♦
א.
בבבלי לא מבואר דין תענית זו
בגמ' בפסחים (קח.) איתא: רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפיסחא, נימא קסבר רב ששת סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסחא.והיינו, דבגמ' שם מבעיא דהא דתנן במתניתין דערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, האם מיירי במנחה גדולה, דלא יאכל סמוך לה שמא ימנע מלהקריב קרבן פסח מחמת שימשך בסעודתו, או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן, ומשום שיאכל את המצה בלילה לתיאבון ולא יאכל את המצה אכילה גסה.
ובעי מיפשט מהא דרב ששת הוה יתיב בתעניתא בערב פסח, דע"כ הוי טעמא משום קרבן פסח, ולהכי יתיב בתעניתא כולי יומא, דאי הא דאין אוכלין הוי ממנחה קטנה וכדי שיאכל את המצה לתיאבון ולא אכילה גסה, א"כ הו"ל לאכול עד תחילת שעה עשירית שזה סמוך למנחה, וממה שלא אכל מתחילת היום, ש"מ דאין אוכלים משום הקרבת קרבן פסח, ולהכי לא היה רב ששת אוכל יום שלם.
והא דלא אכל מתחילת היום, אף דמשום פסח איסור האכילה הוי רק מתחילת שעה ששית, שזהו זמן עשיית הפסח לאחר חצות.
היינו משום דרב ששת ס"ל כרבי יהודה בן בתירא בזבחים, הסובר דזמן הפסח הוי מתחילת היום י"ד, ולהכי מי ששחט את הפסח בתחילת י"ד קודם חצות שלא לשמו, הקרבן נפסל. ואין הקרבן כשר מחמת ששחט שלא בזמנו והוי כשלמים שכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשלם חובה, אלא הוי כפסח שנשחט בזמנו שלא לשמו, שהוא פסול לגמרי, וכמבואר בתחילת מכילתין דזבחים במשנה הראשונה שם (ב.). וכיון דזמן שחיטת הפסח לריב"ב מתחילת היום, א"כ כשאסור לאכול משעת שחיטת הפסח שמא ימנע מלהקריב הוי האיסור מתחילת היום, ולהכי רב ששת לא היה אוכל כל היום כולו.
ודחי, דלעולם האיסור הוא משום שלא יאכל את המצה לתיאבון, ורב ששת איסטניס היה, ואם היה אוכל בתחילת היום אזי לא היה יכול כבר לאכול בערב את המצה לתיאבון, ולהכי היה בתענית כל היום כולו.
והנה בבלי כאן לא נזכר דמה שהתענה הוי משום שהיה בכור, ולהכי התענה בתענית בכורות, וע"כ דהבבלי לא שמיעה ליה כלומר לא ס"ל הך דינא.
אכן אין זה מוכרח, דאפשר דהבבלי הוה קים לי דרב ששת לא היה בכור, ולהכי לא היה צריך להתענות משום האי טעמא, ולהכי משכח לה הבבלי טעמים אחרים, אולם הבבלי אף איהו מודי דהבכורות מתענים בערב פסח.
אמנם יש להדגיש דהבבלי לא השמיע בכל זה הפרק את דין תענית בכורות, וש"מ דלא שמיעא ליה כלומר לא ס"ל הך דינא.
♦
ב.
למסקנת הירושלמי נמי ס"ל דאין דין תענית בכורות
בירושלמי (פרק ערבי פסחים הלכה א) איתא: דאמר רבי לוי כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ורבי יהודה בן בתירא אומר דזמן שחיטת הפסח הוי כבר מן הבוקר של י"ד בניסן, ולא רק מחצות, ולהכי אמר רבי יהודה דאסור לאכול חמץ כל היום י"ד כולו ולא רק מחצות, דכיון דזמן שחיטת הפסח הוי כבר מהבוקר לאחר שחיטת קרבן התמיד של שחר, א"כ כבר מאז איכא איסורא דלא תשחט על חמץ דם זבחי.ואמרינן בירושלמי דרבי לא היה אוכל בערב פסח לא חמץ ולא מצה, דלא היה אוכל מצה משום רבי לוי הנ"ל דס"ל דהאוכל מצה בערב פסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו, ולא היה אוכל נמי חמץ משום דברי ריב"ב הנ"ל דאיסור חמץ הוי כל יום כולו. ופריך, דאטו רבי הוה תלמיד דריב"ב, והיינו, דכיון דחכמים פליגי על ריב"ב וס"ל דאיסור חמץ אינו אלא מחצות ואילך ולא כבר מהבוקר, א"כ רבי ס"ל כחכמים דפליגי, וא"כ אמאי רבי לא היה אוכל חמץ כל היום כולו.
ומשני, אלא בגין דהוה בכור, והיינו, דכיון דרבי היה בכור וצריכים הבכורות להתענות בערב פסח, להכי רבי נמי היה מתענה ולא היה אוכל בערב פסח לא חמץ ולא מצה.
ופריך רבי מנא, דאביו רבי יונה היה בכור, ואפ"ה היה אוכל בערב פסח ולא היה מתענה, ומוכח דהבכורות אינם צריכים להתענות בערב פסח. וא"כ ה"ה דרבי לא היה צריך להתענות בערב פסח מחמת היותו בכור, דהא מוכח דהבכורות אינם צריכים להתענות.
ולהכי משני, אמר רב תנחומא לא מן הדא, אלא מן הדא רבי איסטניס הוה, כד אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא, ולמה לא הוה אכיל ביממא כדי שיכנס לשבת בתאוה (וצ"ל שיכנס למצה בתאוה, ושו"ר שכבר העירו בזה נושאי הכלים שם, עיי"ש).
ומבואר בירושלמי דמסקינן התם למעשה דאף דרבי היה בכור, מ"מ לא היה צריך להתענות משום כך. ולהכי מה שרבי התענה בערב פסח הוי רק מפני שהיה איסתניס, וחשש שאם יאכל השתא לא יוכל לאכול את המצה בתאבון, וכמבואר בגמ' בפסחים (קח.) דרב ששת היה מתענה בערב פסח, ומסקינן דהוי משום דהוא היה איסטניס, ולהכי התענה כדי שיוכל לאכול את המצה לתאבון.
אכן יש להדגיש דבגמ' בבלי לא מבואר אם רב ששת היה בכור או לאו, ואפשר שהוא לא היה בכור, ולהכי כל מה שהתענה הוה בס"ד משום דאסור לאכול בערב פסח משום הקרבת קרבן פסח, ולמסקנא הוי טעמא משום דהיה איסתניס, אך לא מבואר אם היה בכור או לאו. ומעתה אין לנו גילוי בבבלי אם הבכורות צריכים להתענות בערב פסח או לאו. אמנם בירושלמי מבואר להדיא דהבכורות אינם צריכים להתענות בערב פסח, דמבואר להדיא דרבי בכור הוה ומשו"ה היה יכול לאכול בערב פסח. ומה שרבי היה מתענה בערב פסח הוי משום דהיה איסתניס, וירא היה שמא מתוך שיאכל ביום כבר לא יהיה יכול לאכול את המצה בלילה לתאבון.
♦
ג.
מו"מ בברכ"י במקור הך דינא מהירושלמי
ועיין בברכי יוסף (בסימן תע ס"ק א), שכתב על הא דאמרו בירושלמי פרק ערבי פסחים (ה"א) רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה וכו', אלא בגין דבכור הוה, א"ר מונא רבי יונה הוי בכור והוה אכיל, א"ר תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא רבי אסטניס הוה וכו'.וכתב עלה דפשטן של דברים משמע דמסקנת הירושלמי דאין מתענין הבכורות, וכרבי יונה, כי הוא הבכור ואשר לא צ'ם. ורבי דלא אכיל משום דאסטניס הוה. וכ"כ הרב פר"ח.
ולפ"ז הקשה על הרא"ש (פסחים פ"י סי' יט) דמייתי סמך לתענית הבכורות מהירושלמי, דמה זו סמיכה. וכן ק"ק על הרב תרומת הדשן סי' קכ"ו ועל הרב חוט השני סימן כ"ה. עיין בדבריהם. ויותר יש לדקדק על הרב גאון עוזנו המשנה למלך פ"ו דכלי המקדש סי' ט' שכתב ובירושלמי איתא ריש ע"פ שרבי היה מתענה ערב פסח לפי שהיה בכור, עכ"ל. דהרי זה הוא לס"ד דירושלמי, אבל למסקנא ליתא. הן אמת דהרא"ש בפסקיו אף דכתב דבירושלמי בעי למימר דרבי בכור הוה ומסיק דרבי אסטניס, עכ"ז כתב דיש סעד לתענית בכורות מהירושלמי.
והביא דהשדה יהושע הקשה על הרא"ש ועל שבלי הלקט, וכתב דהר"ן פרק אלו עוברין (טז. מדפי הרי"ף) מייתי נוסחת הירושלמי ר' מונא אמר אבא הוה בכור ולא הוה אכיל, ובנה על יסוד גירסא זו, וכתב דהיא גירסת הרא"ש ושבולי הלקט, ונדחק בדבריהם. ע"ש באורך.
וק"ק עליו, דדברי הר"ן הללו לא מפי עצמו אמרן, אלא משם הרמב"ן, ושרש דברי הרמב"ן קיימי אדוכתייהו על כן יאמר בספר מלחמות ה' סוף פרק אלו עוברין (טו:), ושם מייתי כגירסתנו.
וגם הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל"ג הביא את לשון הירושלמי כגירסתנו, ועליה כתב את דברי הרמב"ן והר"ן, ע"ש. ופשוט דט"ס נפל בדברי הר"ן. ותו ק"ק, דאיך כתב כן בעד שבלי הלקט, והרי בספר שבלי הלקט סימן נ"ט הביא את הירושלמי כגירסתנו, קודם הלשון שהביא שהוא משבלי הלקט באותו הלשון הוא משם רבינו ישעיה, ונראה דהרב שדה יהושע הגיה את לשון שבלי הלקט. אבל ראיתי בשבלי הלקט כ"י סי' ר"ח ובפסקי הלכות רבינו ישעיה לפסחים כ"י שהכל הוא כנסחת שבלי הלקט בדפוס. ובספר קרבן העדה בתוספותיו הקשה על הרא"ש. ע"ש.
ונראה ליישב דממ"ש בירושלמי אלא בגין בכור הוה, משם מוכח דיש מנהג זה בעולם שהבכורות מתענין, דאי לא מאי קאמר בגין דבכור הוה, ומאי שיאטיה דבכור הכא. וכן מוכח מדברי הרמב"ן שם במלחמות פרק אלו עוברין. ופריך ר' מונא דרבי יונה אכיל, ואין המנהג פשוט ושוה בכל, ואי רבי התענה בגין דהוה בכור הוו נהגי כוותיה. ומשני רבי תנחומא דר' היה אסטניס, אבל יש בכורות מתענין, אלא שאינו מנהג פשוט, וזו כונת הרא"ש ודעמיה באומרם דיש סמך מהירושלמי.
♦
ד.
במסכת סופרים מצאנו דין זה
אולם יעוין במסכת סופרים (פרק כא אות ג) דאמרינן התם: ואין מתענים עד שיעבור ניסן, והבכורות מתענים בערב פסח, והצנועים בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה.ומתחילה סבור הייתי דמבואר כאן הדין דהבכורות מתענים בערב פסח. ועוד מבואר דהוי חיוב, דהלא לא מוזכר כאן דהוי מנהג בלחוד, ומשמע דהוי חיוב מן הדין לבכורות להתענות בערב פסח.
שוב ראיתי שכבר הובא מנהג זה ממסכת סופרים ג"כ בתוס' בפסחים (קח.), שכתבו וז"ל: הבכורות נהגו להתענות ערב פסח, דקתני במסכת סופרים שאין מתענין בניסן אלא הבכורות בלבד, עכ"ל. וכ"כ הרא"ש (בפסחים פרק י סימן יט), ושא"ר כפי שיובאו להלן.
וצ"ב אמאי התוס' כתבו דזה מנהג, דלכאורה חובה הוא דהוי ולא מנהג, ואפשר דהתוס' ס"ל דכיון דבבלי ובירושלמי לא נכתב דין זה, להכי חובה ליכא. ומ"מ מנהג איכא, דסו"ס במסכת סופרים כן נזכר דין זה.
ועוד יש לומר בס"ד, דאף מסכת סופרים עצמה לא ס"ל דהוי חיוב, אלא באה להדגיש דהגם דאין להתענות בניסן כלל, מ"מ לבכורות מותר להתענות ואין משום איסור תענית בניסן, אך אין זה חיוב גמור אלא מנהג. ונמצא לפי ביאור זה דאף מסכת סופרים עצמה לא ס"ל דאיכא חיוב לבכורות להתענות, אלא הוי היתר דהבכורות יכולים להתענות בו ביום. וע"כ דאיכא מנהג קדום להתענות, ועלה קאמר במסכת סופרים דמותר לנהוג כן וליכא איסור עלה.
ולפ"ז עולה דאין מקור מהמסכת סופרים לחיוב התענית, אלא הוי יוצא מתוך דבריה, ממה שהתירה להתענות, דש"מ דאיכא מנהג להתענות, אך לא מפורש בה בהדיא החיוב להתענות.
