מנהגים לא ידועים בדין ד' כוסות

✍️ הרב יעקב שקו | 📰 גיליון קיג [ניסן ה'תשפ"ו]

במאמר זה אנסה לבסס את קיומם של שני מנהגים מוזרים ביותר. מנהגים שכיום רבים לא יהיו מוכנים לקבלם, ויניחו כי טעות הם, אך בעבר ככל הנראה היו נהוגים בקהילות שונות. למען האמת, גם לאחר הראיות שאציג, עדיין לא אראה בהן כמבוססות דיים בכדי להוכיח באופן מוחלט על קיומו של המנהג, אלא שהדעת נוטה שכך נהגו במקומות מסוימים. כדי לתת את התמונה המלאה, אגע בנושאים שונים המשיקים למנהגים אלו, בתקווה שגם אלו שיתעלמו ממוקד המחקר ירוויחו גם כן מהמאמר.
בכל עדות ישראל נהגו לערוך סדר בליל פסח, אבל עדיין לא נחקרו כראוי החילוקים שבין המנהגים השונים וכיצד עלינו לזהות את שייכות כתבי היד של ההגדה למנהגים ולעדות השונות. גם במאמר הנוכחי, עיקר דבריי יסובו על דיון במנהגי ארבע כוסות, אך עם כל זאת ראוי להקדים ולדון בכמה מאפיינים הנוגעים לסדר ליל הפסח, כיוון שחלקם קשורים לנידון המרכזי שלפנינו^[1].
♦

מספר מאפיינים ממנהגי ליל הסדר

דרך עבודתי בבדיקת המאפיינים הייתה בדרך כלל כך: מקומות שיש בידינו רק כמות מצומצמת של כתבי יד, בדקתי את כל כהי"י הקיימים. כך המצב במנהגי ספרד, קטלוניה ופרובנס. מקומות שמהם נותר בידינו מבחר גדול של כי"י, והם מנהגי אשכנז, צרפת ורומא, הסתפקתי בבדיקת חלק מכתבי היד, אך לא פחתתי מעשרים כי"י ופעמים הרבה יותר מכך. במהלך הבדיקה לא רשמתי כל יוצא מן הכלל, ולכן ייתכן (ופעמים אף אין ספק) שישנם כי"י שאינם מתעדים את המנהג שכתבתי. כהכנה למאמר זה בחרתי מספר כתבי יד מכל מנהג כדוגמא. כל הציונים שאזכיר בהמשך המאמר מופיעים בכתבי יד אלו, אלא אם כן צוין אחרת. במקום שאחד מכי"י שבחרתי סוטה מהנוסח הנפוץ במנהגם, אציין שני כתבי יד נוספים בהם מתועד המנהג הנפוץ. ואלו הם כתבי היד (צוין הדף בו נפתח סדר ההגדה):
אשכנז המערבי: אוקספורד, בודליאנה Mich. 571 (מתכ”י: 17704; שנת מ”ח), דף 66א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 644 (מתכ”י: 11540; מאה יג-יד), דף 60א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1904 (מתכ”י: 13061; מאה יד), דף 46ב. אשכנז המזרחי: רג'ו אמיליה, ספריית פניצי Vari E 133 (מתכ”י: 141; מאה יג-יד), צילום 10; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 26954 (מתכ”י: 5621; מאה יד), דף 111ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 646 (מתכ”י: 15708; שנת ק”נ), דף 26א. צרפת: ירושלים, קלגסבלד, אביגדור (לשעבר: ששון 535; מתכ”י: 9278; מאה יב), דף קו ע"א עמ' 204; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 3136 (מתכ”י: 13878; מאה יג), דף 68ב; ספריית הוטיקן, ebr. 324 (מתכ”י: 8635; שנת קנ”ה), דף 43ב. ספרד: ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4674 (מתכ”י: 21660, 25577; מאה יד-טו), דף 150א; המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. Hebr. 205 (מתכ”י: 1014; מאה טו), דף 143א; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 8235 (מתכ”י: 53113; מאה טו), דף 124ב; לידס, ספריית האוניברסיטה 63 (מתכ”י: 15295; מאה טו), דף 97א. קטלוניה: נים, הספרייה העירונית Seguier 13 (מתכ”י: 4418; מאה יד), דף 100א (מספר הדפים הפוכים); מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 821 (מתכ”י: 43068; שנת קי”ב), דף 82ב; רומא, ספריית קזנטנזה 2741 (מתכ”י: 32; מאה טו), דף 107ב. פרובנס: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 590 (מתכ”י: 10550; מאה יג), דף 171א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 636 (מתכ”י: 31439; מאה יג), דף 98א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 637 (מתכ”י: 31440; מאה יג-יד)^[2], דף 120א. רומא: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 599 (מתכ”י: 11472; שנת כ”ה), דף 45א; ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13489 (מתכ”י: 74052; מאה יד ערך שנת ק”ס), צילום 94; קמברידג', ספריית האוניברסיטה Add. 491.1 (מתכ”י: 31490; מאה טו), דף 53ב.
♦

מנהגי סיום הסדר

כפי הנראה^[3], המנהג שרווח באשכנז וצרפת בימי הביניים בסיום סדר ליל פסח היה כך: הלל עם חתימת 'מלך מהולל בתשבחות', אחריו הלל הגדול - מזמור קלו, ולבסוף נשמת עד ישתבח בחתימת 'מלך א'ל חי העולמים'. כסדר זה אנו נוהגים גם היום, אלא שאנו משמיטים אחת מהחתימות ע"פ דברי הפוסקים (עי' טור סי' תפ)^[4]. וכבר מצאנו עדויות קדומות למנהגנו להשמיט אחת מהחתימות בעקבות דברי הפוסקים הנזכרים^[5]. וכן ישנם מקורות שכנראה מעידים על מנהג מקובל בזמנם, להשמיט אמירת הלל הגדול ונשמת^[6] [או רק נשמת^[7]]. אמנם סביר להניח שהיה קיים מנהג עתיק כזה, אבל בודאי המנהג הרווח במרוצת הדורות היה כפי שכתבנו^[8]. בדומה לכך, במנהג רומא נהגו לומר את כל הסדר הנ"ל, אבל נהגו להוסיף גם את מזמור קלה. סדר נוסף שהיה נהוג ברומא: הלל, נשמת, מזמור קלה, מזמור קלו^[9]. וגם מנהג רומניא ובנותיה עמם, אלא שמנהגם יותר מורכב [יש שם עוד כמה הוספות, וגם אין כ"כ אחידות בכמה נקודות בין כתבי היד (ואי"ה יתברר בהמשך)]. סדר זה שונה מהסדר הנהוג בספרד, קטלוניה ופרובנס, שם המנהג הרווח היה לסיים את הסדר באמירת הלל.
מנהג נוסף הנהוג באשכנז מימי הביניים, לסיים את הסדר בשלשה פיוטים: 'אז רוב נסים', 'אומץ גבורתיך', 'כי לו נאה'. אמירת פיוטים אלו הוא מנהג המיוחד לאשכנז ורומא בלבד. ואפילו בצרפת, כנראה המנהג הנפוץ היה שלא להוסיף פיוטים^[10]. וכן היה המנהג הנפוץ ברומניא, שלא לומר שלשת פיוטים אלו^[11], ורק בקנדיה היה מצוי מנהג לומר את שלושתם^[12]. לעומתם, בפרובנס, קטלוניה וספרד לא נהגו לומר פיוטים אלו כלל. רק בפרובנס^[13] נהגו להוסיף פיוטים אחרים: 'פסח מצרים' ו'מבית און', פיוטים אלו מיוחדים למנהג פרובנס, ורק במקומות בודדים אפשר למצוא אותם אף במנהגים אחרים^[14].
♦

חילופי נוסחאות בהגדה

מלבד מאפיינים אלו, ארשום עוד כמה חילוקים נוספים^[15]. בהגדות כמנהג פרובנס וקטלוניה הסדר מתחיל 'אתאן מפירקא'. פתיחה זו מיוחדת למקומות אלו, אבל מצאנוה גם בכתבי יד של מנהגים אחרים שככל הנראה הושפעו מהם^[16]. בנוסח הקידוש יש להבחין בין נוסח ספרד וקטלוניה^[17], שאמרו 'את יום חג המצות הזה את יום טוב מקראי קודש' כפי הנוסח שלהם בתפילת העמידה, לעומת נוסח פרובנס, אשכנז, צרפת^[18] ורומא שאמרו רק 'את יום חג המצות הזה מקראי קודש'^[19].
בפיסקת 'הא לחמא עניא' ישנם כמה חילוקי נוסח^[20]. בקטלוניה, פרובנס וצרפת^[21] אמרו 'כל מאן דצריך', אבל בשאר המנהגים אמרו 'כל דצריך' בלבד. וכן במשפט החותם את הפיסקה, בכל מקום ניסחו אותו באופן שונה: ברומא אמרו 'הא שתא הכא לשתא דאתיא בארעא דישראל, הא שתא הכא עבדי לשתא דאתיא בארעא דישראל בני חורין'. בספרד אמרו: 'הא שתא הכא עבדי לשנה הבא בארעא דישראל בני חורין'. בקטלוניה: 'הא שתא הכא אנן עבדי לשנה הבא בארעא דישראל בני חורין'. ובפרובנס, צרפת^[22] ואשכנז אמרו: 'הא שתא עבדי לשנה הבאה בני חורין'.
חילוק נוסף הוא בסדר השאלות של 'מה נשתנה'. בספרד, רומא ורומניא^[23] פותחים בשאלת 'מטבילין' ואחריה מצה, מרור, מסובין. אבל באשכנז, צרפת, פרובנס^[24] וקטלוניה הקדימו את שאלת המצה, אחריה מרור, מטבילין, מסובין. עוד יש לציין, שבחלק מכתבי היד כמנהג פרובנס^[25] מופיע הנוסח 'אין אנו מטבילין במרור', אני לא מכיר נוסח כזה משום מקום אחר.
♦

מנהגי רומא ורומניא

מכלל מנהגי אירופה, המנהגים הקרובים ביותר למנהגי ארץ ישראל [ולדעת רבים, אף העתיקים ביותר], הם מנהגי איטליה (רומא) ורומניא (יוון, טורקיה, ודרום איטליה). עיון במנהגי ליל הסדר שאחר ברכת המזון בכתבי היד המשקפים מנהגים אלו, מגלה כמה דברים מעניינים. כבר ציין ד' גולדשמידט במאמרו 'על מחזור רומניא ומנהגו'^[26], שבשני כי"י כמנהג אפוליה-קורפו לא נמצאת פסקת 'שפוך חמתך', ויש להוסיף שכן הוא אף בשאר כי"י המייצגים מנהג מקום זה. אמנם במחזור הנדפס נמצאת פסקה זו, אך אין להוכיח מכך על קדמותו של המנהג, שהרי פסקת 'שפוך' נדפסה גם במחזור כמנהג בני רומא (המהדורה המפורסמת, מחזור קמחא דאבישונא, בולוניא שא) אע"פ שברור הדבר שלא כך היה מנהגם הקדום. בזמנו בדקתי את סדר ההגדה שאחר ברכת המזון ב205 כי"י כמנהג רומא, כאשר בערך שני שליש מהם (בערך 135 כי"י) מתוארכים למאה ה15 או מאוחר מכך וכשליש מהם מתוארכים למאות הקודמות לה. רק ב16 כי"י מתוכם מצאתי שנכתב 'שפוך', ובכ"י אחד מצאתי הוראה לומר 'שפוך'. ויותר מכך, מתוך שבעה עשר כתבי היד שנזכרו, כולם מתוארכים למאה ה15 או מאוחר יותר, מלבד כ"י אחד^[27] המתוארך לסוף המאה ה14. ראוי לציין, שגם במחזורים הנדפסים כמנהג רומא, (שונצינו רמו, דף 73ב; ויניציאה רפו, ח"א קסט ע"ב-קע ע"א) לא נדפסה פסקת 'שפוך'. פרט זה נעלם מעיני ד' גולדשמידט (הגדה של פסח מקורותיה ותולדותיה, ירושלים תש"כ, עמ' 62), שכתב: 'כידוע נוהגים לפתוח את חציו השני של הסדר בפסוקים שעניינם קללה לגוים. מנהג זה מקובל בכל תפוצות ישראל, ולא נחלקו המנהגים, אלא שהללו ביררו להם פסוקים אלה והללו פסוקים אחרים', ע"ש. כנראה הסתמך על המחזורים הנדפסים כמנהג רומניא (ויניציאה רפג, דף קיו ע"א) ורומא (קמחא דאבישונא שא, עמ' 169, שהיה תחת ידו). וכבר עמד הוא על טעותו בנוגע למנהג רומניא במאמרו על המחזור שלהם (לעיל, ליד הערה כו), אבל כאן מתברר שגם ברומא לא נהגו כן.
♦

