כל הגאונים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ורש"י, פירשו שרבי טרפון לא לחלוק בא אלא להוסיף כוס רשות, ופסקו שכוס חמישי רשות היא, ונאמרה למי שרוצה לשתותה.
רשב"ם לא קיבל גירסא זו, דהרי לא נזכרה כוס חמישי במשנה, רק ד' נזכרו, ומאן דכר שמיה, ולכן הגיה: (חמישי) [רביעי] אומר עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון.
בספר כוס חמישי להלכה ביררנו בס"ד את כל שיטות הראשונים בהרחבה עד ההלכה למעשה, וכאן נביא על מעלות כוס חמישי, וכ"ו הודו שבהלל הגדול, וסיכום קצר לדינא, וסדר עשייתו.
על כוס זו נאמרו דברים גדולים, הן שהיא סגולה גדולה לפרנסה והן לגאולה וישועה, כמפורט בסימן דלהלן, וכדכתב רבי דוד הנגיד נכד הרמב"ם בדברים אקטואליים מאד לתקופתנו:
כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, רמז למלכות ישמעאל שהם לוקחים רכושנו, ואנו מסתפקים מהם בפת לחם, כמו שנאמר נותן לחם לכל בשר ואומר כי לעולם חסדו, שהם יותר קלים מאדום, והם חצי גאולה, ומתירין לנו לגור בירושלים, וכן כל הרמזים לאחרית הימים באו בימיהם, כמו שאמרו ע"ה עשרה דברים עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ בסוף הימים, והן נזכרים בפרשת ויהיו חיי שרה. וכמו שאין אחר כוס חמישי לא מאכל ולא משקה אלא רווחה ושינה, כך אחר מלכות ישמעאל לא שיעבוד ולא גליות אלא גאולה וישועה, והשקט ובטחה.
♦
בעניין מעלות כוס חמישי
הלל הגדול משובח יותר משום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר
א. פסחים קי"ח א': תנו רבנן, רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי רבי טרפון, ויש אומרים ה' רעי לא אחסר. ונוסחה זו היא על פי הגהת רשב"ם ותוס'.אמנם גירסת כל הגאונים והקדמונים וכתבי היד: ת"ר חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון.
מהיכן הלל הגדול, רבי יהודה אומר מהודו עד נהרות בבל, ורבי יוחנן אומר משיר המעלות עד נהרות בבל, רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו יה עד נהרות בבל. ולמה נקרא שמו הלל הגדול, אמר רבי יוחנן מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. אמר רבי יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו.
וראה עוד שם דפריך, וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טעמא אמרינן האי [הלילא]. ומשני [אמר רבי יוחנן] משום שיש בו חמשה דברים (היינו בהלל המצרי), יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. [אבל בהלל הגדול יש רק את יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ומפרש הה' דברים שיש בהלל המצרי]. יציאת מצרים – דכתיב בצאת ישראל ממצרים, קריעת ים סוף – דכתיב הים ראה וינס, מתן תורה - דכתיב ההרים רקדו כאלים, תחיית המתים - דכתיב אתהלך לפני ה', חבלו של משיח - דכתיב לא לנו ה' לא לנו, ואמר רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו שעבוד מלכיות וכו'.
ומדפריך דכי מאחר דאיכא הלל הגדול, מבוארת גדולת מעלת אמירת הלל הגדול, ופירש רשב"ם: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול. שמשובח יותר, כמו שפירש רבי יוחנן למעלה משום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר: אנן מאי טעמא אמרינן האי הלילא. על כל פרק ופרק, ועל כל צרה שלא תבא על הציבור לכשנגאלין.
אמנם בפסקי הרי"ד, שגם סובר כרשב"ם (שהלל הגדול ברביעי בלבד), פירש דהשאלה היא על ליל הסדר, למה לא קבעו הלל זה לעיקר ויאמרו אותו בלבד: ואמר, וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טעמא אמרינן הלילא. פי' כיון שאנו אומרים הלל הגדול בכוס רביעי, למה אנו גומרין את ההלל המצרי, ניפטר בהלל הגדול[1].
ונלע"ד לפרש שלהגאונים שגרסו כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, וס"ל דאם לא שותה כוס חמישי לא אומר הלל הגדול ברביעי (כדכתב הב"י, וכ"ה מנהג ספרד הקדמון כמ"ש באות הבאה) פירוש הגמרא פשוט, דמקשה - וכי מאחר שהלל הגדול נאמר רק בכוס חמישי, וכוס חמישי רשות היא, למה לא קבעו את הלל הגדול להיאמר בהגדה לעיקר, שיהיה הוא הלל החובה וכולם יאמרוהו, כיון שמשובח הוא לפרנסה ויש בו נותן לחם לכל בשר. ומשני שבהלל המצרי יש ה' דברים ובזה הוא עדיף טפי, ועכ"ז נתנו חז"ל את האפשרות לומר גם את ההלל הגדול בשביל שבח המזונות שבו, אבל רשות הוא.
ונראה דכן פירש רבינו חננאל שכתב: ואקשינן וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא שבקינן ליה וקרינן להאי. ופריק ר' יוחנן מפני שיש בו ה' דברים יציאת מצרים וכו'.
הנה לא פירש לה מחוץ לסוגיא על כל צרה שלא תבוא, כרשב"ם, אלא דעל ליל הסדר קאי, ומהו שאמר שבקינן ליה, אלא היינו במי שאינו שותה כוס חמישי, דרשות היא, ופריך דלמה לא תיקנוהו להיאמר חובה בתוך ד' הכוסות במקום הלל המצרי, וכמו שפירשנו בס"ד.
♦
סגולת הפרנסה בכוס חמישי רק למי שאומר עליה את הלל הגדול כתקנת רבותינו
ב. והנה כתב ב"י סי' ת"פ: דהרי"ף והרמב"ם הגורסים בברייתא כוס חמישי, לפי דבריהם אינו אומר על כוס רביעי הלל הגדול, אלא גומר עליו את ההלל וחותם ביהללוך, כרב יהודה דברכת השיר היינו יהללוך עכ"ל. והבאנו בסימן כ"ד שראשוני ספרד כתבו דאם לא שותה כוס חמישי לא יאמר הלל הגדול. ולכן לספרדים הגורסים כוס חמישי [כהקדמונים, בלא הגהת רשב"ם למוחקה] מקום הלל הגדול הוא בכוס חמישי, ושם יועילו סגולותיה לקבל מהקב"ה מזונות ופרנסה [כמ"ש לקמן מהמהר"ל מפראג]. אבל מי שאומרה שלא במקומה המקורי אלא בכוס ד', הרי זה כאומרה שלא מהתקנה, וכקורא מזמור בעלמא לפי הב"י הנ"ל, ואיך יועילו לו סגולותיה?♦
"כולן פירשו דארבע כוסות חובה, כוס חמישי רשות"
ג. ולפי נוסח כוס "חמישי" שהיה לפני כל הגאונים והקדמונים מבואר שיש כוס חמישית, ורשות היא, וכתב הרמב"ן במלחמות [על שיטת בעל המאור דכוס חמישית היא רק אליבא דרבי טרפון, ופליגי חכמים עליה, ולדידיהו ליכא כוס חמישית, והלכה כחכמים]: אבל הצריכנו להעתיק דברי ראשונים, שכולן פירשו דארבע כוסות חובה, כוס חמישי רשות - אם רצה לשתות יקרא ואם לאו לא ישתה. והדבר פשוט מן הגמרא, א) דאי ברייתא פליגא אמתניתין, הוה לן למימר בגמרא, מני מתניתין - לא רבי טרפון ולא יש אומרים, כדרך כל התלמוד. ב) ולא מישתמיט חד תנא וליתני: לא יפחתו לו מד׳ כוסות של יין. ר״ט אומר, חמשה. ג) ועוד, דשקלו וטרו אמוראי כרבי טרפון, אלמא הלכתא כוותיה. ד) וקיימא לן: ד׳ כסי תקינו רבנן דרך חירות, ולא חמש [משמע דליכא בהא פלוגתא], עכ"ל. והארכתי בסימני הספר מה הגדרתה, ושיש בזה כמה וכמה דעות בראשונים, וכמה מהם סוברים שיש מצוה בדבר.♦
ור' טרפון היה מביא חמישי כנגד והבאתי
ד. והנני לפרט קצת על שורש מקור כוס זו. דהנה גירסת הראב"ד בירושלמי כך היא (תשובות ופסקים לראב"ד סימן נ"ד, ע"פ ארחות חיים ח"א הלכות ליל הפסח יג): גרסינן בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) ארבעה כוסות הללו כנגד ארבע גאולות שנאמרו במצרים והוצאתי וכו' ור' טרפון היה מביא חמישי כנגד והבאתי. ור' יהושע אומר כנגד ארבע כוסות של פרעה שנא' וכוס פרעה בידי, ואסחט אותם על כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, ונתת כוס פרעה בידו. יש אומרים על שבאת גאולה ליוסף על יד זה החלום. ויש אומרים כנגד ארבע פורעניות שלקו, המצרים מכת בכורים וטביעת ים סוף, ובימי נבוכדנצר, והרביעי לעתיד לבוא עם חברותיה.ר' לוי אומר כנגד ארבע מלכיות שמשתעבדין ישראל בידן ונגאלין מהן. רבנין אמרי כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות לאומות העולם, בירמיה כתיב קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקיתה אותו את כל העמים וכתיב ושתו והתגועשו והתהוללו, וכתיב כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ מיינה שתו גוים, וכתיב כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ, וכתיב ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. וכנגדן עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות לישראל ארבעה כוסות של נחמה, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי, וכתיב תערוך לפני שולחן כוסי רויה, והדין תרין כוס ישועות אשא תרין אינון[2].