והדברים מתאימים עם דברי התוס' שכתבו דהבכורות נהגו להתענות בערב פסח שאין מתענין בניסן אלא הבכורות בלבד, וש"מ דהוי בגדר היתר להתענות בערב פסח ולא בגדר חיוב.
והעיר לפ"ז אחד מבני החבורה נר"ו, דעולה לביאור הנ"ל דאם אפשר לגרום איזשהו פטור מן התענית אזי עדיפא טפי, דכיון דהתענית הוי רק בגדר היתר ולא בגדר חיוב, א"כ אם אפשר להיפטר ממנה ולהימנע עי"ז מלהקל להתענות אזי עדיפא טפי, ודפח"ח.
וכן אנכי הרואה בבית הבחירה למאירי בפסחים (קז:) שכתב וז"ל: ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים, לזכר מכה בכורות ותשועת בכורי ישראל, וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת, ואין בה סרך הכרח כלל, עכ"ל.
ומבואר דהזכיר את המנהג להתענות כהמסכת סופרים הנ"ל, אלא דאיהו ס"ל דאין ענין לנהוג כן.
♦
ה.
במנהג ישראל בתענית זו
שוב מצאתי בתוס' רי"ד (במהדורא תליתאה פסחים קח.) שכתב וז"ל: גרסי' בירושלמי דלמא בכור הוה רב ששת, ומסיק לא אסתניס הוה, מוכיח משם שהבכורות נוהגין להתענות בעה"פ, וכך נוהגין עכשיו בכל קהלות המערב, עכ"ל.וכן מצאתי עוד בספר שבלי הלקט (סדר פסח סימן רח) שכתב וז"ל: כתב רבינו ישעיה זצ"ל בפסקיו בפרק ערב הפסח רב ששת הוה יתיב בתעניתא במעלי יומא דפסחא משום דהוה אסטניס, ואי הוה טעמי מידי בצפרא לא הוי מהני ליה לאורתא, ועלה גרסינן בירושלמי דילמא בכור הוה רב ששת, ומסיק לא אסטנס הוה, ומוכיח משם שהבכורות נוהגין להתענות ערב הפסח, וכך נוהגין עכשיו בכל קהילות המערב.
וכדבריו מצאתי במס' סופרים בפרק כ' לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיצא ניסן, אלא שהבכורות מתענין ערב פסח, והצנועין בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה וכו', עכ"ל.
ומוכח דקהילות אשכנז נהגו בתענית זו, כמו קהילות המערב, וכן מצאתי בשו"ת בית מרדכי (חלק א סימן נו) שכתב וז"ל: הספרדים מקיימים את תענית בכורות בערב פסח כדינו וככתבו בטור וש"ע או"ח (סימן תע) ואינם נוהגים בסיום מסכת לבכורות בערב פסח, בשיורי כנסת הגדולה לטור או"ח שם פוסק שאם ישנם עשרה בכורות ומתפללים יחד, כשמחזיר הש"ץ התפלה, יאמר הש"ץ עננו בשומע תפלה. וכן כתב הפרי חדש, שיאמר עננו בשומע תפלה. וכן ראיתי לפני הרבה שנים בזמן שהותי בפירנצי שבאיטליה שבערב פסח צמו הבכורות והתפללו בצבור תפלת מנחה ואמרו עננו בשומע תפילה.
וכן הוא בריטב"א (פסחים נ.) שכתב בשלהי דבריו וז"ל: ובפירוש אמרו במסכת סופרים (פכ"א ה"ג) הבכורות מתענין בערב פסח מנהג שריר וקיים, עכ"ל.
♦
ו.
בחומרת תענית זו
ועיין בחומרת תענית זו במש"כ בשו"ת חתם סופר (בחלק חושן משפט סימן קמח) שדן במי שאין עליו ראיה גמורה דהוא בכור לענין ירושת פי שנים, והאם אומרת כדבריו, והאח השני מביא עדים שהוא הראשון, האם השני צריך להביא עדים להוכיח כדבריו. וכתב שם בתוכ"ד וז"ל: מ"מ נ"ל דלהא לא הוה צריכים לעדות, דודאי הוחזק הוא בכך במה שנהג להתענות בע"פ, ולא שכיחי המתעני' משום איסטניס או גדול הבית, וכל המתעני' בע"פ בכור פטר רחם הוא, ואילו היה אוכל פ"א בע"פ היו קורין אותו עבריין, אעפ"י שאין עדים שהוא פטר, מ"מ יענש עפ"י חזקתו וכו', עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח.ומאידך האורחות חיים (הלכות ערבי פסחים ושאר ימים טובים סימן יג) כתב וז"ל: ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים, וכתב הרב דוד בר לוי ז"ל שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם השם ממכת בכורים, ובירושלמי נזכר שמנהגם היה שהיו מתענין הבכורות בערב הפסח, עכ"ל.
ויש לדייק מדבריו שכתב מנהגם להתענות, דהוי מנהגם ולא מנהגנו, דבמקומו לא נהגו הך מנהג דתענית בכורות.
וכן ראיתי עוד בספר מצוות גדול (עשין מ) שכתב וז"ל: ומכאן סמך לאותן בכורות שמתענים ערב פסח (עי' פסחים קח. תד"ה רב). ועוד אמרינן במסכת סופרים (פכ"א הל' ב, ג ע"ש) דאין אומרין תחינות כל ימי ניסן ואין מתענין כל ימי ניסן, מפני ששנים עשר נשיאים הקריבו את קרבנם בשנים עשר ימים הראשונים, וגם נגאלו בו ישראל, ולעתיד לבא עתידין ליגאל בו, והבכורות מתענין ערב פסח, והצנועין שרוצים לאכול בלילי פסח מצה לתיאבון, עכ"ל.
ומלשונו שכתב סמך לאותן הבכורים המתענים, משמע שבמקומו היו שהתענו והיו שלא התענו.
וכיוצא בזה ראיתי ג"כ בשו"ת חוט השני (בסימן כה) שכתב וז"ל: והנה הרמב"ם הביא דין תענית אסתר שהוא מנהג, ולא הביא דין תענית ערב פסח כלל, ש"מ שאינו מנהג בכל ישראל וקיל טפי.
ועוד, דהא חזינן היכא שנדחה תענית אסתר ליום ה' כ"ע מודו דמתענין, ויש מהם שהחמירו להתענות יום ה' ויום ו', עד שקרא רש"י עליהם והכסיל בחושך הולך וסגי בתענית יום ה', אבל בע"פ שנדחה ליום ה' כתב האגור בשם אביו שלא להתענות כלל, וכ"כ תרומת הדשן בשם גדול אחד שהביא ראיה מן הירושלמי על זה, והוא דחה הראיה מכל הני ש"מ דקיל טפי, עכ"ל.
♦
ז.
בפאר יצחק ס"ל דצ"ל הבכורות מתענגים ולא מתענים
שוב הביטה עיני בספר פאר יצחק (תולדות הר"ר יצחק מזידיטשוב פרק כה אות ד) שכתב וז"ל: בערב פסח לא התענה רבינו, וגם בנו הגה"צ רבי סנדר ליפא זצ"ל לא התענה, אע"פ שהיו בכורים, וגם רבו הגרצ"ה היה בכור ולא הקפיד להתענות, מפני שאמר שבמסכת סופרים שממנו נובע מנהג זה נזדקר בטעות, ובמקום הבכורות מתענים צ"ל הבכורות מתענגים וכו', עכ"ל.ומתבאר ג"כ כנ"ל דגדר דין התענית דבכורות אינו חיוב אלא היתר, והיינו דעל אף דאין להתענות בחדש ניסן, אפ"ה לבכורות בערב פסח מותר להתענות, אולם ליכא חיוב תענית. ולהכי גרס נמי הבכורות מתענגים דאין להם להתענות, ואדרבא צריכים לשמוח על הנס אשר עשה להם הקב"ה.
והנה על אף דאין הלכה כמותו, כמו שכבר העירו עליו, דכיון דמנהג התענית הבכורות בערב פסח הובא אצל ראשונים כמלאכים כהתוס' והרא"ש, אזי א"א לומר להיפך דיש מצוה לאכול ולשתות ולהתענג. מ"מ בזה כבר מבואר לנו דיש הסוברים דתענית זו אינה חובה להתענות, אולם מ"מ מנהג זה מנהג ולהכי היכא דמצינן להיפטר מתענית זו שפיר דמי, ודו"ק.
ואנכי הרואה בכתב עת מוריה (בשרשי מנהג תימן בענין תענית בתענית בכורות) שכתבו בתוכ"ד וז"ל: שו"ר דבר מפליא בס' התדיר (מהד' הרב בלוי עמ' ריט) שכ' וז"ל, נהגו הבכורות להתענות בע"פ, ותימה כי תמצא במסכת סופרים אין אומרין תחנונים כל ימי ניסן, ואין מתענין בערב פסח וכו' עכ"ל, משמע מדברין שגרס כן במסכת סופרים, ודלא כגירסא שלפנינו ושאר פוסקים שהעלנו לשונם, ולא מצאתי לו רֵע בגירסא זו, מ"מ לגירסתו הביא ג"כ חיזוק למנהגינו זה שכן גם הירושלמי ומס"ס שווין אהדדי, וכ"ה מנהג רוב קה"ק בתימן וק"ק מחוית ואגפיה בינותם, עכ"ל.
ואפשר לסייע מדבריו אלו לדברי הפאר יצחק הנ"ל, ולהצילו מהעוררין הרבים שעוררו עליו (והובאו עוררים אלו בקצרה בפסקי תשובות הערות סימן תע הערה 1) שכתב וז"ל: בנימוקי או"ח סי' זה וכ"ה בספרו דברי תורה מהדו"ה אות ט' כתב בחריפות על דברי הפאר יצחק שאין לנו להגיה מעצמינו דברי חז"ל, והוא נגד כל הפוסקים הראשונים והאחרונים, ואם לא התענה הצדיק הנ"ל הוא מחמת חולשתו מרוב עבודתו ואולי פדה עצמו או סיים מסכתא וכו' עיין שם), ודו"ק.
♦
ח.
בדברי המנחת יצחק בישוב דבריו
ולאחר זמן רב, טרם ההדפסה בעוד אנכי כלתי מלדבר, אינה ה' לידי ובחפשי מצאתי בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן צג) שכתב בתוכ"ד וז"ל: וזה כבר אשר ראיתי בספר פאר יצחק (תולדות מרן הגה"ק מהרי"א ז"ל מזידיטשוב, פכ"ה אות ד) שהביא בשם רבנו מהרצ"ה מזידיטשוב ז"ל, שאמר שבמס' סופרים שממנו נובע זה המנהג של תענית בכורים כנ"ל, נזדקר טעות ובמקום הבכורים מתענים צ"ל הבכורים מתענגים, ופ"א ישב במסבה הרה"ק מוה"ר מנחם מענדיל ז"ל בן הגה"ק הרי"א ז"ל, ונסתבבה השיחה על הדבר הזה, ואמר בזה"ל: הן אמנם הדין מובא בטוש"ע, אבל אין לנו לשכוח מי ומה הי' רבנו מהרצ"ה שאבי ז"ל החזיק אותו כאחד מן התנאים, ואבי זצ"ל בעצמו היו לו כל המדרגות של המגיד הקדוש ז"ל ממעזריטש, ואסור להרהר אחריהם, עכ"ד.ובהג"ה שם כתב, דהגם כי קשה לשבש הגירסא במס' סופרים שלפנינו, אבל על כל אופן יש לדבריו שורש בירושלמי הנ"ל, ובס' דרכי חיים ושלו' (מנהגים של הה"צ ממונקאטש ז"ל בהנהגת ע"פ אות תקע"ו), הביא מה שהרעיש הה"צ הנ"ל, על הס' פאר יצחק הנ"ל שאמר בשם מרן הגה"ק ז"ל הנ"ל, דט"ס בטוש"ע שבמקום הבכורים מתענים צ"ל מתענגים, שהוא נגד הירושלמי המובא בפמ"ג (א"א סק"ג) בשם הפר"ח עכת"ד.
והנה תרי תמוהי קחזינא הכא. א', דלא נאמר בספר פאר יצחק הנ"ל דהט"ס היא בטוש"ע, ואדרבה נאמר שם להיפוך, דבטוש"ע פסק בפירוש דהבכורים מתענים, ורק דהט"ס במס' סופרים. והב', מה שהביא מהירושלמי הביא שם המגיה לראי' מירושלמי להיפוך, ואף דהפר"ח והפמ"ג הביאו מהירושלמי ראי' דיש להתענות, כן הביאו ג"כ הרא"ש וש"פ, והעיר על דבריהם בברכ"י כנ"ל.
וכן הגאון המהרש"ם בהגהותיו לספר אור"ח (שם סי' תקנ"א בסוף הסימן) העיר על הפמ"ג מהשי"ק שתמה על הרא"ש דמהירושלמי מוכח להיפוך דאין הבכורי' מתענים עיין שם, אבל בוודאי כל זה אין מועיל להלכה למעשה לעשות שלא כדברי הש"ע, אבל י"ל דכ"ז מצטרף ליתן טעם להמנהג שנהגו להקל בתענית בכורים ע"י סיום, ואף למהר או לאחר כנ"ל, עכ"ל.
