שינוי העולם
ואלה תולדות הבינה המלאכותית, שהעולם כולו נושא את עיניו אל התפתחות הגדולה ביותר שהיתה בשנים האחרונות, 'הבינה המלאכותית' (Artificial intelligence, ובקצרה - AI).העולם כולו, אני מתכוון, מהנהג משאית זבל הזוטר ביותר, שכנראה בעוד בכמה שנים יאבד את פרנסתו לטובת רובוט משכולל שלא צריך תמריץ של כמה כוסות קפה לקום בשעות הבוקר המוקדמות[1], עד למדען ולחוקר הכי מבריקים שיש, שחוקרים את תזוזת כדור הארץ, ועד לניתוחים ותרופות למחלות חשוכות מרפא, ועוד דוגמאות למכביר שרק תעלו על דמיונכם המפותח.
מי יודע אם עוד כמה שנים יהיו רובוטים שהתמודד לרשות הממשלה ולנשיאות המדינה[2], תדמיינו שכל האנשים שאתם רואים במקום העבודה שלכם עם זה בבנק, במרפאה, בבית חולים, בדואר, במכלות, במסעדה, בבית קפה, באוטובוס במוניות... הכל יהפך לפלסטיקים עם חוטי חשמל בדמות אדם, לשם המציאות דוהרת.
ולתורתינו הקדושה תורת חיים, תורה נצחית, יש מענה לכל דבר שמתחדש, רק עלינו לזהות לחפש ולמצוא מהם הם השאלות הנידונים שיש 'בבינה המלאכותית', וכן כיצד עלינו להתייחס גם מבחינה מוסרית ותורנית לתופעה החדשה הזו שאין ספק בכלל שהיא תהפוך את כל מנהגי העולם.
♦
ב.
מה היא הבינה המלאכותית?
ובראשית כל אסביר בקצרה, ובמילים פשוטות השוות לכל נפש, כיצד פועלת הבינה המלאכותית, ובכדי להבין זאת, יש להבין את הבדל בין מוח המחשב, לבין מוח של בן אנוש. מוח המחשב הוא פשוט גאון, מכמה בחינות, הן מבחינת החישובים המורכבים והקשים, שהיו דרושים מקבוצה של מאות בני אדם לאורך כמה שנים, לפצח ולחשבן את החישובים שנעשים ברגע על ידי המחשב. וכמו שילוח חלליות אל החלל, שזה נראה כמעשה פשוט של 'לחיצת כפתור', אבל מה שעומד מאחורי הלחיצת הכפתור הוא מיליוני חישובים סבוכים וקשים, שהם נעשים על ידי מוחו הכביר והאדיר של המחשב. ושלא נדבר על הזיכרון האדיר שיש למחשב, שהמחשב יכול להכיל בתוכו מידע אין סופי, וגם לשמור את המידע לעד, וגם לשלוף את המידע בצורה הכי מדויקת בלי לפספס שום פסיק. ועוד, שהמחשב מסוגל לחזור על אותה פעולה פעמים רבות ובמהירות ללא טעות כלל, מה שלבני אנוש קשה מאוד לעשות.אבל עם כל הכבוד ליכולות הבלתי נתפסות שיש למוח המחשב, עדיין יש תחומים רבים שהמחשב לא מסוגל לחשב ולעשות, ואילו למוח האנושי המשימות האלה הן קלות ופשוטות מאוד ללא כל מאמץ וטורח. וההבדל העקרוני שיש בין מוח המחשב למוח האדם, הוא שמוח המחשב הוא אוסף בזיכרונו את כל הנתונים לפרטים, ואילו הידע והזיכרון של המוח האנושי הוא המסקנות שהסיק והפרשנות שהוא נותן למציאות שהוא רואה בעיניו. המוח האנושי לומד לבד כיצד להתמודד, הוא פשוט מתנסה לבד, מאז שהוא תינוק הוא לומד לבד לזחול, ללכת, לרוץ. ואילו המחשב יודע רק את הנתונים שאגרו בתוכו.
♦
ג.
דוגמאות מהתכנות התורניות
ולחדד את הדברים טוב יותר, אתן דוגמה קטנה מהעולם התורני. כל אברך מכיר היום את תוכנות החיפוש של המאגרים התורניים, כמו פרויקט השו"ת, כמו אוצר החכמה ועוד. כשהלומד ירצה לחפש בתוכנת החיפוש את המילה 'יחוד', הרי שהמחשב במהירות יביא תוצאות מאלפי הספרים למילה 'יחוד'. אבל בשכל אנושי למילה 'יחוד' יש כמה משמעויות, יש איסור יחוד עם אשה, יש יחוד ה', יש גם לשם 'יחוד', ויש גם 'יחוד' אבנים בהלכות מוקצה, ועוד דוגמאות, שלפי השכל המחשבי כל 'היחוד' הוא דבר אחד, אבל לשכל האנושי ברור שיש הבדל בין סוגי ה'יחוד' השונים. או אם נעשה חיפוש בכל התנ"ך למילה 'שלמה' שהכוונה למלך שלמה, או שאפשר שהוא 'שלמה אהיה כעטיה' (שיר השירים א, ז), ועוד כהנה רבות.הבינה המלאכותית בעצם באה לתת חיקוי למוח האנושי, שיהיה ניתן לתת משימה למחשב שפשוט הוא יבצע אותה לבד, בלי שניתן למחשב הוראות מראש, והבינה המלאכותית היא בעצם כל זמן בפיתוח ובלמידה מאלפי ספרים ומאמרים שנכתבו. והשאלה האם ניתן לשאול שאלות הלכתיות מהצ'ט GPT ולסמוך על מסקנותיה להלכה.
והדבר התפתח יותר לאחרונה על ידי מכון דיקטה, שהם מציעים שרות על ידי רב ווירטואלי שעונה על שאלות הלכתיות שונות בסגנון רבני וספרותי, עד שלקורא יש אשליה כאילו חכם אחד מחכמי הדור אנוש כתב תשובה זאת.
