ויש לבאר מה נכלל במנהג, כאשר יש נידון בכמה מינים אם נהגו להימנע מהם, כגון חרדל, תבלינים שונים, פשתן וקנבוס, כותנה, ליפתית (קנולה), בוטנים, ומיני קטניות חדשים.
וכן יש לבאר מה הדין באכילת קטניות חיים בלי שיגעו במים, ודין קליית קטניות, אפיית מצה מקטניות, פריכיות אורז, טחינת שומשום וכיו"ב. וכן יבואר בקצרה דין תערובת ודין טעם בכלים.
♦
חלק א' – קטניות מדינא דגמ' ומן המנהג
קטניות מדינא
מדינא דגמ' קטניות מותרים לפי שאינם מחמשת המינים הבאים לידי חימוץ, כמבואר בפסחים לה, א. ושם קי"ד ב' מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא וכו' א"ר אשי ש"מ דר"ה לית דחייש להא דריב"נ דתניא ריב"נ אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ע"כ. והיינו שאוכלים לכתחילה תבשיל אורז בפסח אף שלריב"נ הוא מחמיץ. ומעתה כ"ש בשאר מיני קטניות, שלכו"ע אינם מחמיצים, שנאכלים לכתחילה בפסח.♦
קמח מקליות, מקטניות, ממצה אפויה
בגמ' פסחים מ' ב' 'רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא לממחה קדירה בחסיסי, אמר רבא איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי, איכא דאמרי רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי'. ע"כ. רש"י פירש שחסיסי הוא קימחא דאבישונא היינו קמח של קליות (היינו שקולים חיטים ואח"כ טוחנים אותם) הנזכר בגמ' לעיל ל"ט, ב'. ובתוס' ד"ה רבא הקשו שבגמ' שם משמע שאסור, וכתבו לפרש כהערוך, שהוא קמח של עדשים שאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך. ע"כ. והוא פירוש אחד בערוך. (מה שכתבו 'לידי חימוץ כל כך' צ"ב, וראה בהערה[1]).ברי"ף פסחים (יב, ב) אבל בחסיסי שרי דהא רבה גופיה מחו ליה בחסיסי, פירוש חסיסי מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בה את הקדרות. ע"כ. וברא"ש כעין לשון הרי"ף (ויש להגיה את הלשון שם ע"פ הרי"ף), והוסיף על זה 'ובערוך פירש קמח של עדשים שאינו בא לידי חמוץ ולא חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בשאר קמח' ע"כ. וברמב"ם חמץ ומצה פ"ה ה"ה התיר במצה אפויה, והיינו כדברי הרי"ף.
ולמדנו ג' פירושים בחסיסי. א', קמח קליות (רש"י). ב', קמח קטניות (תוס' בשם הערוך ופירוש ב' ברא"ש). ג', קמח מצה אפויה (רי"ף ופירוש א' ברא"ש).
ויש לברר אם נחלקו רק בפירוש הגמ' או שנחלקו גם בדינים. והנה, בקמח קליות נחלקו בדין, שתוס' אוסרים ע"פ משמעות הגמ' ל"ט, ב' וקרוב שגם הרי"ף אוסר, וכן הרמב"ם אוסר. וכנראה כוונת הרא"ש לפסוק כתוס' ולכן הביא רק את פירושם. וכן נפסק בשו"ע תסג, ג. אבל בקמח מצה אפויה וקמח קטניות, לא נחלקו בדינם ומוסכם לכו"ע שאינם מחמיצים, לפי שזה מבואר בגמרות נוספות.
בטור סי' תס"ג 'במצה אפויה וטחונה מותר ולא חיישינן דילמא אתי לאחלופי בקמח וכן בקמח עדשים ושאר קטניות שרי שאינו מחמיץ ורי"ף וכן א"א ז"ל כתבו סתמא להיתרא במצה אפויה, ובגמרא קאמר דאפי' במצה אפויה אסור היכא דאיכא עבדי שמזלזלין במצות או כיוצא בזה דאיכא למיחש דאתי לשרויי אף בקמחא.' ע"כ. ובב"י שם ביאר שסברי הרי"ף והרא"ש שהיא פלוגתא בין הלשונות, ולישנא בתרא ס"ל להתיר אף במקום שיש עבדים, ונקטינן כההיא לישנא. ע"כ. (ונקטינן כלישנא זו לפי שהוא דרבנן ולקולא, או לפי שהיא לישנא בתרא.) אמנם לו"ד שמא י"ל דמודו לאסור, והשמיטו לפי שכרגיל אינו נוגע למעשה, שעבדים לא שכיחי כ"כ, וגם במקום שיש עבדים הרי אם אינם מזלזלים אין לאסור בהם. ואכן יש ראשונים שנראה דסברי דלא פליגי לישני, ורבא אסר במקום דשכיחי עבדי, ונהג היתר בעצמו משום שלא היו לו עבדים, וכן לדידן מותר למי שאין לו עבדים. ובשו"ע תסג, ג ג"כ סתם להיתר ולא הביא שבמקום שיש עבדים אסור.
נראה שגם אם נפרש כהרי"ף דמיירי בקמח מצה אפויה, יש לתפוס שהדין שווה בקמח קליות להיתר, וכשיש עבדים תלוי בנידון הב"י.
בט"ז תסג סק"ג כתב בביאור דברי הטור שמסקנת הגמ' לאסור קמח קטניות במקום שיש עבדים, או שדעת הטור שאם נחלקו בקמח מצה יש לומר שאף המתירים מודים לאסור בקמח קטניות, וסיים שהכי קיי"ל שהרי גם הקטניות השלמים אסורים וכ"ש בזה. ע"כ. והנה במנהג קטניות כתב הט"ז בסי' תנג, א 'וכל זה איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך'. ע"כ. ולכאורה כוונתו כאן לומר שקמח קטניות אכן ייאסר מדינא. ברם הרי אין מנהג נפרד לקמח קטניות, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון. וגם הרי הטור עצמו אסר רק כשיש עבדים. ואולי על כרחן לומר שכוונתו שבמקום שיש עבדים קמח קטניות אסור מדינא, ואנו נוהגים להימנע תמיד מקטניות, וכ"ש מקמח קטניות, בתורת מנהג וחומרא בעלמא. ועדיין צ"ב. ובעיקר דבריו ילה"ע בפירוש הראשון, יעויין לעיל מש"כ בדברי הטור והב"י, והפירוש השני לכאורה קשה להיאמר בלשון הטור, שמשמע ברור שבא לאסור גם קמח מצה במקום שמצויים עבדים.
ולעניין דינא במקום שמצויים עבדים וכדומה, מעיקר הדין קשה לאסור, דספד"ר להקל, אבל נראה שיש מקום להחמיר, וכשאין מצויים עבדים יש להקל בקמח מצה ובקמח קטניות.
בקמח קליות[2] נקטו הפוסקים לאיסור כהרמב"ם ודעימיה, והמ"ב פסק כהאחרונים המחמירים גם דיעבד ואף בשהייה, דהוי ספק דאורייתא (מ"ב תסג, ז). בקמח שקלו אותו בתנור דנו הפוסקים אם דינו כקמח קליות, ובמ"ב נקט להחמיר שלא לעשות תבשיל ושלא לאכלו ולהקל בדיעבד בהנאה ובאכילה אחר הפסח (שם, ח).
בפר"ח תמה בתחילה על המנהג להימנע מקטניות, ושוב כתב שמצא להם סמך מגמ' זו, ושי"ל שדורות שלנו דינם כעבדים, וסיים אבל אין כן מנהגינו. ע"כ. והנה מקור זה צ"ב, שהרי מסקנת גמ' זו להתיר לכתחילה, ודעת הב"י שאף כשיש עבדים לא אסרו. ומיהו הוא עצמו סיים שאין כן מנהגנו, והיינו שהוא עצמו נהג להקל בה, ושמע מינה שכתבה רק ליישב את התמיהה על המנהג ולא כמקור שמכריע את הדין לאיסור. ואולי הכוונה למצוא זכר דבר שייתכן שבנ"א יטעו ואשר הכל לפי העניין. וברם קשה לצייר שאכילת קטניות אצלנו תביא למכשול, אא"כ נחוש מצד תערובת דגן באותם מינים שזה שייך, ולא זהו המנהג, והרי אין מכאן מקור לומר לא פלוג כזה. עוד יש להעיר שגם אם הכוונה לקמח קטניות, הרי קטניות עצמן לא מצאנו כלל שנאסרו. וסתימת הדברים כמפורשת שהן מותרין לכתחילה, ואינו מקור כלל לאסור אכילתן.
בביאור הגר"א תנ"ג ס"א ג"כ כתב את הטעמים שבקדמונים ושיש סמך למנהג משם, וסיים 'כ"ש בזמן הזה שיש להחמיר'. ע"כ. והיה אפשר לומר שגם הוא כוונתו כהפר"ח, ברם במע"ר מבואר שהחמיר במנהג זה, והבינו שנקט שהוא מדינא ע"פ גמ' זו, וזה מחודש וכנ"ל, וצ"ע. עיקר הדבר שתהיה סתירה בין ביאורי הגר"א שנכתבו בצעירותו להנהגתו למעשה ברבות השנים, אינו מחודש כ"כ, ויש בכמה מקומות כיו"ב, ואכ"מ.
♦
מנהג שלא לבשל קטניות – מקורות המנהג[3]
בדברי כמה מחכמי פרובינציא וספרד הביאו שיטה שקטניות דינם כחמץ או כנוקשה. ורבינו מנוח חמץ ומצה פ"ה ה"א בשם ספר המנהגות 'ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין ועל כן נקראין חימצי'. ורבנו מנוח שם פליג, וכתב שאין ספק שאם רוצה לאכול מותר אע"פ שנהגו בטעות, וסיים ששוב מצא שיש מין של חיטה שלפעמים נראה כקטנית, ועל כן אסרו כל הקטניות, 'וזה הטעם יש לו שורש'. ע"כ. וצ"ב אם מסקנתו שאסור מה"ט, ולכאורה משמעות כלל דבריו נוטה יותר שר"ל שיש טעם במנהג ויש לו מקום, אך לא החליט לאיסור, ויל"ע עוד. וציינו[4] שבספר המכתם פסחים קי"ד, ב' והנדפס ע"ש ריטב"א לפסחים ל"ה, א' כתבו להוציא משיטה דהוי חמץ נוקשה, וכן במהר"ם חלאווה לפסחים ? כתב כעי"ז בשם חכמי צרפת. וקרוב להבין בכוונתם שהיו שנמנעו מטעם זה ולדינא אינו, ומן הדין יש להקל. למעשה, בהמשך הדורות בפרובינציא נהגו היתר, וכמו שהעיר בקובץ אור ישראל שם.ועכ"פ לדינא מוסכם שדינם ככל הפירות והירקות, ואין בהם שום חימוץ מדינא. וחיישינן רק למנהגא (ויש שהבינו בדעת הגר"א שחשש כדין מקום ששכיחי עבדים, ועיין לעיל).
בסידור רש"י סי' שצ"ז 'כל מיני קטניות מותר לבשל, דלא אשכחן דמחמיצין אלא חיטה ושעורה'. ע"כ. ולכאורה למדנו שרש"י לא הכיר או לא חשש למנהג. וברם כמדומה שיש שם לפעמים דברים מהגאונים ומקדמוני אשכנז, וצ"ב אם דיבור זה הוא מרש"י עצמו. והנה לכאורה נכתבו הדברים לאפוקי ממי שחשש לאיסור, וא"כ קרוב שנכתב כלפי מנהג זה ובא לומר שא"צ לחשוש לו, ויל"ע. והעירוני שבתשובות ר"י טוב עלם יש תשובה מרבינו משולם ב"ר קלונימוס, שהיה מקדמוני איטליה, שג"כ מבואר בפשיטות להתיר, ויל"ע שם.
