גדר השקיעה והזריחה. מתי מחשבים לפי גובה הרי ירושלים - מאמר תגובה

א.

ביאור המושגים בענין השקיעה והנץ

תחילה אעמוד על ביאור המושגים: האופק, שקיעה מישורית, שקיעה אסטרונומית, שקיעה הנראית, והשקיעה בניכוי כיסוי ההרים.
"האופק" הוא הקו שנראה במקום המפגש הדמיוני בין השמים לארץ^[1]. ככל שהמתבונן עומד במקום גבוה יותר מפני כדור הארץ, הוא רואה למרחק גדול יותר.
"השקיעה המישורית" היא הזמן בו גלגל השמש נראה לעיני המתבונן יורד מתחת לאופק, כאשר ההסתכלות היא בקו ישר. אנו מחשבים כיצד השקיעה היתה נראית אם לא היה כיסוי הרים באופק, ומחשבים בכל מקום כאילו המקום עד סוף האופק הוא מישור בגובה של המתבונן. כשהשמש ירדה מהקו הישר הדמיוני הזה היא נחשבת כעומדת מתחת המתבונן, ולכן הוא נחשב סוף ממשלת היום. בחישוב זה כשהעיר גבוהה מעל פני הים והאופק נמוך, אין כל הבדל אם נחשב את העיר בגובה האופק, או את האופק בגובה העיר, כיון שבכל אופן בשקיעה המישורית השמש נחשבת כנסתרת כשהיא עומדת מולנו בזוית ישרה, ולא מתחשבים בזה שמהגובה היא נראית כנכנסת לפני הים מאוחר יותר^[2].
השקיעה "האסטרונומית" היא כאשר מרכז גלגל השמש נמצא במקביל לקו האופק המישורי, לפי מצב השמש האמיתי, ולא לפי מה שנראה לעין בפועל. בחישוב זה השקיעה תמיד מקדימה על השקיעה המישורית, גם מפני שבשקיעה זו מדובר על ירידת מרכז הגלגל אל קו האופק, ולא על ירידת הקצה העליון של הגלגל, וגם בגלל שבירת קרני האור באטמוספירה. שבירת קרני האור גורמת לכך שהגלגל נראה לעינינו כעומד על קו האופק, בשעה שלפי האמת הוא כבר נמצא כחצי מעלה (31/60) מתחת האופק^[3].
"השקיעה הנראית" היא כפי שנראה לעין שגלגל החמה מתכסה מהמקום בו נמצא האדם, כלומר שאם יש הרים שמסתירים את האופק, השקיעה היא בהתכסות החמה מאחרי ההרים. אמנם מסתבר שלא מתחשבים בהר סמוך מאוד, שאם כן השקיעה יכולה להיות מעט אחרי חצות היום, אך מתחשבים בהתכסותה מאחרי הרים מרוחקים שכאשר הם מתחילים להסתיר את הגלגל הוא נחשב תחילת השקיעה, וכשהושלם כיסוי הגלגל זו היא השקיעה. כמו כן, אם האופק פנוי והשמש נראית לעומד על הר כשהיא נכנסת לתוך הים, השקיעה הנראית תהיה מאוחרת מהשקיעה המישורית, אך אם האופק אינו פנוי, השקיעה הנראית יכולה להיות לפני השקיעה המישורית.
"השקיעה בניכוי כיסוי ההרים" היא כאשר האופק ממערבו אינו נראה עד פני הים. ומחשבים את השקיעה לפי מה שהיה נראה מגובה זה ללא הסתרה עד פני הים^[4].
♦
ב.

חישוב הבדלי הזמנים למעשה

בענין ההבדל בין האסטרונומי למישורי יש שכתבו שביום בינוני בארץ ישראל הנץ האסטרונומי מאוחר ב4.18 דקות מהנץ המישורי, ובמקביל השקיעה האסטרונומית מוקדמת 4.18 דקות לשקיעה המישורית^[5]. ויש שכתבו שההבדל הוא 3.7 דקות^[6].
מכל מקום, כיון שהנץ האסטרונומי מקדים למישורי באותו שיעור שהשקיעה האסטרונומית מתאחרת למישורית, בחצות היום הזמנים משתווים^[7], אך יש הבדל באורך השעה הזמנית בין שתי צורת החישוב. לדוגמא, ביום שבו הזריחה המישורית היא ב5.55 והשקיעה ב18.05 סוף זמן קריאת שמע הוא 8.57, בעוד שבאותו יום הזריחה האסטרונומית היא ב6.00 והשקיעה ב18.00, ואם מחשבים על פיה סוף זמן קריאת שמע יהיה בשעה 9.00.
מרחק האופק מהאדם בק"מ מחושב לפי גובה המתבונן במטרים בנוסחה זו: מרחק האופק = שורש 13H. כלומר השורש של 13 פעמים הגובה של עיני המתבונן מהקרקע. על פי נוסחה זו אדם בגובה 1.92 יראה למרחק 5 ק"מ, ואדם שנמצא בגובה 100 מטר מעל הקרקע יראה למרחק 36 ק"מ. והנמצא בגובה 826 מטר כגובה הר הצופים יראה למרחק 103.6 ק"מ, והכוונה היא לראיה בלי הסתרות ובלי מניעות של אובך^[8].
אם נשער את כיסוי גלגל החמה בים לפי גובה הר הצופים – 826 מטר, באביב ההפרש בין השקיעה המישורית לשקיעה בים הוא איחור 4.6 דקות, בחורף 3.8 דקות, ובקיץ 5.4 דקות^[9].
ולידיעת ההבדלים בין מקום למקום ביחס לירושלים יש לדעת שבכל מעלה של אורך מערבה מירושלים הזמנים מתאחרים בארבע דקות, ובכל מעלה (111 ק"מ) צפונה ממנה היום נהיה בשיא חורף יותר קצר ב6 דקות, ובקיץ יותר ארוך ב6 דקות, כשאריכות היום מתחלקת להקדמה בזריחה ב3 דקות ואיחור בשקיעה של 3 דקות, ולהיפך כשהולכים דרומה^[10].
♦
ג.

דברי הרב בנימין יצחק הלוי

הרב בנימין יצחק הלוי בגליון 103 (עמ' שעח) כתב שבענין שעות היום מקובל לחשבן לפי השקיעה המישורית, אך כיון שהאסטרונומית יותר מדוייקת צריך לחשב על פיה.
ועוד כתב שלענין חישוב שעות היום וחצות היום נכון המנהג לחשב לפי השקיעה המישורית (או האסטרונומית לשיטתו) גם לעומד על ההר, כי רק בחישוב באופן הזה בזמן חצות תהיה השמש במרכז הרקיע^[11], אלא שלדעתו לפי זה גם בהלכות הנוגעות לשקיעה עצמה צריך לחשב לפי השקיעה המישורית גם למי שעומד על ההר. בזה הוא חולק על המתפרסם בלוחות, שהם כותבים את זמן השקיעה כל מקום לפי גובהו, ולהר לפי מה שנראה מההר, ורק כשמחשבים את שעות היום הם מחשבים אותן לפי השקיעה המישורית.
ועוד כתב לגבי השקיעה בירושלים, שכיון שבעלי הלוחות מסכימים שלא מתחשבים בשקיעה הנראית, דהיינו שמנכים את כיסוי ההרים שבאופק, ולא מתחשבים בזה שהגלגל מכוסה מהעין מוקדם, הוא הדין שלא היו צריכים להתחשב בהיראות גלגל החמה ממקום גבוה לאחר השקיעה המישורית, אלא היו צריכים לציין את השקיעה המישורית^[12].
נמצא שלפי דרכו, השקיעה בירושלים ביום בינוני היא כארבע - חמש דקות לפני הזמן שבהרבה לוחות, כי בהרבה לוחות מחשבים את השקיעה בירושלים כפי שהיא נראית מגובה הר בניכוי עד ראיית הים^[13].
ודעת הרב הלוי כסברה שהעלה הרב איסר זלמן מלצר באבן האזל סוף הלכות קריאת שמע, שבירושלים יש לחשב לפי השקיעה המישורית, ואכן יש החוששים לזה לחומרה.
♦
ד.

