סודות גלות מצרים

חלק א' - מכירת יוסף - עגל - עשרה הרוגי מלכות

חודש ניסן - רחמים

חודש ניסן הוא מלך וראש לכל החדשים, והיינו (שמות י"ב ב') החדש הזה הוא לכם, "לכם" אותיות "מלך". והטעם, כי שנים עשר צרופי הוי"ה הן, ועל כל חדש מאיר ניצוץ צרוף הוי"ה. ועל חודש ניסן מאיר שם הוי"ה כפשוטו וככתבו, י-ה-ו-ה. וכשמתחלף לצרופיו הוא מורה על קצת מניעות רחמים גמורים. מה שאין כן שם יהו"ה בישר וכסדר, אז הוא מורה על רחמים גמורים. (קב הישר פרק פ"ח דף תנ"א ד"ה החדש).^[1]
♦

גלות

והנה חלה עלינו חובת ביאור גלות מצרים ומהו ענינה. וכתב באור החיים בראשית פרק מ"ו פסוק ג': טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה, וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה, שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים, כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה. וזה היה מיום שחטא אדם הראשון ששלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים. והוסיפו לומר זכרונם לברכה כי עַם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים. ע"כ.^[2]
והקשה בנחלת בנימין מצוה פ"ה^[3], כתיב (ישעיה נ"ב ג') חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו פסוק זה נאמר על גלות ישראל. וקשה הא כתיב (דברים ז' ב') לא תחנם, לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ.) ואיך הוא יתברך נתן ישראל ביד האומות בחנם. אך מצינו במסכת ע"ז סג: דלמועטי תיפלה שפיר דמי, והביא ראיה שם (סד.) דרבי יהודה דסבר לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם מ"מ עוקרין כלאים עם הנכרי אפילו אי עבד בחנם, כי כל למועטי תיפלות שפיר דמי. וא"כ טעם גלות בארצות העמים הוא כדי לטהר האויר ולמעט הקליפות וללקט ניצוצי קדושה הגנוז בתוך הטומאה, וכל זה הוא דין למעוטי תיפלה ומותר. ע"כ.
♦

גלות מצרים - מכירת יוסף

וכמה טעמים לגלות מצרים בדברי רז"ל^[4], ובראשם מכירת יוסף כמו שאמרו במגילה טז: אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ובתנחומא פרש וישב (אות ד'), ואמר רבי יודן, היה הקב"ה מבקש לקים גזרת ידע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו, כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם. הוי, ויוסף הורד מצרימה (בראשית ל"ט א'), אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים. ע"כ. וכתב בילקוט חדש ערך גלות אות י"ב גלות מצרים היה בחטא מכירת יוסף שלא ראה פני אביו כ"ב שנה וגרמו לכל שבט כ"ב שנה להיות בגלות, הרי עשרה פעמים כ"ב הוא ר"ך שנים, אלא משום שעשרה שבטים הקדושים מתו בארץ הטמאה והיה להם צער גדול לכן נגרעו עשרה שנים ונשתעבדו רד"ו שנה. ע"כ^[5].^[6]
♦

שנאת האחים עם יוסף - מטטרו"ן - עז"א ועזא"ל

ושנאת האחים שגרמה למכירתו צריכה ביאור. ואיתא במדרש (ב"ר פ"ד י"ז), לכו ונמכרנו לישמעאלים, אמרו נלך ונתפס דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל, אף זה לכו ונמכרנו לישמעאלים ע"כ.
ובעמודיה שבעה עמוד השלישי^[7] ביאר הענין, וז"ל: דאיתא בזוהר שדבת יוסף שהוציא על אחיו, כי בבריאת העולם כאשר בקש הקב"ה לברוא האדם בא ונמלך עם המלאכים, והיה מלאך מטטרו"ן מסכים בבריאה, ועז"א ועזא"ל והכת שנתחברו עמהם לא הסכימו, ויוסף היה למטה כנגד מטטרו"ן, וכמו שמטטרו"ן מולך בעליונים כן היה יוסף מלך בתחתונים, והאחים היו מאותו כת שנתחברו עם עז"א ועזא"ל^[8], לפיכך ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית ל"ז ב'), שאמר לפני אביו שבניו לא הסכימו בבריאה ומזה נולדה השנאה בין האחים ובין יוסף ונטרו לו שנאה^[9]. ואיתא בזוהר (אמור עמוד קצ"ו) טעם למה נתקלל כנען שיהיה עבד לעבדים משום שרצה להוציא את אביו מקדושה לטומאה וכל מי שעושה כזה ראוי להיות עבד לעבדים בשפל המדריגה כי הטומאה היא עבד לקדושה והוא רוצה להשליט העבד דין הוא שיהא הוא עבד לעבדים. וביאור הענין מבואר בעשרה מאמרות ח"ב מאמר חוקר הדין פכ"ה וז"ל, וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ (בראשית ט' כ"ב) לא אמר ויגד לשני אחיו שם ויפת אלא לשני אחיו בחוץ שהם שני אחים חיצונים בטומאה והם עז"א ועזא"ל, וכאשר ראה חם אבי כנען ערות אביו ויגד לשני אחיו, מלת ויגד הוא לשון משיכה שבקש להמשיך הקדושה של אביו לפני אחיו עז"א ועזא"ל שהם חוץ בחיצונים ונתקלל להיות עבד עבדים. וזה שאמרו השבטים נלך ונתפס דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל, וקשה מה היה חטאו שהיה ראוי דווקא לעונש זה אלא ודאי משום שהוא רצה להפך הקדושה לטומאה של עז"א ועזא"ל, והנה אף זה ר"ל שהרי גם הוא עושה מעשים כאלה שאנו צדיקים מצד הקדושה והוא רוצה להפוך אותנו לטומאה דעז"א ועזא"ל ומטיל בנו מום לומר לפני אבינו שאנחנו כמותם ח"ו לפיכך גם הוא ראוי לעונש זה שיהא נמכר בין הטמאים ויהיה עבד לעבדים כי במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב:). הרי לפנינו טעם לשנאת האחים עם יוסף ממה שהיו בכיתות מחולקים בבריאת העולם.
♦

יעקב היה אלוה בתחתונים

ואיתא במדרש (תנא דבי אליהו ה' א'):, כיון שנמכר יוסף התחיל יעקב לבכות כל הכ"ב שנה ואמר אוי לי שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות. וביאור הענין כתב בעמודיה שבעה וז"ל: הנה שנים עשר שבטי י"ה היו כולם צדיקים וכשרים כי מספר שנים עשר מוכיח עליהם, כי יעקב עם שנים עשר בניו היה דוגמת כביכול שם הוי"ה שיש לו י"ב צרופים והשם בעצמו הכוללם יחד הוא הי"ג עולים למספר אח"ד, כן היה יעקב עם י"ב בניו מספר אח"ד כמאמר רז"ל (ע' מגילה יח.) שאמר הקב"ה ליעקב אני אלוה בעליונים ואתה בתחתונים, ומה הקב"ה לא יגורך רע (תהלים ה' ה') כן היה מטתו של יעקב שלימה כולה טוב בלי תערובת רע, ולכך הבטיחו הקב"ה ליעקב שלא ימות אחד בחייו להורות שהוא כל ימי היותו על האדמה היה אלוה בתחתונים (ע"כ עשרה מאמרות).
וע"פ זה ביאר העמודיה שבעה טעם בכיו של יעקב, וז"ל: דע מה שאמרו רז"ל (ע' מגילה יח.) ויקרא לו אל אלהי ישראל, הקב"ה קרא ליעקב אלהי, אמר ליה אני אלוה בעליונים ואתה אלוה בתחתונים. והנה הדבר הזה לזר יחשב אצל איש ההמון, אבל טעמו הוא עם מה שכתב החסיד בעל שני לוחות הברית שהקב"ה הוא אחד ושמו אחד כי שם הוי"ה יש לו י"ב צירופי שמות, ועם הקב"ה שהוא הכולל את כולם יחד הם מנין אחד, כן היה יעקב ג"כ למטה דומה להקב"ה בדבר זה שהוא עם י"ב בניו היו מנין אחד (ע"כ משל"ה^[10]), ר"ל שהוא בסוד האחד יחיד ומיוחד. ומטעם זה הבטיח הקב"ה ליעקב שכל זמן שיחיה לא ימות אחד מבניו כדי שלא יהיה פירוד בבניינו שלמטה להורות לכל שהוא עם י"ב בניו נגד הקב"ה בי"ב צירופי שמו וכמו שהקב"ה אין רע במגוריו וכולו טוב כן היה מטתו של יעקב שלימה בלי סיג, כ"כ הרקנטי בפרשת וישב שזו היה הבכיה של יעקב באבידת יוסף לפי שיעקב עם בניו היו בדוגמת בנין של מעלה וחשב יעקב פן בהסתר בנין שלמטה נסתר גם הבנין שלמעלה ח"ו ולפיכך וימאן להתנחם (בראשית ל"ז ל"ה), וזהו ממש כוונת רז"ל (תנחומא פ' וישב) וימאן להתנחם אמר יעקב הרי נפרצה ברית השבטים כמה יגעתי להעמיד י"ב, כל מעשיו של הקב"ה כנגד י"ב, י"ב שבטים, י"ב מזלות, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב חדשים כו', הרי בפירוש חזינן בדברי הריקנטי שכל בכייתו היה לפי שכל מעשיו של הקב"ה נגד י"ב בניו מפני שהוא למטה בתחתונים גם אלוה חשב בהסתר בניינו למטה נסתר ח"ו גם למעלה^[11]. עכ"ל.
ונראה לי ע"פ הנ"ל שזהו ענין יעקב אבינו לא מת (תענית ה:) כי הוא כנגד הקב"ה שהוא חי וקיים. גם בזה יובן למה קרא יעקב שמע בזמן שראה יוסף, כי אז שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, דייקא אחד שהוא י"ג, וכדברי השל"ה לעיל. והבן.
♦

טעם למה יעקב נשא שתי אחיות

וביאר עוד בעמודיה שבעה עוד טעם לבכייה של יעקב ע"פ מה דאיתא בציוני בפרשת אחרי מות, טעם לאיסור עריות מפני שכל פעולה שלמטה פוגמת הפעולה שלמעלה, ובמרכבה עליונה מצוי כל כך יחוד הקורבה כי איש באחיו ידובקו בתכלית הקירוב והפוגם באחת מכל עריות משתמש בשרביטו של מלך וחייב מיתה שהרי המשתמש בשרביט מלך בשר ודם חייב קל וחומר בשרביט של מלך מלכים הקב"ה. והקשה, א"כ למה נשא יעקב שתי אחיות. ותירץ: שאני יעקב כי הקב"ה קרא לו אלוה, אני אלוה בעליונים ואתה בתחתונים הותרה לו להשתמש בשרביטו של הקב"ה.
וזה לשון עמודיה שבעה: ובזה נבא אל כוונת המדרש שבזמן שנאבד יוסף אמר יעקב אוי לי שמא נתחייבתי שלקחתי שתי אחיות דבשלמא קודם לזה הייתי סבור שכדין עשיתי דזיל בתר טעמא משום שאסור להשתמש בשרביט של הקב"ה הרי אני ג"כ אלוה בתחתונים בי"ב בנים כמו שהוא למעלה בי"ב צרופים, ולפי שבנייני למטה הוא נגד הבנין שלמעלה ודאי לי ראוי ביותר להשתמש בשרביטו משאר בני אדם, אבל עכשיו שאני רואה שנסתר בנייני, ואם איתא שאני אלוה בתחתונים למה נסתר בנייני שהרי מן הראוי שכל זמן שאני חי וקיים יהיו י"ב בני חיים וקיימים להורות על זה שאני אלוה בתחתונים, אלא ודאי סוף מוכיח על התחילה שגם מתחילה לא הייתי ראוי להיות אלוה בתחתונים וא"כ אוי לי שנשאתי שתי אחיות. עכ"ל עמודיה שבעה^[12]. ולהלן נדבר עוד בענין יעקב ושתי אחיות בס"ד.
♦

נשמות אפרים ומנשה

וכתב עוד בעמודיה שבעה^[13] ענין פלאי בשם האר"י ז"ל, וז"ל: כשהאדם מזדווג עם אשתו כפי מחשבתם באותו שעה הם מורידים מלמעלה נשמה לאותו תינוק הראוי לבא לעולם, ואותה הנשמה היא יורדת מלמעלה ועומדת למעלה מראשם אצל המטה, ואם יהיה לאדם זכות אבות היה רואה בעיניו אותה הנשמה, ויעקב היה ראוי להוליד י"ד בנים, י"ב הנודעים, ושני בנים אפרים ומנשה גם הם היו ראוים לצאת ממנו ע"י בלהה, והיו ראויים להיות תאומים בבטנה לצאת לאויר העולם כאחד. וכאשר בא יעקב להזדווג עם בלהה, ירדו אלו השתי נשמות של מנשה ואפרים ועמדו למעלה מראש מטתו, ונזדמן ראובן באותו שעה שבא ובלבל יצועו, ולא היו אלו הנשמות יכולין להתלבש בטיפת יעקב בבלהה שבלבל ראובן היצועה, וגם לא יכלו לעלות למעלה לשורשם לגן עדן העליון, לפי שברדתם למטה נתגשמו באויר עולם הזה. מה עשה ב"ד של מעלה, גזרו שיהיו אותן הנשמות עומדות בגן עדן התחתון עד זמן שיבא יוסף וישא את אסנת במצרים ואז יצאו ממנו אבל לא תאומים, ולכך אמר יוסף (בראשית מ"ח ט') בני הם אשר נתן לי אלהים בז"ה מנין י"ד. וז"ש הכתוב (שם ל"ה כ"ב) וילך ראובן אימתי בזמן ש"וישכב את בלהה פילגש" ומי שכב ואומר הכתוב "אביו", ר"ל בזמן שאביו ביקש לשכוב עם פילגשו בלהה, ומלת וישכב קאי אאביו, ואז בהליכה זו אירע שבלבל יצועי אביו, "וישמע ישראל", ששמע שיש בזה ענין גדול, שעל ידי זה הוכרחו להסתלק נשמות אפרים ומנשה לזמן שיבא יוסף, ולפיכך "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ואם לא היה אירע מעשה זו שבלבל ראובן יצועו היו אפרים ומנשה יוצאים על ידי יעקב, ואז לא היו בני יעקב י"ב כי אם י"ד. ולכך אמר יעקב ליוסף (שם מ"ח ה') אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שהרי הם ממש כבני שהיו ראוים לצאת ממני. ע"כ.
ולפי זה כתב בעמודיה שבעה שבאמת אפשר שהיה צד חטא במה שנשא יעקב שתי אחיות. וז"ל: והנה, לפי זה מוכח הוא שחטא יעקב במה שנשא שתי אחיות והשתמש בשרביטו של מלך, דמה אית למימר, הקב"ה קראו אלוה לפי שהיו לו שנים עשר בנים נגד י"ב צרופי הוי"ה, שהרי אי לא בלבל ראובן יצועו היה ראוי להוליד י"ד, ואיך יתכן שיהא הוא לאלוה בתחתונים… והנה מעשה ראובן בבלהה יש פנים לכאן ולכאן, כי יש לומר שאלהים אנה לידו (ע"פ שמות כ"א י"ג) בכוונה רצוייה שלא יוליד יעקב אלא י"ב להראות שהוא אלוה בתחתונים כנ"ל, ואם כן לא חטא יעקב באחיות, או יש לומר בהפוך, אדרבא זה מורה שהיה ראוי יעקב להוליד יותר מי"ב, אלא ראובן גרם בדבר, ואם כן חטא יעקב באחיות. ולכך אחי המעין אל יקשה בעיניך מה שזכרנו בתחלת דברינו שיעקב גלה לבניו שהוא אלוה, והביא להם ראיה מינה וביה, אחרי שהם י"ב, ופעם אחרת אמרנו שהוכיח יעקב ממה שקבר את רחל ובדרך, שהוא חטא באחיות ואינו אלוה. כי דברי תורה הם באופן הזה, שמראה פנים לכל צד, והאסורות מותרות והמותרות אסורות, ויעקב דיבר לפעמים לצד זה ולפעמים לצד זה, הכל לפי מה שהשעה היתה צריכה לכך, אלו ואלו דברי אלהים חיים, באופן שכל דברי חכמים קימים^[14].
♦

