איתא במשנה בפסחים (מו.) בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור. ובגמרא: אם אין שם כיוצא בו מהו? - אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא, מיל. ונימא מיל! הא קא משמע לן דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא. אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין. ע"כ.
להלן סיכום קצר ממאמר שנכתב בענין זיהוי מקומו של מגדל נוניא:
מגדל נוניא הוא מגדל הדייגים, ובשמו היווני טריכאי שמשמעותו מקום המלחת הדגים. ע"פ המחקר מקובל לזהות את מגדל נוניא עם מגדל הקדומה אשר שכנה על שפת הכנרת בשפך נחל ארבל, שם נמצאו בחפירות בריכות דגים, מה שמעיד על התעסקות רחבה בדיג. טבריה לכאורה לא זזה ממקומה - שרידים של עיר רומית נמצאים מדרום לעיר בת זמנינו. מצאו שם שער דרומי אשר מסמן את הגבול הדרומי של העיר, אמפיתאטרון ומבנים אחרים מתקופת הורדוס ותקופות מאוחרות יותר. המרחק בין הגבול הצפוני של העיר הזאת למגדל הוא כחמשה ק"מ.
י"ל שטבריה הקדומה היתה במקום תל רקת, כפי שמזהים אותה היום, צפונה מהגבול העירוני של טבריה היום. ורקת נמשכה מן התל עד ים כנרת, והיא רקת המוזכרת ביהושע (יט, לה). ולפי הגמ' במגילה (ה:) רקת זו טבריה והיתה מוקפת חומה מג' רוחות פרט לים, והיא איננה טבריה הרומית, שלחומות שלה אין כל קשר לקריאת המגילה. וכנראה היה רצף של בתים מאותה טבריה קדומה עד טבריה הרומית עד שהיא נחשבת לעיר אחת. ולכן היו קוראים מגילה בט"ו אדר בכל טבריה המורחבת.
לפ"ז נראה שיש למדוד את המרחק עד הגבול הצפוני של טבריא הקדומה, אלא שאין לנו כיום סימן לגבול זה. אבל יתכן שהעיר רקת התפשטה לכל רוחב שפך נחל רקת. לעומת זאת, מגדל שכנה בשפך נחל ארבל. המרחק בין שתי נקודות הקצה הוא בערך 1350 מ'. לפי חשבוננו שמיל הוא 2000 אמה של אמת ארץ 51 ס"מ או 1020 מ'. מרחק זה גדול בהרבה ממיל ולא נתן לצמצם אותו. ע"כ.
♦
ב.
שיטת הדברי יוסף
והנה ראיתי בדברי יוסף שווארץ (סימן ג) שכתב: אולם עינינו רואות שמרחק ממגדל נוניא הנ"ל לטבריא הוא מכוון שעה ורביע מדוקדק ואיך אמרו חז"ל מיל א'... ובשנה זאת שנת כת"ר זכני ה' לידיעה חדשה מחודשת דבר פלא והפלא בלשון הש"ס הנזכר אשר בה מוסכמת המציאות עם דברי חז"ל... (בתחילת דבריו הוא מציג כמה קושיות בסוגיא) א. איתא במגילה ב: כרך וכל הסמוך לו וכו' כמחמתן לטבריא מיל ולימא מיל הא קמ"ל דשיעורא דמיל כמה הוא כמחמתן לטבריא הלא כבר נדע ערך מיל כמה הוא כמגדל נוניא לטבריא כמש"כ בפסחים. ב. איזה המשך יש לדין חמץ שהוא מיל עם דיני לגבל ולתפלה ונטילת ידים שהוא ד' מיל. ורש"י מתרץ משום דר' אבהו אמר רשב"ל נקט לה. לפי טעם זה היה ראוי לומר ואמר ר"א בוי"ו החיבור כדרך בכל הש"ס... ג. רש"י כתב דהיינו מיל וכ"כ הרי"ף והיה להם להעתיק לשון הש"ס ולימא מיל וכו' כמש"כ במגילה. ד. לשון הירושלמי (פ"ג סוף הלכה ב) כיוצא בו שהחמיץ עד איכן. רבי יעקב בר אחא ר' עולא דקיסרין בשם רבי חנינה עד כדי הילוך ארבעת מיל: וקשה הא רבי חנינה בנו של רבי אבהו (קדושין לג:) שאמר בבבלי דידן ששיעורו מיל, וקשה איך אב ובנו חולקין במציאות וגם פלוגתא רחוקה מאד הוא. ה. ואחרון הכביד איך נוכל להכחיש המציאות שבאמת עד היום מטבריא למגדל נוניא מכוון שעה ורביע שזה ד' מילין ואיך יגביל הש"ס מיל א'? לכן נראה לי ברור או שצריך להיות בש"ס בבלי ד' מילין ושפיר נמשך דברי רבי אבהו, או שלא נזכר בלשון הש"ס כי אם כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא ולא יותר, וכל הלשון "מיל, ונימא מיל" הוא הוספה, לוקח מלשון הש"ס במגילה (א"ה ובאמת ראיתי שכן היא הגירסא בכת"י מינכן 6 וכת"י קולומביה 295-294, אך בשאר הכת"י הוא כגמרא דילן). וכן מה שביארו הרי"ף ורש"י[1] דהיינו מיל כתבו מסברת עצמן, ולמדו כן מלשון הנזכר במגילה מטבריא לחמתן מיל וחשבו ודאי גם מטבריא למגדל נוניא המרחק כן הוא כי דרך חכמים לשער במדה אחת אולם האמת יורה דרכו שהדרך ההוא ד' מיל והבבלי הירושלמי עולים בסגנון אחד ובכונה אחת שהבבלי משער במרחק המקומות והירושלמי משער בערך המילין. עכת"ד.אולם לפי האמור לעיל שהמרחק הוא כ-1350 מ' לא נפלאת היא לומר שהמרחק פחות מד' מילין. אלא שגם על פי מרחק זה אינו מובן היאך שייך להקשות ממנו על חז"ל, כאשר כל ההפרש הוא כ-350 מ', ומאן לימא לן שלא היו עוד בתים שצמצמו את המרחק? כמו כן לא נפלאת היא לומר שחז"ל כינו את המרחק מיל, אע"פ שהוא יותר ממיל, משום שדברי חכמים הם בהערכה ולא בדיוק, וכמו שלא היינו מקשים אם היה המרחק 1070 מ', כך גם ביתר מכן אין להקשות.
♦
ג.
יישוב הירושלמי והבבלי
אלא שמ"מ יש לישב את הירושלמי עם הבבלי, ובפרט דאיירי באב ובנו שאומרים שני דברים סותרים לכאורה. והנה ראיתי בשבלי הלקט (סדר פסח סימן ריא) שכתב וז"ל: ולא ישהה מתחלת לישתה עד שעה שיניחנה בתנור כשיעור מהלך ארבעה מילין כדאי' בירושלמי. עכ"ל. ופלא שלא הזכיר כלל משיטת הבבלי, וע"כ לומר שלא גרס כן בבבלי. אולם מאידך מצאנו בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי (אופק) אורח חיים סימן קכט והובא גם בשערי תשובה סי' צד בשינוי לשון עיין בהערה) וז"ל: וששאלתם בצק החרש מאי פירושיה. כך פירושו: בצק שלא החמיץ כל צורכו ונעשה כחרש ואין נעשה שאר. ומה לשון חיריש... נעשה בצק זה אצל כל שאר שבעולם כמות חרש בבני אדם.... ואמרינן אין שם כיוצא בו, במה משערין אתו, בדרך, אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריא, מיל. ואמרינן אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: כי בענן שיעור מיל, לבצק החרש, אבל לגבל שגובל את העיסה תחילה, עד מתי ניקרית חמץ וחיב עליה אוכליה, כדי שיהלך ארבעת מילין משעת גבולה ועד שעת אכילתה. עכ"ל. הרי שהביא את השיעור ד' מיל מן הבבלי וחילק בין בצק החרש, ששיעורו במיל, לבין בצק הגבל ששיעורו ד' מיל. אולם רש"י שם פירש בצק הגבל לענין טומאה, אך מדברי הגאון משמע שמפרש לענין חימוץ, וא"כ קשה, כיצד שייך לתת שני שיעורים לחימוץ?