דעת קונטרס זמן השקיעה בירושלים

כבר נודע בעבר קונטרסים שכתבו לשנות את זמן השקיעה המקובל בירושלים. לאחרונה, בשנת תשפ"ד פירסם ח"א קונטרס 'זמן השקיעה בירושלים', שגם הוא מסיק כדברי הרב הלוי שמעיקר הדין בירושלים יש להקדים את השקיעה ב5 דקות, וקיבל הסכמה מכמה רבנים^[14]. אך בעוד שהרב הלוי סבור שגם כאשר רואים את השקיעה בים יש לחשב לפי השקיעה המישורית, לדעת בעל הקונטרס (פורסם בעילום שם) יש לנהוג כך רק במקומות בהם לא רואים את השקיעה בים. יסוד סברתו הוא שהשקיעה האמיתית היא המישורית, כיון שהגדרת השקיעה היא המצב שאחריו כאילו השמש עומדת מתחתינו, אלא שמכל מקום כאשר רואים את הגלגל שוקע בים מאוחר יותר אנחנו מוסיפים עוד הגדרה, שכיון שעדיין השמש נראית גם זה זמן ממשלת היום. ולפי הנחות יסוד אלו יש להסיק שכאשר למרות הגובה לא רואים בפועל את הגלגל שוקע בים עלינו להתעלם מגובה המקום ולחשב לפי השקיעה המישורית, וכפי שמחשבים לעומד בעמק לפי השקיעה המישורית, כיון שבפועל הוא לא רואה את השקיעה.
♦
ה.

החישוב בהלכה אינו לפי הזמנים האסטרונומיים

ראשית, אתייחס לדברי הרב הלוי על כך שליתר דיוק היינו צריכים לשער את שעות היום על פי השקיעה האסטרונומית. בענין זה אציין תחילה את הדבר הנפלא שיש לנו לראות מהחישוב האסטרונומי, והוא חיזוק המסורת והאמונה בחכמת חז"ל. בירושלמי ברכות פרק א הלכה א (וכן במדרשים) נאמר: "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין". דבר זה מתקיים אך ורק כשמחשבים לפי הנץ והשקיעה האסטרונומיים, שכן לפי שקיעה וזריחה מישורית הימים שווים רק כמה ימים לפני כן^[15], ומוכח מזה שחז"ל ידעו על החישוב האסטרונומי.
אך למעשה בחישובים ההלכתיים מוסכם על כולם שהחישוב אינו לפי זמן אסטרונומי אלא לפי מה שרואים בעין, והטעם פשוט משום שחז"ל לא אמרו לנו לעשות חישובים אסטרונומיים של מה שאיננו רואים בחושים. גם לא מחשבים לפי מרכז הגלגל אלא בזריחה לפי תחילת יציאת גלגל השמש על הארץ, ובשקיעה את גמר כיסויה.
אמנם אין להסיק מזה שהקובע הוא אך ורק ראית הגלגל בפועל. גם הנץ והשקיעה המישוריים מתייחסים למצב הגלגל הנראה לעינינו ואפשר לחשב אותם גם באמצעים שהיו לחז"ל, אלא שאצלם היה קשה להגיע לדיוק והיו נזקקים לפעמים להערכה. כלומר, אם אנו אומרים שצריך לנכות את כיסוי ההר הם היו יכולים להעריך כמה צריך לנכות לפי מצב השמש כשהיא נמצאת בראש ההר שמכסה לפי מה שמראה שעון השמש. ואם אנו אומרים שהעומד על ההר ייחשב כאילו הוא עומד במישור, הם היו יכולים לעשות הערכה לזה לפי שעון שמש בכמה הגובה שבו הוא נמצא הוסיף על ראייתו, וכן יכלו לעשות הערכות אחרות בעניינים אלו. בימינו אפשר לחשב דברים אלו בצורה מדוייקת, ומסתבר שמה שאנו יכולים לחשב בצורה מדוייקת, אף שלחז"ל היה קשה להגיע לרמת דיוק כזו, יש לנו לחשב בצורה מדוייקת. וזהו הטעם שבלוחות מחושבות שעות היום בין בהר ובין בשפילה לפי הנץ והשקיעה המישוריים, ולא לפי האסטרונומית^[16].
ויש להוכיח שלא מחשבים לפי הזריחה והשקיעה האסטרונומיים מהגמרא בנידה סג ע"ב שרבי יוסי אומר "ימים ושעות וסתות", ועולה מהגמרא שרבי יוסי אוסר אשה הלמודה לראות עם הנץ החמה בשעה הזמנית הראשונה של היום, ובודאי ראיית הדם מושפעת מהגלגל הנראה, ולא על פי חישובים אסטרונומיים. וכן מובא ברמב"ם בפירוש המשנה לברכות ג, ה על הזריחה לענין ותיקין, שהיא "עלות החמה באופק", משמע תחילת עלית הגלגל הנראית באופק. וכן לענין השקיעה כתב בנו רבי אברהם בתשובה המובאת בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן צו "תשקע כל העגולה בכללה ותערוב השמש תחת עגול האופק", דהיינו שהשקיעה היא סיום התכסות הגלגל לעינינו. כלומר, מה שאנו רואים ולא באמצעות חישובים אסטרונומיים, ולכן גם לא מחשבים לפי אמצע הגלגל.
ויש להעיר על דבר יסודי נוסף שיש ללמוד מהגמרא הזו, והוא ששעות היום מחושבות לפי הנץ והשקיעה הנראים בעין ולא לפי עמוד השחר. לשיטת המחשבים מעמוד השחר לצאת הכוכבים צריך להדחק שהשעה הראשונה שלאחר הנץ בסוגיה זו אינה כבכל שעות היום. וצ"ע, שלא ראיתי שהם מתייחסים לזה. ומכל מקום, לענ"ד לפי מאי דנוהגים כיום כגאונים בצאה"כ, העיקר בזה לדינא הוא לחשב לפי שעות היום הנקראות בלוחות סוף זמן קריאת שמע של הגר"א.
♦
ו.