בדורות מאוחרים יותר כתוב בדברי כמה ראשונים באשכנז וצרפת שמצאו לפניהם מנהג להימנע מאכילת תבשילי קטניות, וכפי שאסור מדינא בחיטים ומיני דגן שהבישול מביאם לידי חימוץ.
מנהג זה הובא בדברי ר"ש מפלייז"א שבאו"ז (ב, רנו) ובהגהות ר"פ לסמ"ק (רכב, יב) ובמרדכי (פסחים, תקפח) והגמי"י דפוס קושטא וטור (או"ח תנג) ורי"ו (תא"ו נ"ה ח"ג), ונחלקו היאך לדון בו ואם יש לו משמעות בהלכה. רבינו יהודה (שירליאון) מפרי"ז ורבינו יחיאל מפרי"ז אכלו בעצמם ולא חששו למנהג, ובביאור ר"ש מפלייז"א לפיוט של פסח הנמצא באו"ז (ב', רנ"ו) מסקנתו להקל מעיקר הדין ושאין שייך בזה דין דברים המותרים ואחרים נהגו איסור, אבל כתב שאין להקל לפני האוסרים 'ואפילו בצנעה טוב להימנע ולאסור'. ע"כ. (ר"ש מפלייז"א היה מרבותיו דמהר"ם מרוטנבורג[5]). – וכן בפסקים מרבי' אביגדור צרפתי הביא שרבו רבי' יחיאל מפארי"ז היה אוכל ריי"ז בפסח (היינו אורז שלנו) ופסק כן.
וכן בטור ורבינו ירוחם שללו את המנהג מכל וכל ושא"צ לחוש לו, והטור כתב שאין נוהגים כן ורי"ו קראו מנהג שטות. ונראה פשוט שכך הייתה גם דעת רבם הרא"ש, שהרי זה דבר הנוהג והוה בכל שנה וא"א שבנו הטור ותלמידו רי"ו לא ידעו את דעתו ומנהגו בזה. ויעויין רא"ש פסחים פי"ב סי' י"ב 'ולית הלכתא כר' יוחנן בן נורי דאוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ דכל דבר שאין מחמשת המינין אין בא לידי חימוץ ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח'. ע"כ. והנה מפורש שעושים תבשילים מאורז ודוחן שהם קטניות, וכתבה הרא"ש להלכה ולמעשה. (וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש שם). ובאמת שפשטות הגמ' שם מדברת באופה פת מצה וחמץ מהאורז ולא עסקו שם בדין התבשיל, והרא"ש שהוסיף את דין התבשיל קרוב שהוא לאפוקי ממנהג זה וללמדנו שא"צ להימנע מתבשילי קטניות. וכן בקרב"נ שם (אות ע') הבין שהרא"ש כאן דעתו להקל, וכתב 'ומותר, ולא גזרינן אטו שאר מעשה קדירה כמו שאין גוזרין קמח עדשים אטו שאר קמח כמ"ש רבינו בפ' זה סי' כ"ח. ואנן בני אשכנזים נוהגים להחמיר חומרא גדולה'. ע"כ. לשון חומרא גדולה לכאו' הכוונה כלשון חומרא יתירה היינו שהיא רחוקה הרבה מן הדין, אמנם יש שנקטו לשון כעין זו והכוונה לומר שמחמירים בה הרבה, ויל"ע.
אבל בהגהות רבינו פרץ לסמ"ק סי' רכ"ב (אות י"ב) כתב 'ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחילת נתינתן בקדרה, וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח'. ע"כ. (המשך דבריו יובא להלן)[6]. והיינו שקשה להניח שטעו לחשוב שמחמיץ וצ"ל שחששו שייגרם מכשול ע"י זה שיחליפו בחיטים, והו"ד במרדכי ובהוספות שבהגמי"י דפוס קושטא, וית' בס"ד להלן. – לעיקר הטענה יעויין לעיל שיש שסברי שהוא חמץ נוקשה, אמנם גם זה נראה שנסתר מגמ'.
לשונו צ"ב, שפתח 'רבותינו נוהגים בהם איסור' והמשיך 'וגדולים נוהגים בהם היתר', וייתכן לדחוק שהכוונה לומר שמקצת רבותינו אוסרים ומקצת מתירים. ברם בסמ"ק מצוריך (מצוה רי"ט, ח"ב עמ' שלח) הנוסח 'רבים נוהגים בהם איסור... וגדולים נהגו בהם היתר'[7], וכן בעוד שני כת"י הנוסח הוא 'רבים נוהגים בהם איסור...'[8]. ושמענו שכוונתו לומר שרבים אסרו ומ"מ הגדולים נהגו בו היתר. וקרוב שזו הגירסא הנכונה וע"פ שלשה עידי נוסח יקום דבר, ועיין.
במרדכי פסחים סי' תקפ"ח הביא את דברי הסמ"ק, והוסיף 'ורבינו ברוך ורבינו שמשון מאויירא לא היו אוכלין מיני קטניות בפסח'. ע"כ[9]. (רבינו ברוך לכאורה היינו רבינו ברוך בעל התרומה, וי"ל שמקורו מדברי נכדו בשם אמו בת רבינו ברוך שהובא בהגהות סמ"ק כת"י. ויל"ד קצת, שלא נזכר שם בפירוש שכך ראתה בבית אביה. ואף שתיארו הנהגתה מפני הסברא שכנראה ראתה בבית אביה אבל אין כאן עדות ברורה. ועכ"פ שם מבואר שהקילו בחליטה, ויל"ע. ר' שמשון מאויירא – לכאו' זו ט"ס וצ"ל ר"ש מאיוורא והיינו רבינו שמואל מאיוורא, ונזכרה הנהגתו בנוסח הרחב של ההגהת סמ"ק, יעויין בהערה לעיל).
בדרשת פסח מהרוקח (נדפס ע"י ר"ש עמנואל) 'ומה שאין אוכלין פולין ועדשים מפני שיש בהם חיטים'. ע"כ. ולכאורה משמעות דבריו נוטה שאין כאן גזירה ולא פלוג וכו' אלא שנכון להימנע כדי שלא להיכשל. ולפ"ז אם חביב לו מאד קטניות או במקום הצורך הרי יכול לברור היטב עד שיצא הספק מליבו. אמנם אינו מוכרח וייתכן שהיה איסור ברור לכל וקיצר וסמך על הידוע, אלא ששתיקת שאר חכמים באשכנז נראה ממנה לא כך, ויעויין להלן מש"כ בדברי האגור. וכן בנטחן מער"פ שבטל (אם נתפוס שבטל בכה"ג וכן נקטינן מעיקר הדין אף בחמץ ואכ"מ), או בשמן קטניות, שהוא לכל היותר תערובת לח בלח שבטלה קודם הפסח, הרי קרוב שהקילו. וכן במינים שאין שכיח בהם תערובת או במקומות שאין בעיה של תערובת קרוב שהתירו[10].
והנה החכמים המתירים ראו בו טעות גרידא או דבר שנידון לפי העניין, ופסקו למעשה שאף אין בו משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור. והא קמן שאף עשו מעשה בעצמם, ולא התייחסו אליו כלל כמנהג מהמנהגים הקדומים שחזקתם שנקבעו ע"פ חכמי הדורות. ורבינו ירוחם קבע לשונו שהוא מנהג שטות, וכן הטור כתב שהיא חומרא יתירה ולא נהגו כן, ובודאי היה בקי במנהגי אשכנז, ושמענו שלפי ידיעותיו על המנהג לא ראה בזה מנהג קבוע ומחייב. והדברים משלימים זה את זה, שאין למנהג זה מקורות קדומים, והמאוחרים רואים זה כטעות ולא כמנהג קדום, ועיין. וכן ר"ש מפלייזא נקט כן מדינא, אלא שסיים שמ"מ אין להקל בפני האוסרים וטוב לאסור תמיד. והמשמעות ששלא בפני האוסרים היינו דרך הנהגה טובה ונכונה אך אינו חיוב מן הדין.
ובאמת שלא נתברר כ"כ מאימתי נהגו כן. וכמדומה שלא מצאו מקור קדום כ"כ לזה, והמקורות הראשונים הידועים שמתייחסים למנהג הם הנהגת רבינו יהודה מפאריז ודברי הרוקח והגהות ר"פ לסמ"ק ודעימיה. ובסמ"ק ומרדכי נזכרה הנהגת רבינו יהודה הנ"ל והנהגת רבינו ברוך[11]. ויש כאן דבר הצריך ביאור, כי לא שמענו בזה דעת הקדמונים, רש"י רשב"ם ר"ת ר"י הזקן ר"ש משאנץ וכל חכמי דורותיהם ודורות קודמיהם, ולא מצאנו שהביאו בשמם איזה דבר בעניין לחיוב או לשלילה וגם לא שמענו על הנהגתם בזה. (בדעת רש"י יעויין לעיל שבסידור רש"י סתם להיתר בלי להזכיר שיש אוסרים, וקרוב שהוא לאפוקי ממנהג זה, אלא שבספרי דבי רש"י מצויים גם דברים מחכמים אחרים). וייתכן שיש מקום ללמוד מזה שבדורות קדומים לא הכירו גזירה כזו אלא או שראו בזה עניין של מציאות שמעורב דגן בקטניות וכמו שכתב הרוקח, וכב"כ שלהרוקח קרוב שאה"נ שאם יברור היטב ש"ד. ולפ"ז י"ל שכיון שהוא לפי העניין לא ראו צורך להזכירו, אי נמי שראו בזה טעות גרידא ולימדו את הדין דשרי בלי לחשוש למנהג, וכדעת הר"ש מפלייזא בעיקר הדין ודעת רבינו יהודה ורבינו יחיאל והטור ורי"ו ודעימייהו. ברם כגון זו קשה לקבוע דברים בלי בית אב באחרונים, וכעת לא מצאתי שדנו כן, ועדיין צ"ת ובירור.
מן הדין היה ראוי לכאורה להקל כרבי' יהודה ורבי' יחיאל והטור ורי"ו וקרוב שכן דעת הרא"ש, דרב גוברייהו, והרי הוא ספק דפלוגתא במנהג חומרא בעלמא בדבר שהיתרו מפורש בגמ' כדבר פשוט. וגם בהגהת סמ"ק העמידו כרבים נוהגים מול גדולים המתירים וכנ"ל. ואף שהביא גם גדולים שאסרו, נראה שהיה פשוט לו שרבו המתירים. ובפרט שהוא מנהג שאין לו בית אב חזק, ולא מצאנו מי שהזכיר אותו בדורות קודמים.
אמנם למעשה בדורות מאוחרים יותר נתפשט המנהג ונקבע. והנה בצרפת צ"ב איך נקבעו הדברים, כי גורשו היהודים משם סמוך לאותם דורות (בשנת ה' ס"ו), אבל באוסטריה, שמקובל שנתפשטו שם חלק ממנהגי צרפת, ידענו ממהר"ש[12] ותרוה"ד שנתפשט המנהג בתוקף. ובמנהגי מהר"ש כתב עליהם העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ואף שהם דברי תלמידים בשמו הרי כתבו מה ששמעו ממהר"ש. וכיו"ב במנהגי מהרי"ל בשם מהר"ש כעין לשון זו והוסיף דהוי לא תסור, וייתכן שכך היה הנוסח במנהגי מהר"ש שלפניו, וגם מנהגי מהרי"ל הם דברי תלמיד שלא היה מחכמי הדור המפורסמים. ואף שאין לנו ראיה שמהר"ש ומהרי"ל היו קובעים לשון חריפה כזו בספר, הרי מ"מ חזינן שהיה המנהג חשוב מאד וחמור בעיניהם.
