עם ישראל הם בני חורין, והסמל לחירות הזו הוא בחג הפסח שנקרא בפי חז"ל 'חג החירות', כי ביום זה יצאנו מעבדות לחירות, וכל אחד ואחד צריך להרגיש עצמו בן חורין. ומטעם זה אוכלים בליל הסדר בהסיבה כדרך בני חורין.
ויש להתבונן איך נגיע לדרגה זו שנהיה בני חורין אמתיים, על כל המשתמע מכך, שלא להיות מחויב לתאוות וליצרים, לא להיות מחוייב לאנשים אלא רק לבורא עולם, לא לחשוש מכל מיני דברים. איך נגיע לדרגה זו.
והנה כבר אמרו חז"ל (פרקי אבות ו, ב) אין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה. אך עדיין הדברים צריכים ביאור שהרי עינינו הרואות שלא כל האנשים שלומדים מרגישים כבני חורין - יש שחלקם עדיין משועבדים לתאוות וליצרים. ויש שעדיין בתוך ליבם מקוננים כל מיני חששות ודאגות למיניהם. ויש שעדיין חשים חובה לעשות דברים לאנשים מסוימים, אפי' שזה בא על חשבון עבודת ה'.
וכן צריך ביאור מה שאמרו חז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א הלכה ז. ובפתיחה דאיכה רבתי ב, ה) שהמאור שבה מחזירה למוטב. והנה יש רבים שלומדים תורה אך בד בבד ממשיכים עם מעשיהם הרעים, ואיך הדברים מתיישבים עם דברי חז"ל.[1]
♦

התורה - יסודה ותכליתה

ונראה בביאור הדברים בס"ד דהכוונה בדברי חז"ל שאין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה, כוונתם היא דהנה יסוד התורה ותכלית התורה הוא להגיע על ידה להבנה ולהכרה באמונה במציאות וטוב ה', ולבטוח בו על כל דבר. כמ"ש הגר"א בביאורו למשלי (פרק כב פסוק יט) וז"ל: שעיקר נתינתו התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה' כמ"ש וישימו באלהים כסלם וגו' וכו' והוא לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצות וכו'. עכ"ל. וכן מבואר כבר בראשונים, כפי שהארכתי במקו"א.
והסיבה שהאמונה והבטחון הם יסוד התורה היא כיון שזהו שורשו והתהוותו של היהודי לדעת - שיש מי שברא את העולם ומשגיח עליו, והקב"ה אוהב אותנו ושומר עלינו. וככל שאנו נעמיק יותר בתורה, אנו נגלה עוד ועוד את נפלאות ה' בבריאת העולם, ואנו נראה את החכמה האלוהית שיש בתורה שאין לה סוף, וככל שיתרבו הלומדים בה יתרבו החידושים שיש בתורה.
וע"י לימוד התורה עם תכלית התורה אנו נגיע לאהבת ה', כמ"ש בספרי (פר' ואתחנן אות לג) על הפסוק ואהבת את ה' וגו' והיו הדברים וגו', וז"ל: לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. ע"כ. ומבואר שמסמיכות הפסוקים ואהבת את ה' וגו' והיו הדברים האלה על לבבך וגו' דהיינו התורה, מזה מבואר שהדרך להגיע לאהבת ה' הוא ע"י לימוד התורה.
והאמונה והבטחון ואהבת ה' מביאים את האדם לידי השמחה בעבודת ה' ובלימוד התורה וקיום מצוותיה. ולפ"ז אפשר לבאר עוד שזהו הביאור במה שאמרו חז"ל ש'המאור' שבה מחזירה למוטב, דהיינו המאור פנים והשמחה של הלומד תורה היא עוד תחזירנו למוטב, כי הנפש נמשכת לאמת הטובה, וכשאדם שמח בלימוד, הנפש וכל כוחות הגוף נמשכים לזה ו'משתכרים' באהבת ה' וביראתו ובדרכיו.
וכשאנו נבין את מהות ותכלית לימוד התורה שהיא להתבונן עוד ועוד בדרכיו של ה' אבינו הרחמן והטוב, זה יביא אותנו להיות דבוקים בה' באמונה ובטחון ואהבה לה' ובשמחה, בזה אנו נהיה בני חורין בנפשנו ובגופנו ובכל דרכינו.
ולפ"ז אפשר לבאר עוד דבר שנתקשיתי בו, במה שאנו אומרים כל יום בתפילת שמונ"ע "גומל חסדים טובים" וכו'. ויש להבין מהו לשון "גומל", שהוא מלשון להחזיר טובה למי שעשה עמו טובה. והרי יותר מתאים שהיה כתוב "נותן" חסדים טובים, שהרי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו והוא נותן לנו הכל, והכל שייך לו, ומה שייך לומר שה' גומל לנו חסדים, דהיינו שה' מחזיר לנו חסד כמעשינו.
ומבואר מזה יסוד גדול במידותיו והנהגותיו של הקב"ה, את גודל מידת החסד של ה' - שלא רק שהקב"ה נותן לנו הכל מאוצר מתנת חינם, אלא גם שאם אנו עושים עם המתנות שה' הביא לנו דברים טובים, הקב"ה מוסיף להביא לנו עוד חסד. וזה "חסד שבחסד" חסד בתוך חסד. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוהיו.
ובפירושים על הסידור (כוונת הלב, ועוד) מבואר על מילים אלו, שהחסדים הטובים היינו אפי' שאנו לא ראויים לחסדים, בכל זאת ה' עושה איתנו חסדים גדולים, וכל החסדים הגדולים שה' עושה איתנו זה למען שמו באהבה, דהיינו כדי שיתפרסם שמו של ה' בעולם כמה חסדים הוא עושה איתנו, אבל לא בכדי שיתפרסם שמו בלבד, אלא – למען שמו "באהבה", דהיינו שיתפרסם שמו של ה' שהוא עושה איתנו חסדים אפי' שאנו לא ראויים להם, כיון שה' אוהב אותנו. אשרינו שיש לנו כזה אב רחמן ואוהב.
♦