שנאת האחים עם יוסף - ירבעם בן נבט - עגלים

איתא במדרש (ב"ר פ"ד י"ד) אמר רבי לוי זה עתיד להשיאם לבעלים. ע"כ. ופירש המדרש כך הוא, שרצה האחים להרוג את יוסף כדי שלא יבא ירבעם בן נבט והקים עגלים. וע"ש במתנת כהונה.
הרי לנו עוד טעם לשנאת האחים עם יוסף.
וע"פ דברי העמודיה שבעה הנ"ל נמצא שאפרים ומנשה נולדו מיוסף בגלל מעשיו של ראובן שבלבל יצועי אביו, דאם לא כן היו יוצאים אפרים ומנשה יוצא מיעקב, נמצא שכל שנאתם של האחים ליוסף וחטא מכירתו התגלגלו בגלל ראובן.^[15]
ונ"ל בס"ד בזה לתרץ מה שכתב השל"ה פרשת וישב-ויגש תורה אור אות ו' (ח"ג דף רכ"ט) וז"ל: ראובן הוא גם כן בעשרה הרוגי מלוכה, אף שלא חטא עם מכירת יוסף, גרמה לו חטא בלבול יצועי אביו כו'. ע"כ. וגם כתב הרמב"ן דברים פרק ל"ג פסוק ו' יחי ראובן ואל ימות, וז"ל: הועילה ברכת משה לכפר לו על מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף, כפי הבא בפרקי היכלות. ע"כ. ולכאורה נראה דבר זר שבשביל חטא בלבול יצועי אביו פקד עליו במכירת יוסף מה שאין עליו כלום באותו החטא, אבל לפי דברים הנ"ל מה מתוק מדבש, כי ירבעם בן נבט בא מאפרים, ואי לאו בלבול ראובן יצועי אביו היה בא מאפרים בן יעקב ולא מיוסף, נמצא שבשביל ראובן היה שנאת האחים עם יוסף בשביל שעתיד ירבעם לצאת מזרעו.
וע"פ זה כתב עמודיה שבעה לבאר למה ראובן טרח להצילו מידם, וז"ל: נראה לפרש, כאשר גילו האחים השנאה שבלבם, ואמרו הנה בעל החלמות הלזה בא, עתיד הוא להטעותנו בבעלים על ידי ירבעם, מיד כתיב (שם כ"א) וישמע ראובן, רוצה לומר, דבר זה היה נכנס ביותר באזני ראובן, כי ראה שמאתו כלתה הרעה ליוסף, על ידי שבלבל יצועי אביו, ולכך ויצלהו מידם ונתן נפשו עליו, ואחר כך כאשר בא אל הבור וראה שיוסף איננו צעק בצעקה גדולה ומרה (שם ל') הילד איננו ואני אנה אני בא, כי אני הוא הגורם לכל זה, גדול עוני מנשוא. ובזה יובן נמי מה שפירשו רוב המפרשים ואני אנה אני בא, מחטא בלהה. ורז"ל (פדר"א פרק ל"ז) אמרו מצערו של אבי. כי חטא בלהה לא היה גדול כל כך, כי אע"פ שנחסרו מיעקב והתעכבו זמן רב עד שנולדו מיוסף, סוף סוף נגזר מבית דין של מעלה לצאת על ידי יוסף, ועל זה היה תקוה לאחריתו. והטעם שהיה יוסף יותר ראוי לזה משאר בניו, כי יוסף היה דומה לו בזיו איקונין ובכל ענייניו, כמבואר בזהר (ע' ח"א קפ., ב"ר פ"ד ח') ואם כן אם היה נאבד חס ושלום יוסף, לא היה תקוה לחטא ראובן בבלהה, שהיו נחסרין שתי נשמות אלו ולא היו יכולין לעלות לא למעלה ולא למטה, והיו נכרתין מאילן העליון, שזהו הכרת לנפש, והיה עונו גדול מנשוא. וגם ליעקב לא היה מגיע צער כ"כ על בלבול יצועו, כי אע"פ שנחסר ממנו, מ"מ ידע שיבואו ע"י יוסף, ואם היה נאבד חס ושלום ודאי היה צער ביותר, לא על אבידתו לבד אלא גם על אבדת מנשה ואפרים. ע"כ.
♦

פדיון הבן

ובזה נבא לפרש דברים תמוהים, והוא, כתיב (במדבר י"ח ט"ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא. ואמרו רז"ל (שקלים פ"ב' ה"ג) לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהא כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף. והקשו המפרשים, והא לוי (עם שמעון) היה עיקר במכירת יוסף (ע' בראשית מ"ט ה' רש"י ד"ה שמעון ולוי אחים), ואיך יתכן שבני יוסף נותן ממון לבני לוי לכפר על מכירת יוסף. ובאמת פלא הוא.
ונ"ל בס"ד ע"פ הנ"ל שהשבטים ראה שעתיד ירבעם לבא מיוסף שעתיד ליתן שני עגלים^[16], ומטעם זה רצה למוכרו כדי למנוע זה, [נראה לרמוז, כי השבטים היו בשכם (ע' בראשית ל"ז י"ב) ואז הלכם דתיונה. והנה בשכם נחלקה מלכות בית דוד והמליכו ירבעם (ע' סנהדרין קב.) ונתגלגל הדבר והעמיד ב' עגלים, והיינו דכתיב (שם י"ז) נסעו מזה, משכם, ממה שעתיד להיות בשכם שירעבם מלך, מזה נגמרו להרוג את יוסף. והיינו (שם י"ח) "ויראו אתו מרחוק" רמז לירעבם שעדיין רחוק שלא בעולם, "ובטרם יקרב אליהם" קודם שהוא יכול להכשילם, "ויתנכלו אתו להמיתו". וזהו (שם י"ט) הנה בעל החלמות הלזה בא, "בעל" רמז לעגל שנקרא בעל כדכתיב (הושע ב' י') וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, ובעגל משתעי קרא כדאיתא בברכות לב.] אבל כיון שחטא בעגל בטלה טענה זו וחייב ג"כ על מכירת יוסף. ומהאי טעמא שבט לוי שלא חטא בעגל פטור ממכירת יוסף, דכונתו לשמים למנוע ע"ז. ושבט יוסף חייב בשביל שגרמו מפני מה שעשה ירבעם. ואל תתמה למה חייב כל השבט בשביל ירבעם, כי נשמת יוסף היה בירבעם.
וזה הטעם שבחטא העגל בטלה עבודה מהבכורים, כי עכשיו שחטאו השבטים בעגל, חייבים ג"כ על מכירת יוסף בכורו של רחל, ממילא מדה כנגד מדה בטלה בכוריהם מעבודה כשם שבטלו יוסף משמוש יעקב. אבל לוי כשר לעבודה עדיין מטעם הנ"ל.^[17]
גם יובן בזה, לפי דעת מקצת מפרשי התורה שכתבו שגלות מצרים היתה מפני עון מכירת יוסף, והא לוי לא היה בשיעבוד גלות מצרים, אלא לפי הנ"ל יובן. ואף דזה קודם חטא העגל היתה, מ"מ הכל גלוי לפניו יתברך.
ובזה יובן למה יוסף לקח מאתם את שמעון ויאסר אותו (בראשית מ"ב כ"ד), כי אע"ג דעשרה שנמצאו על הגניבה כולם חייבים, לא כן דעת יוסף, דהוא סבר רק האיש אשר בידו הגניבה חייב, כמו שאמר לאחיו (שם מ"ד י"ז) ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם. א"כ מצינו דיוסף סבר דרק שמעון ולוי חייבים על מכירתו, כי לבד שהם היו עיקר בהורדה לבור היו ג"כ עיקר במכירה כמו שכתב אור החיים בראשית פרק מ"ט פסוק ה', ולוי פטור מטעם כדאמרינן לעיל, ואף דיוסף לא חזי מזלייהו חזי, ממילא אסר את שמעון כי הוא לבדו חייב עליו.^[18]

יהודה היה נקי ממכירת יוסף

ואע"ג דיהודה אמר לכו ונמכרו לישמעאלים (שם ל"ז כ"ז) וא"כ לדעת יוסף היה לו ליהודה להיות חייב ג"כ, כבר אמרו בסנהדרין ו: רבי מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י' ג') ובצע ברך נאץ ה'. וכתב בחדושי אגדות: ולולי פירושם היה נראה לפרש דה"נ לשבח יהודה קאמר, ומברך במקום זה הוא במקום קללה וגידוף כמו (מלכים א' כ"א י"ג) ברך נבות אלהים ומלך, וז"ש כל המברך את יהודה ומגדפו על זאת שאמר מה בצע כי נהרוג וגו' ומכרו בממון ולא החזירו לאביו, אין זה אלא מנאץ ה' שיהודה כוונתו לשם שמים היה שהיה חושש שלא יהיו אחיו שומעים לו בדבר זה להחזירו לאביו, וז"ש מנאץ ה' כי שם יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה כמ"ש בסוטה (לו:) על שקידש שם שמים בפרהסיא, ותו לא מידי, וק"ל. ע"כ.
גם יש להביא ראיה ממה שאמרו רז"ל (ע' ילקוט רמז תתקמ"ט, צרור המור בראשית פרק ל"ז פסוק כ"ז) בזכות שהציל יהודה ליוסף מן הבור, הציל הקב"ה לדניאל שהיה מבני יהודה מן הבור. ע"כ. וא"כ מצינו שמה שעשה יהודה, הצלה מקרי ליה ולאו לחובה.
ובכלי יקר בראשית פרק מ"ט פסוק ט' כתב וז"ל: גור אריה יהודה, אע"פ שנמשל לאריה שדרכו לטרוף טרף, מ"מ מטרף בני עלית, לא הסכמת בטרף טרף יוסף, אלא עלית, נסתלקת מעל אחיך, שכן נאמר (בראשית ל"ח א') וירד יהודה מאת אחיו, רצה לומר נסתלק מהם, כי לא רצה להיות אתם בחבורתם. או עלית לשון מעלה, שמצד טרף בני שלא היה לך חלק בו, עלית למעלה זו. ע"כ. וכמו כן כתב רבינו בחיי שם ד"ה מטרף בני עלית.
♦

עגל - לבן - בלעם - יונוס ויומברוס - ערב רב

וכיון שבא לידנו ענין העגל נימא ביה מילתא. כתב במדרש תלפיות ענף גלגול דף שע"ה בשם אר"י ז"ל: דע כי נשמת בעור אביו של בלעם היה מתגלגל בצומח, והיה תמיד באותו הגלגול ולא היה יכול לצאת משם. ולכן בני בניו שהם יונוס ויומברוס (הם ממרא ויוחני), רצו להעלותו, וכן כל הערב רב רצו בזה, כי קרובים אליו. ולכן נמצאו באותו מעשה הרע ההוא, וראו כי אי אפשר להוציאו משם כי אם על ידי שיחטיאו לישראל, ועל ידי קטרוג זה תתגבר הקלפה, ותוכל להוציא את בעור אביהם משם. ולכן השליכו לאש טס של זהב, כתוב בו עלה שור, כדי שעל ידו יעלה גם כן נשמת בעור אביהם המגלגל בצומח ויתגלגל בבעל חי שהוא השור ההוא הנעשה על ידי כשפיהם, ויעלה מדרגה עליונה עד שיעשה אלוה עליהם, ואז יצא העגל וצוח ואמר, אנכי ה' אלהיך, שהיה בו כח בעור הרשע, ושם רשעים ירקב, הנתון תוך העגל ההוא על ידי כשפים, והרשע ההוא היה אומר, אלה אלהיך ישראל. וזהו שאמרו חז"ל שהאכילוהו עשבים, כמו שאומר הכתוב (תהלים ק"ו כ') כתבנית שור אוכל עשב, פרוש כיון שהוא מגלגל תוך עשבים שהם צומח לכן היה אוכל עשבים להעתיק משם נשמתו המגלגלת שם, ועל ידי אכילתו אותם יחזרו איברים מאברי השור. ע"כ.
ובזה נ"ל בס"ד לפרש הפסוקים בריש פרשת בלק, כתיב (במדבר כ"ב ג'-ד') ויגר מואב מפני העם וגו' ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. והנה כמה דקדוקים יש כאן, חדא, מהו זה ויגר מואב, והלא אל תצר את מואב כתיב (דברים ב' י"ט). גם מהו ענין ילחכו וגו'. גם השור בה"א הידיעה, גם "את" מיותר.
והנה איתא בסנהדרין קה. הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי, נמצא שלבן הוא בעור שמגולגל בתוך אותו עשב שהאכילו להעגל. ובשפתי כהן פרשת בלק דף קע"ד הביא מהזוהר שבלק היה בנו של לבן, א"כ מצינו שבלק ובלעם אחים מהאב היו. (לכל הפחות מזרע לבן היה, ע' נחלת בנימין מצוה מ"ב דף ס"ב ע"ב ד"ה ונראה) והעבירה של העגל שעשה יוניס ויומברוס היו בעיקר של הערב רב כנ"ל, ובלק מאותו כת היה, ומהאי טעמא פחד בלק שיש קטרוג עליו בשביל העגל, וזהו שאמר "כלחך השור את ירק השדה", "השור" הוא תבנית שור אוכל עשב, וכאן כתב ירק, ושניהם אחד הוא כדכתיב (בראשית א' ל') את כל ירק עשב לאכלה. וזהו "את" לרבות גלגול לבן באותו עשב. וזהו ויגר מואב מפני העם, כי כל מקום שנאמר "עם" הוא ערב רב (זוהר ח"ב דף מה:, צרור המור, שפתי כהן, ואור החיים ריש פרשת בשלח), וא"כ ויגר מואב, ולמה, מפני העם, פירוש בשביל העם, הם הערב רב מה שעשו לישראל שחטאם בעגל. וזהו סמיכת "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא", כי באמת למה להם לפחד הלא כתיב אל תצר וגו' ואע"ג שאמרו רז"ל מה שאמרו (ע' דברים ב' י"ט רש"י ד"ה ואל תתגר בם) מ"מ דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג כ"ט) ורשות לנו לדרשו בדברי אגדה שאין שייך להלכות אם בא מיסוד רז"ל כמו שכתב הרב אור החיים הקדוש (הקדמת בראשית, ושם פרק א' פסוק א') ולדרכינו יפה למה פחדו כי בלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, ושקול מלך כעם כמו שכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ו) לבו הוא לב כל קהל. וכדאיתא בסנהדרין קג. בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים. נסתכל בדורו, ונתקררה דעתו. בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיה. נסתכל בצדקיה ונתקררה דעתו. ע"כ. וא"כ כיון שהוא היה מלכם לכן ויגר מואב.
♦

אם לא היה חטא העגל לא הייתה מציאות קבלת התורה

ודע מה שכתב במנחת אליהו^[19] פרק י"ב (דף ק' ד"ה גם ידוע שאם לא היה ענין כו') אם לא היה חטא העגל לא היה מציאות קבלת התורה. משום שכשאמרו ישראל נעשה ונשמע נעשו חירות ממלאך המות (ע"ז ה.) וידוע שמשה רבינו עליו השלום נצח למלאכים באומרו וכי יצר הרע יש ביניכם, עבודה זרה יש ביניכם (שבת פח: פט.). וקשה למה המלאכים לא אמרו "גם אין ביניכם" שהרי נעקר יצר הרע מביניכם בשעה שאמרתם נעשה ונשמע. אלא בהיות שעשו העגל בעוד שהיה משה רבינו עליו השלום בשמים, חזר היצר ביניהם ובזה נצח משה בטענתו. ע"כ.
וכתב עוד שם (דף ק"ג ד"ה אמנם) וישלח מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (שמות ל"ב י"ט) לפי שהקב"ה אמר למשה (דברים ט' י"ד) הרף ממנו ואשמידם, והשבועות שנשבעי לאבות אני מקיים בך, והטעם בשביל שעשה ע"ז בעגל. מה עשה משה, שבר הלוחות בכעסו, והמשבר כלי בחמתו כאילו עובד ע"ז, ובזה השוה עצמו לישראל, ועכשיו היה צריך הקב"ה למחול לכולם כדי לקיים שבועת האבות^[20].
♦

עגל פורח באויר בימי יעקב

ובספר ציוני פרשת כי תשא (דף קל"ו ד"ה מצאתי) כתב: מצאתי בספר הקוסמים, שבשנת צ"ב ליעקב המליכו המצרים קוסם אחד ושמו אפי"ש ועשה עצמו אלוה ועשה לו אפי"ש עגל בקסמיו ועל עין ימינו של עגל היה סימן כעין לבנה. והעגל היה עולה בכל יום פעם אחת מן היאור בד' שעות ביום והיה פורח באויר, והיו מצרים מהללים ומשבחים לפניו עד נמס ונסתר. ויש אומרים שמידי שנה בשנה היה עולה והיו המצרים עושין לו יום חג וקוראין לו יום של אפי"ש, ומחמת זה עשו ישראל העגל אשר ספרו להם המצרים אשר ראו אביהם.
♦

