כל מה שלמדנו עד עכשיו מהגמ' פסחים ורוב הראשונים, והרא"ש מכללם, מברכין עליו המוציא. ואדרבה, בדברי הרא"ש ברישא הוא משווה את דין הטרוקנין ל'תחילתו סופגנים וסופו עיסה' שחייב בחלה וברכתו המוציא. וא"כ מהיכי תיתי לברך עליו מזונות ורק בקביעות סעודה ברכתו המוציא, בלא שום טעם.
ובאמת הטור (סי' קסח), אחר שכתב את דין בלילה עבה ובלילה רכה, כתב: טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפה בה חייב בחלה ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחדיו נעשה כמו פת גמור. אבל טריתא שבלילתו רכה והוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים אותו על הכירה והוא נתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות.
אלא שמרן בב"י תמה עליו ונדחק להסביר את דבריו, ואמנם דינא דגמרא אינו כן, אלא טרוקנין ברכתו מזונות ואם קבע עליו סעודתו מברך המוציא, וטריתא ברכתה מזונות בכל אופן, וכ"פ מרן בשו"ע (שם סעי' טו).
ומעין זה הוקשה למגן אברהם (ס"ק מ) מדוע ברכת הטרוקנין מזונות מפני שבלילתו רכה, והרי הרמ"א בסעי' יד (ע"פ הסוגיא בפסחים) כתב להדיא שכל בלילה רכה הנאפת בתנור או באילפס ברכתה המוציא. וז"ל המשנה ברורה (ס"ק פח): עיין במג"א שכתב שעושין בלילתה רכה מאד {של הטרוקנין} ולהכי מברך עליה במ"מ בדלא קבע, דאי לא היה בלילתה רכה כ"כ הלא מבואר בסי"ד {ברמ"א} דאפילו בלילתה רכה, כל שלבסוף היתה אפויה בתנור מברך המוציא, ועיין בה"ל.
ובביה"ל (ד"ה קמח ומים) כתב: עיין במ"א והעתקנוהו במ"ב. ודע דלפי המבואר טעם דין זה ברמב"ם לכאורה אין אנו מוכרחין לחילוקו של המ"א, ואפילו אינה רכה ביותר אעפ"כ כל שלא קבע אין מברך עליה המוציא דז"ל הרמב"ם בפ"ג: עיסה שנאפה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדבריות עושין [הוא פירוש על כובא דארעא הנאמר בתלמוד והשו"ע נמשך אחר לשון הרא"ש והטור והוא הוא] הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה במ"מ ואם קבע וכו' הרי דעיקר הטעם משום דאין עליה צורת פת. והנה בלבוש כתב הטעם משום שאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם [פי' משום שאין דרך ללוש ולאפות בכובא דארעא] ולפ"ז ג"כ אין אנו צריכין לחילוקו של המ"א, וצ"ע לדינא. עכ"ל הביה"ל.
א"כ כל מה שהוא יורד לברכת מזונות זהו מפני שהוא נאפה בקרקע ואין עליו צורת פת, וכמו שכתב הרמב"ם (ברכות ג ט): עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא. עכ"ל. 'ואין עליה צורת פת' הוא פירוש ל'גובלא בעלמא', כלומר שהוא עירוב קמח ומים בעלמא, בלא עריכה ובלא צורת לחם, אלא אופין את העיסה כך כפי שהיא אחר שעירב את הקמח והמים, ואח"כ כשמוציאין אותה מהגומא, לא תואר לה ולא צורה. וכיון שאינו לחם הרגיל והמצוי, אין מברכין עליו המוציא אלא א"כ קבע עליו סעודתו והחשיבו כלחם.
כמו שמצינו במשנה (כלים ה י): יורות הערביין שהוא חופר בארץ וטח בטיט וכו'. ופירש שם הרמב"ם: והיא הגומה הזו שחופרין בקרקע לאפות בה. וכן במנחות (ה ט): ויורת הערביים, גומה בקרקע מטוייחת בטיט כעין קדרה, מסיקין את האש בתוכה עד שתוחם ונותנין שם את הבצק. וכל הצורות הללו מפורסמות אצלינו בכפרים ובערי השדה.
והוא מלשון הגמ': 'כובא דארעא', וכ"ה לשון השאלתות (פ' צו שאילתא עז): 'לחמא דארעא', וברי"ף הגירסא: 'טריתא דארעא'. וכן פירש הערוך (ערך טרקנין) כובא דארעא. פירוש הוא גובלא שאופין על הארץ ולא בתנור. וכן פי' רב האי גאון (הובא ברשב"א ברכות לח. וביכר הרשב"א פי' זה על פני פי' רש"י): טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ, חייב בחלה כדר' אבין אמר רבי יוחנן. ורבנו חננאל (הובא באור זרוע ח"א הלכות חלה סי רטו) כתב: טרוקנין הוא כובא דארעא, גובלא בעלמא הוא שאופין אותו על הארץ. וכ"כ הרי"ץ גיאת (בהלכות פסחים) והראבי"ה (ח"ב פסחים סי' תעב) והמאירי (ברכות לז:) ובפסקי חלה לרשב"א (שער א סי' ח). וכ"ה בספר הנייר (סי' כז): וה"ג פי' כובא בבית והוא פת הערביים שוכני מדבריות עושין כוך בקרקע ונתחמם מעט ונותנין שם קמח ומים הואיל ואין לו צורת לחם מברך בתחילה בורא מיני מזונות, ואי קבע סעודתיה עילויה מברך עליו המוציא, ופי' רב היי גאון דחייב בחלה.
או שנאמר בדעת רש"י כפי שפירש הלבוש [שהובא בביה"ל שם] וז"ל: טרוקנין, והיינו שעושין גומא בכירה ונותנין בה מים וקמח ומערבין בה ואופין אותה שם, מסתמא אינו נקרא לחם, שאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם, ואין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, מכל מקום אם קבע עליו סעודתו קביעתו עושהו לחם ומברך עליו המוציא ושלש ברכות.
וכן מצינו בשיטת ר"א אלשבילי המיוחס לריטב"א (גנזי ראשונים עמ' תא, והוא בריטב"א מוה"ק): מאי טרוקנין כובא דארעא. פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם. ואף על גב דליכא גלגול מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה. עכ"ל. וכן פירש רבינו יונה (על הרי"ף כז. ד"ה טריתא), וכ"ה בשיטה מקובצת (ברכות לז:) ובלשון הטור שהבאנו למעלה.
כלומר, שאין מגבלין את העיסה בקערה ולאחר מכן שופכים אותה לגומא, אלא 'נותנים שם' - לגומא 'קמח ומים ומגבלין אותו לשם', והרי 'אין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם', שהדרך היא לעשות עיסה קודם ואח"כ להכניסה לתנור, ולא לגבל את המים והקמח בתוך התנור ולאפותה שם. ולכן יורדת ברכתה למזונות, ורק בקביעות סעודה, שמחשיבו כלחם, מברך המוציא. ודייקו כן מלשון רש"י עצמו: עושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס. עכ"ל. ולמה לא כתב שנותן 'העיסה' או 'הגובלא' בתוכו, אלא כדאמרן. וכ"ה לשון הר"י מלוניל, הרי"ד, הסמ"ג ועוד ראשונים.