מפלאי וחסדי ה' עלינו ביציאת מצרים

ובפרט ראינו את חסדי השי"ת עלינו בימי יציאת מצרים, וגולת הכותרת של זה היא בחג הפסח, כמו שאומרים בהגדה "עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'". נתאר לעצמנו עבד שאבותיו גם כן היו עבדים למלך עריץ ואכזר שמתעלל בעבדיו, וככה במשך עשרות עשרות שנים. ובארץ מלאה בכשפים ומכשפים, מה הסיכוי שהם יצאו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, ע"פ הטבע אין לזה סיכוי בכלל.
אבל ה' יתברך שמו הפליא את אהבתו הגדולה אלינו, והכה את המצריים בעשרה מכות נמרצות, ועשה בהם שפטים ובאלוהיהם, והוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ומופתים, וכן ענני הכבוד והמן והשליו במדבר, וקריעת ים סוף, וביזת הים, ומתן תורה וכו'. והקב"ה שינה והפך את הטבע בשביל אהבתו אותנו, וביום יציאת מצרים יצאנו מעבדות ומשעבוד ומאפלה גדולה לאור גדול ולחירות ולגאולה. ואנו עבדי ה'. וזהו הבן חורין האמיתי שלא כפוף לשום יצור או יצרים כל שהם, אלא רק למלכו של עולם אבינו אב הרחמן. ואנו מציינים כל הזמן את יציאת מצרים, בתפילה, ובקידוש של שבתות וחגים, ובעוד הרבה הזדמנויות, כי ביום הזה נהיינו לעם, עם ה' עם סגולה.
עם ישראל ראה במוחש והרגיש את הקב"ה ואת חסדיו יותר מכל, וכמו שאנו אומרים באז ישיר משה "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" עם ישראל הגיעו לדרגה כ"כ גבוהה באמונה ובטחון.
ותפקידנו לקחת את אור האמונה והבטחון בה' איתנו לכל החיים, בכל דבר ובכל פרט לראות את הקב"ה, בכל נשימה לראות את פלאי ה' איך הוא מנשים אותנו בניסים, כי כל חיינו זה רק ניסים ללא טבע כלל, כמו שכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא. ולכן נתבונן בכל דבר ונראה את הקב"ה מכל דבר ודבר, ונראה את אהבתו אלינו שמשפיע עלינו ומביא לנו הכל מאוצר מתנת חינם בחסד וברחמים גמורים, כי מעיקר הדין לא מגיע לנו כלום, וה' לא חייב לנו כלום, וכל מה שה' מביא לנו זה רק בגלל סיבה אחת, כי הוא אוהב אותנו אהבת אמת, אהבה נצחית שלא תלויה בדבר כל שהוא.
וע"י זה שנעבוד על ההתבוננות באהבת ה' עלינו וע"י ההתבוננות בלימוד התורה ביסודה ותכליתה שהיא להביא אותנו לאמונה ובטחון בה', זה הדרך להיות בן חורין אמיתי להיות מחובר לטוב האמיתי ולא ליצר המפתה והמריע.
♦

סוד הרוגע - תמימות

ויש עוד דרך להגיע לדרגת בן חורין, והוא להיות 'תמים' בעניני העולם, כי כל מה שמפריע לאדם מלהיות חופשי זה החשבונות הרבים שהוא מחשבן על כל דבר קטן. לפעמים אנשים עושים דרמות משטויות קטנות, מנמלה עושים פיל ומנפחים את הדמיון, עד שהאדם מסתובב סביב עצמו בחוסר יכולת להתמודד עם הדמיון שיצר לעצמו. וזה שייך גם לענין התאוות והפיתויים וגם לענין חששות ופחדים, כי כשאדם הולך תמים עם ה' ויודע שה' אוהב אותו, הוא לא יעבור על רצונו ולא יתפתה ליצר, וכן לא יחשוש ויפחד מכל מיני דברים, והוא לא יפול בפח החשבונות והדמיונות אלא ילך תמים.
וכן תמים הוא מלשון שלימות, כי יש הרבה אנשים שמחפשים 'שלמות' ולכן הם כל הזמן בתחושת החמצה כי עדיין לא הגיעו לשלימות. ומהמושג 'תמים' לומדים אדרבה שמי שהוא תמים ולא כל הזמן עושה חשבונות עם עצמו על עצמו ועל אחרים, זו השלימות האמיתית. וכל זה בהנהגות העולם הזה, אבל ברוחניות, אף שמצד אחד צריך להיות 'תמים', יחד עם זאת צריך כל הזמן לשאוף לעלות ולהתעלות בבחינת 'הרחב פיך ואמלאהו'.
וכמובן שצריך לדעת היכן להתנהג בתמימות, כי כשאדם לומד תורה שם הוא צריך את כח העיון והפלפול בסברות ישרות, ולכן החכם ישקול במדויק היכן נצרכת מידת התמימות ועד כמה. וכמובן שאין הכוונה במילה 'תמימות' לחוסר שכל, וכמו שאומרים בימינו על אדם שאין לו שכל מכנים אותו אדם 'תמים'. אלא תמימות מלשון שלמות, וכן נאמר תמים תהיה עם ה' אלוהיך.
♦ ♦ ♦