רגלי מלאכים

ובשפתי כהן פרשת כי תשא (דף של"ב ד"ה ולמה) כתב: למה עגל ולא צורה אחרת. מצאתי כתוב כשראה ישראל ה' על הים ואמר זה אלי, ערב רב לא ראו אלא רגליהם של מלאכי השרת שרגליהם ככף רגל עגל, והיינו דכתיב (תהלים ס"ח כ"ה) ראו הליכותיך אלהים וגו', ועקבותיך לא נודעו, שחשבו שהם עקבותיו של הקב"ה, לזה עשו צורת עגל.
וראיתי בנחלת בנימין מצוה קמ"ז (דף קפ"א ע"ב ד"ה וזולת): רצה הוא יתברך לדון מחנה ישראל כעיר הנידחת דכתיב בה (דברים י"ג ט"ז) הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה, זולת משה אשר לא היה עמהם אז אותך אעשה לגוי גדול (ע"פ שמות ל"ב י'), רק משה הורה הלכה לפני רבו ולמד עליהם זכות למימר דהואיל ולא היה מדיחים מתוכה אינו נעשית עיר הנידחת דהערב רב הם המדיחים והם לא היו תוך הענן כי אם חוץ לענן והוה ליה מדיחיה מחוצה ואינה נעש עיר הנידחת רק נידונין ביחידי.
♦

עגל ר"ת עריות גזל לשון הרע

ובדרך אגב כתב השל"ה^[21]: יש בעונותינו הרבים הרבה אשר נשתקעו בהם ההולכים חשכים, וכמו שהעידו רבותינו ז"ל (ב"ב קסה.) על גזל עריות ולשון הרע, רוב בגזל ומעוט בעריות והכל באבק לשון הרע אשר אני נותן סימן, אין לך כל פקידה ופקידה שאין בו מעון העג"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. וע"ע סנהדרין קב.), כי דרך רמז, עג"ל ראשי תבות שלש אלה, עריות גזל לשון הרע. ע"כ.
♦

אליהו הנביא

נחזור לעניין הקודם, ודע שגם אליהו הנביא היה מאותו כת שלא הסכים בבריאה. וזה לשון עמודיה שבעה עמוד הרביעי^[22]: מה שארז"ל^[23] שבבריאת העולם נעשה כיתות וחלקו על הבריאה, אמת אמר אל יברא שכולו שקרים וחסד אמר יברא שכולו חסדים, שלום אמר אל יברא דכולו קטטה כו' והשליך הקב"ה אמת ארצה אל שקיטרג, הנה אותו אמת שהליכו ארצה הוא אליהו שהיה מלאך ברקיע והיה מן הכת של אמת וכששאלו הקב"ה אל יברא אדם אם לאו וכאשר לא הסכים השליכו ארצה שלא ידור בין העליונים אלא בין התחתונים בין בני אדם כו'. ע"כ. וכ"כ במדרש תלפיות ענף אליהו^[24], ע"ש.
♦

מרגלים

ובענין עז"א ועזא"ל מצאתי דבר נפלא, והוא מה שכתוב בעמודיה שבעה עמוד השביעי^[25] במלכים א' (ג' ט"ז)^[26] אותן שתי נשים זונות הן מחלת ולילית רוחות ושידות, ובעליהן הם משני אחים חיצונים עזא ועזאל והם המרגלים ששלח יהושע (יהושע ב' א') שמרדו בקונם ולא רצו להסכים בבריאת אדם ונקראים זונות לפי שעוזבין בעליהם ובאים בלילה לנאף עם אנשים אחרים ומטמאים אותם בטומאת קרי, והם עושקי הילדים שכל הילדים שמתים בעונות הרבים בצאתם לאויר העולם כולם נעשקים על ידם^[27]. וז"ל הגלאנטי (על איכה ב' כ'), שתי נשים זונות שבאו אל שלמה הם מחלת ולילית ובעליהם של אלו ב' הנשים היו שני אנשים מרגלים שנכנעו כשנכנס יהושע לארץ ושלח לרגל את הארץ ואת ירחו כי נתלבשו בהם פנחס וכלב והלכו עמהם והטילו כל כך מורא בהם שלא קמה בהם הרוח כמשרז"ל דלא אקשו אבל הנשים האלה בתוקף רעתם לא נכנעו אז עד זמן שבא שלמה שהיתה אז סיהרא באשלמותא ואז באו ונכנעו תחת יד שלמה. ע"כ. וכתב עוד שם בפסוק (שם ה' י"א) נשים בציון ענו: הוסיף לומר שכשרצה יהושע לכנוס לארץ מיד נכנעו אלו השני אנשים והתנפלו לפני יהושע ואמרו הננו לך לעבדים, אמר להם יהושע איני מתרצה לכם בזה לבד אלא שאשלח שני אנשים פנחס וכלב ויתלבשו בכם ואתם הפילו מוראכם וחתכם על כל יושבי הארץ כדי שתהא נוח לכבוש, וכן עשו. ע"כ. כו' גילו לנו רז"ל ענין פלאי והוא הדבר שדברנו שאותן מרגלים ששלח יהושע הוו פנחס וכלב אלא שנתלבשו בשני מרגלים לפי שהם מרגלים את הארץ התחתונה הזו ומטים אזניהם לשמוע אם יש ח"ו איזה חטא או פגם בישראל הם באים ומקטרגים לפני הקב"ה לומר והלא כבר אמרנו לפניך שלא יברא האדם שיחטא ולא שמעת לקולינו עתה ראה כזה וכזה פשעו ולפיכך הם נקראים מרגלים כמ"ש בזוהר אחרי מות עמוד קי"א קי"ב, ולפי שמרדו בקונם ולא הסכימו בבריאה עתה נכנעו ליהושע ונתלבש בהם פנחס וכלב^[28]. ונ"ל הטעם למה נתלבש פנחס במרגלי הארץ כו' שפנחס הוא אליהו שהיה מלאך ברקיע והיה מן הכת של אמת שלא הסכימו ג"כ בבריאת אדם כי אמת אמר אל יברא (בראשית ח' ה') והשליך הקב"ה אמת ארצה (ע"פ דניאל ח' י"ב) ואותו אמת שהשליך ארצה הוא אליהו ששלחו הקב"ה שיהיה עם התחתונים ואל יקטרג עמהם, ולכך נראה לפרש כאשר בא עזא ועזאל המרגלים ונכנעו לפני יהושע וחזרו מדבריהם הראשונים שאמרו תחילה אל יברא הוצרך פנחס להתלבש באחד מהם כי גם פנחס הוא אליהו שהיה ג"כ מסכים לדברי הכת של עזא ועזאל והיה מוכרח להכניע אותם כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כו'. ע"כ.
ובספר ברכת טוב^[29] פרשת נח (דף ס"ט) כתב שם ע"פ הרמ"ע והגלאנטי, וז"ל שם: הכלל כו' כי חם וכנען רצו להגביר כח הב' זכרים החיצוניים לולי שעמדו כנגדם שם ויפת, ובהגיע שלמה נכנעו גם הנשים והילד המת הוא יצר הרע דעבודה זרה שקטלוהו, והילד החי הוא יצר הרע דעבירה, דלא הרגוהו רק כחלינהו לעיניה (יומא סט:) וזה היה הגירוי של שלמה באמרו קחו לי חרב (מ"א ג' כ"ד) אבל להורגו לא סגי כי המציאות לא יעדר לגמרי והוא מוכן אל התיקון כמ"ש שעתיד להיות מלאך קדוש בסוד ושחט אותו לפניו אותיות ס"מ אבל א"ל ישאר. ע"כ^[30].
♦

עתיד הקב"ה לתקן סמא"ל ולהחזירו לצד הקדושה

וכוונתו למה שכתב בגלאנטי על איכה א' כ"א: בלע המות, ולא אמר בלע מלאך המות, וישאר מלאך קדוש משרת, וכן סמא"ל יבולע ס"מ וישאר א"ל, וזהו סוד (סוכה נב.) עתיד הקב"ה להביא את יצה"ר ושוחטו, דהיינו הוצאת אדמימות חלאה טומאתו שיהיה נמתק הוא וחייליו לא ירעו ולא ישחיתו, כדכתיב ושלומת רשעים תראה, כי ישוב מציאותו גנוז ונכלל בשרשיו שבקדושה.
וכ"כ רבי אליהו הכהן^[31] במדרש אליהו דרוש י"א (דף רמ"ז ד"ה ונחזר) בשם השל"ה: סמא"ל היה תחילה מצד הקדושה, ובעבור ששאל להיות אדון הנשמות, נדחה משם. ולעתיד לבא עתיד הקב"ה לתקנו (ע' סוכה נב.) ולעלותו למעלתו במקום הקדושה.
וכתב עוד שם דבר נפלא בדרוש א'^[32] בשם מדרש, וז"ל: טעם שנמשכה המיתה לעולם, סמא"ל גרם לה. משום שברא הקב"ה את עולמו, אחר שהשלימו, קרא לכל המלאכים ואמר להם שישאלו כל אחד ואחד הממשלה שירצה, כדרך המלך אחר שמלך נותן ממשלה לכל אחד ואחד. כן עשה הקב"ה, ובאו כולם ושאלו כל אחד כפי רצונם. זה שאל להיות שר על המים, וזה על האש, וזה על הברד. וסמא"ל אשר מקדם ומאז היה שר וגדול שאל להיות אדון הנשמות. וכעס עליו הקב"ה בהיות שנתן עיניו על אמנתו יתברך^[33] והשליך ממחצתו. ובהיות שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ"ג י"ט) שכבר גזר אומר שכל אחד ינתן לו כפי שאלתו, המשיך המיתה בעולם על ידי צווי האילן, והשליטו על הנשמות. ע"כ.
♦

מחלוקת השבטים היה מחלוקת הלל ושמאי

ומה שכתב לעיל מעמודיה שבעה בענין יוסף והשבטים, מצאתי כתוב עוד שם בעמוד הראשון^[34] בענין זה. ואע"ג שמקצתו כבר כתבתי, מ"מ כל דבר שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (סוטה ג.), וכתב שם: בבריאת העולם היה הקב"ה מייעץ בפמליא של מעלה לברוא האדם, ומלאך מטטרו"ן שהוא מצד החסד והרחמים הסכים לברוא אותו, ועז"א ועזא"ל עם כת שלהם שנשתתפו עמהם שהם כולם מצד הדין לא הסכימו בבריאתו. ויוסף איהו למטה נגד ממטרו"ן ברקיע וכמו שממטרו"ן מסר לו הקב"ה כל אוצרותיו בידיו רק ותחסרהו מעט מאלהים כן השליט פרעה למטה את יוסף על הכל רק הכסא גדול ממנו (ע"פ בראשית מ"א מ'). והאחים היו למטה מן אותה כת שנשתתפו עם עז"א ועזא"ל שאמרו אל יברא, ולאו הם ח"ו עז"א ועזא"ל בעצמן אלא מאותו כת שנשתתפו עם עז"א ועזא"ל. לפיכך ויבא יוסף את דבתם רעה (שם ל"ז ב') והדבה היתה שהן מן הכת עז"א ועזא"ל שלא הסכימו בבריאת האדם והסכימו לומר (תהלים ח' ה') מה אנוש כי תזכרנו. ולכך היו האחים שונאים את יוסף וחלקו עליו כמו שעשו בראשונה בתחילת בריאת עולם. והנה הוויכוח שהיה בין יוסף ואחיו הוא מחלוקת שמאי והלל בערובין (יג:) שרבו ב' שנים ומחצה אם נוח לאדם שנברא או לא, ואחי יוסף היו סוברים נוח לאדם שלא נברא על כן נשתתפו עם עז"א ועזא"ל ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, ויוסף דאיהו מטטרו"ן שהסכים בבריאה היה סבר נוח לו לאדם שנברא. ע"כ.
ונ"ל בס"ד, איתא במגלה עמוקות אופן ע"ד: נעשה אדם (בראשית א' כ"ו), "נעשה" ר"ת נמלך עם שמאי הלל. והנה פסק הקב"ה כיוסף נגד השבטים, כי אע"פ שיחיד ורבים הלכה כרבים, הני מילי בארץ מתחת (ע"פ שמות כ' ד') אבל בשמים ממעל אין הולכין אחר הרוב כמו שמצינו שפסק כרבי אליעזר בן הורקנוס כנגד חכמים בתנור של עכנאי (ב"מ נט:). ומ"מ חזר הפסק להיות כשמאי אחר שנמנו וגמרו ונמצא רוב סבר נוח לאדם שלא נברא. ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין (מגילה ב.) ואין ב"ד גדול מבית דינו של הקב"ה שכבר פסק כהלל, מ"מ לא בשמים היא (דברים ל' י"ב) ופסק ב"ד של מעלה אינה הלכה בארץ אלא הלכה כמי שנמנו וגמרו.
♦

תיקון כנגד מחלת ולילית

ובענין אותן שתי נשים מחלת ולילית, כתב בספר וילקט יוסף^[35] בשם הרב חוות יאיר חדש, וז"ל: ב' קליפות יש, מחלת ולילית. מחלת מחטיאה את האדם מתוך שמחה, ולילית מחטיאה את האדם מתוך עצבות, ובשמחה של מצוה מכניע את הקליפה המחטיא מתוך שמחה, ובעצבות של עבירה מכניע את הקליפה המחטיאו מתוך עצבות^[36].
ובספר ברכת טוב פרשת נח (דף פ') בשם ספר מאיר תהלות כתב: כי מלאכיו יצוה לך (תהלים צ"א י"א) ס"ת יוה"ך, סגולת זה להכניע קליפות אלו.
♦

איסור עריות בא מכח מחטא אדם

ובענין יעקב שנשא שתי אחיות, כבר הביא לעיל מספר ציוני, אבל עוד לאלוה מילין^[37]. וכתב בספר ילקוט דוד פרשת אחרי מות^[38]: איסור עריות בא מכח חטא אדה"ר. ליעקב שהוא תיקון חטא אדה"ר וזוהמת הנחש, שבן פ"ד שנים לא ראה קרי ע"כ הותרו לו שתי אחיות. וכל בני יעקב נולדו לשבעה חדשים לא ל"רע" ימים שהם תשעה חדשים כי לא היה בו ר"ע זה מוציא ש"ז לבטלה הנקרא רע בעיני ה' (בראשית ל"ח ז') ולא היה כח ר"ע עם ו"ה זה ערו"ה. ולכך השבטים נולדו מהולים שלא נשאר בהם זוהמת הנחש, זה הערלה, ולכך נשאו תאומותיהם. וכן מי שבא על הערוה שפוגם בספירות, וענין חסד הוא (ויקרא כ' י"ז) וסוד גדול על ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו (בראשית מ"ט כ"ד). ולשון ערות גלה על דרך ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קל"ז ז') וז"ש ויגרש את האדם (בראשית ג' כ"ד) דן אותו בגירושין וגלות ע"ד הנ"ל. ע"כ.
ובאור החיים בראשית פרק מ"ט פסוק ג' כתב: האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון, אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב (איוב כ"ח כ"ז) אז ראה וגו' ויאמר לאדם, (זהר ח"א קצט:), ושבאמצעותה צוהו לעבד גן עדן כדכתיב (בראשית ב' ט"ו) לעבדה ולשמרה. אך לא נצטוה אלא על שבע מצוות שאם יעבר עליהם יהרג, אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה, שיש מצוות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו ענש עליהם, כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ משבע מצוות, והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באשר עליון קימו הכל, כאמרו (בראשית כ"ו ה') עקב אשר שמע, ואמרו ז"ל (יומא כח:) קים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה. אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנשואי שתי האחיות, העלים עין מרוח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו ענש אם לא יקימנה כל עוד שלא נתנה תורה. ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדבור, כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן. ודבר זה דומה למה שכתב רמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט) כי נביא שאמר לעבר על אסור מאסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל. גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לשא שתי אחיות לפי שעה, לא שיעקר אסור שתי אחיות. ומה גם בזמן שלא היה להם ענש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקימו כנזכר. גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר, כאמרם זכרונם לברכה (ע' ב"ר פ"ה ח') למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות. ע"כ^[39].
ובמדרש תלפיות ענף דוד^[40] כתב: טעם שנשא יעקב אבינו שתי אחיות אע"ג שקיימו האבות כל התורה כולה קודם שניתנה כדי שלא יעכב השטן יציאת השבטים לעולם. וענין זה ג"כ מצינו גבי משיח ומלכות בית דוד, כמו לוט ובנותיו, יהודה עם תמר כלתו, בעז עם רות, ישי אבי דוד דעתו בשפחתו, דוד ובת שבע, כל אלו עשו מעשיהם דרך זרות וגנות כדי לבלבל דעת השטן שלא יעכב ויבלבל בקטרוגו יציאת הצדיקים בעולם. ע"כ. ונ"ל גם משה נולד מעמרם ודודתו, וכ"ש לדעת תרגום יונתן (במדבר י"א כ"ו) שעמרם מחזיר גרושתו אחר שיוכבד נשא לאחר, כל זה הוא מהאי טעמא.
♦

