הערות על מאמרו של הרב בנימין יצחק הלוי "באיזה כתב ניתנה התורה" (גיליון ע"ח)[2]
תשובה לרב עמנואל מולקנדוב הי"ו
איתא במגילה [ח:-ט.] מתני'. אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. גמרא. וספרים נכתבין בכל לשון וכו'. ורמינהו: מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי - אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית, על הספר, ובדיו. רב אשי אמר: כי תניא ההיא בשאר ספרים, ורבי יהודה היא. דתניא: ספרים נכתבים בכל לשון ורבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית. ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית - לא התירו אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך.וכתב הרמב"ם [הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ'א הי"ט] אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית, והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד, וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית. ויש לפרש לשון אשורית כמבואר במשנה במגילה.
אלא שבשבת [קטו.] איתא: מתני': כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ובגמ': היו כתובים תרגום או בכל לשון, אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן - דכולי עלמא לא פליגי דמצילין. כי פליגי אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן [רשב"ג הסובר דלא נתנו ליכתב אלא יונית ופליג ארבנן במסכת מגילה ח:]. רב הונא אמר: אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן, רב חסדא אמר: מצילין - משום בזיון כתבי הקדש.
וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות וז"ל: אבל מפני הדליקה אין מצילין אותן אלא אם כן היו כתובין בכתב אשורי ובלשון הקדש. עכ"ל. ולכאורה קשה, דכל המחלוקת במשנה במגילה והכא בגמ' היא על הלשון ולא על הכתב, ומדוע א"כ כתב הרמב"ם דבעינן שיהיו כתובים גם בכתב אשורי? ונראה שהרמב"ם הלך בשיטת רב אשי [מגילה ט:], שאמר שהברייתא במגילה הנ"ל שאמרה "עד שיכתבנו בכתב אשורית" איירי בשאר ספרים, ואילו המשנה איירי בס"ת [ורשב"ג התיר רק יוונית בס"ת והלכה כמותו]. ולכן מש"כ "בכתב אשורי" מקורו מהברייתא במגילה, ומש"כ "ובלשון הקודש" מקורו מהגמ' בשבת. ואת פסק הברייתא במלואה הביא הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה [פ"ט ה"ז], וז"ל: תרגום שבעזרא ושבדניאל הרי הוא מכלל כתבי הקדש, אבל תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום או שכתב כתבי הקדש בכתב עברי אינן מטמאין את הידים עד שיהיו כתובים אשורית על העור ובדיו. ע"כ.
אולם נראה שגם לפי הברייתא עיקר ההקפדה היא על הלשון, וכמו שמבואר בברייתא האחרת שהביא רב אשי "ספרים נכתבים בכל לשון ורבותינו לא התירו שיכתבו אלא יוונית, א"ר יהודה אף כשהתירו רבותינו יוונית לא התירו אלא בספר תורה", הרי שמדובר רק על לשון. ורב אשי אומר שהברייתא שלנו "עד שיכתבנו אשורית" רבי יהודה היא, נמצא שגם ברייתא זו מדברת על לשון אשורית דהיינו לשון הקודש. ומכיון שצריך לכתוב בלשון אשורית, הכתב נגרר אחר הלשון ויש לכתוב גם בכתב אשורי. ולכן כתב הרמב"ם "אא"כ היו כתובים בכתב אשורי ולשון הקודש", והכתב האשורי הוא פועל יוצא של לשון הקודש, בה חייבים לכתוב. וביותר נראה שיש גם ענין עקרוני בזה שיש לכתוב בכתב אשורי לחלות הקדושה, שהרי חסירות ויתרות ודרישת הפסוקים אי אפשר להם להתקיים אא"כ מדובר בכתב אשורי. ובזה יש לאפוקי כתב לע"ז, שאף אם יכתוב בלשון הקודש ובאותיות לע"ז יהיה זה בלתי אפשרי להקפיד על חסירות ויתירות.
אולם כתב עברי לכאורה היה צריך להתיר, משום שכן שייך בו הקפדה על חסירות ויתירות ודרישת הפסוקים, ומדוע א"כ נאסר בבריייתא? אך בזה צ"ל שהכתב העברי נאסר ממה שהניחו להדיוטות, כמבואר בסנהדרין [כא:], והוא טעם אחר של הבדלות מן הכותים. ואם כנים אנו בזה, נמצאנו למדים שלכתוב בלשון הקודש בגופן אחר, כגון כתב ספרדי [רש"י] יהיה מותר[3].