והנחמות הללו לא הכל זוכין בהן אלא למי שסבל עול המצות על כתפו, והכניס את ראשו בעול הצבור ונצטער עמהן, והלך לאט עם חביריו ולא הקניטן יהיה משתתף עמהן בניחומים, עכ"ל.
גם הרא"ש [ע"פ כתבי יד והראשונים שהביאוהו] ציטט מדרש כזה, וז"ל: אבל כוס חמישי התירו שיש סמך מעט מן הפסוק כנגד והבאתי אתכם.
ה. ובספר דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות י"ב ח') כתבו וז"ל: ד' כוסות כנגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, וכוס חמישי דהיינו למאן דצריך למשתיה, הוא כנגד והבאתי, שגם הוא גאולה, כדאמרי אינשי מאן דמריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה אי לא אייתיה לבי דריה מאי אהני ליה, פי' עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו בידו אם לא הביאו לבית דירתו מה מועיל לו כל הטובה, ה"נ אם לא הביא הקדוש ברוך הוא אותן לארץ ישראל מה היה מועיל להם היציאה של מצרים.
♦
המוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח
ו. וכתב הראב"ד בהשגתו על בעל המאור, כתוב שם במאור: וקיימא לן כתנא דידן דלית ליה אלא ארבעה כוסות וכו'. אמר אברהם: זה לא ידע על מה הוקבעו, ובודאי יש סמך למנהג הזה מדברי רבי טרפון שאמר: חמישי אומר עליו הלל הגדול ומצוה לעשות כדבריו. והד' כוסות סמכוה באגדה כנגד ד' גאולות, ולקחתי וגאלתי והצלתי והוצאתי, והה' כבר סמכוהו בהגדה כנגד והבאתי. ותנא קמא נמי לא יפחתו לו מד' כוסות קאמר אבל המוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח.גם הר"ן כתב: אלא ודאי כדברי הגאונים ז"ל עיקר דארבע כוסות חובה וחמישי רשות ואם רצה לשתותו אומר עליו הלל הגדול, א"נ דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול אבל לא חובה, והיינו לישנא דאומר עליו הלל הגדול, וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהלכות חמץ ומצה.
וכתב בספר האורה לרש"י (אות פ"ט) ובספר הפרדס (קל"ז): תנו רבנן חמישי (גומרין) [אומרין] עליו את ההלל [הגדול], דברי רבי טרפון, ויש אומרים ה' רועי לא אחסר (תהלים כ"ג א'), ואף על גב דבכל דוכתא לא אשכחן דתקינו רבנן אלא ד' כוסות, מכל מקום כיון ששנינו בזה המשנה חיצונה חמשה, כוס חמישי מתקנת רבנן הוא, מיהו לא חובה אלא רשות, ומשום הכי לא אדכרי אלא ארבע כוסות, ומנהג דעלמא כרבי טרפון לומר עליו הלל הגדול. ופליגי נמי רבנן עד היכן הלל הגדול, מהודו עד על נהרות בבל, מיהו מאן דבעי (לאפרושי) [לאפושי] ולמימר על כוס חמישי דברי שירות ותשבחות הרשות בידו, ובלבד שיאמר בכללם הלל הגדול.
♦
מצוה מן המובחר לעשותו, לומר עליו הלל הגדול, לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה
ז. והתשב"ץ (במאמר חמץ אות קל"ו) כתב נימוק חדש ומעניין, שעצם אמירת הלל הגדול היא סיפור יצי"מ: והגאונים ז"ל אומרים שכוס ה' אינו חובה כשאר הכוסות, ואין אסור לעשותו אלא רשות הוא, גם מצוה מן המובחר לעשותו, כדי לומר עליו הלל הגדול, כדי לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה, שהרי התנאים הראשונים היו מספרין ביציאת מצרים כל הלילה, וא"כ הוא מצוה לעשותו כדי שיאמר עליו הלל הגדול, שהוא כ"ו פסוקים שיש בהן כי לעולם חסדו, כנגד כ"ו דורות שיש מאדם הראשון עד מתן תורה שלא היה מתקיים העולם אלא בחסדו של הקב"ה.ועוד כתב שם: והלל הגדול לא תקנוהו אלא על נס גדול כגון ירידת גשמים אחר עצירה, לפי שיש בו נותן לחם לכל בשר, וכן על כוס חמישי לתוספת הודאה וברכה, ונקרא הלל הגדול לפי שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה וכו'.
ורבינו מנוח (בפ"ז ה"י) כתב: וטעמא דאין מפטירין לאחר [הפסח אפיקומן ב]אכילה אתמר, ואפילו ע"י שירות ותושבחות, מה שאין כן בשתייה דירושת בנים מאבות לשתות מיהו כוס רביעי לחובה וחמישי על ידי הלל. דהיינו שיש מנהג ירושת בנים מאבות לשתות כוס ה' רשות על ידי הלל ושירות ותושבחות, אבל לאכול אחרי אפיקומן לא, ולא יועילו שירות ותשבחות.
♦
כנגד כוס של ישועה, וכנגד כוס רויה של הגאולה העתידה
ח. ובספר מעשה רוקח (לבעל הרוקח) בהל' פסח העתיק את תשובת רב שרירא גאון אביו של רב האי גאון, והובאה תשובה זו בספר אוצר הגאונים (לוין פסחים סי' שנ"ד) שהשיב לחכמי קירואן על טעם תקנת ד' כוסות: שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון ד' כוסות למה, והשיב כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים וכו', מכאן ד' כוסות חובה, חמישי רשות, אם רוצה לשתות ישתה, ואומר הלל הגדול ושותה, ואיכא דאמרי, [ד'] כנגד ד' גלויות וחמישי כנגד ישועה עכ"ל.וכן בפיוט "אז כגוגלגל שיעבוד הורים" לרבי בנימין ב"ר שמואל, מתחילת תקופת הראשונים: מה טעם כוסות ארבע שיעורים, זכר לארבע גליות בני ציון היקרים. מה טעם על כוס חמישי הלל גדול גומרים, זכר לכוס ישועות אשא וארים.
אלו המקורות הראשונים המשייכים כוס חמישית לכוס ישועה. ונראה דהם פירשו כוס חדא ישועות תרתי, ולכך הן ה' כוסות, והחמישית היא כנגד הישועה לעתיד לבוא.
והלבוש (תפ"א סעיף א') כתב: ויאמר עליו הלל הגדול, ויחשוב לו כוס זה כנגד כוס של רויה של גאולה העתידה. [שמא הוא מקרא דדישנת בשמן ראשי כוסי רויה, הנאמר במזמור ה' רועי, שלדעת י"א בברייתא דפסחים קי"ח א' על כוס חמישי אומרים מזמור זה]. אמנם רבי דוד הנגיד (דלקמיה) שייך כוס חמישית לפסוק והבאתי, והוא כנגד הגאולה העתידה.
♦
אחר מלכות ישמעאל לא שיעבוד ולא גליות אלא גאולה וישועה, והשקט ובטחה
ט. ומצאתי לרבי דוד הנגיד במדרשו להגדה של פסח שכתב: וארבע כוסות אמרו חז"ל שנתחייבנו בד' כוסות בליל הפסח כנגד ד' הגאולות שנזכרו בתורה, וזה בלילה הזה שהוא ליל הפסח שבו יצאנו ממצרים, שראה הקב"ה בעמלנו ובענינו ובלחצינו אצל המצריים, וריחם עלינו ברחמיו, וגאלנו בהשגחתו, וחמל עלינו בחמלתו, ושלח והבטיח לנו ד' הבטחות טובות, וכיצד נצא, וכיצד נושע ממאסר אויבינו ע"י משה נביאינו, וכינה ד' ההבטחות האלו בד' לשונות של גאולה, והם: והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי. ויש מי שמחייב כוס חמישי כנגד הלל הגדול, והוא נגד והבאתי, והוא כנגד הגאולה המקווה שיכנס אותנו מארבע כנפות כל הארץ לירושלים, שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכו'.כוס רביעי חותמים עליו את ההלל, וזה כנגד מלכות אדום רמז שהוא גלות קשה כנגד הכל, וכל זמן אנו נתונים לשמד ולהרג ואנו אומרים הללויה אין לנו אלא י"ה, ואנו אומרים לכם זה שאתם עובדים אותו עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו.
כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, רמז למלכות ישמעאל שהם לוקחים רכושנו, ואנו מסתפקים מהם בפת לחם, כמו שנאמר נותן לחם לכל בשר ואומר כי לעולם חסדו, שהם יותר קלים מאדום, והם חצי גאולה, ומתירין לנו לגור בירושלים, וכן כל הרמזים לאחרית הימים באו בימיהם, כמו שאמרו ע"ה עשרה דברים עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ בסוף הימים, והן נזכרים בפרשת ויהיו חיי שרה. וכמו שאין אחר כוס חמישי לא מאכל ולא משקה אלא רווחה ושינה, כך אחר מלכות ישמעאל לא שיעבוד ולא גליות אלא גאולה וישועה, והשקט ובטחה. וכן אלו ה' הכוסות כנגד חמשה חומשי תורה. וה' האורים שברא ה' עולמו, רמז שיצאנו מאפלה לאורה. וכן רומזים ה' הכוסות לעשרת הדברים ה' בכל אחד, שבגללן יצאו ממצרים, כמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וכו'. בה' הכוסות האלו עושים י' דברים, על הראשון קידוש בורא פרי הגפן, על השני הגדה ובפה"ג, על השלישי ברכת המזון ובפה"ג, על הרביעי הלל ובפה"ג, על החמשי הלל הגדול ובפה"ג, כנגד י' הדברות שבכל לוח ה' דברות.
♦
כנגד תוספת הגאולה ותוספת הארה
י. וראיתי בעלי תמר (פסחים פ"י ה"א) שכתב: ויתכן שטעמו של ר"ט שמוסיף עוד כוס חמישי שהוא כנגד תוספת גאולה על הארבע גאולות, שתמיד יש לה להקדושה תוספת, כמו תוספת שבת ותוספת יו"ט, מפני שאור הקדושה והגאולה מוסיף להאיר אף לאחר זמנו העיקרי. וכמו אסרו חג שהארה של החג מוסיפה להתקיים עוד ביום שלאחריו, ונקרא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) בריה דמועדא, ופירושו בנו של המועד כמ"ש בב"י או"ח סימן תצ"ד עיי"ש, ומפאת ההארה המוסיפה לפעול לאחרי הגאולה העיקרית, מוסיפים כוס ישועות חמישי, ואנן קי"ל שכוס חמישי רשות מהאי טעמא, שהוא רק כנגד תוספת הגאולה ותוספת הארה.♦
כוס חמישי נגד הפרנסה שהיא יותר מן הגאולה
יא. והמהר"ל מפראג כתב בספרו גבורות ה' (פרק ס"ה): ולפיכך תקנו כוס חמישי לומר עליו הלל הגדול, כי אחר שתקנו חכמים ארבע כוסות נגד הגאולה כמו שהתבאר, על חסדי ה', תקנו להשלים חסד ה' אשר הוא עושה עם בריותיו, והוא הקיום והפרנסה שהוא מחלק לכל העולם והוא יותר מן הגאולה, וכו', ומזה תדע למה תקנו כוס חמישי, כי אחר שתקנו ארבע כוסות של גאולה, תקנו כוס חמישי נגד הפרנסה שהיא יותר מן הגאולה, רק שהוא רשות שבלילה הזה תקנו ארבע כוסות בשביל הגאולה, אבל בודאי מצוה איכא, כי כוס ה' הוא השלמת הגאולה, כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם והכל בכלל גאולה כמו שנתבאר למעלה.ועוד כתב: כוס חמישי רשות, כי המזונות לפי גודל מדריגתן שהם על הגאולה אינם חיוב על האדם, כי החיוב הוא בדברים אשר הם קרובים אצלנו, אבל דברים אשר הם רחוקים אצלנו יותר אין אנו מחויבים בהם אבל הם רשות דהיינו מצוה.
עוד כתב המהר"ל בסוף הלכות פסח בקצרה: ולפיכך כוס חמישי יש לומר עליו הלל הגדול שבו נותן לחם לכל בשר וגומר, ויראה כי הוא נגד והייתי לכם לאלקים שנאמר אחר ד' לשונות של גאולה, כי הפרנסה היא מן האלקים בעצמו, דכתיב האלקים הרועה אותי מעודי. והחמישי אינו חובה כמו אחרים, כי הלילה הזה מיוחד לגאולה, לכך ד' כוסות שהם על הגאולה הם חובה, אבל החמישי הוא מורה על דבר בפני עצמו, רק שהוא נמשך אל הראשונים, אינו חובה רק מצוה.
♦
באגודת אזוב: הכוס החמישי קדוש ומעולה מכל הארבעה כוסות
יב. ובספר אגודת אזוב לרבי יצחק האזובי כתב: ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אם רצה לשתות כוס חמישי הבחירה בידו, ואם לא רוצה לא יישתה, ואם הוא שותהו יאמר הלל גדול. והטעם, שזה הכוס החמישי קדוש ומעולה מכל הארבעה כוסות, משום שאלו הארבעה תקנום כננד הארבעה איברים שבגוף האדם שזכרנו, ובהם כלל כל טבע וגשמות האדם שלמטה, אמנם כוס חמישי נקרא גשם החמישי, ובה כלל עולם העליון מעולם השפל, והוא עולם הגלגלים שנבראו מחמר פשוט, וזהו בלי הרכבה, והוא גשם החמישי. ובו נשלם השם, כגון ארבע כוסות כנגד אבג"ד והכוס החמישי הוא הה"א, ותמנה אבג"ד עולה יו"ד תצרפהו עם ה"א הרי י"ה, הוא שמו של הקב"ה וי"ה במלואו הוא יהו"ה, אם כן השותה כוס חמישי בזו הכונה לא הפסיד.♦
לפי שאין אומרים הלל הגדול אלא על נפש שבעה וכרס מלאה
יג. והנה מצאנו גם בירידת גשמים (תענית י"ט א'): מעשה שגזרו תענית בלוד - על עצירת גשמים - וירדו להם גשמים קודם חצות, אמר להם ר' טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם תענית פ"א הט"ז, והטור והשו"ע או"ח תקע"ה י"א.והקשו שם: ונימא הלל מעיקרא [לפני הסעודה], אביי ורבא דאמרי תרווייהו לפי שאין אומרים הלל [הגדול] אלא על נפש שבעה וכרס מלאה, מתוך שכתוב בו נותן לחם לכל בשר, נאה להאמר על השבע (רש"י). אבל במקום ששכיחה שכרות, כאצל בני מחוזא התם, אומרים הלל הגדול ואחר כך אוכלים ושותים.
יד. וא"כ בג' מקומות מצינו שאומרים הלל הגדול, בכוס ה' דליל הסדר, ובתענית ציבור כשירדו גשמים, ובתפילת שחרית דשבת בפסוקי דזמרה. והקשר בין שלשתם ראיתי לרבי נתן בן יהודה בספר המחכים (והוא סידור תפילה לש"צ, והיה בן דורו של הרשב"א) שביאר זאת שפיר, וכה כתב בסדר שחרית של שבת: ומוסיפים מזמורים, יש מהם שמדברין מיצירה וכו', והלל הגדול נמי מדבר מיצירה, ועוד שיכיל כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות שזן הקדוש ברוך הוא בחסד קודם מתן תורה. ואף על גב דאביי ורבא דאמרי תרווייהו בתענית (כ"ו א') אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שביעה ובכרס מלאה, שלכך אנו אומרים אותו ליל פסח אחר הסעודה, עשינו שבת כשאר יומי דמחוזא דמשום דשכיחי בהו שכרות הוו אמרי ליה לפני אכילה, ובליל פסח ליכא שכרות דאמרינן בין הכוסות הללו לא ישתה ומפרש בירושלמי משום שכרות ולא לימא הלל הגדול[3].
♦
ועל פי כל הנ"ל יש לחבר נוסח לשם יחוד לכוס חמישי
טו. ועל פי כל הנ"ל יש לחבר נוסח לשם יחוד לכוס חמישי בזה"ל:[לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ. לְיַחֲדָא שֵׁם יוּ”ד קֵ”א בְּוָא”ו קֵ”א. בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יקוק) בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי/] הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן, לְקַיֵם מִצְוַת לִשְׁתּוֹת יַיִן כּוֹס חֲמִישִׁי מִסֵּדֶר הַכּוֹסוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּלֵיל חַג הַמַּצּוֹת. שֶׁהוּא כְּנֶגֶד וְהֵבֵאתִי, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְיָ", כְּנֶגֶד הֲבָאָתָם לָאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם, וּכְנֶגֶד כּוֹס שֶׁל רְוָיָה שֶׁל גְּאוּלָּה הָעַתִּידָה, וּכְנֶגֶד הַגְּאוּלָּה הַמְּקוּוָה שְׁיְכָּנֵס אוֹתָנוּ מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת כָּל הָאָרֶץ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַבֵיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", וּלְתוֹסֶפֶת הוֹדָאָה וּבְרָכָה לַהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמְחַלֶק מָזוֹן לְכָל בְּרִיָּה, וּכְנֶגֶד הַפַּרְנָסָה שֶׁהִיא יוֹתֵר מִן הַגְּאוּלָּה, וְהִיא הַשְׁלָמָת הַגְּאוּלָּה, [כִּי אַחַר שֶׁגָּאַל אוֹתָם הָיָה מְפַרְנֶסָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם וְהַכָּל בִּכְלַל גְּאוּלָּה], וּכְנֶגֶד "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" שֶׁנֶּאֱמַר אַחַר ד' לְשׁוֹנוֹת גְּאוּלָּה, [כִּי הַפַּרְנָסָה הִיא מִן הָאֵלֹּקִים בְּעַצְמוֹ]. וִיהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁכְּמוֹ שְׁאֵין אַחַר כּוֹס חֲמִישִׁי לֹא מַאֲכָל וְלֹא מִשְׁתֶּה אֶלָּא רְוַח וּשֵׁינָה, כָּךְ אַחַר מַלְכוּת יִשְׁמָעֵאל לֹא יִהְיֶה לֹא שִׁעְבוּד וְלֹא גָלוּת אֶלָּא גְּאוּלָּה וְיְשׁוּעָה, וְהַשְּׁקֶט וּבִטְּחָה. אָמֵן. [וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ]׃
♦
עשרים וששה הודו כנגד עשרים וששה דורות
א. פסחים קי"ח א': אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו - כנגד מי? כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו.