ביאור גמ' שאברהם ויעקב אמרו ימחו על קדושת שמך

וזה יהיה סמך לדברי שכתבתי בס"ד במקום אחר על גמרא מפורסמת, והוא, איתא בשבת פט. אמר רשב"נ א"ר יונתן כו' לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב כו' אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע, ימחו על קדושת שמך כו' אמר לו ליצחק כו' ע"ש. והנה שתי קושיות בדבר. חדא, למה הלך הקב"ה ליעקב קודם ליצחק. ועוד, איך הדבר יהיה שמידת החסד ותפארת^[41] אמרו ימחו על קדושת שמך, ומידת הגבורה מצילנו. ופלא הוא. ונ"ל בס"ד על דרך מה שאמרו רז"ל בסנהדרין צז. שמשיח באה בהיסח הדעת, י"ל היסח הדעת של מדת הדין, כי יש קטרוג, כדאיתא התם (ע"ב) וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב, מדת הדין מעכבת. וזה הטעם שמשיח בא מבנות לוט, ומיהודה ותמר כלתו, ומרות המואביה, וגם מישי ואשתו שחשבה לאמתה, ומדוד ובת שבע, כל זה כדי שלא יהיו קטרוג.
♦

טעם שיחוס של משיח נראה כפגום

וזה לשון הרב שפתי כהן פרשת וישב (דף קס"ז) שכתב וז"ל: שמעתי בשם הר' יעקב ארי"ז ז"ל שקיבל מרבותיו. למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך שהרואה יראה שחס ושלום יש בו צד ממזרות, וכן ענין בועז שלא הוליד מאשה אחרת אלא מבתו של עגלון שהוא ממואב, וכבר ידעת מואב מאין בא. ודוד גם כן אמרו (ילקוט המכירי תהלים קי"ח) שנתאוה ישי לאמתו ואמר לה שתטהר מטומאתה והלכה ואמרה לגבירתה והלכה גבירתה וטיהרה עצמה ובאה ולנה בבית האמה ובא ישי ושכב עמה בחושבו שהיא האמה ואחר כך נמצאת אשתו מעוברת ובחושבו שאינה מעוברת ממנו לזה עשאו לדוד רועה כדי שהארי או הדוב יהרגהו כי היה שונא אותו ואמו גם כן שנאתו, ולזה אבן מאסו הבונים שהם אביו ואמו היתה לראש פינה, ורחבעם גם כן מנעמה העמונית, אלא שעשה הקב"ה כן כדי להביא מלך המשיח בהיסח דעת כדי שלא יקטרג המקטרג. כו' ע"ש^[42].
וזה לשון אור החיים שמות פרק י"ד פסוק ט"ו ד"ה מה תצעק אלי: אכן יתבאר הענין על כי מאמרם ז"ל (זוהר ח"ב קע:), שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במדת הרחמים, ולהיפך בר מינן ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים ל"ב י"ח) צור ילדך תשי, והנה, לצד שראה אל עליון, כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת, מה תצעק אלי פירוש, כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים, מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת כו'. ע"כ.
וע"פ זה י"ל, שאם אברהם ויעקב טען בעדינו, אינו מועיל כלום כי מדת הדין מעכבת וע"פ דין אמת חטאנו. אבל עכשיו שאברהם ויעקב אמרו ימחו על קדושת שמך, יש קל וחומר, ומה חסד ותפארת אמרו חייב, גבורה לא כל שכן, ואז אין עוד קטרוג כי ודאי חייבים הם, והמקטרגים הולכים. וממילא עכשיו שאין קטרוג, בא יצחק אבינו ולימד זכות והצילנו. ויובן הכל בס"ד.
שוב ראיתי ראיה בס"ד ממדרש שמות רבה פרשה מ"ז אות ט', איתא התם, וכן משה קטרג על ישראל, שנאמר (שמות ל"ב ל"א) אנא חטא העם הזה חטאה גדלה. כשראו מלאכי חבלה שהוא מקטרג אותן, אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג, כל ימים שזה מקטרג יפלו ביד זה, שלא יעמדו אבותיהם עלינו למה קטרגתם את בנינו. נסתלקו מלאכי חבלה. כשראה משה שנסתלקו, אמר להקדוש ברוך הוא (שם ל"ב) ועתה אם תשא חטאתם כו'. ופירש שם בעץ יוסף ד"ה וכן משה, רצה לומר שכוונת מרע"ה היה תחלה לומר מודה אני שחטא העם הזה חטאה גדולה ומ"מ מבקש אני לפניך עליהם. והמקטריגים חשבו דבריו לקטרוג שאחר שהוא מודה שחטאו חטאה גדולה וע"כ אינו מבקש סליחה כאילו מודה שאינם ראוים לסליחה הרי הוא כאילו מקטרג. וע"כ נסתלקו המקטריגים. עכ"ל. וכתב עוד בד"ה כשראה משה שנסלקו אמר להקב"ה ועתה אם תשא חטאתם. פירוש, ועתה נסתלקו המקטריגים מלאני לבי לומר אם תשא חטאתם וגו', אבל קודם זה יראתי לבקש כפרה עליהם מפני המקטריגים. וזהו אומנותו של משה שהערים ונתחכם איך ישיב מבוקשתו בכפרת חטא ישראל. עכ"ל.
וכן איתא במזבח יעקב^[43] בשם מדרש: בשעה שעשו ישראל את העגל עמד משה להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא על ישראל, גזר הקב"ה על המלאך שמקבל התפלות, שיסתום כל החלונות של רקיע ורקיע, וכמה וכמה מקטרנים עמדו על כל חלון וחלון ולא הניחו תפלת משה לעלות למרום כו'. מה עשה משה, כמו שעשה כלב, ויהס כלב, בשעה שהמרגלים הוציאו דבה על הארץ עמדו כל ישראל מה עשה כלב אמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, השומע סבור שכלב רוצה ג"כ לדבר בגנותו של משה ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם והלא הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים כו' כך עשה משה. משה היה רואה שבשביל המקטרגים לא יוכל לעלות התפלה למעלה, אמר אנא חטאה העם הזה חטאה גדולה, כששמעו המקטרגים מפי משה זה הדברים, אמר, משה שהיא סניגור של ישראל עכשיו נעשה קטיגור, והלכו כולם, ועלה התפלה של משה לפני הקב"ה כו'.
ודע שמצינו כעין זה ביציאת מצרים כדאיתא במדרש (ב"ר כ"א ט') משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר, בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהיה בקי מה עשה, נטל תיש גדול ומסרו לו, אמר יהא מתגשש בזה עד שנעבר את הנהר ואחר כך אני מביאו. כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עד עכשו היו אלו עובדים עבודת כוכבים, ואתה קורע להם את הים. מה עשה הקדוש ברוך הוא מסר לו איוב כו'. ע"כ.
♦

ברכת המזון - מכירת יוסף

נחזור לעניננו והוא ענין מכירת יוסף, כתב בספר קול יעקב^[44]: איתא במדרש הנעלם על ענין מכירת יוסף, וישבו לאכול לחם (בראשית ל"ז כ"ה) , וישאו עיניהם לאחר שאכלו ושתו האחים ראו ארחות ישמעאלים באים והיו עסוקים בברכת המזון, אמרו נקצר בברכת המזון ונהרגנו דבר אחר נקצר בברכת המזון ונמכרנו עכ"ל. וקשה, מהו זה שהיו עסוקין בברכת המזון, מהו העסק. עוד קשה, אמרו נקצר בברכת המזון ונהרגנו, למה תלו הענין בקיצור ברכת המזון להרוג אותו. עוד קשה, אמרו נקצר ונמכרנו, והלא אף שימכרו את יוסף אינם צריכין לקצר בברכת המזון. אלא נראה לי לע"ד, בגמרא דברכות (מח:) אמרו יהושע תיקן ברכת הארץ כו'. עוד אמרו ז"ל פליגי, מ"ד אחד אמר אם לא הזכיר מלכות אינה ברכה (ברכות יב.) ואחד אמר אם לא הזכיר שם אינה ברכה, ואחד אמר אם לא הזכיר ברכת ארץ חמדה טובה בברכת המזון אינו יצא. זה ששנינו כיון שרצו למכור או להרוג את יוסף עסוקים היו בברכת המזון, רצה לומר מפלפלים, שאחד מן האחין אמר אם נהרוג את יוסף לא יצא ממנו יהושע שתקן ברכת הארץ אבל לא יהיו יוצאים בברכת המזון. ואחד מן האחין אמר אם לא נזכיר שם אינה ברכה, ואחד אמר אם לא נזכיר מלכות אינה ברכה. ואחר כך נמנו וגמרו ואמרו נקצר בברכת המזון, רצה לומר נהרגנו אף שלא יצא ממנו יהושע אם נהרוג אותו ולא יתוקן ברכת ארץ בברכת המזון והיה קצור בברכת המזון בלא ברכת הארץ אפילו הכי אין בכך כלום, מ"מ נהרגנו. ודבר אחר אומר כך, אמרו נקצר בברכת המזון ונמכרנו, על דרך דאיתא בגמרא עבד אין מזמנין עליו מפני שאינו יכול לומר ארץ חמדה טובה שהנחלתנו, שאין לעבד חלק בארץ, זה שאמרו אם נמכרנו ממילא יוסף נמכר לעבד ולא יכול יהושע היוצא ממנו לתקן על ארץ חמדה טובה שהנחלת כו', אבל יהיה קצור ברכת המזון. ע"כ.
♦

עשרה הרוגי מלכות

וכתב במדרש תלפיות ענף הרוגי מלוכה דף תקל"ג בשם מוהר"ם גלאנטי: מדת הדין לא תבעה מכירת יוסף מן אחיו כאשר היה כוחם גדול היה מדת הדין מתירא מפניהם, ואחר כך טען כתיב (שמות כ"א ט"ז) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. השיב הקדוש ברוך הוא, וגונב "איש" כתיב, ויוסף לא היה איש^[45] כו'. השיבם מדת הדין ואמר, (דברים כ"ד ז') כי ימצא איש גונב נפש מישראל ומת הגנב ההוא, והתם לא כתיב איש ולא כתיב בידו. ושמונה מאות שנה היתה תובעת כן, ומן הראוי שיהיה מיתתם כפרה על חטאתם, רצה לומר שמתו בעבור יוסף במצרים והיה להם צער גדול על זה, ונעשה להם כביכול עוות הדין על ידי הקטרוג הגדול, עד שהוצרכו נשמות הקדושות של השבטים לצאת מגן עדן להיות נדונים.
ובענין עשרה הרוגי מלכות^[46], כתב רבינו בחיי בראשית פרק נ' פסוק י"ז ד"ה ויבך: ויבך יוסף בדברם אליו (בראשית נ' י"ז) תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו. והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חבירו, ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מ"מ לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עוונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוני מלכות^[47].
וכתב עוד שם פרק מ"ד פסוק י"ז: עשרה הרוגי מלכות. הם רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול (ע' ברכות נז: ע"ז יא:), רבי עקיבא בן יוסף (ע' ברכות סא:) רבי יהודה בן בבא (ע' ע"ז ח:), רבי חנינא בן תרדיון (ע' י"ז יח.), רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חצפית המתרגמן, רבי אליעזר בן שמוע. ולא היו בזמן אחד.
וכתב עוד שם בשם היכלות רבתי (פרק ח'): רבי חנינא בן תרדיון הוחלף בלופינוס קיסר ולופינוס קיסר הוא שנשרף, וכן כל השאר כו' וכמדה זאת לכל חכמי ישראל.
וכתב במדרש אליהו דרוש ב' דף ל"ז ד"ה ונראה, בשם עמק המלך: בשעה שהביאו לרבי עקיבא לפני הקיסר להורגו, אמר שם והניח לקיסר במקומו והוא ישב במקום הקיסר כדמותו. ע"כ. ובמדרש תלפיות ענף הרוגי מלכות דף תקנ"ז, כתב בשם ספר יוחסין, אמרו במדרש, כששרף לופינוס קיסר את רבי חנניא בן תרדיון, נדמה לופינוס קיסר כרבי נחוניא בן הקנה, וחתכו ראשו. ואחר זה החיו בית דין של מעלה ללופינוס קיסר, והיה בצורת רבי חנניא בן תרדיון, ושרפוהו כמו ששרף לרבי חנניא בן תרדיון. ונעשה נס ונדמה רבי נחוניא בן הקנה בלופינוס קיסר, ומלך על רומי ששה חדשים והרג ששת אלפים הממונים. ובכ"א לסיון רבי חנניא בן תרדיון נהרג, ואחריו הרגו לרבי ישבב הסופר. ובעון מכירת יוסף נגזרה גזרה יו"ד הרוגי מלכות בכל דור ודור עד ביאת גואל. כ"כ במדרש האתמרי דרוש א' ד"ה אמנם בהיתר כו'. ע"כ. וכ"כ בילקוט רמז תתקכ"ט: אמר רב יהודה לא נמסרו הרוגים למלכות אלא על מכירתו של יוסף, א"ר אבין הרי אומר עשרה עשרה מכל דור ודור ועדין אותו חטא תלוי. ע"כ. וכ"כ בצרור המור בקונטרוס תפארת בנים בפרשת ויצא דף ר"ט, בעון זה נהרגו י' הרוגי מלכות וי' בכל דור ודור, ועדיין החטא קיים^[48].
ובשפתי כהן פרשת אחרי מות דף ק"א ד"ה וכפר, כתב, וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם (ויקרא ט"ז ט"ז) "ומפשעיהם" לכפר על מכירת יוסף שפשעו בו, וכשחרב בית המקדש שלא היה כפרה על עוון זה, נהרגו עשרה הרוגי מלכות.
ונ"ל בס"ד איתא בש"ס (סוטה לו:) היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו שנאמר (בראשית ל"ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. ע"כ. ולא זכה אלא לשנים הנשארים, הלא המה אפרים ומנשה כראובן ושמעון (ע"פ שם מ"ח ה'), וזולת מכירתו למצרים היה זכה לעשר שבטים עוד (ע' אור החיים שמות א' ה' ד"ה ויהי כל נפש). ועל פי זה נ"ל בס"ד שעשרה הרוגי מלכות שהיה כנגד השבטים כמו שאמרו רז"ל על פסוק (שמות כ"א ט"ז) וגונב איש ומכרו וגו' מות יומת, יש לומר שהטביעה היתה על הני עשרה שבטים שראוי לצאת מיוסף ולא יצא בשבילם, לכן באו המקטרגים לגבות חובם בעשרה אבירי עולם^[49].
עוד כתב בעמודיה שבעה עמוד השלישי אות י"ח דף ל"ו ע"ב, בשם אר"י ז"ל: כשבא ראובן אל הבור וראה שיוסף איננו ראה בנבואה שעתיד בחטא זה שימסור הקב"ה עשרה הרוגי מלוכה ביד מלכות לכך אמר (בראשית ל"ז ל') הילד איננו ואנ"י אנ"ה אני בא, ראשי תיבות אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (תהלים צ"ד א') שבקש מהקב"ה שיעשה נקמה על עשרה הרוגים אלה. ע"כ. ונ"ל בס"ד מטעם זה אנו אומרים ביום רביעי אל נקמות ה' כו' (ר"ה לא.) כי יום רביעי כנגד שנים ג' אלף עד ד' אלף, ובתוך שנים זו היתה העשרה הרוגי מלכות.
וכתב בנחלת בנימין מצוה נ"ד דף ע"ה ע"א ד"ה הדרין: בימי קיסר בא עליהם בטרוניא לדונם לפי חומר עונם, ולא מצא על השבטים רק עון גניבה. ועיקר טענתו היה מהאי קרא (שמות כ"א ל"ז) כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור, דיוסף נקרא שור (דברים ל"ג י"ז), ולכך דין עשרה. כי שמעון ולוי הם היו עיקר במכירה כפירוש רש"י בפרשת ויחי (מ"ט ה' ד"ה שמעון ולוי אחים) דראובן ויהודה לא היו מסכימין, ובני השפחות לא היו שונאיו כו' רק שמעון ולוי היו עיקר ודן חמשה תחת השור והגיעו עשרה עבור שמעון ולוי. ע"כ.
♦
חלק ב' - מצרים

גלות מצרים בשביל שאדם נעבד היה

עוד טעמים לגלות מצרים, כתב בנחלת בנימין מצוה כ"א דף כ"ט ע"ב ד"ה והנה: כבר ידעינן דאדם קדמאה נעבד היה, ולעבודה זרה אין תיקון כי אם שריפה^[50], ועלינו בני אדם קדמאה לתקן המכשלה הזאת, דאדם לגבי צאצאיו יוצאי יריכו לגבי ישראל דינו כעבודה זרה של ישראל. ולגבי אומות העולם דינו כעבודה זרה של גוי דבביטול בעלמא סגי. אבל של ישראל צריך שריפה. ובזמן דליכא מיתת בית דין מי שנתחייב שריפה נחש מכישו (סוטה ח:) לכך ירדו ישראל לגלות מצרים כי מצרים כנחש ילך קולו (ע"פ ירמיה מ"ו כ"ב), ופרעה נחש בריח נחש עקלתון (ישעיה כ"ז א'). ובזה נטהרו מטומאת זוהמת ע"ז דנתקיים בהו פסילי אלהיהם תשרפון באש. אבל פרעה לבבו לא כן ידמה, רק ע"ז של ישראל מטיל לים המלח כמבואר בגמרא (ע"ז מג:), לכך גזור כל הבן הילוד היאורה תשליכהו (שמות א' כ"ב) כדין ע"ז. וכל הבת תחיון (שם) מטעם דאדם נעבד היה ולא חוה, וכשם דכל נשמות הזכרים היו תלויין באיפתו של אדם עד דמהאי טעמא עליהם לתקן את אשר העוה אדם, כמו כן כל נשמות הנקיבות היו באיפתה של חוה. ע"כ.
וכתב עוד שם (ד"ה טעם) טעם ב' לגלות מצרים כי אדם בא על חוה בנדתה כנודע, ואז הבנים מתייסרין בנגעים^[51], לכך הובאו לגלות מצרים. כי פרעה מלך מצרים נחש עקלתון, ונחש מצורע מוחלט הוא, וכל אשר תחת ממשלתו לוקה בנגעים. לכך הובאו למצרים להתייסר בנגעים עונם לסבול חטאת אביהם הקודם. ע"כ^[52].נג

