♦
א.
מקור הדין
מובא בגאונים (הלכות פסוקות מן הגאונים סימן צ"ד, תשובת הגאונים שערי תשובה סי' רע"ח) וכן בראשונים (הלכות רי"ץ גיאת הלכות חדש וספירת העומר, המנהיג, דרשות אבן שועיב יום ראשון של פסח, תולדות אדם וחוה נתיב כ"ב חלק ב' דף קפ"ו טור ד', אבודרהם תפילות הפסח) וחלקם הובאו בטור ובב"י (או"ח סי' תצ"ג) שנהגו שלא לישא אשה בימי ספירת העומר מפני מותם של תלמידי ר"ע. וכן נפסק בשו"ע (שם סעיף א').♦
ב.דעת החזון עובדיה להתיר
וראיתי בספר חזון עובדיה להגר"ע יוסף זצ"ל (יו"ט עמ' רנ"ח סעיף ל"ג) שכתב וז"ל: "ובשמחת מצוה כגון מילה, או פדיון הבן, או סיום מסכתא, או בר מצווה (ששלמו לו י"ג שנה בימים אלו), מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחת מצווה יש להקל בדבר, ולכן מותר להשתתף בתהלוכה ללוות הכנסת ספר תורה בימי הספירה, עם כלי זמר".ובס"ק מ"ה (שם) תמך יתדותיו על שו"ת קרן לדוד (סי' קי"ט אות ב') לרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל, שנשאל אם מותר לקיים הכנסת ס"ת לביהכ"ס בל"ג בעומר בתופים ומחולות, והשיב שנראה פשוט להתיר, ואין כאן בית מיחוש. והוסיף "ואפי' בשאר ימי הספירה אין טעם לאסור, עיין במג"א סי' תצ"ג ס"ק א' על מש"כ המחבר דמותר לארס ולקדש דכ' דמותר נמי לעשות סעודת אירוסין. אבל לא ריקודין ומחולות. וכבר כתב המחצה"ש דדוקא של רשות כשידוכין. אבל באירוסין מותר לעשות נמי ריקודין. ונתינת ס"ת לביהכ"ס נמי מצווה אית בה וממילא שרי לעשות נמי ריקודין ומכ"ש בל"ג בעומר דאפי' נישואין שרי. ואי משום שהחיינו, כבר מבואר בעיקרי הד"ט בשם הרב מהרטו"ב בסי' כ"א דלא מצינו לאסור ברכת שהחיינו בימי הספירה ומה"ט כתב דאין להחמיר שלא לקנות כלים חדשים עיי"ש. ע"כ ה"נ אין כאן בית מיחוש כנ"ל בס"ד" עכ"ל.
♦
ג.
נראה מסברה שיש לאסור
ולענ"ד נראה שאין להקל בדבר זה, ונבאר זאת לקמן. בתשובה בשו"ת מבשן אשיב ח"א (סי' כ"ב) ובתשובה אחרת כתבנו שלא נאסרו בימים אלו אלא נישואין משום שהם 'שמחה יתירה'. ולכן כתב הטור (או"ח סי' תצ"ג) "נוהגים בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע. וכתב הרי"ץ גיאת דווקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי". הרי מפורש שאין מרבין בשמחה בימים אלו ולא אוסרים מעט שמחה. ואף הביא את הרי"ץ גיאת, שחילק בין 'עיקר שמחה' (נישואין) לבין שמחה פחותה (אירוסין). וכן כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ז) וז"ל: "מה שנהגו שלא לישא נשים עד ל"ג לעומר בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיון שלא קיים מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו ובתנאי שלא ירבה בשמחה שטעם המנהג הוא מפני השמחה דלא עדיף האי מנהגא מאבילות של ל' יום וברור הוא" עכ"ל. הרי מפורש בדבריו שטעם המנהג לא לקיים נישואין בימי הספירה הוא משום ריבוי השמחה שיש בנישואין, ולכן כשהשעה צריכה לכך התיר להינשא "בתנאי שלא ירבה בשמחה". וזאת, כי המנהג לאסור נישואין בימים אלו אינו במעשה מצוות הנישואין, אלא המנהג הוא לא להרבות בשמחה בימים אלו, וקיום נישואין בד"כ מלווה בריבוי שמחה.