וכן אמרו בתנחומא (נשא י"ט): ויהי ביום כלות משה. שנו רבותינו (אבות פ"א): על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. אתה מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שנתנה תורה, והיה הקב"ה מנהיג אותן בחסד, וכנגדן אמר דוד ששה ועשרים פעמים כי לעולם חסדו בהלל הגדול.
אמר רבי אחא בשם רב הונא אף משה רמזן לישראל בים שאמר עם זו שני פעמים, שנאמר (שמות ט"ו) נחית בחסדך עם זו גאלת, וכתיב עד יעבור עם זו קנית, אלו כ"ו דורות שהיו משנברא העולם ועד שנתנה התורה (א"ה דריש זו ב"פ בגימטריא כ"ו). נהלת בעזך זה התורה שנקרא עוז, שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן. משל למה היה העולם דומה באותה שעה לטרסקל של שתי רגלים שאינו יכול לעמוד, כיון שעמד המשכן עמד העולם ונתבסס שנא' ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, להקים משכן אין כתיב כאן אלא את המשכן, לרבות בריאת העולם שכתוב בו את השמים ואת הארץ.
וכן אמרו בבמדבר רבה (י"ב י"ב): ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, הה"ד (שמות ט"ו) נחית בחסדך וגו'. תמן תנינן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד: נחית בחסדך עם זו גאלת - זה החסד. נהלת בעזך - זו תורה, כמה דתימא (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן. אל נוה קדשך - זו עבודת המשכן והמקדש.
נחית בחסדך - אלו הדורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים שקבלו התורה, שהיה הקב"ה מנהיג אותם בחסדו, שלא היו מעשים טובים שיחיו בהם, וזנם הקב"ה בחסדו, וכנגדן אמר דוד כ"ו פעמים כי לעולם חסדו, ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים, לכך אמר נחית בחסדך עם זו גאלת - שבחסד גאלם.
נהלת בעזך - ניהלם בזכות התורה שקבלו.
עד הקמת המשכן, למה היה העולם דומה באותה שעה, לטרסקל על שתי רגלים שאינו יכול לעמוד והוא רותת, כיון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד. כך כיון שנעשה המשכן - כמה דתימא אל נוה קדשך - מיד נתבסס ועמד, שמתחלה לא היה לעולם אלא שתי רגלים חסד ותורה והיה רותת, נעשה לו רגל שלישי זה משכן מיד עמד.
♦
האם לא היה בידם תורה או לא היה בידם מעשים טובים
ב. ונראה דמכאן מקור הערוך, שכתב (ערך אות הסמך): כדקאמרינן הני כ"ו חסדו בהודו בתלים כנגד מי, כנגד כ"ו דורות מאדם עד שניתנה התורה שלא היה להן מעשים טובים וזן אותם בחסדו עכ"ל. הנה לא הזכיר תורה, רק מעשים טובים, והמדרש דילן מקורו, דמבואר בו שעד מתן תורה זנם בחסדו, כי לא היו בידם מעשים טובים, ובזכות התורה רק ניהלם במדבר.ונראה דפליגי הבבלי והתנחומא מול הבמדב"ר, למה לא היה צריך להיות קיום לעולם עד מתן תורה, האם מפני שלא היה בו תורה, כאומרם בבבלי ובתנחומא, או מפני שלא היו להם מעשים טובים שיחיו בהן, כאומרם בבמדבר רבה.
♦
ב' דרכים בראשונים, אבודרהם ומחזור ויטרי
ומצאתי גם ברבותינו הראשונים ב' דרכים בזה כנ"ל, באבודרהם ובהמחזור ויטרי.דהאבודרהם (בסדר תפילות שבת) כתב: והטעם, כי לא היתה בבני אדם תורה שיזון אותם. כדתנא (אבות פ"ג מי"ז) אם אין תורה אין קמח, ואעפ"כ זן אותם בחסדו. ואע"פ שהתורה ישראל לבדם קבלוה, כל העולם הוא עומד בשביל ישראל שקבלו התורה, כמו שדרשו ז"ל (שבת פ"ז א') ביום הששי הוסיף ה"א בששי לרמוז לנו שאמר הקב"ה למעשה בראשית כולכם תלוים עד יום הששי - הוא ששה בסיון המוכן למתן תורה, אם ישראל מקבלין אותה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
אבל המחזור ויטרי (בביאורו לאבות פ"ג משנה י"ב) כתב: ובטוב העולם נידון. מלמד שהק[ב"ה] מפרנס עולמו בטובו, אבל לא על פי רוב המעשה. אעפ"י שיש בעולם חוטאים ויש עושין צדקה וזכות, העולם נידון בטובתו של הק[ב"ה]. שאינו הולך אחר רוב מעשיהן המקולקלין שלא להחריב עולמו, ומ"מ מעשיהן גנוזין להפרע מהן ליום הדין. מניין אנו למידין מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה. כדאמר בערבי פסחים: הני כ"ו חסדו שבהלל הגדול כנגד מי. כנגד כ"ו דורות שמאדם ועד נתינת התורה. שאילו לפי מעשיהן היה העולם מתחייב, שלא היה להן זכות, וזן אותם בחסדו. ואומר תכין בטובתך לעני אלהים. וזהו שאנו אומרים בברכת הזן: נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ובטובו כו'. שהעולם ניזון בטובתו של הק[ב"ה]. כך קיבלתי.
♦
ב' אפשרויות מה החסרון במעשים טובים שהיה
גם נראה דיש כאן ב' אפשרויות לפרש מהו "שלא היו מעשים טובים" - אופן אחד שהיו חסרים מעשים טובים "לחיות בהם", כלשון הבמדב"ר, אבל אפשר לפרש דר"ל שלא עשו מעשים טובים, דהיינו שעשו מעשים רעים והמרו את פי ה' פעמים הרבה, ולא שמעו בקול ה'.♦
חוקר אם הדור הכ"ו הוא משה, או שהכ"ו ללא משה
ונראה דיש לחקור מה הם הכ"ו דורות. דבפירוש רבי יהודה אלברצלוני לספר יצירה (בהקדמת המחבר) כתב בזה ב' דרכים, וז"ל: וגרסי' נמי במס' שבת בפרק אמר רבי עקיבא: ואמר ר' יהושע בן לוי כשעלה משה רבינו למרום אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה לך תשע מאות ושבעים וחמשה דורות קודם שנברא העולם תתן אותה לישראל, מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים וגו'. [ואיכא] נוסחות דגרס התנא "תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם", וכן עקר הגירסא.ומניין דהכי הוא דכתיב דבר צוה לאלף דור, לאחר אלף דור שנבראת צוה אותה הבורא. וידעינן דמאדם ועד משה איכא כ"ו דורות וכדגרסי' בערבי פסחים: הני כ"ו חסדו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הב"ה את עולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו. וכמו ששנינו במסכת אבות עשרה דורות מאדם ועד נח, ועשרה מנח ועד אברהם, והם מנויים: אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח, אלו עשרה קודם המבול. ונתחיל מנח לאחר המבול לפי שהוא עולם חדש, ונתחיל לחשוב: נח[4] שם ארפכשד שלח פלג עבר רעו שרוג נחור תרח, הרי עשרה. ואחר אלו ששה דורות: אברהם ויצחק ויעקב לוי קהת עמרם, הרי ו', סך הכל כ"ו. ועל ידי משה רבנו בן עמרם נתנה התורה.
ויש מי שחושב מאדם ועד נח י' דורות ונח בכלל, ואינו חושב נח בכלל י' דורות השניים, וחושב משם ועד אברהם אבינו י' דורות ואברהם אבינו בכלל. ויצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם ומשה הרי ששה. ולהאי פירוש איכא קושיא, כי בימי משה רבנו נתנה התורה והוא אומר שבכל כ"ו דורות לא נתן להם הב"ה תורה כלל, הילכך לא איפשר למימני משה רבנו בכלל הכ"ו, כי בימיו ניתנה התורה, הילכך פירוש קמא הוא דוקיא, עכ"ל.