בשאר ארצות אשכנז צ"ב אם המנהג התקבל לגמרי. ויעויין בספר האגור, שהיה מבני אשכנז[13], שכתב (סי' תשמ"ה) 'מאורז ומדוחן ושאר מינין שאינן מחמשה מיני דגן מותר לעשות מהן תבשיל וכן בכל מיני קטניות, ויש אוסרין לפי שמיני חיטין מתערבין בהם ולא נהגו כן. ואני המחבר ראיתי חסידי אשכנז וכל חכמים נזהרין מלאכול כל מיני קטניות בפסח'. ע"כ. (כנראה תחילת דבריו היא העתקה מהטור, וכדרכו להעתיק ממנו הרבה). ובסימן שאחריו הביא את דברי הסמ"ק. ונראה מדבריו שלא נקבע במקומותיו כאיסור אלא כחומרא ומנהג חסידים וחכמים.
והנה מהרי"ל קדם להאגור, ובמנהגי מהרי"ל הביא את דברי מהר"ש שהחמיר מאד, ובתשובה הוא דן במינים מסויימים אם נכללים במנהג. וייתכן שבאשכנז היה שינוי בין המקומות במנהג זה. (ושמא רק קהילות אשכנז שבאיטליה הקילו). וייתכן עוד שכיון שהיה מהרי"ל תלמיד מהר"ש החמיר כרבו ויותר משאר חכמים שבאשכנז, וצ"ב.
בדורות מאוחרים יותר לא שמענו מי שהקל באשכנז, ובמשך הדורות נקבע המנהג בכל ארצות אשכנז והרחיקו מהם כאיסור גמור. ומ"מ מצאנו בהגהות המנהגים (טירנא) בהל' ליל הסדר, שכתב להתיר קימל[14] 'דיש בו ריח ולא אתי לאחלופי. וכן נ"ל להקל דהא האו"ח (-הכוונה להטור) דהוא בתראה טפי מבעל הסמ"ק כתב דלא נהוג כחומרא זו. אמנם הר"ש מפלייזא כתב שרבי' יהודה בעצמו היה אוכל כל מיני קטניות בפסח וכו' (מהר"ם מרזבורק)'. ע"כ. וצ"ב אם הכל מדברי מהר"ם מרזבורק, או שרק עיקר הקולא בקימל היא ממנו והסיום וכן נ"ל וכו' הוא מהגהות מנהגים. ועכ"פ כתב צירוף להקל בפרטי המנהג שהרי הטור הקיל וכו'. ומשמע שלכן אין לראות האיסור כמוחלט, וכידוע זהו ספר המנהגים העיקרי של אוסטריה ופולין וכו'.
וכתב הט"ז תנג, א 'וכל זה איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך'. ובחק יעקב תנג, ה 'והסכמת הפוסקים דכל זה הוא חומרא בעלמא אך היכא דנהוג איסור נהוג ואין לשנות'. ע"כ. והיינו שאינו כמנהגי איסור החשובים שנהגו לגדר (שבהם דנו בהם שדינם כנדרי איסור) אלא חומרא בעלמא שהחמירו לחשוש ולפרוש למנוע מכשול.
ופשוט שכל כגון זו כל ספקותיו לקולא והבו דלא לוסיף וכו'. וכבר נהגו להקל בחולה אף שאין בו סכנה, וכן נהגו להקל למי שאין לו מאכלים אחרים, ונהגו שבשנות רעבון מתירים חכמי העיר לעניים לאכול, וית' לקמן בס"ד.
אמנם יש אחרונים שהחמירו בו לראותו כעיקר הדין לדידן. יעויין בחיי אדם[15] שכתב שהוא ממנהגי איסור ויש בו אל תיטוש והוי כעין נדר ואיסור דרבנן וכו'. וכיו"ב בחת"ס סי' קכ"ב ובתשובה מאהבה סי' רנ"ט ועוד. ובחת"ס ציין לתשובת ר"י לבית לוי סי' ל"ח שג"כ החמיר בה כגזירה גמורה. והנה פשוט שחומרא בעלמא שנתפשטה בציבור אינה נהפכת בכך לאיסור דרבנן, ולכאורה אם איסור קטניות נמסר מדור לדור כחומרא בעלמא, הרי אינו איסור גמור. וצ"ל שלגודל ההקפדה בימיהם סברי רבנן שע"כ שנמסר כאיסור גמור. ובאמת שדברי החת"ס ותשומ"א באו כלפי מי שהתירו ביד רמה, והיה בהנהגה כזו חשש של התרופפות גדרי התורה וביסוס דעות של נטיה לרפורמה וכו' רח"ל, וגם הח"א נכתב באותם שנים, ואולי קיצרו לבאר את צד הקולא מטעם זה, וצ"ב.
במה שמשמע מלשון החת"ס שגזרו על זה חכמים הנה לכאורה יש לשאול, רבי לא שנאה ר"ח מנא ליה. והרי כל הקדמונים לא הזכירו שום תקנה עד שכמה ראשונים סברי שאין בזה אפילו משום דברים המותרים וכו', ואיך נחדש מדידן דבר כזה. וזכר לדבר שבמהרי"ל מבואר שחסידי ניישטאט סברי כהסמ"ק, ולא הזכיר שהייתה להם מסורת נפרדת דחמיר טובא ממה שכתב הסמ"ק, והיה לו לציין דבר כזה. וכן השיב להתיר להשהות שהרי רבינו יחיאל אוכל, וכ"ה בתרוה"ד על פיו. ולא ציין שיש לנו מסורת שלא כמו שנתחבטו בה קמאי שבסמ"ק, וא"צ להאריך בפשוטות. ופשוט שאין דברי מהר"ש בנויים על מסורת אחרת אלא שהחמיר במה שנהגו ושנחלקו בה גדולי צרפת אם צריך לחוש למנהגם, ועל זה נכתב שם כל זאת, וכבר הערנו שהם דברי תלמידים. והראוני לדברי מלכיאל א, כח אות ט"ו שכבר העיר על החת"ס בזה.
ועכ"פ לדינא נראה פשוט שהעיקר כרובא דקדמאי הט"ז והח"י בשם הסכמת הפוסקים ודעימייהו, שלפי קבלתם אינה אלא חומרא בעלמא ולפרוש מכמה שערי היתר כדי להתרחק הרבה מהאיסור, וכהרבה מנהגי ישראל, ובפרט מנהגי אשכנז. וחביבים ישראל עבדים נאמנים המרבים שמירה והרחקה מהאיסור ומדקדקים בקיום המצוות באהבה.
♦
חליטה
הנה מדינא דגמ' חליטה מועילה גם בחיטים, אבל כתבו הגאונים שלא לסמוך על חליטה, כמבואר בשו"ע או"ח תנ"ד סעיף ג', והכי נקטינן. ויעויין ביאוה"ל שם ד"ה ליכא, העתקת לשונות הקדמונים בזה. ובחולה שיש בו סכנה התירו. ולכאורה היינו גם שהתירו לנהוג בו כבעלים וכו', ולא הצריכו לנהוג בו כמאכילו חמץ. ויעו"ש בביאוה"ל לעניין שהייה בחושאב"ס מהו, וצידד להחמיר. ויל"ד מהו בקטניות, כיון שאין חשש כרת ולא לאו, ועיקרו מנהג בעלמא להרחקה יתירה. וכשעושה באופן שגם בחיטים מעיקר הדין הוא מועיל וחז"ל לא גזרו עליו, הרי סברא היא שעכ"פ בקטניות יש לנו להקל.בפירוש הר"ש מפלייז"א שבאו"ז ח"ב סי' רנ"ו 'וכן הקטנית מנהג להחמיר שלא לאכלם כ"א כשנתבשלו במים רותחים (ויעו"ש דעתו על עיקר המנהג אם הוא מחייב).' ע"כ. ולמדנו שהיה המנהג לאכול קטניות בחליטה. ובהגהות ר"פ לסמ"ק 'וכן נראה כמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחילת נתינתן בקדרה', ואחר שביאר את טעם האיסור לפי דעתו כתב 'ואפילו ליתנם במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאיחלופי לתתן במים קרים'. ע"כ. ולכאורה צ"ב טובא מנא לן לאסור במה שנהגו היתר. ויש להוסיף, הרי מקור המנהג אינו ברור, וגדולי עולם סברו שאין לחוש כלל למנהג כזה לפי שהוא טעות בעלמא או שהוא משתנה לפי העניין, ועבדו עובדא בנפשייהו להקל. ובכגון זו, הרי אף אם נבוא לחוש שלא לפרוץ את חומת המנהגים, אבל מה טעם יש להוסיף חומרא יותר ממה שכבר נהגו. ובפרט שגם בדגן מניעת החליטה היא הוראת הגאונים, אבל מדינא דגמ' התירו גם לעמי הארץ לחלוט ולא חששו. ולכאורה הדבר צריך ביאור.
וקרוב לפרש שמש"כ ששמע היינו כהוראה פרטית של חכם מסויים, וחשש שהיא הוראה שלא כמנהג הקדום, וכפי שהקילו רבינו יהודה ורבינו יחיאל לגמרי. ובכת"י של הסמ"ק[16] הנוסח 'וכן כמדומה ששמעתי מהר"ר יוסף שליח ציבור מטרוייש בשם אמו בתו של רבי' ברוך נ"ע על הפולין שקורין פייב"ש שלא לבשלן בפסח כ"א במים רותחין'. ומבואר שאכן הייתה זו שמועה על הוראה של חכם מסויים. ועוד שכתב 'כמדומה ששמעתי' ומפורש הדבר שלא היה בטוח בשמועתו, ונוח לשמוע שמכלל הספק היה שמא לא היה כלל מי שחילק והתיר בחליטה. (אף שכנראה עיקר השמועה באה לאסור בלי חליטה, ועיין.) וקרוב שהיו רבים שנהגו להחמיר גם בחליטה, וס"ל לרבינו פרץ שבאופן זה הנכון לקבל את המנהג כמות שהוא.
ברם מעתה יל"ד לדידן, שהרי מבואר בדברי ר"ש מפלייז"א שעיקר המנהג היה להקל בחליטה. (ומלבד שוודאו עדיף, גם כמדומה שקדם לר"פ, שהיה תלמיד רבי' יהודה והר"פ היה תלמיד רבינו יחיאל שקיבל מרבינו יהודה.) ולכאורה אין לנו טעם לאסור. ולא תהא אלא ספק או פלוגתא, הרי יש לנו להקל בספקות, ובפרט שמדינא דגמ' מותר לחלוט גם בחטים ובקמח חיטים.
ועוד יש לטעון בזה, שמצאנו בכמה ראשונים שהטעם מפני תערובת חיטים, ולפי זה אם ביררו ובודאי אין שישים הרי קשה לאסור חליטה. (וי"ל שההג' סמ"ק לטעמיה שהיא גזירת איחלופי, וא"כ י"ל שגזרו גם בזה ששייך בו איחלופי.) והנה למעשה לא שמענו בדורות בתראי מי שמקל, וכבר נתפשט אצל כל בני אשכנז לנהוג להימנע גם בחליטה, אך י"ל שאינו כעיקר המנהג. ונפק"מ טובא לצרף בספיקות וכדומה.