אך יש להבהיר שהנידון לעת עתה הוא לא להלכה וכל שכן שלא למעשה, משום שבכל סוגי האפלקציות והתוכנות התורניות שעובדות עם הבינה המלאכותית שמשיבות תשובות, פעמים שהתשובות לא מדויקות, ופעמים עם שגיאות וטעויות קשות. והשואל לא יכול לדעת האם התשובה עם מראי המקומות, הטעמים והנימוקים הם נכונים, או שהמקורות הם מומצאים, עד שפעמים שהבינה ממציאה שמות של ספרים שכלל לא קיימים. ועוד יותר, היא מלבישה על רבנים פסקי הלכות שכלל הם לא כתבו ולא אמרו. ועוד, שהמקורות שעליה מבססת הבינה המלאכותית את פסקיה הם מכל הכתוב באתרים השונים, ללא הבחנה וסינון האם, הרב הכותב הוא מוסמך או שאינו מוסמך, והאם הדברים נכתבו להלכה, או לשם חידוד ופלפול.
אבל גם בעתיד, שהטכנולוגיה תתקדם עוד יותר, ויתכן שהתשובות יהיו יותר מדויקות על פי ההלכה, הן מבחינת דיוק המקורות, והן מבחינת הטעמים והנימוקים, השאלה אם יהיה אפשר לסמוך על פסקי ההלכה מבית מדרשה של הבינה המלאכותית? וגם אם המסקנה היא שלא ניתן לסמוך על פסקיה, השאלה האם רב מוסמך ומורה צדק יכול להיעזר עם הבינה המלאכותית לבירור ההלכה? ועוד יש לדון כשיש שני בעלי דין, האם הם יכול לקבל על עצמם שהבינה המלאכותית תכריע ותפסוק את הדין שלהם.
♦
ד.
תמצית השאלה
ואחר ההקדמה הרחבה, נראה שבכדי לענות על שאלה זו עלינו לבחון בקצרה מה הן התכונות הנדרשות שצריך שיהיו לרב פוסק ההלכה, והאם הבינה המלאכותית עומדת בתכנים אלו.ושומה עלינו לחלק נידונו זה לשלושה חלקים: א. במהות פסיקת ההלכה, מהיכן השורש והסמכות הלכתית שיש לחכם הפוסק הלכה ומכריע דין. ב. התקלות הגדולות שהבינה המלאכותית מביאה אל פתחינו. ג. פוסק ההלכה שחוקר ומברר דין להלכה, האם יהיה לו מותר להיעזר בבינה המלאכותית.
♦
ה.
פוסק הלכה סייעתא דשמיא ונשמה אלוקית ומידות
ראשית כל אומר שהבינה המלאכותית לא יכולה להיות כתחליף לפוסקי ההלכה, כיון שאין לה את כל הכלים ותכונות הנפש שיש לפוסק הלכה. ולא רק שאין לה, גם לא יכולים להיות לה. אתחיל מהכבד לקל, הנה כדי להגיע לפסיקת הלכה יש הרבה שלבים - ידיעת התורה לעומק ולרוחב בשורשי הסוגיות, שימוש חכמים, ולהלן נרחיב בזה. אבל היסוד הכי עקרוני, שעליו עומד לימוד התורה בכלל, ופסיקת ההלכה בפרט, הוא ענין רוחני ולא רק ידיעות חריפות וכישרון, אלא סייעתא דשמיא, שחלה על אדם ששוכן בתוכו נשמה אלוקית. כמו שמבואר בגמרא במסכת סנהדרין (צג ע"ב) וה' עמו שהלכה כמותו. ובגמרא בכתובות (ס ע"ב) אמר אביי האי מילתא דאמרו רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה, ולא משום דמיחזי כאפקרותא, אלא משום דלא מסתייעא מליתא למימרא. והיינו סייעתא דשמיא שיורה כדין. עיי"ש. וכן מבואר בגמרא במסכת מגילה (ו ע"ב) לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא. ובכלל כל מה שנפסקה הלכה כבית הלל מבואר בגמרא עירובין (יג ע"ב) שהלכה נקבעה כבית הלל משום דיצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל. ואע"ג דבית שמאי מחודדים טפי[3].ועוד מובא בגמרא שם שהסיבה שנקבעה הלכה כבית הלל מפני שנוחים ועלובים היו. וכבר השתברו הקולמוסים לבאר גמרא זו, אך פשט הדברים הוא שלהגיע לפסק הלכה צריך מידות וענווה. וכפי שהתורה נקנית במ"ח קניני תורה כמבואר במסכת אבות (פרק ו), וכמו שאמרו (ראה במדרש ויקרא רבה פרשה ט אות ג, ובפירוש המשניות להרמב"ם קידושין סוף פרק א): דרך ארץ קדמה לתורה. וכן בגמרא במסכת ברכות (סג ע"א) דרש בר קפרא איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, הוי אומר דרך ארץ שנאמר (משלי ג, ו) 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך'. וכן הוא במסכת אבות (פרק ג משנה יז) אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה. ומבואר בגמרא ביומא (עב ע"ב) שהלומד תורה ללא יראת שמים וללא דרך ארץ התורה נעשית לו סם המוות. והרי כל מה שרבי עקיבא זכה למה שזכה הוא בגלל מידותיו צנוע ומעלי, כמבואר בגמרא בכתובות (סב ע"ב). וכן ראה בגמרא בשבת (לא ע"א) ראשית חכמה יראת ה', יראת היא אוצרו. ובגמרא בברכות (יז ע"א) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה'. עיי"ש. והדברים ארוכים שהתורה אינה כשאר חכמות אלא היא חכמה אלוקית, ראה באריכות בספר נפש החיים (שער ד).
ואעתיק לך את לשון הזהב של רבינו האברבנאל (מסכת אבות פרק ו): אל תחשוב שלימוד התורה האלוקית כלימוד חכמת התשבורת, או ההנדסה, או חכמת הטבע והרפואה, שאפשר שיהיה בהם אדם חכם וחוטא, לומד ומרשיע, אינו כן תלמוד תורה מדובק בשלמות המעשה, בהכרח צריך יראה. עיי"ש. וכן כתב מהרח"ו בשערי קדושה (שער ב פרק ב). והדברים ארוכים.