מנהג רומא

במנהג רומא נתפצלו המנהגים כיצד לסדר את החלקים שאחר ברכת המזון. ב97 כתבי יד מצאתי שהסדר כך: הלל. נשמת. מזמור קלה. כוס רביעית. מזמור קלו. כוס חמישית. רהיטין [=נרצה, במנהג רומא הם מכונים רהיטין]. ב11 כי"י נמצא סדר דומה, אלא שהם מאחרים את הכוס החמישית עד אחר הרהיטין. ב11 כי"י אחרים, מאחרים את כוס רביעית, יש המאחרים אותה עד אחר הודו, ויש המאחרים אותה עד אחר הרהיטין. גם בסדר זה, יש שהוסיפו כוס חמישית אחר הרהיטין^[28] ויש שהשמיטוה לגמרי^[29]. אמנם ישנם עוד מנהגים שונים. ב35 כי"י נמצאת הכוס הרביעית מיד אחר הלל וכן אמרו מזמור קלו לפני מזמור קלה, וכך הוא הסדר: הלל. כוס רביעית. מזמור קלו. מזמור קלה. נשמת. רהיטין. בנוגע לכוס חמישית, באחד עשר כי"י נזכר ששותים אותה אחרי נשמת, בשבעה כי"י מאחרים אותה עד לאחר הרהיטין, ובשבעה עשר כי"י נוספים לא מצויין כלל מקומה. לסיום, יש להזכיר סדר נוסף הדומה למנהג אשכנז: הלל. מזמור קלו. מזמור קלה. נשמת. כוס רביעי. רהיטין. סדר זה נמצא ב18 כי"י, ובשנים מהם הוסיפו גם כוס חמישית אחר הרהיטין. מלבד סדרים אלו ישנן עוד מספר תופעות הנמצאות בכתבי יד בודדים, אבל אין כאן המקום לפרט את כולן.
בכדי להקל על הקורא ארשום את עיקרי המנהגים בקיצור:
97 כי"י^[30]: הלל. נשמת. מזמור קלה. כוס רביעית. מזמור קלו. כוס חמישית. רהיטין.
11 כי"י^[31]: הלל. נשמת. מזמור קלה. כוס רביעית. מזמור קלו. רהיטין. כוס חמישית.
11 כי"י: הלל. נשמת. מזמור קלה. מזמור קלו. [כוס רביעית=9 כי"י^[32]]. רהיטין. [כוס רביעית=2 כי"י^[33] \ כוס חמישית=2 כי"י^[34]].
35 כי"י: הלל. כוס רביעית. מזמור קלו. מזמור קלה. נשמת. [כוס חמישית=11 כי"י^[35]]. רהיטין. [כוס חמישית=7 כי"י^[36] \ לא נזכר כוס^[37]=17 כי"י^[38]].
18 כי"י^[39]: הלל. מזמור קלו. מזמור קלה. נשמת. כוס רביעית. רהיטין. [כוס חמישית=2 כי"י^[40]].
מכל כתבי יד אלו מתברר שברומא נהגו לשתות ה' כוסות. וכבר ציינתי (לעיל הערה לז) שבכתבי יד רבים מופיעה הוראה הדומה לזו^[41]: 'ואם רוצין לשתות כוס חמישי מברכין על זה בורא פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל ועל כוס חמישי אומ'ר הלל הגדול ואם אין רוצין לשתות כוס חמישי אומ'ר הלל הגדול על כוס רביעי שכן חובת היום לאומרו'. מקור מנהג זה בסוגיא דפסחים (קיח.), רש"י, רשב"ם ותוס' גורסים בגמ' כך: "ת"ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול, דברי ר"ט. וי"א ה' רועי לא אחסר^[42]". לדעתם אין מקור לכוס חמישית בסוגית הגמ'. אמנם הרי"ף גורס: "ת"ר חמישי אומר הלל הגדול, דברי ר"ט" לגירסתו [וכן היא גרסת הגאונים ורבים מן הראשונים] ר' טרפון מוסיף על ד' כוסות שבמשנה כוס נוספת.
עוד נתבאר לעיל שנהגו לומר מזמור קלה בליל פסח. גם מנהג זה מקורו בסוגיא הנזכרת, שם הובאה דעה דומה: "מהיכן הלל הגדול, רבי יהודה אומר מהודו עד נהרות בבל, ורבי יוחנן אומר משיר המעלות עד נהרות בבל^[43], רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו י'ה עד נהרות בבל". הרי שדעת רב אחא בר יעקב היא שרובו של מזמור קלה נכלל בהלל הגדול. ויותר מכך מבואר בירושלמי (תענית ג, יא): "אי זו היא הלל הגדולה, ר' פרנך בשם ר' חנינה הודו לא'להי הא'להים כי לעולם חסדו הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו. אמר ר' יוחנן ובלבד שעומדין בבית ה'", ע"כ. מבואר שכל המזמור כלול בהלל הגדול. ובאמת כבר כתבו תוס' (פסחים קיז. ד"ה שעומדים): "ואתי שפיר דקאמרינן לקמן רב אחא בר יעקב דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו י'ה דהוי תחלת המזמור, דבע"א לא יתכן שהיה מתחיל הלל מאמצע המזמור", ע"כ. מבוארת דעתם שהלל הגדול מתחיל בראש המזמור ורק נחלקו היכן הוא מתחיל, ולדעת רב אחא בר יעקב (ואפשר שכך דעת תוס') המזמור התחיל מ'כי יעקב בחר לו י'ה'. ולכן לפי המסורה שבידנו יש להתחיל מראש המזמור. אמנם יש לעיין עדיין במקום אמירת מזמור קלה, שבפשטות דברי הגמ' נראה שהנוהגים לשתות כוס חמישית, עליה אומרים הלל הגדול, וכן היה המנהג ברומא שאמרו את מזמור קלו על כוס חמישי. אך ברוב המקורות נראה שאמרו את מזמור קלה על כוס רביעית, מנהג שלכאורה אינו מובן, בפרט כשמפרידים את מזמור קלה ממזמור קלו. ויותר מכך, אפילו הנוהגים לומר הלל הגדול על כוס חמישית הם מקדימים מזמור קלו למזמור קלה, מנהג שלא מצאתי לו נימוק מספק^[44].
♦

מנהג שתיית כוס חמישית

נשוב לעיקר דין כוס חמישית. כך נפסק ברמב"ם (פ"ח מהל' חו"מ ה"י): "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול מהודו ליי כי טוב עד על נהרות בבל, וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות", ע"ש. מדבריו שכתב שאינו חובה, נראה שיתיישב מדוע כוס זו לא נכללה במשנה. בדומה לכך כתב הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור (כו: מדפי הרי"ף) ורמב"ן (מלחמות שם). והדברים מבוארים בר"ן (כו:-כז. ד"ה חמישי אומר עליו הלל הגדול ד"ר טרפון), וז"ל: "כתב הר"ז הלוי ז"ל דר' טרפון אמתני' פליג דתנן ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין, ור' טרפון ס"ל דחמשה נינהו ועל החמישי אומר הלל הגדול. ולפ"ז לא קי"ל כר' טרפון. ולא נהירא, דאי ברייתא פליגא אמתני' הוה ליה למתני בגמרא מני מתני' לא ר' טרפון ולא יש אומרים, דהכי אורחא דתלמודא. ועוד, דאם איתא דהכי הוא היכי אפשר דלא אשתמיט חד תנא למתני ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ר' טרפון אומר חמשה. ועוד, דמדשקלי וטרו אמוראי בדר' טרפון אלמא הלכתא כוותיה, וסוגיין בכולי פרקין ריהטא [דד' כוסות נינהו ולא חמשה. אלא ודאי כדברי הגאונים ז"ל עיקר] דד' כוסות חובה וחמישי רשות ואם רצה לשתות אומר עליו הלל הגדול. אי נמי דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והיינו לישנא דאומר עליו הלל הגדול וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהלכות חמץ ומצה", ע"כ.
מבואר שלדעת כמה ראשונים ישנה שיטה בגמ' שמותר [או אף מצוה] לשתות כוס חמישית ולומר עליה הלל הגדול. וכבר כתב הראב"ד (שם) שכוס זו היא כנגד 'והבאתי', וכן כתבו ראשונים נוספים. ויעוין בסוף מאמר על החמץ לרשב"ץ, שכתב וז"ל: "והגאונים ז"ל אומרים שאינו חובה כשאר הכוסות ואין אסור לעשותו אלא רשות הוא, גם מצוה מן המובחר לעשותו כדי לומר עליו הלל הגדול כדי לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה, שהרי התנאים ראשונים היו מספרין ביציאת מצרים כל הלילה ואם כן הוא מצוה לעשותו כדי שיאמר עליו הלל הגדול שהוא כ"ו פסוקים" וכו', ע"כ^[45].
♦

מנהג רומא בשתיית כוס ששית

כעת נעמוד על מנהג תמוה שמצאתי במספר כתבי יד כמנהג רומא. הזכרתי למעלה שאחד הסדרים ברומא היה כך: הלל. כוס רביעית. מזמור קלו. מזמור קלה. נשמת. רהיטין. ונתחלפו המנהגים היכן שותים כוס חמישית. והנה בתשעה כתבי יד^[46] מצאתי סדר כזה: הלל. 'ואומר בורא פרי הגפן ושותין בהסבת שמאל ואם רוצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול'. מזמור קלו. מזמור קלה. 'בורא פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל' (=כוס חמישית). נשמת. 'בורא פרי הגפן ושותין בהסבת שמאל' (=כוס ששית?). רהיטין. הפלא צף מאליו, היתכן ששתו שש כוסות?! לא מצינו כך בשום מקום, ואף מקור רחוק לא ידענו. הדרך הפשוטה ביותר להסביר תופעה זו היא לומר שהיו נוהגים לשתות רק חמש כוסות, אך מחמת חילוף המנהגים במקום שתיית הכוס החמישית, ציינו הסופרים את שתי האפשרויות, מבלי להוסיף הסבר. יתכן שהיה מקום לקבל יישוב זה לחומרת הבעיה, אבל האמת היא שעדיין קשה לקבל אותו. אין כתבי יד אלו כמחזורי זמנינו, בהם ניתנת כל אופציה לבחירה, אלא בדרך כלל אין הסופרים נותנים למתפלל אפשרויות שונות לבחירה. וכן כפי הרשום אצלי משעה שבדקתי את כל כתבי היד, לא נמצא שום כתב יד בו כוס חמישית באה אחרי מזמור קלה. בכל כתבי היד שהופיעה בהם כוס חמישית אחר מזמור קלה, הופיעה גם ברכת בורא פרי הגפן אחרי נשמת^[47]. יתר על כך, עיון בכתבי היד כמעט שולל את הרעיון באופן מוחלט. כבר רשמתי את עיקר ההוראות הנוגעות לענייננו בכתבי היד, אבל ישנה עוד תוספת הנמצאת בכמה מהם^[48]. לאחר מזמור קלה, בהוראת כוס חמישית נמצא נוסח זה: 'בורא פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל ומוזגין כוס אחר ואומ'ר'. הרי צילום לדוגמא מכ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 598 (מתכ"י: 11471; מאה יד-טו)^[49]:
ברור שאין הכוונה לאפשרויות שונות, אחר מזמור קלה או אחר נשמת, אלא הכוונה לשתיית שתי כוסות!
♦

ישוב מועט למנהג כוס ששית

על אף התימה שבמנהג זה, אנסה להבהיר את ההיגיון העומד מאחוריו, ככל שידי מגעת. בכל המנהגים, ובפרט במנהגים מיוחדים ו\או מוזרים שלכאו' נראה שהתפתחו עם הזמן [ואין מקורם בספרי חז"ל וכדומה, כמו ירושלמי ומדרשים שונים], ראוי לנסות להבין את דרך התפתחותם וכיצד השתלשלו. פשוט הוא שלדעות האוסרות שתייה אחר ארבע כוסות מלבד הוספת כוס חמישית, ישנה סיבה ברורה להוסיף עוד כוס, למי שתאב לשתות אחר ארבעת הכוסות. אבל גם מחמת מבנה ההגדה ישנה סיבה ברורה לכוס זו. כבר נהגו ברומא, רומניא ואשכנז לומר פיוטים בסוף ההגדה. פיוטים אלו גרמו קצת בעיה במבנה הסדר. הפיוטים שבסוף הלילה משאירים את הסדר ללא סיום ראוי. יתר על כן, הפיוטים נשארים מחוץ ל'סדר', שכבר הסתיים עם חלקי החובה. מטעמים אלו, ככל הנראה, במנהג אשכנז העתיק [וכן נוהגים יוצאי פפד"מ עד היום], הועברה כוס רביעית לסופו של הסדר, אחר פיוט 'כי לו נאה' [כיום נוהגים יוצאי פפד"מ להוסיף פיוטים אחרי שתיית הכוס, (כמו 'אדיר הוא', 'אחד מי יודע', 'חד גדיא') וכן נהגו במקומות שונים, שהתחילו להוסיף פיוטים אלה, כמו בהגדת פראג (שנת רפז), וכך הברכה 'נדחפת' באמצע הפיוטים, ללא הגיון], וגם בחלק מכי"י כמנהג רומא נסדרה כוס חמישית אחר הפיוטים, כפי שציינתי לעיל. אבל גם זה לא מניח את הדעת, כי כך נשאר הלל ו\או הלל הגדול ו\או נשמת, בלי ברכת הגפן בסופו\ם, אשר צריכה לבוא אחריהם כעין 'מסיים'^[50]. למרות שלאמיתו של דבר הכוס וברכת הגפן חוזרות גם על הלל וברכת השיר, מכיוון שהפיוטים נאמרים בסוף, נחסר המבנה הנכון. מ"מ מנהג זה פותר את בעיית מבנה הסדר, וכך ישנה ברכה גם אחר נשמת וגם אחר הפיוטים.
אמנם עדיין נשארה לנו תמיהה, על מה סמכו לעשות כך. ראשית, פשוט שהמנהג מובן יותר לדעות המתירות לשתות אחר הכוסות. אמנם כבר הבאתי לעיל שבהוראות בכתבי היד נמצא: 'ואם רוצין לשתות כוס חמישי', מלשון זו נראה שישנו איסור שתייה, אך הרוצה לשתות, יוכל למזוג כוס חמישית להלל הגדול. לכאורה נראה שהנוהגים כמנהג זה הבינו את דין כוס חמישית כדברי הרשב"ץ שהבאתי לעיל: 'גם מצוה מן המובחר לעשותו כדי לומר עליו הלל הגדול כדי לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה שהרי התנאים ראשונים היו מספרין ביציאת מצרים כל הלילה'. היינו שהמצוה בכוס חמישית היא חלק מ'כל המרבה לספר ביציאת מצרים'^[51], מכך אפשר להבין שאף ניתן להוסיף על כוס חמישית ולומר גם עליה שבח והודאה. נמצא שדברי רבי טרפון 'כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול', כוונתם ליתן רשות להוסיף על הכוסות ולהרבות בשבח והודאה לקב"ה. וע"ע דברי העיטור (הל' מצה ומרור ח"ב דף קלה:): "'ומסתבר' דר"ט לא פליג אמתניתין, דמדקאמר 'לא יפחתו' ש"מ אם בא להוסיף מוסיף, מידי דהוה אקריאת התורה דתקינו ו' ז' ומוסיפין עליהם". וכן יעוי' בחי' הר"ן (פסחים קיט:): "ולענין שתיה כתב הריא"ף ז"ל דלית ליה רשותא למשתי אלא מיא אבל חמרא לא וכו', אבל יש לי לסמוך דבר זה לפי שד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה וכו' ואם הוא מוסיף על ד' כוסות נמצא שאין הרמז מתקיים בדבר, והיינו נמי דתניא 'חמישי אומר עליו הלל הגדול', אלמא אין לו רשות לשתות כוס חמישי אלא א"כ אומר עליו הלל הגדול ובהלל הגדול מיהא שרי שאף בו יש זכר ליציאת מצרים ונמצאו ד' כוסות לאותן ד' דברים וחמישי להלל הגדול אם רצה, אבל אם בא להוסיף כוס ששי נמצא מבטל תקנת ד' כוסות" וכו', ע"ש. דבריו וסברתו מתאימים עם מנהג זה, אע"פ שהוא שולל להדיא כוס ששית, מ"מ מכיוון שלמנהג זה גם על כוס ששית מזכירים יציאת מצרים ושירות ותשבחות, יש לה את אותו טעם היתר שהזכיר לענין כוס חמישית. ולכאו' פשטות כוונת הר"ן אינה אלא לשלול כוס ששית בעלמא ללא הזכרה כלל (אע"פ שודאי לא התכוון לדון בשאלת תוספת כוס ששית על הכוסות), ועדיין צריך תלמוד רב.
לסיום אציין שבכתב יד יחיד, רומא, ספריית קזנטנזה 2881 (מתכ”י: 743; מאה טו), דף 56א, נזכרו שש כוסות כפי שהבאנו לעיל, וגם נוספה הוראה בסוף הרהיטין 'ושותין בהסיבת שמאל'. עוד מצאתי שבכתב יד אחד, ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 8°7636 (מתכ”י: B 995, 8.7636; מאה טו), דף 15א, בו הסדר כמנהג הנפוץ [הלל. נשמת. מזמור קלה. כוס רביעית. מזמור קלו. כוס חמישית. רהיטין], ונוספה אחר הרהיטין ברכת בורא פרי הגפן פעם נוספת^[52].
♦