במרחשת סי' ג' בתוך דבריו לגבי שמן קטניות כתב טענות להקל בחליטת קטניות קודם הפסח, ויעויין להלן. והנה שם כתב עוד צדדים להקל בשמן קטניות, ויל"ע אם לדעתו גם בקטניות עצמן אפשר להקל בחליטה קודם הפסח.
♦
תערובת קמח קטניות וקמח חיטים
בחת"ס או"ח סי' קכ"א דן שבתערובת קמח קטניות עם קמח חיטים יש לחוש שקמח הקטניות מעכב את האפיה של קמח החיטים וגורם שתתחמץ העיסה. ע"כ. וזה נראה מחודש מאד, וכבר העיר בזה הבית שלמה או"ח, פ"ד ועיי"ש שהתיר. והנה בעל ערוך לנר בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ו' ג"כ התיר דיעבד, ולעניין לכתחילה כתב שאף שלדעתו אין בזה חשש לא מלאו ליבו לחלוק מסברא על החת"ס. ומ"מ לדידן נראה שיש להקל בזה כהוראת הבי"ש, וכמו שנקט הערוך לנר בעיקר הדין.ויש להעיר בכל זה משו"ע תנ"ג ס"ב בעושה עיסה מן החיטים ומן האורז שיש אופנים שיוצא בה ויש שאינו יוצא, וטעם הדין שבאין בה טעם דגן אינו יוצא מפני שבאופן זה אין החיטים גוררים את האורז. ולכאורה א"כ יש לאסור מצד מנהג קטניות. (וגם בגורר היה מקום לטענה שאם ישנו למנהג קטניות באפייה לא יועיל שגורר, אלא שבזה יש מקום לדחות). ומשמע שלא חששו. וכן במערב דוחן ושאר קטניות דנו אחרונים שאין גרירה כלל (והיא פלוגתת קמאי, ונת' במקומו), ויל"ע שתיאסר מצד מנהג קטניות. ומשמע שבמשומר כחיטים לא נהגו להימנע. ואין סברא לומר שאם יש מעט חיטים כבר לא נהגו.
♦
בשנות בצורת ורעבון
במ"ב תנ"ג, ז' 'ומ"מ בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן (ובשעה"צ ז' 'חיי"א וכ"כ הרב יעב"ץ ועיי"ש שהאריך, וכן ידוע שהתירו חכמי הדור כמה פעמים בשני בצורת. ע"כ). ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע (-כוסמת) שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א'. ע"כ.ומש"כ לחלוט, הנה בחת"ס[17] מיירי בעובדא שבאו לעקור את מנהג קטניות לגמרי, וכתב שאף אם יש להם טעם שהחומרא גררה קולות בחיטים שלא כדין, מ"מ היה להם לקיים את המנהג בחליטה, וכאותה שיטה שבר"פ. וכתב שכן הוא מלמד לאחב"י אנשי הצבא בכדי שיהיו משומרים מלאכול חמץ דאורייתא. והיינו שלולי שנתיר להם חליטת קטניות יש חשש שייכשלו בחמץ. ע"כ. אבל בשנות רעבון י"ל שהוי כלא נהגו כלל להחמיר במצב כזה. ואף שאינו מוכרח, יל"ד להקל בקטניות, שהוא מנהג חלוש. ובחיי אדם ונשמת אדם לפום רהטאי לא מצאתי כעת שיאמר לחלוט, ויל"ע שם היטב. ואולי כוונתו רק לעיקר ההיתר בשנות רעבון. וצ"ת למעשה, כי כמדומה שהרבה אחרונים סתמו להקל ולא הזכירו חליטה, ובכי האי שומעים להקל.
ובעיקר הנידון בשנות רעבון ציינו למהרי"ם בריסק בתשו' סי' מ"ח שהתיר שעועית (בעבלך) בזמן רעבון. ויעויין בספר מעדני שמואל על קיצור שו"ע הל' פסח שאסף הרבה מקורות ממחברים אחרונים שהתירו קטניות בשנות רעבון, וכן ראיתי בשו"ת מהריא"ז ענזיל ודברי מלכיאל א, כח שבזמן רעבון התירו. ובשו"ת מגן שאול סי' נ"ד התיר כעי"ז וכתב שבשנת תרכח התירו רבני הדור ועיי"ש. וציינו שבספר זכרון יעקב ב' עמ' 72 ואילך כתב שהגרי"א מקובנא התיר בתרכ"ט (וכן ראיתי מביאים כרוז (מתורגם) שחתמו עליו בעל מחזה אברהם מבראדי ומהר"ם אריק והגר"י אנגל ועוד חכמים שהתירו קטניות בשנת תרעט בעיר וייען-וינה שהיו בה הרבה פליטים ממלחה"ע הראשונה באופנים שפירטו שם, וכן כתבו שהגר"ש מערלוי בעל התעוררות תשובה התיר בשנת רעבון, ועוד). ואף שכתבו במעשה רב בשם הגר"א שאין להתיר אף בזמן בצורת, הרי זה לשיטתו שהוא מדינא, ולכולהו קמאי ובתראי הנ"ל דסברי שהוא מנהגא בעלמא יש להקל, וכאשר נהגו. מאידך בשו"מ תנינא ד, קכח היסס להתיר. והצ"צ דן אם להתיר שמן קטניות לעניים וכו', אלא שכנראה לא היה הנידון ברעבון ממש אלא להקל על העניים, והרי דן רק בשמן. ויש שהביאו מעשה שאבי בעל ישוע"י התיר וחזר בו באמצע הפסח שלא יהיה מכשול, ושהגרי"ס פקפק להגרי"א מקובנא שההיתר עלול להביא מכשול. ולמעשה העיקר כהכרעת רוב האחרונים, וכמבואר במ"ב להקל בזה.
בוינה התירו עדשים ופולים ותירס שיבררו אותם מדגן ולבשלם ע"י חליטה, ולקטנים גם אורז ודוחן הנבררים ובחליטה ולבשל ולאכול בכלים מיוחדים כי חמירי משאר קטניות, ולא לקנות קמח תירס אלא לקנות שלם ולטחון בריחיים של יד נקיות ולהשתמש בו לבישול ולא לאפייה. והתירו לקנות שמן פרחים מהונגריה קודם פסח ולערותו לכלי פסח (כמדומה הייינו שמן חמניות) והדגישו שכל ההיתר לשנה זו – תרע"ט ורק לעיר וינה. ע"כ. ויש להעיר קצת בפרטים הנ"ל ואכ"מ. הכרוז נדפס בקובץ הדרום ט"ו.
♦
חלק ב' – אלו מינים נכללו במנהג
חרדל ומידי דמידגן
יש לברר מה נכלל במנהג זה. והנה בהגהות סמ"ק פירש כמה מיני קטניות, ובהמשך דבריו 'ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרישית, ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן'. ע"כ. ומה שכתב 'ליזהר מכל קטנית כדפרישית' נראה ברור שאין כוונתו להוסיף כאן על המנהג שכתב מקודם, אלא בא לסיים את דבריו שכיון שיש חשש איחלופי לכן מנהג הגון הוא להיזהר מכל קטנית. וגם בדבריו לעיל קרא לזה מנהג וכתב 'לקיים המנהג'. ולפי שקודם הזכיר כמה מינים פרטיים, כתב כאן נוסח כללי, וגם היו עוד מינים שלא הזכיר במפורש וכפי שכתב לעיל 'וכיוצא בהם', ואולי השמיטם מפני שהיו פחות משתמשים בהם וכדומה. וראיתי מי שהציע לפרש שכוונתו כאן להוסיף שגם קטניות שאין הטעמים שייכים בהם מ"מ מנהג הגון הוא להימנע גם מהם, ולא נהיר בריהטת הלשון, ועוד שא"כ מהו 'כדפרישית'. ואף שייתכן לדחוק, אינו נראה נכון.וממה שאסר חרדל בפני עצמו ונתן לו טעם נפרד כעין גזירה לגזירה, נראה שאינו נכלל במנהג הכללי שהזכיר. ואולי לא היה קרוי בפיהם קטניות. ויעויין מרדכי פסחים תקפ"ח שכתב 'ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטניות ומכל דבר שקורין ליגו"ם וגם חרדל נכון לאסור משום דהוה מידי דמדגן'. ע"כ. ונראה קצת שהיה אצלם שם לעז לקטניות שהוא ליגו"ם, והעירוני שעד היום יש שפות שקטניות קרויים כעין זה, וצ"ב אצל מומחים אם החרדל היה נקרא כך.
וייתכן שכתב כך לפי שאף שהוא קטנית אין טעמי הגזירה שביאר שייכים בו, וכנראה בצירוף שהיה נחשב כדבר לעצמו ולא כמין קטנית נוסף (וסתם קטניות מיועדים לאכילה לשובע, כמו פולים ועדשים ואורז, אבל חרדל יש לו שימושים נפרדים שמשמש כתבלין וכו', ויעויין להלן מהו מדינא).
מש"כ בחרדל שהוא מידי דמידגן לכאורה הכוונה שהוא דומה בפרט זה לקטניות, ויעויין להלן מהו גדר מידגן. ובאמת חרדל אינו בגדרי קטנית מן הדין כיון שאינו נאכל כמות שהוא, ויעויין להלן בסמוך מהרמב"ם, אבל נוח לשמוע שגדרי המנהג אינם תלויים בגדרי קטניות בהלכה. ומ"מ בתבלינים הקיל הרמ"א, וכדלקמן.
וקרוב הדבר שלא בא ההגהות סמ"ק לחדש איסור במה שלא נהגו, ומה טעם לגזור גזירה לגזירה על דבר שעיקר איסורו אינו ברור כלל, ואשר רבינו בעל ההגהות סמ"ק עצמו העיד בנו שרבו ר"י מפריז ועוד גדולים התירוהו. ולענ"ד המחוור הוא שכבר נהגו לפרוש גם מחרדל, והוא בא לתת טעם למנהג. וקצת סייעתא לדבר מדיון מהר"ש ומהרי"ל בחרדל שביין, שנראה שהיה איסור חרדל תפוס בידם כאיסור שאר קטניות, ומסתבר יותר שכך נשתלשל המנהג מדורות ולא שדנו רק בגזירת הגהות סמ"ק. וצ"ת ובירור בזה[18].
והנה בגדר קטניות מדינא אין החרדל מן הקטניות, ויעויין ברמב"ם הל' כלאים פ"א ה"ח 'הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים, האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין... והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן, והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן, וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה...' ובה"ט 'ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראים מיני זרעים, ויש מזרעוני גינה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים מיני ירקות'. ע"כ. ומדברי הרמב"ם למדנו שחרדל אינו נחשב קטנית, וכנראה לפי שאין הזרע נאכל כמות שהוא אלא כתבלין וטיבול. ומ"מ אינו כתבלין גמור לפטור מתרו"מ, ובמק"א נתבאר גדר תבלין לתרו"מ, ויעויין להלן.