ולא רק מידות ויראת שמים, אלא צריך נשמה אלוקית, שהרי גם אם יהיה גוי צדיק ובעל מידות טובות אסור לו לעסוק בתורה, כמבואר בגמרא בסנהדרין (נח ע"א). והטעם מבאר בשו"ת בשמים ראש (סימן שכז) משום שצריך נשמה אלוקית ללמוד תורה, וראה מה שהארכתי בספרי דרך האתרים (סימן יא) ואכמ"ל.
וכן יש ללמוד את הצורך בסייעתא דשמיא מדין דיינים 'סמוכים' שרבותינו מסרו עליה את הנפש. כמבואר בגמרא במסכת בבא בתרא (יד ע"א), שחוץ מהגבלה שיש לדיין שאינו סמוך שאינו יכול לדון דיני קנסות ונפשות, ורק דבר המצוי ושיש לו חסרון כיס כמבואר בגמרא בסנהדרין (ג ע"א), ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן א), יש לדיין הסמוך כוח וסייעתא דשמיא מחמת הסמיכה, כפי שאמר המלאך המגיד לבית יוסף בספר מגיד משרים (פרשת ויקרא)[4]. והיינו משום שלפסיקת הלכה יש צורך במימד רוחני על טבעי.
לפי זה ברור ופשוט שלבינה המלאכותית לא שייך שיהיו לה עבודת המידות, ויראת שמים, ולא נשמה אלוקית, שכל אלו הן תכונות רוחניות בעצם לימוד התורה, ובפסיקת ההלכה.
♦
ו.
פוסק הלכה מדין מרא דאתרא וקבלת רב
ועוד, שפסיקת ההלכה נובעת מהסמכות שנתנו הציבור לחכם. אם בתקופת המשנה והתלמוד עד לדורות האחרונים היה לכל עיר ועיר מרא דאתרא, ועל פיו היו פוסקים הלכה בעיר. ולא אזכיר כל מקרה ומקרה, רק אציין בקצרה שכן מבואר בגמרא במסכת שבת (יט ע"ב), ובגמרא עירובין (צג ע"ב), ובגמרא בפסחים (ל ע"א), ובגמרא בחולין (נג ע"ב). והסיבה שאסרו להורות במקום שהחכם הוא הרב של העיר היא משום שאין זה דרך ארץ. כן הביא הבית יוסף (יורה דעה סימן רמב) בשם המהרי"ק, וכן מבואר ברמ"א (יורה דעה סוף סימן רמה). אמנם הגאון בעל לחם משנה בשו"ת לחם רב (סימן עג) תמה על זה, שאם זה רק חוסר דרך ארץ להורות במקום המרא דאתרא מדוע מבואר בגמרא בשבת (יט ע"א) שנידו? ומכוח זה הוכיח שהוא איסור וחלק על המהרי"ק. אך נראה שאין כל מחלוקת, כי הרי הבית יוסף עצמו (יורה דעה סימן שלד) כתב שהחולק על המרא דאתרא הוא בנידוי. והיינו משום שיש פגיעה וחוסר דרך ארץ.ודין מרא דאתרא יש לו תוקף הלכתי וסמכות בלעדית, עד כדי כך שהמורה נגד המרא דאתרא נחשב לטועה בדבר משנה. כך כותב התשב"ץ (חלקב סימן רעב), וכן בשו"ת חוות יאיר (סימן קסה), הביא את דבריהם הפתחי תשובה (חושן משפט סימן כה ס"ק ב). ואפילו כשרוב החכמים חולקים על המרא דאתרא יש לעשות במקומו כדבריו, כמבואר בגמרא במסכת שבת (קל ע"ב) ובשו"ת הר"ן (סימן מח). והדברים ארוכים ואכמ"ל.
ודין מרא דאתרא שפסקיו והלכותיו מחייבים את בני העיר והמקום לשמוע לפסקיו, ויש איסור לחלוק עליו, הוא משום שבני העיר והמקום קיבלו עליהם לעשות כדבריו. ויש השלכות רבות לדין מרא דאתרא, מדין שררה כבוד בדרך ארץ, שיש לתת לתלמיד חכם, שמחמת כבוד תורתו עושים כדעתו להקל אפילו בדין תורה. ועושים כדעתו אפילו שרבים חולקים עליו, כמבואר ברמ"א (חושן משפט סימן כה סעיף ב). והחולק עליו הרי הוא בנידוי. ועוד הלכות רבות שנובעות מדין כבוד התורה.
וברור שאף בינה מלאכותית לא יכולה להיות תחליף למרא דאתרא, גם לו יצוייר שיקבלו עליהם ציבור שלם לשמוע לפסיקותיה של הבינה המלאכותית, הרי שלעולם לא יהיה לה 'דין' מרא דאתרא, כי דין מרא דאתרא לא נובע מהידיעות והיכולת לפסוק הלכה, אלא הוא נובע מדין עשה דכבוד התורה וכבוד חכמים.
אולם כיום כמעט שאין דין מרא דאתרא, שכל הסמכות ההלכתית שיש למרא דאתרא, הייתה עד לפני כמה עשרות שנים, בפרט בחוץ לארץ שבכל עיר וכפר היה להם רב שכל בני העיר היו סמוכים וכפופים לרב העיר, המציאות השתנתה, מחמת כמה סיבות. קיבוץ גליות שעלו לארץ הקודש בקבוצות גדולות, וכל עדה הקימה לעצמה קהילה, והקהילות נטמעו. וגם הטכנולוגיה תרמה לכך שידעו הציבור מכמה דעות של כמה חכמים וגדולים, ואין דין מרא דאתרא. ומה שממנים רב עיר ומושב מטעם המדינה, אין לזה דין מרא דאתרא, כיון שהציבור לא קיבלו עליהם את הרב ונכפפו לדעתו.