אמירת הלל הגדול על כוס חמישית

הערה נוספת על מנהגי רומא. הבאתי לעיל שאחד הסדרים אחר ברכת המזון המתועד ב35 כי"י היה כך:
הלל. כוס רביעית. מזמור קלו. מזמור קלה. נשמת. [כוס חמישית=11 כי"י]. רהיטין. [כוס חמישית=7 כי"י \ לא נכתב כוס חמישית=17 כי"י].
לכאורה מנהג זה אינו כדברי המשנה וסוגית הגמרא. במשנה (פסחים קיז:) נכתב: "רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר". ואי' בגמ' (שם קיח.): "מאי ברכת השיר, רב יהודה אמר יהללוך ה' א'להינו, ורבי יוחנן אמר נשמת כל חי". האומרים נשמת בליל פסח נוהגין כן מחמת שיטת רבי יוחנן שזו היא ברכת השיר, וא"כ מקומה בכוס רביעית. דין כוס חמישית מקורו בהמשך הסוגיא, שגאונים וראשונים רבים גרסו "ת"ר חמישי אומר הלל הגדול דברי ר"ט" (עי' רי"ף כו.-כו:). היינו, מדברי המשנה והגמ' עולה, שיש לומר ברכת השיר (ובכלל זה נשמת) בכוס רביעית ורק הלל הגדול נאמר על כוס חמישית. כמנהג רומא הנזכר מפורש בדברי הגאונים, יעוי' בטור (או"ח סי' תפא): "וכן ייראה מדברי רבינו האי, שנשאל לפניו אשכחן לרב סעדיה שאומר מי שרוצה לשתות כוס חמישי יאמר עליו הלל הגדול, ויניח 'יהללוך' ויאמר לאחריו, אבל עכשיו באו תלמידים ואמרו שעל כל כוס וכוס צריך ברכה לאחריו כמו לפניו ואומר 'יהללוך' אחר ההלל וחותמין 'מלך מהולל בתשבחות', ושותה כוס חמישי ואומרים עליו הלל הגדול וחותמין מ'נשמת כל חי' עד 'הבוחר בשירי'. והשיב, דברי רב סעדיה כן הוא ומנהג שלכם יפה הוא ואנו לא נהגינן בכוס חמישי כל עיקר והני תלמידי חכמים דמברכי אחר הלל ואחר הלל הגדול דרב סעדיה ודילכון עדיפא מדילהון דלא אמרו רבנן שתי ברכות", עד כאן, ע"ש. נזכרו בדבריו שני מנהגים - האחד לברך ברכת 'יהללוך' אחר הלל הגדול, והשני כמנהג רומא הנזכר, לומר 'יהללוך' אחר הלל ולומר 'נשמת' אחר הלל הגדול. שני מנהגים אלו אינם תואמים את פסק המשנה.
נראה מכך, שלדעתם פסיקת המשנה מתייחסת רק לנוהגים לשתות כוס רביעית בלבד, אבל המוסיף ושותה כוס חמישית, כבר יכול לשנות מהסדר שבמשנה (כטעמים שנתבררו לעיל). מסתבר שטעמו של רס"ג, להניח 'יהללוך' עד אחר הלל הגדול, הוא בכדי שהברכה תחזור גם על הלל המצרי (תהלים קטו-קיח) וגם על הלל הגדול (תהלים קלו). יתכן ג"כ שהעדיפו לסיים את הסדר עם ברכה שתחתום אותו כראוי.
אמנם בדברי 'התלמידים' בתשובת רב האי גאון, וכן למנהג רומא^[53] שהעבירו את אמירת 'נשמת' לכוס חמישית, נראה שנהגו כאן בחופשיות שלא כדברי הגמרא. הבאתי לעיל את סוגית הגמ': "מאי ברכת השיר, רב יהודה אמר יהללוך ורבי יוחנן אמר נשמת". הרשב"ם (ד"ה ר' יוחנן לפי הגירסא שלפנינו) סבר, שלדעת ר' יוחנן יש לומר גם 'יהללוך' וגם 'נשמת', וכ"כ תוס' (שם ד"ה ר' יוחנן). לדבריהם יש לפרש את דעת 'התלמידים' בדומה למש"כ לעיל, שדינא דמתניתין נועד רק לשותה ד' כוסות בלבד, אבל המוסיף עליהן יש לו לחלק את ברכת השיר ולומר 'יהללוך' בכוס רביעית ו'נשמת' בכוס חמישית. אמנם הרא"ש (סי' לב) הביא גירסא אחרת בדברי רשב"ם: "ורשב"ם פירש דעבדינן כתרווייהו וחותמין בהלל ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות ואומר הלל הגדול ונשמת וחותמין שנית ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות", וכ"כ הטור (סי' תפ). לדבריהם, ר' יוחנן סבר שיש לומר 'נשמת' ותו לא, ורק אנן עבדינן כתרוויהו. כדברים הללו כתבו גם חכמי איטליה. עי' פסקי רי"ד (פסחים קיח. ויש לעיין מתוספותיו)^[54] ושבלי הלקט (סי' ריח).
לשיטה זו עדיין יש קצת מקום עיון. ממה נפשך - אם לדעת הגמרא גם השותה כוס חמישית צריך לומר ברכת השיר על כוס רביעית, א"כ היה ראוי להם לברך 'נשמת' על כוס רביעית. ואם לדעת הגמ' המוסיף כוס חמישית ראוי לו לאחר את ברכת השיר עד אחר הלל הגדול, לכאו' היה להם לאחר את כל ברכת השיר עד לאחר הלל הגדול. ונצטרך לומר, שלדעתם, כיוון שאחר חתימת התלמוד נהגו להוסיף על סדר המשנה ולברך ברכת השיר פעמיים, כבר ניתנה הרשות לתקן ולשנות אף בברכות שעל הכוסות. מסתמא, גם לדעתם שינוי זה נעשה רק מפני שישנה סיבה מספקת לחלק את הברכות, כדי לברך על כל כוס וכוס, וכמו שכתבו 'התלמידים' (הובא בתשובת רב האי גאון שבטור). ושמא יש לתת טעם נוסף למנהג זה, מפני שרצו לברך גם על הלל וגם על הלל הגדול, ומכיוון שנהגו לומר הלל הגדול על כוס חמישית, ובלאו הכי מברכים פעמיים, דחו את אמירת נשמת לאחר הלל הגדול, וכעין מש"כ תוס' רי"ד (פסחים קיח. ד"ה מאי ברכת השיר): "וקבענוהו לאחר הלל הגדול שצריך לאומרו כדלקמן, דהשתא איכא ברכה לכל חד וחד והכי הויא מילתא שפיר".
בגוף דברי הרא"ש והטור 'דעבדינן כתרווייהו' מבואר שאין אנו חוששים לאיסור ברכה לבטלה בהוספת החתימה. ולכאורה ביאור העניין הוא כעין מש"כ הרמב"ם (פיה"מ פסחים פ"י מ"ז): "וברכת השיר הוא נשמת כל חי עד סופה, וכמו כן יהללוך עד הסוף יקרא ברכת השיר. ואם אמר שתיהם, הרי זה משובח". נראה מדבריו שלא כדברי הרשב"ם שלשיטת ר' יוחנן יש לומר את שתיהן, אלא שני החלקים הם אפשרויות שונות בברכת השיר, וכל המרבה הרי זה משובח.
♦

מנהג רומניא

כעת נעמוד על מנהג נוסף, שלדעתי אף תמוה יותר. יש להקדים כמה מילים. מבין המנהגים בארצות אירופה נמנה מנהג רומניא, הוא המנהג שנהגו במדינות יוון, טורקיה ודרום איטליה המכונה אפוליה. די מסובך להתחקות אחר פרטי מנהג זה, מכמה טעמים, ובמיוחד, שאין לנו אלא עדויות מעטות ממנו. ידועים לנו כמה מנהגים שונים הכלולים במנהג רומניא. ראשית, רומניא סתם, והוא המנהג המתועד במחזור הנדפס בקושטא שנת ר"ע ואחריו בויניציאה שנת רפ"ג. כמובן, מלבד המחזורים הנדפסים ישנם מספר כי"י המתעדים מנהג זה. נוסף לכך, ידוע מנהג שונה בפרטיו באי קנדיה, בו נהגו כמנהג רומניא עם השפעה ממנהגי צרפת. מנהג נוסף, היה נהוג באי קורפו, בכללו הוא שייך למנהג רומניא, אך יש בו גם השפעה ממנהגי איטליה [ככל הנראה, דרום איטליה המכונה אפוליה], ועל כן הוא מכונה אצלי קורפו-אפוליה, ושורשיו יתבררו עוד להלן. ידועים לנו גם כי"י השייכים לסיציליה, גם הם חלק ממנהג רומניא הכללי, ואכמ"ל. עי' עוד בדברי הרב א' גבאי, 'הצעת מיפוי ראשוני של נוסחי התפילה השונים', תחת שם העט 'הרב יהודה כהן', ירושתנו, ספר שביעי (תשע"ד), עמ' רנג-רנז; וכן בגליון המעין 242 עמ' 156-184.
בסדר הלילה שאחר ברכת המזון במנהג רומניא, ישנם כמה מנהגים יוצאים מן הכלל. ד' גולדשמידט, 'על מחזור רומניא ומנהגו', מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשנ"ו, עמ' 141, כבר תיאר הדברים כפי שהם הופיעו במחזור הנדפס ויניציאה רפ"ג ובכמה כי"י נוספים, ונשוב לברר את הדברים.
במחזור הנדפס (קושטא דף סו:; ויניציאה דף קיו.) הופיע סדר זה:
הלל. נשמת. ישתבח עם חתימה. 'ואם ירצה לשתות כוס חמישי מברך בורא פרי הגפן ושותה בהסיבה ומוזגין כוס חמישי ואומ'ר הללוי'ה והלל הגדול שהוא כל"ח ומשלי'ם הסדר ומברך בורא פרי הגפן ואו'מר הללי'ה הללו את שם יי כמו בערבית'^[55]. הודו. אז רוב נסים^[56]. הפיוטים 'עושה פלא' ו'קול נתנה' עם חתימת 'בא"י גאל ישראל'. הגפן.
פיוטים 'עושה פלא' ו'קול נתנה' במקורם הם ככל הנראה חלק מיוצר לא' דפסח. פיוט 'עושה פלא' הוא מסוגת פיוטי 'מי כמוך', ופיוט 'קול נתנה' הוא מסוגת פיוטי 'גאולה', וכבר נזכרו\נדפסו ביוצר לא' דפסח במחזור הנדפס (קושטא עו.; ויניציאה קכב:). יש בידינו גם שני כי"י כמנהג רומניא עם נוסח ההגדה: מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 746 (מתכ”י: 48768; מאה טו), דף 102א; סנקט פטרבורג, הספרייה הלאומית EVR I 149 (מתכ”י: 50882; מאה יז), דף 69ב^[57]. בכ"י מוסקבה מופיע פיוט 'עושה פלא' בסוף ההגדה וחסר בו פיוט 'קול נתנה'^[58], ובכ"י סנקט פטרבורג ישנה רק הוראה: 'ויש נוהגין לשתות כוס ה' ולומ'ר הלל המצרי^[59] והלל הגדול ונשמת ועושה פלא הכל כמנהג המקום והמוסיף להזכיר יציאת מצרים הרי זה משובח'. כנראה נהגו לפייט רק 'עושה פלא' בסוף הסדר, אמנם יתכן גם כן שהשם 'עושה פלא' כולל גם את פיוט 'קול נתנה', כיון ששניהם מופיעים ביוצר לא' דפסח בכ"י סנקט פטרבורג.
לכאורה תוספת זו בסוף ההגדה תמוהה במקצת. וכבר כתבתי לעיל שמלבד מה שדרוש להבין את הצד ההלכתי במנהגים, במנהגים מיוחדים או מוזרים אשר נראה כי התפתחו עם הזמן ראוי לנסות להבין גם את הסיבה להתפתחותם. מסתבר, שפיוטים אלו, עם חתימת 'גאל ישראל', נאמרו בכדי לסיים את הסדר בברכה. הזכרתי לעיל שבמקומות מסוימים^[60] נהגו לומר פיוטים בסוף ההגדה, ואמירתם גרמה לבעיה במבנה הסדר, שהרי ההגיון אומר שהסדר יסתיים בדבר היכול להיקרא 'מסיים' ובדבר חובה ולא במנהג בעלמא. הזכרנו גם כן, שבמנהג אשכנז העתיק העבירו את שתיית הכוס הרביעית לסופו של הסדר לאחר פיוט 'כי לו נאה', ובכך נפתרה הבעיה. אך לאמיתו של דבר, גם פתרון זה אינו מספק באופן מוחלט, משום שבמנהג זה, נמצא שברכת הגפן נאמרת אחרי סדרת פיוטים וללא מסגרת של ברכה אחרת או תפילת חובה (כמו הלל הגדול). בכדי לפתור גם את הבעיה הזו, הוסיפו עוד שני פיוטים ('עושה פלא' ו'קול נתנה') המסתיימים בברכה בפני עצמם, ובכך ניתנה ברכת הגפן בתוך מבנה מסודר של ברכה ושתיית כוס עליה. אך גם אחר פתרון זה, עדיין לא נתברר די הצורך על מה סמכו במנהג זה. אין לי לפרש, אלא כפי שכבר כתבתי לעיל, שלדעתם בדינה של כוס חמישית נכלל גם הוספת שירות ותשבחות על הכוס, בכדי להוסיף במצוות 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים'. זאת, אע"פ שברכת 'גאל ישראל' אינה ענין לברכת השיר ודומה היא רק לברכת 'אשר גאלנו' שבסוף מגיד, וצריך עיון.
במנהג קנדיה יש לנו ששה מחזורים עם נוסח ההגדה^[61] ועוד שני כי"י המכילים את נוסח ההגדה בלבד^[62]. פיוט 'עושה פלא' אינו מופיע בסדר ההגדה שבכי"י של המחזורים, אלא רק בשתי ההגדות. גם בהם לא נמצא פיוט 'קול נתנה'. ואף ביוצר לא' דפסח נמצא פיוט 'עושה פלא' רק בשלשה כי"י כמנהג קנדיה^[63] ועמו פיוט 'קול נתנה' ולא בשאר כתבי היד. עוד אציין שבכ"י כמנהג סיציליה, כ"י לונדון, הספרייה הבריטית Or. 11669 (מתכ”י: 8363; מאה טז-יז), דף 162ב, בסוף סדר ליל פסח נמצא פיוט 'עושה פלא' וחסר פיוט 'קול נתנה'.
♦