בטעם שכתב הגהות סמ"ק לאסור משום דמידגן יש לדון אם הכוונה שזהו גדר המנהג שכל מידי דמידגן אסור. ולכאורה גדר מידגן הוא שנשמר בכרי בגורן, ולא כירקות וכדומה, ואם נתפוס כן הרי לכאורה כל זרע שנשמר הוא בכלל זה, והיינו מה שקרוי בפינו פירות יבשים, מלבד פרי העץ שי"ל שלא דמו כלל לקטניות. ולא נהיר כ"כ. וייתכן שמידגן הוא דווקא בדבר שנהוג בו להעמיד כרי, ואם נשמר באוצר בלי כרי אינו מידי דמידגן, ברם הרי כיום אין מושג של העמדת כרי. ויעויין בגמ' נדרים נ"ה, ב' ולפירוש הראשונים שם היינו שאורז אינו מידגן. וכיון שהאורז הוא דבר יבש ונשמר באוצר זמן רב (ובב"מ מ' ב' פירשו החסרונות שבאורז כשהוא נשמר לזמן רב), הרי צ"ב טובא מהו גדר מידגן מעתה.
וייתכן שבאמת אין כאן גדר כללי כדי להוסיף על פיו עוד מינים אלא שנהגו לפרוש מהקרוי קטניות, ובכלל זה פרשו מחרדל, וביאר עניינו שכיון שמידגן כקטניות לכן הוא נחשב אצל בנ"א מכלל הקטניות ואינו נמנה בין התבלינים וכדומה. ועיקר הטעם הוא שאצל בנ"א הוא נחשב כך, וכבר נהגו לפרוש ואין לשנות. ובמינים אחרים כיו"ב ייתכן לפ"ז להקל אם לא נקבע בהם מנהג, ועיין. ויעויין להלן בדברי הט"ז שכתב טעם אחר לאיסור החרדל[19].
בעיקר מה שאסר ההגהות סמ"ק בחרדל כבר הביא הט"ז תס"ד, א' שברוקח התיר, והוא ברוקח הל' פסח (סי' רנ"ז) 'ונראה ריחים שטוחנין בו חרדל בשכר חימוצו קשה וצריך להגעילו אם חפץ לטחון בו חרדל לפסח וחרדל שבא בקערה טחון אסור לאוכלו בפסח דחריף ובלע ורבותיי זצ"ל מ"כ בשפירא רבינו שמריה ורבי' אברהם ורבינו יהודה אוסרין אפילו אם יגעילנו מחמת שאור הבלוע בו שמא נתחמצה העיסה כשנשתמש בה'. ע"כ. והנה היה פשוט לו ולרבותיו שמותר לאכול חרדל בפסח ואפילו לא דנו בזה. ואולי היה חילוק בין המקומות, וכגון שבצרפת נהגו איסור ובאשכנז נהגו היתר.
והנה לעיל הבאנו מדרשת הרוקח שנמנעים מקטניות מפני שמעורב בהם דגן, ואולי הרוקח ודעימיה העמידו הכל על גדר זה, ובחרדל לא הייתה מצויה תערובת כזו. (אי נמי שהיה קל מאד לברור בגלל קטנות גרגירי החרדל, והרי ניתן לברור בנפה שהחורים שבה מעבירים חרדל ולא דגן). ואם כן הוא הרי יש לדון איך נקטינן, שהרי גם בטור כתב שזהו טעם המנהג, וייתכן שהוא ספיקא דמנהגא, ואחרי שגם להסמ"ק הוא כעין גזירה לגזירה (ואף שהכל מנהג אחד וכמובן, אבל טעם איסורו הוא כעין לא פלוג במנהג), ומצאנו מקמאי שלא סברי לתוספת זו, הרי יל"ד שזהו מנהג קל יותר. ועיקר הנפק"מ כלפי דברים שדנו שאולי הם דומים לחרדל, ויש לצרף בהם שעיקר המנהג באיסורו אינו ברור.
ובכל הספקות שיש בשאלה מה נכלל במנהג יש להביא דברי את רשב"א בשו"ת (ג' סימן שצ"ז, והו"ד בב"י חו"מ סי' י"ג, והנידון שם הוא בספק תקנה בממונות) 'חדא שכל שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהא ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין התלמוד'. והו"ד בב"י חו"מ י"ג. ובשו"ע אה"ע קי"ח סע' ו' 'דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה'. וברמ"א שם 'וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה דאין מוציאין ירושת הבעל מספיקא'. ע"כ. ומקורו שם מתשובת הר"ן סי' י"ד, וכתב שבכה"ג אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. [וראיתי מציינים שכן הוא במ"מ פ"ד מגזילה ובמל"מ פכ"א ממלוה שכל ספק בתקנה אוקמוה אדינא לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכעת ל"ע שם].
ובנידון דידן יעויין בחק יעקב תנ"ג סק"ט שדן אם קימ"ל נכלל במנהג קטניות (שהט"ז החמיר בסוג מסויים של קימ"ל) וכתב 'ולענ"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה'. ע"כ. ועיין.
♦
אקליז"א אני"ס אליינד"א כמון קימל
בדרכי משה סי' תנ"ג 'כתב מהרי"ל דמותר לאכול זרע אקליי"ה[20] לרפואה דלא הוי מין קטניות, ונ"ל דהוא הדין הזרע הנקרא בלשון אשכנז אני"ס דאין זה מין קטניות וכן משמע לעיל סימן ר"ד דאני"ס ואליינד"א אינם מין קטניות. ע"כ. ומה שציין לסי' ר"ד הם דברי הטור שם בשם הראב"ד 'וכתב עוד (-הראב"ד) וכמדומה לי שבתא ושבללתא וכמונא וכוסברתא שהכל והכי אמר בעל הלכות, וטעמא דידיה דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה, שבתא הוא שאנו קורין אניס ובלשון ערבי שבתא שבללתא הוא שאנו קורין פטינ"א כמונא כמשמעה כוסברתא אליינדר"י בלע"ז'. ע"כ. ולמדנו שדעת הרמ"א שמינים שהם בגדר 'לטעמא עבידי ולא לאכילה' אינם קרויים קטניות. ולכן התיר אניס שהוא שבת (בסגול), ואליינד"ר שהוא מה שאנו קורין כוסברה. ומינים אלו הם זרעים הנאכלים אלא שמשמשים לתבלין ולא לאכילת גופם. וע"פ זה פסק ברמ"א או"ח תנ"ג ס"א, 'וזרע אקליז"א ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל'. ע"כ.ויש להעיר שגם שבת (שהיא אני"ס של הרמ"א) חייבת בתרו"מ ויש בה טומאת אוכלין, וכבר שאלו בגמ' נדה נ"א ב' שהיא לטעם והיה ראוי שיהיה דינה כתבלין, ואמרו שם דסתמה לכמך ולכן היא חייבת. וברש"י שם 'לכמך, דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר'. ע"כ. וברמב"ם טו"א א, ז 'השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות שדה', וכבר העיר בערול"נ שם שנראה שנחלקו בדין זה, ובמק"א הרחבנו. ועכ"פ צ"ב למה התירה הרמ"א. וייתכן שבזמן הרמ"א ודעימיה שהתירוהו בפסח היה עיקרו לשימוש של תבלין גרידא ולא לטיבול או אכילת הזרעים, כדרך אכילת קטניות, ולא נהגו בו כקטניות. [וייתכן גם שבזמן הרמ"א היה עיקרו לירק שלו ולא לזרע, אבל לא נראה שכך היה, והמסתבר כמש"נ]. – לגבי הלכות ברכות משמע שגם באוכלן להנאת גופם מברך שהכל, וצ"ב אם זו סברא פרטית בברכות שהולכים אחר הרוב וכדומה, או שנשתנה השימוש מזמן חז"ל, וצ"ב.
מעתה עלינו לדון מה חילוק בין זרע חרדל, שנאסר, לזרע אקליז"א ואני"ס אליינד"ר, שהתיר הרמ"א וכמון שהתירו האחרונים. וצ"ל שחרדל נשאר מצבו כבזמן הגמ', שאף שהיה תבלין היה נאכל כטיבול באופן שנחשב כנהנים מגופו. (ואין הכרח שהגדרים שוים ממש לגדרי דיני תרו"מ וטומאת אוכלים, ועיין.) והנה מבואר בהל' שבת (שו"ע או"ח שכ"א, ט"ו והטור שם הביאו מספר התרומה ובב"י הוסיף מהיראים וסמ"ג וכו') שגם בזמן הראשונים היו מכינים כעין עיסה מחרדל למאכלם וכנראה היו מטבלים בה, וייתכן ומסתבר שבאניס ואליינדר לא היו שימושים כאלו.
בלבוש סי' תנ"ג 'וזרע אקליי"או ועני"ש ואליינד"ר אינם מיני קטנית אלא מיני בשמים ומותר לאוכלן בפסח'. ע"כ. ולכאורה כוונתו היא שהם תבלינים, ולשון בשמים לאו דווקא, וצ"ת. [בהגהות מנהגים טירנא התיר קימ"ל משום שיש לו ריח ולא מיחלף, ויש מקום לטעון שכוונת הלבוש לזה ולא להיתר הרמ"א, אבל לענ"ד המחוור כמש"נ. ובכוסברה שהיא אליינדר איני יודע אם יש ריח, ואקליא"ו איני יודע מה הוא.]
♦
בדברי הט"ז שתלוי אם גדל בשרביט
בט"ז סק"א כתב 'ובסי' תס"ד כתב רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח, ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונראה הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטים דומה לגידול קטניות על כן הוי בכלל איסור קטניות'. ע"כ. וצ"ב למה לא הביא טעם המפורש בסמ"ק והובא בב"י סי' תנ"ג ובדרכי משה סי' תס"ד שהוא משום דמידגן, וצ"ת. (ובד"מ שם כל נידונו הוא בחרדל וכתב בו רק טעם זה.) ואם משום דקשיא ליה מ"ש מאניס, הרי צריך טעם לדעת הרמ"א להקל באניס, אבל איך נפרש את דברי הסמ"ק והרמ"א ע"פ טעם אחר שלא כתבוהו כלל. וכבר נתבאר לעיל שהרמ"א שהתירם ואסר חרדל מסתבר שחילק שהני עשויים יותר לטעם גרידא וחרדל יותר משמש להנאת גופו.ובעיקר מה שכתב הגדר שהוא משום שגדל בשרביטים (היינו בתרמילים) יל"ע, שהרי אין זה גדר קטניות בהלכה. ויש לפרש שמ"מ לגבי המנהג נהגו לאסור מה שדומה לרוב הקטניות, שהם בתרמילים. ויותר נראה שאין כוונתו שחידשו גזירה לגזירה לאסור קטניות אטו דגן, והגדל בתרמילים אטו קטניות, אלא שכל הגדל בתרמילים קרוי קטניות בפי בנ"א, ואסרו את כל הקטניות מפני שרובם מיחלפי בדגן וכו'. – יעויין להלן בדין זרעי תרמיל שאינם ראויים למאכל אדם וראויים רק להפקת שמן.
זרעי פשתן וקנבוס
בתרוה"ד סי' קי"ג כתב ששמן זרע פשתן וזרע קנבוס הם קטניות, ובאמת שברמב"ם הל' כלאים מבואר שאינם קטניות. וברם קרוב שכתב התרוה"ד כן מפני המנהג שנהגו לאוסרם כקטניות, וכנראה היה קרוי אצלם קטניות. ואף שאין רגילות כ"כ לאוכלם, הרי הם ראויים לאכילה לאדם, וכנראה נהגו קצת לאוכלם, לפיכך החשיבום בין הקטניות ונהגו בהם איסור כשאר קטניות וכן פרשו מהשמן שלהם.דבר זה שהפשתן נאכל הוא מבואר בגמ' ב"ב צ"ב א' ואמרו בגמ' שם שם שהיה מיעוט הניקח לאכילה, וכן נפסק בחו"מ רל"ב, כ"א (ועיין חזו"א מעשרות א', כ'). ובקנבוס ראיתי במשיב דבר ח"ב, כ"ו שהיו אוכלים את הנשאר אחר מיצוי השמן, ובשו"ת רד"ל סי' ו' שהיו 'כותשין אותו ואוכלין אותו עם פת או טוחנין אותו לאפותו עם הפת'. ושו"ר בתשובת הגרי"א מויטבסק בקובץ יגדיל תורה (י"ב, סי' מ"ד) שזרעי קנבוס 'ראויים למאכל בנ"א [יושבי] הכפרים ודלת העם', ונקט שם שלכן הוו קטניות.