וכן כתב הפרי חדש (או"ח סי' תצ"ג ד"ה נוהגים שלא לישא אשה) וז"ל: "בזמן שיש שם סיבה כגון שלא קיים פרו ורבו או מי שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בזה, לא חיישינן למנהגא ונושא אשה, ובתנאי שלא ירבה בשמחה הר"מ לונזאנו בספר שתי ידות. והנה, למי שלא קיים מצוות פריה ורביה הדבר ברור להתיר... וכן נוהגים". הרי מפורש שהבין שטעם המנהג לאסור נישואין בזמן הספירה הוא משום שבד"כ בנישואים יש 'ריבוי שמחה'. ולכן אם מקיים נישואין "בתנאי שלא ירבה בשמחה", מותר. ואף אם יש פוסקים אחרים החולקים עליו, נראה שאין מחלוקתם בטעם המנהג, אלא שסוברים הם שכמו שבגזרות דרבנן אמרינן 'לא פלוג רבנן' ומקיימים את הגזירה על הכל ללא יוצא מן הכלל, ה"ה במנהגים שהתקבלו בעם ישראל מקיימים אנו את הכלל 'לא פלוג רבנן'. וכ"כ הט"ז (שם ס"ק ב' בסופו) "שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין". וכ"כ החק יעקב (שם ס"ק ד') "רק לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור". וכ"כ המ"ב (שם ס"ק ב') "ואין ראוי להרבות בשמחה". והוסיף (שם ס"ק א') "ולהחזיר גרושה שרי, שאינו כ"כ שמחה (אחרונים)". הרי מפורש שהנישואין הם לא סיבת האיסור אלא הם סימן לאיסור. דהיינו, מדוע הנהיגו להימנע מקיום נישואין בימים אלו, והרי זו מצווה רבה? והתשובה היא, שבימים אלו אנו אבלים על מות תלמידי ר"ע, ואין להרבות בשמחה בימים אלו, ולכן אסרו נישואין אפי' למי שלא קיים מצוות פו"ר (מ"ב שם ס"ק א').
ואם הנישואין אסורים מטעם ריבוי שמחה, נראה שה"ה שאסור לקיים בימים אלו הכנסת ס"ת לביהכ"ס ברוב עם בליווי תזמורת ומחולות, דאין לך שמחה גדולה מזו. שהרי ההימנעות מהנישואין אינה אלא משום ריבוי השמחה ולא משום המצווה. וא"כ גם מצווה אחרת, שאין חייבים לקיימה דווקא בימים אלו, אם יש בה ריבוי שמחה יש להימנע מלקיימה בימים אלו, דזיל בתר טעמא.
והקרן לדוד (הובא לעיל), ובעקבותיו החזון עובדיה (הובא לעיל), רצו להתיר הכנסת ס"ת מההיתר לארס ולקדש שכתב המג"א (שם ס"ק א') שמותר לעשות סעודה באירוסין ואף מותר לעשות ריקודין ומחולות שם. ובסעודת שידוכין כתב המג"א (שם) שאסור לעשות ריקודין ומחולות. וביאר המחצה"ש (שם) שהחילוק בין אירוסין, שהותר בו לעשות ריקודים ומחולות, לבין שידוכין, שנאסר לעשות בו ריקודים ומחולות, הוא ששידוכין זו שמחה של רשות ואירוסין זו שמחה של מצווה. ולכן הסיק הקרן לדוד "ונתינת ס"ת לביהכ"ס נמי מצווה אית בה וממילא שרי לעשות נמי ריקודין" עי"ש.