ההבדל בין חישוב שעות היום לחישוב השקיעה והזריחה עצמם

אף שאמרנו שיכלו לחשב בזמנם את הנץ והשקיעה המישוריים, נראה שאי אפשר להתעלם מראיית הגלגל מההר. מי שעומד על ההר ורואה את השמש בעיניו שוקעת בים אינו צריך לעשות שום חישוב, וברור לו שעדיין יום, בלי לשאול דבר. אם ננקוט כדברי הרב הלוי להלכה אין הבנתו של האדם הפשוט נכונה, ואם כן חז"ל היו חייבים לומר לעומד בהרים שיתעלם מהשמש שהוא רואה, והא קחזינן שאין כל רמז לזה בש"ס.
ואם באים לדייק הנפק"מ בזה אינה רק לעומד על ההר, כי גם בשפלה בדרך כלל אדם נמצא מעל גובה הים, ובא"י המערב יותר נמוך, כך שבכל גובה שהוא נמצא, הזמן שבו השמש נעלמת מעיניו אינו בדיוק הזמן של השקיעה המישורית.
ויש להוכיח שלגבי הזריחה החישוב הוא לפי ראית העין בפועל ולא לפי חישוב המישורי מהגמרא בסנהדרין מב ע"א שאם אחד אומר לפני הזריחה, ואחד אומר לאחר הזריחה, בטלה עדותן, כי אין טועים בזה. ומשמע מזה שחישוב הזריחה הוא דבר שקל לעשותו כי הוא על פי ראיית הגלגל^[17]. [לגבי השקיעה, הרמב"ם (הל' עדות ב, ה) כתב שה"ה בשקיעה, אך לקמן נראה שיש לדון בזה]. כך גם אצל אשה שיש לה זמן של שעה לזמן ראית וסתה, והיא עומדת על הר, מסתבר שבזמן שהיא רואה את הגלגל על הארץ היא תחשב זאת כתחילת זמן וסתה, והגמרא לא אומרת לה להתעלם ממה שהיא רואה. מכל מקום, את סיום שעת וסתה המוזכר שם בגמרא היא תחשב לפי השעה שמראה שעון השמש שתזוזת מחוגיו תואמת למהלך השמש לפי נץ ושקיעה מישוריים. וכשאין לה שעון שמש, היא תעשה הערכה בקירוב למה שנראה בשעון שמש.
לכאורה יש לתמוה איך מחשבים את הזריחה והשקיעה בשונה מחישוב שעות היום התואם להימצאות החמה באמצע הרקיע. אכן נראה שחז"ל בכל ענין הלכו לפי צורת החישוב שהיתה אפשרית בזמנם. כך נראה גם מהגמרא בפסחים צד ע"א, שממנה עולה שחז"ל חישבו את עמוד השחר על פי היחס בין הזמן שיש מעמוד השחר לנץ החמה אל הזמן שיש בין הזריחה לשקיעה, והוא למסקנה שמינית היום. ומשמע שזמן עמוד השחר משתנה לפי אורך היום מהזריחה לשקיעה ולא בהתאם לחישובי המעלות, כנהוג לחשב בחלק מלוחות זמנינו. בירחון האוצר (גליונות 9, 53, 98) כתבתי שבענין עמוד השחר יש לחשב לפי שעות זמניות שמחושבות על פי אורך היום ולא על פי חישוב של מעלות, מכיון שזו דרך החישוב שחז"ל חישבו בה. למרות שלפי זה רק בחורף הזמן שאמרו חז"ל מתאים לתחילת הראות האור, אנו עושים את החישובים כפי שהם עשו, שכן דיני התורה נקבעו לפי הידע שהיה בזמן חז"ל, ובזמנם לא היו מחשבים על פי מעלות. וכמו כן כאן נראה שמחשבים לפי דרך החישוב של חז"ל, למרות שכתוצאה מזה לענין דינים הנוגעים לשקיעה עצמה הקובע הוא ראיית הגלגל, בעוד שלפי חישובי הזמנים של שעות היום, שמחשבים לפי הצל של השמש על פי שעון שמש, השקיעה מחושבת לפי המישורי.
כך גם לענין גדר יום ולילה אמרו שבאחד בניסן של התקופה היום והלילה שוים, למרות שזה מדוייק רק לפי צורת חישוב אסטרונומית. ובאותו יום תקופה של אחד בניסן ודאי חישבו את שעות היום לענין קריאת שמע לפי שעון השמש המיוסד על הזריחה והשקיעה המישוריים. כלומר, קבעו שיש ביום הזה 12 שעות ועשר דקות ולא 12 שעות, מפני שדרך החישוב של הזמנים הוא לפי אמצעים שלנו. וכמו כן את הנץ עצמו הם לא חישבו לפי שעון השמש, שלא מראה את השעה הזו בבירור, אלא לפי מה שראו בעיניים כשהשמש עולה מהאופק, וכיון שהעומד בהר רואה את השמש, הוא בשבילו יום לכל דבר.
מכל מקום נראה שכאשר מדובר בהר גבוה מאוד שממנו רואים את גלגל השמש שוקע באופק המישורי 20 דקות לאחר זמן השקיעה המישורית, לא ייחשב זמן זה כיום, שהרי אז כבר רואים ג' כוכבים, והוא סוף היום לכל דיני התורה. חז"ל לא התייחסו להר כזה, כי בארץ ישראל אין הרים כאלו^[18].
כמו כן מסתבר שלא מתחשבים בגובה שהוא מעשה ידי אדם, שכן מדובר בגדרי יום ולילה של הטבע שברא ה', ולכן גובה של הר בצורה טבעית הוא הקובע ולא מעשה בנין אדם^[19].
אכן אם אדם יעקור הר שגובהו 1000 מטר ויעשהו 950 מטר, מסתבר שנלך לפי גובה ההר עתה, ולא לפי מה שהוא היה.
♦
ז.

החישוב של השקיעה הוא בניכוי כיסוי הגלגל מחמת ההרים שבאופק

אף שבהלכות הנוגעות לזריחה ושקיעה עצמן מחשבים לפי ראיית הגלגל, וכשרואים את הגלגל הוא יום, כדברי הרמב"ם ובנו הנ"ל, במקומות בהם גלגל השמש מתכסה באופק מחמת הר, מקובל שלא מתחשבים בהתכסות הגלגל. יש שכתבו שהוא מפני שאנו רואים שעדיין יום לפי עוצמת האור שבשמים, וגם משום שאם לא נאמר כך יצאו הבדלים גדולים בסוף היום במרחקים קטנים, וכן לא נראה את סימני בין השמשות של הכספת עליון ותחתון מיד אחרי כיסוי הגלגל. אך לענ"ד טעמים אלו לא מספיקים כשהמרחק של ההרים גדול, וממילא זמן הכספת העליון והתחתון לא כ"כ ברור. אלא י"ל שהטעם הוא כי ידוע וניכר לנו שהגלגל לא ירד מהאופק אלא הוא מכוסה בהר לפי ניצוצי האור של הגלגל, שכל זמן שגלגל החמה לא ירד מהאופק, הדבר ניכר על ההר שבאופק וזה נחשב כראיית הגלגל עצמו, ולכן אין זה סותר לדברי הרמב"ם ובנו.
וכבר הביא המהרי"ל (הל' תפילה ה) ראיה לזה שלא מתחשבים בכיסוי הר מדברי רבי יוסי בשבת דף קיח ע"ב "יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי". והוא על פי פירוש רש"י בשבת קיח ע"ב לענין הכנסת שבת בטבריה: "מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה", דמשמע שלפי האמת אינה חשכה (וכך עולה מראשונים רבים), ומשם למד המהרי"ל לא להתחשב בכיסוי הרים במערב. ואף אם במהרי"ל מדובר על שקיעה לפי חישוב רבינו תם, וכדעת הרמ"א שהביאו בד"מ סי' רלב, מכל מקום נלמד מזה לדידן שאין להתחשב בכיסוי הר, כי כך עולה ממכניסי שבת בטבריא גם לפי ההנחה שהשקיעה היא כיסוי הגלגל באופק. וביאור הענין הוא שבטבריא רואים את הגלגל מתכסה על ידי ההר מוקדם יותר מזמן שקיעתו באופק, על כן הם הקדימו להכניס שבת לפני זמן התכסות הגלגל, על אף שמעיקר הדין הם יכלו להמתין ולהדליק רק מעט לפני שיגיע זמן השקיעה ללא כיסוי הר. וכמו כן מוציאי השבת בציפורי, כיון שהם היו רואים את האדמומית במקום השקיעה מאוחר, הם רצו לאחר והוציאו את השבת רק כשהסתלקה האדמומית במקום השקיעה, על אף שמעיקר הדין גם אצלם די בראיית ג' הכוכבים שנראים ביחס לשקיעה המישורית בדיוק כמו בטבריא^[20], שכן לענין זמן ראית הכוכבים גם בהר וגם בעמק רואים אותם בוודאות קרוב לעשרים דקות אחרי השקיעה המישורית, והוא מעיקר הדין ודאי לילה^[21].
הרב דוד יהודה בורשטיין (הזמנים כהלכתם עמ' קיט) כתב שדין ניכוי ההרים תלוי היכן נמצאים ההרים המסתירים. דאם ההרים המסתירים נמצאים במקום סוף כח הראייה, דהיינו במקום סוף האופק, מנכים את ההרים עד גובה המישור שלפניהם, ואם ההרים המסתירים הם בתווך, יש למתוח קו מהמקום שבו נמצא האדם עד גובה המקום של סוף האופק, ולנכות את כל ההרים שמסתירים.
ובקונטרס 'זמן השקיעה בירושלים' כתב שאין מנכים אלא עד גובה העיר שממנה מתבונן האדם, שכן רק הסתרה שמעל גובה העיר היא הסתרה, ואילו הסתרה שהוא מתחת לקו העיר אינה כלל הסתרה.
אך לענ"ד אין חילוקים אלו נכונים, בארץ ישראל העומד על ההר רואה מולו את השקיעה בים, והוא יודע שככל שהוא יותר גבוה טווח הראיה שלו יותר גדול, על כן מחשבים כיצד היה רואה את השמש כשוקעת בקו הגובה שבו הוא נמצא בלא הסתרה, כאשר טווח הראיה שלו הוא לפי גובהו מגובה הים, שאם ההר הוא בגובה 800 מטר טווח הראיה שלו הוא 102 ק"מ, ומנכים את כל ההרים שמפריעים לראות לטווח זה. וגם אם יש מישור גדול במערב לפני הירידה בגובה, מנכים את המישור שמסתיר את קו הראיה של העומד בגובה 800 מטר אל פני הים. כשם שזמן זה מוסיף על שקיעה מישורית בגובה פני הים 4 או 5 דקות, כך הוא מקדים בזריחה.
♦