ונראה דהגורסים תשע מאות שבעים וחמש, הוא משום שלא רצו למנות את משה עם הכ"ו דורות, כי בימיו ניתנה תורה, ומנו כ"ה דורות שלמים ללא תורה (ומנו את נח פעם אחת). אך דבריהם צ"ע, דבתהלים איכא כ"ו כי לעולם חסדו, ומבואר דכ"ו דורות היו ללא תורה. ולכן דחה את דבריהם דשבע מאות שבעים וארבע גרסינן, אבל קיבל את טענתם דא"א לממני את משה ביניהם שהרי בדורו ניתנה תורה, ולכן מנה את נח ב"פ, דהוו כ"ו ללא משה.
♦
פליגי בזה הפסיקתא זוטרתא ורבי נסים גאון
והנה בפסיקתא זוטרתא מבואר דמשה רבינו נכלל בכ"ו דורות (ואת נח יש למנות פעם אחת, כהפשטות), שכתב שם לבאר ברכה ג' דברכת כהנים דיש בה כ"ה אותיות, וז"ל (במדבר פרק ו' פסוק כ"ו): הרי כאן ברכה שלישית ויש בה שבעה תיבות שהן עשרים וחמש אותיות וכו'. וכן כיוצא בהן שניתנו על ידי משה רבינו שעמד לאחר עשרים וחמשה דורות, עשרים עד אברהם אבינו: אדם. שת. אנוש. קינן. מהללאל. ירד. חנוך. מתושלח. למך. נח. שם. ארפכשד. שלח. עבר. פלג. רעו. שרוג. נחור. תרח. אברהם. יצחק. יעקב. לוי. קהת. עמרם. הרי חמשה ועשרים דורות, ואח"כ עמד משה רבינו. ועליהם אמר דוד כ"ו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, שהיה העולם עומד כל אותן הדורות בחסד הבורא, בלא תורה שנקראת חסד.ומבואר שמונה את נח פעם אחת, ומשה הוא הדור הכ"ו. וכן מבואר בתוי"ט (אבות פ"ד מ"ב), שכתב שמה שמנתה המשנה מנח עד אברהם, נח לא הוי בכלל, ואברהם הוא הכ', ולפי"ז משה הוא הכ"ו. וכן מנה במגן אבות לרשב"ץ באבות. וכן מבואר ברש"י (ריש וישב) שאברהם הוא הדור הכ'. וא"כ משה הוא הדור הכ"ו.
אמנם בפירוש רב ניסים גאון לשבת (פ"ח ב') כתב: אמרו לפניו רבונו של עולם חמדה שגנוזה לפניך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם. הא מילתא נפקא להו לרבנן (ב"ר פכ"ח) מהאי קרא דכתיב (תהלים ק"ה) זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, שלפי שמצאו מן יצירת אדם הראשון ועד נתינת התורה כ"ו דור, וזה פרטן, י' דורות מאדם עד נח, וי' מנח עד אברהם, ומאברהם עד משה ו' דורות, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם, עד משה, ועל ידו ניתנה התורה, וכבר שלמו כ"ו דורות, ידעו כי התורה היתה גנוזה תתקע"ד דורות, וכיון שעברו עליה מימות העולם כ"ו דורות שהן השלמת אלף דור ניתנה התורה, כדי שיתקיים דבר צוה לאלף דור.
מבואר בדבריו דהוא מונה מאברהם הו' דורות, ומסיים בעמרם, והיינו דמנה את נח פעמיים כמ"ש ר"י אלברצלוני, וכתב דשלמו כ"ו דורות שלמים קודם משה, ומשה עצמו לא נמנה כי בדורו כבר ניתנה תורה.
♦
מבאר את סברת ר"י אלברצוני ורנ"ג
ומצאתי בזה ביאור נפלא בספר ויאמר אליהו (דרשה ו'): הנה המשנה שאומרת "עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם" ודאי לא כוללת את אברהם אבינו, דהרי אברהם אבינו ודאי לא היה בכלל מכעיסין ובאים, אלא הוא זה שנטל את שכר כולם וא"כ המנין של עשרה דורות הוא מנח עד תרח בלבד שהיו כולם מכעיסים, ואברהם הוא הדור הבא שנטל שכר כולם כלומר עד אברהם ולא אברהם בכלל, דהוא כבר הדור האחד עשרה [ורק בעשרה דורות הראשונים מאדם עד נח, ששם באמת היה המבול בימי נח עצמו שם כוונת המשנה עד נח ונח בכלל, כי הוא נכלל בעשרה דורות הראשונים]. נמצא לפ"ז שנח עצמו נמנה בשני דורות דהיינו השש מאות שנה הראשונים שהוא חי עד המבול זה שייך לעשרה דורות הראשונים, והשלש מאות וחמשים שנה אחרונים שהוא חי אחר המבול זה נמנה עם עשרה הדורות האחרונים. ועתה מובן היטב לשון הפסוק בריש פרשתנו אלה תולדות נח, נח. דתרי גווני נח הוו. וזה שאמר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו בלשון רבים, כי כפי הנ"ל בנח יש מנין של שתי דורות דור שקודם המבול ודור שאחר המבול, עכ"ל. ודבריו תואמים ממש לדברי ר"י אלברצלוני, הגם שלא הזכירם.וא"כ עלה בידינו דשיוך הפסוקים מפסוק י"א יהיה תלוי בפלוגתא הנ"ל, דלפסיקתא ושא"ר הוא נגד שם, אבל לרנ"ג ולר"י אלברצלוני הוא כנגד נח שאחר המבול. וכן ע"ז הסדר ידחו כולם באחד עד פסוק כ"ו, דלפסיקתא הוא כנגד משה ולרנ"ג ור"י אלברצלוני הוא כנגד עמרם, כמו שאפרט לקמיה.
♦
סדר הכ"ו דורות ע"פ ב' שיטות הקדמונים, כל פסוק כנגד דור
כותרתא. אדםהוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹבכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
שבח כללי
ב. שתהוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ג. אנושהוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
כותרת משנה
ד. קינןלְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְדֹלוֹת לְבַדּוֹכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הבריאה
ה. מהללאללְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ו. ירדלְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ז. חנוךלְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ח. מתושלחאֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ט. למךאֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלַּיְלָהכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יציאת מצרים עד ביאת הארץ
י. נחלְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יא. שם וי"א נח (דאחר המבול)וַיוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יב. ארפכשד וי"א שם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָהכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יג. שלח וי"א ארכפשדלְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יד. עבר וי"א שלחוְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
טו. פלג וי"א עברוְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּףכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
טז. רעו וי"א פלגלְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּרכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יז. שרוג וי"א רעולְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יח. נחור וי"א שרוגוַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִירִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יט. תרח וי"א נחורלְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִיכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
כ. אברהם וי"א תרחוּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁןכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
כא. יצחק וי"א אברהםוְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָהכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
כב. יעקב וי"א יצחקנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ניסי ישראל כללי
כג. לוי וי"א יעקבשֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
כד. קהת וי"א לויוַיִפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
פסחים קי"ח א': ולמה נקרא שמו הלל הגדול, אמר רבי יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה
כה. עמרם וי"א קהתנֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂרכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
סיום
כו. משה וי"א עמרםהוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
♦
לבאר הקשר הפסוק כנגד הדור
וכתב הגאון חיד"א בספרו פתח עינים כאן: כנגד עשרים וששה דורות וכו' הרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה זלה"ה הפליא עצה לפרש כל פסוק איך מתיחס לדור אחד מהכ"ו דורות, בספר מדרש בחידוש פירוש ההגדה ע"ש ויאורו עיניך.ואכן כן כתב רבי אליעזר נחמן פואה, תלמיד הרמ"ע מפאנו, בפירושו להגדה של פסח "מדרש בחידוש" בזה"ל: נראה לי לומר, שכל פסוק ופסוק מאלו הוא מכוין אל דור אחד מהכ"ו דורות ההם שקדמו לתורה, וכונת דוד המלך ע"ה היתה לשבח ולהלל אותו ית' גם בשם האומה ישראלית, ולהודות לשמו בשביל החסדים שעשה להם. והתחיל מבריאת העולם, כי בשבילם נברא, שנאמר בראשית ברא אלקים בשביל ישראל שנקראו ראשית ברא וכו', וסבל את העולם כ"ו דורות כלם בלתי ראוים, הואיל ובסופם עתידים היו לבא ישראל לקבל התורה.
ונכתוב לבאר את הקשר בפסוקים הראשונים, בין בין כל דור לפסוק שכנגדו, ונביא גם מפירושי הרב מדרש בחידוש הנ"ל. ותן לחכם ויחכם עוד, להשלים את כל השאר.