♦
ט.
צ"ב מהו טעמה של תענית זו
ובאמת דהדברים צריכים ביאור, מאי טעמא דהאי מילתא, ואמאי הבכורות צריכים להתענות בערב פסח ולא שאר האנשים. דאם יסוד התענית הוא מפני הנס שיצאנו ממצרים, הלא היה מן הראוי שכל בית ישראל יתענו, דהא כולם יצאו ממצרים.ועוד, דמפני הנס לא היה מתאים שיעשו תענית עלה, דאטו מילתא גריעא הוי, והא שמחה הוי, ומבעי לקבוע יום זה באכילה ושתיה, ועכ"פ לא ביום צום.
ואם מפני שהבכורות היו ג"כ בסכנה שמא ימותו בליל הסדר יחד עם המצרים במכת בכורות, ואפ"ה הצילם הקב"ה והבדיל בין המצריים לבנ"י, ולהכי רק הבכורות מתענים זכר לנס שנעשה להם. אכתי צ"ב, דהא היו בסכנה בליל הסדר ולא ביום שלפני זה. ועוד צ"ב טובא מה שהקשנו, דשמחה מבעי לקבוע ולא תענית.
ואף דעל ההערה הראשונה צ"ל דלא רצו לתקן תענית בפסח מפני שהוא יו"ט, ולהכי תיקנו את התענית ביום שלפניו. וכעין מה שמצינו בראשונים לגבי תענית צום גדליה, דלרבינו ירוחם גדליה לא נהרג בג' בתשרי אלא בר"ה, ורק מפני שר"ה הוא יו"ט לא קבעו בו יום תענית אלא רק בג' תשרי. והכי נמי מפני היו"ט לא קבעו את התענית ביו"ט עצמו אלא ביום שלפניו.
ברם אכתי צריך ביאור, דאמאי צריכים להתענות על כך, והלא יש לנו לשמוח שמחה גדולה שניצלו ולא מתו עם המצריים. ולא מבעיא דלא בעי למעבד תענית, אלא שמחה ומשתה ויו"ט מבעי ליה למעבד.
וכן הדברים צריכים ביאור טובא, דהא במשנה במגילה (ה.) מבואר דכל פורענותא לקמיה שדינן לה, ולהכי אם תשעה באב חל להיות בשבת אזי אין מקדימים את התענית ליום ששי או יום חמישי, אלא מתענים ביום ראשון שלאחר מכן. וכן הוא בשאר התעניות, כגון צום גדליה או י"ז בתמוד או עשרה בטבת, דאם חלו בשבת אזי מאחרים את על התעניות הללו ומתענים אותן ביום ראשון שלאחר מכן (חוץ מעשרה בטבת, שעל אף שע"פ הלוח אינו יכול לחול בשבת, מ"מ אם יחול בשבת אזי בעינן להתענות בו ביום, וכבר הארכנו בזה בס"ד בכתבינו במק"א). וטעמא דמילתא הוי דכל פורענותא שדינן לקמיה. וא"כ אמאי מקדימים את התענית של הבכורות ולא מאחרינן.
♦
י.
ראיה דתענית בכורות הוי תענית של שמחה
ואשר מוכח מזה, דהתענית של הבכורות בערב פסח אינה תענית של פורענות (ובאמת גם אין איזה טעם שיהיה לפורענות), אלא הוי תענית של שמחה. וכמו שמצינו בריטב"א בתענית (י.) שכתב דהתענית של י"ג באדר שהוא תענית אסתר אינו צום של צער אלא צום של שמחה, ולהכי מקדימים ולא מתענים. והכי נמי בערב פסח הוי תענית של שמחה ולהכי מקדימים ולא מאחרים.והא דחשיב תענית אסתר צום של שמחה כתב הריטב"א דנתקן זכר לנס שנעשה בו, וכ"כ כמה ראשונים, ומהם המרדכי שם והכל בו (בסי' מה וסי' סב).
וביאור דבריהם, דהתענו בימי אסתר שיצליחו להרוג בשונאיהם, ולהשמיד את אויביהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ולהכי התענו מתחילה. וכשנעשה להם הנס קבעו להתענות ביום זה לזכור את אותו התענית שהיה להם כשהתפללו לה' שיצליח דרכם, ואת ההצלה שנעשתה להם באותו היום.
וא"כ מבואר דתענית של שמחה הוי כשמתחילה התענו לצורך מטרה מסויימת, ושוב התקיימה משאלתם, דאז מתענים לזכור את אותה המשאלה שהתקיימה בזכות אותה התענית.
וא"כ אי בעינן למימר דבתענית בכורות הוי תענית זכר לנס, ע"כ דהיה ביום זה תענית, ואז כנגד אותה התענית אנו מתענים. אך לקבוע מראש יום נסים לתענית לזכור את הנס אינו מובן כלל, כי הלא יום זה צריך להיות יום שמחה ולא יום תענית.
ומעתה צריך ביאור איזה תענית הייתה ביום זה דערב פסח, דעלה איכא תענית בכורות שנהגו להתענות באותו היום לזכר אותה התענית, דעל מה שניצלו לחוד והובדלו משאר המצריים ולא מתו יחד עמם אינה סיבה מספקת בכדי לקבוע עלה תענית, ואמאי א"כ הבכורות מתענים בערב פסח.
♦
יא.
בטעמו של החת"ס
והביטה עיני בחתם סופר (במהדורה החדשה בפסחים קח.) שכתב לבאר האי דינא, דהא דהבכורות מתענים בערב פסח הוי משום דהבכורות שבאותו הדור פחדו וחששו שמא ימותו יחד עם בכורי מצרים מחמת עונותיהם, ולהכי התענו הבכורים שבאותו הדור באותו היום, כדי שיחוס עליהם הקב"ה ולא ימותו יחד עם שאר בכורי מצרים, וזכר למה שהתענו נהגו הבכורים להתענות כמו הבכורים שבאותו הדור.וכמו דתענית אסתר נתקנה מחמת שבנ"י בעת מלחמתם בכל העמים התענו ונשאו תפילה לקב"ה שיעזרם שיהרגו מן העמים גויים רבים, ומבנ"י לא יפקד אף אחד, וזכר לאותה התענית שהתענו אנו מתענים תענית אסתר בערב פורים, והכי נמי הבכורות מתענים בערב פסח זכר לאותה התענית שהתענו הבכורות באותו הזמן שלא ימותו עם שאר בכורי מצרים.
והוסיף החת"ס, דלפ"ז מה שאם הבכור קטן אזי אביו מתענה בעבורו, הוי מפני שבאותו הדור אבי הבכור היה מתענה בעבור בנו הבכור אם היה קטן, שיצילהו הקב"ה ולא יספה במיתת הבכורים עם שאר בכורי מצרים, ולהכי אף היום היכא דהבן הבכור קטן אזי האב מתענה בעבורו. ואף דהבן הבכור הקטן עוד לא הספיק לעבור על חטאים, דהא הוי פחות מגיל מצות, וא"כ מה חטא שתהא מגיעה לו מיתה יחד עם בכורי מצרים. וביאר החתם סופר, דהאב היה מתענה בעבור בנו שמא ימות בנו בחטאו, ולהכי אף היום הוי האב מתענה על בנו הבכור היכא דהוא קטן.
ולפ"ז א"ש מה שהקשינו, דלהכי הוי תענית לזכר הנס, שהיא כמו בתענית אסתר זכר לאותה התענית שהביאה לנס ההצלה, והכי נמי בזכות תענית הבכורות באותו היום נעשה להם הנס ולא הוכחדו יחד עם המצריים.
♦
יב.
בתענית בערב ר"ה
והנה אנכי המביט למרן בש"ע (בסי' תקפא) שפסק דנוהגים להתענות ערב ר"ה, והרמ"א בתוכ"ד הוסיף ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר משום חקות העמים הנוהגים להתענות בערב חגיהם, ויכולין לאכול בלא תנאי אחר שכן נהגו.והנה הלבוש כתב משום בביאור הך דינא משום שאסור להתענות בעי"ט, וכ"כ בהגהות מיימוניות.
והקשה המגן אברהם ע"ד הרמ"א הסובר דאין להתענות בערב ר"ה משום דהוי חקות הגויים, דא"כ גם הבכורים היה להם לאכול בע"פ.
ותירץ דאפשר כיון דלאו רובא דעלמא נינהו לא מפרסמא מלתא כולי האי, ומיהו לטעם הלבוש צ"ע.
ומ"מ יש ללמוד מזה שיש להקל בתעניות אלו במקום שיש מקצת חולי וא"צ התרה, עיין סימן תרפ"ו אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הציבור.
♦
יג.
בישוב ההתעוררות תשובה דהתענית הויא כקרבן תודה
ותרתי וחפשתי ומצאתי בשו"ת התעוררות תשובה (ע"ד מרן שו"ע אורח חיים סימן תקפא) שכתב ליישב את דברי הלבוש וז"ל: ואפשר הטעם דתענית בער"פ הוא זכר לנס מכת בכורות, ותענית זה גופו הוא הודאה על נס שנעשה להם, כי התענית במקום קרבן, והוה כקרבן תודה, וזה גופו שייך ליו"ט של פסח, לכן נהגו להקל, עכ"ל.ומבואר כאן טעם חדש בתענית בכורות, דהוי התענית הודאה על הנס, ומה ששאלנו אמאי תיקנו תענית ולא לעשות יו"ט, היינו טעמא משום דהוי התענית כמו קרבן תודה, דהיות ואין לנו איך להביא קרבן להכי התענית הוי כקרבן.
ואפשר דהיינו טעמא נמי דתענית אסתר דהוי תענית של שמחה, והוי משום דהוי הודאה על הנס, והוי כקרבן תודה.
♦
יד.
הערה ע"ד דא"כ הו"ל לעשות משתה ולא תענית
אלא דקצת צריך ביאור אמאי בחרו להתענות במקום קרבן תודה ולא להתענג במשתה כמו פורים.ומעיקרא חשבתי ליישב בס"ד, דהיות ואם יאכלו אכילה מרובה במשתה ושמחה בערב פסח תו לא יוכלו לאכול את המצה לתאבון, ויהיו שבעים ומלאים, ולהכי תיקנו במקום הקרבן תענית.
אכן זה טעון ביאור טובא, ואינו ניתן להיאמר, דהא מעיקרא עיקר הזמן הוא בליל הסדר, ואמאי אין עושים משתה ושמחה בליל הסדר להודאה ויאכלו שלמים כקרבן תודה על הנס, ולמה תיקנו תענית כהודאה.
ואפשר דלפי מהלך זה באמת כשבית המקדש היה קיים לא התענו הבכורות, ואדרבא, בפסח בליל הסדר היו אוכלים את שלמי החגיגה בשמחה ובטוב לבב, בהודאה לקב"ה על הנס שהבכורים ניצלו ולא מתו יחד עם שאר בכורי מצרים, ורק עכשיו, שחרבה עירנו ושמם מקדשנו, וניטל כבוד מבית חיינו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות לפניו בקרבן תודה, אזי התענית הינה במקום הקרבן, ונשלמה פרים שפתינו.
אכן אכתי היה סגי במשתה בליל הסדר ולמה לן להתענות, ולדחות את התענית מהלילה לערב פסח.
♦
טו.
ישוב עמוק לזה
ואשר נראה ע"כ לבאר כמו החתם סופר הנ"ל, דהבכורות באותו היום התענו שלא יספו יחד עם בכורי מצרים, ולהכי זכר לאותה התענית מתענים הבכורים היום, אלא דההתעוררות תשובה מוסיף בטוב טעם ודעת לבאר מה ראו לתקן תענית זכר לאותה התענית, משום דהויא התענית כקרבן תודה.דלא היה סגי במה שהם התענו לתקן תענית לדורות, בפרט שאין תענית זו תקנת משה רבינו, ובשונה מתענית אסתר דהויא מתקנת אסתר[1], וכמבואר ברא"ש (במגילה פרק א סימן א) שכתב וז"ל: ופירש רבינו תם זמן קהלה לכל היא, שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים, לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים.
וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דכתיב ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה, ודרשינן במסכת תענית מכאן לתענית צבור שצריך שלשה.
מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר שאנו עושין כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם, ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא בכאן.
ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי היכא שחל פורים להיות במוצאי שבת ולא עבדינן ליה בערב שבת, נמצא בתשובת הגאונים לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ובתחנונים, ולא יתכן לעשות כן בערב שבת לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת, ובמסכת סופרים (פי"ז הלכה ד) איתא שרבותינו שבמערב מתענין באדר שלשה תעניות של אסתר, אף על פי שאותן היו בניסן, לא היו רוצים להתענות בניסן שנגאלו בו אבותינו והוקם המשכן, עכ"ל.
ומבואר ברא"ש כדברי החתם סופר הנ"ל, דבתענית אסתר התענו בנ"י שהקב"ה יושיעם מצריהם.
ויש להוסיף בזה לפי מה שכתב הרמב"ן והר"ן דזו היא כוונת הגמ' במה שאמרו במגילה (טז:) דדברי הצומות וזעקתם ומאמר אסתר קיים, דהתענית הינה מתקנת אסתר המלכה.