הבל

וכתב עוד שם (דף ל' ע"ב ד"ה טעם) טעם ג' לגלות מצרים מטעם שנודע דעת כוונת האר"י, שהבל וכל זרעו נתחייבו מיתה בשביל מה שהביט בשכינה. וכיון שחזר הבל לעולם בגלגול שת אז גם הוא הוציא את זרעו לעולם, דהיינו הנשמות שהיו בכח הבל, והיו ראוי לצאת ממנו אילו לא נהרג על ידי קין, השתא דבא בגלגול שת הוציא גם הוא פירותיו תולדותיו אשר היו ראויין לצאת ממנו כבר. ואלו היו חייבין מיתה, לכך גלו מצרימה דשבי קשה יותר ממיתה. ומשום הכי דתן ואבירם, מעת אשר ראו את אשר עשה משה לעיניהם והרג את המצרי, ובודאי שאלו אותו על הדבר אם לא ידעו סוד הענין מאי טעמא הרג המצרי, ופירש להם על היותו קין ונקם נקמת דמו. מאז נתברר להם דמשה הוא שת הבל, לכך בקשו להרגו בסברם הואיל וגלות מצרים הוא בשביל הבל אשר הציץ בשכינה ונתחייב מיתה כמ"ש לעיל, אם יהא משה נידון בחרב קסטינר יצאו ישראל משיעבוד, לכך מסרו אותו בידי פרעה להרגו.^[53]
ובענין זה כתב בספר הנ"ל מצוה פ"ט דף קט"ו ע"ב: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' (שמות ל"ד כ"ג), ואע"ג דאיהו לא חזי כי לא יראני האדם וחי (שם ל"ג כ') מ"מ מזליהו ונשמתיה קחזי (ע"פ מגילה ג.), ועל ידי הראייה נתקשר ונתדבק במחשבתו ובלבו אהבת ה'. כי זה סגולת הראיה אשר על ידו נתדבק הנראה ברואה, וזה (שמות י"ד ל"א) ויראו העם את ה' ויאמינו בה'. ומהאי טעמא נמי אסור להסתכל בע"ז שלא יתדבק הנראה ברואה^[54] וזהו הטעם שהעמיד ירבעם שומרים לבטל ישראל מעלות לרגל (מלכים א' י"ב כ"ח, סנהדרין קא:) למען ישכחו אל מחולליהם ולא יתדבק אהבת ה' להיות חרות על לבם^[55].
וכתב שם דף קט"ז ע"ב: טעם למצות ראייה, כי כשהם נראים את פני ה', מקבלת נשמתן של ישראל שפע רב בלימוד התורה ונעשית נשמתן מעיין המתגבר בסוד (ישעיה ל' כ') והיו עיניך רואות את מוריך. כי כשאדם רואה בפני רבו, שכלו ותבונתו מתגברת, ולכך משה, אף שהיה שכלו רק שכל אנושי אפ"ה הואיל ופנים בפנים דבר ה' עמו (ע"פ דברים ה' ד') הבין תיכף רזין דרזין עד נ' שערי בינה כי ראיית פני רבו גרמו לו זאת. ולכך שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' לקבל נשמתך תוספת חידוד להבין רזין דאורייתא, דאם האי תלמיד אמר אלמלא ראיתיו מלפניו הוי מחדידנא טפי (ערובין יג: רבי ור"מ), ואם באדם ק"ו בן בנו של ק"ו לגביה הקב"ה.
♦

מצות ראייה

ולפי טעם זה מצינו ללמד זכות על הבל שהציץ בשכינה דכונתו היה לקיים מצוה זו לקיים מצות ראיה לראות פני אדון ה' דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וקרינן יִרְאֶה יֵרָאֶה (חגיגה ב.), הרי דמפורש בתורה דמצוה לראות את פני ה' מי שהוא מזכי הראות. וזה לך האות שהיו גוללין הפרוכת מבית קדשי קדשים והראו לעולי הרגלים את הכרובים עומדים כמער איש ולויות (מלכים א' ז' ל"ו) ואמרו ראו חיבתכם לפני המקום כו' (יומא נד.) דהאיך גללו הפרוכת מבית קדשי הקדשים וכל העם רואין לקודש הקדשים אשר שם האלהים פן יזונו עיניהם מזיו השכינה. ודוחק לפרש דנסתלקה אז השכינה, חלילה לומר כן על ישראל עם קדוש לגרום סילוק שכינה, ועוד דתמן תנינן (מדות ד' ה') משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מזיו מראית יפיו של היכל, וכאן הותרה להם להשביע עיניהם, אלא ש"מ דברגלים הותרה הראייה ומותר לראות פני ה' מי שזוכה לכך. והכא איתא בהדיא במדרש (הובא בכלי פז סוף ישעיה, וע' פסיקתא רבתי א' א'), מתי אבא ואראה פני אלהים, אמרו ישראל, רבש"ע אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד, שהיינו עולים בשלש פעמי רגלינו ורואים את השכינה כו', הרי לפניך מפורש דבשלש רגלים היו רואים את השכינה ממש והיינו מטעם הנזכר. אמור מעתה, אף הבל כונת ראייתו בשכינה היתה לשם מצוה זו דחג הפסח היה, דהיינו בערב פסח בין הערבים בשעת גמר הקרבתו בשעה שמוסיפין מחול על קודש ונידון כרגל, דאפילו מחצות היום ואילך נתקדש היום למעלה וראוי לנהוג בו קודש ולקיים מצוה דיראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהיך, גם הוא הציץ בו למצוה. ולמאי דכתיבנא, יתפרש לך קין שפקח היה מה ראה שהרג את הבל בשביל שהציץ בשכינה כדעת כמה מפרשי התורה עתה בהיותם בשדה ולא קודם לכן. אבל תדע דרש רז"ל (תנחומא פ' משפטים) בהיותם בשדה על עסקי שדה, שרצו לחלק העולם, ונטל קין קרקעות והבל נטל מטלטלין. ותמן תנינן (ירושלמי פאה ג' ז') מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה, משום הכי השתא אחר שנטל הבל מטלטלין נתבאר לקין דעת הבל דמעולם לא חפץ בקרקע, דסופו הוכיח על תחילתו שבירר לעצמו מטלטלין ומאס בקרקעות, ותמן תנינן (חגיגה ב.) הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן כו' ובגמרא (פסחים ח:), אף מי שאין לו קרקע, אמור מעתה הבל שלא היה לו קרקע כנזכר לאו בר ראייה היה וחייב על ראיית פני ה', דמסתמא לא ניחא ליה יתברך בראייתו של זה, דאילו היה ניחא לא היה מרחיק את מי שאין לו קרקע מראייה. משום הכי השתא בהיותם בשדה וחלקו העולם ונפל הבל מטלטלין ומאס בקרקעות אז (בראשית ד' ח') ויקם קין על הבל ויהרגהו, מצד מה שהציץ בשכינה. וגם משה אשר היה נשמתו של הבל אשר מאס בקרקעות, לשוא נשא נפשו בתפלה אשר התפלל לפניו יתברך לכנוס לארץ ולעלות רגלים, דמי שאין לו קרקע לאו בר ראייה הוא ואינה עולה. ומכל שכן לדעת המאמרות שכתב דמשה היה מן העליונים ולא היה לו שייכות בתחתונים, לכך לא ידע איש את קבורתו (דברים ל"ד ו') כי מקומו אינה מן המידה דאין לו חלק בארץ, א"כ ודאי שלא היה למשה קרקע, לכך לא הואיל תפילתו לבא לארץ. וכן באברהם תמצא תחילה ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' (בראשית י"ב א') ובאמירה שנייה בבשורת הארץ נאמר (שם ז') וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, אבל תחילה לא נאמר וירא כל עוד דלא נתבשר בבשורת הארץ, דהואיל ולא היה לו קרקע עדיין לאו בר ראייה היה. (שם)^[56],^[57]
עוד טעם לשבח לגלות מצרים כתב בנחלת בנימין מצוה ל"ה דף נ"א ע"א ד"ה אכתי, בשם הדרשן הגדול המופלא מוהר"ר יוסף דק"ק פוזנא: נמכרו ישראל לעבדות למצרים משום תקנתא דרבי טרפון^[58] מטעם דהיה על האומה ישראלי חשש ממזרות מצד שהמה מאיסור שתי אחיות, ולכך כדי לטהרם נמכרו לעבדים למצרים, ובניהם כולן עבדים היו, ושוב שלחו פרעה ונשתחררו הרי הבנים בני חורין.
♦

מלאכים במצרים

ודע שבגלות מצרים באו המלאכים להיות שם עם ישראל וכדאיתא במכילתא דרשב"י פרק י"ב: ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות י"ב מ"א) מלמד שאף צבאות מקום היו עם ישראל בצער שנאמר (ישעיה ס"ג ט') בכל צרתם לא צר, ואומר (תהלים צ"א ט"ו) עמו אנכי בצרה, ואומר (שמואל ב' ז' כ"ג) מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גויים ואלהיו. ע"כ. וכן במכילתא דרבי ישמעאל פרק י"ד איתא,=: ויהי בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה', אלו מלאכי השרת. ע"כ. וכ"כ בספר ציוני פרשת בא (דף ל"ה), מעת ברית בין הבתרים ירד מלאכו של ישראל ממעלתו ונעשה כפוף תחת מלאכו של מצרים והוא התחלת השיעבוד. ע"כ^[59].
ויש לתת טעם לזה, והוא כי ידעו המלאכים שהתורה לא נקנה אלא ביסורין כדאיתא בברכות ה. שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה כו'. וזהו הטעם לגלות מצרים לסבול יסורים קשים כדי לקבל התורה (ע' יד יוסף לרבי יוסף מפוזנא פרשת וארא דף קס"ה) והמלאכים לא רוצים שהקב"ה יתן התורה לישראל, לכן גם הם באים להיות משועבד תחת ממשלת מצרים כדי לסבול גלות כדי לקבל התורה.
ואע"ג דאיתא בשבת פח: ואמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו. אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך כו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם כו'. אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה כו'. אמר לפניו, רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להן, למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם ע"כ ע"ש. וא"כ משמע שלא ירדו למצרים. שתי תשובות בדבר, חדא דכבר יש לנו רבי ישמעאל ורשב"י^[60], ועוד י"ל שמפני שבאמת ירדו כדאמרינן צריך משה לדבר עוד בדבר, שאמר משה שם, שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין הגוים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה כו'. כי התאנה הראשונה של משה לא מספיק מטעם הנ"ל. וע' בספר עמודיה שבעה עמוד הראשון אות ח', ותמצא שם דברים נפלאים.
♦

כישוף מצרים

קודם שהתחיל השיעבוד היתה מצרים פתוחה ולכך מצרימה מ' פתוחה בסוף ומ' פתוחה בראש. אחר שהתחיל השיעבוד מ' פתוחה בראש ומ' סתומה בסוף, בהכנסה נכנסים ונסגרים שם, אין עבד יוצא ממצרים שסתומה בכל מיני כישופים כדי שלא יצא שום אחד מהם. ומה עשו מצרים, היה לה עשרה פתחים, ועשו בכישוף על כל פתח צורה כמו שתאמר, בפתח אחד עשו צורת סוס ובפתח אחד עשו צורת חמור ובפתח אחד עשו צורת כלב וכן בכל פתח עשו צורה מהצורות הנמצאות במדינה, כמו צורת אריה צורת טלה צורת שור פרד גמל וצורת אדם על הכל, כדי שאם יברח אחד ידעו מאיזה פתח ברח. כי בכישוף עשו שאם יצא מאיזה פתח שאותה צורה צועקת מיד, וכן אותן הבהמות שהם מאותו המין כולם צועקים, ובזה ידעו מאיזה פתח ברח וירדפו אחריהם. ועל פי הדיבור יצאו מהפתח של צורת הכלב לפי שהם יותר מצוים אצל הכל והם עזי נפש (ישעיה נ"ו י"א), ולפרסם נסיו ולהודיע נפלאותיו ולהודיעם שהוא ברוך הוא שולט על כל הכוחות כולם, ואין מי יאמר לו מה תעשה והכל הם ברשותו ותחת ידו וברשותו עשו כל מה שעשו, וכל מה שעשו לא הועיל לבטל רצונו יתברך, יצאו מפתח של צורת הכלב ונאלם פיהם, שנאמר (שמות י"א, ז') ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש, שהיא צורת אדם, ועד בהמה, שהם שאר צורות, ועל זה נקראת מצרים מלשון מצור ומצוק. (שפתי כהן פרשת שמות דף ב' ד"ה הבאים).
♦

קליפת כלב

וכתב בנחלת בנימין מצוה ט"ז דף כ"ה ע"א ד"ה ואמינא: ועצם לא תשברו בו (שמות י"ב מ"ו) כי אם להניחם שלימות ולא להוציא המוח שבהם רק ככה כמות שהן ישליכו אותן לכלבים, למען לא יחרץ כלב לשונו (שם י"א ז'). דאותו משמר היה עת תגבורת קליפת כלב (ברכות ג.). וקליפת כלב רודפת תמיד אחר הקדושה לינק מהקדושה. וקליפה זו היתה קשה במצרים כי שם ערות הארץ (בראשית מ"ב ט'), והכלבים המה שטופי זימה (סנהדרין קח:). ואף חטא השבטים היתה בזה כי הכניסו את יוסף תחת קליפת כלב, והוא סוד שיסו בו כלבים (לקח טוב בראשית ל"ז י"ח). ובזמן המקדש לא היתה קליפה זו קשה כל כך כי המשיכוהו קצת לקדושה בסוד שם ב"ן גימטריה כלב, אשר היה בכל זוויות המזבח. אבל בחורבן הבית גבר הכלב מעת היתה יהודה כאלמנה (איכה א' א'). והיינו דברי חכמים וחידותם, לא תרבי ארמלתא כלבא בביתה (ע"ז כב:) מבלי תת להם תוספת כח ותגבורת להיות משסה הכלב בעצמו, כי אם אומצא, אחיזה בדבר מועט כסוד שער של תפילין ודומיהם וחוטרא אבתרא (שבת קנה:). ומשום הכי, אף במצרים אשר היתה תגבורת קליפת כלב עד מאד ולא היו יכולין לצאת משם, ומה יעשה הוא יתברך. אם לבטל הקליפה ההיא, אסור לסרסורי כלבא (חגיגה יד:) משום ישוב עולם להיות רצועה מרדות לרשעים להיותם נשוכי כלב שוטה. לכך גזרה חכמתו יתברך למשדי זממא בפומיה באכילת עצמות קדשים שיש בהם מוח להמשיכן בזה לקדושה במקצת עד דלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, דמוכרין אפילו חמור שבקדושה כדי לפדות השבויין. לכך לא חיישינן אף אם יש עדיין בעצמות קצת קדושת קדשים מצד מוח ודלדולי בשר שבו. לכך ועצם לא תשברו להוציא המוח שבו משום זלזול קדשים טרם השלכתם, אך אדרבה הם יניחו בו דלדולי בשר קודש כדי להמשיכן לקדושה להפר מחשבות ערומים. המה המצריים אשר עשו שני כלבים בארונו של יוסף כי יוסף נגד שם הרביעי מארבע שמות הקדושים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ושם ב"ן בגמטריה כלב. ושם זה היה מאיר בכל זויות המזבח כדי להמשיך כלב שבטומאה לקדושה כנודע. ורצו המצריים עתה להפך שימשיכו הכלבים עזי הנפש (ישעיה נ"ו י"א) את שם ב"ן אשר גימטריה כלב לטומאה חס ושלום לינק מהקדושה, ולכך עשו שני כלבים בארונו של יוסף להוציאו לטומאה. אבל שוא עמלו בו, דאין שום כישוף מצליח בזרעה של רחל, דדבר שנתעסקה בה אותה הצדקת ותגנוב את התרפים (בראשית ל"ט י"ט) אשר בהם נחש ינחש לבן ומסרה עצמה לאפרושי אביה מכישוף יכשל בה זרעה להתנזק על ידי כישוף. וגדולים צדיקים במיתתן מבחייהון (חולין ז:) ואם בחייו של יוסף לא שלטה בו כישוף ק"ו במיתתו. ע"כ.
♦