♦
הודו לה' כי טוב – כנגד דורו של אדם הראשון
יבואר על פי אמרם בב"ב י"ד ב': דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים, ע"י אדם הראשון וכו', ופירש"י: כגון גלמי ראו עיניך ולי מה יקרו רעיך (תהלים קל"ט) אדם הראשון אמרן. ומבואר שהודה לה' על ברייתו. ובפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"א) הביאו הרמב"ם (בפ"ב מהל' בית הבחירה ה"ב) מבואר דאדם הראשון הקריב קרבן לה' והיינו קרבן תודה, דאחר שהבין מהות ברייתו עמד והודה לקב"ה כי טוב, על שבראו.ובמדרש בחידוש כתב: והפסוק הא' הוא כנגד דורו של אדם כי כן הוא הודה אל ה' שמחל לו עונו. וכן אמרו במדרש (פסיקתא רבתי פמ"ו) שהשבת הגין עליו שלא יומת, ובא לזמר ליום השבת וז"ש מזמור שיר ליום השבת, ואמר לו השבת טוב להודות לה' וכן עשה.
♦
הודו לאלוקי האלוקים - כנגד דורו של שת
מדרש בחידוש: שעדיין לא היה בעולם עבודה זרה ונודע ה' בכל העולם, היותו הוא יתברך אלקי האלקים. וכדלקמיה.♦
הודו לאדני האדנים - כנגד דורו של אנוש
בילקוט שמעוני (בראשית רמז מ"ז): אנוש בן שת, בימיו התחילו הבריות להכעיס ליוצרן בע"ז, והוא היה הדור השלישי וכו', חזרו להיות עושין צלמים וקוראין אותן בשם בוראן שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה' וכו'. [וכן בתרגום אונקלוס: ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא דה']. ונגזר עליהן ג' גזירות כנגד הכעס שהכעיסו אחת שנקרע אוקינוס והציף שליש היבשה, ואחת שהיה כל העולם כלו מישור וערבה ונעשה הרים וטרשיים וגימיות וכו', ואחת שנתמעטה קומתן כמה שנאמר והגבוהים ישפלו. וביאר במדרש בחידוש: ועל כן אמר כנגדו הודו לאדוני האדונים, כי אז הוצרך להודיע שהוא יתברך היה אדון ופטרון אף בתחתונים והעלה אוקיינוס עליהם והציף שלישיתם, ובחסדו הניח המותר עם היותם בלתי ראויים.♦
לעשה נפלאות גדלות לבדו - כנגד דורו של קינן
במדרש בחידוש ביאר על פי ספר הישר שכתב: ואלה שמות בני קינן, שם הבכור מהללאל ומשנהו עינן, והשלישי מרד, ואחיותיהם עדה וצלה אלה בני קינן אשר יולדו לו בנים חמשה. ויתחתן למך בן מתושאל את קינן ויקח לו את שתי בנותיו לנשים וכו'. ועל פי מדרש לקח טוב כאן: וצלה גם היא ילדה את תובל קין, גם היא שלא היתה בת לידה היא ילדה על כרחו, אע"פ שלא היתה צלה ללמך לתשמיש, רצה הקב"ה להוציא ממנה זרע ולא הועיל למך במעשיו, ויצא ממנו לוטש כל חרש נחושת וכלי המלחמה, ע"כ.וכתב: וידוע כי מפתח של חיה לא נתנו הקדוש ברוך הוא ביד שום אדם כמו שאמרו בפרק קמא דתענית ב' א'. ולזה אמר לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי הוא לבדו פוקד עקרות.
♦
לעשה השמים בתבונה - כנגד דורו של מהללאל
בתורה שלמה הביא מדרש אגדת בראשית מכתיבת יד: למה נקרא שמו מהללאל, שהוא חזר בתשובה תחלה להלל, והתחיל לשבח לפני הקדוש ברוך הוא. וי"ל שהתבונן במעשי השם הגדולים בהעמדת השמים בתבונה ומשם הגיע להודות לאל. וכדברי הרמב"ם (ברפ"ב מיסודי התורה): והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול וכו'.לרוקע הארץ על המים - כנגד דורו של ירד
לעושה אורים גדולים - כנגד דורו של חנוך
את השמש לממשלת ביום - כנגד דורו של מתושלח
את הירח וכוכבים לממשלות בלילה - כנגד דורו של למך
למכה מצרים בבכוריהם - כנגד דורו של נח
ויוצא ישראל מתוכם - כנגד דורו של שם (וי"א נח אחר המבול)
ביד חזקה ובזרוע נטויה - כנגד דורו של ארכפשכד (וי"א שם)
לגוזר ים סוף לגזרים - כנגד דורו של שלח (וי"א ארכפשד)
והעביר ישראל בתוכו - כנגד דורו של עבר (וי"א שלח)
וניער פרעה וחילו בים סוף - כנגד דורו של פלג (וי"א עבר)
למוליך עמו במדבר - כנגד דורו של רעו (וי"א פלג)
למכה מלכים גדולים - כנגד דורו של שרוג (וי"א רעו)
ויהרוג מלכים אדירים - כנגד דורו של נחור (וי"א שרוג)
לסיחון מלך האמורי - כנגד דורו של תרח (וי"א נחור)
ולעוג מלך הבשן - כנגד דורו של אברהם (וי"א תרח)
ונתן ארצם לנחלה - כנגד דורו של יצחק (וי"א אברהם)
נחלה לישראל עבדו - כנגד דורו של יעקב (וי"א יצחק)
שבשפלנו זכר לנו - כנגד דורו של לוי (וי"א יעקב)
ויפרקנו מצרינו - כנגד דורו של קהת (וי"א לוי)
נותן לחם לכל בשר - כנגד דורו של עמרם (וי"א קהת)
הודו לא-ל השמים - כנגד דורו של משה (וי"א עמרם)
שמעתי מידידי, הרה"ג שי עמר נ"י ממיאמי: במדרש תנחומא (פרשת בשלח, סימן כ"ג) נאמר: אמר רבי יוסי: בזכות מי ירד להם המן? בזכות משה. ויש אומרים: בזכות עמרם.
וי"ל דמודה לאל שמוריד מן, שהוא לחם מן השמים. וי"ל דתרי יש אומרים אלו פליגי בפלוגתת הראשונים הנ"ל מיהם הכ"ו דורות, חד מ"ד בזכות משה דהוא הדור כ"ו, וחד מ"ד בזכות עמרם דהוא הדור הכ"ו.
וחתני, הרב שמואל בן שמחון, אמר: י"ל דמה שאמר לאל השמים הוא כנגד משה, שהיה היחיד שעלה למרום, והכיר את הקב"ה גם כאל השמים, ולא רק כאלוקי הארץ.
♦
סדר סוגיית כוס חמישי בקיצור נמרץ
במשנה איתא: רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר. ובגמ' איתא לגירסת הגאונים: חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון ויש אומרים ה' רועי לא אחסר.כל הגאונים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ורש"י, פירשו שרבי טרפון לא לחלוק בא אלא להוסיף כוס רשות, ופסקו שכוס חמישי רשות היא ונאמרה למי שרוצה לשתותה.
רשב"ם לא קיבל גירסא זו, דהרי לא נזכרה כוס חמישי במשנה, רק ד' נזכרו, ומאן דכר שמיה, ולכן הגיה: (חמישי) [רביעי] אומר עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון.
ובגמ' נחלקו רב יהודה ורי"ח בשתי מחלוקות, מהי ברכת השיר ומהו הלל הגדול, שרב יהודה סובר שברכת השיר היינו חתימת יהללוך הרגילה שאחר ההלל, והלל הגדול זה מזמור קל"ו בתהלים הודו לה' כי טוב כל"ח עד על נהרות בבל. ור' יוחנן סובר שברכת השיר היא נשמת כל חי וישתבח, והלל הגדול מתחיל במזמור לפניו הללויה הללו את שם השם עד על נהרות בבל.
והגם שלפי הכללים רב יהודה ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, כתבו הגאונים שאזלינן בתר מנהגא דעלמא כרב יהודה בתרוויהו, וכן פסקו בב' ישיבות בבל, אבל רבני אשכנז כתבו שהלכה כרבי יוחנן בתרוויהו.
עוד נקטו רש"י ורשב"ם ועוד שמה שאמר ריו"ח שברכת השיר היא נשמת, "אף" נשמת קאמר, מלבד יהללוך, שהיא חתימת ההלל הקבועה. וא"כ יש לנו ב' חתימות בכוס ד', ואמרו רש"י ורשב"ם לפזר את החתימות, ולחתום חתימה אחת על הלל המצרי, והיא חתימת יהללוך (ולא מדין ברכת השיר אלא חתימת ההלל הרגילה), וחתימת ברכת השיר, שהיא נשמת וישתבח לרי"ח שהלכה כמותו, אותה לחתום על הלל הגדול הנאמר (גם הוא לגירסתם) על כוס ד'. [ולרשב"ם והרא"ש חותם בישתבח בא"י מלך מהולל בתשבחות, ולרש"י עד הבוחר בשירי זמרה מלך חי העולמים, וכן נקטו הלבוש והט"ז, וכן מנהג אשכנז.]