♦
דברי מהרי"ל בקנבוס וכמון
בשו"ת מהרי"ל סימן כ"ה 'וזרע קנבו"ס הר"מ מערזבורק התיר כמון, אמנם לפי הסמ"ק נראה לאסור כל דמידגן כמו חרדל וקטנית כדמפורש שם'. ע"כ. והנה משמעות דבריו שאם נתפוס כדברי הסמ"ק דכל דמידגן אסור, הרי גם כמון אסור.וברם העיר במנחת פיתים (למהר"ם אריק) סי' תנ"ג שא"כ לדידן שאנו מתירים כמון כמבואר בט"ז סק"א ובשאר אחרונים, הרי ע"כ אין אנו מחמירים בכל דמידגן. והסיק שלדידן הגדר הוא בדבר שעושין ממנו תבשיל ומיחלף במעשה קדירה, וכן בדבר הגדל בשרביט, ובאמת זרע קנבוס וזרע פשתן יש להתיר, ודלא כמהרי"ל ותרוה"ד. ע"כ.
ויש להעיר, שהרי בזרע פשתן וקנבוס נהגו איסור כמבואר בתרוה"ד, אף שאינם גדלים בשרביט, והרמ"א העתיק את דברי תרוה"ד שם להלכה והתיר אני"ס ואליינד"ר, וביאר טעמו להתירם מפני שאינם קטניות, וציין לסי ר"ד שעשויים לטעם. והרי זה כמבואר שמודה הרמ"א להתרוה"ד באיסור פשתן וקנבוס, ולא נהיר כלל לומר שהתירם. וכבר נתבאר לעיל שנראה שהרמ"א קיבל את טעם דמידגן אלא שהגביל שמ"מ תבלינים העשויים לטעם אינם בכלל המנהג. והוא הדין בכמון, שגם הוא עשוי לטעם. ובדבר הזה לא קיבלנו את דברי מהרי"ל.
♦
זרעי כותנה וליפתית (קנולה)
בזרע כותנה נחלקו ת"ח בזמננו אם להתיר את השמן המופק ממנו, ורבים התירו. ובארה"ב נתפשט ההיתר ע"פ המורים שם, ובאר"י, אף שיש מקילים, כמדומה שנתפשט יותר להחמיר. אמנם יש שנסתפקו, וכגון בעל מנחת יצחק שבח"ג, סי' קל"ח צידד לאיסור והביא מי שאסרו, ובח"דכא כתב ששוב ראה שיש מתירים ונשאר בצ"ע להלכה. (העירוני שיש חוששים לסכנה בשימוש בשמן כותנה, ואיני בקי בזה).ונחזי אנן.[21]הנה הכותנה אינה גדלה בשרביט ואין בה את גדר הט"ז, ומאידך צ"ב אם היא נחשבת מידי דמידגן. וצ"ב הן בזמן שהיו עושים כרי במינים מסוימים ולא באחרים, האם בכותנה היו עושים, והן כיום שאין צורת אכסון מיוחדת לתבואה וקטניות ואין בנ"א מחשיבים דברים כקטניות בגלל אכסון כזה או אחר וכו'.
אמנם אין גרעיני הכותנה נאכלים לאדם, ובכל הדורות עד לימינו גם לא הפיקו מזה שמן למאכל אדם כי אם להדלקה. ולדעת הרמ"א שמיני תבלינים אינם נחשבים קטניות, הרי נראה ברור שאין לאסור בכותנה. ואין לטעון שהעשוי לשמן עדיף מהעשוי לתבלין, שנראה שעיקר כוונת הרמ"א היא שכל שאינו עשוי לאכילת גופו כירק אינו בכלל מנהג הקטניות. ואם אינו חייב בתרו"מ הרי ודאי נראה כן. ולכאורה השמן הוא יוצא בעלמא. והמיועד רק לזה הרי סברא היא שלא עדיף מתבלין, ולא דמי ליוצא מפרי גמור שחייבוהו חכמים. ברם עדיין צ"ב לתרו"מ. ועכ"פ לעניין מנהג הקטניות נראה שיש לומר שהעשוי רק להוצאת שמן לא חשיב קטניות.
ויש שטענו מ"ש מקנבוס, שג"כ אינו נאכל לאדם (ועיין במנח"י הנ"ל). ובאמת אילו צדקו בטענתם הרי נראה שלהרמ"א היה ראוי להתיר גם שמן קנבוס (אא"כ נאמר שבמה שנתפרש לאיסור ולא מצאנו חולק לא היה הרמ"א מקל, ול"נ), ברם כבר הבאנו מעידים שזרע הקנבוס נאכל, וכזרע פשתן שמבואר בגמ' שהוא נאכל.
וגם למש"כ הט"ז שחרדל אף שהוא תבלין אסרוהו כיון שגדל בשרביט, נראה פשוט שכל זה בתבלין שלמעשה הוא נאכל לאדם, וכיון שהוא גדל כקטניות מחשיבים אותו בכלל הקטניות אף שהוא תבלין. אבל דבר שאינו מאכל אדם כלל, הרי אין לנו שום מקור למנותו בכלל הקטניות. ועוד, שבלאו הכי נראה שיש לתפוס כגדר התרוה"ד ומהרי"ל, וכמש"נ לעיל[22]. וכל זה מלבד הנידון במינים חדשים שלא היו בזמן שנהגו, ויעויין להלן שבדברים שאין טעמי המנהג שייכים בהם הוא טעם גדול להקל.
שמן קנולה מיוצר מזרעי כרוב הלפת (כרוב הנפוס, מכונה כיום ליפתית), שאינם עומדים למאכל אדם. ולגדר הרמ"א לכאורה אינם בכלל הקטניות, וכמש"נ לעיל. וגם לטעם הט"ז הרי לא שמענו לכלול במנהג אלא בתבלינים הנאכלים, אבל מין שאינו נאכל כלל ומשמש רק לשמן, י"ל שאינו קרוי קטניות גם לעניין המנהג, ובפרט שטעמי הגזירה אינם שייכים כלל בדבר הנועד רק לשמן, ושפיר יש להקל. כנראה שבזמן המנהג הקדום לא שימש צמח זה למאכל אדם כלל, גם לא כשמן, ולכאורה דינו כמינים החדשים ראה להלן.
והנה השואל בתשובת מהרש"ם א', קפ"ג, הוא הג"ר אלעזר אייבשיץ אבד"ק סטערדין, כתב טעם כעין זה 'דדוקא בדבר שעושין ממנו טיבול לאכילה או מעשה קדרה הוא בכלל גזירת קטניות דאתי לאחלופי אבל מין הראפס אינו עומד לשום מאכל ולא לשום טיבול רק לצורך השמן לכו"ע אינו בכלל הגזירה ומותר באכילה'. אלא שקצת נראה שם שהוא דן שמתרוה"ד משמע לא כך, והיינו שהניח שגם זרע פשתן וקנבוס הוא כך. וכבר ביארנו לעיל שאינו כן. ובעיקר הסברא נראה שכוונתו שם לטעון מצד שלא מיחליף, ובדברינו נתבאר יותר מזה, שמדברי הרמ"א נראה שאינו נחשב כלל כמין ממיני הקטניות, ועיין.
עוד בדין שמני קטניות ושמן קנולה ית' להלן בס"ד.
♦
בוטנים
בוטנים גדלים תחת הארץ, ובזה אינם דומים לקטניות אלא לשום ובצל וכדומה, אבל באמת הם פרי ולא שורש ופקעת (והם נוצרים ע"י פרח וכו' כדרך הפירות, ואחרי ההאבקה ונפילת הפרח הרי הענף שבו השחלה של הפרי נכנס לארץ ושם מתפתח הפרי). ומ"מ כיון שנשתנו י"ל שאינם בכלל קטניות לזה. ואם היינו נוקטים כר' יהודה שיש ברכה נפרדת לקטניות, ייתכן שלא היו נכללים בה. ועוד, שנשתנו מהם גם בצורה החיצונית, שמצוי שהם נשמרים בתרמילם ומקלפים אותם מהתרמיל בשעת האכילה, ונשתנו בזה בחלק המידגן מקטניות. וכן הם נאכלים חיים, ומראיהם כמיני אגוזים. וגם התרמיל שלהם אינו מצוי בקטניות, שנראה כעץ, וצ"ב אם יש כיו"ב בקטניות. וטעמי האיסור אינם שייכים בהם כ"כ, שאין גרעיני תבואה מעורבים בהם, ולא מיחלפי, ואין דרך לעשות מהם תבשילים ופת. ושו"ר שבמלמד להועיל (או"ח סי' פ"ח) כבר ביאר את עיקרי הדברים[23] (ויעו"ש מה שדן ע"פ זה להקל בשמן שלהם, וית' לקמן). עוד יש לציין שהם מין חדש שהגיע מאמריקה בדור מאוחר, וראה להלן בדין מינים החדשים.בליטא ורוסיה היו אוכלים בוטנים בפסח. בשיעורי הגרב"צ פלמן שנדפסו בספר ימי הפסח כתב שברוסיה נהגו לאכול אותם בפסח ושהגר"י אברמסקי היה מגיש לאורחים בוטנים בפסח, ע"כ. וכיו"ב העידו אחרים שהערוה"ש והגר"מ אריק בעל אמרי יושר היו מתירים, ושכך נהגו בוילנא ועוד כיו"ב, וצ"ב אם היה מנהג מוחלט בכל הקהילות[24].
ועיין בתשובת איגרו"מ או"ח ג', ס"ג שבהרבה מקומות נהגו לאכול בוטנים בפסח, והרחיב לטעון שמותר אא"כ יש מנהג ידוע לאסור[25]. וכן בהל' פסח מהגר"ש קמינצקי שליט"א (מארה"ב) כתב שבוטנים אינם קטניות. ולמדנו שאצל בני אשכנז גם כיום אין הכרעה ברורה בבוטנים, ואף שכמה קהילות נוהגים בהם איסור הרי יש גם קהילות שנהגו ונוהגים בהם היתר, וא"כ נראה פשוט שלמעשה שפיר יש להקל.
וכמה כתבו שמנהג האשכנזים בירושלים שאינם אוכלים בוטנים. ברם, הרי ירושלים כיום היא עיר של לקוטאי, ואין מנהג תושבי ירושלים הוותיקים מחייב את כלל התושבים והקהילות. וכן הגר"י אברמסקי היה מיקל בזה גם בשנות מגוריו בבית וגן שבירושלים. ובאמת שמלבד זאת הרי צ"ב אם האוסרים ידעו שהוא מין חדש שלא היה מוכר באירופה כשפרשו מקטניות, ושהוא גדל תחת הארץ וכו' (אמנם צורת התרמיל וכו' ניכרת לעין וכמובן).