ובכל אופן, להסביר שברכת הטרוקנין מזונות רק מפני שבלילתו רכה, זה אי אפשר, שהרי מוכח מהסוגיא בפסחים דעת רובא דרובא מן קמאי שכל בלילה רכה הנאפית ברכתה 'המוציא לחם מן הארץ'. ואף אותם ראשונים הסוברים כן, פסקו את שתי הסוגיות להלכה, ואם נפרש שברכת הטרוקנין מזונות רק משום שבלילתו רכה, הרי שדבריהם סתרי אהדדי.
♦
ענף ד'
ורבנו המאירי (פסחים לז.) בתחילה היה סבור כדברי ה"ר דוד תלמיד הרמב"ן, שאם אנו פוסקים כדעת הר"ש והרמב"ן, אזי גם בלילה רכה אינה חייבת בחלה, וכך כתב בדעתם: וא"כ מה שאמרו שם תחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת, כך פירושה: תחלתה סופגנין ר"ל שנילושה ונתגלגלה על דעת בישול או אפייה בחמה, ואף סופה סופגנין ר"ל שאפייתה בבישול או בחמה פטורה. תחלתה עיסה וסופה סופגנין, ר"ל תחלתה עיסה שלשה וגלגלה על דעת לאפותה דרך חיוב אלא שנמלך ועשאה סופגנין באפייתה ר"ל שאפאה דרך פטור חייבת הואיל ודעתו מתחלה לעיסה. וכן מה שאמרו בסוף המשנה תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת פירושה שלשה וגלגלה על דעת סופגנין ר"ל לאפותה בחמה או דרך בישול ונמלך ועשאה בתנור. ולמדת שכלם בשנעשו על דרך לישה וגלגול נאמרו אבל כל שנעשו שלא כדרך לישה וגלגול אלא בבלילה רכה אין שום אפייה מחייבתם ואפי' אפייה בתנור. וזו היא השיטה המבוררת אצלי בדברים אלו ואף דעת גדולי המחברים נראה כן {לפסוק כהר"ש}.
... אלא שאתה צריך לדקדק במה שאמרו במס' ברכות: 'טרוקנין חייבת בחלה' ופירשו בה כוכא דארעא, ר"ל שנאפית בקרקע, והרי זו בלילתה רכה וכמו שאמרו שם 'גובלא בעלמא הוא' ואעפ"כ חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח, וכן מברך עליה המוציא, ואף למי שאין רגיל לקבוע סעודתו עליה, שאע"פ שאמרו שם מר זוטרא קבע סעודתיה עילוה ומברך עליה המוציא ושלש ברכות, לא להפקיע שבלא קביעות לא יברך, אלא שלהפליג בדבר הוא אומר שאף דרכו היה תמיד בכך, ולא נאמר דין קביעות סעודה אלא לפת הבאה בכסנין שנשתנה מצד הקליות שנאפו בתוכו. והרי מ"מ למדת שבלילה רכה באפייה ביבש, לחם גמור הוא. ויראה לי לתרצה שאע"פ שבלילתה רכה, קמח הרבה היה שם והרי הוא כעין לישה, ויש שם קצת גלגול, ולא קראוה 'גובלא בעלמא' אלא מצד שאינה מגולגלת בגלגול גמור אלא בגלגול רך, וכשמניחין אותה בקרקע מתפשטת אילך ואילך, והרי שמה מעיד עליה ר"ל 'גובלא' כלומר גבול ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט, אבל בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה ביבש מחייבתו.
ובסוגיא דטרוקנין (ברכות לז:) כתב: מי שנתן קמח לתוך מים ובללן בלילה רכה ביותר כעין מים עכורין ונקרא בלשונם טרוקנין ואפאה על גבי קרקע שהסיק בו וגרפו, יש פוסקים שאפייה זו שהיא כעין תנור ובלא שום משקה עושה אותה לחם לענין מצה בפסח ולענין חלה, אף על פי שאין שם גלגול, אבל לענין המוציא אינו מברך עליו אלא מיני מזונות ומעין ג', ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות אחר שנאפית בדבש {כנראה צ"ל ביבש}. ויש שאמרוה כן אף בלא קביעות סעודה, ולא אמרו לדעתם 'מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה' אלא להשביח את הטעם כלומר שדרך בני אדם בכך. {דעת הרא"ה}.
א"כ תירוצו של המאירי {בברכות יותר} דומה מאוד לתירוצו של המג"א הנ"ל, דיש חילוק בין בלילה רכה לבלילה רכה מאוד. על כל פנים, מדבריו למדנו שאע"פ שהיה בתחילה מן הפוטרים לגמרי בבלילה רכה, מ"מ לאחר מכן הגביל את הפטור דווקא אם היא ממש כמים עכורים {כגון בלילת הבלינצ'ס}, אבל בלילה רכה שהיא לא כמים עכורים, אפילו היא 'מתפשטת אילך ואילך', חייבת בחלה. ובברכות כתב שאפילו רכה כמו מים עכורים חייבת בחלה, ולענין המוציא הביא מח' אם דוקא בקובע סעודתו עליה או לא. ונטה יותר [בפסחים] לפסוק שמברך המוציא בכל אופן.
אולם מלשון הרא"ש והטור לא משמע כלל שיש חילוק בין בלילה רכה קצת לבלילה רכה מאוד, ורק המקום שבו נעשית הבלילה הרכה הוא המקנה לו תואר לחם, והוא הקובע אם לחייבו בחלה אם לאו. וז"ל הרא"ש (שם): ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש"י דנעשה לחם, אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו.
והטור (שם) כתב: טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפה בה חייב בחלה ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחדיו נעשה כמו פת גמור. אבל טריתא שבלילתו רכה והוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים אותו על הכירה והוא נתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות.
דהיינו, אותה הבלילה של הטריתא ששופכים אותה ומתפשטת, אם שופכים אותה בתוך גומא ומתקבצת שם יש לה תורת לחם. וזהו ההבדל בין הטרוקנין והטריתא, ולא שינוי בבלילה אלא בתוצר הסופי - אם יש לו תואר לחם או לא.