ותענית בכורות הינה מנהג שנהגו ולא הויא תקנת משה, וא"כ צ"ב מה ענין המנהג של התענית בכורות.
ולהתעוררות תשובה הענין מבואר, דהוי התענית כקרבן תודה, ומה שבחרו להנציח את ההודאה זכר לקרבן תודה ע"י תענית ולא ע"י מאכל ומשתה, הוי משום שגם הם התענו, ודו"ק היטב כי נפלא הוא.
♦
טז.
ראיה לזה מדברי האגודה
שוב חזתה עיני מישרים באגודה שכתב וז"ל: אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בד' כוסות, שאף הן היו באותו הנס, נ"ל דנשים בכורות מתענות בע"פ, שאף הן באותו הנס כדאמרי' במדרש [שמו"ר י"ח ג'] על בתיה בת פרעה וכן בכור לאב לבדו, או לאם לבדו, עכ"ל.והטעם כמו שעמלנו לפרש את ההתעוררות תשובה הנ"ל, דהיות והתענית הויא כקרבן תודה, להכי נשים חייבות נמי בתענית זו שאף הן היו באותו הנס, ודו"ק נכי נחמד הוא.
♦
יז.
הערה ע"ד במש"כ ליישב את הלבוש
אכן קצת יש להעיר ע"ד במה שרצה ליישב ג"כ את דברי הלבוש, דהנה יעוין בלבוש (סימן תע סעיף א) שכתב וז"ל: הבכורות מתענין בערב פסח, זכר לנס שניצולו ממכת בכורות, ומתענין בין בכור מאב בין בכור מאם, שבכולם הייתה המכה, ויש אומרים שאפילו הנקבות הבכורות מתענין, שגם בנקבות הייתה המכה, ואין נוהגין כן, וכן גדולי הבית אין מתענין, אף על פי שגם בהם הייתה המכה, לא נהגו להחמיר כולי האי, מפני שעיקר המכה וההתראה הכתובה בפירוש בתורה לא הייתה אלא על הבכורים זכרים, עכ"ל.ומבואר דאיהו ס"ל דהתענית בכורות הוי זכר לנס שנעשה לבכורות שהיו במצרים, והמנהג הוי על הבכורות שמפורש שהייתה בהם המכה. ולכאורה אם הוי התענית כקרבן תודה, אזי כולם חייבים בזה, בין מי שמפורש שהיה בכלל המכה, ובין מי שאינו מפורש, דכל מי שהיה לו למעשה נס חייב בהודאה על כך, וע"כ דהלבוש ס"ל כהמפרשים האחרים שיובאו אי"ה לקמן.
♦
יח.
ראיה לזה מרבינו יונה והערה ע"ד
שוב חזתה עיני מישרים בדברי רבינו יונה (בברכות ב: מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל: ואף על גב דצריך לומר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, והטעם שאינו הפסקה מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא, שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו, ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם, שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא, וכנגד אותה התפלה התקינו לומר השכיבנו, שיצילנו השם מכל דבר רע, וישמור צאתנו ובואנו, וכיון שהתקינו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה, אמרו דלא הוי הפסקה דכגאולה אריכתא דמיא, עכ"ל.עכ"פ מבואר מדבריו דהיו יראים שימותו ביחד עם בכורי מצרים, ולהכי שפיר יש להכניס בזה את דברי החת"ס דמשו"ה היו מתענים באותו היום, ולהכי אנו מתענים זכר לאותה התענית שהתענו הבכורות באותו הדור.
אלא דיש לעורר דהא רבינו יונה קאי על כל בנ"י דחששו שמא יגרום החטא ויספו יחד עם מצרים, ולא כתב דחשש זה היה רק של הבכורים, אלא כל בנ"י חששו בדבר זה, וא"כ ליכא למימר דרק הבכורים התענו טפי משאר בנ"י, דבלשונו משמע דכולם יחד פה אחד באותה מחשבה היו חוששים ומפחדים ומתפללים שינצלו ולא ימותו יחד עם מצרים, וצ"ע.
♦
יט.
בביאור הגרב"צ זצוק"ל
והגרב"צ זצוק"ל בשו"ת אור לציון (חלק ג בפרק יב באות א בביאורים) כתב וז"ל: וי"ל כיון שמי שעושין לו נס מנקים לו מזכויותיו, וכדאיתא בשבת (לב.), לכך הבכורות שנעשה להם נס מיוחד מתענים כנגד מיעוט הזכויות, עכ"ל.והיינו, דיסוד התענית הוי כנגד המיעוט זכויות שהתמעט להם בעקבות הנס שניצלו ולא מתו יחד עם בכורי מצרים, ולהכי צריכים להתענות עלה.
והדברים תמוהים מאוד מה תועיל התענית ומה תעזור, דאם צריכים לאיזה נס אשר על ידי זה מתמעטים זכויותיהם א"כ היאך התענית תשיב להם את זכויותיהם, והא למעשה סו"ס הומעטו מחמת הנס.
ואין לומר דהתענית היא להוסיף זכויות כנגד הזכויות שהתמעטו להם, דהא א"כ היה להם לתקן מצוה אחרת וכדו' ולא דוקא תענית.
ועוד יש להעיר דהתינח אבותינו שבאותו הדור שהתמעטו זכויותיהם הוצרכו לתענית מאיזו סיבה שהיא כרגע אינה מובנת לנו, אך מה ענין מנהג התענית לדורות, אטו לנו ג"כ נחסר מזכויותינו מחמת הנס שקרה לאבותינו. ואם כן אזי הייתה צריכה להיות התענית לבכורים שבאותו הדור ולכל יוצאי חלציהם, ולא לבכורות שבכל דור ודור שלא היו מזרע הבכורים בזמן יצ"מ אלא היו מזרע יוצאי הפשוטים (היינו האינם בכורים) שבאותו הדור, וצ"ע.
♦
כ.
בביאור דבריו ע"פ הגמ' בקידושין
ואשר נראה להוסיף בזה בס"ד בביאור דבריו הקדושים. דהנה ידוע המעשה בגמ' בקידושין (כט:) דבבית מדרשו של אביי היה מזיק שהיה מזיק אפילו כשהיו נכנסים לשם שנים ואפילו ביום, וחששו התלמידים להיכנס לבהמ"ד מפני אותו המזיק, וכשהגיע רב אחא בר יעקב לאותו מקום אמר אביי לעצמו דאפשר דעל ידו יגיע להם וישועה והתשועה גם יחד, ולהכי ציוה אביי לכולם שאף אחד לא יקבלו ויכניסהו לביתו ללון בלילה, ולכך לא תהיה בידו הברירה אלא ללון בביהמ"ד הזה, ואז רב אחא יכלה את המשחית ותבוא לכולם הרווחה. וכשאמר אמר כן היה, ולא היה לרב אחא מקום ללון הלילה, ולא נותר בידו ללון כי אם באותו ביהמ"ד, וכשנכנס לשם ראה את אותו המזיק שהיה לו ז' ראשים, וכרע רב אחא כריעה, ובכל כריעה שכרע רב אחא נשר ראש אחד מאותו המזיק, עד שלאחר ז' כריעות מת אותו המזיק ותשקוט ישראל, ואמר רב אחא בבוקר לאביי דאם לא היה נעשה לו הנס אזי היה בסכנה גדולה.♦
כא.
בדברי המהרש"א דנס ע"י תפילה ל"ח נס ואין מנקין לו מזכויותיו
והקשה המהרש"א, דהיאך אביי גרם שרב אחא לא ילון כי אם באותו ביהמ"ד מסוכן, והא נהי דידע דהוא צדיק גמור שלא יארע לו ח"ו נזק אלא יהא לו נס, מ"מ הא כל שעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו. ואמאי לא חשש אביי להכניס את רב אחא לסכנה שע"י ח"ו יתמעטו זכויותיו.וייסד בזה המהרש"א יסוד גדול, דכל מה שהנעשה לו נס מנכים לו מזכויותיו הוי רק היכא דהוא אינו מתפלל, דאז מה שנעשה לו נס אף שאינו מגיע לו מצד הדין הוי ממעט מזכויותיו. אולם היכא דהאדם מתפלל א"כ בטבעו של עולם היכא דאדם מתפלל דתענה בקשתו, ומה שנענה אינו נס, דכל היא כח התפילה שפועלת עד דהנס נעשה כטבע. ולהכי ידע אביי דרב אחא יתפלל, וא"כ כשהוא מתפלל ונעשה לו נס אין מנכים לו מזכויותיו. ולהכי לא חשש אביי שינכו לרב אחא מזכויותיו, ואף רב אחא לא אמר בדבריו אלא שאם לא היה נעשה לו נס אזי היה בסכנה. ולא כתוב שאמר שע"י הנס התמעטו לו מזכויותיו, דאף רב אחא ידע דלא התמעטו לו מזכויותיו כלל, משום דהיה זה נס ע"י תפילה.
♦
כא.
ביאור דברי הגרב"צ זיע"א לפי הנ"ל
ומעתה ע"פ דברי המהרש"א הנ"ל נראה בס"ד, דלהכי הבכורות התענו כנגד מיעוט הזכויות שיורדים ע"י הנס, והיינו דע"י שמתענים ומתפללים אזי לא יהא הנס מנכה להם מזכויותיהם כלל ועיקר. ומה שהתענו ג"כ ולא רק התפללו, הוי לריבוי התפילה, שאין הלב נשבר בתפילה אלא מתוך תענית, דראו הבכורות להתענות דע"י זה תפילתם תהא יותר חזקה למקום, ודו"ק.כב.
הערה ע"ד הגרב"צ אמאי מתענים אף אנו וישוב לזה
ובפשוטו דבריו הקדושים צריכים ביאור טובא. דלכאורה כל האי טעמא הוי רק לאותו הדור ההוא, דכיון דלהם נעשה נס, ועל ידי הנס שנעשה להם התמעטו זכויותיהם, להכי מתענים כנגד המיעוט זכויות שיש להם, אך בימינו אנו, כיון דלנו לא נעשה נס זה ולא התמעטו זכויותינו בעקבות כך, א"כ שומא עלינו להבין אמאי הבכורות שבזמן הזה צריכים להתענות.ושוב ראיתי להרה"ג אברהם חיים עדס שליט"א, בעל הויאמר אברהם ושא"ס, בספרו הגדת ההלכה (בהקדמה לפרק ו) שהעיר בזה, והביא ששמע ליישב בזה דכוונת הגרב"צ זצוק"ל דטעם מה שהבכורות שבאותו הזמן התענו הוי מפני מיעוט הזכויות ע"י הנס שאינם נספים יחד עם מצרים, אך מה שאנו מתענים הוי זכר למה שהם התענו.
ומעתה השתא דאתינן להכי, עולה דדבריו הם מעין דברי החת"ס הנ"ל דיסוד התענית הוי זכר למה שהבכורות שבאותו הדור התענו, ורק דלחת"ס הוי משום דהתענו שלא ימותו, ולגרב"צ הוי משום שלא יתמעט זכויותיהם.
♦
כג.
בביאור מרן במגיד מישרים
ושוב אינה ה' לידי את ספר המגיד מישרים למרן הבית יוסף זיע"א, ועיין שם (בפרשת ויקהל ד"ה אור יג) שכתב וז"ל: הסוד שמתענים בערב פסח הבכורים והאיסטניסים וקמת בנ"א, מפני שישראל חייבים לשתות ארבע כוסות בליל פסח, וכדי שלא ישטינו עליהם ס"מ והנחש, נוהגים להתענות בערב פסח להכניע כחם, ולהראות כשישראל שמחים ושותים יין בימים אלו אינו ח"ו להשלים תאוות יצר הרע, אלא לעבודת ה', שהרי הם מקדימים להתענות להכניע תאות יצר הרע, עכ"ל.ומבואר מדבריו דטעם הבכורים שמתענים הוי להכניע יצר התאוה שבאדם. ודבריו צריכים ביאור, דא"כ יהיה הדין דהיראים ושלמים שבישראל יתענו, ואמאי איכא דין תענית בכורות דוקא לבכורים.
והנראה בביאור דבריו בס"ד, דאפשר דכיון דהבכורות הם האחראים על מעשה הקטנים, דהא מעשה הגדולים הם סימן לקטנים, ומשו"ה צריכים הם להתענות להכניע את יצר התאווה, ועי"ז ילמדו מהם אף הקטנים עצמם, ודו"ק.
♦
כד.
בדברי המועדים וזמנים
והג"ר משה שטרנבוך שליט"א בספרו מועדים וזמנים (במהדו"י ח"ז סי' קסט) כתב טעם חדש, והוא דכיון דמעשה שניצלו הבכורים במכת בכורות הוקדשו לעבוד ולזבוח לקב"ה, אלא שהבכורות חטאו בעגל ונלקחה העבודה מהם וניתנה לכהנים בני אהרן שלא חטאו, ולהכי איכא קטרוג עליהם שלא נשארו כעובדי ה' המקריבים לשמו, ולהכי צמים להראות שהם שבים בתשובה וראויים הם שוב לעבוד בביהמ"ק.ולפ"ז א"ש טפי אמאי כל בכור מתענה ולא רק מי שהוא מזרע הבכורים, דהא כל בכור כיום היה ראוי לעבוד בביהמ"ק לולי חטא העגל, ולהכי כולם צריכים להראות שהם שבים בתשובה וראויים הם שוב לעבוד בביהמ"ק.
