שאלה
נשאלתי רבות כאן במיאמי, אודות המזון שניתן לבעלי חיים בפסח, האם צריך לזה כשרות לפסח, דלרוב מעורב בו חמץ. והשאלה היא, האם מותר להאכיל מהתערובת הזו לבעלי חיים, והאם מותר בכלל להשהותה בפסח או שמא יש לבערה?
♦
תשובה
איתא בגמרא בריש פרק אלו עוברין (פסחים מב ע"א): ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי (תערובת של חלב ולחם) ושכר המדי (מי שעורים) וכו'. המשנה מונה רשימה של מאכלים שמעורב בהם חמץ. ובגמרא שם (דף מג) מבואר מחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, דרבנן פטרי בתערובת חמץ ור' אליעזר מחייב בלאו ולא בכרת, ומקורו מהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" - לרבות תערובת והלכה כמותו.
ועל פי דברי הגמרא אלו פסקו הרמב"ם (חמץ ומצה א, ו) והשו"ע (תמב, א) שתערובת חמץ עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכן כל כיוצא באלו מדברים הנאכלים.
לכאורה העולה מכאן שתערובת חמץ אסורה, ויש לאסור אותה בכל  גווני.
אך הגמרא לקמן מביאה ברייתא (דף מ"ה:) ת"ר עריבת העבדנין שנתן בתוכה קמח תוך שלשה ימים חייב לבער אחר שלשה ימים אין חייב לבער, אמר ר' נתן בד"א שלא נתן בתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך שלשה אין צריך לבער, אמר רבא הלכה כר' נתן אפילו יום אחד אפילו שעה אחת, ע"כ בגמ'.
ובפשטות יסוד מחלוקת רבנן ור' נתן הוא דמיירי הכא בתערובת חמץ שאינה ראויה למאכל אדם, אך ראויה למאכל כלב. ויסוד פלוגתתם בשאלה האם צריך לבער את אותה תערובת תלוי במחלוקת שלהם לעיל מה ע"ב, אודות פת שעיפשה ואינה ראויה למאכל אדם אך ראויה למאכל כלב, והגמ' שם שנתה האם הפת הזו מטמאה טומאת אוכלין, וחכמים שם סברי דמטמא טומאת אוכלין, ואילו ר' נתן סובר דאינו מטמא טומאת אוכלין. והעולה מן הפלוגתא הוא דלת"ק באוכל שאינו ראוי לאדם אכתי יש בו "שם אוכל", ולכן שפיר מטמא בטומאת אוכלין, ואילו ר' נתן סובר דברגע שהאוכל אינו ראוי למאכל אדם נפקע ממנו שם אוכל. ומיסוד הפלוגתא הזו נשליך על המחלוקת לעניין חמץ דרבנן אודות אוכל שנפסל רק מאכילת אדם אך ראוי למאכל כלב, האם התבטל ממנו שם אוכל. דלשיטת ת"ק לא התבטל ממנו שם אוכל, וממילא הם סברי דאף בתערובת שאינה ראויה לאדם אך ראויה לכלב בעי לבטולי, דשם אוכל מיהא איכא. אך ר' נתן סובר דאוכל שאינו ראוי לאדם, שם אוכל מיפקע מיניה, וממילא סובר ר' נתן דלא בעי לבעורי תערובת חמץ שאינה ראויה לאדם הגם שהיא ראויה למאכל כלב. ולפי הבנתנו, יסוד ההיתר של ר' נתן מושתת על כך דהחמץ שאינו ראוי לאכילת אדם מפקיע מהחמץ שם "אוכל", וממילא לא קאי על זה באיסור בל יראה ובל ימצא, דאין בו "שם אוכל", כאמור. וכן משמע שם ברש"י: אבל נתן לתוכה עורות – בקמח, ביטלה מתורת חמץ. (ועיין עוד קובץ שיעורים אות קצא, ובשפת אמת שם כא ד"ה דאמר).
ועל פי דברי הגמרא הללו פסקו הרמב"ם והשו"ע שם: אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח, כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור - מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש. תוך שלושה ימים - חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ - מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת חמץ. עכ"ל.