ח.כשעומד בהר גם במקום שהשקיעה נסתרת על ידי הר מחשבים לפי השקיעה בים

בדברים שכתבתי יש תשובה גם לטענת הקונטרס 'זמן השקיעה בירושלים', שכאמור לעיל הוא סבר שעיקר גדר השקיעה הוא מה שהשמש נחשבת כעומדת תחתינו, דהיינו השקיעה המישורית, ורק הוסיפו עוד גדר שכאשר רואים את הגלגל מתחשבים בזה כתוספת של ממשלת היום. אך לפי המבואר עניין ראיית הגלגל מההר אינו תוספת על השקיעה האמיתית, אלא שעיקר הגדרת השקיעה הוא הסתרת הגלגל מהעין, וכשיש כיסוי של הר די בכך שרואים סמוך לשקיעה את ניצוצי הגלגל שלא ירד מהאופק של העומד בהר. והראיה לזה, שאם עיקר גדר השקיעה היא שהשמש נחשבת כעומדת מתחת למתבונן, היה לנו ללכת לפי כניסת מרכז הגלגל לקו האופק, ולא לחכות עד שיעלם כולו. וכן מוכח מהסברה שאמרו על כך שלא מתחשבים בכיסוי הרים, שלא מסתבר שיהיה שינוי גדול בזמן השקיעה בשני מקומות סמוכים - טענה זו הוזכרה בקונטרס הנ"ל, אך היא חוזרת גם על מה שהוא רוצה לחדש, כי בירושלים יש מקומות שרואים את הים, ולדבריו יצא שיש שינוי של חמש דקות או יותר בין השקיעה ברחוב הפסגה בבית וגן, שבה רואים את הים, לרחוב עוזיאל, שממנו כבר לא רואים את הים. אך לפי מה שביארתי ההבדל הוא רק של כמה שניות, כיון שידוע שהשמש שוקעת באופק בים. ועל כן הידיעה שמגובה כזה רואים את הים בעוד כך וכך זמן נחשבת כראיית הגלגל שוקע בים.
ועל פי דברי מובנים דברי הבית דוד, החיד"א והבא"ח פרשת ויקהל, ט לחשב על פי מקום גבוה שבעיר, ומנין להם שהמקום הבודד הזה קובע למקומות האחרים שהם פחות גבוהים? אלא נראה שהם נקטו שהעיקר הוא ראיית שמש שוקעת באופק, ודי שרואים ממקום אחד כדי לדעת מהו הזמן שבו רואים את השמש שוקעת מאותה עיר, וההסתכלות ממקום גבוה היא זו שהביאה להם את הידיעה מתי השמש שוקעת. אמנם הם נקטו כך גם בירושלים, למרות שבה לא רואים את הים, אך י"ל שזה מפני שלא ידעו כיצד לחשב מתי רואים מגובה זה את השקיעה בים.
♦
ט.