מנהג קורפו-אפוליה

כעת נעבור למנהג קורפו-אפוליה. גם כאן ראוי להקדים הקדמה, ואשתדל לקצר ככל האפשר^[64]. בין כתבי היד של מנהג קורפו-אפוליה וקנדיה נמצאים כמה כתבי יד המקוטלגים כמנהג רומניא. כנראה אין כוונת המקטלג לרומניא דווקא, לאפוקי קנדיה או קורפו, אלא שלעיתים הסתפק בקטלוג כתב היד כמנהג הכללי של רומניא, ללא פירוט מיוחד. בדומה לכתבי יד רבים המקוטלגים כ'מנהג אשכנז', מבלי לציין אם הם מנהג אשכנז המערבי או המזרחי. כי"י אחרים כמנהג קורפו-אפוליה בדרך כלל קוטלגו כ'קורפו'. הטעם לקביעתם על שם 'מנהג קורפו' נראה פשוט, משום שבאי קורפו היתה קיימת קהילה יהודית עד הדורות האחרונים, ויש לנו עשרות כי"י מהמאות ה16 עד ה19^[65], ומכיוון שישנה זיקה ביניהם ובין כי"י הקדומים, הניחו החוקרים, ומשם לקטלוגים, שגם הם משקפים את מנהג קורפו הקדום. אך עיון בכתבי היד מראה בבירור שרבים מכי"י אלו לא נכתבו כלל בקורפו^[66], על כן ניתן להסיק שמקור מנהג זה הוא בדרום איטליה מתקופה קדומה^[67], ומכיוון שדרום איטליה נכללה בגזירת גירוש ספרד^[68], אחר הגירוש (וייתכן אף קודם) הגיעו לקורפו פליטים מדרום איטליה ועמם נוסח התפילה שלהם. עכ"ז עדיין לא ברור האם הכל מנהג אחד, או שבאמת היו מנהגים שונים הקרובים זה לזה.
בזמן שבדקתי כי"י כמנהג רומניא ובנותיה שמתי לב לפרט מעניין. בכל חלקי מנהג רומניא נמצא נוסח שונה ל'ענינו'. ולא רק נוסח שונה לרומניא, קנדיה וקורפו-אפוליה, אלא אף בין מנהגי קורפו-אפוליה מצאתי שתי נוסחאות שונות. בשעתו מסרתי את הממצאים לכמה תלמידי חכמים, הם בדקו שוב את כל כתבי היד והסיקו שככל הנראה ישנם שני מנהגים חלוקים, קורפו ואפוליה. הרב א' גבאי הדפיס מחקר שערכתי על 'ענינו', עם תוספת כפולה ומכופלת ממה שכתבתי, במאמרו 'נוסח תפילת עננו לתעניות בירושלמי ובקהילות ביזנטיון', מנורה בדרום, גליון ע (אדר תשפ”ה), עמ' סח-פה, ובפרט עמ' עז-פ. אמנם מכיוון שעדיין לא חזרתי לבדוק באופן שיטתי את כתבי היד, אני מעדיף להתייחס עליהם בדרך כלל כמנהג אחיד [קורפו-אפוליה], ורק בדיונים על חילוקים ספציפיים שביניהם אני מפרט את העולה בכתבי היד השונים^[69]. לאחר הקדמה זו נוכל להפנות את תשומת ליבנו אל מנהג קורפו ואפוליה בסוף הסדר.
ראשית יש לציין את כתבי היד השייכים למנהגים אלו. ידוע לנו רק כ"י אחד כמנהג קורפו עם נוסח ההגדה: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 616 (מתכ”י: 11481; שנת רפ”ד), דף 146א^[70]. עוד ידועים לנו ארבעה כי"י השייכים לאפוליה עם נוסח ההגדה: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 606 (מתכ”י: 11491; מאה יג-יד), דף 69ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1782 (מתכ”י: 14460; שנת רמ”ה), דף 118; ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13488 (לשעבר: שוקן 22; מתכ”י: 74223; לא ידוע), דף 48ב; ניו יורק, ספריית אוניברסיטת קולומביה X 893 J 5169 (מתכ”י: MSS-D 1514; מאה טו-טז), דף 42א.
♦

מאפייני מנהג קורפו-אפוליה בסיום הסדר

המאפיינים המיוחדים למנהג קורפו-אפוליה בסוף הסדר הם אלו: אחר מזמור קלו אמרו מזמור קו פס' מד-מח^[71] ואת מזמור קנ^[72] ^[73]. אחרי תוספות אלו באה ברכת 'תתהלל'^[74]. ברכה זו הופיעה במחזור הנדפס כמנהג רומניא תחת הכותרת 'ברכת השיר', בפסוקי דזמרה לשבת ובסופה באה החתימה 'בא"י מלך מהולל בתושבחות'. כבר העיר ד' גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשנ"ו, עמ' 133: ש'בכ"י ס[=פריס 616] אין חתימה אלא כתוב 'שאתהו^[75] מלך מהולל בתושבחות. ואין מנהג אחר ידוע, שבו אומרים ברכת השיר אחרי פרקי תהלים קודם הזמירות^[76], ומה שנמצא בכ"י ס[=פריס 616] במקומו, נראה כתוצאת עריכה אחרי שהתנגדו לברכה זו מצד ההלכה', ע"כ. ברכה זו נמצאת גם בכי"י כמנהג רומניא וקורפו-אפוליה באותו מקום^[77], ובאה ג"כ בסוף 'ויתן לך' במנהג רומא^[78]. ברכה זו בסדר ההגדה מופיעה בארבעה כי"י^[79], ברובם חסרה חתימה, אבל בכ"י פריס 606 באה חתימה ייחודית: 'בא"י פודה ישראל וגואלו'. חתימה זו אינה מוכרת לי ממקום אחר, אבל דומה היא לחתימת ברכת אמת ואמונה כמנהג ארץ ישראל: 'צור ישראל וגואלו'. גם נוסח הברכה בכ"י פריס שונה מהנוסח בשאר המקורות^[80], וכך הוא: "בפי קדושים תתהלל א'להינו בקרב ישרים יתרומם שמך מלכינו במקהלות ישראל עמך יתפאר לדור ודור א'להינו בא"י פודה ישראל וגואלו". עצם הופעת ברכת 'תתהלל' בסוף ההגדה אינה זרה, כפי שכבר כתבתי שהיא מכונה 'ברכת השיר' במחזור הנדפס, ומדינא דמתניתין (פסחים קיז:) יש לומר ברכת השיר אחר הלל בליל הסדר. ובבבלי (שם קיח.) נאמר: "מאי ברכת השיר, רב יהודה אמר יהללוך ה' א'להינו ורבי יוחנן אמר נשמת כל חי" ע"כ. אמנם כתב ע' פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 232 הערה 64, ש'יהללוך יי א'להינו' הוא הנוסח הידוע של ברכת השיר, כפי שכבר הובא לעיל. ו'תתהלל מלך' הוא נוסח אחר של אותה ברכה והוא היה שגור בארץ ישראל. מבואר שברכת 'תתהלל' הינה נוסח ארץ ישראל הנאמר במקום ברכת 'יהללוך', ומסתבר שנוסח זה באפוליה הינו שריד מנוסח ארץ ישראל שהגיע אליה.
עוד יש לציין, בכל כי"י כמנהג אפוליה-קורפו הסדר מסתיים עם הפיוטים 'עושה פלא' ו'קול נתנה' ובחתימת 'בא"י גאל ישראל'. רק בכ"י אחד, ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13488 (לשעבר: שוקן 22 מתכ”י: 74223; לא ידוע), השמיט הסופר את החתימה.
♦

מנהג רומניא לא ידוע בכוס שלישית ורביעית

לפני שאכנס לדיון במנהג חדש המתועד בכתבי היד, ארשום את תהליך סיום הסדר כפי שהוא מופיע בשני כי"י. בכ"י כמנהג קורפו, פריס, הספרייה הלאומית hebr. 616 (מתכ”י: 11481; שנת רפ”ד), הסדר כך: הלל. נשמת. מזמור קלו. מזמור קלה. מזמור קו פס' מד-מח. מזמור קנ. אז רוב נסים. כי לו נאה. עושה פלא. קול נתנה עם חתימת גאל ישראל. הגפן. בכ"י זה כמעט ואין חריגות מלבד המנהגים המיוחדים לקורפו-אפוליה. ומתועדים בו ד' כוסות בלבד. בכ"י כמנהג אפוליה, פריס, הספרייה הלאומית hebr. 606 (מתכ”י: 11491; מאה יג-יד), הסדר שונה במקצת: הגפן על כוס שלישי. הלל. נשמת. מזמור קלו. מזמור קו פס' מד-מח. מזמור קנ. תתהלל עם חתימה פודה ישראל וגאלו. כוס רביעי. אז רוב נסים. כי לו נאה. עושה פלא. קול נתנה עם חתימה גאל ישראל. כוס חמישי. כאן אנו עומדים בפני תופעה מוזרה מעט, הם נהגו לשתות כוס חמישית ואעפ"כ כללו את הלל הגדול בכוס רביעית, ואת הכוס החמישית סדרו על הפיוטים וברכת 'גאל ישראל'. לכאורה מנהג זה מנוגד לסוגית הגמ', בה נקבע ש'כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול'. כבר כתבתי לעיל (בענין כי"י כמנהג רומא בהם נמצאה תופעה דומה), שכנראה מנהג זה התפתח מהמנהג לשתות ד' כוסות בלבד, ונהגו לשתות כוס רביעית בסוף 'חיובי' הסדר (הלל, הלל הגדול, נשמת. ולמנהג זה, גם ברכת תתהלל), וכמנהג אשכנז, ומכיוון שרצו לקיים גם דין כוס חמישית, והרי כבר השתרש שכל עיקר הסדר נאמר על עיקר הכוסות (ד' כוסות של חיוב), נהגו לסדר כוס חמישית על הפיוטים הנוספים.
כעת נפנה למנהג התמוה ביותר שמצאתי באזור אפוליה. בכתב יד ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13488 (לשעבר: שוקן 22 מתכ”י: 74223; לא ידוע), דף 68ב, אחר הלל באה ברכת הגפן (=כוס רביעית) ואחריה נשמת. מזמור קלו. מזמור קו פס' מד-מח. מזמור קנ. ברכת תתהלל ללא חתימה, הכל כפי שהבאתי לעיל. אח"כ נכתבה ברכת הגפן (=כוס חמישית). אחריה פיוטים 'אז רוב נסים' ו'כי לו נאה'. אחריהם פיוטים 'עושה פלא' ו'קול נתנה' ללא חתימה, ושוב ברכת הגפן (=כוס ששית)?! האם גם כאן אנו מוצאים תיעוד למנהג שתיית כוס ששית?
עיון בכת"י נוסף כמנהג אפוליה אינו מוסיף לידיעותינו. בכ"י ניו יורק, ספריית אוניברסיטת קולומביה X 893 J 5169 (מתכ”י: MSS-D 1514; מאה טו-טז), דף 53ב, אחר הלל באה ברכת הגפן (=כוס רביעית) ואחריו הוראה זו: 'ומוזגין כוס רביעי ומתחיל נשמת כל חי'.^[81]
כנראה הסופר טעה ובמקום 'כוס חמישי' כתב 'כוס רביעי'. אחריו בא סדר זה: נשמת. מזמור קלה. מזמור קלו. מזמור קו פס' מד-מח. מזמור קנ. ברכת תתהלל ללא חתימה. אז רוב נסים. כי לו נאה. עושה פלא. קול נתנה עם חתימה בא"י גאל ישראל. הגפן (=כוס חמישית). כאן נמצאו ה' כוסות בלבד [רק טעה הסופר וקרא לחמישית רביעית]. אמנם עיון בכ"י שלישי מראה תמונה אחרת. בכ"י פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1782 (מתכ”י: 14460; שנת רמ”ה), דף 134א, לפני הלל ישנה הוראה: 'ומוזגין כוס שלישי ואומ'ר' ואחריו נעתק הלל.^[82]
גם כאן טעה הסופר וכתב 'שלישי' במקום 'רביעי'! אחר הלל (דף 137א-ב) באה ברכת הגפן ושוב הוראה: 'ומוזגין כוס רביעי ומתחיל נשמת כל חי'.
גם כאן הסופר טעה ובמקום 'חמישי' כתב 'רביעי'!! וממשיך בסדר זה: נשמת. מזמור קלו. מזמור קו פס' מד-מח. מזמור קנ. ברכת תתהלל ללא חתימה. הגפן (=כוס חמישית). אז רוב נסים. כי לו נאה. עושה פלא. קול נתנה עם חתימה בא"י גאל ישראל. הגפן (=כוס ששית).
הרי לפנינו כ"י נוסף עם 'כוס ששית'. האם גם באפוליה נהגו מנהג של 'כוס ששי'? אמנם אין הדבר מופקע, אבל אחרי שרואים שוב את שלשת כתבי היד, האמת תורה דרך אחרת. בכי"י פרמה וקולומביה טעו הסופרים בחשבון הכוסות בכל ההוראות, הלא דבר הוא. עיון בשלשת כי"י מגלה ממצא זהה, בשלושתם לא נכתבה ברכת הגפן לפני הלל ואף אין לה רמז^[83]. כנראה באזור אפוליה לא נהגו לשתות כוס שלישית אחר ברכת המזון אלא רק אחר הלל! יש שנהגו לשתות גם כוס חמישית (כי"י שוקן ופרמה) ויש שנהגו לשתות רק ד' כוסות (כ"י קולומביה). חילוק נוסף שיש ביניהם, בכ"י פרמה מפורש שמוזגין כוס שלישית לפני הלל, משא"כ ע"פ כ"י קולומביה יש למזוג כוס שלישית לפני ברכת המזון ורק שתייתה נדחית עד לאחר הלל^[84].
♦

מעט ביאור למנהג זה

קשה עלי להאריך ולפלפל, לברר ולקיים מנהג הנהוג שלא כדבריה המפורשים של המשנה^[85], ברצוני לכתוב רק מעט בכדי שלא יהיה זה מנהג בטל בעלמא, הטועה בדבר משנה. כבר הבאתי לעיל מנהגים שונים ודברי גאונים וראשונים שלא כסוגית הגמ'. וביארתי, שהמשנה מדברת באדם הנוהג לשתות ד' כוסות בלבד והגמ' מדברת באדם הנוהג לברך את ברכת השיר באחת מהאפשרויות. אמנם בזמנים ובאזורים שונים, מאילו טעמים שיהיו, נהגו אחרת, וכפי שכתב הרמב"ם 'ואם אמר שתיהם הרי זה משובח'.
יש להוסיף, שלאמיתו של דבר כוס של ברכת המזון שונה משאר הכוסות. על שלושת הכוסות האחרות אנו אומרים את המצוות השייכות לליל פסח - קידוש, הגדה \ חלק ראשון של הלל עם ברכת אשר גאלנו, הלל עם ברכת השיר. משא"כ כוס של ברכת המזון אינה שייכת כלל למצוות הלילה, אלא כדין כל ברכת המזון שמצוותה על הכוס^[86]. וכבר מצינו בגמ' (קיח.) שלדעת ר' חנן כוס של ברכת המזון אינה באה אלא מדין כוס של ברכה כבכל השנה, דאי' בגמ' (שם): "א"ל רב חנן לרבא, ש"מ ברכת המזון טעונה כוס. א"ל ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה" ע"ש. וכתב על כך הר"ן (כו. ד"ה שמעת מינה ברכה טעונה כוס): "ודאי מפשט פשיטא ליה דמצותה מן המובחר על הכוס שהרי נאמרו כמה מעלות טובות בכוס של ברכה, אלא מדתנן 'ואפי' מן התמחוי' בעי' למפשט שמחזירין עליה כדרך שמחזירין על המצות, דקס"ד דכוס ג' משום ברכת המזון בלחוד הוא דאתי. ודחי דעיקר תקנתא משום חירות אלא כיון דאיתי' עבדינן ביה מצות ברכה. וכיון שהביא זה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכה אינה טעונה כוס", עכ"ל. מבואר מדברי הר"ן כמו שכתבתי, שלדעת רב חנן כוס שלישית באה מדין ברכת המזון ככל ימות השנה שמברכים על הכוס. ודחאו רבא, שחז"ל תיקנו ד' כוסות משום חירות, רק מכיוון שכבר תיקנו לשתות ד' כוסות מקיימים עמהן גם את מצות ברכת המזון^[87]. ויותר מכך מצינו בדברי רש"י (קח. ד"ה ארבע כוסות): "שלשה כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה בידי וגו' ורביעי ברכת המזון"^[88]. מבואר, שאף עיקר התקנה לא היתה אלא לכלול את כוס ברכת המזון עם תקנת שאר הכוסות. לאחר שהבנו את השוני שבכוס השלישית, נוכל להבין את המנהג המוזר שלא לשתות כוס אחר ברכת המזון. שכיון שכבר נהגו לברך 'ברכת השיר' פעמיים [וככל הנראה המנהג הקדום באפוליה היה לברך שלש פעמים - 'יהללוך', 'נשמת', 'תתהלל'], העדיפו להעביר את כוס ברכת המזון למיקום השייך יותר למצוות ועבודת הלילה – אחר הלל.
♦