וכך הבין הרשב"א (ברכות לח.) בדעת רש"י: ולפי דבריהם {של התוספות} נראה שהם אינם מפרשים כפירוש רש"י ז"ל, דלפי דברי רש"י ז"ל אין לך בלילה רכה מכובא דארעא, ושמא {אפשרות אחרת לפרש את דבריהם} כובא דארעא לדבריהם היא {אכן} עיסה רכה מאד {אבל בנוסף ע"ז} ואופין אותה על גבי קרקע, וכ"נ מלשון רב האי גאון ז"ל וזה לשונו: טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ חייב בחלה כדר' אבין אמר רבי יוחנן, ואף על גב דגובלא הוא ראשית עריסותיכם קרינן ביה. וכן ודאי נראה, שאילו לדברי רש"י ז"ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל דאף היא נמי פירש הוא ז"ל נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים ע"ג כירה כשהיא ניסוקת.
כלומר, פירושו של רש"י קשה, כי אם הטרוקנין והטריתא שניהם בלילתן רכה ושניהם נשפכים ונאפים ע"ג הכירה {הרשב"א לא סובר את חילוקו של הרא"ש}, מה החילוק בדינם, שעל טרוקנין אם קבע מברך המוציא ואילו על טריתא מזונות בלבד. ולכן כתב הרשב"א ודאי צ"ל כפי' רב האי. מ"מ מדבריו למדנו בדעת רש"י שבלילת הכובא ובלילת הטריתא שוות, ולפי חילוקו של הרא"ש בדעת רש"י שפיר דמי.
וכן מבוארת מחלוקת זו בהלכות חלה שבשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' רצא): העושה עסה לאפות אותה בקרקע חייבת בחלה, שכל מעשי האור חייבין. העושה עסה רכה הרבה ושופך אותה על הגחלים ומתפשטת עליהם ונאפית פטורה מן החלה. ואם עשה גומא בכירה ושופך אותה {את ה'עיסה רכה הרבה'} לתוכה והיא נאפית שם חייבת בחלה. ויש מי שאומר כל שבלילתה רכה הרבה בין כך ובין כך פטורה לפי שאינה קרויה עסה. ואינה חייבת בגומא שבכירה אלא כשאין בלילתה רכה כל כך, אף על פי שהיא רכה יותר משאר עיסות.
עיניכם הרואות שהדעה הראשונה שהביא בסתם היא דעת הרא"ש, והדעה השניה שהביא ב'ויש' היא כדעת המאירי, ובדעת הרא"ש כתב מפורש שאף אם העיסה 'רכה הרבה', אם נתקבצה בגומא ונאפית שם, חייבת בחלה.
ומרן בשולחן ערוך (שם טו) כתב כדברי הרא"ש והטור: טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז; אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו.
ולפ"ז יש להוסיף עוד חילוק בין הכובא דארעא ללחוח, שבלילת הטרוקנין, אם לא שהיו שופכים אותה בתוך גומא היא היתה מתפשטת כמו הטריתא, אבל הלחוח אין דפנות המחבת נותנות לו את עוביו, אלא אפילו היו שופכים את בלילת הלחוח על משטח גדול ללא שוליים, לא היה מתפשט כטריתא, אלא היה לו עובי מחמת עצמו.
♦
ענף ה'
והדעה שהביא המאירי לברך על הטרוקנין המוציא, היא דעת הרא"ה בחידושיו על מסכת ברכות (שם), אלא שהוא לא מצריך גלגול כלל כדי שתתחייב העיסה בחלה, דכיון שהתוצאה היא לחם, הרי שברכתו המוציא וממילא העיסה חייבת בחלה. וז"ל: והאי טריקתא דארעא. פי' גובלין קמח במים וליכא גלגול ועושין חלל בכירה ונותנין לתוכו ונאפית לשם, ובגמ' קרינן ליה כובא דארעא להאי נהמא מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש, ואי קבע סעודתיה עליה מברך עליה המוציא ושלש ברכות, וזה כתב רבנו ז"ל {הרי"ף}, עשאה רבנו ז"ל לזו כפת הבאה בכסנין דאמרינן לקמן דאית ליה האי דינא, והוא פת שנאפו קליות בתוכו. ומסתברא דלא דמי, דהתם לאו פת דהא אשתני בכסנין ושנוייא שנוייא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו, אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה בין לא קבע סעודתיה חד דינא אית ליה ודינא דפת אית ליה. ודאמרינן דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה שלש ברכות, לא לעכובא, דבלאו הכי נמי ליבריך נמי שלש ברכות, אלא אגב ארחיה אמר תלמודא דארחיה דמר זוטרא למעבד הכי ולמימר דשפיר חשיב דאורחייהו דאינשי למיקבע סעודתיהו עליה.
אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם אמר רחמנא, פי' הא לאו הכי הוה אמינא דלמצוה לחם מעליא בעינן, פי' וכיון דכן דלחם הוא, הוא הדין דחייב בחלה דאף על גב דליכא גלגול מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה, וליתיה לההוא לישנא דאמרינן לעיל בדאביי האי טריקאתא איכא דאמרי מרתח גביל והינו כובא דארעא ופטר ליה מן החלה משום דלא חשיב ליה לחם, והא ליתא, דהא אמרינן הכא דלחם גמור הוא לכל דבר. עכ"ל.
נמצאת דעת הרא"ה, והטור שהבאנו למעלה, וכן נוטה דעת המאירי, שברכת הטרוקנין המוציא גם באופן שלא קבע עליו.
ודעת רבנו חננאל (הובא באו"ז ח"א הל' חלה סי' רטו) טרוקנין - הוא כובא דארעא, גובלא בעלמא הוא - שאופין אותו על הארץ. אמר (רב) [ר' יוחנן] פטורה מן החלה - דהא חיוב חלה מעריסה שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. עכ"ל. ובמקום אחר (שם הל' ברכת המוציא סימן קמח): פי' ר"ח דלענין שוויא נהמא אי קבע סעודתיה עליה בתחלה מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות ויוצא בה ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינא ביה, ואי לא קבע סעודתיה עליה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, עד כאן פי' ר"ח.
מבואר בדבריו שאע"פ שהיא פטורה מן החלה משום דלא קרינן ביה 'ראשית עריסותיכם', מ"מ אין זה משפיע לענין הברכה, ומברכין עליו המוציא בקביעות סעודה, ואם לא קבע מברך מזונות מהטעמים שביארנו.
וכן מצינו בשיטת ר"א אלשבילי המיוחס לריטב"א (גנזי ראשונים עמ' תא, והוא בריטב"א מוה"ק): מאי טרוקנין כובא דארעא פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם ואף על גב דליכא גלגול מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה. עכ"ל. ובהוספות מכת"י שבסוף הספר (עמ' תקיב) נוסף: והגאונים ז"ל גורסים פטורה מן החלה דכיון דליכא גלגול כלל פטורה. ומיהו בשקבע סעודתו עליה מברכין עליה המוציא כמר זוטרא.
ונראה שאף בדברי רבנו דוד מבונפיד שהבאנו לעיל אפשר לומר כן, דמיירי רק לענין חלה כיון שאין בעיסה רכה גלגול כשאר עיסות, אבל לענין המוציא לא מיירי כלל, וכיון שהתוצאה היא לחם, הרי שברכתו המוציא.