אולם כיום כל אדם מקבל על עצמו לעשות כאחד מהרבנים המפורסמים, גדולי הדור בדורות האחרונים. וגם לקבלה זו יש השלכות הלכתיות רבות כגון שאפילו בדין תורה פוסק כדבריו, כפי שהאריך בזה רבינו הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן לב), וכן בהקדמה לבית יוסף ראה בברכי יוסף (חושן משפט סימן כה ס"ק כט). והדברים ארוכים מאוד.
אמנם גם יבוא השואל וישאל - בשלמא בדברים מפורסמים שכבר חכמי ופוסקי הדור נתנו וכתבו את דעתם הלכתית עלינו ללכת בעקבותיהם, אבל בנידונים שלא גילו דעתם, מה הדין? כבר כתבנו למעלה שלבינה המלאכותית חסר את תכונת המידות הנשמה האלוקית והסייעתא דשמיא. ועוד, שהרי ידוע לכל שכללי הפסיקה רבים ורחבים עד מאוד, וכבר האריכו בהם רבותינו בספריהם[5], ולכל פוסק וחכם יש את הדרך והכללים שעליהם מושתת הפסק שלו ההלכתי. והשאלה היא - הבינה המלאכותית כפי איזה דרך היא תלך. וגם אם היא תסכם ותכתוב תשובה בהלכה לפי העקרונות והכללים ואפילו הסגנון של רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר, או שתכתוב תשובה לפי העקרונות והכללים של רבינו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה, עדיין פסק הדין יהיה לוקה מאוד בחסר ולא יהיה ניתן לסמוך עליו להלכה, מחמת כמה סיבות: א. מהטעם שכתבנו למעלה, שאין לבינה המלאכותית נשמה אלוקית. ב. רבים שעושים כפסק היביע אומר והמנחת שלמה הוא מדין קבלת רב, שהוא נובע מדין כבוד לחכם.
♦
ז.
החכם יש לו דין עד אחד
ועוד, שלפסק הלכה יש דין של עדות ונאמנות, שכבר נשתברו הקולמוסים והדיו נשפך כמים סביב השאלה כיצד החכם נאמן להורות הוראה באיסור תורה באיתחזק איסורא. כך שואל הפרי מגדים (בפתיחה הכוללת אורח חיים סדר והנהגות השואל עם הנשאל באיסור והיתר סדר ראשון אות ד ד"ה מריש), שכתב: מריש הוה קשיא לי איך נאמן המורה ביחיד באיסור והיותר כהאי גוונא וחזקה ואין בידו, ומאי שנא מעדות דחיישינן שמא ישקר, ונגד חזקה דאין אדם חוטא ולא לו יש חזקה דאיסורא, הוא הדין בהוראה, ובסימן שיב בבכור מומחה יחיד מורה לאחרים נגד חזקה, וכי תימא בעד אחד מדרבנן הוא ומן התורה ודאי מהימן הם אמרו בהוראה מהימן דאם כן למה פסקו בעיא.כדי לבאר את דברי רבינו הפרי מגדים אקדים כמה הקדמות. בגמרא בגיטין (ב ע"ב) וביבמות (פח ע"א) מובא שעד אחד נאמן באיסורים, וכתבו התוספות (קידושין סה ע"ב ד"ה שנטמאו) שעד אחד נאמן באיסורין היינו להתיר אבל לאסור אינו נאמן, וכן כתב הרא"ש (מועד קטן פרק ג סימן לב, וסותר עצמו לפסקיו בגיטין פרק ה סימן ח), ורבינו הבית יוסף (יורה דעה סימן קכז סעיף אות ד), ובשולחן ערוך (שם). ונחלקו הראשונים באיתחזק איסורא האם עד אחד נאמן, שדעת תוספות (קידושין שם) והרא"ש (גיטין פרק ה סימן ח) והמרדכי (יבמות פרק י סימן עג) שעד אחד אינו נאמן נגד איתחזק איסורא. ולפי זה שואל הפרי מגדים כיצד החכם נאמן להתיר באיסור והיתר היכא שאיתחזק איסורא. אמנם צ"ע, שהרי בהגהות אשר"י (חולין פרק א סימן יד) מובאת שיטת רבינו אליעזר ממיץ שכל מה שאין עד אחד נאמן נגד איתחזק הוא בסתם אנשים, אבל בתלמיד חכם ירא שמים יש לו נאמנות נגד איתחזק. והביא שיטה זו היד מלאכי (מערכת ע כללים תק), וכן רבינו השדי חמד (מערכת ע כלל ה) הביא שכן כתב רבינו אברהם הלוי בספרו גן המלך (סימן קמז). ולפי זה נדחתה קושיית הפרי מגדים. אך הפרי מגדים עצמו בפתיחה להלכות שחיטה (ד"ה השורש החמישי) כתב שלא קיימא לן כדברי הרא"ם, וכן כתב רבינו השדי חמד (מערכת אישות סימן ב אות יד ד"ה ונראה), וכן הגאון מלבוב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ג' חלק א סימן קמד). וכן גאון ההוראה בשו"ת המהרש"ם (חלק ב סימן קסג אות ד, ובחלק ז סימן קיד) הביא כמה ראיות נגד דברי היד המלך הנ"ל, ובאריכות בשו"ת הרמ"ץ (יורה דעה סימן א).