אמירת פסוק 'הושיעה את עמך'

בסיומו של המאמר אוסיף עניין שאינו קשור לעיקר הדברים שנתלבנו בדבריי הקודמים. כלל גורף הוא: בכל פעם שתעיין בנושא מסוים, תגלה פרטים חדשים ומעניינים. והרי נובלות מעיוני בנושאי המאמר. תוך עיון בכי"י ובנוסח ברכת 'תתהלל', שמתי לב שבכל כי"י כמנהג קורפו-אפוליה, אחר ברכת 'תתהלל' בפסוקי דזמרה של שבת נהגו לומר את הפסוק 'הושיעה את עמך' (תהלים כח, ט). לא היה ברור לי מה תפקידו של פסוק זה, ושיערתי שהוא חלק מפסוקי דזמרה, על אף שבפשטות אינו נראה כחלק מהם. כשעיינתי בכ"י פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1782 (מתכ”י: 14460; שנת רמ”ה) דף 142א, שמתי לב שפסוק זה מועתק גם בסדר ההגדה אחר ברכת 'תתהלל'. בתחילה נדהמתי, אבל הנחתי שזו טעות סופר בעלמא, שהעתיק את נוסח 'תתהלל' מפסוקי דזמרה ומחוסר שימת לב העתיק עמו גם את הפסוק שאחריו. אך בהמשך עיוני נתקלתי בכ"י נוסף המצטט את הפסוק הנזכר לאחר ברכת 'יהללוך' בסוף הלל שבסדר בהגדה, הוא כ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 606 (מתכ”י: 11491; מאה יג-יד), דף 78א. אין בידי מידע נוסף להסביר תופעה זו, אבל די ברור שאינה טעות בעלמא, אלא הם הבינו שפסוק 'הושיעה את עמך' קשור לברכת השיר ועל כן נאמר אחריה בין כשאמרו 'יהללוך' ובין כשאמרו 'תתהלל', בין בפסוקי דזמרה ובין בהגדה.
♦

