אלומות א – אסופת מאמרים. איגוד ישיבות ההסדר תשפ"ה. 277 עמ'. ktavet.asifgmail.com.
עשר שנים עברו מאז ייסוד כתב העת 'אסיף', שנתון איגוד ישיבות ההסדר, על ידי הרב אייל רזניקוביץ' ומערכת של כ-25 תלמידי חכמים ממגוון ישיבות, בתמיכתם ועידודם של ראשי הישיבות ומנהלי האיגוד לדורותיהם. אסיף בנה קומה נוסף על גבי כתבי העת הישיבתיים, מילא את מקומם של אלו מהם שהפסיקו לראות אור, והפיח רוח של אחדות, של כבוד הדדי ושל גדלות תורנית המתגלה דרך ההתאספות לבמה משותפת ומרכזית. מאז, מדי שנה יוצא לאור כרך עבה (בשנים הראשונות שני כרכים – אחד לתלמוד והלכה ואחד לתנ"ך ומחשבה) המלא במאמרים מעולים ואיכותיים.עליית הרמה וריבוי המאמרים האיכותיים יצרו דיוני מערכת רבים וממושכים סביב הרצון לעודד כותבים צעירים, ליצור מדיניות מאירת פנים גם למאמרים קצרים וחלקיים, להעניק במה למגוון תלמידי חכמים וסגנונות – ועם זאת לשמר ולטפח את האיכות המוקפדת שהתהוותה משנה לשנה. לעיתים המטרות הללו עלו בקנה אחד, ולעיתים היה צריך לבחור ביניהן.
מתוך המורכבות הזאת, נולדה יוזמת 'אלומות' – כתב עת נוסף שקם לצידו של אסיף ומתוך יחסי גומלין איתו, במגמה לקדם את הכותבים והמאמרים במקביל לאסיף, ולא בהכרח בתוכו. בשונה מאסיף שרואה אור אחד לשנה, גם דיגיטלית וגם בדפוס – אלומות מתפרסם בגרסה דיגיטלית בלבד, ועתיד לראות אור שלוש פעמים בשנה (שבועות, סוכות, ט"ו בשבט). מאמרים נבחרים מתוך אלומות יתפרסמו גם באסיף. העורך הראשי של אסיף, הרב דביר במברגר, היטה שכמו לערוך גם את אלומות.
תשעה מאמרים בקובץ שלפנינו, וכצפוי, הם משקפים דרכי לימוד וסגנונות מגוונים למדיי: מאמר למדני-מושגי בעניין כפייה על המצוות, מאמר הלכתי על מחיקת שם ה' בגרמא, מאמר רב-תחומי על עשר תקנות עזרא המשלב בין היתר 'לומדות' ועיון בפשטי המקראות, מאמר מחשבתי-אמוני על 'אלוקים המתגלה בריבוי' שעוסק בדרכי הופעת ה' ושמותיו בתורה, ובהשלכותיהן על הבנת 'צלם אלוקים' שבו נברא האדם, מאמר סקירה על דרך פסיקתו של הרב אשר וייס בשאלות מתחדשות, מאמר סיכומי המרכז כללים בדרכו של הגר"ח מבריסק בלימוד הרמב"ם, מאמר נוסף הבוחן כללים פיזיקליים בעיניים אמוניות-קבליות ורואה בהם בבואה של מידות אלוקיות, ומאמרים נוספים.
באופן אישי, רובם הגדול של תשעת המאמרים בקובץ שלפנינו נראים לי איכותיים למדיי, מושקעים, ארוכים (כשלושים עמודים כל מאמר), מעניינים ובהירים. העמדת במה מתאימה לפרסומם היא מלאכת קודש של ממש, ואין כמוה להעיד לא רק על הצורך באלומות, אלא גם על הצלחתו של אסיף, ועל הצלחתן של הישיבות ששותפות לפעילותו להעמיד מתוכן תלמידי חכמים מובהקים.
ובליבי ובעטי, אתפלל שבעוד כמה שנים יקום כתב העת השלישי, עבור מאמרים יקרים הראויים לפרסום, שלא התאימו ל'אלומות', וקנאת סופרים תרבה חכמה.