ואם כן חזרה שאלת הפרי מגדים למקומה. וכתבו האחרונים כמה ישובים. ראה בספר חקר הלכה (אות נ) שכתב ליישב שכיון שנמסר לחכם על דעת כן שיהיה הוא המעיד על הדבר, הוא נאמן, כדין בודק שנמסר בידו, שנאמן אף נגד החזקה. ואין חילוק בין חכם הרואה את הדבר הבא לפניו ובין בודק שרואה את הדבר בהרגשת היד. ולפי מה שחקרו האחרונים ז"ל בהא דשוחט נאמן על הבהמה כהוגן, והא אין עד אחד נאמן נגד החזקה, צריך לומר שהם דברו משוחט ששחט בהמת חברו ולא נמסר לו לשם זה שיהיה הוא השוחט, או שהם דברו משוחט שאין ידוע לנו כלל שהוא אומן ורק סומכים על רוב מצויין אצל שחיטה. עיי"ש. וביותר מזה ראה לגאון מלבוב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאי סימן צו) שהרב הממונה לרבים יש לו נאמנות כשנים, כמו שכתב בשו"ת מהרשד"ם (סימן נג). וראה גם בפתחי תשובה (יורה דעה סימן א ס"ק כא) שהביא משו"ת שיבת ציון (סימן כג) שלא שייך דין עד אחד בהכחשה במורה הוראה שנתמנה על הציבור שהוא כשניים. עיי"ש.
ולי העני היה נראה ליישב את קושיית הפרי מגדים באופן פשוט. והוא, שאין כאן עדות על המציאות. החכם לא בא להעיד על המעשה או על המציאות, אלא החכם רק מלמד את השואל את הדין וההלכה, והשואל מבין מהחכם מה לעשות והוא יעשה כהוראת החכם, ואין זו עדות אלא לימוד. ושוב מצאתי בספר עבודת משא (חולין ב ע"א דף ב מדפי הספר) שכך כתב ליישב, אך העיר על זה מהגמרא בסנהדרין (לג ע"א) חכם שטימא את הטוהר ישלם מביתו. ולכאורה מדוע, הרי המורה אינו אלא מלמד דין לשואל, ואם נאמר שהוא כעין עדות והמעיד שקר חייב, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כט סעיף ב ). ועוד ראה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כה סעיף ג). ואכמ"ל.
ומכל זה מבואר שיש סמכות דינית והלכתית על הרב מדין עדות, וכשיש איסור שאיתחזק בו איסורא אין האיסור פוקע עד להוראת החכם מדין עדות. וכמובן שלבינה המלאכותית אין כזו סמכות של עדות.
♦
ח.
ללמוד את שורשי ההלכה כדי להבין את העקרונות
ועוד נראה שלא ניתן לסמוך על הבינה המלאכותית, גם אם היא תתפתח ותתקדם, מהטעמים הבאים. ראשית כל, כמה רבותינו הקפידו על בירור פסיקת ההלכה, שחלילה לא תצא טעות ותקלה תחת ידי החכם. ולכן אסרו להורות הוראה מתוך דין במשנה, ונקראו 'מבלי עולם', כמבואר בגמרא במסכת סוטה (כב ע"א) אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן. ומבאר רש"י (ד"ה שמורין) שהטעם שאין להורות מן המשניות, משום שאינם יודעים את הטעמים ואת שורשי ההלכה, ועלולים לבוא לידי טעות, ועוד שפעמים המשנה היא דעת יחיד ואין הלכה כאותה משנה, ועוד שנחלקו רבותינו במשנה הם יודעים כפי מי לפסוק את ההלכה.ובדומה לזה כתב בשו"ת הריב"ש (סוף סימן מד) וזה לשונו: גם אותן המורים הוראות על פי ספרי הר"ם ז"ל ולא קדמה להם ידיעה בתלמוד, הרי הם בכלל והגס ליבו בהוראה, לפי שלא יבין עיקרי הדברים על אמתותן כיון שלא ידע מהיכן הוציא הר"ם ז"ל הדין ההוא, והנה אעתיק לך תשובת הרא"ש (כלל לא סימן ט) לחכם ה"ר מצליח וז"ל: על המורים הוראה מתוך דברי הר"ם ואינן בקיאין בתלמוד לדעת מהיכן הוציא דבריו, טועה להתיר את האסור ולאסור את המותר. כי לא עשה כשאר המחברים שכתבו ראיות לדבריהם והראו על המקום שנמצאים דבריהם בתלמוד ומתוך זה יכול לעמוד על העקר ועל האמת אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה בלא טעם ולא ראיה וכל הקורא בם סבור שמבין דבריו, ואינו כן שאם אינו בקי בתלמוד ואינו מבין דבר לאשורו ולאמתו ונכשל בדין ובהוראה. עכ"ל.
והדברים אמורים, גם שאסור להורות הלכה מתוך השולחן ערוך ללא שראה המשיב את שורשי ההלכה ואת מקורותיה. כמו שכתב המהרש"א (סוטה כב ע"ב ד"ה ירא) שהמורין הלכה מתוך השולחן ערוך, ואין יודעים את הטעם והמקור מהתלמוד לכל דין, והן בכלל מבלי עולם וראוי לגעור בהם. עיי"ש. וכן כתב הסמ"ע (בהקדמה לשולחן ערוך חושן משפט) שכוונת הגאונים מהר"ר קארו ומור"ם ז"ל שלא יפסקו מתוכם כי אם מי שלמד תחילה דברי בעל הטורים עם פירוש הבית יוסף וידע מתוכם מקום כל דין עם טעמו מהתלמוד, שהם בכלל רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה שהם המעצימים עיניהם מלראות את מקור הדין והטעם, וקל וחמור כשבאין לדמות מילתא למילתא, וצא ולמד קל וחומר ממה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו (כלל לא סימן ט) על המורים הוראות מתוך הרמב"ם. עיי"ש. וכן כתב בשו"ת הב"ח (סימן פ הובא בהקדמה לספר חיי אדם) שהמורים הוראות על פי שולחן ערוך ולא ידעו את שורש ההוראה הם מורים שלא כהלכה. עיי"ש. וחזר על הדברים באריכות בשו"ת הב"ח החדשות (סימן מב) שהוכיח בשבט לשונו איש אחד שרצה ללמוד מתוך השולחן ערוך ללא עיון בתלמוד. עיי"ש. וכן כתבו בשו"ת זרע אברהם (חושן משפט סוף סימן ב), ובשו"ת שמש צדקה (סימן לג), ציינו לדבריהם בספר יד מלאכי (כללי השולחן ערוך אות א), ובשולחן גבוה (כללי שולחן ערוך אות א), ובשו"ת פרי הארץ (חלק ב סימן יא, הביא את דבריו בספר ארץ חיים כלל יח). וכן ראה במשכנות הרועים (מערכת ח אות נט) שהמורה על פי השולחן ערוך ללא עיון במקורות, וטעה בהוראה דינו כמזיד ולא כשוגג. עיי"ש. וכן ראה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד בהקדמה), ובשו"ת יביע אומר (חלק א בהקדמה חלק ז חושן משפט סימן א), ובספר הליכות עולם (בהקדמה עמוד כא), ובשו"ת עמק יהושע (חלק ה עמוד 13). והגם שכתבו כמה אחרונים להקל לפסוק מתוך השולחן ערוך בלבד, כפי שכתב בשו"ת שואל ונשאל (חלק ג סימן א), ובספר גנזי שלום (אבן העזר סימן יד), דבריהם אמורים על פי מה שכתב הפתחי תשובה (יורה דעה סימן רמב ס"ק ה) שגם המהרש"א יודה בזמן הזה שיש נושאי כלים על השולחן ערוך, ראה כן בספר הלכה למשה (מערכת ה אות ז) והבן.