סיכום

במאמר זה הארכתי בשני מנהגים שבפשוטם נראים כסותרים את דברי המשנה. מנהג אחד, לשתות שש כוסות בליל הסדר, ומנהג שני, לשתות כוס שלישית אחר הלל ולא אחר ברכת המזון. והעליתי בקצרה אפשרות לבאר את המנהגים באופן שלא ייסתרו מהמשנה. אחר כל זאת, הדברים מחודשים, וודאי שאינם מתאימים עם דברי הפוסקים ורוב הראשונים במקומות רבים. ובכל הדברים הללו יש לבעל דין לחלוק ולומר שהמקורות עליהם סמכתי אינן אלא טעויות סופר שנשתרבבו לכתבי היד, ואף אם נניח שהיו שנהגו כן, ודאי נבע מנהגם מבורות בעלמא ואין מנהג שוטים יכול להוסיף לנו דבר וחצי דבר. כלל גדול הוא, שאין אפשרות ללמוד מטעות. כוונתי, שאם תמהר לפסול כל דבר חדש בטענה שטעות הוא, בין טעות הנגרמת מבורותו של הסופר ובין טעות סופר הנגרמת מריהטת הלשון, לעולם לא תלמד! לעומת זאת, על ידי פרסום הדברים המחודשים (אחר הזהירות הנדרשת), אפשר לברר יותר ולהוסיף הבנות מחודשות במנהגי ישראל ובסוגיות הש"ס.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ ני מוסר כאן מודעה: במאמר זה, סווג המנהגים שבכתבי היד למקומותיהם השונים, לקוחים מרשימות שרשמתי לעצמי. פעמים הם אינם תואמים את הרשום בקטלוג ספריית המקור או זה של הספרייה הלאומית. בל"נ אשתדל לציין את המקומות בהם רשימותיי אינן תואמות לקטלוגים, אך יתכן שנמלטו מתחת ידי כמה מקומות. אין כאן המקום לברר ולכתוב כיצד סווגתי את כתבי היד. אני עובד על רשימה מלאה של כל כתבי היד האירופאים והסווג המדוייק של המנהגים שבהם. רובם המכריע של כתבי היד והמאפיינים של כל מנהג ומנהג כבר תועדו, ובעזרת השם, העריכה והעדכון של הקטלוג יגיעו בעתו ובזמנו.
↑ כ"י זה יוחס בטעות למנהג צרפת במשך שנים רבות, וכך הוזכר במקומות רבים. אמנם ברור למעיין בכתב היד שהוא מכיל את מנהג פרובנס. הטעות תוקנה כבר בקטלוג הספרייה הלאומית. מאפיינים מובהקים במנהג פרובנס: פרשת התמיד מיד אחר ברכות התורה, 'הודו' לפני ברוך שאמר, 'לעולם יהא אדם' \ 'רבון העולמים' אחר 'הודו', 'מזמור לתודה' רק בשבת, 'רננו' אחר 'למנצח', 'לדור ודור המליכו לא'ל', תוספת נוסח הספרדים ב'ברך עלינו', 'תשכון', 'שלום רב'. כל אלו הם רק שינויים משמעותיים, ובשחרית בלבד, אותם ניתן לרשום ללא בדיקה מקיפה ופרטנית יותר.
↑ באשכנז נמנעו הסופרים מלכתוב תפילה אחת פעמיים. לפיכך בכתבי יד רבים הלל הגדול ו\או נשמת לא נכתבו שוב בסדר ההגדה אלא רק נכתבה הוראה לומר אותן. ויש לשים לב ולבדוק מתי נכתבה הוראה זו, שישנם מקומות בהם נכתבה ההוראה בכתיבה מאוחרת והסופר הראשון לא חש אליה, מה שמראה שבזמנו ומקומו לא נהגו לומר חלקים אלו. כמו כן יש להיזהר להיפך, כיוון שפעמים לא מעטות הסופרים לא דקדקו לכתוב כל הוראה, אף במקום שהיא נצרכת, וסמכו על המתפלל. לכן קשה לקבוע בבירור מה היה המנהג, עד שמעיינים בכל כתבי היד. אמנם כפי הרשום אצלי, בדקתי בערך 115 כי"י כמנהג אשכנז המערבי ובערך 20 כמנהג אשכנז המזרחי, ורק שנים נראו לי שנכתבו שלא כמנהג הנפוץ. ועוד חזון למועד.
↑ הבדל קטן נוסף בין מנהגם למנהגנו הוא, שבזמנם אמרו את הפסוק "רננו צדיקים בה'" (תהלים לג, א) אחר אמירת הלל הגדול, והיום נתבטל מנהג זה ע"פ הראשונים והפוסקים, עי' דרכי משה (או"ח סי' תפא, הובא במג"א שם סק"א) וע"ע תוס' (פסחים קיח. ד"ה מהודו), ואכמ"ל.
↑ יש לציין שהמנהג הרווח בכל המקומות שאמרו הלל ונשמת, היה לחתום בשתיהן, רק אחוז קטן מכתבי היד מתעדים מנהג שונה. מה שמצביע על השפעה אקראית של הפוסקים ולא על מנהג נרחב הנהוג בעקבותיהם, ולכל הפחות אפשר לומר שהוא מנהג שהתפתח מאוחר יותר. ואף בראשית שנות הדפוס מצאתי סדורים המתעדים את נוסח ההלל עם החתימה. כך הוא בדפוסים כמנהג פולין: [תפלות לכל השנה], פראג רעג, (חסר השער); [סדור לכל השנה כמנהג פולין], בלי שער; לונדון, ספריית בית הדין 161 (מתכ"י: 4821; מאה טז), פראג רעו. רק משנת רעט מצאתי שהחלו להשמיט חתימת 'מלך מהולל בתשבחות': [תפלות מכל השנה], בלי שער, פראג רעט; התפלות לכל השנה, פראג רפז; הגדה של פסח, פראג רפז; סדור מכל השנה, לובלין שיד. וכן בדפוסים כמנהג אשכנז מופיעות שתי החתימות, להלל ולנשמת, ראה: [תפלות לכל השנה: מנהג אשכנז], איטליה [רנ]; תפלות מכל השנה עם כמה פרושים, טרין רפה; סדר תפלות מכל השנה כמנהג האשכנזים, מנטובה שיח. אבל בדפוסים אחרים מצאתי שנשמטה חתימת הלל, והם: סדור אשכנזי, ויניציאה שט; סדר התפילות כמנהג אשכנז, מנטובה שיז, (בספרייה הלאומית נרשם בטעות שנת שיח). גם במנהג רומא נמצאו שתי החתימות, כפי שהוא במחזור [קמחא דאבישונא], בולוניא שא. וכן בסידור כמנהג רומניא, סדור תפלות השנה למנהג קהלות רומניא, ויניציאה רפג, מצאתי את שתי החתימות. [רק בספרד, קטלוניה ופרובנס, שמתחילה מנהגם היה לסיים את הסדר בהלל וכוס רביעית, גם כשהתחילו להוסיף כוס חמישית, הלל הגדול ונשמת, נחלקו למנהגים שונים ע"פ דברי הפוסקים - היו שהשמיטו יהללוך אחר הלל, היו שברכו יהללוך בכוס חמישית, והיו שחתמו 'מלך מהולל בתשבחות' בסוף נשמת או ישתבח. אמנם גם בהם נמצאו כי"י שחתמו גם בהלל וגם בנשמת כרגיל], ואכמ"ל ועוד חזון למועד.
↑ עדויות לכך מצאתי בעשרה כי"י כמנהג אשכנז המערבי: ציריך, הספרייה המרכזית Heid. 145 (מתכ”י: 2686, 10387; שנת ק”א), דף 2א; מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 1495 (מתכ”י: 43983; שנת קפ”ב), דף 87ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1758 (מתכ”י: 12984; מאה טו), דף 126ב; המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Levy 41 (מתכ”י: 1513; מאה טו), צילום 54; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27208 (מתכ”י: 5874; מאה יד), דף 172ב; ארלנגן-נירנברג, ספריית האוניברסיטה 1267 (מתכ”י: 37689; מאה יד), דף 116א עמ' 233; פריס, כל ישראל חברים H 482 A (מתכ”י: 12872; מאה יד), עמ' 32; קרלסרוהה, ספריית מדינת בדן Cod. Reuchlin 11 (מתכ”י: 2181, 2182; מאה טו), דף 26א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1903 (מתכ”י: 13060; מאה טו), דף 124ב; אמשטרדם, בית הכנסת האשכנזי 634 NM 14777 (מתכ”י: 4246; מאה יג-יד), דף 36א, בכת"י זה חסר גם הפיוט 'כי לו נאה'. וכן בשני כי"י כמנהג אשכנז המזרחי: ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4524 (מתכ”י: 25426; שנת שי”א), דף 101א; הגדה כנראה כמנהג אשכנז המזרחי, פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2231 (מתכ”י: 13397; מאה טו), דף 26א, שם נוסף בכתב אחר 'ואח"כ אמר הודו ונשמת ובמקהלות ואח"כ אמור'. וכן בחמשה כי"י כמנהג צרפת: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 634 (מתכ”י: 27902; מאה יב-יג), דף 115א; קמברידג', ספריית האוניברסיטה Add. 667.1 (מתכ”י: 16997, 31493; מאה יג), דף 50ב; ירושלים, קלגסבלד, אביגדור לפנים וינה 8, וורשא 254 (מתכ”י: 10121, 75986; מאה יד-טו), דף מו ע"א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 642 (מתכ”י: 11538; מאה טו-טז), דף 50ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 643 (מתכ”י: 11539; מאה יג-יד), דף 10א.
↑ כך מצאתי בשלשה כי"י כמנהג אשכנז המערבי: טורונטו, ספריית האוניברסיטה FR 3-015 (מתכ”י: 70570; מאה יב), דף 51א; וינה, הספרייה הלאומית Cod. hebr. 75 (מתכ”י: 1352; מאה יג), דף 36א; קמברה, ספרייה עירונית A 946 (מתכ”י: 4405; מאה יד-טו), דף 151א, המספרים הם משמאל לימין. ובכ"י אחד כמנהג אשכנז המזרחי: חיפה, ליפשיץ, נפתלי 1 (מתכ”י: 39522; מאה יג), דף 1.
↑ תיעדתי ברשימותיי את סדר המצוות והאמירות שבסוף 'ליל הסדר' מתוך בערך מאה וחמשה עשר כי"י כמנהג אשכנז המערבי, בערך עשרים כמנהג אשכנז המזרחי ובערך ארבעים נוספים כמנהג צרפת. ומתוכם רק בעשרים ואחד כתבי יד השמיטו 'נשמת', וביניהם שבעה עשר כתבי יד שהשמיטו גם הלל הגדול.
↑ כן הוא הסדר ברוב כתבי היד כמנהג רומא שבדקתי (128 כי"י מתוך 205), ורק בכי"י בודדים (רשומים אצלי ששה כי"י) החליפו ואמרו מזמור קלו לפני מזמור קלה. אבל מצאתי גם 68 כתבי יד שסדרם דומה לזה שבאשכנז, אלא שהוסיפו לומר מזמור קלה אחר מזמור קלו. וראוי להבהיר שברומא היו מנהגים שונים במספר הכוסות וגם במקומן, ואכמ"ל, ואי"ה יתברר קצת בהמשך.
↑ רשומים אצלי רק שני כתבי יד כמנהג צרפת עם הפיוטים: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 643 (מתכ”י: 11539; מאה יג-יד), דף 10א; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4715 (מתכ”י: 25617; מאה טו), דף 87א. אגב כתב יד זה הוא 'כתב יד ניו יורק' בו השתמש ד' גולדשמידט במאמרו 'מעריב לליל שביעי של פסח לרבי יוסף טוב עלם', מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשנ"ו, עמ' 379. ישנם כתבי יד בהם מופיע רק פיוט 'אז רוב נסים': פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2766 (מתכ”י: 13615; מאה יג-יד), דף 29א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1902 (מתכ”י: 13059; שנת ר”ל), דף 102ב.
↑ בקורפו-אפוליה נהגו לומר 'אז רוב נסים' ו'כי לו נאה', אבל לא אמרו 'אומץ גבורתיך', כ"ה בכי"י: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 616 (מתכ”י: 11481; שנת רפ”ד), 162ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 606 (מתכ”י: 11491; מאה יג-יד), דף 80א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1782 (מתכ”י: 14460; שנת רמ”ה), דף 142ב; ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13488 (לשעבר: שוקן 22; מתכ”י: 74223; לא ידוע), דף 71ב; ניו יורק, ספריית אוניברסיטת קולומביה X 893 J 5169 (מתכ”י: MSS-D 1514; מאה טו-טז), דף 57א. ברומניא אמרו רק 'אז רוב נסים', כפי שנמצא בכ"י מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 746 (מתכ”י: 48768; מאה טו), דף 115א ובמחזור הנדפס (קושטא ר"ע דף סח ע"א; ויניציאה רפ"ג 110ב).
↑ כך הוא בכי"י אלו: אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 49 (מתכ”י: 17690; מאה יד-טו), דף 60א; לונדון, מונטיפיורי 220 (מתכ”י: 5190; מאה טו), דף 74ב, עם הוראה 'יש שנוהגים לומר אלה הפיוטים'; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 1388 (מתכ”י: 34251; שנת שמ”ג), דף 33ב; שנטילי, מוזיאון קונדי 732 (מתכ”י: 7371 ס' 11658; מאה טו), דף 40א.אך אינו נמצא בכי"י אלו: אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 19 (מתכ”י: 16605; מאה יד); לונדון, הספרייה הבריטית Or. 9150 (מתכ”י: 6586; מאה יד); ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4078 (מתכ”י: 24980; מאה טו); פריס, כל ישראל חברים H 58 A (מתכ”י: 3150; מאה טו).
↑ כמו בכי"י: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 590 (מתכ”י: 10550; מאה יג), דף 193א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 636 (מתכ”י: 31439; מאה יג), דף 119א; ירושלים, מוזיאון ישראל JER MUS L-B75.0583 180-041 181/041 (לשעבר: ששון 514; מתכ”י: 9270; מאה יג), דף 77א; ספריית הוטיקן, ebr. 553 (מתכ”י: 557, 72286; מאה יג-יד), דף 139א; ברלין, ספריית המדינה Ham. 288 (מתכ”י: 1900; מאה יג-יד), דף 35א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 637 (מתכ”י: 31440; מאה יג-יד), דף 137ב; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 18690 (מתכ”י: 5060; מאה יד), דף 174ב; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 19667 (מתכ”י: 5020; מאה יד), דף 175א; אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 14 (מתכ”י: 16603; מאה יד-טו), דף 256ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4058 (מתכ"י: 24960; מאה טו), צילום 89; רומא, ספריית קזנטנזה 2742 (מתכ"י: 33; מאה טו-טז), דף 182ב; פירנצה, הספרייה הלורנציאנית Plut.II.52 (מתכ"י: 17812; מאה טו-טז), דף 180ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4783 (מתכ"י: 25684; מאה טו), דף 185א; קמברידג', ספריית האוניברסיטה Add. 1203 (מתכ"י: 17068; מאה יד-טו), דף 69ב; מונטריאול, אלברג, יהודה 24 לפנים ששון 24 (מתכ"י: 9293; מאה יד), עמ' 108; לונדון, יוניברסיטי קולג' לונדון, אוסף יהדות 1 (מתכ"י: 14777; מאה יב-יג), דף 54א, מקוטלג בטעות כמנהג אשכנז; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 654 (מתכ"י: 31444; מאה יג-יד), דף 36ב; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2737 (מתכ"י: 6387; מאה יד), דף 32ב, מקוטלג כקטלוניה; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 697 (מתכ"י: 27561; מאה יד), דף 17א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2411 (מתכ"י: 13276; מאה יד), דף 40ב, מקוטלג בטעות כספרד; ספרד, המנזר הממלכתי של סנטה מריה דה וימבודי פובליט 100 (מתכ"י מס' מערכת: 990038869860205171; מאה יד), דף 26א; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 9478 (מתכ"י מס' מערכת: 990027145660205171; מאה יד), דף 45א; רומא, ספריית קזנטנזה 2761 (מתכ"י: 752; מאה יד), דף 57ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2229 (מתכ"י: 13395; מאה יד-טו), דף 42ב. וכן נמצא בכ"י: אוקספורד, קיבל קולג' 74 (מתכ"י: 35598; מאה טו), דף 12א; מנצ'סטר, ספריית האוניברסיטה 29 (מתכ"י: 15968; מאה יד), עמ' 11. שני כי"י אלו מקוטלגים אצלי כ'נוטה לפרובנס', אך מכיוון שאינם כוללים אלא חלק מההגדה אין לי אפשרות להכריע שאינם קטלוניים ו\או צרפתים.רק בשני כי"י כמנהג פרובנס לא מצאתי פיוטים אלו. כ"י פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1740 (מתכ"י: 12967; מאה יד), שהושפע רבות ממנהג קטלוניה; הגדת סריבו, סריבו בוסניה והרצגובינה (מתכ"י מס' מערכת: 990038869890205171; מאה יד), כפי שהובא ב'הגדת סרייבו' פקסימיליה, ססיל (בצלאל) רות, ניו יורק תשכ"ו).
↑ בדרך כלל במקורות אלו נמצא רק פיוט 'פסח מצרים', כמו בכי"י קטלוניה: ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4112 (מתכ”י: 25014; מאה טו); לונדון, הספרייה הבריטית Add. 14761 (מתכ”י: 4944; מאה יד), דף 85א; סינסינטי, היברו יוניון קולג' 2000 (מתכ”י: 41666; מאה יד), דף 40א, מקוטלג בטעות כפרובנס; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2884 (מתכ”י: 6410; מאה יד), דף 64א, בכתיבה אחרת, ומקוטלג כספרדי.מנהג אשכנז המערבי: לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27556 (מתכ”י: 6091; מאה יג-יד), דף 159ב. וכן נוסף בכתב אחר בהגדה שכנראה היא כמנהג אשכנז: ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4481 (מתכ”י: 25383; מאה טו), דף 23א. וכן בכ"י מנהג צרפת: ברן, ספריית בורגר 228 (מתכ”י: 2305; מאה יד), צילום 42.את שני הפיוטים בסוף הסדר מצאתי מחוץ לפרובנס רק במנהג קטלוניה: בולוניה, ספריית האוניברסיטה 2559 (מתכ”י: 27800; מאה יד), דף 10א, כתב היד מקוטלג כספרד, וכפי הנראה הוא כמנהג קטלוניה. וכן מצאתי שנעתקו בתחילת כתב היד, בכ"י מחזור לשבת הגדול כמנהג קטלוניה, מנצ'סטר, ספריית האוניברסיטה 6 (מתכ”י: 15961; מאה יד). וכן בתוך יוצרות ליום שמיני של פסח, הגדה של פסח כמנהג קטלוניה, לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27210 (מתכ"י: 5890; מאה יד), דף 95א.וכן ב'וולך הגדה', ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 3°7246 (מתכ”י: 10116; שנת ק”נ-ק”ס), דף 34ב-35א, נכתב 'וכבר נהגו קצת לומר פסח מצרים, אע"פ שאינו ממטבע שטבעו חכמים לומר הלילה הזה, לזה אכתבנו כאן מצורף כי הרגלתי לאמרו בליל שני לבד' ואחריו שתי הפיוטים. כ"י זה מקוטלג בספרייה הלאומית 'הגדה של פסח כמנהג פרובנס: עם דיני סדר ליל הפסח ומנהגיו על פי רבני צרפת'. לבדיקתי, הנוסח הוא כמנהג פרובנס אבל יש בו זיקה ברורה למנהג צרפת, כפי הנראה מההלכות וההוראות שבכתב היד, ויתכן שאף בנוסח.ומכיוון שראיתי בכמה כי"י שפיוטים אלו נאמרו גם בקטלוניה, אציין את שאר כי"י כמנהג קטלוניה: נים, הספרייה העירונית Seguier 13 (מתכ"י: 4418; מאה יד), דף 118א; מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 821 (מתכ”י: 43068; שנת קי”ב), דף 93ב; רומא, ספריית קזנטנזה 2741 (מתכ"י: 32; מאה טו) , דף 130ב; אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 24 (מתכ"י: 16598; מאה טו) , דף 76א; סנקט פטרבורג, המכון לכתבי יד מזרחיים, האקדמיה הרוסית למדעים A 37 (מתכ"י: 52964; שנת קס"ח), דף 167ב; ניו יורק, ספריית אוניברסיטת ישיבה 1070 (מתכ"י מס' מערכת: 997008502486305171; לא ידוע), דף 85ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 9300, 8185 (מתכ"י: 25808, 40103; מאה יג-יד), צילום 74; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 1404 (מתכ"י: 6014; מאה יד), דף 22א; אוסף פרטי, לפנים ששון 663 (מתכ"י: 9359; מאה יד), עמ' 119. וכן לא נמצא בסוף ההגדה בכי"י לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27210 (מתכ"י: 5890; מאה יד), דף 55ב; מנצ'סטר, ספריית האוניברסיטה 6 (מתכ”י: 15961; מאה יד), דף 36ב. עוד אציין את כת"י בודפשט, ספריית האקדמיה ההונגרית למדעים Kaufmann A 422 (מתכ"י: 15148; מאה יד), דף 56א. אגב, בכ"י זה ישנן עקבות ממנהג פרובנס, אולם לבדיקתי הוא נוטה יותר למנהג קטלוניה. לסיום אציין שגם בכ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 608 (מתכ"י: 11493; מאה יד-טו), דף 43א חסרים הפיוטים הנ"ל. כ"י זה מקוטלג בספרייה הלאומית כמנהג רומא, אך אין ספק שזו טעות. לדעת הרב א' גבאי, כתב היד משקף את מנהג פרובנס, אבל לדעתי יותר נכון לסווג אותו 'מנהג קטלוניה עם השפעה ממנהג פרובנס' ואכמ"ל, רק ציינתי את העובדה שאין בו את הפיוטים.