בסוף היום החישוב לעומד בשפילה צריך להיות לפי גובה הרי ירושלים

אף שהראינו שבאופן כללי החישוב של השקיעה עצמה הוא לפי הנראה לעין, ולא על ידי חישוב מתי השקיעה המישורית, נראה שבכל זאת יש ענין שאינו מחושב לפי הנראה לעין, אלא בו אנו זקוקים לחישוב נוסף, והוא גדר סוף היום לעומדים בשפילה מתחת לגובה ירושלים (וגם בירושלים עצמה, מתחת לגובה הר הצופים). דבר זה מוכח מהירושלמי ברכות פ"ד ה"א: "אחוי דאימיה דרב אדא הוה מצייר גולתיה דרב. א"ל כד תיחמי שמשא [בבית רב^[22]] בריש דיקלי תיהב ליה גולתי דנצלי דמנחתא, ושמשא בריש דיקלי תמן, איממא הוא הכא, דמר רבי יוחנן האומר לצולה חרבי זו בבל שהיא זוטו של עולם אמר רבי יוחנן למה נקרא שמה צולה ששם צללו מיתי דור המבול [ירמי' נא מט] גם בבבל לנפול חללי ישראל גם בבבל נפלו חללי כל הארץ... רב כר' יהודה? אין תעבדינא כרבנן לית ר"י מודי אין תעבדינא כר"י אוף רבנן מודו":
מבואר שרב היה מתפלל מנחה בבבל כרבי יהודה עד פלג המנחה, והוא מוגדר אצלו כשמשא בריש דקלי כשהוא עדיין יום בארץ ישראל, ובפועל התחיל להתפלל בזמן זה.
ולפום ריהטא אינו מובן, כיצד יתכן הדבר שבגלל גדרי סוף היום בארץ ישראל, רב שנמצא בבבל, יתפלל מנחה בזמן שלפי מקומו הוא כבר פלג המנחה. והרי לפי מסקנת הגמרא הוא חושש לרבי יהודה, ולרבי יהודה כבר אי אפשר להתפלל, שאינו יום לענין מנחה?
ובפני משה כתב: "ושמשא בריש דיקלי תמן איממא הוא הכא. כצ"ל וקושיא היא, הא כשהשמש בריש דיקלי בבבל הוא יום גדול עדיין כאן בארץ ישראל דאמר ר' יוחנן וכו' שבבל זוטו של עולם שהיא במצולה ותחתיתו ועמקו והיכי עביד רב הכי והוא בבבל היה והלא זה הזמן בבבל אינו עם דמדומי חמה, ולקמן משני לה רב כר' יודה ס"ל דאמר עד פלג המנחה, ולפיכך נהג כן דכשהשמש בריש דיקלי בבבל זמן פלג המנחה הוא בא"י".
ולענ"ד אכתי לא מובן מדוע הזכיר מה שקורה בארץ ישראל, ומה הקשר להיותה של בבל מצולה. לפי דרכו השאלה היתה צריכה להיות רק שמאחר שבבבל הדקלים מכסים את האופק זמן רב לפני השקיעה, למה רב הקדים כל כך, ולהשיב "רב כרבי יהודה". וגם עצם הענין שקבע שבבבל תמיד השמש על ראש הדקלים היא שעה ורבע לפני השקיעה, אינו מובן, הרי הדבר תלוי במרחק האדם המתבונן מהדקל, ואין כאן ענין שנובע מהיותו של רב בבבל.
ומדברי ספר חרדים נראה שפירש שרב היה מתפלל עם דמדומי חמה ולא היה מתפלל כשהוא יום בא"י, כי יש ללכת כל מקום לפי המקום בו אדם נמצא, ולכן בבבל אין להתחשב בזה שבארץ ישראל הוא יום ואינו זמן דמדומי חמה. אבל אכתי גם פירושו אינו מובן, מאי ס"ד ולמה צריך להזכיר שבארץ ישראל הוא יום, וגם לפי האמת אין זה בגלל שארץ ישראל גבוהה אלא בגלל שארץ ישראל יותר מערבית.
אלא נראה שבתחילה קבע שרב התפלל כשעדיין הוא יום לפני פלג המנחה, ואחר כך שאל ורב כרבי יהודה? והתשובה היא שעשה כרבי יהודה כדי לצאת לכו"ע.
על כן נראה שהביאור של הגמרא "כד תיחמי שמשא בבית רב בריש דיקלי" הוא שהשמש על ראשי הדקלים לפי מה שנראה למתבונן מבית המדרש של רב על הדקלים. ובית רב שאמר הוא מיקומו של המתבונן, ומדובר על ראיית השמש על ראשי הדקלים שהיו רחוקים מבית רב מרחק כזה שהשמש היתה נראית על ראשי הדקלים שעה ורבע לפני התכסות הגלגל.
רב עשה סימן לעצמו מתי הוא שעה ורבע לפני השקיעה לפי מה שרואים מבית מדרשו. רב נקט שלגבי סוף היום בכל מקום שנמוך מהרי ירושלים מחשבים את הזמן לפי מה שהיה נראה אילו היה הרואה עומד בגובה הרי ירושלים. כיון שבבל היא מצולה, רב ידע שהשקיעה הנראית בה היא כמה דקות לפני השקיעה בהרי ארץ ישראל. וממילא גם לפי רבי יהודה שפלג המנחה הוא סוף היום, רב נוקט שפלג המנחה האמיתי הוא כמה דקות אחרי החישוב לפי הנראה כפלג המנחה בבבל, ולכן רב יכול היה להתפלל מנחה בזמן זה. נראה שהוא דן מסברה שבארץ ישראל ההרים יותר גבוהים, ואפשר לשער שזה מוסיף כמה דקות, היות שכשאנו באים לחשב את סוף היום, אנו צריכים לראות כאילו אנו עומדים ורואים מגובה של הרי ארץ ישראל^[23].
אלא שעדיין לא ברור מהירושלמי לפי איזה הרים בארץ נחשב. ונראה שי"ל מסברה שהוא לפי העיקר של ההרים שבה, שהוא מקום המקדש, שנקרא בפי חז"ל על פי הפסוקים בישעיה לז "מרום הרים" (שמות רבה כג, ה), וידוע שהמשילוהו כמקום הגבוה בארץ ישראל, ובהר הסמוך למקום המקדש הגובה הוא כ800 מטר מעל פני הים במציאות זה מוסיף כארבע דקות^[24].
ובטעם הדבר י"ל שהדבר מבוסס על קשר זמני היום למקום המקדש, ולהר המוריה שממנו הוראה יוצאת. ואם הוא דוקא לענין השקיעה, י"ל שהדבר קשור לענין שהשכינה במערב. ובדומה לכך מצינו שזמני קידוש החודש נקבעו לפי מקום המקדש (רמב"ם הל' קידוש החודש יא, יז). וגם י"ל בפשטות שכדי לראות את השמש שוקעת נוהגים לעמוד במקום גובה, ובגלל חשיבות מקום המקדש, מושג השקיעה בעיני בני ארץ ישראל הוא הזמן בו הגלגל שוקע בים כשעומדים בגובה של הרי ארץ ישראל.
וי"ל שגם מה שרבא דאווי למערב בשבת לה ע"א היינו לראות מתי השמש שוקעת ולהוסיף על זה כמה דקות מתוך ידיעה שהקובע את השקיעה הוא ראיה מגובה הרי ארץ ישראל.
לפי דרך זו יובנו גם דברי רבא בשבת דף לה ע"ב "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי - אתלו שרגא. ביום המעונן מאי? במתא חזי תרנגולא, בדברא – עורבי, אי נמי אדאני". דקשה איזה זמן נוסף יש על הזמן שהעורבים חוזרים לקינם, הרי הוא בשקיעת החמה עצמה? אך י"ל שלפי שעורא דרבנן יש עוד כמה דקות, מפני שמחשבים לפי עומד בגובה הר, ועל כן יכלו לומר לציבור להדליק בזמן שהשמש עומדת לשקוע או בשקיעה עצמה, ביודעם שבבל השקיעה האמיתית היא ארבע דקות יותר מאוחר.
כך נראה גם לפי חישוב מדוקדק על מה שנקבע שם סוף ביה"ש 3/4 מיל אחרי השקיעה לרבי יהודה, ומיד אח"כ ביהש"מ דרבי יוסי כהרף עין, שכן 3/4 מיל לפי מיל 22.5 דקות הוא 17 דקות. בגמרא שבת לה ע"ב מובא שכאשר רואים שני כוכבים שיוצאים זה אחר זה כהרף עין הוא צאת הכוכבים. ולפי גרסת ר"ח בשבת דף לה זו דעת רבי יוסי, שכן אחרי הקביעה שביה"ש דרבי יוסי מאוחר לביה"ש של רבי יהודה, איתא לפי גרסתו "אמר רב יהודה אמר שמואל תניא נמי הכי ר' יוסי אומר כוכב א' יום ב' ביה"ש ג' לילה ולא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים".
ההתאמה לדרכינו בזה היא לפי המחקר (מובא בהזמנים בהלכה עמ' תצא) שבראיה של אדם העומד בארץ ישראל בימי ניסן נראים ללא קושי שני כוכבים זה אחר זה 21 דקות אחרי השקיעה המישורית, שהן 17 דקות אחרי השקיעה בגובה של ירושלים, וגם אני מעיד על נכונות הדבר^[25]. נמצא שמיד אחרי 3/4 מיל נראים שני כוכבים לפי שקיעה המחושבת לפי גובה ירושלים, ולפי דרכינו שגם במישור מחשבים לפי גובה ירושלים מובן שפיר בצורה מדוייקת מה שאמרו 3/4 מיל בסתמא גם לעומד במישור, ולעומד על הר גבוה מירושלים לא דיברו.
הרב בעל הקונטרס הביא ראיה לדבריו שיש לחשב לפי המישורית ממה שבענין הזמן שלאחר השקיעה עד צאת הכוכבים יש זמן אחיד של 3/4 מיל לעומד על ההר ולעומד במישור. וזה מוכיח לדעתו שמחשבים תמיד לפי השקיעה המישורית. אך קושי זה מיושב לפי דרכינו, שבאמת הזמן הוא אחיד, שכן גם העומד מתחת לגובה של ירושלים מחשב את השקיעה לפי גובה של ירושלים. ובאמת דוקא אם מחשבים בצורה כזו רואים בראיה רגילה את שני הכוכבים שיוצאים זה אחר זה לאחר 3/4 מיל.
ובירושלמי בברכות א, א איתא "אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו - חזקה ביום טבל", ואמרו שהוא כשהולך בדרך קצרה, ובבבלי בשבת לה "אמר רבי חנינא: הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה (שאמר שחצי מיל אחרי השקיעה הוא זמן שהכהנים יאכל תרומה)". ומסתבר שיש התאמה בין המימרות, אך צ"ע איך להתאימן. ולדרכינו י"ל שהנה "ראש הכרמל" משמע שהוא מקום ידוע, וכן ידוע בימינו המקום בו הר הכרמל מתקרב הרבה לים, והשתמרה מסורת לקוראו כך בהר שעליו עומד המגדלור ונקרא כוכב הים, ובו נמצאת מערה הנקרא מערת אליהו. לא חייבים לומר שמדובר ממש על פסגת ההר, בסופו של דבר ההר משופע ויש מקום לקרוא ראש ההר גם למקום שאינו הפסגה. יש שם מבנה עתיק של כיפה שנמצא בגובה מאה מטר מעל פני הים, שממנו אפשר לרדת בדרך עתיקה של מדרגות גבוהות עד הים, המרוחק ממקום הכיפה 500 מטר^[26]. מרחק זה תואם לירידה תוך 11 דקות ומקביל לחצי מיל של 22.5 דקות. ולפי דרכינו יש לפרש שאכן אדם הרואה מראש הכרמל שהשמש עומדת לשקוע יש לו כ11 דקות לרדת בדרך קצרה כדי להספיק לטבול לפני השקיעה. בבבלי הזמן שבו השמש עומדת לשקוע מוגדר "חמה בראש הכרמל", משמע שהוא כשרואים את אורה זורח על המקום בו האדם מתבונן, והוא כ3 דקות לפני שרואים את הגלגל שוקע באופק, כי 3 דקות לפני שהוא מתחיל לשקוע האור כבר לא זורח. הזמן הקובע בשביל אותו אדם הוא הזמן שבו הוא טבל בגובה הים, על כן מובן שלעומד על הר הכרמל יש כשבע דקות מהרגע שהחמה מוגדרת כעומדת לשקוע עד התכסות הגלגל מהעין לעומד על שפת הים. ואף שלמעשה הוא יטבול אחרי 10 דקות מתחילת ירידתו והגלגל כבר התכסה לעומד על שפת הים, יש לו עוד זמן, כארבע דקות לאחר כניסתה באופק לים עד שתהיה השקיעה לעומד בגובה הרי ירושלים. הירושלמי מסיים "עולה ואוכל בתרומתו", דהיינו שלאחר שנודע לו שיעור חצי מיל על ידי הזמן ירידה מהכרמל, יחכה בעלייתו כפי הזמן שירד, ואז יוכל לאכול תרומה לרבי נחמיה^[27].
♦