ומכאן תבין מדוע רבינו יוסף קארו בחר לצטט ולהביא בביתו בית יוסף את כל המקורות לפני הלומדים, משום שרצה שידעו את הלכה מהשורש והמקור, וכפי שכתב רבינו הבית יוסף בהקדמתו. וחזר על כך גם בשו"ת בית יוסף (אבן העזר דיני גיטין סימן יג) כשכתב לחכם השואל: ומה מאוד נפלאתי על החכם המורה להתיר מסברתו ולא חשש לחפש בספרי הפוסקים לראות אם יש מי שסותר סברתו וכו', ולו היה החכם המתיר מעיין בספר בית יוסף היה מוצא זה מבואר ולא היה משתבש במה שנשתבש, וצריך שיזהר מכאן ואילך לחפש בספרי כל הפוסקים ובפרט בספר בית יוסף, כי שם הכל מתוקן לסעודה, וכל מורה שיש לפניו ספר זה ידבר בשער ולא יבוש, כי אם לא יעשה כן על זה נאמר שגגת תלמוד עולה זדון. עכ"ל. וזה אשר כתב הרב ברכת הזבח (בתשובה שנדפסה בשו"ת נחלת שבעה סימן נ) לחכם שיש לו למכור את כל ספריו ולקנות ארבע טורים עם בית יוסף. והטעם ביאר בספר תולדות אדם (פרק יב) משום שכל המורה הוראה מתוך השולחן ערוך בלא שיראה את מקורות הסוגיא בבית יוסף, הוא בכלל מבלי עולם, כאשר כתבנו. וכן ראה להגאון מלבוב בעל שואל ומשיב בספרו ידות נדרים (סימן ריב, יד יוסף אות ד, ובסימן רי יד יוסף אות ד) שאסור למורה להורות מספרי פסקי הלכות ללא שידע את שורש הדין והמקור. וכן כתבו בשו"ת שארית יוסף (אבן העזר סימן ב דף קכו ע"א), ובמשנה ברורה (חלק א בהקדמה) שהשולחן ערוך הוא ספר חתום, כי הבית יוסף כשסידר השלחן ערוך היתה דעתו שילמדו מתחילה את עיקרי הדיינים ומקוריהם. עיי"ש. ועוד רבים וטובים ואכמ"ל.
ומכל זה נלמד שלהורות הלכה צריך עמקות ובירור בשורשי הסוגיות ובמקורות, כדי להבין היטב את העקרונות והטעמים שעומדים מאחורי ההלכה, ולפי הטעמים לדון בכל המקרים והאופנים האם הם דומים לטעמים ולעקרונות של ההלכה או לא. ולפי זה, גם אם הבינה המלאכותית תתפתח לממדים גדולים ועצומים, עדיין היא רק תוכל לחשב את הידע ואת האינפורמציה, אבל לא תוכל לרדת לעומק ושורש טעמי ההלכה, ולא תוכל לדון בדבר ה' זו הלכה באמת.
ט.
תקלות נוספות מצד השואל
ועוד סיבה נוספת לתקלות הגדולות בפסיקת ההלכה על ידי הבינה המלאכותית, היא מצד שאם ניתן את הכלי לכל שואל שישאל כרצונו וכאוות נפשו, זה עלול לגרום לחורבן הדת ממש ללא גוזמא. וזאת, מחמת כמה סיבות:א. השואל ינסה בסגנון השאלה שלו לחפש את התשובה שהכי מתאימה לרצונותיו שלו, הן להקל או להחמיר, והשואל יקבל תשובה שאינה לפי הדין וההלכה באמת. וחלילה ניתן לכל אדם אדם לעשות כרצונו איש ואיש, וכל אדם הישר בעיניו יעשה, והיהדות כולה תלך לאבדון בצורה כזו. ושונה הדבר אצל רב אמיתי, שהוא מזהה ומרגיש מהשאלה את רצונותיו של השואל ולאן הוא חותר, ואילו הבינה מלאכותית לא תרגיש ולא תדע, אלא תספק תשובה לפי רצונו של השואל. (אגב, בעיה זו נפוצה כבר כיום בשאלות ששואלים רבנים באתרים השונים באינטרנט, ראה מה שכתבתי בזה בספרי דרך האתרים חלק ב סימן קכח).
ב. רב שהתעסק בהוראה יודע שהמציאות היא שרבים מאוד מהשואלים לא יודעים לסגנן ולשאול את השאלה לפי אמיתות הדברים, או מחוסר ידיעה בהלכה מצד השואל, או מחוסר הבנה והכרת המציאות או חוסר נסיון, ועוד אין ספור סיבות. והרב שמברר חוקר ודורש את השואל, ויורד לפרטים רואה שהשאלה השתנתה לגמרי, מכפי שהוצגה בראשיתה. וכיצד הגולם הזה הבינה המלאכותית, יידע לחקור ולשאול ולברר עם השואל מה היא באמת שאלתו, והאם השואל חיסר פרט אחד שלפי השואל הוא זניח מחוסר ידיעה, אבל הפרט הזניח הזה פעמים שהוא הענין הכי מרכזי בדין והוא עשוי לשנות את כל פסק ההלכה, מהיתר לאיסור או להיפך. והדברים ידועים לכל יושבי בית המדרשים, ואין צורך להאריך טרחה בדוגמאות שונות.