ואילולי דברי המג"א, הייתי אומר כדברי הרי"ץ גיאת שהובא בטור (שם) שנישואין הוא עיקר שמחה ואירוסין וקידושין הם שמחה טפילה (ביחס לנישואין) ולכן הם הותרו למרות ששניהם הוי מצווה.
אך במחכ"ת לא דק שו"ת קרן לדוד בדבריו של המג"א ומחצה"ש. שהרי הסבר המחצ"ש הוא על דברי המג"א שכתב מדוע אירוסין וקידושין הותרו לעומת נישואין שנאסרו. וכתב המג"א (שם) טעם אחר מהטור בשם רי"ץ גיאת, שאירוסין וקידושין הותרו, שמא יקדימנו אחר, וזה גובר על האבלות. ולכן את מצוות הנישואין לאחר שכבר קידש את הכלה, אפשר לדחות מחמת האבלות, כי הכלה כבר שמורה לו. לעומת זאת, את מצוות האירוסין והקידושין אי אפשר לדחות, כי יש לחשוש שמא יקדימנו אחר. ואם כבר התירו את האירוסין והקידושין, שזו מצווה, אז התירו גם ריקודים ומחולות לצורך המצווה. למה הדבר דומה? למילה החלה בימי הספירה. שמכיוון שאי אפשר לדחות את המצווה ליום אחר (דמצוותה ביום השמיני) לכן מותר לזמר בכלי זמר במילה. ולקמן נביא אחרונים שהחמירו אף במילה. וה"ה לפדיון הבן ולבר מצווה שחל באותו היום.
משא"כ הכנסת ס"ת, שאע"פ שהיא מצווה, מ"מ אפשר לדחותה לאחר הספירה, ואין את החשש 'שמא יקדימנו אחר' וכיוצ"ב. וא"כ כיוון שיש בה ריבוי שמחה, מהיכי תיתי להתיר זאת? הרי ממ"נ יש לאסור זאת, בין לדברי הטור ודעימיה שיש בזה ריבוי שמחה, ובין לדברי המג"א שאין בהכנסת ס"ת חשש למצווה עוברת, וע"כ אין הכרח לקיימה בימים אלו דווקא.
ו'שידוכין' אף שהותר, למרות שאינו מעשה המחייב גט, כמעשה הקידושין, מ"מ כתב המחצה"ש (שם) שיש בו עדיין קצת התחייבות ולכן התירו גם אותו, כמו שהתירו קידושין מטעם 'שמא יקדימנו אחר'. אך כיוון ששידוכין הוא רק 'קצת התחייבות' אך אינו מצווה ממש, לכן לא התירו בו ריקודים ומחולות, דהוי כשמחה של רשות. וכ"כ הפמ"ג שם בא"א (ס"ק א') בשם הא"ר (שם) ששידוכין הוי שמחה של רשות וקידושין הוי שמחה של מצוה. וביד אפרים (סי' תקנ"א על מג"א ס"ק י' בד"ה שלא יקדימנו אחר) כתב שבשידוכין אין בהם משום שמחה כל כך וגרע מאירוסין, ואפי' בלא טעמא דשמא יקדימנו אחר יש להתיר. ודון מיניה ואוקי באתרין.