י.שיטת הגר"ז בגדר השקיעה

כתב הגר"ז בפסקי הסידור סדר הכנסת שבת: "מאד מאד צריך ליזהר בהדלקת נרות להדליק קודם שקיעת החמה, שקיעה הנראית^[28], דהיינו (שלמעשה יזהר להדליק. ע.א) בעוד השמש זורח בראשי האילנות בשדה בארץ המישור שאין שום הר במערב, או בראשי גגים הגבוהים בעיר, ולא לעשות אח"כ שום מלאכה כלל כדי להוסיף מחול על הקדש מעט, כי אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה (שקורין מינוטין) אזי היא שקיעה האמיתית שהוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י".
נראה שאצל הגר"ז סילוק זריחת האור היינו כיסוי הגלגל. בתחילה דיבר הגר"ז על הזמן של ההדלקה, שהוא כדברי רבא בשבת דף לה בעוד השמש נראית על ראשי האילנות בשדה בארץ המישור (כשאין שום הר במערב) או על ראשי הגגים הגבוהים בעיר. ופשט דבריו שהגר"ז אומר שבכך שיידע שבכך שהוא מדליק בעוד השמש בראשי האילנות הוא מוסיף מחול על הקדש רק מעט, כי זמן השקיעה האמיתית שהוא השיעורא דרבנן, הוא ארבע דקות אחרי סילוק וביאת האור מראשי האילנות, שכן סילוק וביאת האור הוא השקיעה במישור, ואילו השקיעה האמיתית היא סילוק וביאת האור מראשי ההרים שבארץ ישראל.
מקור דבריו במה שכתב שאין שום הר במערב הוא מהגמרא בענין מכניסי שבת בטבריה, כפי שביארתי לעיל, ובא ללמדנו שאם יש הר, סילוק האור מהגגים הגבוהים אינו מלמד דבר, כי אין להתחשב בכיסוי של הר במערב.
ומה שכתב שהשקיעה האמיתית היא לפי ההרים שבארץ ישראל, נראה שהוא כפי שהראינו על פי הירושלמי בברכות, והכוונה לפי הרי ירושלים, שבגובה של 800 מטר ההפרש בין השקיעה המישורית לשקיעה הנראית הוא כארבע דקות^[29].
אך הרב הלוי כותב שלפי הגר"ז השקיעה האמיתית היא כשלא רואים את השמש בארץ המישור על ראשי האילנות שבאופק, שמהזמן שבו כבר לא רואים את השמש עליהם עד השקיעה האמיתית של ירידת השמש מהאופק יש ארבע דקות. וכפי שכתב הרב הלוי בסוף דבריו שהשקיעה האמיתית היא "כשמסתלק האור מעל האילנות וההרים (בא"י)", כלומר שארבע דקות אחרי שכבר לא רואים את האור על ההרים או האילנות במקום עמידת הרואה הוא הזמן שבו מסתלק לחלוטין האור, כי גלגל חמה ירד מתחת לאופק.
אך הרואה יראה שהרב הוסיף בסוף דברי הגר"ז את המילה "אילנות" והציב את המילה שבא"י בסוגריים, וכך הוא מציג את הגר"ז כמשווה בין אילנות וגגים בחו"ל להרים בארץ ישראל שעליהם ניכר האור סמוך לשקיעה. אך זה לא מסתבר, כי אין מקום שבו מדובר בחז"ל על הרים בארץ ישראל שעליהם זורח האור, וכפי שיש בבבל אילנות וגגים, כך יש אילנות וגגים בארץ ישראל, וא"כ לא היה צריך כלל להזכיר את הרי ארץ ישראל. המעבר של הגר"ז מהעיסוק מההתייחסות לשמש שבראשי האילנות, המוזכרת בגמרא בשבת לה ע"א, לענין ההרים של ארץ ישראל, שלא מוזכרים שם, מוכיח שבסיפא הוא אינו מדבר על שמש שנראית מראשי אילנות אלא על ענין אחר הנוגע דוקא להרים בארץ ישראל ומובא במקום אחר, והוא הירושלמי שהבאתי. ומה שהגר"ז לא כתב על איזה הרים מדובר הוא משום שבירושלמי לא כתוב על איזה הרים מדובר, אלא שהוא עצמו משער שזה הרים שמוסיפים ארבע דקות, כפי שמוסיף הגובה של ירושלים (יתכן ששמע על כך שגובהה כ800 מטר). על כן נראה כפי שכתבתי, שהגר"ז לא מדבר בסוף דבריו על אילנות הנמצאים במקומו של הרואה, אלא על כך שהשקיעה האמיתית היא לפי הנראה מגובה ההרים שבארץ ישראל, והוא שיער שמגובהם נראית השקיעה האמיתית ארבע דקות אחרי סילוק האור מהאילנות, שהוא ירידת הגלגל מהאופק^[30].
אמנם לא מצינו מי שהביא את הירושלמי להסיק ממנו הלכה זו לפני הגר"ז^[31]. הרמב"ם לא מזכיר הבדל בין מקום שבגובה הרי ארץ ישראל למקום הנמוך מההרים, וגם בענין שני עדים שאחד אומר לפני השקיעה ואחד אומר לאחריה נקט שאין אנשים טועים בזה משמע שבשקיעה אזלינן בתר ראיה כמו בזריחה, וכך מחושב ברוב הלוחות. ומכל מקום, לענ"ד מאחר שמהירושלמי נראה להדיא שבענין סוף היום מחשבים בשפילה לפי העומד בגובה הרי א"י, ומסתבר שהכוונה לירושלים. והדברים גם מתאימים לסוגית הראייה מהר הכרמל ולראיית ג' כוכבים בימי ניסן מאיזור ירושלים, לפחות לחומרה לגבי השקיעה בשפילה יש לחוש לדברי הגר"ז, שהוא לענ"ד פשט דברי הירושלמי.
לפי מה שביארתי, רק העומד בשפילה מחשבו לפי גובה ירושלים, כיון שדבר זה מבואר בירושלמי, אך מי שעומד במקום גבוה מירושלים יחשב את השקיעה לענין סוף היום לפי מה שהוא רואה, כי לעולם עצם ראיית הגלגל מגדירה את הזמן כיום.
♦
יא.

זמן הזריחה לענין ותיקין

בתוספתא ברכות א, ד איתא בענין זמן קריאת שמע שלפני הנץ שכשאחרו לקרותה "נראתה חמה על ראשי ההרים". וכן אומר הירושלמי (ברכות, א, ב) אומר לגבי הנץ החמה שהוא סוף זמן קריאת שמע לרבי אליעזר שהוא "כשהחמה מטפטפת בראש ההרים". וכתב רבינו יונה (ברכות ד ע"ב) לפי זה שזמן קריאת שמע לכתחילה עד שתנץ החמה "כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים". ויש לעיין למה דיבר על ההרים, והלא יש מקומות בהם אין הרים, האם נאמר שבהם צריך לחשב כאילו יש הרים?
אלא נראה שנקטו לפי העומד בירושלים או על הרי יהודה, שרואה תמיד הרים במזרח. לשון זו יכולה להתפרש על הופעת גלגל השמש בפועל מעל הרי מואב, אך כבר ביארתי שלא הולכים לפי ראיית גלגל החמה עצמו כשאנו יודעים עוד לפני כן, על פי הראיה מהאור שעל ההרים, שהגלגל כבר עלה מהאופק, וראיה זו נחשבת כראיית הגלגל. על כן מסתבר שהכוונה היא שרואה את ניצוצי האור שמעידים על כך שהשמש עלתה מקו האופק, וכן יש לפרש בדברי רבינו יונה (ובתוספתא אין צורך לפרש כך כי שם מדובר כשאחרו לקרותה)^[32]. לפי זה מובן שלעומד בהר מחשבים כפי שרואה מגובה ההר, אך אין לנו ראיה שכמו בשקיעה, גם לגבי הזריחה מחשבים לעומד בשפלה כאילו הוא עומד בגובה של ירושלים, ולכן נראה שלגבי הזריחה זמן הנץ העיקרי הוא כפי שהגלגל נראה בלי כיסוי הרים. על כל פנים אין דיוק זמן זה לעיכובא, כמובא בשו"ת הרמב"ם סימן רנה "דיוק הזמן אינו מחוייב, אלא הוא לפי מה שמתקבל על דעת המתפלל, שהוא הוא הזמן"^[33].
יב.