וכן כל חכם יודע, שהכלל הגדול ביותר בפסיקת ההלכה הוא הכרת וידיעת המציאות. וגם אם יעמוד לפנינו אדם שבקי ויודע את כל התורה כולה בעמקות ובעיון, אך הוא לא ידע להבחין ולבדוק את המציאות שיש לפניו, ויכתוב תשובה ארוכה עם אלפי מקורות, ואף ידון ויפלפל לעומק ולרוחב, הרי שכל דבריו בטלים המה, ואינם להלכה, כי הראיות והמקורות והפלפולים לא תואמים את המציאות. וכבר ידועים הם דברי רבינו החזון איש בקובץ אגרות (אגרת לא): ומרובים המכשולים של התאמה כוזבת מהמכשולים ביסוד הלכה. עיי"ש. ובשו"ת להורות נתן (חלק ב בהקדמה) כתב שדברים אלו כבר כתבם בשו"ת הר"י מיגש (סימן קיד) וזה לשונו: וכבר באו לידי תשובות קצת אנשים בדברים שהורו בהם, והם חושבים שהורו כדין ושהוא ברור כשמש, והם טעו בהוראתם ותלו הדבר ההוא אל מקום בלתי מקומו, ולמדו הדין ממקום שאין ללמוד אותו ממנו וכבר היה בין הדבר שדנו בו ובין ההלכה שנתלו בה לאותו הדין חילוק דק ודקדוק נעלם ונסתר, ולא הרגישו בחילוק הדק שבה ומדמין הנדון שלהם לה ואינם מרגישים בחילוק הדק שביניהם. עיי"ש.
♦
י.
שיקול הדעת
ישנם הרבה מצבים שסומכים על שיטת יחיד בשעת הדחק הפסד מרובה, מקום עיגון, ועוד. ויש בזה כללים מתי מורים כן ומתי לא, אך הכלל הבסיסי ביותר הוא שצריך להכיר את השואל ולדעת אם אצלו זה שעת הדחק או שאינו שעת הדחק, ופעמים שיש אדם שבשבילו הוא שעת הדחק, ובשביל חברו הוא מצב שאינו שעת הדחק. הכרעת ההלכה משתנה, מאדם לאדם, מזמן לזמן, ממקום למקום, מנושא לנושא, כך שהבינה המלאכותית לא תתן מענה לזה.וכבר כתב רבנו הרמב"ן בהקדמתו לחיבורו הגדול מלחמות ה': כי יודע כל לומד תורתנו, שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה. עכ"ל. דהיינו חכמת התורה אין כמתמטיקה, אלא בכתוב עצמו צריך שיקול דעת רחב ועצום.
♦
יא.
רגשות והשקפת עולם
וביותר צריך להבהיר שבפסיקת הלכה צריך שיהיה גם רגש לב ולא רק שכל ומידע בלבד. פעמים שהבושה הוא שיקול הלכתי, כך גם העצב, והגאווה, החמלה והרחמים הם גם שיקולים הלכתיים. כמו שפעם שמעתי מאחד מרבותי הגר"ד פלדמן זצ"ל שאמר שהפוסק שכותב בראש תשובתו כמה העגונה בוכה, וכמה הפסולי חיתון שאינם יכולים לבוא בקהל ה' הם מבכים את מר גורלם, אין זה סיפור דברים בעלמא אלא הוא חלק מפסק ההלכה. והדברים נכונים עד למאוד.ועוד נדבך, שלפסיקת ההלכה לא מספיק רק מידע, אלא גם השקפת עולם. יש שאלות ונידונים הלכתיים רבים שהכרעת ההלכה אם להחמיר או להקל לא מתחילה ונגמרת מנוסחאות כתובות אלא מהשקפת עולם, ומתפיסת העולם של הפוסק. בכדי להסביר את כוונתי אני אתן דוגמה, אבל לא אכתוב את שמותיהם של פוסקי ההלכה, וגם לא אתן דוגמה מעשית. שהנה ידוע לכל חכם שבפסיקת ההלכה ישנם פוסקים רבים שמחמירים על הציבור, אפילו שמעיקר הדין הדבר מותר, אבל החכם טוען שאם הוא יורה לקולא, תותר הרצועה, ויש חשש שיבוא לעבור על איסורי דאורייתא. מאידך יש דרך אחרת בפסיקה שיש להקל ככל הניתן וכוחא דהיתרא עדיף, וכדי לא להכביד על הציבור, שאם נכביד עליו הוא עלול לפרוק מעליו לגמרי. ולשני הקווים האלה בפסקי ההלכה ישנם גבולות, לכל צד. וכל צורב שהתעסק בהלכה מיד יזהה וגם ישייך את הדברים האמורים כאן לפוסקי הדור האחרון, ודי לחכימא ברמיזא.
וברור שאין לתעדף את הבינה המלאכותית על פני החכם בטענה שהרי האדם הוא בן אנוש ופעמים שהוא טועה בהלכה, ואילו הבינה המלאכותית לא (אין זה נכון לפי הנ"ל). אף אתה אמור לו שעדיפה ההכרעה של החכם בטעות, וכפי שכתב כן הקצות החושן (בהקדמה) דלא ניתנה התורה למלאכי השרת, ואל האדם ניתנה, אשר לו שכל האנושי ונתן לו הקב"ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים. עיי"ש. והביא שהדברים מבוארים בדרשות הר"ן (דרוש ג). עיי"ש. וכעין דברים אלו כתב גאון ההוראה האגרות משה (בהקדמה). עיי"ש. וזה ביחס לאמת לאמיתה כלפי שמיא גליא, כל שכן לבינה המלאכותית, שכבר כתבנו שהיא לא מגיעה לאמת מהסיבות שכתבתי למעלה.