זכר לדבר מצאתי בסידור רס"ג (עמ' פה): וסעודה שנעשתה ממיני דגן אבל לא הוכנה ככרות לחם, כגון "הראיס" ו"אכ'בצה" ו"סמר" (מיני דיסא וחביצא מבושלים) וכיוצא בהם, מכיון שעיקרם הוא חיטה או שעורה מברכים לפניהם בורא מיני מזונות. ואם עשה מן החיטה או השעורה או כיוצא בהם לחם, ממה שמביאים על השלחנות לא בכלים, מברכים לפניו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ ואחריו ארבע ברכות.
ויש שהביאו ראיה לפטור מדברי הרשב"ם (פסחים קיט:) לענין פת שאין יוצאין בה משום מצה בפסח: סופגנין. רקיקין העשויין כספוג מתוך שעיסתן רכה אין תורת לחם עליהן ואנן בעינן לחם דכתיב (דברים טז) לחם עוני. עכ"ל. אולם לא מבואר בדבריו דרך עשייתה, אם במשקה אם לאו, והרי ראשונים אחרים פירשו כן ברישא, ואע"פ כן אם נאפתה עיסה זו כתבו שהיא לחם גמור (עיין למשל בדברי הרי"ד בענף ב), ואין זו ראיה גמורה.
נמצאנו למדים: שלא יתכן שברכת הטרוקנין יורדת למזונות רק משום שבלילתה רכה, מפני הסוגיא דפסחים ורוב הראשונים שפסקו שבלילה רכה שנאפת ברכתה המוציא וגם הביאו סוגיא דטרוקנין. ומצינו שלושה הסברים שהובאו בפוסקים, ולכולם יש מקור בראשונים, מדוע ברכת הטרוקנין יורדת למזונות:
א. טרוקנין נאפה על גבי קרקע ואין לו צורת פת רגילה שאופים בתנור, ומשום כך ברכתו יורדת למזונות.
ב. עשיית הטרוקנין היא ע"י עירבוב המים עם הקמח בתוך הגומא, ואין זה דרך לישה ולא דרך אפייה, ולכן ברכתו יורדת למזונות.
ג. בלילת הטרוקנין רכה יותר מהרגיל, דהיינו כמו מים עכורים, אבל אם אינה רכה כל כך, אפילו אם היא נשפכת ומתפשטת, ברכתה המוציא.
♦
ענף ו'
לכל הפוסקים הנ"ל דס"ל שאין גלגול בבלילה רכה ובכל זאת אם היא נאפית חייבת בחלה וברכתה המוציא, ראוי לנו לידע מהו גלגול, כדי שנבין מהי דרגת הרכות של עיסה זו שאין בה גלגול ובכל זאת היא חייבת בחלה וברכתה המוציא.
נאמר בתורה (במדבר פרק טו): (יט) וְהָיָ֕ה בַּאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַייָֽ: (כ) רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ: (כא) מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַייָ֖ תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם:
ואמרינן בגמ' (ברכות לז:) הכא במאי עסקינין בשערסן, ופי' ע"ז הערוך (ערך ערס ב): מלשון 'עריסותיכם' דכיון שעירבן נעשו אחד, והוא לשון עירוב (הערוך ערך ערס א).
ובפירוש הרש"ר הירש על פסוק זה כתב: שורש "ערס" משמש בלשון חז"ל ללישה "הכא במאי עסקינין בשערסן" (ברכות לז:), וכן בירושלמי (חלה א א): "עירס ראשי עיסיות וכו' וההן נשוך לאו כמעורס הוא", וכן כנראה: "לא הוקשה וכו' אלא למלאכת העירוס בלבד" (שם ג א), "כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם" (שם); שבכל אלה "עירוס" ו"עריסה" מציינים, כנראה, את הפעולה של הכנת העיסה. משמעות "ערס" כערבוב קמח במים ברורה ביותר מלשון ספרי: "מראשית עריסותיכם למה נאמר? לפי שהוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ שומע אני אף הקמחים במשמע ת"ל מראשית עריסותיכם משיתערס, מכאן אמרו אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וטימטמה בשעורים... "ערס" איננו גמר עשיית הבצק אלא הערבוב הראשון של קמח ומים לעיסה: ה"בחישה". בשלב זה העיסה מתחייבת בחלה, ובלשון המשנה הוא קרוי "גלגול" - בקמח חטים, ואילו בקמח שעורים, שהבחישה קשה בו יותר, הוא קרוי "טמטום" (חלה ג, א)... משנגמרה העיסה בלישה היא קרויה "בצק".
ובמשנה (חלה ג א): אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח.
ופי' שם הרמב"ם: עד שתתגלגל, עד שתתערב. ותטמטם, יתחברו חלקיה ויתאחדו זה בזה ותהיה גוף אחד.
וכן פי' הרע"ב: אוכלין עראי עד שתתגלגל - שתתערב יפה, לפי שאין שם עיסה עליה קודם גלגול. ותטמטם בשעורים - לפי שעיסת השעורים מתפרדת ואינה מתערבת יפה כעיסה של חטים אלא מטמטם ביד.
וכך היא לשון הרמב"ם בחיבורו: אימתי מפרישין חלה? כשיתן את המים ויתערב הקמח במים מפריש החלה מתחלת דבר שנילוש שנאמר ראשית עריסותיכם...
א"כ הגלגול איננו גלגול הבצק בידים או על גבי השולחן, או היפוכו בקערה, אלא העירבוב הראשוני המאחד את המים עם הקמח לעשותם אחד (כמו באפיית מצות, שלאחר ששופך את המים לקערה עם הקמח, הלש מכופף מעט את אצבעות ידיו ומערבב בצורה סיבובית כמו גלגל שוכב, וזהו גלגול), וגלגול זה נצרך גם בבלילה שהיא קצת רכה. ורק בלילה רכה ממש, שכמות המים בה כ"כ מרובה עד שאין צריך עירוב כדי לאחד את המים עם הקמח, אינה צריכה גלגול, שאינו צריך לאחד את המים עם הקמח אלא כדי עירבוב מועט ולא יותר מכך.
ואם כנים דברינו אלה, הרי לכל הראשונים הנ"ל דס"ל שבלילה רכה אין בה שום גלגול ובכל זאת אם היא נאפית חייבת בחלה וברכתה המוציא, מיירי בבלילה רכה מאוד שאין בה דין גלגול כלל, ובכל זאת דעתם בזה שאם אפאה חייבת בחלה וברכתה המוציא, ולא בבלילה רכה קצת, שכן שייכא בה עדיין גלגול.