↑ תוך כדי העיון בכתבי היד עמדתי על עוד כמה חילוקי נוסחאות בתוך נוסח ההגדה, אבל בלי בדיקה מקיפה קשה לקבוע מסמרות, ועוד חזון למועד.
↑ כמו כתב יד כמנהג קנדיה: אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 19 (מתכ”י: 16605; מאה יד), דף 23ב.
↑ אמנם במקצת מהגדות כמנהג קטלוניה מצאתי שנשמטו המילים 'את יום טוב', אע"פ שנדיר מאוד נוסח כזה בתפילת העמידה במועדים, אבל כך הוא בכי"י: סנקט פטרבורג, המכון לכתבי יד מזרחיים, האקדמיה הרוסית למדעים A 37 (מתכ”י: 52964; שנת קס”ח), דף 146א; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 1404 (מתכ”י: 6014; מאה יד), צילום 23; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 14761 (מתכ”י: 4944; מאה יד), דף 18ב; מנצ'סטר, ספריית האוניברסיטה 6 (מתכ”י: 15961; מאה יד), דף 20א; בודפשט, הספרייה של האקדמיה ההונגרית למדעים Kaufmann A 388 (מתכ”י: 15143; מאה יד), דף 12א.
↑ כמדומני שלא בכל כתבי היד, אבל כן הוא הנוסח ברובם המכריע.
↑ נוסח הקידוש חסר בכי"י אשכנז המזרחי: לונדון, הספרייה הבריטית Add. 26954 (מתכ”י: 5621; מאה יד), דף 111ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 646 (מתכ”י: 15708; שנת ק”נ), דף 26א. ובכ"י כמנהג פרובנס, פריס, הספרייה הלאומית hebr. 590 (מתכ”י: 10550; מאה יג), דף 171ב.
↑ תודתי נתונה לרב א"א הכהן סקלי שהצביע על כך שבקטע הזה ישנם הבדלים בין המנהגים, וראוי לבדוק אותו כדי לעמוד על הפרטים הספציפיים. כמו כן, הוא עורר את תשומת לבי לכמה הבדלים נוספים.
↑ אמנם כנראה לא כך היה נוסח מחזור ויטרי, כי הוא חסר בכל כי"י. ולכן חסר בכ"י ירושלים, קלגסבלד, אביגדור (לשעבר: ששון 535; מתכ”י: 9278; מאה יב). אבל הנוסח שכתבתי בפנים נמצא גם בכ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 634 (מתכ”י: 27902; מאה יב-יג), דף 118ב, ובכ"י לונדון, הספרייה הבריטית Add. 19664 (מתכ”י: 5017; מאה יג-יד), דף 50א.
↑ אמנם בכ"י פרמה, פלטינה Cod. Parm. 3136 (מתכ”י: 13878; מאה יג): 'הא שתה אנן עבדי לשנה הבא בני חורין', וסומן על 'אנן', ובגליון נכתב 'הכא'. אבל הנוסח שכתבתי בפנים נמצא גם בכי"י שצוינו בהערה הקודמת.
↑ כבר ציין ד' גולדשמידט שבכי"י כמנהג קורפו-אפוליה [פריס, הספרייה הלאומית hebr. 616 (מתכ”י: 11481; שנת רפ”ד), דף 148א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 606 (מתכ”י: 11491; מאה יג-יד), דף 71א], הסדר הוא כמו שכתבתי בפנים. וכ"ה בשאר כי"י: פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1782 (מתכ”י: 14460; שנת רמ”ה), דף 121א; ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13488 (לשעבר: שוקן 22; מתכ”י: 74223; לא ידוע) דף 60א; ניו יורק, ספריית אוניברסיטת קולומביה X 893 J 5169 (מתכ”י: MSS-D 1514; מאה טו-טז), דף 44א. רק במהדורת הדפוס נמצא הסדר כמנהג אשכנז ודעימה. אכן גם בכי"י כמנהג רומניא נמצא הסדר כמו שכתבתי בפנים: מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 746 (מתכ”י: 48768; מאה טו), דף 104ב; סנקט פטרבורג, הספרייה הלאומית EVR I 149 (מתכ”י: 50882; מאה יז), דף 72א. וכן בחלק מכי"י כמנהג קנדיה: לונדון, מונטיפיורי 220 (מתכ”י: 5190; מאה טו), דף 60א; אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 49 (מתכ”י: 17690; מאה יד-טו) דף 54ב; פריס, כל ישראל חברים H 58 A (מתכ”י: 3150; מאה טו), דף 150א. אמנם בחלק מכי"י כמנהג קנדיה הסדר הוא כמנהג אשכנז: לונדון, הספרייה הבריטית Or. 9150 (מתכ”י: 6586; מאה יד), דף 258א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 1388 (מתכ”י: 34251; שנת שמ”ג), צילום 16; שנטילי, מוזיאון קונדי 732 (מתכ”י: 7371 ס' 11658; מאה טו), צילום 10. ויש גם יוצא דופן אחד: אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 19 (מתכ”י: 16605; מאה יד), דף 26א, שם הסדר: מצה. מסובין. מרור. מטבילין.
↑ רק בכ"י ספריית הוטיקן, ebr. 553 (מתכ”י: 557, 72286; מאה יג-יד), דף 128ב, הסדר כמנהג ספרד.
↑ פריס, הספרייה הלאומית hebr. 590 (מתכ”י: 10550; מאה יג), דף 173א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 637 (מתכ”י: 31440; מאה יג-יד), דף 121ב; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 18690 (מתכ”י: 5060; מאה יד), דף 163א; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 19667 (מתכ”י: 5020; מאה יד), דף 150ב; אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 14 (מתכ”י: 16603; מאה יד-טו), דף 243א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1923 (מתכ”י: 13079; מאה טו), דף 100ב; רומא, ספריית קזנטנזה 2742 (מתכ”י: 33; מאה ט”ו ט”ז), דף 166ב; ספריית הוטיקן, ebr. 553 (מתכ”י: 557, 72286; מאה יג-יד), דף 128ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 636 (מתכ”י: 31439; מאה יג), דף 101ב; בברלין, ספריית המדינה Ham. 288 (מתכ”י: 1900; מאה יג-יד), דף 3א; ספרד, המנזר הממלכתי של סנטה מריה דה וימבודי פובליט 100 (מתכ”י מס' מערכת: 990038869860205171; מאה יד); ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 3°7246 (מתכ”י: 10116; שנת ק”נ-ק”ס), דף 6ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 9478 (מתכ”י מס' מערכת: 990027145660205171; מאה יד), צילום 3; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2229 (מתכ”י: 13395; מאה יד-טו), דף 2א.ורשום אצלי קצת כי"י בנוסח הרגיל (ייתכן שיש עוד כמה כי"י בנוסח הרגיל רק לא רשמתי אותם): ירושלים, מוזיאון ישראל L-B75.0583 180-041 181/041 (לשעבר: ששון 514; מתכ”י: 9270; מאה יג), דף 22ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4058 (מתכ”י: 24960; מאה טו), צילום 75; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2737 (מתכ”י: 6387; מאה יד), דף 5ב.
↑ מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשנ"ו, עמ' 141.
↑ פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1908 (מתכ”י: 13065; סוף מאה יד), דף 98א.
↑ יש להדגיש את המוזרות שבמנהג זה. הם נהגו לשתות כוס חמישי מצד אחד, אך נהגו לומר הלל הגדול על כוס רביעי מצד שני. והלא מקור דין כוס חמישי הוא בגירסא 'כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול', ומנהגם לומר הלל הגדול על כוס רביעי לכאורה מנוגד לסוגית הגמ'. כנראה מנהג זה התפתח ממנהג אחר, לשתות רק ארבע כוסות, ולשתות כוס רביעית לאחר כל 'חיובי' הסדר (הלל, הלל הגדול, נשמת) כמנהג אשכנז, ובנוסף רצו לקיים גם את דין כוס חמישי. ומכיוון שכבר השתרש המנהג שעיקר הסדר נאמר על עיקר דין הכוסות (ד' כוסות של חיוב), לכך נהגו לסדר כוס חמישי על הפיוטים הנוספים. כך או כך, אין לנו כמעט תיעוד של מנהג זה, ועדיין יש לעיין.
↑ יש לציין ולהעיר שבכתבי יד רבים כמנהג רומא נמצאת הוראה, שהרוצה לשתות כוס חמישי יברך על כוס רביעי ומוזגין לו כוס חמישי, ומי שאינו רוצה ימשיך בלי ברכה עד הסוף. היינו, שלמנהגם כוס חמישי רשות [וכמשמעות דברי הרמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"י], ולכן קשה להכריע מהשמטת דין כוס חמישי אם הוא מנהג אחר או רק הסופר לא טרח לציין אותה.
↑ דוגמא: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 599 (מתכ”י: 11472; שנת כ”ה), דף 50א; רומא, ספריית קזנטנזה 2862 (מתכ”י: 755; מאה יד), דף 68א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 618 (מתכ”י: 11483; מאה יד), דף 117ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 594 (מתכ”י: 31437; מאה יד), דף 103ב; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2736 (מתכ”י: 12444; שנת ק”ן), דף 237א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2736 (מתכ”י: 13671, 13672; מאה יד), דף 52א.
↑ לדוגמא: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 610 (מתכ”י: 11495; מאה יד-טו), דף 86א; מונטריאול, אלברג, יהודה (לשעבר: ששון 477; מתכ”י: 9063; מאה טו) עמ' 276.
↑ לדוגמא: פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1754 (מתכ”י: 12963; שנת רל”ט), דף 141ב; פירנצה, הספרייה הלורנציאנית Or. 475 (מתכ”י: 19178; שנת רמ”ה), דף 84א.
↑ מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 255 (מתכ”י: 47594; מאה יד-טו), דף 274ב; מודנה, ספריית אוניברסיטת אסטנזה g.G.7.19 (מתכ”י: 27768; שנת קצ”ט), דף 150ב. יש לציין שבכ"י מוסקבה כוס רביעית נמצאת בין פיוט 'אז רוב נסים' לפיוט 'אומץ גבורתיך'.
↑ ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 8°5492 (מתכ”י: 8°5492; שנת ר”מ), דף 333ב; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 18691 (מתכ”י: 5056; מאה טו), דף 124א.
↑ לדוגמא: רומא, ספריית קזנטנזה 2854 (מתכ”י: 750; מאה יד), דף 62א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2578 (מתכ”י: 13586; מאה יד), דף 98א.
↑ לדוגמא: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 614 (מתכ”י: 11499; שנת רמ”ד), דף 70ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1913 (מתכ”י: 34154; מאה טו), דף 98א.
↑ יש להבהיר שבכתבי יד אלו נרשם אחר הלל 'ושותין בהסיבת שמאל ואם רוצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול' או בדומה לכך, אבל בהמשך לא נזכר מקומה של הכוס וגם לא נמצאת ברכת בורא פרי הגפן.
↑ לדוגמא: דבלין, ספריית צ'סטר ביטי Heb 764 (מתכ”י: 14505; מאה יד-טו), צילום 124; רומא, ספריית אנג'ליקה or 31 (מתכ”י: 11686; מאה יד-טו), דף 87א. וכן הוא במחזור הנדפס קמחא דאבישונא, בולוניא ש"א, עמ' 169.
↑ לדוגמא: ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13489 (מתכ”י: 74052; מאה יד ערך שנת ק”ס), צילום 101; קמברידג', ספריית האוניברסיטה Add. 491.1 (מתכ”י: 31490; מאה טו), דף 56ב.
↑ פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2224 (מתכ”י: 13390; מאה יד), דף 8א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1764 (מתכ”י: 12990; מאה טו), דף 76ב.
↑ הנוסח מתוך כ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 599 (מתכ”י: 11472; שנת כ”ה).
↑ אגב, דעה זו, לומר מזמור כג בליל פסח, מצאנוה במקורות דלהלן, כולם כמנהג צרפת: מחזור ויטרי הנדפס לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27201 (מתכ"י: 5873; מאה יג), צילום 16; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 649 (מתכ"י: 11543; מאה יג-יד), דף 38ב.; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2230 (מתכ"י: 13396; מאה יג), דף 8א, כ"י זה מקוטלג כמנהג אשכנז, אך מכיוון שאינו מכיל אלא מעט, קשה להכריע את ייחוסו. אבל גם מנוסח 'שפוך' נוטה שהוא מנהג צרפת ולא אשכנז.
↑ יש לציין שכדעה זו נמצא בכ"י מחזור ויטרי, לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27201 (מתכ"י: 5873; מאה יג), צילום 15.
↑ בכ"י אחד כמנהג אשכנז, פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1929 Cod. Parm. 1935 (מתכ"י: 13085, 13090; שנת רמ"א), דף 59ב, מצאתי שנזכר מזמור קלה, וגם שם הוא בא אחר מזמור קלו: 'ואומרים הלל הגדול דהיינו הודו והללוי'ה וכו' ונשמת ובמקהלות'.
↑ תודתי נתונה לרב ד"א סופר שהפנה אותי למ"מ זה ולמספר מקורות נוספים במאמר זה.
↑ כתבי יד אלו אינם כלולים ב35 כתבי היד שהזכרתי לעיל. אציין כמה מהם: לונדון, הספרייה הבריטית Add. 26998 (מתכ”י: 5677; שנת קנ”ז), דף 121ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 3529 (מתכ”י: 14036; מאה יד), דף 67ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4861 (מתכ”י: 25762; מאה טו), דף 99א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2402 (מתכ”י: 13267; שנת קפ”ח), דף 61א. את שאר כי"י אציין בהמשך.
↑ אמנם ישנו כתב יד אחד; קליארי, ספריית האוניברסיטה 197 (מתכ”י מס' מערכת: 990034352300205171; מאה טו), דף 252א, (דפי כתב היד ממוספרים משמאל לימין) בה נמצא סדר דומה לכי"י הנזכרים וכוס רביעית באה אחר מזמור קלה, כך: הלל. מזמור קלו. מזמור קלה. כוס רביעית. נשמת. כוס חמישית. רהיטין. יתכן שסידור כוס חמישית אחר מזמור קלה נובע מהמנהג הנפוץ ביותר, לשתות כוס חמישי אחר מזמור קלה כסדר שרשמתי לעיל: הלל. נשמת. מזמור קלה. כוס רביעית. מזמור קלו. רהיטין.
↑ המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 155 (מתכ”י: 986; מאה יג-יד), דף 64ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 598 (מתכ"י: 11471; מאה יד-טו), דף 125א; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2403 (מתכ”י: 13268; מאה יד), דף 104א; מילנו, ספריית האמברוזיאנה X 236 Sup (מתכ”י: 12647; מאה יד-טו), דף 2ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2733 (מתכ”י: 13668; מאה יד-טו), דף 250ב.
↑ צילום: Bibliothèque Nationale de France, The National Library of Israel. "Ktiv" Project, The National Library of Israel.
↑ אע"פ שמנהג כזה היה קיים במידה מסויימת במנהג אשכנז העתיק, שלא נהגו לשתות אלא ד' כוסות, וכך ממילא אין ברכת הגפן אחר הלל וברכת 'יהללוך' [מנהגם היה לחתום פעמיים, אחר הלל ואחר נשמת], מכיוון שהכל ענין אחד, הלל, הלל הגדול וסיום ברכת השיר. ובכך מתמעטת התימה שבמנהג.
↑ מדבריו ניתן לפרש שמטרה זו היא צדדית, אבל לדעתי נראה שלא מסתבר לומר שעיקר התקנה היתה רשות ובמקרה ישנה מצווה צדדית המתקיימת על ידה, אלא יותר נראה שזו היתה סיבת התקנה, כדי להוסיף בסיפור יציאת מצרים ולתת שבח והודאה על כוס זו.
↑ אציין שבכ"י ניו יורק, בית המדרש לרבנים 8242 (מתכ”י: 53119; שנת רמ”א), דף 81א, נמצא גם כן כעין זה, לא נכתבה להדיא ברכת 'בורא פרי הגפן', אלא ישנה הוראה כללית 'אחר שתיה אומר על הגפן' ואחריה בא נוסח ברכת 'על הגפן', ויש לעיין אם הכוונה שנהגו לשתות עוד כוס, או שזהו נוסח הברכה לכוסות האחרות שבלילה זה.
↑ וכן בכתבי היד הבודדים מאשכנז בימי הראשונים המתעדים את מנהג שתיית הכוס החמישית, נמצא שנהגו לשתות כוס רביעית אחר הלל ואמרו הלל הגדול ונשמת על כוס חמישי. ראה כי"י: אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 86 (מתכ”י: 17709; מאה יד), דף 31א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 647 (מתכ”י: 27903; מאה יד), דף 55א; קמברידג', ספריית האוניברסיטה Add. 662 (מתכ”י: 16992; מאה יד-טו), דף 49א; מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 609 (מתכ”י: 43923; מאה יד), דף 68ב; ספריית הוטיקן, ebr. 318 (מתכ”י: 368; שנת קס”א), דף 161ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4454 (מתכ”י: 25356; שנת פ”ט), דף 10ב. בכ"י אחד, מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 412 (מתכ”י: 31429; מאה טו), צילום 240, מצאתי סדר שונה מעט: נשמת לפני הלל הגדול. אבל גם בו, נשמת נאמרת בכוס חמישית. אציין גם את כ"י טורונטו, ספריית האוניברסיטה FR 3-015 (מתכ”י: 70570; מאה יב), דף 64א, בו גם כן נרשמה הוראה לכוס חמישית, אך 'נשמת' אינה נזכרת בו כלל.