♦
בים אמונה – זרעים א. הרב משה יהודה לנדאו. המכון למצוות התלויות בארץ. אלעד תשפ"ה. m7630055gmail.com. 039030580.
הרב משה יהודה לנדאו לן בעומקו של סדר זרעים מזה שנים רבות. תורתו מוכרת לרבים דרך כתב העת 'תנובות שדה', שיוצא לאור מדי חודשיים על ידי המכון למצוות התלויות בארץ, מזה עשרות בשנים. הספר שלפנינו הוא כרך ראשון המקבץ שלושים ואחד ממאמריו, ודבר בעיתו מה טוב.לעיתים נדמה שהעיסוק בסדר זרעים בדורות האחרונים הוא הקשה ביותר מכל שישה סדרי משנה, שכן בסדר זה, מחד גיסא, אין מסורת ומנהג פשוט להסתמך עליו, בסוגיות רבות אין בבלי, אין ראשונים ואחרונים רבים, ובמיוחד נעדרות תשובות מכוננות של גדולי האחרונים. מאידך גיסא, יש צורך בפסיקות מעשיות והתייחסות למקרים ממשיים, וזאת בשונה מהעיסוק בקדשים וטהרות שבמקרים רבים נותר בגדר 'דרוש וקבל שכר'. מלאכה קשה זו דורשת כוחות כבירים של תלמידי חכמים גדולים, שיש בהם בקיאות, עמקות ולמדנות, יחד עם בהירות ופסקנות. כוחות אלו מתגלים בכלל פרסומי המכון למצוות התלויות בארץ, ובספרנו בפרט, שנכתב לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בסדר מופתי הכולל מסקנות בסוף כל סימן (ונראה שאף הנכתב בפתח הספר, עמ' יב: 'ובודאי שמטרת הספר אינו אלא להעיר, ואין להוציא מכאן כל הוראה', לא בא אלא להזהיר את הלומד שיעיין בכל כוחו ויברר את ההלכה בעצמו או ישאל לרבותיו, אך אין בכך כדי לגרוע מערכם של הבירורים והמסקנות).
סימן ב' עוסק בשאלה המעשית בדבר עצם החיוב בתרומות ומעשרות בפירות טמאים שלא הייתה להם שעות הכושר להיאכל על ידי כהן. בסימן יח מוצע חידוש, ולפיו כהן ולוי שאינם מודים בעבודה או במתנות הכהונה מחויבים בעצמם להפריש תרומות ומעשרות ולתת לכהן או לוי אחר. סימן יט עוסק בשאלה האם ירושלים קובעת למעשר גם בפירות שלא ראו את פני הבית, ומה הדין בזמננו, וסימן כ ממשיך ומברר את עצם החיוב בתרו"מ בגידולי ירושלים לפי הדעה שירושלים לא נתחלקה לשבטים.
הסימן האחרון בספר, סימן לא, עוסק בהרחבה בשני הפנים של מצוות ביכורים: דמיונה למתנות כהונה שבגבולין בכלל ולתרומה בפרט, לעומת דמיונה לקרבנות. לאורך הסימן נבחנות ראיות לשיוכה לכל אחת מההגדרות, וגם נסיונות לראות בה שילוב של שתי ההגדרות.
עוד סימנים רבים בספרנו, בכל נושאי סדר זרעים, ורבים נוספים עתידים להיכלל בכרך ב'. יהי רצון שירבו העוסקים בסדר זרעים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ותרבה השפעתם המבורכת על כלל לומדי התורה.
♦
ספר התפיסה. הרב אפרים כחלון. ירושלים תשפ"ה. 293 עמ'. rabbiefraimbeezrathashem.org. 0548447655.