♦
כה.
בביאור שיטת האורחות חיים בטעם התענית
שוב ראיתי באורחות חיים (הלכות ערבי פסחים ושאר ימים טובים סימן יג) שכתב וז"ל: ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים, וכתב הרב דוד בר לוי ז"ל שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם השם ממכת בכורים.ובירושלמי נזכר שמנהגם היה שהיו מתענין הבכורות בערב הפסח, וכבר ביאר הרב ז"ל טעם מכת בכורים לפי שהיו כומרי ע"ז שלהם כפי מנהגם הקודם שהייתה העבודה בבכורות, ואפשר שהיה המנהג אף באומות, ואפשר שהרבה היו מבכורי ישראל בזמן ההוא מן החוטאים, כמו שהתנבא עליהם הנביא ואמר איש גילולי עיניו השליכו, אע"פ שהקב"ה חס עליהם והצילם, ולכך צוה עליהם לפדותם, עכ"ל.
ומבואר הטעם דתענית בכורות, היות והבכורות היו צריכים לעבוד בביהמ"ק, דעיקר העבודה מעיקרא היה בבכורות, והיות והבכורות (כמו כל שאר בנ"י) חטאו ולא היו ראויים לנס, דהא כשהגיעו לים סוף אמרו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז.
וכמו שכתב בילקוט שמעוני (בפרשת בשלח רמז רלד) שכתב וז"ל: ד"א והמים להם חומה (יד, כב) שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים, והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען, מיד השיב לו הקדוש ברוך הוא שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, כיון ששמע שר של ים אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים שנאמר וישובו המים (יד, כו) ששבו מישראל על מצרים, עכ"ל.
וכן מבואר עוד בשמות רבה (פרשה טז סימן ב) שכתב וז"ל: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים, הה"ד (שמות יב) משכו וקחו לכם, כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח, שבכך הקדוש ברוך הוא פוסח עליכם, הוי (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון, עכ"ל
וכן מבואר עוד כיוצא בזה בויקרא רבה (פרשה כג סימן ב) שכתב וז"ל: בי אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקדוש ברוך הוא ליגאל, הה"ד (דברים ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו', אלו ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, א"כ לא היתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם וכו', עכ"ל.
ומעתה נראה לפי המדרשים הנ"ל לבאר, דלהכי הבכורות לא היו ראויים להיגאל, ומשו"ה היות ונעשה להם נס שאפ"ה ניצלו, להכי צריכים לפדות את עצמם, ונראה בס"ד דה"ה התענית הינה לפדות את עצמם ע"י שמתמעט חלבם ודמם, ודו"ק היטב.
ויש לדייק מדבריו שכתב מנהגם להתענות, דהוי מנהגם ולא מנהגנו, דבמקומו לא נהגו הך מנהג דתענית בכורות.
♦
כו.
בישוב דבריו
וראיתי מי שהעיר ע"ד המועדים וזמנים, דא"כ בכור לאמו לא יתענה, דהא הוא לא היה ראוי לעבודה אלא רק בכור לאביו, ועוד דא"כ בכור שהוא כהן לא יתענה, משום דהוא לא חטא בעגל.ואשר נראה בס"ד בישוב דבריו, דהיות ועם הבכורים חטאו והפסידו את עבודתם, ואף הבכור הכהן מה שהוא עובד בביהמ"ק אינו מחמת מעלת הבכור שבו, דהא הבכורות חטאו, אלא הוי מחמת מה שהוא כהן ועם הכהנים לא חטא, להכי הוא צריך להתענות משום דהוא אינו עובד בביהמ"ק מחמת דין בכור שבו, ולהכי אף בכור כהן מתענה. אכן אכתי צ"ב מבכור לאמו, וצ"ע.
♦
כז.
דרך חדשה דהתענית הוי כדי שיאכלו את המצה לתאבון וראיה לזה מהש"ע
והנראה בזה לחדש חידוש ומהלך חדש בענין, דיסוד תענית בכורות בערב פסח הוי כדי שיאכל את המצה לתאבון. ונהי דכל מי שהוא אסטניס דאם אוכל בערב פסח שוב לא יאכל את המצה לתאבון, דאמרינן ליה דיישב בתענית כדי שיאכל את המצה לתאבון, מ"מ הבכורות העמיקו בתקנה זו והחמירו דיאכלו את המצה לתאבון, דהיות ונעשה להם הנס וניצלו ולא מתו במכת בכורות, אזי החמירו הבכורות על עצמם דהמצה שלהם תיאכל באופן המהודר ביותר, שהוא כשיהיה להם תאבון לאוכלה.ויש להוכיח כן, דהנה מרן בשלחנו הטהור (בסימן תע סעיף א) פסק וז"ל: הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה, עכ"ל.
וכן פסק מרן שולחן ערוך בסעיף הבא (סעיף ב) וז"ל: אם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל. וכתב הרמ"א עלה הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה. ונוהגין כשהאב בכור, האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן, ואם אין האב בכור, הוא מתענה בעד בנו עד שיגדל, עכ"ל.
ופסק עוד בסעיף שלאחר מכן (סעיף ג) וז"ל: האיסטניס מתענה בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתיאבון, עכ"ל.
ולכאורה יש לעורר דהא מרן הסימן זה עסק בדיני תענית בכורות, ובזה עוסקים שני הסעיפים הראשונים, ומה נכנס כאן סעיף ג' העוסק בענין האסטניס שמתענה כדי שיאכל מצה לתאבון. דלכאורה יסוד תענית הבכורות הינה מפני הנס שנעשה להם, ומה ענין זה לאסטניס שמתענה מפני סיבה אחרת לגמרי, כדי שיאכל מצה לתאבון.
ובפרט דהכותרת של הסעיף, כפי שכתבה מרן בשלחנו הטהור, הינה שהבכורות מתענין בע"פ, ובו ג' סעיפים. וצ"ב היאך מרן קורה לזה דג' הסעיפים עוסקים בדיני תענית בכורות, והא הסעיף השלישי אינו שייך כלל לתענית זו, אלא קאי בכל אדם האיסטניס, ומה ענין שמיטה אצל הר סיני.
וע"כ מבואר כאן דיסוד תענית בכורות הוי כדי שיאכלו את המצה לתאבון. ונהי דבכל אדם באופן רגיל לא אסרינן ליה כי אם בשעה עשירית, אך במשך היום מותר לאכול, ורק האסטניס אסור באכילה כל היום, מ"מ הבכורות החמירו על עצמם מפני הנס שנעשה להם באותו היום בזכות המצה ומרור, ולהכי מקפידים להתענות כדי לאכול את המצה לתאבון.
♦
כח.
הערה לפ"ז היכא דחל ערב פסח בשבת
אלא דיש להקשות עלה מסעיף ב' שהובא לעיל, דהא לפ"ז היכא דערב פסח יוצא ביום שבת, דמקדימין את התענית ליום ה', ולכאורה אין לו ענין, דהא יום זה אינו הכנה לפסח, ותעניתו לא תעזור לו במאומה שיאכל את המצה לתאבון, ומה טעם בתענית זו.ובאמת דלהנ"ל יש לבאר דהשיטה הסוברת דאין מתענים כלל, הוי שפיר ס"ל דיסוד התענית הינה שיאכלו הבכורות את המצה לתאבון, ולהכי היכא דלא שייכא הך מילתא לא נהגו להתענות כלל.
ואשר צריך לומר בזה בס"ד, דלעולם סיבת התקנה הייתה משום שהבכורות יאכלו את המצה לתאבון, אכן כבר זה נהיה כבר לדין, דיסוד הדין הוא דהבכורות צריכים להתענות בערב פסח. ואף היכא דלא שייכא סיבת התקנה, מ"מ הדין כבר נשאר, ולהכי אף בשנה זו איכא חיוב תענית בכורות.
♦
כט.
ראיה למהלך זה מרש"י בספר הפרדס והאבודרהם
ושוב לאחר זמן רב, טרם ההדפסה, אינה ה' לידי את דברי רש"י בספר הפרדס שכתב וז"ל: ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין ערב הפסח בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה, עכ"ל.ומעתה הדברים אשר כתבתי מפורשים וכתובים ברש"י דיסוד תענית בכורות הוי כדי שיאכלו הבבכורות את המצה לתאבון.
שוב מצאתי באבודרהם (בסדר ההגדה) שכתב וז"ל: וגרסינן התם (פסחים צ"ט, ע"ב) מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך, כדי לאכול מצה בתיאבון, וחכמים הראשונים היו מרעיבים עצמם בערב הפסח, כדי לאכול מצה בתיאבון, ומותר ליטבל במיני תרגימא, כגון פירות וקטניות, ומטבל בבני מעיים וכיוצא בהם, שאין דברים אלו משביעין, ושותה יין, שהוא מגרר הלב, כדי שיאכל מצה בתיאבון, ואמרינן במסכת סופרים (פכ"א ה"ג) הבכורות מתענין ערב הפסח, והצנועין, כדי שיכנסו למצה בתאוה. ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים, דרבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה, וקאמר טעמא, משום דרבי בכור הוה, וטעם לדבר, מפני שהרג השם בכורי מצרים, והציל בכורי ישראל מתוכם.
ואפשר לומר בס"ד, דממה שהשווה את הבכורות לצנועים משמע דטעמא חדא אית לתרוייהו כמש"כ כדי שיאכלו מצה בתאוה, ומה שכתב בסו"ד וטעם לדבר מפני שהרג השם בכורי מצרים, והציל בכורי ישראל מתוכם, נראה דכוונתו דזו הסיבה דהחמירו בכל בכור בפנ"ע אף אלו שאינו מן הצנועים, ודו"ק היטב.
♦
ל.
ראיה נוספת מהמדרכי שהתיר לבכור לאכול מיני תרגימא
שוב אנכי הרואה במרדכי בפסחים (תוספת מערבי פסחים רמז תריא) שכתב בענין תענית בכורות וז"ל: רב ששת איסטניס הוה וכו', ועכשיו נהגו הבכורות להתענות בערב פסח, והכי משמע במסכת סופרים (פכ"א הלכה ג) דקאמר הבכורות מתענין ערב פסח, ובירושלמי נמי קאמר רבי בוכרא הוה ולא הוי אכיל במעלי דפסחא, ומיהו התם דחי לה דקאמר לאו משום דבוכרא הוה אלא משום דאיסטניס הוה, ואי הוה טעים מידי בצפרא באורתא לא הוה מהני ליה, ורבינו יחיאל היה אומר דמותרין לאכול מיני תרגימא, עכ"ל.ודבריו האחרונים במה שהביא משמיה דרבינו יחיאל צריכים ביאור טובא. דאם הבכורות מותרים במיני תרגימא, א"כ במה נקרא יום זה צום, והא אם יכולים לאכול בו ולשתות, אזי נהי דלא אוכלים לחם, מ"מ הא כל שאר מיני תרגימא מצו לאכול ולשתות, ובמה חשיב מניעת אכילתם לחם כתענית.
ולהנ"ל נראה לפרש בס"ד, דהיות וכל יסוד התענית אינה התענית עצמה, אלא כדי שיאכלו את המצה לתאבון, ממילא היכא דאוכלים רק מיני תרגימא ולא לחם אזי בכה"ג שפיר יאכלו את המצה לתאבון, דאין זה משביע כמו פת, ולכן מטרת התענית הושגה, דיאכלו את המצה לתאבון.
משא"כ אי איכא חיוב תענית מכל סיבה שהיא שהזכרנו לעיל, אם זה מפני שבנ"י התענו באותו היום ופחדו שימותו גם הם, או מפני שנעשה להם נס וכל שעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, א"כ הוי בעי תענית מעלייא ולא סגי במה שנמנעים רק מפת. ובמה יבואר איפה טעם הדבר דמצו הבכורים לאכול מיני תרגימא.
ושוב אנכי הרואה במשנה למלך (בהלכות כלי המקדש פרק ו הלכה ט) שכתב בתוכ"ד וז"ל: העולה מתוך מה שכתבנו דלעולם כל היכא שזמן הקרבן הוא כל היום, כל אותו היום אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, ושאני ערב פסח שהקרבן שהיו מקריבין אותו היום היה אחר חצות.
ולפי זה היה מן הדין שיהא ערב פסח מחצות ולמעלה אסור בהספד ובתענית, ולא מצאתי דין זה ואדרבה בפרק ערבי פסחים (דף ק"ח) אמרינן דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא, והתוספות כתבו שם דהיה מקבל עליו ממש תענית.
והמגדיל עלי התימה הוא בגמרא היו רוצים דטעמיה דרב ששת הוא משום קרבן פסח, וס"ל כבן בתירא דהיה מכשיר פסח ששחטו שחרית, אלמא דס"ל דמשום הקרבן חייב להתענות שמא יפשע ולא יעשה הקרבן, ולפי מה שכתבנו הקרבן הוא סיבה למניעת התענית.
וממה שהבכורות מתענין לא קשה שאפשר דתענית זה היא תקנה קדומה, והכי איתא במסכת סופרים ובירושלמי איתא ריש פרק ערבי פסחים שרבי היה מתענה ערב פסח לפי שהיה בכור.