↑ תודתי נתונה לרב א"א הכהן סקלי על הפנייתו למקור זה ולמספר מקורות נוספים במאמר זה.
↑ במנהג רומניא אמרו את מזמור קלה לפני ערבית (קושטא נח.; ויניציאה קט.). יש לציין שבמנהג רומניא ובנותיה אין אחידות באמירת מזמור קלה, וכנראה ברוב המקומות לא נהגו לאומרו. המזמור נמצא בכל העדויות שבידינו ממנהג רומניא הרגיל. כ"ה במחזור הנדפס, כמש"כ בפנים, וכן יש הוראה לאומרו בכי"י כמנהג רומניא: מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 746 (מתכ”י: 48768; מאה טו), 115א; סנקט פטרבורג, הספרייה הלאומית EVR I 149 (מתכ”י: 50882; מאה יז), דף 91א. אמנם במנהגי קנדיה, קורפו, אפוליה בדרך כלל אינו נמצא. מצאתי אותו רק בכי"י כמנהג קנדיה: אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 19 (מתכ”י: 16605; מאה יד), דף 55ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 1388 (מתכ”י: 34251; שנת שמ”ג), דף 29א. וכן בכ"י אחד כמנהג קורפו: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 616 (מתכ”י: 11481; שנת רפ”ד), דף 161ב. ובכ"י כמנהג אפוליה: ניו יורק, ספריית אוניברסיטת קולומביה X 893 J 5169 (מתכ”י: MSS-D 1514; מאה טו-טז), דף 55ב.
↑ במנהג קורפו-אפוליה ובחלק ממנהג קנדיה אמרו גם הפיוט 'כי לא נאה'. ובחלק ממנהג קנדיה הוסיפו גם את פיוט 'אומץ גבורתיך'. אמנם חלק אחר בקנדיה השמיט כל הפיוטים. פרטי כל כי"י כמנהג קנדיה נמצאים בהערה בתחילת המאמר.
↑ יש לציין שכ"י סנקט פטרבורג, הספרייה הלאומית EVR I 154 (מתכ"י: 51236; מאה יז) הוא כנראה חלק אחר מטופס זה.
↑ יוצר לא' דפסח לא נמצא כלל בכ"י מוסקבה.
↑ הוראה לומר הלל המצרי והודו נמצאת גם בכ"י מוסקבה. והכוונה כנראה למזמור קלה, כמו שנמצא בכ"י פריס 616, דף 161א.צילום: Bibliothèque Nationale de France, The National Library of Israel. "Ktiv" Project, The National Library of Israel.כפי הידוע לי, כינוי 'הלל המצרי' למזמור קלה מיוחד לאזור רומניא. ברובם המוחלט של המקורות, הכוונה ב'הלל המצרי' למזמורים קיג-קיח (עי' ברכות נו. ע"א ורש"י שם ד"ה הללא דמצראי; מחזור ויטרי, מהדורת גולדשמידט, ירושלים תשסט, ח"ב הלכות ליל פסח אות טז, עמ' תכא והמקורות המצויין שם) ). אך גם מצאתי במספר כי"י כמנהג אשכנז וצרפת שבהם הכוונה למזמור קלו. כי"י כמנהג צרפת: לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2735 (מתכ”י: 6386; מאה יג-יד), דף 3א; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 11639 (מתכ”י: 4948; מאה יג בערך שנת מ'), דף 209א; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2772 (מתכ”י: 6390; מאה יד), דף 85א. כי"י כמנהג אשכנז: סינסינטי, היברו יוניון קולג' 436 (מתכ”י: 18797; שנת קצ”ה), דף 72ב; וינה, הספרייה הלאומית Cod. Hebr. 12a (מתכ”י: 10150, 1298; מאה יד-טו), דף 368ב.עוד אציין שבכמה כי"י כמנהג אשכנז מצאתי תופעה הפוכה, בהם כינו את מזמורים קיג-קיח בכינוי 'הלל הגדול'. לתופעה זו יש כבר רמז במחזור ויטרי, ראה מהדורת גולדשמידט, ח"ב עמ' תנב, מתוך כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית Or. 6713 (מרגליות: SL p. 155; מתכ"י: 6552; מאה יד-טו), וז"ל: "ומוזגין כוס רביעי להלל. ויאמר שפוך חמתך על הגוים. הלל הגדול. המלך. נשמת כל חי" וכו', ע"ש. וכן שם בעמ' תנה מתוך כ"י מוסקבה, ספריית המדינה אוסף גינצבורג 481 (מתכ"י: 45725; מאה טו) וז"ל: "ורביעי להלל. ומוזגין כוס רביעי. ואומר שפוך חמתך על הגוים, הלל הגדול, ונשמת כל חי עד בתושבחות" וכו', ע"ש. ובעמ' תנז מתוך כתב יד מוסקבה הנ"ל, וז"ל: "ויאמר שפוך חמתך. ויאמר הלל הגדול הודו לי"י כי טוב עד ולישרים נאוה תהלה. ויאמר נשמת כל חי . ובמקהלות עד חי העולמים", ע"ש. ובאמת ישנה דעה כזו בירושלמי (תענית פרק ג הלכה יא; פסחים פרק ה הלכה ז): "אי זו היא הלל הגדולה, ר' פרנך בשם ר' חנינה (תהלים קלו) הודו לא'להי האלהים כי לעולם חסדו הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו. אמר ר' יוחנן, ובלבד שעומדין בבית ה' וכו'. בר קפרא כדעתיה, דתנינן תמן מימיה של כת השלישית לא הגיעה לאהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה ממועטין. תני בר קפרא זו היא הלל הגדולה", ע"ש. הרי שבר קפרא מכנה 'הלל הגדול' את המכונה 'הלל המצרי', אלא שלא ברור בדבריו אם כוונתו רק לתחילת 'הלל' עד 'אהבתי' או להיפך, רק החלק מ'אהבתי' עד סוף ההלל, או שכוונתו לכל פרקי ההלל, עי' ד' הנשקה, מה נשתנה: ליל הפסח בתלמודם של חכמים, ירושלים תשעו, עמ' 134 ובהערה 374.רמז לכינוי זה מצאתי בעשרים כי"י כמנהג אשכנז, בהם מצאתי לאחר כוס שלישית הוראה כעין זו: "ואחר ימזוג כוס רביעי ואומר עליו הלל הגדול', ואלו הם: לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2772 (מרגליות: 658; מתכ"י: 6390; מאה יד), דף 81ב, כבר ציינתי לעיל שבכתב יד זה מזמור קלו מכונה 'הלל המצרי'; אוקספורד, בודליאנה Opp 156 (נויבאואר: 1114; מתכ"י: 17720; מאה טו), דף 30א; אוקספורד, בודליאנה Opp 650 (נויבאואר: 1128; מתכ"י: 17734; מאה טו), דף 58א; גיסן, ספריית האוניברסיטה Cod. 892 (מתכ"י: 1287; לא ידוע), צילום 80, 89א; המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 129 (שטיינשניידר: 90; מתכ"י: 961; מאה יד), צילום 150; ספריית הוטיקן, ebr. 318 (מתכ"י: 368; שנת קס"א), דף 159ב; ספריית הוטיקן, ebr. 323 (מתכ"י: 372; מאה יד-טו), דף 67א; ספריית הוטיקן, ebr. 327 (מתכ"י: 374; מאה טו), דף 87ב; וינה, הספרייה הלאומית Cod. Hebr. 77 (מתכ"י: 1354; מאה יד-טו), דף 70א; פריס, כל ישראל חברים 72 (מתכ"י: 3160; מאה יד-טו), דף 47א; לייפציג, ספריית האוניברסיטה B.H. qu. 29 (מתכ"י: 74924; מאה טו), דף 37א; מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 69 (מתכ"י: 1620; מאה יד), דף 32א; מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 200 (מתכ"י: 1284; מאה טו), דף 24ב; מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 318 (מתכ"י: 1250; מאה יג), דף 7ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4182 (מתכ"י: 25084; מאה יד-טו), צילום 64; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4481 (מתכ"י: 25383; מאה טו), דף 14א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 1333 (מתכ"י: 34250; מאה יד-טו), דף 24ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2225 (דה-רוסי: 898; מתכ"י: 13391; מאה טו), דף 46א; רג'ו אמיליה, ספריית פניצי Vari E 133 (מתכ"י: 141; מאה יג-יד), צילום 13 (מספרי הדפים קשים לקריאה). ולסיום אציין שכן נמצא גם בכ"י אחד כמנהג רומא, רומא, ספריית קזנטנזה 2873 (מתכ"י: 759; מאה יד-טו), דף 39ב-40א, ע"ש. וכן הוא בכתב יד נוסף כמנהג אשכנז, לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27086 (מרגליות: 650; מתכ"י: 5767; מאה יד), דף 77ב, בו אחר ברכת ההלל באה הוראה 'ואומ'ר הלל הגדול'.יש לציין שברוב כי"י שנזכרו, גם מזמור קלו מכונה 'הלל הגדול': אוקספורד Opp 156; אוקספורד Opp 650; גיסן Cod. 892; וטיקן ebr. 318; וינה Cod. Hebr. 77; פריס, כל ישראל חברים 72; מינכן, Cod.hebr. 200; ניו יורק 4481; פרמה Cod. Parm. 2225; רג'ו אמיליה Vari E 133. וכן בכ"י כמנהג רומא, קזנטנזה 2873; לונדון Add. 27086. ועדיין הדבר טוען עיון.
↑ רומניא, רומא ואשכנז.
↑ אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 19 (מתכ”י: 16605; מאה יד), דף 23ב; לונדון, הספרייה הבריטית Or. 9150 (מתכ”י: 6586, 254ב; מאה יד); לונדון, מונטיפיורי 220 (מתכ”י: 5190; מאה טו), דף 57ב; אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 49 (מתכ”י: 17690; מאה יד-טו), דף 54א; פריס, כל ישראל חברים H 58 A (מתכ”י: 3150; מאה טו), דף 147ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4078 (מתכ”י: 24980; מאה טו), דף ח ע"א.
↑ פריס, הספרייה הלאומית hebr. 1388 (מתכ”י: 34251; שנת שמ”ג); שנטילי, מוזיאון קונדי 732 (מתכ”י: 7371 ס' 11658; מאה טו).
↑ לונדון, מונטיפיורי 220 (מתכ”י: 5190; מאה טו), דף 88ב; אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 49 (מתכ”י: 17690; מאה יד-טו), דף 64ב; לונדון, הספרייה הבריטית Harley 5583 (מתכ”י: 5641; מאה יד), דף 13ב.
↑ תודתי נתונה לרב א' לוין, הרב א' גבאי והרב ד' מונק, אשר עסקו במנהג רומניא והעירו את עיני בכמה עניינים. עיקרי הדברים שכאן מבוססים על דבריהם.
↑ יש לציין שכתבי יד אלו כבר ספגו השפעה מרובה ממנהגי הספרדים (בנוסח התפילה ובמבחר הפיוטים), וכן מנוסח המחזור הנדפס כמנהג רומניא.
↑ פריס, הספרייה הלאומית hebr. 616 (מתכ”י: 11481; שנת רפ”ד), נכתב ב'קרנניא דנהר ארטא' (דף 303ב), היא עיר Kyrenia הנמצאת בצפון האי קפריסין, מקום אליו היגרו רבים מיהודי דרום איטליה אחר גירוש ספרד. כ"י פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1782 (מתכ”י: 14460; שנת רמ”ה) נכתב ב'ליצי' (דף 230א) שבדרום איטליה. כ"י ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות 13488 (לשעבר: שוקן 22; מתכ”י: 74223; לא ידוע), ודאי לא נכתב בקורפו, כמו שכתב לי הרב א' לוין שבפיוטים הנכתבים בשולי הדף בדף 72א נמצא 'זולת נאה מקורפו'. תודתי נתונה גם כאן לרב א' לוין על מחקרו המקיף את כל מנהגי רומניא, בלעדיו הייתי כעיוור הממשש באפילה.
↑ אפוליה נחשבה למקום תורה מרכזי בתקופות קדומות, וכלשון ר"ת (ספר הישר, תשובות, סי' מו): 'גם בני בארי שהיו קורין עליהן כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנט הם נוהגין כמוני'.
↑ הגירוש בדרום איטליה התרחש בין השנים רנב-שא (1492-1541).
↑ אף שלא חזרתי לבדוק באופן שיטתי, מ"מ רשומים אצלי כמה מקומות בהם נראה כפי שנזכר. לדוגמא, ברכת קדושת השם שבכי"י כמנהג אפוליה הנוסח הוא כרומא - לדור ודור נמליך לא'ל - משא"כ בכי"י כמנהג קורפו הנוסח אחר - לדור ודור נגיד גדלך.
↑ יש לציין שבמקומות לא מעטים נראה שכ"י זה הושפע מהמחזור הנדפס.
↑ פסוקים אלו נוספו גם בפסוקי דזמרה במנהג רומניא ובנותיה.
↑ בכ"י קולומביה חסר מזמור קנ.
↑ שתי תוספות אלו נמצאות גם במנהג סיציליה, כ"י לונדון, הספרייה הבריטית Or. 11669 (מתכ”י: 8363; מאה טז-יז), דף 160ב.
↑ נוסח התפילה כפי שנמצא במחזור הנדפס (קושטא ר"ע, דף 30א): 'תתהלל מלך בפי כל קדושים ובישרי לבב ובקרב ישרים יתרומם וישתבח שמך מלכנו במקהלות ישראל עמך יתפאר שמך וזכרך מלכנו מלך מלכי המלכי'ם לנצח נצחי'ם ומבורך שמך מלכנו על כל ברכה ותהלה ככתו'ב ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה וכתו'ב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו במקהלות ברכו א'להים יי ממקור ישראל ברוך אתה יי מלך מהולל בשבחות'. ונוסחה בכי"י כמנהג רומא דומה לכך, וכן ברוב קטעי הגניזה, כמו: קמברידג' Ms. T-S NS 235.166a; סנקט פטרבורג Ms. Evr. Antonin B 993.
↑ אגב, כתיב 'אתהו' נמצא בכי"י כמנהג רומניא ובנותיה. וכפי הנראה הוא מיוחד לאזור הנ"ל.
↑ אמנם כנראה מנהג זה הוא שריד ממנהג ארץ ישראל, עי' ע' פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 230-232, ובפרט עמ' 232 הערה 64.
↑ בכי"י רומניא עם חתימה: מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 746 (מתכ”י: 48768; מאה טו), דף 64ב; סנקט פטרבורג, הספרייה הלאומית EVR I 144 (מתכ”י: 51480; מאה טו) דף 9ב. ובכי"י קורפו-אפוליה ללא חתימה: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 616 (מתכ”י: 11481; שנת רפ”ד), דף 73ב; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4079 (מתכ”י: 24981; שנת רצ”ג), דף 47ב; פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1782 (מתכ”י: 14460; שנת רמ”ה), דף 70א.
↑ ברכה זו חסרה במחזור הנדפס כמנהג רומא, קמחא דאבישונא בולוניא ש"א, ולכן לא נזכרה ע"י ד' גולדשמידט במאמרו על מחזור רומא. אכן, היא נמצאת בדפוסים הקודמים לו עם חתימת הברכה, ראה מחזור שונצינו שנת רמ"ו, דף 36א; תפילת יחיד, שונצינו שנת רמ"ו, דף 88ב; מחזור ויניציאה שנת רפ"ו, דף 86א.רשומים אצלי קצת יותר ממאה כי"י עם נוסח זה בסוף 'ויתן לך'. ב77 מהם מופיעה החתימה, וביניהם: פריס, הספרייה הלאומית hebr. 599 (מתכ”י: 11472; שנת כ”ה), דף 31א. ו27 כתבי יד ללא החתימה, לדוגמא בעלמא: לונדון, הספרייה הבריטית Or. 2736 (מתכ”י: 12444; שנת ק”ן), דף 169ב. איני זוכר כעת, אבל ייתכן שבשעתו לא רשמתי את כל כתבי היד בהם מצאתי את ה'ברכה' בלי חתימה.מנהג זה כבר נזכר בשבלי הלקט. ראה שבלי הלקט, ירושלים תשעב, שבולת קכט עמ' קפד (ומשם לתניא רבתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשעא, סי' כא עניין תפלת ערבי של מוצאי שבת, עמ' צב): "עוד נהגו לומר פסוקין של ברכות ונחמות לסימן טוב לפי שהיא תחילת השבוע, ויתן לך, יעבדוך עמים וכו', כסדר הכתוב בסידורים וחותמין ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות". מתוך דבריו הקצרים נראה כאילו אחר פסוקי 'ויתן לך' הם נהגו לחתום בברכה בלבד, אבל אחר שנתברר מנהגם שהיו אומרים 'תתהלל' אחר 'ויתן לך', אין ספק שכוונת שבולי הלקט למנהג זה. וכן כתב בהמשך: "אך שמעתי בשם הר"ר אביגדור כהן צדק זצ"ל שאין ראוי לחתום" וכו'. וזו כנראה הסיבה שברכה זו הושמטה בכמה כי"י.
↑ פריס 606, דף 80א; פרמה 1782, דף 142א; קולומביה X 893 J 5169, דף 57א; שוקן 13488, דף 71א.
↑ אמנם בין קטעי הגניזה נמצא נוסח כזה בכ"י קמברידג' Ms. T-S 6 H 6.6 (ראה ע' פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 246).
↑ צילום:Rare Book & Manuscript, Columbia University. Digitisation by Ardon Bar-Hama, The National Library of Israel. "Ktiv" Project.
↑ התצלומים נדפסו ברשותם האדיבה של משרד התרבות של איטליה —Complesso Monumentale della Pilotta Biblioteca Palatina.
↑ יש לעיין ולבדוק את כל כתבי היד כמנהג רומניא ולברר עד כמה זו הוכחה. גם בכ"י פריס 616 לא הוזכרה כוס בברכת המזון רק 'ומברכין ברכת המזון ואחר כך אומר זה. לא לנו' וכו'.
↑ יתכן שמזיגת הכוס לפני ברכת המזון גובל בשאלה הלכתית של 'אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד' (פסחים קב:), ועי' מור וקציעה (או"ח סי' תעד).
↑ ישנן כמה סוגיות בש"ס ובפוסקים שיש לדון בהן ולבדוק אם מנהג זה יכול להתאים עמן. בפרט איסור 'מרבה בכוסות' שכבר הוזכר ברשב"ם (פסחים קח. ד"ה בין שלישי ורביעי) וברמב"ן (שם כו: מדפי הרי"ף), ונפסק להלכה בטור (או"ח סי' תעז). וכן יש לעי' בדברי הפוסקים (שם סי' תעז) במי ששכח לאכול אפיקומן וכן במי שרצה להוציא אחרים בברכת המזון (דברי הטור סו"ס תפד וב"י ושאר האחרונים שם, הובאו בביאור הלכה סי' תעב סעי' ח ד"ה שלא כסדר לא יצא), אבל כבר ארכו דבריי יתר על המידה, ועוד חזון למועד.
↑ תופעה זה כבר הוזכרה בב"י (סו"ס תפד), וכתב גם נפק"מ להלכה הבאה בעקבותיה, וז"ל: "ושמא י"ל דברכת בפה"א דשאר ירקי אע"פ שאינו חובה מ"מ כיון דמפני שיכירו התינוקות וישאלו הוא וכיון שהוא דבר הגורם לספר ביציאת מצרים חשיב מצוה ומש"ה אף על פי שיצא מוציא, אבל תקנת כוס ג' בבהמ"ז אינו ענין ליציאת מצרים כלל דכל ששתה ד' כוסות איכא שפיר זכר ד' גאולות ואפילו שתאן שלא על הסדר שתיקנו חכמים הלכך בה"מ לא חשיבה ברכת המצות אלא ברכת הנהנין וכל שיצא אינו מוציא", ע"ש בכל דבריו.
↑ אמנם יעוי' בדברי הר"ן ריש פירקין (יט. ד"ה מארבעה כוסות של יין), וז"ל: "תקנו חכמים לארבע ברכות ארבעה כוסות כדי שתהא כל אחת על כוס אחד", ע"ש. מדבריו אלו נראה שעיקר התקנה היה להוסיף את שתיית הכוסות לברכות, שהן העיקר.
↑ לגוף דברי רש"י ודיון בסתירתם מדברי הירושלמי והמדרשים, עי' פתח עינים (פסחים שם) והגדה שלמה (עמ' 93).