יציאת מצרים - חידוש העולם

ודע, שיציאת מצרים היה מורה על חידוש העולם שהקב"ה ברא את העולם וחידשו. וכתב בעל עבודת הקודש, כמו שהבריאה היה על ידי מאמרות כן היו עשרה מאמרות מהקב"ה לפרעה על ידי משה להוציא את ישראל, וכנגדן באו עליו עשרה מכות. וכמו שבבריאה היה מעורב חושך ואור זה בזה ועשה הקב"ה להבדיל האור מן החושך כן ישראל שהם באים מצד האור היו מעורבין בין המצריים אשר במחשך מעשיהם והוציאן הקב"ה משם להבדיל האור הטוב מן החושך. (עמודיה שבעה עמוד הרביעי אות י"ט דף מ"א ע"ב).
♦

מכות

ובנחלת בנימין מצוה י"ט דף כ"ח ע"א ד"ה נשובה, כתב: ישראל יצאו לרד"ו שנים וגזירה היתה ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו י"ג). א"כ כשיצאו ישראל יבואו שאר אומות לאמר, הלא סתם נאמר לאברהם בארץ לא להם (שם), וכל האומות בכלל, א"כ כל הקודם זכה. ועתה פן ישלח איזה אומת את ידה לשעבד את ישראל עוד שנים הנשארים. לכך שלח בפרעה מכות גדולות ועצומות למען ישמעו כל האומות את אשר עשה אלהים לפרעה, ויתייאשו מישראל לאמר לא הן ולא שכרן, והמתייאש מעבדו יצא לחירות. ע"כ.
ובענין המכות מצינו כתב שפתי כהן פרשת וארא (דף ס"ד ד"ה ובזוהר, וד"ה והערוב. וע"ש דף ס"ה ד"ה ואף): מכת דם היה על ידי אהרן שהוא "איש חסד" (דברים ל"ג ח'), שהם המים, למנוע מהם החסד, ולזה אמר (שמות ז' י"ט) אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך, נטה אותה לסיטרא דשמאלא. וכן במכת הצפרדעים שהיא גם כן על הנהרות ועל האגמים שהם מים אמר גם כן נטה ידך (שם ח' א'), נטה אותה לסיטרא אחרא. ומכת הכינים היה על ידי אהרן, לפי שאהרן הוא יסוד המים, שהוא איש חסד, ויסוד המים גובר על יסוד העפר. ולזה לא היה על ידי משה, כי משה הוא מיסוד האש, אף על פי שהוא מן המים שנאמר (שם ב' י') כי מן המים משיתיהו, הוא כמו שכתב בספר יצירה, הרו מים וילדו אש^[61], ולזה נגלה אליו בסנה באש כפי יסודו, ולזה עלה להר אף על פי שהיה בוער באש שנאמר (שם י"ט י"ח) אשר ירד עליו ה' באש, ואמר (שם כ') ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, לקבל התורה שהיא אש שנאמר (דברים ל"ג ב') אש דת למו. אם כן יסוד האש הוא למעלה מיסוד המים, לזה לא היתה מכת הכינים על ידי משה אלא על ידי אהרן שהוא יסוד המים שהוא גובר על יסוד העפר שהוא פרעה. והערוב והדבר היו על ידי הקב"ה שהוא מחמת האויר, שעל ידי שינוי האויר שנהפך נשתלחו החיות ובאו. וכן מכת הדבר היא גם כן מחמת האויר שלקה. אבל מכת השחין היתה על ידי משה ואהרן, שבאה מאש ומים, ולזה הלקה יסוד האש ויסוד המים והביא עליהם השחין. והשלוש מכות, שהם ברד ארבה חושך, היה על ידי משה שהוא מיסוד האש אף על פי שהוא מן המים, שנאמר כי מן המים משיתיהו, ופירוש משתי ממנו יסוד המים ונשאר בו יסוד האש כדי לעלות ולקבל התורה שהיא אש, ולזה אמר בספר יצירה הרו מים וילדו אש, אם כן לזה היו אלו השלוש מכות על ידי משה. במכת הברד נאמר בה (שם ט' כ"ד) ואש מתלקחת בתוך הברד. ובארבה נאמר (יואל ב' ג') לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה, שהוא הזבל שאוכל, ומרוב החמימות שבטבעו מיד מתעכל ומוציא הרעי, ושורף הזרעים, וזהו ואחריו תלהט להבה, ולזה אוכל ואינו שבע, כי מרוב החמימות מתעכל המאכל מיד, וזה מפני שיסוד הסכר נבר עליו. והחושך גם כן מיסוד האש, שכן אמר במדרש (ילקוט רמז קפ"ו) מהיכן היה אותו חושך, רבי יהודה אומר מחושך של מעלה, ורבי נחמיה אומר מחושך של גיהנום היה. אם כן לזה היה ברד ארבה חושך על ידי משה שהוא מיסוד האש ללקות יסוד האש. ומכת בכורות היתה על ידי הקב"ה ששם לקו הארבעה יסודות, וזה אי אפשר אלא על ידי הקב"ה, ולזה היתה באחרונה שהיא כנגד כולם.
♦

מכת כנים

ובציוני פרשת וארא (דף פ"ט ד"ה שוב) כתב שהחרטומים לא יכלו לעשות הכנים בלטיהם (שמות ח' י"ד), לפי שהיו עומדים על הכינים שהיו גבוהים ה' אמות, וכל זמן שאין רגלי המכשף נוגעים בארץ לא יפעלו פעולה כעובדא דשמעון בן שטח (ע' סנהדרין מה:).
♦

בני אפרים

והנה בענין בני אפרים^[62] שמנו לקץ גלות מצרים וטעו, ויצאו שלושים שנה קודם הקץסג והרגום פלשתים (סנהדרין צב:, שמות י"ג י"ז תרגום יונתן). כתב בנחלת בנימין מצוה ה' דף י"ד ע"ב: מספר השנים שני גלות מצרים קחשיב בפרקי דר"א פרק מ"ח, דהמה רט"ו, ובשנת רט"ז יצאו. ונראה משום דבמשך השנים האלה אכתי לא יבוא מכלל עובד שש (ע' שמות כ"א ב'), דבסך רט"ו שנים הוא ל"ו פעמים ששה, ומגיע לכלל שבטי יעקב לכל שבט שלשה פעמים ששה שנים. כי נמכרו בגניבתם שגנבו אחיהם והכניסו אותו למקום זימה ערות הארץ. ואף דמכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש, היינו בשביל אדם אחד, אבל בשביל שנים נמכר ונשנה. וגניבת השבטים את יוסף לא היה נוגע ליעקב לחוד כי אם גם לאברהם ויצחק. דאבות, אברהם יצחק ויעקב המה כלל הקומה למעלה, ויוסף היה סיומא דגופא ברית קדישא, דמעתה גניבה זו נגע לכלל הגוף שלשה אבות העולם. ולכך עבד כל שבט ג' פעמים ששה שנים דעולה סכום כל השבטים רט"ז. ע"כ דבריו השייכים לעניננו.^[63]
ואי קשה, והלא גונב איש ומכרו מות יומת. ועוד למה לא חייב רביעי גם לגניבת יוסף. נ"ל בס"ד, אמת נכון הדבר, כי למכירת יוסף היו חייבים מיתה וזהו העשרה הרוגי מלכות כדברי רז"ל. ולגבי האבות אין החיוב מיתה, אלא רק גניבה בעלמא כי הוא סיומא דגופה כנ"ל, ולית דין מיתה כאן אלא שש שנים.
וע"פ זה יש לומר, שמהאי טעמא טעו בני אפרים. שהם סברו שכל שבט ושבט חייב י"ח שנים כנ"ל, אבל לפי דעתם, יוסף ובנימין לא חטאו ואינם מן החשבון, וא"כ הסר מכאן ל"ו שנים כנגד ב' שבטים. וגם סברו שהמנין לא מתחיל אלא משיעקב ירד למצרים והיינו רד"ו שנים. וא"כ החשבון של עשרה שבטים י"ח שנים עולה ק"פ שנים שהוא ל' שנים קודם יציאת מצרים, ולכן יצאו ל' שנים קודם הקץ.
ובאמת טעו, שיוסף חייב על שמוציא דיבה. ולענין בנימין כתב הרב שפתי כהן פרשת מקץ (דף קצ"ד ד"ה ואת גביעי), חטא בנימין היה שהוא היה יודע במכירתו, ולא אמר לאביו קודם שידע ששיתפו שכינה עמהם, אם כן ידע ושתק וציער לאביו עשרים ושתים שנים, ולזה אבנו ישפה (שמות כ"ח כ') יש פה^[64]. ע"כ דבריו ז"ל.
ואי קשה, הלא ראובן לא חטא דהיה עוסק בשקו, וא"כ למה טעו רק בל"ו שנים, היה לו להיות נ"ד שנים, יש לומר דסברו שלא היה לראובן לילך משם כמו שכתב בצרור המור בראשית פרק ל"ז פסוק כ"ט, וז"ל, וישב ראובן אל הבור. ובמכירתו לא היה שם, וא"כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו, איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו, או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה, עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו, כמו שקורע על מתו. עכ"ל.
ואע"ג דזו רק היה שאלתו וההו"א של בעל צרור המור, מ"מ יש לומר שכך סברו בני אפרים לחייב את ראובן.
וכתב עוד שם פסוק ל': ורז"ל (בר"ר פ"ג י"ח) תירצו על זה, ואמרו להציל ראובן מעון, שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו, ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו, ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק, כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה, וא"כ למה הלך. ע"כ ע"ש. א"כ מצינו סברא לחייב ראובן במכירתו וזהו מה שסבר בני אפרים. גם י"ל סברו כדאמרינן לעיל בענין עגלי ירבעם שחייב ראובן על מכירת יוסף כיון שסיבב שירעבם בא מאפרים בן יוסף ולא אפרים בן יעקב. ע"ש.
עוד יש לומר שהם ראו וסברו וטעו, דכיון שראובן היה מעשרה הרוגי מלכות מוכח שחטא, וגם כתב הרמב"ן דברים ל"ג ו' יחי ראובן ואל ימות, וז"ל: הועילה ברכת משה לכפר לו על מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף, כפי הבא בפרקי היכלות. ע"כ^[65].
וגם הם ידעו דיוסף ובנימין לא היה מעשרה הרוגי מלכות, כדאיתא בשל"ה הקדוש פרשת וישב-ויגש תורה אור אות ו' (ח"ג דף רכ"ט) וז"ל: ראובן הוא גם כן בעשרה הרוגי מלוכה, אף שלא חטא עם מכירת יוסף, גרמה לו חטא בלבול יצועי אביו כו' ויוסף עצמו ובנימין לא היו בהרוגי מלוכה. ע"כ.
ועם כל זה אינו יכול להשיג למה הגלות היה כנגד כל השבטים, והנסתרות לה'^[66].
♦

ל"ח שנים במדבר לכפר על אברהם אבינו שהרג בשוגג

והנה כתב בשפתי כהן פרשת חיי שרה (דף פ"ו) בשם זוהר שאברהם שחט רוב שני סימנים של יצחק, והוליכוהו המלאכים תיכף לגן עדן לרפאותו, ונשתהה שם שלוש שנים, ובירך עליו ברוך אתה ה' מחיה המתים.
וע"פ זה כתב בנחלת בנימין מצוה ק"ו (דף קמ"א ע"א) אברהם דין הורג בשוגג היה לו לדעת הש"ך דנשחט יצחק רוב שנים אחר אמירת המלאך אל תשלח ידך אל הנער, ופרחה נשמתו ונותן לו אחרת מעלמא דדוכרא. ורפאל הוליכו לג"ע לרפאות מקום החתך. ואברהם שוגג היה דהיינו אומר מותר^[67], ועל דבר זה נתחייב גלות ונגזר כי גר יהיה זרעיך. ע"כ לענינו. וע"ש מה שכתב, איהו בדידיה ואנן בדידן.
וא"כ נמצא שאברהם חייב גלות על זה, ובאמת הוא כהן גדול וכה"ג שהרג את הנפש אינו יוצא מגלות לעולם. והנה אברהם בשעת העקידה היה קל"ז, כי היה י' שנים יותר משרה, והיא מתה מיד אחר העקידה בת קכ"ז שנה. ואברהם חי עד קע"ה, נמצא ל"ח שנים שחייב גלות ולא מצינו שגלה. ועל זה נגזר על בניו ל"ח שנים במדבר, כי בשנת ב' שלח המרגלים מקדש ברנע (ע' דברים ט' כ"ג), והיה שם במדבר ל"ח שנים כדכתיב (דברים ב' י"ד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה (כל זה מבואר בסדר עולם פרק ח').
ובאותו פרק מת אהרן הכהן הגדול ואז יצא כלל ישראל חפשי מגלות, והיה ראוי שמיד נכנס לארץ כי כבר כלה הגלות, אבל כיון שוישמע הכנעני מלך ערד (במדבר כ"א א') וחזרו העם ז' מסעות (סדר עולם פרק ט') כנגד זה איחרו ז' חדשים, כי מיתת אהרן היה ראש חודש אב, ושלשים יום לבכיה ואז בא להם הכנעני מלך ערד, צא וחשוב ז' חדשים מאחר השלשים יום ונמצא שעבר הירדן אחר ז' חדשים.
ועדיין קשה, כי איך יצא מגלות במיתת אהרן, הלא הם מחוייבים גלות מכח אברהם שהוא כה"ג, וכה"ג אינו יוצא מגלות במיתת כה"ג אחר. אלא יש לומר כדעת המפרשים (ע' נחלת בנימין מצוה ק"ב) שכתבו שאחר עקידת יצחק נאבדה הכהונה מאברהם ומזרעו ולא חזרה עד קבלת התורה, דאז נאמר (שמות י"ט ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. וא"כ אברהם לא היה עוד כה"ג, ובניו חייבים גלות לאו מדין כה"ג אלא כרוצח בשוגג בעלמא שיצא במיתת כה"ג, ומהאי טעמא כשמת אהרן ל"ח שנים אחר תחילת גלות מדבר, יצא ישראל חפשי מגלות כי כיפר על אברהם שלא גלה אותן ל"ח שנים.
♦

טעם שיצא הרוצח מגלות במיתת כהן גדול

וכיון שבא לידנו נדבר בו קצת, והוא שהרוצח בשוגג גלה לעיר מקלט, ושם ישב עד מות הכהן הגדול (ע"פ במדבר ל"ה כ"ה), ויש לתת טעם לשבח לזה כאשר בתחילה הוא נראה להיפך הדעת ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, טוביה חטא וזיגוד מינגד, כי הרוצח בשוגג חטא בודאי כי מגלגלים חוב על ידי חייב, והכהן גדול נענש על כי כל הרוצחים מתפללים שימות, ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך (מגילה טו.) וזה אינה קללת חנם (משלי כ"ו ב').
ונ"ל בס"ד בהקדים גמרא זבחים (פח: וערכין טז.) למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת על שפיחת דמים כו'. וכתב המהר"ל, פירוש דבר זה, כי בגדי כהונה ראוי שיהיו מכפרין, וזה מפני כי החטאים דביקים באדם והם נחשבים לו מלבוש. וכאשר מתלבש האדם בבגדי קודש כמו שהם מלבושי כהן, דבר זה מסלק החטא, שהם נחשבים מלבושים צואים. ויש לדעת כי כל ישראל כאיש אחד, וכאשר מתלבש כהן גדול בבגדי כהונה דבר זה כפרה לכל ישראל, כי הכהן הוא כהן לכל ישראל, ובמלבושי כהן גדול מסלק החטאים מן ישראל, כאשר מלבושים אלו לכבוד ולתפארת. עכ"ל.
וא"כ מבואר דהכפרה לרוצח חל על כה"ג דוקא. ואיתא במכות י: כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע וגו' (שמואל א' כ"ד י"ד) במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם, ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה. ע"כ. ואם הכהן גדול עשה כראוי ומתקן הרוצח אז אינו צריך הקב"ה להזמינם לפונדק כו' כי כבר כיפר, כי בידי שמים מתכפרין ופטורין כדאיתא בכתובות לז: ע"ש, נמצא שבשבילו, שלא מכוון ומתקן כראוי, שהרוצח בשוגג רצח לרוצח במזיד, וא"כ במדה הוא שבמיתתו יצא לחפשי, כי בשבילו הוא שָׁמָּה.
♦
חלק ג' - סוד כתונת פסים

לשון הרע - מוציא זרע לבטלה

כתב בתורת חיים סנהדרין קג. (ד"ה כת מספרי לשון הרע): המספר לשון הרע כמוציא זרע לבטלה, דלגבי מוציא ז"ל כתב (בראשית ל"ח ז') ויהי ער בכור יהודה רע, וכתיב גבי לשון הרע (תהלים ה' ה') לא יגורך רע. ושניהם ברית הם. ע"כ^[68].
וזהו, בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא (ע"ז כב:), זאת הביאה, היא הדיבור שדיבר עמה, כביאה יחשב. כי יש שכן ברית הלשון והברית המעור, זהו שאמר (ר"ה כה.) למחר כריסה בין שניה לרמוז שגם כן הביאה תלויה בין השנים בברית הלשון^[69].
♦