החיבור שלפנינו מוקדש לעיסוק בספקות בדיני ממונות. חלקו הראשון עוסק בטענת 'קים לי' בדיני ממונות: עניינה של טענה זו הוא להעמיד את הממון בחזקת המוחזק בו במקרה שבו יש מחלוקת בדין. ומכיוון שהמחלוקות מצויות מאוד, אימוץ קיצוני של 'קים לי' עלול לקעקע את יכולת הדיינים לדון, קעקוע שכמעט ואין לו תקדים בדברי הראשונים ובעלי השו"ע, שכמעט שלא השתמשו ב'קים לי'. בחיבורנו נבחנים טיעונים ומצבים שונים, שמהם עולה צמצום ניכר של השימוש ב'קים לי'.בהמשך לכך, נבחנת באריכות רבה שאלת משמעותה של תפיסה בספק, תוך הבחנה בין סוגים שונים של ספקות, וצידוד כדעה שלפיה הכרעה על פי רוב הפוסקים מוציאה מכלל ספק. יריעה מיוחדת מוקדשת לשאלה האם תפיסה בקרקע מועילה, או שבקרקע מוענקת הקדימה לחזקת מרא קמא. הרב כחלון בוחן בסקירה אחת מקורות רבים ודן בחדא מחתא בראיות רבות, והספר מלווה בכותרות רבות המסייעות לעקוב אחר המהלך.
זכה הרב כחלון לנבוע חידושי תורה בתכיפות גבוהה, וחיבורנו מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים מעטו. ייתן ה' וימשיך לזכות את ישראל בדברי תורה ערבים.
♦
שיעורי טומאת כהנים. הרב אברהם ברויאר. ביתר עילית תשפ"ג. 291 עמ'. 025808002.
בספר שלפנינו שלושים ושלושה שיעורים עיוניים בענייני טומאת כהנים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (ומכל מקום, למרות הסגנון החותר לפסיקת הלכה, נכתב בהקדמת הספר שאין לסמוך על הספר להלכה ללא עיון במקורותיו). לרוב, מבנה השיעור כולל פתיחה בבירור למדני יסודי, ומתוכו ממשיך לדיון מעשי המשתלשל ממנו ומסתיים במסקנות (המוגשות ברקע כהה להדגשה).השיעורים ערוכים בבהירות רבה, המאפשרת גם למי שאינו מצוי בסוגיות להיכנס אליהן בקלות ולהבין היטב את הדעות, ההגדרות, החקירות והראיות. קיבוצם של שיעורים רבים לספר אחד מאפשר להתברך מהזיקות המרובות שבין השיעורים ולקבל תמונה שלמה ורבת-אנפין. לספר צורף קונטרס 'מראות כהונה' שנכתב על ידי רבני ארגון 'התאחדות טהרת הכהנים', ומתאר את דיני טומאת כהנים מנקודת מבט מעשית ופרקטית תוך התייחסות למצבים שונים ומצויים.
מדי עוברי בין בתריו, התעוררתי לדון על כמה עניינים המוזכרים בספר.
בשיעור כד אות ו הובאה הצעת הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה ב-ג, ק, ח) לאסור כניסת כהנים לספק טומאה בבית חולים, אף אם הדבר יוגדר כספק טומאה ברשות הרבים יעו"ש, וזאת מדין בית הפרס. הביסוס שהובא להחלת דין בית הפרס בבית חולים הוא דברי התוס' (כתובות כח, ב ד"ה בית): 'ובית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברשות הרבים, אף על גב דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר – היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי, ופעם אחרת לא יטמא, כיון שמקום הטומאה ידוע; אבל הכא, שלעולם השדה בספק, לא רצו לטהר אף על גב דמדאורייתא טהור'. והוצע לומר שהגדרה זו של 'לעולם השדה בספק' קיימת גם בבית חולים. ולכשעצמי אין הדבר ברור לי כלל, ואלמלא דברי הגרש"ז, לעולם אימא לך שאין די בכך שהספק קיים בקביעות ואינו אקראי, וכל שלא גזרו חכמים – הרי הוא עומד בהיתרו, ואין בכוחנו להרחיב את הגזירה מעבר לשדה שאבד או נחרש בה קבר. ולכאורה התוס' לא באו להרחיב את האיסור אלא לבארו ותו לא. וצ"ע. ויעוין עוד בדברי המחבר כאן ובהסכמת הרב עמרם פריד לספר, שחילקו באופנים אחרים בין בית הפרס לבית חולים.