חישוב זמני השעות לפי הנץ המישורי

למעשה ברוב הלוחות מחושבים שעות היום לפי השקיעה והנץ המישוריים, ובזמן השקיעה והנץ לא מחשבים רק את הזמן המישורי. בלוח ישיבת בית אל כתבו שהוא "על פי לוח ביכורי יוסף של הרב חיים קלר, שאומר שזמן התפילה נקבע לפי הזמן שבו אנו רואים את השמש בפועל, וכמו שמשמע מן המדרשים המתארים את התפילה שלנו לה' כנגד תפילת אומות העולם המתפללים לשמש [כדאיתא בברכות ז ע"א "כל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים", וכתב המאירי (ברכות ט ע"ב) "והיו ישראל קובעים תפלתם באותו זמן". ע.א]. לעומת זאת, את זמני היום השונים משמע לרב קלר מהגמרא בפסחים שהיו מחשבים לפי שעון שמש, המורה מהי השעה הרביעית, החמישית וכדו' של היום. שעון שמש לא מושפע מהסתרה הקיימת באופק אלא מחושב באופן אסטרונומי לפי גובה השמש בשמים".
לפי המבואר לעיל, הלשון אסטרונומי אינה מדוייקת, שכן בפועל גם הם מחשבים לפי הזמן המישורי, וכן בשעון שמש הקו הראשון הוא כשרואים את השמש. ואף שאמרנו שבחישוב הנץ והשקיעה לדינים התלויים ישירות בהם אזלינן בירושלים לפי גובה ירושלים, ואף במקומות הנמוכים ממנה יש לחשב לפי גובה ירושלים, מכל מקום לענין חישוב של שעות היום מסתבר שהולכים לפי חישוב הנץ והשקיעה המישוריים, כיון שזה יוצר קירוב גדול יותר לזמן שבו השמש נמצאת באמצע השמים. וגם בירושלים עצמה שעון השמש היה מורה על השעות כפי שעולה מהנץ והשקיעה המישוריים. מאחר שראינו מהירושלמי שחז"ל היו מודעים להבדל שבין הזמן האסטרונומי לזמן המישורי, ובכל זאת קבעו את גדר היום לפי המישורי, אין כל קושי להבין שכך גם אנו צריכים לחשב. וגם אין כל סתירה מזה שלענין חישוב הדינים של השקיעה והזריחה עצמה אזלינן לפי הגלגל הנראה לעין בניכוי כיסוי הרים, אם יש, כי זה האופן שבו חישבו חז"ל.
♦

יג.לימוד מהדברים האלו לרמת דיוק בענינים אחרים

ראינו שבענין הנץ והשקיעה הזמנים לא מחושבים לפי דיוק מוחלט, ובאותו יום מחשיבים את הנץ לענין חישוב התקופה לפי האסטרונומי, לענין ותיקין לפי ראית העין בניכוי כיסוי הרים, ולענין חישוב שעות היום לפי החישוב המישורי. העיקרון הוא שלא נדרש מאדם לדייק בכל זה בצורה מוחלטת, אלא העיקר להשתדל לחשב לפי הצורה שבה חז"ל חישבו. כך למעשה נהוג גם בענין ברכת החמה, שמברכים אותה על פי חישוב התקופה של שמואל, שאינו מדוקדק. וכך גם נראה לגבי שיעורי המידות, כמו עישרון סולת לבית המקדש, שאף שנאמר בו לא לפחות ולא להוסיף אין הכוונה לרמת דיוק מוחלטת. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. אמנם לענ"ד, ולפי מה שהעלינו במאמרים אחרים ביצה היא כ48 סמ"ק, אך לכתחילה יש לחשב בערך לפי מידה זו, ומכל מקום כיון שהדבר לא הוכרע, גם אם יחשב ביצה 56 סמ"ק כדעת הגר"ח נאה אפשר שיצא ידי חובה.
♦
לסיכום
א. בענין חישוב הזמנים הכלל הוא שמחשבים לפי צורת החישוב של חז"ל, אך מה שאנו יכולים לדייק בדברים שהם יכלו לחשבם רק בהערכה יש לנו לדייק.
ב. לענין הגדרת זריחה ושקיעה לא מתחשבים בזמנים האסטרונומיים אלא לפי הנראה לעין. הדבר מוכח ממה שהגמרא לא אמרה לעשות חישובים אסטרונומיים. וכן מוכח מהרמב"ם ושאר הראשונים שמדברים על כיסוי הגלגל מהעין.
ג. שעות היום וחצות היום מחושבים לפי השקיעה והזריחה המישורית, כיון שאפשר לראותן בעין, והיא תואמת למה שמראה שעון שמש, למרות שהחישוב האסטרונומי יותר מדויק לגבי הקביעה שבאחד בתקופת ניסן היום והלילה שוים, גם באחד בתקופת ניסן החשיבו את היום כיום שיש בו 12 שעות ועשר דקות.
ד. בשקיעה עצמה הולכים לפי ראית העין על הזמן בו הגלגל יוצא או נכנס באופק. לא מתחשבים במה שהוא מוסתר מהרים, כיון שניכר בעין לפי ניצוצי האור הנראים מעל ההרים שהשמש עדיין לא שקעה בקו האופק, וראיה זו נחשבת כראיית הגלגל. ונראה שכך הוא מעיקר הדין בזריחה, אלא שבענין ותיקין לא דקדקו כ"כ.
ה. גם לעומד בהר מגובה ירושלים ומעלה הזריחה והשקיעה מחושבים לפי מה שהוא רואה בעיניו את ניצוצי האור שמעל ההרים, וגם כאשר אינו רואה את השקיעה והזריחה בגובה פני הים, הוא יכול היה לשער לפי הגובה בו הוא נמצא מתי הוא היה יכול לראות את הגלגל זורח ושוקע בגובה פני הים^[34].
ו. בעוד שלפי הרב הלוי החישוב בלוחות לזמן השקיעה בירושלים אינו מדוייק אלא יש להקדימו בארבע דקות ביום בינוני, לפי דרכי השינוי המתבקש הוא דוקא לגבי זמן השקיעה בשפילה. ונימוקי עימי, שמהירושלמי מוכח שהעומד בשפילה צריך לחשב את השקיעה כפי שהיא נראית לעומד בגובה הרי ארץ ישראל, ומסתבר שהכוונה לארבע דקות לאחר כיסוי הגלגל, וכן נקט הגר"ז. על כן, לענ"ד לכל הפחות לחומרה יש להתחשב בזמן זה^[35].