העולה מן האמור הוא דתערובת חמץ דאינה ראויה למאכל אדם, למרות שהיא ראויה למאכל כלב, היא מותרת בהנאה. וממילא במענה לשאלה יהיה מותר להאכיל בעלי חיים בפסח תערובת חמץ שאינה ראויה למאכל אדם.
ולכאורה יש להקשות מדוע חכמים לא גזרו על תערובת חמץ שאינה ראויה אטו תערובת חמץ שראויה למאכל אדם, דילמא אתי למיטעי. ובמיוחד בחמץ, ששם מצינו שהתורה החמירה חומרא יתירה, שהרי בדרך כלל האוכל דבר האסור עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ עונשו בכרת. ועוד, דמצינו מעבר לאיסור אכילה איסור מהתורה שהייה של החמץ ברשותו של האדם. ומשם המשיכו חכמים את הסייג לתורה דאין דין בטל בשישים בחמץ כבשאר איסורים, אלא אפילו בכל שהוא אוסר. וכמו שמבואר בתוספות בריש פסחים דהטעם דהחמירה בו תורה משום דלא בדילי מיניה, דהחמץ מצוי ומותר לאדם כל השנה, ועל כן החמירה בו תורה. ואם כן מדוע לא נקטו חומרא בחמץ גם הכא בתערובת שאינה ראויה, אטו תערובת שראויה, שבה איכא איסור ב"י וב"י ככל חמץ.
ובאמת שהמשנ"ב שם (תמ"ב ס"ק ה) כתב דלא גזרינן דילמא אתי למיכל משום דלא ראוי לאכילה כלל ולא דמי לחמץ נוקשה דראוי לאכילה קצת עכ"ד. אך עדיין קשה, מדוע לא נגזור תערובת שאינה ראויה אטו תערובת שראויה למאכל, וכמו דהחמרנו בחמץ בכמה וכמה דוכתי. כנ"ל. ואי אפשר לומר דלא גזרינן גזירה לגזירה, דהא חזינן בגמרא שם בדף מ"ג דתערובת הראויה למאכל אדם הוי איסור לאו מהתורה. אם כן מדוע לא גזרינן אטו תערובת שראויה?
ונראה לי ליישב דהוא אשר ייסדנו לעיל, דיסוד ההיתר בתערובת חמץ שאינה ראויה לאדם הוא משום דנפקע שם חמץ ושם אוכל מיניה. אם כן לא שייך לגזור לאסור תערובת שאינה ראויה אטו תערובת שראויה, דשני דינים הם חלוקים ביסודם, דתערובת שראויה אית בה שם אוכל ותערובת שאינה ראויה לית בה שם אוכל כלל, ולא אתי למיטעי. והדברים ברורים.
♦
והעולה מן הדברים:
תערובת חמץ שראויה למאכל אדם פשוט שאסור לקיימה בפסח, ואין שום היתר להאכיל ממנה לכלבים ולבעלי חיים. אך למעשה נראה כי בכל מזונות הבעלי חיים הקנויים (מזון לכלבים ומזון לדגים) המכילים חמץ, כל שאין החמץ שבתוכם ניכר, מוגדרים כתערובת חמץ שאינו ראוי למאכל אדם (וגם רשום על החבילות הקנויות שהם אסורים למאכל אדם). ואם כן פשיטא שמותר להשהותם בפסח ואפילו ליהנות מהם ולהאכילם לבעלי חיים ללא כל חשש.[1]
וכן פסק הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (חלק ג פרק ח – ד"י תערובת חמץ אות ה) וז"ל: אם המזון אינו ראוי לאכילת אדם, וגם אין החמץ בעין אלא מעורב במזון, ונתערב לפני הפסח, מותר להשהות מזון זה בפסח ולהאכיל בו את בעלי החיים שברשותו, ע"כ. ובעדות נאמנה שמעתי מהרב יעקב ששון שהראו את דברי האור לציון למרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, והשיבם  שיעיין בהם וישמיעם אם אפשר לפסוק כן למעשה. ואחר כשעה הודיעם בטלפון שהדין ברור כדברי האור לציון.
ושוחחתי על כך גם עם הרב בנימין חותה שליט"א, וכנ"ל פסק ואמר דבתערובת חמץ למאכל כלבים, שלא ראויה למאכל אדם, והחמץ לא בעין, מותר ללא כל חשש.
♦ ♦ ♦