פריה ורביה בתורה

ושניהם פה מיקרי כדאיתא בגמרא (סנהדרין ק.) פה של מעלה, פה של מטה. ובשניהם יקיים מצות פריה ורביה, דכשם שבפה התחתון נעשה פריה ורביה באשה הגשמית, כך בדבור שהוא בפה העליון נעשה פריה ורביה בתורה שהיא אשה הרוחנית דעסק התורה וחדושיה הם בפה (ע' בן יהוידע סנהדרין ק. ד"ה להתיר פה כו').
♦

פה כנגד מילה

והיינו דכתיב (קהלת ה' ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. כי אם חטא בלשון מוכרח לחטוא במעור. (וע' מה שכתב הדרשן הגדול כמה"ר יוסף מפוזנא בספרו הקדוש יסוד יוסף). ופה בגמטריא מילה. וכ"כ בשפתי כהן סוף פרשת בלק (דף רי"ד) גבי בלעם, הפה אינה לך, והיא של יעקב, שנאמר (בראשית כ"ז כ"ב) הקול קול יעקב, שהם נימולים, שכן פה גימטריא מילה. ע"כ^[70].
♦

כתונת פסים

ובספר זך ונקי (פרק ב' דף י' ד"ה ובעניי) כתב רמז בזה במה שכתוב ועשה לו כתונת פסי"ם (בראשית ל"ז ג') ראשי תיבות, "פיו סתום יסוד משומר". ע"כ.
ונ"ל בס"ד דמהאי טעמא ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם (שם ל"א) דכיון שהוציא יוסף דבה על אחיו (שם ב') לדעת האחים אינו ראוי לכתונת פסים, כי פסים "פיו סתום יסוד משומר" ולדעתם הוא אינו פיו סתום כי מוציא דבה רעה. וטעם ל"וישחטו שעיר עזים", כי הוא שעיר הוא עשו, כדכתיב (בראשית כ"ז כ"א) הן עשו אחי איש שער, הוא סמא"ל הוא נחש הקדמוני בעל לשון הרע. ומהאי טעמא "סמא"ל נחש הקדמוני" בגמטריא "לישנא בישא"^[71].
וגם יובן מה שאמרו האחים (שם ל"ז כ') ואמרנו חיה רעה אכלתהו, דאיתא בזוהר (ח"ג קיד.) "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (ויקרא כ"ו ו') דא אגרת בת מחלת, שאגרת בת מחלת בא בחלומות ומכשיל בני אדם בשכבת זרע לבטלה, וזהו "ונראה מה יהיו חלומותיו".
ונראה דהאחים טענו כל הפוסל במומו פוסל (קדושין ע:) ויוסף אמר עליהם שחשודים על עריות, ממילא יוסף נחשד. והאמת שהם לא חשודים, כי איתא בעמודיה שבעה עמוד הראשון אות ו' (דף ו' ע"א) בשם השל"ה, שאברהם אבינו עשה ספר יצירה ומסרו ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו כו' ובראו השבטים בצירוף אותיות דספר יצירה נקיבה והיו מטיילין עמה. ע"ש.
ובזה יובן כשיוסף אמר לאחיו אני יוסף (בראשית מ"ה ד') הראה להם שהוא מהול (ע' רש"י שם), כוונתו בזה לומר כשם שאני בערות הארץ (שם מ"ב ט') ואעפ"כ לא חטא בברית המעור, זו היא ראיה שגם לא חטאתי בברית הלשון, וכוונתי לטובה כשמוציא דבה ליעקב. וזהו שאמר יוסף (שם נ' כ') ואתם חשבתם עלי רעה, כי רעה הוא חטא מז"ל (ע' יסוד יוסף תיקוני החטא אות ל"א). ויפה מה שמצאתי כתוב (יסוד יוסף לר"י מפוזנא בסוף הספר) השבטים שמכרו את יוסף דוגמת הוצאת זרע לבטלה.
ובזה נבא לפרש גמרא מנחות נג: אמר רבי יצחק בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית המקדש אמר לו מה לידידי בביתי אמר לו על עיסקי בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו. אמר לו כו' היה לך לזכור ברית מילה. אמר לו ובשר קדש יעברו מעליך כו'. ע"כ. ויש לפרש, כי ישראל בזמן החורבן עבר על חטא לשון הרע כדכתיב (ירמיה ט' ב') וידרכו את לשונם קשתם שקר (ע' חומת אנך שם, וע' יסוד יוסף תיקוני החטא אות ל"א) ומטעם זה נענש מדה כנגד מדה כמו שאמר הכתוב (שם ח' י"ז) כי הנני משלח בכם נחשים צפענים אשר אין להם לחש ונשכו אתכם, ומטעם זה נזכר אברהם אבינו ברית מילה, ר"ל והא מקיימין המילה וזהו מוכח שלא חטא בפה, והשיב הקב"ה ובשר קדש יעברו מעליך כו'. וזהו וידרכו את לשונם קשתם, כי קשתם זו הברית כדכתיב (בראשית מ"ט כ"ד) ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו. וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב.) קשתו ננערת. כי אם חטא בלשון חטא בברית. ומטעם זה הקב"ה דן אותם שנשבעים לשקר עם המנאפים (תנחומא הישן פ' ויקרא אות ט"ז) כדכתיב (מלאכי ג' ה') וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר^[72].
ואדוני אבי מורי שליט"א אמר פסי"ם ראשי תיבות "פה סוד יציאת מצרים". ודברי פי חכם חן.
ונ"ל לפרש בס"ד כי כיון שסוד כתונת פסים הוא פה סתום, וטעם גלות היה בשביל חטא לשון הרע של יוסף כדכתיב (שם ל"ז ב') ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, ואף דכונתו ודאי לא היה לרעה, מ"מ כחטא נחשב לו. מהאי טעמא איתא ברז"ל^[73] על שלא היו בהם בעלי לשון הרע נגאלו. וגם ידוע שלא חטא בעריות כשהיותם במצרים, כמו שאמרו רז"ל על פסוק (במדבר כ"ו ה') משפחת החנכי. וזה לשונם (רש"י שם) לפי שהיו האמות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפרש על ידי דוד (תהילים קכ"ב) שבטי יה עדות לישראל. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי, הפלאי כו'. עכ"ל.
ושלומית בת דברי לבדה חטא (שמות רבה א' כ"ח) ושמה מעיד עליה. שלמית. דהוה פטפטה שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל. בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה. (רש"י ויקרא כ"ד א'). וזו מעיד, שהיא שלא שמרה את פיה חטא ג"כ בעריות. אבל שאר ישראל שמר פיהם ושמר יסודם.
והטעם שישראל לא חטא בעריות, איתא במדרש (ויקרא רבה ל"ב ה') גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום, (שה"ש ד' י"ב) על ידי שגדרו ישראל במצרים עצמן מן הערוה נגאלו ממצרים כו'. שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה (ע' בראשית י"ב ט"ו), ונגדרו כל הנשים בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה (ע"ש ל"ט ז'), ונגדרו ישראל בזכותו. ע"כ.
ומהאי טעמא "יוסף שרה" בגמטריא "לשון הרע" כי כבר אמרינן דהא בהא תליא. וגם יובן למה ניתן גושן לשרה, כי היא שמרה עצמה מחטא הנחש שהוא עריות (ע' ע"ז כב: וסוטה ט: רש"י ד"ה נחש הקדמוני) ולשון הרע, ממילא ניתן לה "גושן" בגמטריא "נחש"^[74]. ממילא "פסים" "פה סוד יציאת מצרים", "פה סתום יסוד משומר", כי יציאת מצרים תלוי בפה סתום וביסוד משומר. ושניהם (אדוני אבי מורי שליט"א ובעל זך ונקי) לדבר אחד נתכונו.
והנה אמרו רז"ל (ע' אהבת דוד לחיד"א) דמשה רבנו עליו השלום היה בו בחינת יוסף, ולהכי אלים כחיה לאפקועינהו ממצרים תחת היות גלות מצרים משום מכירת יוסף, ואיהו היה בחינת יוסף, מה שאין כן אחר דלא היה בחינת יוסף דאינו יכול להוציאם. ע"כ.
ואולי יכול לומר דמשה היה כבד פה וכבד לשון (שמות ד' י') לתקן חטא יוסף של לשון הרע, אבל לא ראיתי זה בספרים ואין לחזק זה אלא בדרך אפשר, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי.
גם ידוע שבעון שנאת חנם נחרב בית שני (יומא ט:). וידוע דשנאת חנם הוא עון לשון הרע. וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א ה"א), וכתיב (מיכה ז' ט"ו) כימי צאתך מארץ מצרים וגו'. ופסוק זה בא לומר שהגאולה העתידה יהיה כעין גאולת מצרים, ממילא יהיה כשעון לשון הרע מתקן, ולכן כשישראל אין בהם עוד בעלי לשון הרע בא משיח בן יוסף ראשון, שאז נשלם תיקונו של יוסף הצדיק שדבר על אחיו. וגם משה שהוא בחינות יוסף בא אחר זה כמו שאמרו רז"ל עד כי יבא שילה (בראשית מ"ט י') הוא משה, וגם דרשו מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א' ט') ר"ת משה.
ועל זה יש לומר "פסים" ר"ת "משה יוסף סוד פקידה". הן בגאולת מצרים הן בגאולה העתידה.
גם "משה יוסף" בגמטריא דצ"ך עד"ש באח"ב, כי המכות היה בזכותם.
גם "פסים" ר"ת פקוד יפקוד ס' ממצרים, כי הפקידה בזה הלשון "פקוד יפקוד" (בראשית נ' כ"ד, שמות י"ג י"ט) ס' היינו ס' ריבוא. ו"פקוד" בגמטריא ק"ץ כנגד ק"ץ שנים שיצאו קודם ת' שנה. והיינו (שמות ד' כ"א) ונתתי את חן העם הזה בעניני מצרים, "חן העם הזה" בגמטריא ק"ץ, שנתן בעיניו להוציא משם ק"ץ שנים קודם זמנם.
ואם זה יובן מאי דכתיב (בראשית מ"ז י"ב) ויכלכל יוסף כי "כל" היינו יסוד, ושני "כל" היינו של מטה ושל מעלה, ומתוך ששמר יוסף שניהם זכה להיות המכלכל, ונקרא סר אפיס כדאיתא בע"ז מג. סר אפיס על שם יוסף שסר ומפיס את כל העולם כולו, וא"כ "פסים" אותיות "מפיס".
עוד יובן, כתיב (תהלים קי"ד ג') הים ראה וינס, ואמרו רז"ל מה ראה, ראה "וינס" דיוסף דכתיב ביה (בראשית ל"ט י"ב) וינס ויצא החוצה, ובזכות זה נקרע, והיינו העם ראה "וינס". וגם במשה כתיב (שמות ד' ג') ויהי לנחש וינס משה מפניו, שמשה ברח מהנחש שחטאו בעריות ולשון הרע. והיינו הים ראה וינס, וינס דמשה. ומפני זה צריך משה דוקא ליקח עצמות יוסף כדי שיהיו זכות משה ויוסף ביחד, ב' וינס כדי שיהיה קריאת ים סוף. וא"כ פסים ר"ת "פה מילה ים סוף" כי בזכות הפה, היינו שתרחיק מלשון הרע, ומילה, שתרחיק מעריות, זכה לקריאת ים סוף.
וכן דרשו רז"ל (ע' עמודיה שבעה עמוד הרביעי אות כ"ז) בשביל כתונת פסים נתגלגל הדבר שנקרע הים, ולכך נקרא כתונת פסים "פס ים". והנה יוסף חטא במה שמוציא דבתם רעה אל אביהם (בראשית ל"ז ב') והמספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קיח.) ומטעם זה השבטים השיתו בו כלבים (ע' בראשית רבה פ"ד י"ד). וזהו שיוסף היה תעה בשדה (בראשית ל"ז ט"ו) רמז על חטא הנחש שהיה ערום מכל חית השדה (שם ג' א'). ומטעם זה השליכו לבור מלא נחשים, יבא הנחש שחטא בלשונו ויפרע ממי שחטא בלשונו. וזהו לשון הכלי יקר בראשית (ל"ז כ"ד), והבור רק אין בו מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו, מצאו להם היתר בזה, כי חשבו את מביא דבתם לבעל לשון הרע, ומצינו שבעלי הלשון נדונים בנחשים, כמו שנאמר (במדבר כ"א ה') וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם ו') וישלח ה' בעם את הנחשים, יבוא הנחש שחטא בלשונו וספר לשון הרע על בוראו ויפרע מבעלי הלשון. ע"כ.
ומטעם זה שלחו למצרים תחת ממשלת פרעה נחש עקלתון המצורע בעל לשון הרע, כי פרעה אותיות "פה רע". גם דיבר על השבטים שחטאו בעריות (ע' בראשית ל"ז ב' רש"י ד"ה את דבתם רעה) וזהו כדאמרינן לעיל תעה בשדה היינו אשה כדכתיב (דברים כ"ב כ"ה) ואם בשדה ימצא וגו', והשיתו כלבים כי קשורה בה ככלב (ע"ז ה.). גם הנחשים כי הנחש ג"כ חטא בעריות.
♦

קין

וכן מצינו בקין שבא על תאומה יתירה של הבל, וזהו (בראשית ד' ח') ויהי בהיותם בשדה, על עסקי שדה זו אשה (ע' יקלוט רמז ל"ח) ומטעם זה נתן ה' לקין אות (בראשית ד' ט"ו) כלב מסר לו (בראשית רבה כ"ב י"ב) כי כלב ג"כ עתיד לחטוא ולשמש בתיבה (סנהדרין קח:) ומטעם זה כלב נקשר, היינו קשורה בו ככלב, כי יבא הכלב שחטא בעריות ונפרע ממי שחטא בעריות. ומטעם זה נתן כלב לקין על דרך וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נ"א ה').
גם חטא קין בלשונו (בראשית ד' ט') במה שאמר לה' לא ידעתי השומר אחי אנכי. ומי שחטא בלשון ג"כ ראוי להשליכו לכלבים. ולפיכך ישראל במצרים, שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות י"א ז') ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, מדה כנגד מדה (כלי יקר).
וכתב רבינו בחיי (שמות פרק כ"ב פסוק ל') ואנשי קדש תהיון לי. היה ראוי שיאמר ואנשים קדושים, אבל הכתוב ירמז כי כנסת ישראל הנקראת קדש היא כחן של ישראל ונקראת קדש שהיא מושכת מן הקדש שהיא החכמה הרמוזה באות יו"ד בראש השם המיוחד ועל כן הוסיף מלת לי כלשון ויקחו לי תרומה, כי ישראל מקדשים לשמו, וכיון שכח מעלתם גדול כל כך אין להם לאכל בשר טרפה שלקה מצד הכח המשחית, והזכיר בשדה לתוספת באור כי שם כחו של עשו הרשע שהיה איש שדה והוא כחו של קין ראש המרצחים שהזכיר בו הכתוב ויהי בהיותם בשדה, גם הכלבים מן הצד ההוא והטרפה ראויה להם, ולכך אמר לכלב תשליכון אותו.
♦

נגעי בני אדם

ובענין נגעי בני אדם איתא בשבט מוסר פרק כ"ז (אות מ"ט-נ') כשמוציא זרע לבטלה, בשערו אשר סביביו מתעטפים שם כוחות הטומאה, ומשם נבראים רוחות רעות והמה נקראים נגעי בני אדם, ואחר מיתתו אינם מתפרדים ממנו, ומלוים אותו, כי הם בניו, ואין צער גדול מזה, רחמנא לצלן. ותקנו להקיפו עשרה טבולי יום, והם יריצוהו אל הבור. (טעמי המצות). וכתב השל"ה ואם בחייו מחרים בשופר עם עשרה תלמידי חכמים, ששום אחד מבניו לא ילוהו, רוצה לומר, אפלו בניו הנולדים לו מאשתו לא ילווהו ולא ילכו אחריו, אז גם בניו הנולדים לו משכבת זרע לבטלה מכרחים גם כן שלא ילוו אותו. ע"כ. וע' צרור המור בראשית פרק ב' פסוק ג' ד"ה ולפי שאלו. ועי' קרבן שבת פ"ז סי' א, וע"ע מדרש תלפיות ענף הקפות דף תקנ"ו ד"ה אמרו.
♦