אמנם היחס בין המים לקמח בבלילת הלחוח, כתב בספר מנחת מרחשת (ענף ג אות כט) שהוא בין ליטר ושליש מים [1.330] לליטר ושלושת רבעי [1.750] על כל קילו קמח, ובדרך כלל היחס הוא קילו אחד קמח על ליטר ושלושת רבעי הליטר מים או קצת יותר מכך. ואף שעדיין דליל ונשפך הוא, מכל מקום לכלל מים עכורים לא הגיע. בפרט שלאחר בחישת הקמח במים ועירובו בנחת, מניחים אותו עם שמרים בלא מעשה חצי שעה או שעה על מנת שיתפח, והבלילה המתקבלת לאחר מכן הינה כמעט כפליים מכדי שיעורה הראשון. וזהו השלב בו נוצרות הבועות, והם החורים הידועים שבו. כך שאמנם היחס בין המרכיבים הוא כאמור, מכל מקום הבלילה המתקבלת לבסוף משקפת יחס אחר של מרכיביה, להיותה סמיכה בהרבה יותר מבתחילה. עכ"ד.
וכן ניסיתי ועשיתי כן בביתי, על 1 קילו קמח 1.800 ליטר מים, ולאחר כשעה של תפיחה נוכחתי לראות שהבלילה לא יכון לקרותה 'מים עכורים', שאינה נשפכת ומתפשטת במהירות, אלא לאחר שלוקחים מהבלילה במצקת ומניחים במחבת אינו מתפשט בעיגול מיד אלא לאחר סיבוב המחבת וניענועו. משא"כ בלילה של בלינצ'ס למשל, שמתפשטת מיד כששופכים אותה על המחבת, וכשמטין את המחבת יורדת עימו ואינה עול'ה. ולכן דין הלחוח אינו כטריתא [מרתח גביל], מפני שאינו מתפשט כל כך.
אולם לדעת רש"י והרא"ש, וכמו שפסקו בטור ובשו"ע, אין צריך לכל זה, שלשיטה זו אין הבדל בין בלילה רכה קצת לבלילה רכה מאוד, כמו שהבאנו לעיל בשם התשב"ץ, ואפילו בלילה רכה מאוד, אם אפאה חייבת בחלה וברכתה המוציא.
ועוד יש להביא ראיה ממנחת מחבת ומרחשת. כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות יג ו-ז): מנחת המחבת והמרחשת כיצד? ... ונותן על הסלת שמן אחר ובולל הסלת, ואח"כ לשה בפושרין ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר... מה בין מחבת למרחשת? מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא, ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן.
ומצינו בתלמוד (ברכות לז: מנחות דף עה:), והיא תוספתא בברכות (ה כב), דתניא: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו; נטלן לאכלן, אומר: המוציא לחם מן הארץ.
מוכח שגם בצק רך עד כדי שאם לא היתה שפה למרחשת "היה יוצא מכאן ומכאן" כיון שהוא אפוי ביבש ברכתו המוציא, ויוצאים בו בפסח וכו'.
♦
ענף ז'
והנה במשנה שהבאנו בריש אמיר (חלה א ד) תנן: הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה.
ורש"י (על הגמ' בפסחים שם) פירש: והאיסקריטין - עשויין כצפיחית, דמתרגמינן איסקריטון (שמות טז לא), שלשין עיסתן רכה מאד. וכ"כ הר"י מלוניל (שם). וכן פרשו שם הר"ש והרא"ש בפי' המשנה (מ"ד): אסקריטין - צפיחית, תרגום אסקריטין, עיסתו רכה מאד וכולם מין לחם. וכ"כ הרמב"ם: ואסקריטין, תרגום צפיחית. וכ"ה בפירוש הריבמ"ץ.
ובמסכת מכשירין (פרק ה משנה ט) תנן: כל הנצוק טהור, חוץ מדבש הזיפין והצפחת, בית שמאי אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולדת לאחריה. ע"כ. כלומר אם מערה מכלי טהור לכלי טמא, מה שבעליון טהור, דנצוק אינו חיבור. חוץ מהני דחשיב, מפני שסולדים לאחוריהם, כשהקלוח נפסק חוזר הנשאר למעלה. (פי' הר"ש והרע"ב).
ופירש בספר הערוך (ערך צפחת): כל הניצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפחת... פי' מאכל העשוי מן קמח ודבש והוא רך כל כך שיכול להציקו, וראייה לדבר כצפיחית בדבש. וכ"כ הר"ש והרע"ב בפי' המשנה שם.
ובפירוש המשנה של ר' נתן אב הישיבה (חלה שם): הסופגנין - אלזלאביא. האסקריטין - אלנארגיל והם אלקטאיף, תרגום כצפיחית בדבש כאסקריטון בדבש.
וכן פי' ר' תנחום הירושלמי במילונו 'המדריך המספיק' (ערך אסקריטין): אסקריטין - הם אלקטאיף תרגום כצפיחית בדבש כאסקריטוון בדבש.
וכ"ה במדרש החפץ על התורה (שמות טז לא): כצפיחית בדבש והוא מאכל מלכים הוא, וקרין אותו בלשון ערב קטאיף. וכן תרגם רס"ג בתפסיר שלו [תרגום לתורה בערבית]: כצפיחית בדבש - כקטאיף בעסל.
ונשאל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם בלאו סי' ריג, פאר הדור סי' קלג) על ברכת מאכל זה הבא בסעודה: שאלה: ומה יאמר אדוננו בדבר (מיני בצק הנקראים) קטאיף, שמביאים אחר הסעודה על השלחן, וכיוצא בהם ממה שדרכם של בני אדם להתמתק בו אחר הסעודה על השלחן, וכיוצא בהם ממה שענינו לברך עליו קודם אכילתו בורא מיני מזונות, אם הובאו אחר הסעודה על השלחן, האם טעונים ברכה לפניהם אם לאו? יורנו אדוננו.
התשובה: כל מה שמביאים אחרי גמר אכילת הפת, וזה אשר נקרא לאחר סעודה, הוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, אפילו היה מחמת הסעודה, ר"ל ממה שדרכו להתמתק בו אחר הסעודה, ולא תשתנה לו ברכה, אלא יברך עליו הברכה שהיתה מחייבת, לו (אכלו) לבדו בפני עצמו.
ודעו שהקטאיף פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר הסעודה, לא יברך עליהם בתחלה ולא יתיחדו בברכה בסוף. אבל הקטאיף הממולאים והמטוגנים דינם לדעתי כדין פת הבאה בכסנין, ואם אוכלים אותם אחר הסעודה יברך עליהם בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. עכ"ל.