וה"ה לימי בין המצרים. הסיבה שנאסר לדעת הרמ"א לערוך נישואין מי"ז בתמוז עד אחר תשעה באב (כמובא בשו"ע או"ח סי' תקנ"א סעיף ב') היא משום ריבוי שמחה. ולכן כתב המג"א (שם ס"ק י') דה"ה דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך. ומר"ח אב אסר מרן השו"ע לערוך נישואין (שם) משום שמשנכנס אב ממעטין בשמחה. וכן משום דלא מסמני מלתא (מג"א שם ס"ק ח' בשם הב"י). אלא שבזה יש הבדל בין תשעת הימים לבין ימי הספירה, שבתשעת הימים אף שהתיר השו"ע לארס בימים אלו (שמא יקדימנו אחר), מ"מ אסר לקיים סעודה באירוסין, וכ"ש ריקודין ומחולות (מג"א שם ס"ק ט'). לעומת זאת, בימי הספירה התיר המג"א לעשות סעודת אירוסין (מג"א סי' תצ"ג ס"ק א'). וסיבת החילוק הוא, שאסרו להינשא בימי הספירה בגלל ריבוי שמחה, ובסעודת אירוסין אין כ"כ ריבוי שמחה. לעומת זאת בתשעת הימים יש למעט בשמחה, ולכן לא רק אסרנו נישואין, אלא אף סעודת אירוסין אסרנו, כי יש בה קצת שמחה. ומה שהתירו את האירוסין עצמם, זה כיוון שיש חשש שמא יקדמנו אחר. אך את קיום הנישואין אסרו, כיוון שאפשר לדחותו לימים שלאחר תשעה באב.
ד.
תזמורת במילה ובבר מצווה בימי הספירה ובימי בין המצרים
לעומת זאת בברית מילה, כתב המג"א (סי' תקנ"א ס"ק ט') דלית בה שמחה כלל ולכן מותר לעשות סעודה אפי' בתשעת הימים, משא"כ באירוסין שיש בה שמחה, ולכן נאסרה בה הסעודה בתשעת הימים. וכנראה התכוון שבמילה אין שמחה משום צערא דינוקא. ומשמע שכלי זמר אסורים. וכ"כ במפורש באליה רבה (שם ס"ק כ"ו) שאין נוהגין ליקח מנגנים. והיעב"ץ בסידורו עמודי שמים (ח"ב דף פ"ה ע"א) כתב, שאסור לקחת מנגנים לסעודת המילה. והביאו היפה ללב (סי' תק"ס ס"ק י"ח בהוצאת מכון הכתר) עי"ש. אך משמע שזה נהג כל השנה, ולא רק בבין המצרים.אולם, מרן החבי"ב בשיורי כנסת הגדולה (סי' תקנ"א, הגהות ב"י אות ל"ג) כתב שמותר להביא מנגנים בכלי שיר ביום המילה, כיוון שהיא שמחת מצווה. וכ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א' סי' כ"א). וכ"כ בעקרי הד"ט (חלק יו"ד סי' ל"ו אות כ"ג). ונראה שהטעם הוא כנ"ל, ששמחה זו אי אפשר לדחותה, וע"כ הקלו אפילו בכלי שיר. כמ"ש מרן השו"ע (סי' תקנ"א סעיף י"ז) שלמרות שיש ליזהר מלומר שהחיינו בימי בין המצרים, זהו דווקא על בגד או פרי חדש, אבל על מצוות פדיון הבן שאין לדחות את זמנה, אומר שהחיינו. וא"כ דון מיניה.
וכן לגבי שמחת בר מצווה ששלמו לו י"ג שנה ביום זה, מותר מן הדין לשמוח בשמחתו עם כלי נגינה, כיוון שאי אפשר לדחות את אותו יום. וכן למנהג האשכנזים, אם נשא אשה קודם י"ז בתמוז, מותר לערוך שבע ברכות עם ריקודים ומחולות ואפי' עם כלי נגינה, בתוך ימי בין המצרים שהם בימי השבע ברכות, כי אי אפשר לדחות את שמחת השבע ברכות (עיין בשו"ת משנה הלכות חלק ו' סי' ק"ט).
♦
ה.
לסיכום: ולכן נראה להסיק שאין לקיים הכנסת ס"ת עם כלי זמר בימי אבלות הספירה ובימי בין המצרים, משום דהוי ריבוי שמחה, וניתן לדחות מצווה זו לזמן אחר. כנלענ"ד.
♦ ♦ ♦