חלומות רעים - שדים

והנה איתא בסנהדרין קג. דבר אחר לא תאונה אליך רעה שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים. נ"ל בס"ד "רעה" היינו שכבת זרע לבטלה שנקרא רע כמו שכתוב (בראשית ל"ח ז') ויהי ער וגו' רע בעיני ה'. וכן והשבתי חיה רעה מן הארץ דא אגרת בת מחלת (זוהר ח"ג קיד.) וזהו "לא תאונה אליך רעה", שלא יכשל בשכבת זרע לבטלה, וגם אשתו לא תכשיל בזה והיינו "ונגע לא יקרב באהליך", נגע היינו נגעי בני אדם, אהל זה אשתו. וזהו שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים, כי ידוע מה שכתבו המקובלים (ע' יסוד יוסף לר"י מפוזנא תיקוני החטא אות ו') שלילית או אגרת עושין עצמן בלילה לנשים יפות, ובאים לבני אדם בחלום, ומכשילין אותן בהוצאת זרע לבטלה, גם איתא בעמודיה שבעה עמוד השביעי, שאותן שתי נשים זונות (ע' מלכים א' ג' ט"ז) הן מחלת ולילית רוחות ושידות, ובעליהן הם משני אחים חיצונים עזא ועזאל והם המרגלים ששלח יהושע (יהושע ב' א') שמרדו בקונם ולא רצו להסכים בבריאת אדם, ונקראים זונות לפי שעוזבין בעליהם ובאים בלילה לנאף עם אנשים אחרים ומטמאים אותם בטומאת קרי, וזהו שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים, כי שניהם דבר אחד. וגם אשתך אמרו המקובלים שיש מיני שדים זכרים הבאים בדמות אנשים ועומדין עצמן לפני הנשים לילה ומכשילין בהוצאת זרע לבטלה, היינו ונגע לא יקרב באהליך, שלא יהא לך בן או תלמיד (שהוא ג"כ כמו בן) שמקדיח תבשילו ברבים, כי אחת מעונשי החטא ח"ו הוא בנים רשעים.
ואגב, כתב רבינו אפרים פרשת וישלח (דף קכ"ב ד"ה הנשה) כל אדם יזהר שלא ישים ידו כשישן על גיד הנשה מפני שבעלי חלומות יבהלוהו^[75].
♦

הרהורים

והנה כתבתי בס"ד מספרים הקדושים דרכים לבטל הרהורים רעים:
טוב לעסוק במסכת מכות שהוא גמטריה "הרהורים". (דבש לפי מערכת ה' אות ט').
גם לכוין בשם "קרע שטן". (שם, ושושן סודות).
יצייר אדם תמיד כאילו שם הוי"ה כתוב בדיו שחור על קלף לבן. (יסוד יוסף פרק ב' דף ח' ד"ה ולא עוד).
יאמר "חטאתי עויתי פשעתי" ויכה על לבו. וג"כ עצה שיקרא קריאת שמע. ג"כ עצה לכוין בשם "אל שדי", בגמטריא משה, והוא לשון הוצאה כמו מן המים משיתהו. ג"כ ליטול ידיו במים, ועל ידי שמטהר ידיו סרים גם כן הרהורים. (מדרש פנחס קונטרס א' אות ח').
גם שיצייר במחשבתו צורת אמו, בסוד (משלי ב' ג') כי אם לבינה. (שם אות ל"ב).
הבכיה מבטל הרהורי זנות. (ספר המידות ערך בכיה חלק שני אות ב').
החגורה שחגור בה איזה צדיק, כשתחגור בה הוא סגולה לבטל הרהורים. (שם ערך הרהורים אות ח').
ישתה סם המשלשל. (שם אות כ"ה).
חריקת השנים הוא סגולה לבטל מחשבות רעות. (שם אות ל"ד).
מסכת ידים הוא סגולה לבטל מחשבות רעות. (שם אות ל"ו).
על ידי מעשר נתבטלים הרהורי זנות. (שם חלק שני אות י').
וכשאדם יוצא לשוק ומתירא שלא יבוא לידי הרהור על ידי הראיה שיראה נשים יפות, יאמר הפסוק (ישעיה ל"ג ז') "הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון", ועל ידי זה ינצל מראות. (שם אות י"ג).
הסתכלות למזרח מבטל הרהורי זנות. (שם אות י"ז).
יאמר שבעה פעמים "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו' ו'), ושבעה פעמים "סעפים שנאתי ותורתך אהבתי" (תהלים קי"ט קי"ג) כי אלו הפסוקים מסוגלות הם להסתלק כל המחשבות זרות מהאדם. (מדרש תלפיות ענף בית הכנסת דף רס"ב ד"ה ויאמר, בשם הנהגת אדם).
כתוב על קלף השם הזה ותלה אותו בזרועו (בל בל) (יאא-ההדו-יכה-הי). (שם ענף הרהור דף תקמ"ב).
ולבטל מחשבה רעה בשעת התפלה, יאמר שלש פעמים פ"י פ"י פ"י (ראשי תיבות פלטי יוסף) ואחר כך ירוק שלש פעמים. ולא ירוק לגמרי אך בדרך נחת, והלשון תהא בין השפתים בשעת הרקיקה, ובודאי תלך המחשבה. (שבט מוסר פרק ל"א אות כ"ב, בשם ספר הגן).
מזמור א' ב' ג' ד', אלו ארבעה מזמורים שבתהלים טובים הם שלא יחטא האדם חס ושלום בר מינן בטומאת הוצאת שכבת זרע לבטלה, כי יש בהם ש"ו אותיות ועם ארבעה מזמורים הוא ש"י כמנין קרי. (מדרש תלפיות ענף בית הכנסת דף רס"ב ד"ה ויאמר, בשם הנהגת אדם).
והנה כתב בקרבן שבת פרק ו' סימן ג', בשם אר"י ז"ל, העבירות הם נחקקין בפני האדם כל מה שעבר, ואז יש רשות למקטרג לתבוע דין עליו, וכשבא לאדם בערב שבת נשמה יתירה אזי היא מוחקת העבירות שבפני האדם, וזה סוד מצוה מכבה העבירה, אם לא מי שחטא בקרי אינה מוחקת אלא ע"י טבילה^[76].
וכתב עוד שם סימן ו' דף ל"ז עמוד ב' וז"ל, וכתב רבינו האר"י זלה"ה שהטבילה שטבל בערב שבת היא טוב ויפה לאדם ותועלת גדול להשגות הרבה חכמות, ולא ינגב עצמו מטבילת ערב שבת כדי שיכנסו המים תוך גופו, כי הם רומזים למים ואורות העליונים. ע"כ.
וכתב עוד משמו (שם דף ל"ז ע"א), לאמרו בצאתו מהטבילה פסוק (תהלים נ"א י"ב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וסימנך לב טהור ברא הוא ר"ת "טבל".
ובספרו עמודיה שבעה עמוד החמישי אות ל"א דף ע' ע"א כתב, המוציא קרי לבטלה עושה גוף לחיצונים והרי הוא כמחלל ועושה מלאכה בשבת. ע"כ^[77].
וכתב ביסוד יוסף לרבי יוסף מפוזנא, תיקוני החטא אות י"ט, על ידי חטא זה עושה החטא זיווג בין סמאל ולילית אשתו, וגורם קטרוגים גדולים למעלה. ע"כ. והמוציא שכבת זרע לבטלה אינו מקבל פני שכינה. (בניהו סנהדרין קג. ד"ה א"ר חסדא, בשם זוהר ויקהל רי"ד ע"ב). ודע שיש חרב לס"מ רחמנא לצלן לכרות נשמות מלעילא ממקור הנשמות ונמסרו אלו הנשמות בידו על ידי פגם הברית חס ושלום. (טהרת הקודש מאמר מעלות נוטרי היסוד דף פ"ג, בשם אר"י ז"ל). והמוציא זרע לבטלה הרי הוא מוסר את בניו ביד החצונים, וכאשר יחזר בתשובה אז יחזרו הבנים למקומם בתוך האוצר הנקרא גוף. (מדרש תלפיות ענף גאולה דף שמ"ז, בשם כונת האר"י ז"ל). הפוגם בברית הקודש להוציא זרע לבטלה, בניו הם רשעים. (יד יוסף פרשת נח דף נ', בשם מקובלים^[78]). ועונש החטא הזה הוא עניות כמו מי שאינו נזהר בפרורי הפת (חולין קה:) וכן לילית גימטריא פת. (שם פרשת בחקותי דף רס"ד ד"ה עוד). ומי שנכשל בחטא זה עונשו מרובה ורבצה בו כל האלות הכתובות בתורת כהנים בפרשת בחקותי שבאו על ישראל בשביל החטא הזה. וזהו סוד (ויקרא כ"ו כ"א) ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאותיכם, בסוד התרגום אונקלוס שתרגם קרי "בקשיו" והוא כלשון המקשה עצמו לדעת (נדה יג:). (שם דף רס"ה ד"ה ומי^[79]).
וכתב בספר קרבן שבת פרק ז' סימן א' (דף ל"ב עמוד א') בשם האר"י ז"ל, שכל צרות שבעולם, הכל בשביל חטא זה.
וכתב עוד שם בסימן ב' בשם האר"י ז"ל, בענין ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לצדיקים, ר"ז עולמות מהם אמרו בזוהר עומדים בימין המרכבה וק"ג בשמאל. ומאותם שבשמאל יונקים העכו"ם ומר"ז עם ישראל. וכשח"ו גובר הרע אזי מאותן ר"ז נעשה זר ח"ו ויונקים גם מאלו הר"ז. ויש כנגד זה בטומאה ש"י עולמות שהם טמאים ועולים מנין קר"י והחוטא ח"ו בקרי גורם שהחיצונים יונקים גם מאלו הר"ז ויניקת' מהש"י עולמות שבקדושה.
♦

תיקוני קרי

ונכתוב בזה בס"ד כמה תיקונים לעניין קרי שמצאתי בספרים:
להיות נזהר במצות תפלין, כי אות הנאמר באלו שקול כאות ברית ושמירת שבת ויום טוב, לזה אחד מן הטעמים שנתן השם יתברך לישראל מצות תפלין במצרים כי גלות מצרים היה לטהר חטא אדם הראשון שחטא בזה, ואחד מתיקוניו הוא תפילין, ואז יצאו משם לחירות עולם. וזה טעם הסמיכות (שמות י"ג ט"ז-י"ז) והיה לאות על ידכה וגו' ויהי בשלח פרעה, ובמדרש (שמו"ר כ' ז') מי צוח, פרעה. על זה צוח, שראה שיש בידם מצות תפלין, שהוא תיקון קרי, ויתוקן חטא אדם הראשון, ועל ידי כן יצאו משם לחירות עולם (שם כ"ה). (וע' יד יוסף פרשת בראשית דף מ"ו, בשם ת"ז).
שיהא אדם נזהר לשמור שבת כהלכתו, ולענוגי בכל מיני תענוגים, איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו, (וע' ראשית חכמה שער הקדושה פי"ז). (יסוד יוסף^[80]).
גם לומר כשמקבלין שבת שבעה פעמים "בואי כלה", ז' פעמים כל"ה גימטריא שכינ"ה (שם תיקון ל"ג).
להרבות בהדלקת נרות בערב שבת. (שם).
מדת הענוה. (יד יוסף פרשת בהעלותך דף רפ"ד ד"ה ולהבין).
ללמוד קודם שכיבה. (שם פרשת בחקותי דף רס"ב). יש אומרים (ע' מגיד מישירים בהר) שיש ללמוד קודם שכיבה פרק משניות, ויש אומרים (אר"י ז"ל) ללמוד דברי אגדה קודם שכיבה, וירא שמים יוצא ידי שתיהן, ילמוד פרק אחד משניות, ודף אחד עין יעקב. [גם הנשים יהא נזהרים לקרוא קריאת שמע בלילה כמו האנשים, כי יש מיני שדים זכרים הבאים בדמות אנשים ועומדין עצמן לפני הנשים לילה ומכשילין בהוצאת זרע לבטלה]. (יסוד יוסף).
להדר להיות סנדק, להחזיק ילד הנימול על ברכיו ושוקיו. (שם).
להדר להיות עולה לספר תורה. (שם).
להיות נזהר לומר בשעת הוצאת ספר תורה התפלה בריך שמיה (ק"ל תיבות והוא נמצא בנוסח אשכנז עם המילה "אמן" בסוף, כנגד ק"ל שנים שפירש אדם מאשתו). (שם).
להרבות בנתינת צדקה לעניים [ולכן אמר דוד (תהלים י"ז ט"ו) אני בצדק אחזה פניך, כי הפוגם בחטא זה אינו בקבל פני שכינה]. (שם).
להתפלל תפלותיו בבכי וצעקה. וזה כוונת הפסוק (תהלים ל"ד י"ז-י"ח) פני ה' בעושי רע צעקו וגו'. (שם).
ותיקונו מי שהוא בעל תורה, שירגיל עצמו ללמוד סודות התורה. (שם).
לאכול שיורי פירורי המוציא (שם תיקן כ"ב).
להיות מן עשרה הראשונים לבא אל בית הכנסת להתפלל (שם כ"ג).
להיות נזהר במצות ציצית ולהסתכל בהם תמיד, לכן יש לשכב בלילה בציצית, לשמור האדם שלא יפגום ברית קודש (שם כ"ז).^[81]
גם לרדוף שלום הוא תיקון קרי (יסוד יוסף בסוף הספר), ונ"ל לומר ע"פ זה שאהרן היה תיקון אדם (ע' מדרש תלפיות ענף בגדי כהונה) ומטעם זה היה אוהב שלום ורודף שלום (אבות א' י"ב) לתקן מה שחטא אדם בק"ל שנים שהוציא זרע לבטלה, כי שלום הוא תיקון קרי כנ"ל. ונ"ל טעם ששלום תיקון קרי כי קרי נקרא רעה, והיפך רעה הוא טוב^[82], וידוע דלא כתיב כי טוב ביום שני שבו נברא מחלוקת, והיפך המחלוקת הוא שלום, ממילא שלום היינו טוב היפכו של רעה שהוא קרי. ולפי זה גם ללמוד תורה תיקון קרי כי גם תורה נקרא שלום כמ"ש (משלי ג' י"ז) וכל נתיבותיה שלום. ונראה דזהו (בראשית ב' י"ח) לא טוב היות האדם לבדו, כי אז יש חשש זרע לבטלה, וזהו לא טוב אלא רעה כנ"ל.
ונ"ל בס"ד ע"פ מה שכתב הרב קרבן שבת (פרק ז' סימן ג') שהצעקה היא עיקר התשובה לעון קרי, ע"ש, יובן מה שכתב (שמות ג' ז'-ח') ואת צעקתם שמעתי וגו'. וארד להצילו מיד מצרים. דידוע מה שכתב האר"י ז"ל דישראל היו במצרים לתקן הק"ל שנים שחטא אדם בחטא זה בסוד (בראשית מ"ה ט"ז) והקל נשמע בית פרעה, וע"פ הנ"ל יובן מה שאמר הקב"ה ואת צעקתם שמעתי, וממילא וארד להצילו.
♦

פסח

ונסיים בעניני פסח. כתב בדבש לפי מערכת ל' אות י"ב, בשם מהר"ח אבואלעפיא, בשם חכם גדול מאד בחכמת הקבלה: כל עבירה שהאדם עושה בחג הפסח עושה פגם גדול יותר משאר הימים. ע"כ. וזה לשון ספר מדרש פנחס קונטרוס ב' אות מ"ו, בפסח אמר (ר"פ מקוריץ), כשבא לעולם אור גדול, צריך האדם ליזהר מאוד בכל מעשיו, כדי שלא יענש ח"ו, והבן^[83].
ובקב הישר פרק צ' (דף תס"ה ד"ה ויש) כתב מרבו (בעל יסוד יוסף) יש קבלה בידי, כל טורח שאדם מטריח את עצמו לכבוד יום טוב של פסח, והוא עיף ויגע בהטורח, אזי בעסק זה הוא הורג כל המזיקים הנקראים "נגעי בני אדם", והעוסק בטרדת המצוה של ימי הפסח, הוא מתקן התקון של הוצאת שכבת זרע לבטלה. ע"כ.
וביסוד יוסף לרבי יוסף מפוזנא כתב, עוד מתיקוני קרי, שיתחמם האדם בעשיית המצות הבאה לידו, ובפרט בעשותו המצות על פסח, שיתעסק אדם בהן ויזיע בלישתן ובעשייתן ובאפייתן, אותו הזיעה הוא אחד מתיקוני קרי.
♦

אפיקומן

וכתב במדרש תלפיות ענף אפיקומן דף ר"ד ד"ה שם, בשם ספר התשבי, יקח דבר מהאפיקומן לנשוא אצלו, והוא סגולה להנצל מן הגזלנים ולהבריח הקליפות ממנו.
וכתב במנחת אליהו לר"א הכהן פרק ל"ג (דף רצ"ט ד"ה ושמעתי) בא אחיך במרמה (בראשית כ"ז ל"ה) במרמה גימטריה "אפיקומן", שיעקב נתן ליצחק אפיקומן אחר האכילה, כדי שאם יביא עשו אחריו לאכל, שלא יוכל עוד יצחק לטעום ממנה מאחר שכבר אכל אפיקומן^[84].
♦ ♦ ♦