ומאכל זה ידוע עד היום אצל הישמעאלים (יש מהם שמשמיטין את הק' וקוראין לו 'עטייף') ואוכלים אותו באירועים מיוחדים ובפרק ימי אידיהן, כגון בסוף כל צום מימי ה'רמדאן' שלהם, ולהבדיל ידוע הוא גם אצל היהודים שעלו מארצות ערב (מצרים סוריה לבנון). ובלילתו רכה [היחס בין המים לקמח: כ-170 מ"ל מים על 100 גרם קמח], ודומה הוא מאוד ללחוח [ראה תמונה], רק שהלחוח עושין אותו גדול על כל שטח המחבת, והקטאיף עושין אותו עיגולים קטנים כדי שיהיה ניתן למלאות אותו באגוזים ושקדים וכדומה, ואחר שממלאים אותו סוגרים ומהדקים את קצותיו אחת אל אחת ומטגנים אותו, ואח"כ טובלים אותו בסירופ סוכר ודבש ואוכלים אותו בקינוח סעודה. וזהו שכתב הרמב"ם "ודעו שהקטאיף פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר הסעודה..." כלומר שבתחילה עושים אותם על המחבת יבש בדרך אפיה אע"פ שבלילתם רכה הרי שהם פת וחייבים בחלה וברכתם המוציא. "אבל הקטאיף הממולאים והמטוגנים" כלומר שאח"כ ממלאים ומטגנים אותם [ראה תמונה 2] הרי שברכתם מזונות, וזהו בדיוק כמו מאכל זה שבימינו.
וכך פירש בספר מחברת הערוך לר"ש פרחון (ערך צפח): צפיחית בדבש פי' ספגנין ואיסקריטין פי' בצק רך הרבה ועושין ממנו חלות קטנות על המחבת ויעשה כל גופן נקבים נקבים [ראה תמונה 1], ויכנס בתוכן הדבש. עכ"ל. וחלות היינו עיגולים נאים עושים אותן על המחבת, כלומר, אין עושים צורה נאה ואז נותנים על המחבת, אלא על המחבת עצמה נעשית צורתה, כיון שבלילתה רכה. וע"ע בפי' רבנו אברהם בן הרמב"ם על התורה (שמות טז לא).
עם זאת, עדיין יש צד חשש שאופן עשיית מאכל זה השתנה במשך כמה מאות השנים שעברו. בבירור שערכתי מצאתי באחד המתכונים הערביים כתוב כך: "קטאייף הוא גם אחד הקינוחים הכתובים הכי עתיקים שיש. מתכון - מפורט ודומה מאוד לאופן שבו מכינים היום - אפשר למצוא למשל בספר "כיתאב אלטביח' " {ספר הבישול} של אלווראק מהמאה ה-10 {למניינם, כלומר לפני יותר מ-1000 שנה}. את הבלילה היו מכינים אז עם מחמצת שאור {שהרי לא היו שמרים}, וחלב במקום מים, והשתמשו במחבת מיוחדת מחימר מזוגג שבה הוטבעו עיגולים ליצירת עיגולי קטאייף מושלמים (דומה למחבת פנקייק שיש היום) - פרקטיקה זו מוזכרת בספר הבישול האנדלוסי מהמאה ה-13. בעת הכנת עיגולי הבצק על גבי מחבת, נוצרות בועיות אוויר (בדומה לדוגמה ללחוח)".
וראיתי בספר תורת הקדמונים (ח"א קכח) שכתב להשיג על ראיה זו, שהרי מצינו בפירושו של רס"ג (הוצאת מוה"ק שמות כט לח) בסדר מעשה התמיד: תולים ומפשיטים עורו ונושאים אבריו שישה כהנים, ושלשה כהנים נושאים צרכיו: הראשון נושא ראשו וירכו, השני וכו' השמיני נושא קטאיף שהן קרבן כהן גדול בכל יום והן הנקראות חביתים. עכ"ל. והרי החביתין לא היו נעשים בבלילה רכה אלא מעיסה עבה, א"כ רואים שהקטאיף לאו דוקא בלילתן רכה.
ונראה לומר שכוונת הרס"ג בזה לפרש לקורא את צורתן ועניינן של החביתין שהם רקיקים עגולים, ולכך תרגם רקיקים - קטאיף, אבל לא שהם שוים באופן הכנתם. וכ"ה בספר השרשים לר' יונה אבן ג'נאח (ערך צפח): כצפיחית כרקיקים ובערבי קטאיף. ואולי 'קטאיף' הוא שם כולל ללביבות. אולם בדברי הרמב"ם הנ"ל מבואר היטב שכוונתו למאכל מסויים שאפשר לאוכלו כפי שהוא או לאחר מילוי וטיגון ולא שם כולל, וכל הסימנים מראין כן. ועוד, שהקטאיף מפני שבלילתו רכה ולחה [לחוח], ניתן להדקו ולהדביק קצותיו לאחר המילוי, ואם הייתה בלילתו עבה לא היה ניתן לעשות כן.
נמצא דעת הרמב"ם שפתיו ברור מיללו, שבלילה רכה הנעשית על המחבת בלא משקה, ונעשית נקבים נקבים חלולים חלולים בדיוק כמו הלחוח, חייבת בחלה וברכתה המוציא וברכת המזון.
♦
ענף ח'
וכ"כ הגינת ורדים (שו"ת כלל א סי' כד): ואמנם הקאטיי"ף אף על פי שעיסתם רכה אינה רכה כ"כ כעיסת הבונאפ"ה {כנאפה, מה שקוראין היום שערות קדאיף, ויתכן ששמו כך משום שנעשה מבלילה הדומה לבלילת הקטאיף}, וגם כששופכין מן העיסה מעט מעט על הכירה כשהיא ניסקת אין העיסה מתפשטת ונעשית דקה אלא מתפשטת מעט, וכשנאפת יש בה עובי וממשות כשלועסין אותה, ולכן יש לדונה כדין פת לגמרי.
ובשו"ת פרח שושן (כלל א סי' ג) הביא את דבריו והעיר עליהם: עוד כתב הרב וז"ל, ואמנם הקטאיי"ף אעפ"י שעיסתם רכה, אינה רכה כ"כ כעיסת הכונאפ"ה וכו'. הנה מ"ש הרב שעיסתם אינה רכה [כל כך כעיסת הכנאפה], לא ידעתי מה צורך לזה, דהא עיקר החיוב הוא בשביל שנאפית וכל שאינה מתפשטת ונאפית יפה יש לה דין פת אפילו אם עיסתה רכה, וכמ"ש הטור בסי' הנזכר (קסח), בלילתו רכה ובשלו במים או טגנו בשמן לאו לחם הוא לענין חלה והמוציא כו', ואם אפאו באלפס בלא משקה לא הוי לחם לריש לקיש ולרבי יוחנן הוי לחם, ופסק ר' חננאל כר"ל, ור' יונה פסק כר' יוחנן ולזה הסכים א"א הרא"ש, עכ"ל. וכן פסק מור"ם בהג"ה סי' הנזכר סעיף י"ד ע"ש, וכן פסק מוהריק"ש בהגהותיו ע"ש, וא"כ מ"ש הרב עיסתם רכה לאו דוקא. עכ"ל. וכ"כ בסידור בית מנוחה (דיני על איזה מיני פת מברכין אות כו). ובשו"ת ויוסף אברהם (סי' כח).