אך מאי דקשה לי הוא מאותה דרב ששת דאיך יתכן בשביל הקרבן יתחייב להתענות והדבר צריך תלמוד, עכ"ל.
והנראה בס"ד בישוב דבריו לפי דרך זו, דנהי דמי שמביא קרבן הוי יו"ט שלו ואינו מתענה באותו היום, מ"מ הכא כדי שיאכלו את הקרבן לתאבון, שע"י ניצלו, להכי היו מתענים, ודו"ק היטב.
♦
לא.
בקושיית המהר"ש הלוי ע"ד המרדכי הנ"ל
ובאמת מצאתי בשו"ת מהר"ש לבית הלוי (בחלק אורח חיים סימן ג) שכתב וז"ל: ואודיע למעיין, כי לענ"ד זה שכתב המרדכי, ורבינו יחיאל היה אומר דמותרין לאכול מיני תרגימא, אינו על הבכורות שאמר מקודם לכן שיתענו, דאם הוא כן שאוכלים מיני תרגימה, א"כ איזה תענית מתענים, ולא היה לו לומר אלא ורבינו יחיאל היה אומר דלא יתענו. אלא ודאי מה שכתב ורבינו יחיאל היה אומר וכו', קאי למתני' דקתני סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, עלה קאמר רבינו יחיאל דמותרין לאכול מיני תרגימא, משום דהתרגימא שהם פירות אינו משביע לאדם, והכי נראה פשטא דשמעתתא בפ' ערבי פסחים דף ק"ז ע"ב יע"ש, זהו הנראה לענ"ד. אבל הרב בית יוסף ז"ל נראה דהבין דרבינו יחיאל על הבכורות קאמר וצ"ע, עכ"ל.♦
לב.
בהוכחת הכנסת הגדולה דהמרדכי קאי על בכורות
וראיתי בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תע) שכתב במו"מ בהבנת דברי רבינו יחיאל, דצדק רבינו המחבר ז"ל במה שמבין שרבינו יחיאל בא להתיר לבכורות לאכול מיני תרגימא בערב הפסח, דאי כמו שמבין הר"ש הלוי בתשובה (בחלק א"ח סימן ג) דקאי למתני' דקתני ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ועלה קאמר רבינו יחיאל דיכולין לאכול מיני תרגימא, לא היה לו למרדכי לקבוע דבריו על הא דאמרינן רב ששת אסטניס הוה וכו'. ועוד אי אמתניתין קאי, גמרא ערוכה היא בפרק ערבי פסחים [קז ע"ב] אבל מטבל הוא במיני תרגימא, ומה ראה המרדכי לכתוב בשם רבינו יחיאל מה שהוא גמרא ערוכה.וגם מי שבקי בטבע הלשון יראה דקאי לבכורות, שכתב ורבינו יחיאל כתב שמותרין לאכול מיני תרגימא, ואי אמתניתין קאי, היה לו לומר.
♦
לג.
בישוב הכנסת הגדולה ע"ד המרדכי הנ"ל
וכתב הכנסת הגדולה בישוב רבינו יחיאל, דמה שהקשה הר"ש הלוי ז"ל דאם כן שאוכלים הבכורות מיני תרגימא אם כן איזה תענית מתענין, ולא היה לו לומר אלא ורבינו יחיאל היה אומר דלא יתענו, לא קשיא, דכל שאין אוכלים לחם שסועד את הלב מקרי עינוי.ועוד דאם היה אומר דלא יתענו, הוה משמע דלא סגי בלאו הכי, ולאפוקי מזה כתב רבינו יחיאל ז"ל נהי דאם רצו מתענין ואין כאן איסור משום דהוו יומי ניסן, מכל מקום אם ירצו לאכול מותרין לאכול מיני תרגימא.
וכתב הכנסת הגדולה דאם יש לפרש פירוש הר"ש הלוי ז"ל (דרבינו יחיאל קאי על אסטניס ולא על הבכורות, דהבכורות צריכים להתענות תענית גמורה, ולא רק מפת), הוא כשנפרש דמה שכתב המרדכי ורבינו יחיאל אומר דמותרין לאכול מיני תרגימא, קאי להא דאמר רב ששת אסטניס הוה ולא אכיל וכו', ועלה קאמר רבינו יחיאל דכל מי שהוא אסטניס, שאם אוכל בבוקר אינו אוכל בערב, מותרין לאכול מיני תרגימא שאינן סועדין את הלב, ומותרין דקאמר האסטניסים דעלמא קאי.
ואנכי הרואה להיעב"ץ במור וקציעה (סימן תע) שכתב ליישב, דכל מה דקיבלו הבכורות עליהם להתענות הוי רק שקיבלו עליהם להצטער, וה"נ מסתמא לא קבלו עלייהו להשלים, אלא לצעורי בעלמא, ולהכי דשרי להו לבכורות במיני תרגימא. ולהכי פרשו נמי תוס' בההיא דרב ששת דלא תענית ממש קבל עליו.
ובזה כתב לפרש דמהאי טעמא נמי מסתברא כדעת אבוהי דהאגור דכשחל בשבת הואיל ונדחה ידחה, כי אין לו דין תענית ממש לפרעו ביום אחר.
♦
לד.
העולה להלכה לחת"ס
והנה כשנבוא לסכם את העולה עד כה בגדי התענית לענין האם מותר לכתחילה להיפטר ממנה, או דלכתחילה צריך להתענות ולא להיפטר ממנה, נראה בס"ד, דלטעמו של החת"ס שהתענית הינה זכר לתענית שהתענו ונעשה להם מחמתה נס, א"כ אין חיוב תענית. ונהי דהתענית דין הודאה הוי, מ"מ אין חיוב מיוחד בעצם התענית ושרי ליה להיפטר ממנה. ואף דאינו חייב להיפטר ממנה, דהא הוי תענית של הודאה, מ"מ אין לו חיוב להכניס עצמו לחיוב תענית זו, ואי בעי יכול להשתמט ממנה ע"י סעודת מצוה שיתבאר דינא אי"ה לקמן.♦
לה.
מו"מ להעולה לפי האור לציון
ולטעמו של הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל, א"כ לכתחילה צריכים להתענות ואין להיפטר ממנה, דהא נהי דאי יעשה תחבולה ויפטר ממנה אזי יהיה פטור, מ"מ הוא מפסיד את המעלה שלא יתמעטו זכויותיו. וא"כ אין לו להשתמט מתענית זו לכתחילה, ואם אם ישתמט אזי יפטר מהתענית אבל יפסיד את התוכן שלה.ואחד מידידי שליט"א הביא לזה משל לדבר. דהנה התענית בערב ר"ה מבואר בטור (בסי' תקפא) דטעמה הוא דע"י תענית זו מתכפר שליש מעוונותיהם של ישראל. ועי"ש בטור שהביא משל למדינה שהיו חייבים מס למלך ולא שילמו לו, ובא המלך בחיל גדול לגבותו, ובתחילה כשנתקרב אליה בעשר פרסאות יצאו אליו גדולי העיר ואמרו לו אין לנו מה להגבותך, ומחל המלך עלה על שליש, כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו ומחל על שליש נוסף, ושנתקרב יותר יצאו כל שאר בני העיר ומחל על הכל. והכי נמי בערב ר"ה מתענית הצדיקים ואז הקב"ה מוחל על שליש מעוונותיהם של ישראל, ושוב בעשרת ימי תשובה צמים הבינונים ומוחל הקב"ה על עוד שליש, וביוה"כ צמים כל בני ישראל ואז הקב"ה מוחל על כל עוונותיהם של ישראל.
והנה אם יבוא אדם ויפטר מתענית שבערב ר"ה מאיזה סיבה שהיא, אזי נהי דהוא פטור מ"מ מחילת עוונות לא תהיה, שמחילת שליש העוונות היא רק אם מתענים בפועל. ואף מי שלא התענה מחמת אונס, אזי לא תהיה עליו טענה אמאי לא התענה, אך מ"מ את הזכות הזאת לא יקבל, דזה ענין בתוצאה ולא רק ברצון הטוב (כשעשה מעשה להפקיע עצמו ואומר שרוצה מאוד בכל לבו).
והכי נמי אם יפטור עצמו מתענית בכורות אזי יהיה פטור, אולם את הזכות של יתמעטו זכויותיו לא תהיה לו, ודו"ק.
אכן יש להתעורר בזה דהא השתא אנו מתענים למה שהתענו אבותינו, ואף דלדידן ליכא מנכין מזכויותיו, מ"מ הוי רק המשך למנהג שהתענו כדי שלא ינכו להם מזכויותיהם. וא"כ לכאורה אין טעם מספיק לחייב להתענות לכתחילה, דהא השתא מנהג הוי וכמו שנתבאר לעיל, ולהכי אף אם יכול לעשות תחבולה להיפטר מן התענית שרי ליה.
אמנם יעוין לגרב"צ שכתב בספרו דלכתחילה אין להפטר מתענית זו ע"י סיום מסכת (דעוד יתבאר עליה בל"נ אי"ה בהמשך) וכדו', ורק מי שקשה לו להתענות ואם יתענה יפריע לו הדבר בעריכת הסדר, דאז ישתתף בסעודת מצוה ויפטר מן התענית.
ולכאורה לפי טעמו אין סיבה להצריך לכתחילה להתענות. ונראה דכוונת הגרב"צ דבחינם אין להפקיע, דסו"ס מנהג זה מנהג, אולם אם קשה לו אזי יכול לפטור עצמו, דחוץ ממנהג אין איזה מעלה בעצם התענית, ודו"ק היטב.
♦
לו.
העולה להלכה לפי מרן במגיד מישרים
ולפי מרן הבית יוסף זיע"א נראה בס"ד, דלכתחילה אסור לו לפטור עצמו, דנהי דחיוב כבר לית ליה, מ"מ תוכן התענית היא להראות שאנו עובדי ה' ולא שמחים סתם שאומרים אכל נאכל ושתה נשתה כי מחר נמות. וא"כ רק אם בדוחק אינו יכול להתענות אזי יכול לפטור עצמו, אולם לכתחילה אין לו רשות לפטור את עצמו.ויש להוסיף כאן דבר נוסף, והוא נראה בס"ד ע"פ מה ששמעתי ממרן ראש הישיבה הגר"י עדס שליט"א, דענין הסיגופים והתעניות ודאי שהוא דבר גדול, אולם תוכן התעניות הוא להביא את האדם לידי הכנעת הגוף, ולשבור את התאוה, ואז ממילא לתוספת קרבת אלוקים. אולם מי שכל הזמן חושב על האוכל, אזי לא רק שאינו שובר את התאוה אלא מוסיף עוד הרבה תאוה בקרבו.
ולפ"ז נראה בס"ד דאם קשה לו להתענות ויפריע לו הדבר בעריכת הסדר, א"כ עדיף טפי שלא יתענה, דהא הוא אינו מכניע את כח התאוה אלא מגביר אותה יותר בקרבו, ונח לו שלא יתענה, ודו"ק.
ולפי הרב שטרנבוך שליט"א אזי לכתחילה נמי אסור לו להפקיע עצמו, דהא צריך לשוב בתשובה ולהראות שרוצה לחזור לעבוד בביהמ"ק, ורק מי שקשה לו ביותר שרי ליה.
♦
לז.
ביאור לפ"ז ב' מהלכים במסכת סופרים
ואפשר לומר בס"ד דבר נפלא. דהנה התבארו בתחילת דברינו ב' ביאורים במסכת סופרים בגדר מקור המנהג לתענית זו של הבכורות בערב פסח. דבביאור הראשון כתבנו בס"ד דמסכת סופרים ס"ל דחיוב איכא להתענות בערב פסח, ובביאור השני כתבנו דהוי רק בגדר היתר, דמותר להתענות על אף דהוי תענית בחדש ניסן. והנפק"מ לפי זה ברורה - האם הוי חיוב לכתחילה להתענות או דעדיפא טפי לפטור את עצמו מהתענית.ולכאורה יש לומר דזה הנפק"מ נמי מה שנחלקו כאן הפוסקים הנ"ל. לחת"ס אפשר דאפילו עדיפא טפי שלא להתענות, דהא בעצם הוי איסור תענית בחדש ניסן, והא דשרי הוי משום דסו"ס נהגו מחמת שהתענו להינצל מהמכה שהייתה למצריים במצרים. וא"כ אי מצי להיפטר שפ"ד, ואפשר דאף עדיפא טפי וכנ"ל.
אולם למגיד מישרים ולמועדים וזמנים אין להיפטר לכתחילה מזה, וזהו כהביאור הראשון שכתבנו לעיל בס"ד.
♦
לח.
בטעם הדבר דמהני סיום מסכת
ועתה יש לעמוד במה שנהגו העולם לפטור את עצמם מתענית זו ע"י סיום מסכת. ונתתי אל לבי לחקור מהו ענין זה, וכמו שהערנו בתחילת דברינו מה הטעם דמהני, אטו אדם שיעשה סיום מסכת בי"ז בתמוז או בט' באב יוכל לאכול מחמת שעשה סיום מסכת. וא"כ אם חיוב התענית הוא חיוב מדינא מה יעזור סיום מסכת.ואשר נראה בביאור ענין זה, דלפי הנתבאר עד כה דאין חיוב גמור בתענית זו אלא הוי מנהג שנהגו, ואף לא ברור שזה מנהג ע"פ המסכת סופרים, אלא שם התבאר רק דנהגו הבכורות להתענות בערב פסח. וא"כ כל המנהג לא היה אלא בלא סעודת מצוה, אולם היכא דהוא עושה סעודת מצוה ויו"ט הוא לו, א"כ כה"ג לא היה המנהג להתענות, ולהכי שפיר נפטר הוא מהתענית ע"י סעודת מצוה.