טענה [הרב עמנואל מולקנדוב הי"ו] - רשב"ג דרש פסוק יפת אלקים ליפת ולכן התיר רק לשון וכתב יוני אך לא שאר כתבים.
דחיה - מחלוקת רשב"ג וחכמים היתה לגבי הלשון בלבד והכתב נגרר ממילא, ואם רשב"ג התיר לשון משום יפיותה מדוע התיר גם כתב? וע"כ לומר שהכתב אינו עקרוני, ולכן התרנו כתב אגב הלשון. וכן מוכח בגמ' ממה שאמר רבא כאן בגופן שלנו, כאן בגופן שלהם, דהיינו כל מה שהתירה המשנה ובכללה גם רשב"ג שהתיר כתב יוני היינו דוקא את הלשון, אך בתנאי שכתובה באותיות שלנו דהיינו אשורית. אך הגמ' דחתה אוקימתא זו[4], והדרינן לפירוש הפשוט שמותר כתב ולשון, כי הכתב לא עקרוני ורק הלשון הוא חידוש.
בנימין יצחק הלוי
♦
הערות הרב יהודה ע. שליט"א[5]
יש לי להעיר הרבה על המאמר, ואילו באתי לכתוב הכל צריך קונטרס שלם, ומ"מ אציין כאן נקודות אחדות.א. בכל המקומות שנמצא בחז"ל השיטה שנשתנה הכתב ע"י עזרא, רואים שדיברו על זה בסילודין, ושלא מדובר על דבר שיכולים לעשותו פעם שניה. כך אנו רואים בדברי ר' יוסי, שמתחיל את דרשתו שעזרא היה שקול כמשה רבינו, ואע"פ שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה הכתב על ידו. ואם שינוי הכתב הוא דבר שיש רשות לכל אדם לעשותו, מאי רבותיה דעזרא?
וכך בברייתא אחרת המובאת בגמ' סנהדרין, בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון עברי חזרה וניתנה להם בכתב אשורי ולשון ארמי ביררו להן לישראל וכו'. והנה הברייתא מגדירה את שינוי הכתב כ"חזרה וניתנה להם" כלומר שמדובר במעמד השווה במשמעותו למעמד מתן תורה!!! על חידוש בצורת האותיות אי אפשר לומר שזהו מתן תורה חדש.
וכן מוכח בסנהדרין [כא:] תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה... ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו - נשתנה על ידו הכתב, שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתרגם ארמית וכתיב לא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא, וכתיב וכתב את משנה התורה הזאת - כתב הראוי להשתנות. למה נקרא אשורית - שעלה עמהם מאשור. ע"כ. ופרש"י: וכתב הנשתוון - כתב שנשתנה, והאי קרא בעזרא כתיב, שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה על ידי מלאך שכתב מנא מנא תקל ופרסין בימי דניאל, כתב דארמי ולשון ארמי, ואומר לא כהלין כתבא למיקרא (דכיון שחטאו) לא היו יכולין לקרות כתב שכתב המלאך בימי בלשצר, והיו שם יהודים הרבה, שמע מינה נשתנה להם אותו כתב באותו היום. ומבואר שהכתב השתנה ע"י מלאך, ונמצא א"כ שבודאי יש קדושה מיוחדת בצורת הכתב[6].
ב. עוד יש לשאול שאלה גדולה, והיא שבגמ' מגילה ושבת כשאמרו על מנצפ"ך צופים אמרום, הקשו והרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא מצאו מנוח מקושיא זו אלא לומר ששכחום וחזרו וייסדום, אבל תירוץ אחר אי אפשר לומר. ואילו כאן אומרת הגמ' שנשתנה הכתב ע"י עזרא, ולא הקשו בכלל והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה[7].
ג. ולענ"ד בהכרח ליישב זאת כך, ששינוי הכתב לאשורית נעשה מפני שבדרך נס נשתנה הכתב בלוחות, ובס"ת דמשה לאשורי, ואע"פ שהלוחות וס"ת דמשה לא היו בידם אז, הנה על זה היתה נבואה של עזרא שנשתנה הכתב בלוחות ובס"ת של משה לאשורי. ולכן זה הוא רבותיה דעזרא ששקול כמשה, כיון שעל ידו בא הגילוי משמים על שינוי הכתב בתורה [וגם משה הרי לא חידש מדעתו את התורה, רק על ידו גילה ה' את התורה][8].