ועכ"פ במנהג כזה, שהוא חומרא בעלמא, נראה שאם נתפשט בעיר מסוימת לאסור ובמקומות אחרים להקל, וכעת נראה לחכם בן העיר להקל, אין זה נידון כשינוי מנהג אלא ככל הוראה. וכללא שאין צורך להחמיר בספקות כאלו, ובפרט כשהוא ספק לא פלוג בדבר שעיקרו חומרא בעלמא, כאשר טעמי החומרא אינם שייכים במין זה. וכבר הבאנו לעיל מהח"י שאין להחמיר בספקות בזה, ויעו"ש עוד מקורות כעין זה.
יעויין להלן (בדין השמן) לגבי חמניות, שומשום, פרג וסויה אם הם קטניות.
♦
מיני קטניות חדשים
יל"ע בדין מיני קטניות חדשים שלא היו בזמן שנתפשט המנהג. והא מיהא נראה פשוט שכל שיש חילוק כלשהו וספק אין להחמיר, וכמש"כ אחרונים (יעויין לעיל מח"י ומעוד מקורות). ועיקר הנידון במינים שמצד השם והשימוש והחשש הם שוים לקטניות הישנים, וצ"ב האם בכל זאת יש להתירם כיון שסו"ס לא נהגו בהם איסור. ואחרי שכל המנהג הוא חומרא והרחקה בעלמא, הרי כל שאין לפנינו חשש מכשול אמיתי שראוי לנו לגזור מחמתו, אין לנו להוסיפו למנהג. או דילמא שממילא הוא נכלל. ומצאנו באחרונים שצירפו לקולא במינים זה שהם חדשים. וברם נראה שלא קים להו להקל תמיד בכגון זו.והנה תירס הובא מיבשת אמריקה ולא היה בזמן המנהג הקדום, ומ"מ נהגו בו בארצות אשכנז בכל חומר המנהג, וכן הוא במהר"ם לובלין וחק יעקב ועוד. וברם צ"ב טובא אם כשהגיע היה ידוע לכל שהוא מין חדש. והיה מצוי שמגיעים מינים ישנים מארץ לארץ ומי יודיענו שהוא ממקום שלא דרו בו ישראל כלל. ועוד, שעד כמה שיש מקום לגזירה הרי בתירס היה יותר ויותר מקום לגזור, כי שימש באירופה בעיקר לייצור קמח לאפיית פת ומעשה קדירה, והיה נפוץ לשימוש זה. ומצאנו שאף דנו בו אם הוא מין דגן או קטניות (ויש מקומות ששמו היה 'טירקישע וייץ' היינו חיטה טורקית). ומצד תכונותיו הוא דומה לדגן יותר משאר קטניות, וי"ל שלכן ראו לנכון להוסיפו למנהג.
וכתב בשו"ת חת"ס או"ח קכ"א 'ומינה נלמוד ק"ו אם גדרו אבותינו ואסרו קטניות במינא דלא מיחלפא כלל בתואר וצורת מיני דגן, מכ"ש שיש לנו להחמיר בקמחים ועיסה הנעשה מטירקשען ווייץ (-חיטה טורקית - תירס) שאין שום היכר כלל ושום הפרש בינו לבין קמח ועיסת מיני דגן'. ע"כ. ומתוך לשונו נראה שבא לומר גם זאת, שאף שהוא מין חדש הרי הוא בכל שכן ממה שנהגו מדורות, ועיין.
בשו"ת איגרו"מ או"ח ג', ס"ג כתב שאין להוסיף מינים חדשים, וכתבו כלפי בוטנים שלא היה מין זה בזמן שהנהיגו. וראיתי (בכתבים מנכדו שנדפסו) שכבר שאלו אותו שא"כ נתיר גם את התירס, והשיב שכיון שטעמי האיסור שייכים בתירס ועושים ממנו לחם, לכן חכמי הדורות בזמן שהגיע לאירופה הכריעו לאסרו. משא"כ בוטנים, שלא ידוע על הכרעה כזו. וייתכן שצירף לזה את מה שהזכיר שם בתחילת הדברים שבהרבה מקומות נהגו לאכלו בפסח. ע"כ. וכידוע נתפשטו פסקיו בארה"ב. וי"ל שלמעשה שוב אין מנהג קבוע להימנע ממינים חדשים. וראה בחלק"י או"ח ר"ז שנתחבט בדין מינים החדשים, ושי"ל שמספק אין לנו לכלול אותם במנהג, וכדברי הראשונים בספק תקנה יעו"ש.
ולעניין מעשה במינים החדשים, צ"ב לדינא. ברם במין שגם יל"ד בהגדרתו, נראה ודאי שהוא צירוף נכבד. שאם הקדמונים לא נהגו בו איסור למעשה, הרי שפיר יש לנו להקל שלא להוסיף, כשאינו ברור שהוא נכלל במנהג. (וראה דברי הח"י לעיל שיש להקל בספקות כאלו).
♦
תפו"א וקמח תפו"א
יל"ע אם יש איסור בתפו"א ובקמח תפו"א, שהרי קמח תפו"א הוא דומה לקמח חיטים ושייכים בו חלק מטעמי הגזירה. אמנם אין לו שם קטניות ולא מידגן, וגם אין נהוג לעשות פת ומיני מאפה מקמח שלו. (וכמדומה שכך היה גם בדורות קודמים, ועשו פת מקמח תירס ולא מקמח תפו"א, וכנראה מצד תכונותיו אינו מתאים, ואיני בקי בזה). וכיום יש ממתקים הנאכלים לתענוג שעשויים מקמח תפו"א, אך לא לחמים או מיני מאפה כעין של חמץ (כוונתי למצוי ושכיח ואיני בקי במאכילים נדירים). וצ"ב עוד בחלק המציאות.וכפי הידוע, מעולם לא נהגו בזה איסור. וכמה אחרונים דנו בזה, ויעויין בספרי הליקוטים ובמ"ב מהדו' דרשו, ונראה מהדברים שהיה המנהג רווח להיתר, וראה הערה[26].
והנה בכגון קטניות, שעיקרו מנהג של חומרא, ודאי אין לנו להוסיף על הנהוג. וגם טעם גדול יש, שאינו בכלל קטניות, וי"ל שלא אסרו מינים אחרים אף שחלק מהטעמים שייכים בהם.
והנה אם שייך בו גזירת קטניות א"כ התפו"א עצמם ייאסרו, שזה גדר הגזירה. ואם לחדש גזירות בגדרים חדשים שלא מצד גזירת קטניות הכללית, הרי באלו שאין חשש מכשול אמיתי, ואחרי שבגמ' מבואר שגם קמח קטניות שרי והכי נקטינן (ובשני רעבון ובאלו שלא נהגו מנהג קטניות אנו מתירים), הרי ודאי א"א ואין ראוי לגזור. ועיקר גזירת קטניות פקפקו בה ראשונים ואחרונים, ועיקרו מנהגא וחומרא בעלמא וכמ"ש הט"ז וח"י וכמש"נ לעיל, ובקמח תפו"א הרי לא נהגו ואין לנו להוסיף על הנהוג בכגון זה, ותול"מ.
♦
חלק ג' – אפייה קלייה ניפוח וטחינה בקטניות כשנעשה ללא מים
אפיית מצות מקטניות בשימור מחימוץ
יל"ע אם מותר לאפות מצות מקטניות או לקלותם יבשים וכדומה. שי"ל שעד כאן לא נהגו אלא כאילו הקטניות מחמיצות ושיהא דינן כמיני דגן, אבל מה שמותר בחיטים ומיני דגן, הרי הדעת נותנת שכ"ש שהוא מותר בקטניות.והנה בלשונות חלק מהקדמונים מבואר שהאיסור הוא לבשל קטניות, ובאופן זה הרי בחיטים ומיני דגן הוא אסור מעיקר הדין, לפי שמחמיצין בכך, ואסרו כן גם בקטניות (משום שאתו לאיחלופי בדגן או מפני חשש תערובת דגן), ויש כאן משמעות שלאפות מותר[27]. וכן כשדן התרוה"ד בשמן, הזכיר שלותתין את הקטניות והם מחמיצים וכו', וכן הוא בפוסקים. ומשמעות הדברים שלא נהגו בקטניות כחמץ גמור, אלא נהגו בהם כחיטים, ששייך בהם חימוץ. ואכן נחלקו קמאי במבשל קטניות בחליטה, שר"ש מפלייזא התיר, ובהגהות סמ"ק כתב לאסור משום דמיחליף בבישול רגיל, ויעויין לעיל מש"כ בזה. והנה להמקלים בחליטה, הרי פשוט שכ"ש באפייה ממש שמותר, אלא שגם למחמירים, הרי פירשו טעמם דאתי לאיחלופי ולבשל במים קרים, שזה נאסר בחיטים (והחליטה עצמה נהגו בה איסור בחיטים וכנ"ל), אבל באפייה גם לשיטתם אין טעם לאסור.
וכן מבואר להדיא בחיי אדם כלל קכ"ז אות א' 'אבל מותר לטחון ולאפותה כעין מצות ולאכלה'. וכבר חיפשו ומצאו שבכמה קהילות נהגו לאפות מצות מקטניות, וכיו"ב נמצא בכמה ספרים ושו"תכח. ומה שלא עשו מהם שמן ביבש, היינו לפי שלא ידעו לייצר שמן בלי ללתות את הקטניות קודם, ויעויין להלן מקורות בזה.[28]
בשו"ת חת"ס סי' קכ"א נשאל שעיני העניים נשואות להתיר מצות מקטניות, והתיר אם יעשו ככל חומר חיטים. והנה נשאל שם לגבי שעת הדחק, אבל לא כתב כלל שלולי זה אסור, וברור מכלל דבריו שם שלא בא להתיר להם מנהג קטניות או חלקו מפני הדחק, אלא ראה בזה דבר המותר ע"פ המנהג. אלא שהקדים שלולי שעיני עניים נשואות והזמן בהול לא היה ממהר לדון בדבר חדש 'והייתי נמלך בגדולים ממני' יעו"ש[29]. ושו"ר עוד בדברי מלכיאל ב', קי"ב 'בחת"ס סי' קכ"א ראיתי שהתיר לאפות מצות עבים מטירקשע ווייץ ואח"כ לכתשם, וזה פשוט להתיר'. ע"כ. (ונראה שנקט שהיתר החת"ס אינו מיוחד לשעת הדחק).
בשו"ת באר יצחק או"ח סי' י"א 'המנהג שנהגו הכל לאפות מצה מן רעצקע כשבוררין אותם היטב מן גרעיני דגן מק"פ (-מקודם פסח) ובעת האפייה אין נזהרין לאפותם כדרך מצת חטין'. ע"כ. ועיי"ש שביאר הטעם מפני שיש היכר שיודע מהגזירה וכעין פקפוק תקרה וכו', ומטעם זה התיר אף לעשות יי"ש מקטניות, יעו"ש. והנה באופן זה שאין נזהרים בהם כמצת חיטים אכן יש לדון, אבל בנזהר היטב כחיטים, הרי ההיתר ברור וכדברי החת"ס. וקרוב הדבר שעשו באופן שאינו חמץ בחיטים מעיקר הדין, אבל לא הקפידו במים שלנו ובשהיות קטנות וכדומה, ולענ"ד זה המסתבר בזה. ואם כ"ה, הרי יש לבאר שזהו טעם הקולא, ואכן יש מקום להקל לכתחילה במה שמותר דיעבד בחיטים וכיו"ב, ועיין. והחיי אדם בנשמ"א הל' פסח סי' ל"ב אסר לעשות יי"ש מקטניות, ברם מודה הח"א שאם משמרים אותם מחימוץ מותר, וכאשר התיר לאפות מצות וכנ"ל.