בשיעור כו אות יא נידון מצב של כהן שנכנס לבית חולים שיש בו חשש מסוים לטומאת מת לצורך ביקור חולים, והתפנה לו זמן מסוים שבו הוא אינו עוסק בביקור חולים, האם עדיף שהוא ייצא לבינתיים ויחזור בהמשך או שעדיף שהוא יישאר. כדי לפשוט זאת, הובאה ראיה מהאמור בגמרא (עירובין ק, א) שהעולה באילן בשבת בשוגג רשאי לרדת, ואילו העולה במזיד קנסוהו שאסור לרדת. מכך שלא נאמר שהעולה בשוגג מחויב לרדת, דייק המחבר שהעולה בשוגג רשאי להישאר על האילן אף שהוא עובר בכך על איסור שימוש באילן, משום שזהו שימוש בשב ואל תעשה, ועדיף לעבור עליו למשך זמן רב מאשר לרדת מהאילן ולעבור בכך על איסור שימוש בקום כזה. עד כאן. ויש לדון בזה מכמה צדדים: (א) שמא לשון הגמרא באה בהנגדה למזיד, אך אה"נ שהעולה בשוגג לא רק רשאי אלא גם צריך. וכן כתב התפארת ישראל (קופת הרוכלין, מלאכת קוצר): 'מותר לירד, כדי שלא ישב באיסור', וכן מבואר בשמירת שבת כהלכתה (כו, יג והערה מו). (ב) גם אם אין חובה לרדת, עדיין ייתכן מאוד שזה לפחות עדיף על פני המשך שהייה ממושכת על האילן.[1]
בשיעור לד נקט בפשטות שדין מדור הגויים נוהג הלכה למעשה גם בזמננו. יצוין שבספר טהרת ישראל (א, סי' ד) האריך הרב עזריה אריאל לדון להקל בזה מכמה צדדים, ובכללם הריצוף שנהוג היום בבתים ומפחית מאוד את החשש וההיתכנות לקבורת נפלים בתוך הבית.
לא קל לשלב בין עיון מעמיק בהגדרות יסוד ובין דיון הלכתי שמגיע למסקנות ברורות, ולא קל לעשות זאת בשפה ברורה המובנת לרבים. ספרנו הצליח בכך, תאווה הוא לעיניים ונחמד להשכיל. יהי רצון שאל שומעי לקחו בעל פה של הרב ברויאר בכולל 'תפארת שרביט' יצטרפו כעת קוראים רבים ויתברכו מברכתו, ועל ידי זה תתרבה המודעות לקדושת הכהנים ומצוותיהם הנוהגות גם בימינו בכלל, ובבתי חולים בפרט – וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
♦
תורת המחנה חלק ד – כשרות. כתיבה ועריכה: הרב דודי גרינפלד והרב חנניה שפרן. עורך ראשי: הרב אודי שורץ. הכוונה, ביקורת והכרעה: הרב איל קרים. הרבנות הצבאית הראשית. תשפ"ה. 448 עמ'.
בעשורים האחרונים חלה עלייה מבורכת בהתעניינות ובבקיאות הציבור הרחב בענייני כשרות. הספר שלפנינו ממשיך את המגמה: כרך נוסף בסדרת 'תורת המחנה' של הרבנות הצבאית, המוקדש כולו להלכות כשרות. הספר מחולק לעשרה נושאים שבכל אחד כמה תשובות, ובסך הכל שישים ושלוש תשובות. הספר לא בא להקיף את כלל הלכות כשרות אלא לקט שנבחר משיקולים שונים, כנראה אחד השיקולים הוא התייחסות להלכות המצויות יותר בצה"ל. הנושאים העיקריים הנידונים כאן: תולעים, בשר בחלב, טבילת כלים והכשרתם, בישולי גויים והפרשת חלה.התשובות נכתבו בקפידה רבה, בתמציתיות וללא משא ומתן רב, אך עם סקירה נרחבת למדיי של דעות שונות ומגוונות, ותוך ציון מקורות מדויקים לכל דעה ודעה, והשקעת מאמץ רב לתאר כל דעה באופן מדויק ולתת לכל דעה את המשקל הראוי לה. ניכרת החתירה המתמדת להביא כל דעה ממקורותיה הראשוניים והעיקריים, ולא להסתפק בהפניות לספרי קיצורים בני זמננו. לא אגזים אם אומר שלפנינו 'אנציקלופדיה' לכשרות המזון, שראוי לה שתילמד גם מחוץ לגבולות צה"ל.