ד. לפי זה מובן שאע"פ שעזרא שינה את הכתב, עדיין אין זה נותן תורת כל אחד ואחד בידו לעשות ככל העולה על רוחו. וחובה עלינו לשמור את הכתב האשורי המקורי.
ה. אין שום ראיה מהממצאים העתיקים להכריע את מחלוקת חז"ל באיזה כתב ניתנה תורה, כי הרי אין לנו שום ס"ת עתיק מלפני עזרא[9]. כל מה שיש זה איגרות חול וכד'. והרי אפשר שבזמן בית ראשון היו משתמשים בכתיבה האשורית רק לס"ת וכתבי הקודש ולא לאיגרות חול, ועל דרך שבתקופות מאוחרות יותר היו כותבים סת"ם וסידורים וכו' בכתיבה מרובעת, ושאר אגרות חול (ואפי' כתבי קודש של חידושי תורה וכו') בכתיבה קורסיבית אשכנזית או ספרדית (כך היה בתקופת הראשונים). וכמובן שא"א להכריח שכיון שבבית שני לא היו שני כתבים גם בבית ראשון לא היו. מה גם שבבית שני כן היה להם עוד כתב קורסיבי (אלא שהשתמשו בו רק ביהודה, ואחרי מרד בר כוכבא נעלם הכתב הזה, כך כתב ירדני).
ו. האשורי הקדום שנמצא היום בממצאים הוא שונה מהכתב שנכתבו בו הס"ת ממצדה וכו', ושוב אין הכרח שעזרא הסופר כתב בדיוק כמו האשורי הקדום שנמצא בממצאים, ואפשר שהיה שונה מעט, אלא שקראוהו בשם אשורי לפי שהיה דומה באופן כללי לכתב האשורי.
ז. אין שום ראיה שספרי דווקני שינו את הכתב ממה שהיה לפניהם, אלא יש לומר שהם החזיקו במסורת שזו היא האמת, כדאיתא בירושלמי מגילה [פ"א ה"ט] רבי ירמיה בשם ר' חייה בר בא ור' סימון תריהון אמרין תורת הראשונים לא היה לא ה"א שלהם ולא מ"ם שלהם סתום הא סמ"ך סתום, ע"כ. ומבואר שהאות ה"א היתה כמו שלנו, שאין רגלה מחוברת לגגה, וזו הכוונה שלא היתה סתומה למרות שהיתה פתוחה מלמטה. ונמצא א"כ שמה שספרי דווקני תלו את רגלה של האות ה"א, לא מדעת עצמם עשו אלא הסתמכו על מסורת תורת הראשונים, וא"כ אי אפשר להביא ראיה מהם שמותר לשנות את צורת האותיות[10].
ומכל המסמכים שאינם סת"ם כשרים אין שום ראיה לסתור את מנהגם, כי י"ל שזה הוא שינוי שעושים אותו רק בסת"ם ולא בשאר כתבים. ומהמקצת דמקצת סת"ם כשרים שנשארו שגם הם לא עשו זה, ג"כ אין ראיה, כי יש לומר ששינויים אלו הם רק למצוה, בגדר אותיות עקומות ולפופות [אלא שלפופות ועקומות אינן בכל מקום שמופיע אות ח' ופ', וזה בכל מקום שמופיע אות ח' וה'], אבל אין זה מעכב, ולצד שני אם מנתק יותר מדאי זה פסול [כמו סופר שיעשה ו' קטיעא דשלום בניתוק גדול וניכר, שבודאי לא יכשירו לו את זה]. ולכן הסופרים שלא היו מומחים ביותר היה להם קל יותר לא להקפיד על ניתוק הה' וכו' מלעשות ה' מנותקת ניתוק קטן ולא גדול, ורוב הסופרים לא הקפידו ע"ז כיון שאי"ז מעכב, ולכן מה שהגיע לידינו לא נשאר לנו ספרי דווקני שהקפידו על זה[11].
ח. לרשב"ג דפסקינן כוותיה דשרי כתב יווני, היאך ספר זה כשר, והלא יש בס"ת חסירות ויתרות שא"א להקפיד עליהם בכתב ולשון יווני. וצ"ל בפשטות שאעפ"כ כשר וכל הקפידה על חסירות ויתרות היא כשכותבים באשורית. ולפ"ז י"ל על אותו משקל שבאשורית יש הקפדה על צורת האותיות אך כשכותבים ביוונית אין הקפדה[12].