ומעתה, כיון דסיום מסכת הוי סעודת מצוה, וכמבואר בשבת (קיט.) דאמר אביי כי שלים צורביה מרבנן מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן, אזי הוי סיום מסכת בגדר סעדת מצוה. וכבר מבואר במדרש רבה ממה שעשה שלמה המלך ע"ה סעודה בעת שסיים לבנות את ביהמ"ק דמכאן שעושין סעודה לגומרה של התורה. וכיון דהוי סעודת מצוה להכי שפיר מהני לאכול ממנה, דכה"ג לא היה המנהג להתענות, ונפטרים מחיוב במנהג של התענית ע"י סעודת המצוה.
ועיין במשנ"ב (בסי' תע) ושאר האחרונים שם שהקלו בשמיעת סיום מסכת, וכן היא ההוראה ע"י כל פוסקי זמננו בספריהם ובשיעוריהם.
וגדולה מזו ראיתי בשו"ת ערוגת הבושם (סי' קלט), שכתב שאע"פ שכתב המג"א (סי' תע) שבמדינתנו נהגו להחמיר בסעודת ברית מילה, במדינות אלו מקילים טפי ואוכלים בסעודת סיום מסכתא, ואפשר דסיום עדיף ממילה, משום שעיקר התענית הוא זכר לנס שניצולו הבכורות, וא"כ י"ל בסעודת מילה דקביע ליה זימנא אין כאן זכר לנס, משא"כ בסיום מסכתא, למה שנתפשט המנהג שעושים הסיום בשביל הפקעת התענית, א"כ בזה גופא איכא זכר לנס, וי"ל דלכ"ע שרי. עכ"ל. אלמא דאף למי שמחמיר בסעודת מילה מודה להקל בסעודת סיום מסכתא.
והנה לפי הטעם המחודש שכתבתי בס"ד, לכאורה הדברים טעונים ביאור טובא. דהא היות ויסוד התענית הינה כדי שיאכלו הבכורות את המצה לתאבון, א"כ מה לי אם שמעו סיום מסכת או לאו, דבין כך ובין כך סו"ס אם יאכלו במשך היום אזי בלילה לא יאכלו את המצה לתאבון. ולפ"ז לכאורה לא יועיל כלל ענין הסיום מסכת, וצ"ע.
ואיברא דחזי הוית בתשובה מאהבה ח"ב (סי' רסא) שכתב דדוקא בברית מילה הקילו בתענית בכורות, אבל סיום מסכתא לא מהני. וכמ"ש הש"ך (סי' רמו) בשם הר"ם מינץ, שיכולים לשייר מעט עד שעת הכושר, וכן בצעירותו שאל להגאון הנוב"י והגר"מ פישלס ז"ל, והורו לאסור, והוכרז שכל העושה כן לסיים מסכתא בע"פ, בשביל הבכורות, אינו על פי הוראת חכמים. ע"כ.
גם בתשובה מאהבה ח"ג (סי' שעו) כתב שאם הגיע לסוף המסכת בערב פסח, והוא בכור, ראוי לשייר מעט עד לאחר הפסח, כמ"ש המהר"ם מינץ הנ"ל שיש לשייר מעט עד שעת הכושר, ויום תענית בכורות אינו שעת הכושר, כיון שמפורש הוא במס' סופרים, ולכן אסור לבכור לאכול בסעודת סיום מסכת שלו, וא"צ לומר שאין להתיר לבכורים אחרים שיאכלו אצל המסיים. עכת"ד. (וכן הוא בקונטרס אחרון שבסוף הנודע ביהודה תנינא דף ו' סע"ב.) וע"ע בשו"ת מהריא"ץ (חאו"ח סי' נב). ע"ש.
וכיו"ב ראיתי בספר קצות השלחן בבדה"ש (סי' מט אות ז) בדין סעודת סיום מסכתא בע"ש, שחולק על המשנ"ב הנ"ל, ע"פ דברי מהר"ם מינץ, ע"ש.
♦
לט.
ביאור ענין זה ע"ד הסוד
וראיתי בזה לאחד מן האחרונים שכתב מעין המלך הנ"ל, אלא דהוסיף על זה, דהיות ובנ"י היו נצרכים לאור הגאולה, להכי הבכורות במצרים התענו כדי שיצליחו ע"י הקדושה לצאת מהס"א, ולזכות לאור הגאולה, ולכן זו היא הסיבה ג"כ דיש פדיון הבן לבכורות, משום דע"י הפדיון מקדשים את כל צורת האדם להיות צורה מתוקנת ולבטל את הס"א, וכן עושים באכילת מצה שהיא נהמא דהימנותא, דע"י אכילתה מתקנים את אור הגאולה ומגרשים את הס"א.וזו היא הסיבה דהבכורות מתענים בערב פסח כדי שיאכלו את המצה לתאבון לתקן ע"י זה את אור הגאולה, ולהכי אף ע"י אכילת סעודת מצוה וסיום מסכת ממשיכים את אור הגאולה.
וכתב דלפ"ז א"ש דרק הבכורות מתענים ולא בכור הבית, וכן הא דאין הנקבות מתענות, וכן חשיב צום אף שאוכל רק מיני תרגימא, ואכמ"ל.
♦
מ.
בהא דמהני לאכול בסעודת מצוה לפי שנהגו
וכן מצאתי כעין סברא זו בפרי חדש (בסי' תע בס"ק ב) שכתב דכיון דהמנהג לאכול בסעודת מצוה דברית מילה, א"כ י"ל דכל המנהג של התענית הוי רק כשאין לו סעודת מצוה, אולם במקום שאוכל בסעודת מצוה תו לא נהגו, ויכול לאכול וא"צ לעשות התרה.ולפ"ז הכי נמי כל היכא דאיכא סעודת מצוה, וכגון סיום מסכת וכדומה לא נהגו בהא להתענות, ומשו"ה מותרים לאכול בסיום מסכת, דהוי סעודת מצוה.
♦
מא.
בשיטת החוט השני דצריכים להתענות ביום אחר
ועיין בחוט השני (בסי' כה) והובא באליה רבא ובחק יעקב ושאר אחרונים שכתב דבעל ברית וסנדקים ואבי הבן מותרין לאכול על המילה, אלא דאיהו ס"ל דצריכים לפרוע תענית אחר.ונראה דאיהו ס"ל דהוי התענית חיוב גמור, וכשנמצא בסעודת מצוה מצי רק לדחות את התענית, אולם לא לעקור את התענית, והוי כדברי הגמ' בתענית (יב:) דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר קבל עליה דלא סגי דלא משלם, לצעורי נפשיה קביל עליה, אי מצי מצער נפשיה, אי לא מצי לא מצער נפשיה, איכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר, נדר מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא, רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי, עבדו ליה עגלא תילתא, אמרו ליה ליטעום מר מידי, אמר להו בתעניתא יתיבנא, אמרו ליה ולוזיף מר וליפרע, לא סבר מר להא דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע, אמר להו תענית חלום הוא וכו'.
ומבואר דמצי אדם לדחות את התענית שהוא קיבל על עצמו ליום אחר, ולהכי הכא דקאי בסעודת מצוה מצי לדחות התינית ליום אחר, אולם הוא אינו נפטר ממנה.
אכן האליה רבא כתב דנראה כשמתענה בשביל הבן אף כשאינו בעל ברית, דזה אינו אלא מנהגא. אזי יש להקל לצרף למנין.
והביא עוד משמיה החק יעקב (סק"ד) דכשחל ערב פסח בשבת דמתענין בה', ואירע מילה ביום ה', יתענה ולא ישלים, כדלקמן סי' תקנ"ט סעיף ט', אם לא במדינות שאוכלין סעודת מילה בלילה.
♦
מב.
בביאור המחלוקת האם יכול לאכול כל היום או רק בסעודת מצוה עצמה
והביטה עיני לרי"ח הטוב בשו"ת רב פעלים (בח"ד בסי' לה) שכתב דההיתר של סעודת מצוה הוי רק היתר אכילה בסעודה עצמה, אולם אח"כ אין לו לאכול.וטעמו מבואר לכל בר דעת, דכיון דיום זה הוא יום תענית, דנהגו ישראל הבכורים להתענות ביום זה, א"כ מה שהותר סעודת מצוה אזי רק בסעודת מצוה הותרה האכילה, אולם שאר אכילתו שאח"כ אין שם אכילה של סעודת מצוה עלה, וא"כ היא לא הותרה, וממילא אסור הוא בשאר אכילה.
אכן מה שאנו סומכין לאכול גם במשך היום הוא ע"פ סברת המג"א (בסי' תקסח בס"ק י) דהיכא דמותר לאכול משום סעודת מצוה אזי כבר פקע חיוב התענית מיניה, ויכול לאכול כל יום ולא רק במקום סעודת המצוה. ולהכי ע"י הסיום מסכת נעשה המעמד הסיום סעודת מצוה, וא"כ שוב פקע חיוב התענית מיניה ולהכי יכול לאכול כל היום כולו.
וראיתי לרבי יחזקאל עזרא רחמים במכתבו למרן הרי"ח הטוב (הובא בשו"ת רב פעלים הנ"ל) שכתב להוכיח מדברי המג"א הנ"ל דיהא מותר לאכול כל היום כולו דפקע חיוב התענית מיניה. והעיר על הבא"ח שלא מלאו לבו להתיר כן, והתיר רק לאכול בסעודה עצמה בלחוד.
והשיב לו הרי"ח הטוב דכיון דההיתר של סעודת מצוה אינו ברור כל הצורך, יסוד ההיתר נבע מדברי החוט השני שיובא אי"ה לקמן, ואיהו ס"ל דרק אם הבכורות עלי הברית מותרים באכילה בסעודת מצוה ולא שאר הקרויים, ואף הם עצמם צריכים לפרוע יום אחר בתענית או לעשות עכ"פ התרה למנהג לצום, ואנו מקלים יותר מזה שאף שאר הקרויים ולאו דוקא בעלי הבית עצמם ואף אין אנו פורעים יום אחר בתענית עבור זה. ולהכי כל מה שנהגו להקל מדוחק הוי רק בסעודה עצמה, אבל לא הוו בעו לנהוג להקל יתר על כך דיאכל לאכול כל יום כולו.
וכל דברי מג"א קאי על תענית בה"ב שלאחר החג, דעלה מצינן למימר דכל מה שנהגו הוי רק במקום שאינו נצא בסעודת מצוה, אולם היכא דהוא בסעודת מצוה לא נהגו, וכיון שאכל שוב פקעה תעניתו, ולהכי יכול לאכול כל היום כולו.
♦
מג.
בדבר המנהג בבגדד בזמנו של הרי"ח הטוב
ומילתא אגב אורחיה אמרתי מחיבת הקדש להביא מעט מזעיר מלשונו בענין המנהג לפטור עצמו מתענית זו, במה שהביא הרי"ח הטוב זיע"א וז"ל: ונראה דה"ט דהפר"ח דאדעתא דהכי התחיל להתענות אינו ברור כ"כ במנהג עירנו יע"א, יען כי פה עירנו אין המנהג פשוט כ"כ, כי יש כמה וכמה בכורות שאין רוצים לפטור עצמם מן התענית ע"י סעודת מצוה אפילו אם תזדמן לפניהם, המעט מן המעט אשר יבואו לשאול לפטור עצמם בכך משום חולשא וכיוצא, ואין המקום הפיטור הזה ידוע ומפורסם לכל, עכ"ל.הא קמן דמנהג זה אשר נתפשט בימינו באתרא הדין ובכל אתר ואתר לא היה בזמנו של הרי"ח הטוב, ונהגו אז כולם להתענות, ולהכי לא נחה דעתו להקל כ"כ בתענית זו, על אף דבמנהג יסודה.
♦
מד.
ביסוד החילוק בין אכילה בתענית בכורות לשאר תעניות
ואנכי המביט בשו"ת ארץ צבי (חלק א סימן עט) שכתב לבאר את החילוק בין סיום מסכת בערב פסח בתענית בכורות, לבין סיום מסכת בתענית ציבור שאינו מועיל, ומה גם דבסיום מסכת בתענית בכורות לאחר שאכל בסיום מצי שוב לאכול בכל שאר היום, בשונה משאר תענית ציבור שאף אם אכל מ"מ אכתי אסור לו להמשיך לאכול, אלא צריך להמשיך עתה את הצום עד לסיומו.וכתב עלה וז"ל: והנלענ"ד ליישב המנהג דבכל תענית יש ב' דברים מצוה להתענות, ואיסור לאכול, ולעולם כשאכל פ"א באותו יום תו אינו מקיים מצות תענית, דכל שאכל כזית אין שם תענית עליו, כמבואר בשו"ע או"ח סי' תקס"ח ס"א דאם נדר להתענות יום א' ושכח ואכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר, ומה דאסור לו לאכול הלאה בת"צ הטעם דאע"ג דהמצוה תו לא מצי לקיים, מ"מ אכתי איסורא רבע עליו שלא לאכול ביום התענית, ואיסור זה הוא על כל כזית וכזית.