ולאחר העיון נראה בביאור דבריו שבצק החרש הוא ספק שיאור, ושיאור הוא בצק שלא החמיץ כל צרכו אלא רק הכסיפו פניו (לרבי מאיר, ור"י בעי קרני חגבים), ודינו שחייב בשריפה אך לא חייבים על אכילתו כרת, כדאיתא במשנה (מח:) שיאור ישרף, והאוכלו פטור (ואינו שאור של תורה שהוא בצק שהחמיץ ביותר שחייב כרת). ועל זה קאמר גאון ששיעורו במיל. אך חמץ גמור שיעורו בד' מילין. ומדוייק כן בדבריו, שכתב בתחילת דבריו "בצק שלא החמיץ כל צורכו ונעשה כחרש ואין נעשה שאר", הרי שמדבר בתחילת חימוץ[2], ובהמשך דבריו כתב: "עד מתי ניקרית חמץ וחhיב עליה אוכליה, כדי שיהלך ארבעת מילין", הרי שמדבר בחיוב כרת. ואם כנים אנו בזה, יש לנו לישב גם את הסתירה בין הבבלי לירושלמי ובין אב לבנו דלא פליגי, והירושלמי איירי בחיוב כרת[3].
♦
ד.
דין קמח שלנו שאינו מחמיץ ללא שמרים
וכאן המקום להעיר שלכאורה הקמח שלנו כיום אינו מחמיץ כלל ללא שמרים, וכמו שעשיתי בזה ניסוי, לשתי בצק והנחתי אותו במזרק עד סימון מסויים ואחר כמה שעות לא נע ולא זע, ונשאר הבצק על מקום הקו (ורק אחרי כיומיים הבצק תפח עד מעל המזרק, אך הייתה בו כמיטב זכרוני בועה גדולה של אויר, יתכן שבכה"ג חשיב כקלקול). וכן ראיתי שהעיר בספר סמכוני באשישות (ח"ב עמ' תז) שג"כ עשה כל מיני נסיונות בזה וכתב שלא היתה שום תפיחה. ואי אפשר לומר שכל הבצקות שלנו הם בצק החרש, כי משמע בגמ' בכמה מקומות שהעיסה היתה תופחת בזמנם ללא שמרים, וכדמוכח בסוגיית בצק החרש שאם יש כיוצא בה וכו', וכן מה שאמרו תפח, תלטוש בצונן. ואולי י"ל שהסיבה היא משום שהחיטה שלנו מתורבתת ומהונדסת ושונה בתכלית מ'אם החיטה' המקורית שהתגלתה לפני כמאה שנה ע"י אהרן אהרונסון ז"ל כידוע, ודין גרמא שאינה מחמיצה ללא תוספת שמרים. ודברתי בזה עם טכנולוג מזון ואמר לי שהוא משער שכנראה בזמנם היו יותר שמרים שנדבקים בעיסה משום שהיו טוחנים את הקמח ברחיים של אבן, משא"כ החיטה שלנו, שעוברת חיטוי ולכן היא יותר סטרילית. ומה גם שבזמנם היה הרבה פחות גלוטן בקמח, וכנראה הרשתית של הגלוטן היתה הרבה פחות חזקה מרשתית הגלוטן שיש לנו כיום. מיהו כאמור זו רק השערה, אך מאידך המוחש לא יוכחש שהמציאות היא שבצק שנילוש רק במים אינו מחמיץ.ולענין מעשה קשה לסמוך להקל אא"כ יסכימו גדולי הוראה, אך נראה שבדבר שנחלקו הפוסקים כגון חוזר וניעור במצות מכונה יש לצרף לסניף להקל, וכן נראה שאין צורך להחמיר לרכוש מצות חבורה שעולות ממון רב. וע"ע במה שכתבתי בירחון האוצר (גליון עו) בדין בצק שלנו שאינו מחמיץ, איזה מי פירות מחמיצים, עוגיות הפפושדו, ודין קמח חיטה ללא גלוטן.
♦ ♦ ♦