לאורך הספר פזורות הוראות רבות מהרב דב ליאור ומהרב אשר וייס, וכן הוראות מגדולים נוספים: הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב דוד כהן, הרב שמאי קהת הכהן גרוס, הרב שלמה משה עמאר, הרב מנחם מנדל שפרן ועוד. אם בעבר הושמעו קולות שלפיהם הרבנות הצבאית צריכה להיות 'עצמאית' ולהימנע מהסתמכות על פוסקים שמחוצה לה, הרי שספרנו ומחברינו נמנים על הרואים ברבנות הצבאית חלק מעולם התורה הרחב. כך נאה וכך יאה.
להלן כמה מההכרעות המובאות בספר: תולעים זעירות שניכרות רק במאמץ רב אסורות באכילה מן התורה (עמ' 31). לכתחילה יש להוריד את חלקו העליון של הבצל (ראש הבצל ומעט מגוף הבצל), לקלף את הקליפה החיצונה ולשטוף את הבצל (עמ' 62). יש להמתין שש שעות מלאות בין בשר לחלב (עמ' 84). אף שמותר לשתות חלב סויה עם בשר, אין להגיש חלב סויה בארוחה בשרית בחדר אוכל (עמ' 147). חובה לטבול את כלי הצבא, ואף רשאים לברך על טבילתם (עמ' 157). סיר פויקה שבישלו בו בשר שאסור באכילה, ניתן להכשירו באמצעות מילויו בגחלים לוהטות למשך כרבע שעה (עמ' 210). מותר לנציג הרבנות הצבאית להשליך מזון שנקנה או הוכן שלא על פי הנחיות הכשרות, כדי להרגיל את הממונים על כך לפעול בהתאם להנחיות, ואף אם המאכל לא נאסר (עמ' 333). הנמנע ממאכל מסוים כיוון שבירר בדרך לימוד שמאכל זה אסור לגמרי, לא ייתן ממנו למי שמקל בדבר, ולמנהג האשכנזים המקל בכך יש לו על מה שיסמוך (עמ' 348).
בהקדמת הרב הראשי לצה"ל, הרב איל קרים, נכתב: 'חלק משמעותי ממסקנות ההלכה שבספר הוטמעו בעדכונים שונים להוראות הרב הראשי לצה"ל בנושא כשרות', ועם זאת, נוסף שם בכתב מודגש: 'את ההתנהלות היומיומית במטבחי צה"ל [...] קובעות אך ורק ההנחיות והפקודות המחייבות. ספר זה נועד להרחיב את היריעה בלימוד הסוגיות ממקורותיהן מחד גיסא, ולשמש כלי עזר בידי הרבנים הצבאיים להכרעה הלכתית במצבים ייחודיים ומורכבים מאידך גיסא'. דברים דומים נכתבו בהקדמת ראש מחלקת הרבנות, הרב חיים ויסברג. ואכן, פעמים רבות נקבעים בצה"ל נהלים שאינם נובעים במישרין מההלכה, ומטרתם לעשות לה משמרת. אם כן, ספרנו הוא מעין 'תורה שבכתב', והוא מבהיר את העקרונות תוך הותרת מרחב לקביעת נהלים מעשיים בשטח, לפי הנדרש והמקובל בצבא ולפי הנסיבות.
'תורת המחנה' נכתב מתוך גדלות ושקיעה בסוגיות. המסגרת הצבאית דורשת ספר מעשי ובהיר גם לחיילים פשוטים, ועם זאת ניכרים בספר עמל תורה וטרחה רבה וממושכת בבירור השורשים שמהם צמחו המסקנות, בכתיבה סדורה ומדוקדקת, בהתייעצויות רבות עם פוסקי הלכה, בבירורים טכניים ומדעיים שנוגעים ליישום בשטח. יישר כוחם של המחברים והמסייעים, ויהי רצון שימשיכו ויזכו את הרבים בתורתם.
♦ ♦ ♦
♦ הערות הקוראים על גיליון ק"ג ♦