וכ"ז בשאר ת"צ שהוא לשם עינוי וסגוף, אבל תענית בכורים שהוא זכר לנס שנצולו ממכת בכורים, אין בזה איסור אכילה רק מצות תענית גרידא, כמו מצות הדלקת נ"ח וד' כוסות וכדומה שהוא מצוה לפרסומי ניסא כן בזה ע"כ בזה כל שאכל פ"א הוא מעוות לא יוכל לתקון, דתו אין שם תענית עליו, שוב מותר לאכול כל היום, כיון דתו ל"מ לקיים מצות תענית, ע"כ כשאוכלין בבוקר ע"י סיום דתו ל"ח תענית, מותר לאכול כל היום, דאיסור אכילה אין בזה רק מצוה, ואם אינו יכול לקיים המצוה מותר לאכול, כנלע"ד ליישב המנהג.
ולפ"ז א"ש דבסעודת סיום מסכת בשבוע שחל בו ט"ב, דאז אסור לאכול בשר ודומה לתענית ציבור דאסור באכילה משום ענוי וסיגוף, אף שאכל פ"א בהיתר מ"מ בשאר היום נשאר באיסורו, עכ"ל.
והוסיף עוד שם בהערה חידוש גדול, דבט' באב שנדחה אם עבר ואכל בהיתר או באיסור, שוב מותר לאכול כל היום, דבנדחה שהוא מצד תשלומין, ולא מצינו תשלומין על איסור שעבר אתמול, אלא רק על מצוה שהיה עליו לעשות ולא עשה, אז אמרינן דמה שעשה היום כאלו עשה אתמול. משא"כ אם עשה איסור, א"א לומר דע"י שנזהר היום יחשב כאילו גם אתמול לא עבר העבירה, וכיון דתשלומין הוא רק על חלק המצוה של התענית, ושוב דומה לתענית ערב פסח דכל שעבר ואכל תו הוי מעוות לא יוכל לתקן, וממילא מותר לאכול כל היום, כנלענ"ד להלכה ולא למעשה.
♦
מה.
מו"מ אם מותר לשייר או למהר בלימודו ומהו החילוק ביניהם
והנה עד עתה התבאר עצם הענין בסעודת מצוה דע"י נפטר מחיוב תענית זו, אולם יש לעמוד על מה שיצא המנהג אשר נתפשט עתה בכל מקום שהבכורות שומעים סיום מסכת ונפטרים עי"ז מהתענית, מהו גדר סיום מסכת לענין זה. ועתה לא אקיף את כל הנושא, דהוא גדול ונתון לשיקול דעת אשר אין כאן מקומו. ואמרתי לעורר כאן כמה הערות והם האם מותר לשייר סיום לערב פסח, וכן האם מותר להזדרז בלימודו לשם סיום או שצריך שיהיה דוקא באקראי שיצא לו בדיוק סיום מסכת ביום זה. והאם סיום מסכת הוא חידוש יותר גדול משאר סעודות מצוה. ואען עתה רק כמעורר בקיצור נמרץ בביאורי השיטות מבלי למנותם אחת לאחת.והנה בדבר הערתנו הראשונה, ידוע בפי כל שאסור לשייר סיום לערב פסח, וצריך לברר מנין יצא דין זה. ושוב כשראיתי במשנ"ב שהביא דין זה כתב על עצם דין סעודת המצוה שהוא תלוי במנהג המקומות ויש שנהגו שאין לאכול כי אם בעלי המצוה, אולם אחרים אם רוצים להקל ולאכול צריכים לפרוע תענית לאחר הפסח, ויש שנהגו לפטור עצמם אפילו בסיום מסכת. ולא הזכיר תנאי זה שלא ישייר לשם הסיום בערב פסח.
ונראה בביאור הדבר בס"ד, דהיות וכל מה שנהגו לשיטה זו הוי להתענות רק כשאין סעודת מצוה, א"כ כל שעושה סעודת מצוה שפיר דמי, ולהכי היות וסיום מסכת הוי סעודת מצוה, א"כ יכול לעשות אף לכתחילה, ואף לשייר לשם כך, דסו"ס הוי סעודת מצוה.
♦
מו.
בטעם דלא מהני לשייר בסיום מסכת בע"פ
ובביאור החולקים שכתבו תנאי זה נראה בס"ד, דס"ל תרתי - חדא דכל הסעודת מצוה הוי על גומרה של תורה בנוסף לשמחה שמסיים מסכת, והיות והוא סיים כבר לפני זמן רב אזי אען שמחתו כ"כ גדולה כמו זמן הסיום ממש.ולפי טעם זה יש מקום לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה, דאם משייר זמן מועט אכתי ריחו לא נמר ועוסק הוא בשמחת המצוה, ולהכי שפיר דמי לשייר. אולם אין גבול מסויים לזה ולפ"ז כל אחד כפי ענינו, ודו"ק.
ועוד טעם לכאורה נראה בס"ד לתת בדבר, דאם הוא משייר אזי מחזי כהערמה להיפטר מן התענית, ולהכי אין לו לשייר, ורק אם בדרך לימודו סיים באותו היום שפיר יכול לעשות סיום מסכת ולהיפטר מן התענית.
ומההוא טעמא נראה דאף למהר בלימודו לשם כך או ללמוד מראש בקצב של דף ליום וכדו' שיסיים בערב פסח את המסכת לא מהני, דהא הוי נמי הערמה. אולם היכא דהוא ממהר בלימודו ראיתי מי שפסק דשפיר דמי, ואף שלא מלאו לבו להתיר לשייר מ"מ למהר בלימודו התיר, וצ"ב מהו טעם החילוק ביניהם.
והנה אם טעם הענין משום דהשמחה פגה ואין כאן סעודת מצוה, אזי כשממהר בלימודו או לומד בהספק קבוע שפיר דמי.
ואף לטעם הערמה נראה בס"ד דיש לחלק בין שיור ללימוד מהיר, דבשיור הדבר ניכר שהוא ערמה טפי מלימוד מהיר, שהוא יותר נראה כדרך לימודו. אכן לפ"ז ללמוד לפי קצב עד שיסיים בערב פסח הוי נמי הערמה ולא יהני לטעם זה.
וקשה לחלק בסברא זו שהיא מדי דקה, והעיקר נראה יותר בביאור ע"פ מש"כ קודם דלשיטה זו איסור השיור הוי משום שכבר חסר בשמחה, ולהכי כה"ג דממהר או לומד לפי קצב מסוים שפ"ד.
♦
מז.
סיום מסכת מהני רק למי דרגיל לעשות סיום
ועיין למרן שר התורה בשו"ת יביע אומר (חלק א אורח חיים סימן כו) שכתב בתוכ"ד דסיום מסכת מהני רק למי שרגיל לעשות סעודה על סיום מסכת, אך מי שאינו רגיל אינו יכול לעשות עתה סיום מסכת כדי להיפטר מן התענית. אלא שהוסיף עלה וז"ל: מ"מ נלפע"ד שאם מסיים תמיד בלא סעודה מחמת עוני ודוחק, ועתה יש לו עזר לתמכו בשביל פיטור הבכורות, נראה שאפשר להקל בסיום זה, שהרי יש הרבה ת"ח שזוכים לסיים כמה מסכתות בזו אחר זו תלי"ת, ואינם יכולים לעשות סעודה בכל פעם, משום דכליא קרנא, אטו יגרעו הללו מת"ח שסיים מסכת אחת בע"פ בלבד, או שמסיים ב' פעמים בשנה, אלא ודאי דמיירי שאין דרכו לעשות סעודה אף כשמסיים לפרקים מתוך קמצנות וכיו"ב, הלא"ה שפיר דמי להקל בזה.♦
מח.
כמה פרטים בדיני הבכורים שלא סיימו מסכת ורוצים להצטרף למסיים
והוסיף עלה עוד זאת אדרוש למה שנהגו להקל שאף מי שאין לו שום הכרה עם המסיים, וגם אינו מן המחזיקים בידו, בא לשמוע הסיום להתפטר מתענית בכורות. והן אמת שהמהרש"ל בס' ים של שלמה (ספ"ז דב"ק) כתב שאף מי שלא סיים המסכת מצוה עליו להשתתף בסעודת הסיום. ע"ש. מ"מ לפטור עצמו מתענית בכורות לא שמענו להקל כ"כ בזה.והגאון יעב"ץ בסידורו כתב שאין להזמין לסעודה אחר ר"ח אב אלא את המחזיקים בידי הלומדים בממונם, וכן הגבאים המשגיחים עליהם, וכן משרתיהם, כל אלו מותרים אפילו הם רבים, אבל לזמן אחרים מלבד אלה מפני הכבוד והאהבה, או לאיזה תועלת שהיא, הוא איסור גמור.
אולם הט"ז (סי' תקנא ס"ק יב) כתב בשם מהרי"ל, שכל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו מחמת קורבה או אהבה שרי..
ועכ"פ אף אם נרצה להקל באנשים שאינם מכירים את המסיים, ונאמר שיש בזה כבוד התורה, כי ברוב עם הדרת מלך, ומשום שמחת המסיים שהשמחה ברוב אנשים. (וע' בספר בארות המים דק"ט ע"ד). ומתרבה בזה כבוד התורה, אשר בעוה"ר ירדה מטה מטה עשר מעלות אחורנית, ובזה שדוחקים ונכנסים כדי לשמוע הסיום, מתוך שלא לשמה (להפטר מתענית), יבאו לשמה, וגם יש בזה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, וזה שאמרו עבידנא י"ט לכלהו רבנן.
אכן עכ"פ בודאי שאין נכון להזמין בוקי סריקי עמי הארץ, דלא גמרי ולא סברי, ואינם מבינים שום דבר מן הסיום, וגם אינם מחזיקים ת"ח בממונם (ע' כתובות קי).
ואף שבשנה ראשונה גמגמו על זה איזה למדנים ממ"ש בספר בית הבחירה בשם אחד הפוסקים, שכתב, דבעינן דוקא גמרי וסברי הם שמותרים לאכול בסיום מסכתא, ע"ש, מ"מ נדחו דבריהם אצל חכמי הישיבה, ובשנה שניה, אינהו גופייהו אתו ואייתו בידייהו בכורות בורים לאכול על הסיום, כי עמדו על יסוד המנהג וידעו שהוא רעוע, גם ידעו התועלת שהביא המנהג הזה בכנפיו לההמון הבכורים שהיו מזלזלים בכל מצות הלילה מפני טרחם ותעניתם ביום וכד אכלי אורו עינם, ועשו הסדר כהלכתו, שזהו כמצוה הבאה בעבירה, כיון שאין לו שום שייכות בסיום.
ולסיום אביא מה שראיתי בשו"ת מים חיים (משאש אורח חיים א סימן קעט) שכתב ולענין סיום מסכתא, פשוט דגם הוא חשיב סעודת מצוה, כברית מילה ופדיון הבן וכו', וכן נתפשט מנהג זה בארץ מולדתי עוב"י מקנא"ס יע"א בשנת תער"ב לפ"ק ע"י איש צדיק רב ועצום כמוהר"ר זאב היילפערין ישצ"ו, שבא מארץ אשכנז, והרביץ תורה הרבה בערי המערב, וקבע מנהג זה להתחיל איזה מסכתא בישיבה איזה ירחים קודם הפסח, ולסיימה בע"פ בבקר השכם אחר תפלת השחר, באסיפת כל הבכורות, ולפעמים חוזרים וכופלים הסיום פעמים שלש ויותר, עם הבכורות העצלנים שלא באו בהשכמה בפעם ראשונה ושניה וכו', ואפילו בכורות דלא גמרי ולא סברי כלל, ונותנים איזה דבר לישיבה, ונפטרים לבתיהם לשלום לאכול ולשתות ולשמוח.
וכתבו שם העורכים בהערה (הערה רצד) משמע מדברי רבינו אלו שהבכורות הבורים יוצאים ידי חובה מצד שהם נותנים תרומה לישיבה, ובזה מיושבת קושיית היביע אומר (ח"א סימן כו) על רבינו דהיאך יוכלו להשתתף אנשים שאינם מבינים כלל את הסיום, דאיזה קשר יש להם למסיים.
ולדברי רבינו אתי שפיר, דמאחר דהם מחזקים את ידי לומדי התורה, שפיר יש להם חלק בלימוד, וכמו שכתב היעב"ץ בסידורו.
♦
העולה מן האמור: התבאר מקור הדין של תענית בכורות, וטעם התענית הזאת, וכן הא דסיום מסכת או שאר סעודת מצוה פוטר מן התענית, וכן דזה פוטר ממנו את התענית כל היום ויכול אחר שאכל בסיום להמשיך לאכול ולא רק בעת הסיום, וכן שצריך לסיים מסכת לפי הקצב, ולא למהר בה יותר מלימודו, ושיהיה הבכור המסיים או ידידו או מסייע לו בלימודו של המסיים. וכאן עמד קנה במקומו ועוד חזון למועד.
♦ ♦ ♦