הערות מח"א בעל הקונטרס זמן השקיעה בירושלים

א. מה שנוקט שהאופק צריך להיות נקבע לפי הגובה שלנו מעל פני הים, זה לכאורה לא מובן, כי מה חשיבות יש לים דוקא, והלא יש ארצות שאין בכלל ים במערב, וכן בהנץ אין ים, ואין שם אלא הרים ובקעות אחד אחרי השני. ויש גם ארצות שכל הארץ גבוהה 1000 מ' או יותר מעל פני הים, ואין לגובה שום משמעות לענין השקיעה והנץ.
ובפשוטו הדבר היחיד הקובע הוא ה'פער' שיש בינינו לבין האופק הקיים לפנינו.
וממילא, אם גם האופק גבוה באותו גובה שלנו, כמו למשל ברוב ירושלים [ובכללם העיר העתיקה] מה יועיל מה שיש אח''כ ים נמוך, ובפרט שהעומד בעיר אינו רואה ואינו יודע מזה, ואין לזה שום משמעות כלפי העיר.
והלא אם לא היה שם ים, אלא ההר שלפנינו היה ארוך ביותר, או שהיו בהמשך הרים נוספים עד מרחק עצום, היינו מבינים שהאופק הנראה הוא האופק, כי אין לנו אופק אחר. וכי מפני שמספרים לנו שיש שם ים ישתנה היחס, בעוד שאינו ניכר לנו ואין לזה שום השפעה כלל, אתמהה. כך שלכאו' לא נכון כל המושג הזה לקבוע שקיעה לפי 'גובה מעל פני הים'.
ב. הנה אכן הגר''ז סובר שהשקיעה שאמרו חז''ל כוונתם לפי השקיעה הנראית מההרים הגבוהים, והנה אם אכן מעכ''ת ליבו נוטה לשיטה זו, לחיי, אך כמובן שאין המנהג כן כלל, שהרי אין מי שמאחר למעשה את השקיעה בב''ב ובת''א ב5 דק'.
והמציאות ברוב ירושלים באמת דומה לת''א, כי האופק הנראה הוא מישורי, כלומר בערך כגובה העיר. אך זאת לענ''ד ודאי אין לומר דהשקיעה בבית המקדש קובעת, וביהמ''ק גבוה 750 מ' מעל פני הים, וכפי שכתבתם, כי לדברינו אין לזה כלל משמעות, והשקיעה בבית המקדש היא בערך מישורית, והגר''ז בהכרח דיבר על הרים אחרים בא''י.
ג. לשיטתכם לפי אלו שלא מחשבים לפי השקיעה מההרים מתי תהיה השקיעה במקומות שמתחת גובה פני הים, כמו ים המלח או טבריה, ומה תהיה הנוסחה שם.
ד. לשיטתכם שצריך לחוש גם לאלו שלא מחשבים בכל מקום לפי השקיעה הנראית מההרים גם במקום שהוא בגובה פני הים, יכולה להיות שקיעה מאוחרת אחרי המישורית. והיינו אם יש מישור ארוך בגובה פני הים, ויש עמק עמוק וארוך מאד [כמו 'מכתש'] באמצע המישור, ומשום כך העומד במזרחו של המכתש על שפת המכתש רואה את השקיעה מאוחר בכמה דקות אחרי הזמן המישורי, ומאידך העומד שלא כנגד המכתש רואה את השקיעה בזמן המישורי. וכן יש שינויים בין ימות השנה, כי לא תמיד השמש שוקעת במכתש אלא לפעמים היא שוקעת בצידו.
ולגוף הדבר, אני חושב שכל שמדובר על אופק נמוך מתחת האופק המישורי המאחר את השקיעה, אין בכלל סיבה והיתכנות להשוות את האופק, ומטבע הדברים תמיד יהיו שינויים בין ימות השנה, כלומר בין האופק במערב צפון ובין האופק במערב דרום, כמו שגם האופק בדרום וצפון ומזרח ומערב שונים בגובהם זה מזה.
בכבוד רב
♦

תגובה מהרב עידוא אלבה

א. בענין השאלה למה לעומד בהר הקובע הוא גובה פני הים, תשובתי היא מפני שזה פירוש המושג שקיעה בעיני בני אדם. גם שכשלא רואים את הים אנשים יודעים לפי מצב השמים שהם כבר לא רואים את הגלגל שעדיין אינו שקיעה, ויש עוד זמן רב לצאה"כ. והם מבינים שהשקיעה מחושבת לפי מה שרואים את הגלגל שוקע בים. בא"י בהרבה מקומות רואים את הים. אדם בא"י שלא רואה את הים מבין שממקום אחר שהוא יודע לשער את גובהו רואים את השקיעה בים כשמצב השמים חשוך יותר ממה שהוא רואה עתה, ולכן כולם מגדירים את השקיעה כהתכסות הגלגל בים. כשהגמרא אומרת שאשה קובעת את וסתה לפי מראה השמש בנץ החמה, היא מתכוונת גם לאשה העומדת בהר. למעשה, גם העומדת בשפלה ברוב המקומות גבוהה מעט יותר מפני הים וכשהאופק המערבי פתוח עד הים, היא רואה את השמש שוקעת בים אחרי זמן השקיעה המישורית. משמעות דברי חז"ל הם שהיא לא צריכה להתעלם מהגלגל שהיא רואה בעיניה.
למעשה כבודו מסכים שכאשר אדם רואה את השמש שוקעת בים הוא עדיין יום, אך הוא טוען שאם במקום סמוך כבר לא רואים את הים חוזרים לחשב שם לפי שקיעה מישורית. טענתי כלפי שיטתו היא שכיון שיש מקומות מהם רואים את הים, לא יתכן שבמקומות הסמוכים להם ינהגו אחרת בהפרש גדול. ואמחיש זאת בדוגמא בירושלים, לא יתכן שיהיה הפרש של חמש דקות בין אדם העומד ברחוב עוזיאל, שבו ההר מסתיר את הים, לבין העומד ברחוב הפיסגה, בימים בהם רואים את הים. גם לא יתכן שהיום שבו רואים את הים יהיה חלוק מהיום שלאחריו, שבו כבר לא רואים את הים, בהבדל של חמש דקות.
ועוד, שאם ההגדרה היא אך ורק המישורי לא היה צריכים ללכת לפי הסתתרות הגלגל בשקיעה אלא לפי ירידת חצי הגלגל, שאז השמש תקרא מתחתינו.
אמנם גם לשיטתי יש הבדלים קלים בין מקום גבוה לנמוך כשהוא מעל גובה ירושלים, אך בטבע לא מצוי במקומות סמוכים הבדלים של יותר מכמה שניות. ויש לומר שבזה חז"ל לא דקדקו, כפי שלא דקדקו להשוות את החישוב בשעות לחישוב לפי הנץ האסטרונומי. לשיטתי כדי להגיע להפרש של חמש דקות צריך להיות הבדל של 800 מטר, ואין בארץ ישראל מקומות סמוכים שיש ביניהם הפרש גבהים כזה, וכן השינויים מיום אחד למשנהו לא יהיו יותר מדקה.
על הטענה שגם בירושלים כולל העיר העתיקה האופק במערב שווה, וא"כ המתבונן אינו יודע שאם הוא יעמוד יותר מערב אזי יוכל לראות את השמש שוקעת בים, לענ"ד יש להשיב שאנשים מודעים למראות בסביבתם. אדם יודע שבמישור טווח הראיה שלו עד האופק הוא רק 5 ק"מ, ובמקום בית המקדש הטווח עוד פחות מזה בגלל ההר שממערבו. על כן המתבונן יודע שכדי לחשב את השקיעה בים, כפי שנראה מהרי ארץ ישראל, עליו לחפש מקום אחר באיזור באותו גובה ממנו הוא יראה את הים. בזמן חז"ל היו עושים הערכה הנובעת ממה שנראה לעיניים, ובזמנינו אפשר לחשב זאת במדויק.
ב. בענין איחור השקיעה בשפילה על פי שיטת הגר"ז, ההגדרה של השקיעה היא השקיעה בים לפי גובה ירושלים, וגם זה יכול להיות מבוסס על הגדרת השקיעה בעיני אנשים בא"י. כתבתי שנראה להחמיר בזה מאחר שכך לכאורה מפורש בירושלמי וכן מיושבות סוגיות בבבלי, ובכה"ג נכון להחמיר גם אם לא נהגו כך. מכל מקום איני מתכוון להחליט בכך לקולא, כיון שלא נראה כך מהראשונים.
ג. לגבי העומד במקומות נמוכים ביארתי במאמר שלשיטת הגר"ז יש לחשב את השקיעה לפי גובה העומד בירושלים. אמנם לגבי הנץ או מי שרוצה לחשב לחומרה, נראה אין הכי נמי שיחשב לפי המישורי כמי שעומד על שפת הים.
ד. גם לעומד על שפת מכתש באופן שתיארת לא ייווצר שינוי של כמה דקות, מאחר שהוא יודע שמה שהוא רואה את השמש הוא בקו הנמצא מתחת לפני הים, ועל כן יחשב את השקיעה תמיד לפי מה שרואים משפת הים, דהיינו המישורי. מציאות כזו לא קיימת בארץ ישראל, וכן לא התייחסו אליה.
בברכה רבה
עידוא
♦ ♦ ♦
שער נוסח בוכרה ופרס♦ קונטרס סדר קדושה לרבי מאיר בנבנישתי - חלק א♦ הערות לספר "נפש הרב"♦ סקירת ספרים חדשים: אלומות, בים אמונה, ספר התפיסה, שיעורי טומאת כהנים, תורת המחנה