וכ"פ הרב וילקט יוסף (דף כג ודף מא) ע"פ תשובת הרמב"ם הנ"ל: והנה הקטאיף הנאכל כמו שהוא חי בלי מלוי כלל או בלי טגון בשמן, זה ודאי מברך המוציא אף אם לא קבע ואפילו עיסתה היתה רכה בתחלה מאחר שנאפת הו"ל פת גמור, וכמ"ש רבנו ירוחם הביאו הב"י בסי' קסח שכתב: ותחלתו סופגנין שאפאה מברכין עליה המוציא. וכן דעת הגה"מ בשם סמ"ק סופגנין שעיסתה רכה וסופה עסה, שאפאה בתנור חייבים בחלה ומברך המוציא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בתשובותיו בספר פאר הדור, ואביא דבריו בסמוך. וכן הרב בית מנוחה כתב שהקטאיף דינו כפת גמור ופשיטא שהוא מדבר על הקטאייף הנאכל לבדו. עכ"ל.
נמצאנו למדים שכל אלו האחרונים ביודעו ומכירו קאמינא - הכירו מאכל זה ואופן הכנתו וידעו שבלילתו רכה, וכתבו לברך עליו המוציא והחשיבוהו כפת לכל דבר, על אף שחלקם לא ראו את תשובת רבנו הרמב"ם.
ומשום מנהג אין לחוש כאן, שאינו מנהג קדמונים אלא מנהג מקרוב, כיון שבתימן לא היה נעשה הלחוח מקמח חיטה אלא מקמח קטנית ששמה 'דורה' [כמו האנג'רה של עולי אתיופיה הנעשית מקמח 'טף'], וברכתו היתה 'שהכל' כדין פת קטנית. ורק כשיהודי תימן החלו לעלות ארצה עשאוהו מקמח חיטה, ונעשו כיתות כיתות - זה אומר בכה וזה אומר בכה, יש שאמרו שברכתו המוציא, ויש שאמרו מזונות ואם קבע המוציא, ויש שאמרו מזונות אף אם קבע כדין הטריתא. ושלחו לשאול להרשל"צ ר' יעקב שאול אלישר היש"א ברכה (שו"ת ישא איש סי' ב), והשיב דאין הלחוח דומה לטריתא, כיון שיש לו עובי וממשות, אלא דין טרוקנין יש לו. ומפני שהבין בסוגיא דטרוקנין שהוא יורד למזונות רק מפני שבלילתו רכה, ס"ל לברך על הלחוח מזונות ובקביעות סעודה המוציא. ועפ"ז נמשכו העולם לברך על הלחוח 'מזונות'.
ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"א סי' י) האריך הרחיב בנידון דידן, והביא את תשובת הרמב"ם ודעת האחרונים הנ"ל, וז"ל (אות לו-לז, וטל): ואחרי החיפוש מצאתי תשובה שלימה לעט"ר מו"ר הגאון הראש"ל יש"א ברכה זצוק"ל בספרו הבהיר יש"א אי"ש (בחאו"ח סי' ב') שנשאל בכעין זה דהקטאיי"פ שהוא הנקרא לחוח בלשון התמנים י"ץ, ויש מהשואלים שרצו לדמות אותו לדין הטריתא הנ"ל, והגאון ז"ל הביא להם דברי הגינת ורדים ז"ל שהביא היד אהרן הנ"ל ביתר ביאור וז"ל: ואמנם הקטאיי"ף אעפ"י שעיסתה רכה אינה רכה כ"כ כעיסת הכנאפיה וגם כששופכים העיסה מעט מעט על הכירה כשהיא ניסקת אין העיסה מתפשטת ונעשית דקה אלא מתפשטת מעט וכשנאפית יש בה עובי וממשות כשלועסין אותה ולכן יש לדונה כדין פת גמור לגמרי, עכ"ל, וכמעט הם הם הדברים שכתבתי בעניותן, אך תמהני איך ל"ז שרים להסתייע מתשובת הרמז"ל בספר פאר הדור הנ"ל.
האמנם במ"ש בטרוקנין דכששופכין לתוך הגומא נעשה פת ממש עב אלא כיון שעיקר בלילתו רכה מברך בורא מיני מזונות כשלא קבע סעודתו וכו' ע"כ, אחרי נשיקת עפר רגליו נלע"ד דגם ע"י הגומא אינו נעשה פת ממש, דהרי בגמ' אמרו להדיא מי סברת נהמא הוא וכו' וכ"כ הרמז"ל דאין עליו צורת פת כנ"ל, וזהו עיקר הטעם שמברכין עליו בורא מיני מזונות משום דאין עליו צורת פת ולא משום דבלילתו רכה, דהרי מצינו בחלוט ובכל דבר שבלילתו רכה שפ' מרן ומור"ם בסי"ד דאם אפאום בתנור או באלפס בלא משקה דמברכים עליו המוציא ובכן על כרחך דעיקר הטעם דמברכין על הטרוקנין בורא מיני מזונות אינו אלא משום דאין עליה צורת פת דענין חיוב המוציא לא תלי בבלילתו עבה או רכה אלא ביש עליה צורת פת או לא כנ"ל בדברינו, ומטעם זה אין להכריח ג"כ דדברי הגינת ורדים שכתב בקטאיי"פ לברך המוציא דהוא דוקא בקבע כמ"ש הרב ז"ל שם, דלפי הנאמר גם בלא קבע דיבר הגינת ורדים ז"ל, והוא משום דהקטאיי"פ עדיפי מטרוקנין דיש עליה צורת פת טפי מטרוקנין כמבואר בדברינו, משום שעיקרו בא מעיסה עבה ומחומצת, ועי"ז מתעבה וניכר עליו תואר לחם טפי מטרוקנין.
באופן הנה הדבר ברור דהשתא הכא דהאיר וזרח תשובת הרמב"ם ז"ל בספר פאר הדור דמבואר יוצא מדבריו דאפי' בלא קבע על הקטאיי"פ דהוו כפת גמור, דהרי עיקר נדונו מיירי בהכי דעיקר קביעותו היתה על הפת רק שאחר הסעודה הביאו אותם לקינוח סעודה וע"ז הוא שכתב דלא יברך עליהם משום שהם עצמם פת, נראה ודאי דהכי נקטינן להלכה ולמעשה, וע"כ לא כתב הגאון הראש"ל ז"ל לחלק בין קבע ללא קבע, אלא מפני שלא שלטו מאורות עיניו בתשובת הרמז"ל הנ"ל, ובכן ודאי דדינא יתיב כדברי הרמז"ל דאפי' בלא קבע מברך עליהם המוציא אם אוכלם כמות שהם, רק אם מילאם וטיגנם הוא דאינו מברך עליהם אלא בורא מיני מזונות כמ"ש הרמז"ל שם להדיא. עכ"ל.