בפמ"ג א"א תמ"ד, ב' דן בשאלה מה מותר לאכול בערב פסח ודן במצה עשירה ומצה מקמח מצה וכו', וכתב שם 'ומצה ממיני קטניות טטרקי וכדומה מותר לאכול בערב פסח'. ע"כ. והנה נראה שאין כאן שום דיוק לאסור בפסח, שהרי בא לדון אם מצה כזו נאסרת מצד איסור אכילת מצה בערב פסח. ומעתה משמע להיתר. שאם אין אוכלים מצה כזו בפסח וסבר שבער"פ מותר לפי שאין איסור קטניות נוהג בערב פסח וכדומה (ודלא כהח"י תע"א, ב') ודאי היה מפרש טעמו ונימוקו לזה, ועיין. ועיקר לשונו נראה שמדבר בדבר הידוע, ולא שדן אם יארע שיעלה על לב איש לאפות מצות כאלו לצורך ער"פ. וקרוב שבזמנו ומקומו נהגו לאפות מצות כאלו לפסח, ודו"ק, ומיהו אינו מוכרח. וכבר דנו כמה מחברים בדעת הפמ"ג ראה שד"ח ומהרש"ם, והנראה ברור לענ"ד כתבתי.
בשו"ת מהריא"ז ענזיל (תלמיד הקצוה"ח, והיה חכם חשוב בדורו) סי' ע"א כתב לאסור לבשל ולאפות קמח קטניות (מתירס). ולא ביאר טעמו להדיא, וייתכן לפרש שהוא סבר שהמנהג כולל גם לא לאוכלו כתורת חיטים. וברם בתוך דבריו לפרש את האיסור כתב במפורש 'ומתוך שסוברים שאין בו איסור חמץ אינם נזהרים בלישה ואפיה לשמרו שלא יבוא לידי חימוץ'. ויעויין שם שגם שכיח טובא תערובת קמח דגן בתוך הקמח שדנו עליו, והוא 'כמעט דבר נמנע' שלא תהיה תערובת כזו. ובהמשך הדברים מבואר שפשוט לו שאם מעורב בהם קמח דגן הוי חמץ גמור, ואף שהוא מיעוט קטן הוא חוזר וניעור בפסח, יעו"ש. ונראים הדברים שכל זה היה בכלל טעם איסורו. ויעו"ש שס"ל שעדיף להתיר אכילת קטניות עצמן ובלבד שלא יאכלו מהם דייסא ופת, וכך הורה למעשה בשנת רעבון. וע"כ הטעם כנ"ל, שאם באנו מצד גזירת קטניות, הרי ודאי הקמח אינו חמור יותר מגוף הקטניות. וסיים שם שלבסוף נזהרו מזה וגם הרחיקו הקמח הנ"ל 'כמו קמח דגן'.
בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"א, קע"ה 'דיש לאסור אף לאפות מיני קטניות דהיינו קמח מקאקריזע משום דשמא יטעו העולם ויצאו בהם י"ח מצה וזה הוה גזירה קרובה'. והנה זה יכול להשתנות לפי העניין, והחת"ס כתב לעשות מצות עבות כדי שלא יחליפו, ויש לצייר עוד תקנות כעין זה. ובדורנו ייתכן שדי בכך שיכתבו על האריזות באר היטב שאינו כשר למצות מצווה וברכתו שהכל. ולמעשה בצורת החיים כיום כמדומה שאין חשש מכשול בהוה, ובפרט אם יאפו אותם בצורה אחרת מהמצות, כגון שיהיו קטנות יותר כגודל ביסקוויטים וקרקרים. גם ניתן להימנע מאפיית מצות ולאפות רק מיני מאפה שאינם נראים כלל כמצות. ושוב כתב שם שיש חשש איחלופי, וצ"ב כוונתו, ומה בכך שיחליפו ויאפו חיטים. ואולי נפרש שכוונתו שיקלו באפייתם, ולשנה אחרת יקלו כן גם בחיטים, וצ"ע. ושו"ר גם בשו"ת מאמר מרדכי (לגיסו הגרמ"ז איטינגא) שאסר אף כשנזהרים בהם כחיטים, וכתב שיש לגזור שיזלזלו בשמירתם כיון שהכל יודעים שאינו מחמיץ, ושוב יעשו כך בחיטים (כן נראה כוונתו, ויל"ע עוד). ע"כ. ולענ"ד זו גזירה חדשה, ובודאי אינה כלולה במנהג הקדמון, וצ"ע.
ועכ"פ, אחר שרוב האחרונים הורו להקל, ואחרי שכן נהגו למעשה בהרבה קהילות, מסתברא ודאי דהכי נקטינן.
♦
פריכיות אורז ורסק קטניות (כגון טחינה) ועוד
משווקים כיום פריכיות העשויים מאורז, וצ"ב אם בצורת עשייתם יש חישוש חימוץ. ואיני בקי בזה. וראיתי מכתב ממי שטוען שהיה במפעל פריכיות בהכשר בד"ץ העה"ח לכל השנה (ומשווק בפסח לאוכלי קטניות בהשגחה אחרת), ואין שם דבר העלול להחמיץ בתהליך הייצור. (איני זוכר אם לא הייתה שרייה כלל או שהיה זמן קצר ביותר שאין לדון בו משום חימוץ, וכעת אינו לפני). אך הדגיש שבדק רק מפעל זה ונותן אישור רק לאותה השנה. ויש לברר אם מוסכם שהמציאות היא כדבריו, וכן אם ההגבלות שכתב הן זהירות בעלמא או שיש חשש אמיתי שישתנה בין השנים והמפעלים. ועכ"פ יש כאן מבוא גדול להיתר.ואם כנים הדברים, הוא נראה דבר שכשרותו ברורה, ולכאורה במצב כזה אין טעם להחמיר בו. יאכלו ענוים וישבעו.
ובמקום אחר הארכנו בדין שמן קטניות המיוצר ללא שרייה במים, ונתבאר שם שהרבה אחרונים התירו וכן הוא מעיקר הדין. ומ"מ כיון שכתוב בפוסקים להימנע משמן קטניות, רבים נמנעים גם כשהייצור נעשה ללא מים. ויש לדון שהרוצה להקל ג"כ שפיר דמי לכתחילה, והכי מסתברא.
וצ"ב בתהליך ייצור ה'טחינה' (רסק שומשום) כיום אם יש בו חשש חימוץ. ומסתבר שעכ"פ ניתן לייצר בקלות ללא חשש. מיהו יש מקום לדון שעיסת הטחינה נידונית כקמח, ואסור שיבואו עליה מים, ובמק"א הבאנו שיש מי שחשש כן גם בשמן, ולענ"ד שלו"ד היה נראה שזו הפרזה, ואכן רוב האחרונים לא חששו לזה. ברם כאן אולי יש לחשוש. ועיקרו תלוי בדין רסק כזה מחיטים, ואם יש שם חימוץ, הרי גם בקטניות חוששים, וצ"ע עוד בזה.
סלט חומוס כמדומה שהוא מיוצר ע"י בישול החומוס, וא"כ הוא בכלל המנהג להימנע מקטניות.
♦
חלק ד' - תערובת וטעם בכלים
(נכתב בקצרה, ובמק"א הרחבנו)
שישים ורוב. בתרוה"ד קי"ג 'אם נמצא גרגיר של מיני קטנית בקדירה או בתבשיל, לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל אפי' באכילה, דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה דה' מינים'. ובח"י תנ"ג סק"ו 'משמע דדוקא בתערובת משהו אין לאסור, אבל פחות (מכאן) [מששים] יש לאסור באכילה'. והיינו, שאילו הוא בטל ברוב בעלמא, היה לו לפרש שגם א"צ שישים.
ולשון הרמ"א תנג, א 'מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל'. וכתב בח"י שם 'מלשון הרב משמע דאפילו ליכא ששים גם כן מותר אפילו באכילה, וכן משמעות האחרונים'. וסיים 'ועיקר נראה לי כדעת האחרונים כיון שבלאו הכי הוא חומרא והרחקה בעלמא, כמו שכתבתי בס"ק ה', מכל מקום רוב עכ"פ בעינן, דאם לא כן לא מיקרי תערובת כלל, דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו'. וככל דברי הח"י כן פסק המ"ב שם סק"ט.
בליעות. באינו בן יומו שרי, ומותר לבשל בכלי וא"צ הגעלה, ובספק בן יומו ג"כ מקילים. יש שהתירו בליעות גם בבן יומו, ואף יש שדנו להתיר לבשל לכתחילה בבן יומו, וברם כפי הנראה נהגו להימנע. (ועיין במק"א שכתבנו שיל"ד מסברא להקל.) וכשהאוכל רוב כנגד הקדירה, שהוא דבר המצוי, נראה שיש להקל דיעבד בבן יומו. והרי לא גרע ממיעוט קטניות. וכ"ש בסירי נירוסטה שלנו שאינם נותנים טעם במציאות.
במעמיד ועביד לטעמא. יש לברר מה הדין במעמיד ועביד לטעמא, שבשאר איסורים הוא נאסר אף באלף. והנה כבר טענו אחרונים לגבי חמץ שעבר עליו הפסח, שמה שבטל ברוב וא"צ שישים, אין סברא לאסור בו מעמיד. ושם יש שאסרו, ומסקנת המ"ב להתיר בהפסד מרובה (והצריך שם להשליך הנאה לים המלח, וזה אין שייך בקטניות, שהן מותרות בהנאה). ועיין בזה במ"ב תמז, קו ובמקורו בח"י תמב, טז ועוד אחרונים. וכ"ש שיש להתיר כן בקטניות. וביאור הסברא, שעניין מעמיד הוא, שאף שיש ס' מ"מ הוא ניכר. ומעתה בדבר שהוא מותר במין בשא"מ ברוב, הרי הוא מותר אף שהוא ניכר מאד, וסברא היא שהוא הדין במעמיד.
והנה, מצאנו ביין שנתן בו חרדל שאסור משום קטניות, ובח"י שם דן שייאסר מצד שעביד לטעמא. ולכאורה צ"ב, שבעביד לטעמא לכאורה דבר מוכרע הוא שאינו עדיף ממיעוט שטעמו ניכר היטב, ובודאי דעת בנ"א על טעם של מיעוט, ומ"מ שרי. ולכאורה כ"ש בדבר שאינו מעמיד אך עביד לטעמא, שאין סברא לאסור יותר מבפחות מס'. ואף שבעביד לטעמא דרך לתת אותו בשביל הטעם, הרי בודאי במיעוט גדול ג"כ מצוי טובא שדעת בנ"א על תערובת כזו ליהנות מטעם המיעוט, וקשה לחלק. והרחבתי בזה במק"א כת"י יעו"ש. שו"ר בשו"ת באר יצחק שהוכיח שבדמאי החמירו בעביד לטעמא יותר ממיעוט שאין בו ס' בעלמא, ומ"מ מסיק להקל בקטניות, שתקנת הגאונים קילא טפי. ע"כ. והנה נקטינן דהוא חומרא בעלמא ובודאי קיל טובא. ולגוף טענתו לא עיינתי כעת.
ביטול לכתחילה. כתבנו בזה במק"א. ומסקנת הדברים שם, שמותר לתלות מנורה שיש בה שמן קטניות, ואין לחוש פן יטפטף ממנה לתבשיל. ויש שהתירו תמיד לבטל לכתחילה, אבל משמעות האחרונים שנהגו להימנע.
ולבטל קודם הפסח, שמעיקר הדין יש לזה מקום גם בחמץ, יש לתפוס דשרי, ובפשוטו אף במעמיד ובעביד לטעמא.
♦ ♦ ♦