ובזה הראב"ן והראבי"ה ושבלי הלקט ועוד לא קיבלו את דבריהם, ונקטו שכיון שכתוב במשנה שאומר ברכת השיר על הכוס הרביעי, יש לחתום הלל המצרי בב' ברכות עליו, יהללוך ואחר כך נשמת וישתבח, ואחר כך הלל הגדול.
ופירשנו שיש כאן מחלוקת איך להבין את גירסת המשנה והברייתא, האם "רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר [והלל הגדול]", וכך סברו הראב"ן וראבי"ה ושבלי הלקט ועוד, או כרש"י ורשב"ם "רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו [הלל הגדול ו]ברכת השיר", ולכן אומרים את נשמת אחר הלל הגדול.
אלא שבא הרב חיים כהן מבעלי התוס' והקשה - שאיך יתכן לחתום ב' ברכות על כוס אחת, גם יהללוך וגם ישתבח, ובמשך הדורות נכנס חששו לליבות כולם ונתבטל מנהג אשכנז הותיק לחתום ב' חתימות, אלא חתמו רק חתימה אחת. ויש בזה ב' דרכים, או לומר הלל המצרי יהללוך עד אתה אל, הלל הגדול נשמת ישתבח עד בא"י מלך מהולל בתשבחות עד הבוחר בשירי זמרה, וכן מנהג אשכנז. ואפשרות שניה הלל המצרי עד יהללוך, הלל הגדול נשמת ישתבח עד החתימה, ואז לומר יהללוך עם חתימתו. וכך פסק בשו"ע ע"פ ר"מ עמארה.
כל זה למי שעושה כוס רביעי בלבד.
אבל להגאונים הנה מעיקר הדין אין מקום לומר הלל הגדול בכוס רביעי, רק הלל המצרי ויהללוך, וכך היה מנהג ספרד הקדמון. אמנם נגררו להוסיף הלל הגדול בכוס רביעי גם כן, והסברנו זאת או על פי גירסת רשב"ם לומר הכל בכוס רביעי, או על פי גירסת רש"י, שהגם שגרס שבכוס חמישי אומר הלל הגדול גרס גם בכוס רביעי שאומר הלל הגדול, ובכוס רביעי היינו לרגיל, ובכוס חמישי היינו לתאב וצמא שרוצה כוס נוספת, התירו לו אותה ע"י זה שיאמר עליה ההלל הגדול.
עוד דבר נכנס למנהג הספרדים, והוא לומר נשמת. והרי להגאונים אין הלכה כרי"ח וברכת השיר היא יהללוך בלבד, ומהיכן הגיעה הנשמת. והתשובה לזה פשוטה, כי נגררו אחר הטור שכתב לומר נשמת אחר אחר הלל הגדול מרשב"ם והכניס זאת גם בדעת הגאונים, וממנו למדו כולם להוסיף, דלא גרע להוסיפה.
וזה מש"כ הב"י סי' ת"פ: דהרי"ף והרמב"ם הגורסים בברייתא כוס חמישי, לפי דבריהם אינו אומר על כוס רביעי הלל הגדול, אלא גומר עליו את ההלל וחותם ביהללוך, כרב יהודה דברכת השיר היינו יהללוך עכ"ל. וכן הבאנו בסימן כ"ד שראשוני ספרד כתבו דאם לא שותה כוס חמישי לא יאמר הלל הגדול. ולכן לספרדים הגורסים כוס חמישי [כהקדמונים, בלא הגהת רשב"ם למוחקה] מקום הלל הגדול הוא בכוס חמישי, ושם יועילו סגולותיה לקבל מהקב"ה מזונות ופרנסה [כמ"ש בסימן 'מעלות כוס חמישי' מהמהר"ל מפראג]. אבל מי שאומרה שלא במקומה המקורי אלא בכוס ד', הרי זה כאומרה שלא מהתקנה, וכקורא מזמור בעלמא לפי הב"י הנ"ל, ואיך יועילו לו סגולותיה?
♦
הסדר למעשה לנוהגים בכוס חמישי
למנהג הספרדיםבכוס ד' - אומר הלל המצרי בלא יהללוך. ואין חותמים על כוס ד'.
בכוס ה' - אומר הלל הגדול [וגם נשמת כהטור דלעיל], ויחתום בברכת השיר, יהללוך עד בא"י מלך מהולל בתשבחות. וחותם אחר כוס ה' בלבד, כדעת הגאונים ורס"ג ורב האי.
למנהג בני אשכנז וחב"ד
בכוס ד' - הנה המנהג המקורי היה שעל כוס ד' יאמרו הלל המצרי ויהללוך, או מצד שהיא ברכת השיר כר' יהודה, או שגם אם הלכה כרי"ח יש לחתום בה ככל הלל, אבל מחשש לסברת ר"ח כהן לא יחתום למעשה, רק יאמר יהללוך בלי חתימה.
בכוס ה' - אומר עליו הלל הגדול ונשמת, ויסיים עד מלך אל חי העולמים שהיא ברכת השיר לר' יוחנן, וכ"ד רש"י, וכ"ד הלבוש והט"ז להרא"ש והטור. אבל לפשטות הרא"ש ולרשב"ם חותם אחר נשמת "בא"י מלך מהולל בתשבחות" בלבד, והיא חתימה על יהללוך שאמרו בכוס ד' בלא חתימה, וגם על נשמת שאמר כעת (ויש עושים כן).
להגר"א
בכוס ד' - יאמר הלל המצרי ולא יאמר יהללוך כלל, דברכת השיר היא נשמת וישתבח, שנאמרת בכוס ה'.
בכוס ה' - יאמר הלל הגדול ונשמת יחתום בישתבח עד חי העולמים כרי"ח, ולא יאמר יהללוך כלל, דהלכה כרי"ח בלבד.
למנהג החסידים ונוסח ספרד
בכוס ד' - אומר הלל המצרי בלא יהללוך. ואין חותמים על כוס ד'.
בכוס ה' - אחר הלל הגדול ונשמת, כיון שאת חתימת ברכת השיר - שהיא יהללוך אליבא דרב יהודה לא אמרו בכוס ד', מעבירים אותה ללאחר הלל הגדול ונשמת, כהשו"ע על פי ר"מ עמארה וכהספרדים. ואומר יהללוך עד מהולל בתשבחות. [ומאחר שרישא דחתימת ישתבח - "בא"י מלך מהולל בתשבחות" היא נאמרת בסיום יהללוך, יוצא שגם אומר בזה את חתימת ישתבח, שהיא ברכת השיר אליבא דרי"ח].
♦
סדר כוס רביעי (לפי נוסח הספרדים)
כוס רביעי גומר עליו את ההלל. מוזגין את הכוס ואומרים:
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ.
לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם, וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי יְיָ בִּטְחוּ בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ, הַקְּטַנִים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְיָ, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. הַלְלוּיָהּ:
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ אֶת קוֹלִי, תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא, אָנָּא יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי. חַנוּן יְיָ וְצַדִיק, וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ, דַלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי, כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.
מָה אָשִׁיב לַיְיָ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְיָ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָּא יְיָ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְיָ אֲשַׁלֵם נֶגְדָה נָא לְכָל עַמוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית יְיָ, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם, הַלְלוּיָהּ:
הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם, הַלְלוּיָהּ:
הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹבכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵלכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹןכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְיָכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ. יְיָ לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. יְיָ לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְּבֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיְיָ עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, יְמִין יְיָ עֹשֵָׂה חָיִל. יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה, יְמִין יְיָ עֹשֵָׂה חָיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.
אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
אָנָּא יְיָ, הוֹשִיעָה נָּא. אָנָּא יְיָ, הוֹשִיעָה נָּא.
אָנָּא יְיָ, הַצְלִיחָה נָא. אָנָּא יְיָ, הַצְלִיחָה נָא.
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ.בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ.
אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ.אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ.אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.
הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
שותים כאן כוס רביעי בהסיבה, ואין מברכין ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, רק אחר כוס חמישי
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ. לְיַחֲדָא שֵׁם יוּ”ד קֵ”א בְּוָא”ו קֵ”א. בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יקוק) בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִשְׁתּוֹת יַיִן שֶׁל כּוֹס רְבִיעִי מִסֵּדֶר הַכּוֹסוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּלֵיל חַג הַמַּצּוֹת. שֶׁכָּל-אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם הוּא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃
♦
סדר כוס חמישי (לפי נוסח הספרדים)
כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, [וברכת השיר]. מוזגין את הכוס ואומרים:
כתב ב"י סי' ת"פ: דהרי"ף והרמב"ם הגורסים בברייתא כוס חמישי, לפי דבריהם אינו אומר על כוס רביעי הלל הגדול, אלא גומר עליו את ההלל וחותם ביהללוך, כרב יהודה דברכת השיר היינו יהללוך", עכ"ל. והבאנו בסימן כ"ד שראשוני ספרד כתבו דאם לא שותה כוס חמישי לא יאמר הלל הגדול. ולכן לספרדים הגורסים כוס חמישי [כהקדמונים בלא הגהת רשב"ם למוחקה] מקום הלל הגדול הוא בכוס חמישי, ושם יועילו סגולותיה לקבל מהקב"ה מזונות ופרנסה [כמ"ש בנוסח הלשם יחוד המורחב ממהר"ל מפראג, ראה לקמן], אבל מי שאומרה שלא במקומה המקורי אלא בכוס ד', הרי זה כאומרה שלא מהתקנה, ואיך יועילו לו סגולותיה
כותרת
הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹבכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
שבח כללי
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
כותרת משנה
לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הבריאה
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלַּיְלָה כִּלְ"חַ:
יציאת מצרים עד ביאת הארץ
לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָהכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּףכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּרכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִירִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִיכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁןכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָהכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ניסי ישראל כללי
שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיִפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
פסחים קי"ח א': ולמה נקרא שמו הלל הגדול, א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, (וזה דבר גדול, ומשובח יותר - רשב"ם)
נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂרכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
סיום
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ברכת השיר אליבא דרבי יוחנן:
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעֲדֶיךָ אֵין לָנוּ [מֶלֶךְ] גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל, וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה.
אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָּל בְּכָל הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְּנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, מְחַיֶּה מֵתִים. וְרוֹפֵא חוֹלִים, פּוֹקֵחַ עִוְרִים, וְזוֹקֵף כְּפוּפִים, הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים, וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים, וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים.
וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בְּרָעָב זַנְתָּנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ, מִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחֳלָאִים רָעִים וְרַבִּים דִּלִּיתָנוּ.
עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ, וִיפָאֲרוּ, אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תְשַׁבֵּחַ, וְכָל עַיִן לְךָ תְצַפֶּה, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְהַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ וְהַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ, שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע, צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ. וְכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.
בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם.וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ.
וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ.וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל.
בְּמִקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, וּלְנַצֵּחַ, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ.
וּבְכֵן, יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדוּלָה, גְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָׁה, וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
חותם בברכת השיר דרב יהודה שהיא יהללוך, דהלכה כמותו להגאונים ולבני ספרד. ולרוב הגאונים כשעושים כוס ה' חותמים בברכת השיר אחריה, ואין חותמים בכוס ד', דמקום ברכת השיר הוא אחר זה ואחר זה (רב האי גאון ורס"ג)
יְהַלְלוּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כָּל-מַעֲשֶׂיךָ. וַחֲסִידֶךָ וְצַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ. וְעַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ אֶת-שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָעִים לְזַמֵּר. וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. אָמֵן:
נוסח לשם יחוד קצר לכוס חמישי:
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ. לְיַחֲדָא שֵׁם יוּ”ד קֵ”א בְּוָא”ו קֵ”א. בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יקוק) בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִשְׁתּוֹת יַיִן שֶׁל כּוֹס חֲמִישִׁי מִסֵּדֶר הַכּוֹסוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּלֵיל חַג הַמַּצּוֹת [לרוצה]. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃
ושותים כוס חמישי בהסיבה (ואם לא היסב אינו חוזר), ומברכין ברכה אחרונה על הגפן.
♦
סדר כוס רביעי (לפי נוסח אשכנז וספרד)
כוס רביעי גומר עליו את ההלל. מוזגין את הכוס ואומרים:
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ.
לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם, וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי יְיָ בִּטְחוּ בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ, הַקְּטַנִים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְיָ, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. הַלְלוּיָהּ:
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ אֶת קוֹלִי, תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא, אָנָּא יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי. חַנוּן יְיָ וְצַדִיק, וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ, דַלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי, כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.
מָה אָשִׁיב לַיְיָ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְיָ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָּא יְיָ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְיָ אֲשַׁלֵם נֶגְדָה נָא לְכָל עַמוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית יְיָ, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם, הַלְלוּיָהּ:
הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם, הַלְלוּיָהּ:
אם יש שלשה אנשים או יותר, עורך הסדר אומר הפסוק והשאר עונים אחריו "הודו ליי כי טוב כל"ח"
הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹבכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵלכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹןכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְיָכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ. יְיָ לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. יְיָ לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְּבֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיְיָ עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, יְמִין יְיָ עֹשֵָׂה חָיִל. יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה, יְמִין יְיָ עֹשֵָׂה חָיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.
אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
אם יש שלשה אנשים אומרים פסוק בפסוק
אָנָּא יְיָ, הוֹשִיעָה נָּא. אָנָּא יְיָ, הוֹשִיעָה נָּא.
אָנָּא יְיָ, הַצְלִיחָה נָא. אָנָּא יְיָ, הַצְלִיחָה נָא.
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ.בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ.
אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ.אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.
הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
למנהג אשכנז וחב"ד אומרים כאן יהללוך בלי חתימה, ולמנהג הגר"א והחסידים אין אומרים כאן יהללוך
יְהַלְלוּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ (עַל) כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
מברכין הגפן, ושותים כוס רביעי בהסיבה
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס רְבִיעִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד בְּשׂוֹרַת הַיְשׁוּעָה, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאֱלֹהִים":
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן
ואין מברכין ברכה אחרונה, רק אחר כוס חמישי
♦
סדר כוס חמישי (לפי נוסח אשכנז וספרד)
כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, [וברכת השיר]. מוזגין את הכוס ואומרים:
כותרת
הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹבכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
שבח כללי
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
כותרת משנה
לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הבריאה
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלַּיְלָה כִּלְ"חַ:
יציאת מצרים עד ביאת הארץ
לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָהכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּףכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּרכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִירִיםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִיכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁןכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָהכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ניסי ישראל כללי
שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיִפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
פסחים קי"ח א': ולמה נקרא שמו הלל הגדול, א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, (וזה דבר גדול, ומשובח יותר - רשב"ם)
נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂרכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
סיום
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִםכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ברכת השיר אליבא דרבי יוחנן, והלכה כמותו, ונאמרת אחר הלל הגדול לרשב"ם (בכוס ד'), ומי ששותה כוס ה' נאמרים שניהם על כוס ה', על פי שיטת רש"י
נוסח אשכנז [ונוסח ספרד בסוגריים]: נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ. וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ. פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס [וְעוֹנֶה] וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ [עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ] אֶלָּא אָתָּה.
אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָּל בְּרוֹב [י"א: בְּכָל] הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְּנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְיָ [עֵר, הִנֵּה] לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים, וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְמִים, וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים, וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים, [וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים, וּ]לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים.
[וּ]אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶךָ עַל אַחַת מֵאָלֶף [אֶלֶף] אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת [נִסִּים וְנִפְלָאוֹת] שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ. [מִלְּפָנִים] מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ; מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ, וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחֳלָיִם רָעִים [וְרַבִּים] וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ.
עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ, וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ לָנֶצַח. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ [תָּמִיד]. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע, [וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶּה], וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל לְּבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ. כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ, מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ. [שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע, צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ]. מִי יִדְמֶה לָּךְ, וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ, וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר: "לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ":
הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ, הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ. הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא. שׁוֹכֵן עַד מָרוֹם וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.
אשכנז: בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל.וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ.
וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם.וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ.
ספרד: בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמַם.וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ.
וּבִלְשוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדַּשׁ.וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל.
וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָּה יִתְפָּאַר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים, לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר [וּלְנַצֵּחַ], לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ [וּבְכֵן]:
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עוֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת
מנהג אשכנז הגר"א וחב"ד
חתימת ברכת השיר - נשמת אליבא דרי"ח, כשיטת רש"י, וכהלבוש והט"ז גם בדעת הטור והרא"ש. ומהני גם לרב יהודה, דקאי חתימת "בא"י מלך וכו' בתשבחות" על יהללוך שאומרים בכוס ד' בלא חתימה, כ"ד הרא"ש. אבל להגר"א לא אמרוהו לעיל דהלכה כרי"ח בלבד
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַנִפְלָאוֹת, הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים:
מנהג החסידים ונוסח ספרד
חתימת ברכת השיר - יהללוך אליבא דרב יהודה, כהשו"ע על פי ר"מ עמארה. ו"בא"י מלך מהולל בתשבחות" היא גם חתימת ישתבח שהיא ברכת השיר אליבא דרי"ח, מלבד מה שהיא חתימת הלל שהרי לא אמרו יהללוך בסוף כוס ד'
לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: יְהַלְלוּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ (עַל) כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת:
נוסח לשם יחוד קצר לכוס חמישי:
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס חֲמִישִׁי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד וְהֵבֵאתִי, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְיָ":
ומברכין הגפן ושותים כוס חמישי בהסיבה (ואם לא היסב אינו חוזר)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן
ומברכין ברכה אחרונה על הגפן
♦ ♦ ♦