ואם במנהגי תימן עסקינן, ראיתי בספר מנחת מרחשת (ענף ג אות כח): ואמר לי הג"ר שלמה קרח (שליט"א) [זצ"ל] שמארי יחיא אלבסיס זצ"ל אביו של יבלחט"א הגאון הרב עזריה בסיס (שליט"א) [זצ"ל], סיפר לו שאצלם ברדאע [עיר בתימן] בפסח, היו שופכין בלילה רכה מאוד על קרקעית התנור כדי לאפותה מצות. וכבר הזכיר מנהג זה בספרו עריכת השולחן על פסח בשם 'יש קהילות' (סי' תסא ס"ה עמ' רא) וזה לשונו שם: יש קהילות שהיו להם תנורים מיוחדים מאבן חלקה מסיקים אותה כאש גחלת ואחר כך מפנים ומנקים, ומיד שופכים הבצק העשוי נוזל וסוגרים עליו ונאפה בכדי עשר דקות בלבד, ע"כ. והזכיר זאת בשם יש קהילות משום שאינו מנהגו הפרטי של הרב אלא מנהג כל הקהילה, כך ביאר לי משמעות מונח לשון זה שאחז.
מבואר אפוא שהמנהג בתימן היה להחשיב בלילה רכה הנעשית מקמח חיטים [בניגוד ללחוח הנעשה מ'דורה', כנ"ל] ונאפית בתנור, כלחם לכל דבר ואף למצה בפסח {!}. וכן ראיתי להרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א שכך מורה ובא לברך על הלחוח המוציא וברכת המזון אף בלא קביעות סעודה.
♦
סיכום
ענף א': הסופגנין והדובשנין והאסקריטין פטורין מן החלה, דווקא אם נאפו בחמה או נתבשלו, אך אם נאפו בתנור או באילפס אפילו הדביק ואח"כ הרתיח, חייב בחלה וברכתו המוציא, כר' יוחנן. ולא מצינו חילוק בגאונים ובראשונים בין בלילה רכה לעבה עד זמן ר"ת.
ענף ב': הסופגנין והדובשנין והאסקריטין, פי' רש"י וכן הריבב"ן והר"י מלוניל שבלילתן רכה ובכל זאת אם אפאן חייבים בחלה וברכתם המוציא. וכן פירשו כל העומדים בשיטת ר"ת: התוספות, ספר יראים, הרוקח, רבינו יונה, ההשלמה, המכתם, האורחות חיים, האגור, וספר הנייר. ואף החולקים עליהם לא חלקו אלא ברישא, לגבי עיסה עבה שבישלה: הר"ש משאנץ, הראבי"ה, הסמ"ג, הסמ"ק, הרשב"א, תלמיד הרשב"א שבלי הלקט. ויתר הראשונים שחלקו על ר"ת וכתבו מפורש שבלילה רכה חייבת בחלה וברכתה המוציא: הרי"ד, הריא"ז, הרא"ש, הריב"ש, הרשב"ץ, מהר"ם חלאווה, רבנו ירוחם, חוט המשולש, הריטב"א, כפתור ופרח. ורק ר' דוד מבונפיד כתב בשם הרמב"ן שבלילה רכה פטורה מן החלה.
ענף ג': ברכת הטרוקנין יורדת למזונות מפני שלשה טעמים המבוארים בראשונים:
א. הרמב"ם ועוד ראשונים - כיון שהיא נאפת בקרקע כדרך הערביים ואין לה צורת פת.
ב. ראשונים בדעת רש"י - שנותנים קמח ומים לתוך גומא ומערבים אותם שם, 'ואין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם'.
ג. שיטת המאירי והמג"א - בלילה רכה מאוד כמים עכורים, עד שאין בה גלגול כלל. אך אם אינה כמים עכורים אלא רכה שמתפשטת לצדדים אינה בכלל זה.
ענף ד': גדר בלילה רכה הפטורה לדעת חלק מן הראשונים, היא כמים עכורים, אבל אם הבלילה סמיכה יותר מזה, אע"פ שנשפכת ומתפשטת - חייבת בחלה וברכתה המוציא. ודעת רש"י והרא"ש ועוד ראשונים שאף שהיא רכה הרבה, אם היא נאפת ויש לה עובי ומראה לחם, חייבת בחלה, וכ"ד מרן בשו"ע. ובלילת הלחוח מעליא, כיון שאין הגומא [דפנות המחבת] עושה את עובי הפת כבבטרוקנין, אלא בלילת הלחוח יש לה עובי משל עצמה.
ענף ה': דעת הרא"ה, והטור, וכן נוטה דעת המאירי, שברכת הטרוקנין המוציא גם באופן שלא קבע עליו. ומצינו לחלק מן הראשונים דס"ל שבלילה רכה פטורה מן החלה ובכ"ז ברכתה המוציא, ואפשר לומר כן גם בדעת ר' דוד מבונפיד.
ענף ו': גלגול הוא עירבוב לשם איחודם של הקמח והמים, ונצרך גם בבלילה רכה, ורק בלילה רכה מאוד [כמים עכורים] אינה צריכה גלגול, ובבלילה שאין בה גלגול נחלקו הראשונים האם חייבת בחלה וברכתה המוציא או לא, ודעת רוב הראשונים לחייב.
ענף ז': קטאיף שבלילתו רכה ואופן הכנתו כלחוח בכל עניניו, כתב הרמב"ם שחייב בחלה וברכתו המוציא אם אוכלו כמות שהוא.
ענף ח': גם האחרונים הכירו מאכל זה ופסקו לברך עליו המוציא וברכת המזון, והסוברים לברך מזונות הוא מפני שלא ראו את תשובת הרמב"ם. ואין להביא ראיה מהמנהג לברך מזונות על הלחוח, כיון שהוא מנהג מקרוב כמו שביארנו, ואדרבא, בחלק מערי תימן היו אופים בלילה רכה ע"י שפיכה בקרקע התנור לצורך מצות בפסח.
העולה להלכה: כל בלילה רכה הנאפית ללא משקה, בין בתנור בין באלפס, חייבת בחלה (אחר האפיה, אך יש אומרים שלא יברך, ויש להתיישב בדבר ועוד חזון למועד), וברכתה המוציא וברכת המזון. כדעת מרן (יו"ד שכט ב), הרמ"א (או"ח קסח יד) ורוב רובם של הראשונים.
הילכך הלחוח דינו כלחם לכל דבר וברכתו המוציא וברכת המזון אף אם אינו קובע סעודתו עליו, וכ"ש אם אוכלו בסעודתו לשם שביעה, שאז הוא קובע סעודתו עליו [וכמ"ש במקו"א שאין צריך 216 גרם ולא שיעור אחר]. והמחמיר לברך המוציא על כזית פת [כ-6 סמ"ק] ואח"כ יאכל את הלחוח ויברך ברכת המזון, תבוא עליו ברכה (ואם הלחוח לא נעשה על גבי האש אלא ע"י כיריים אינדוקציה וכדומה, ודאי שצריך לאכול פת כדי לצאת ידי ספק מעשה חמה). בריך רחמנא דסייען.
♦ ♦ ♦