♦
יב.
הבינה המלאכותית ככלי עזר לפוסק הלכה
אמנם זה ברור שיהיה ניתן להיעזר בבינה המלאכותית כדי לחפש ולאתר עוד מקורות. ואדרבה כבר הארכתי בספרי דרך האתרים (חלק ב סימן קכט) שנכון שכל מורי הוראה ודיין ידע ישתמש בתכונות התורניות לחפש ולדפוק על ספרי הפוסקים חדשים גם ישנים, ולבחון ולראות עוד סברות ועוד ראיות ובכך להגיע לאמת ככל שניתן. וכך הדבר גם בבינה המלאכותית. וכפי שכותבים רבים מהפוסקים על הצורך לבדוק בספרי הפוסקים, ראה בשו"ת שבות יעקב (חלק ב, סימן סד) שכתב שיש לחייב את המורה לעיין בספרים טרם יורה הלכה. וראה להגאון חיד"א בספר ברכי יוסף (חושן משפט סימן י ס"ק ג) שכתב לחדש שיש חובה להתייעץ גם בשווים לו בחכמה. וכן הגר"ח פלאג'י בספרו כל החיים (מערכת ד אות ז). וראה לרבינו הבן איש חי זיע"א בפתיחה לשו"ת רב פעלים שכתב כמה מעלות שיש לפוסקים שלא סומכים על סברתם אלא בודקים בספרי האחרונים, והאחד שאם ימצא חכם מחבר שנכנס בענין כזה, וגם הוא מסכים כהסכמתו, נמצא הדין אשר נשאל עליו לעשות מעשה, נפסק על פי דבריו, ועל פי דברי אותו חכם, ואין זה דן יחידי, והשנית הנה בוודאי אי אפשר למדרש בלא חידוש, ולא יבצר מהיות מוצא בספרי החברים איזה סברה, או חילוק או איזה הוכחה מדברי הראשון או מדברי הגמרא, וכו', ובדרך זה נהוגים חכמי הספרדים בתשובות ובפסקים שלהם. עיי"ש באריכות. והבינה המלאכותית תתרום לחיפוש ולהשוואה של הגרסאות ולמציאת דברים נפלאים שיועילו רבות ללומדי התורה להגיע לאמיתה של הלכה, ויש מכך תועלת גדולה, אך צריך משנה זהירות לבדוק כל דבר היטב.♦
יג.
אין בכך חוסר עמל התורה
אלא שחשבתי שלכאורה מוכח מכמה דוכתי בש"ס שענין עמל ויגיעת התורה אינו תלוי רק בהבנת התורה אלא גם בדבר צדדי המביא את האדם לידי לימוד התורה הוא נכלל בכלל יגיעת התורה. כן מבואר בגמרא במסכת מנחות (ז ע"א) 'אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה (נשתכחה הימנו המסכת רש"י) ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה, ולישלח ליה (לרב חסדא), וליתי לגביה סבר הכי מסתייעא טפי (משום יגעתי ומצאתי רש"י).' ומבואר שענין יגיעת התורה אינו תלוי ועומד רק בהבנת לימוד התורה אלא גם יגיעה צדדית המביאה את האדם לכדי לימוד התורה היא נכללת בכלל יגיעת התורה. וכן הביא את הגמרא הנזכרת בשו"ת מהרי"ל (החדשות סימן קפז ד"ה ומה שכתב) וכתב 'והנה חזינא עובדא כל יומי שהתלמידים מכתתים רגליהם למקום חפצם אפילו מרב גדול לקטן ומישיבה גדולה לקטנה ומסתייע מילתא בהכי'.ומבואר כן בכמה מקומות בש"ס. ראה במסכת ברכות (סג ע"ב) על הנאמר בתורה (שמות לג ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה' והלא דברים קל וחומר, ומה ארון של ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה 'והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד', תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה על אחת כמה וכמה. וכן הגמרא במסכת עירובין (נד ע"ב) על הנאמר בנביא (שופטים ה י) 'רכבי אתונות צחורות' רכבי אתונות אלו תלמדי חכמים שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד בו תורה. וכן בגמרא במסכת בבא בתרא (ח ע"א) על הנאמר בתורה (דברים לג ג) 'והם תוכו לרגלך', אמר רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר. וכן ראה בגמרא במסכת כתובות (סב ע"ב) על תלמידים שהיו יוצאים לב' וג' שנים, ובמסכת נדרים (נ ע"א), ובמסכת חגיגה (ה ע"ב).
ובספר לקט יושר (יורה דעה חלק ב עמוד לט) כתב 'וזכורני שאותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות כשיושבין במקומן הופכין השולחן לאיזה צד שירצו ועליו הרבה ספרים לא טוב הם עושים, אדרבה כשמבקש אחר הספר ובא לו טורח גדול זוכר באותו מעשה מה שרוצה ללמוד, וכמדומה לו שמצאתי לו סמך בירה דעה בסימן רמו ולא כאלו שלומדים מתוך עידון'.
ואם כן מבואר מכל זה שלכאורה החיפוש במחשב ממעט את יגיעת התורה. אך החילוק הוא ברור, שהחיפוש במחשב מסייע ללומד לראות עוד סברות ועוד חילוקים ועוד מראה מקומות, שגם אם הוא יתייגע ויחפש לא יגיע לזה, אם כן בזה וודאי שאין בכך מיעוט ביגיעת התורה. ושנית, כל שאדם לא עושה כן מחמת 'פינוק' אלא מחמת שרוצה לחוס על זמנו ולהספיק עוד ועוד, על כך בודאי לא דיבר הלקט יושר. וראה מה שכתב הגאון החיד"א בספר שם הגדולים (חלק ב אות קלד) שלרבינו הש"ך היה את שם המוצא, היינו היה מכוון שם קדוש, והיה יודע למצוא הבקיאות שרצה. עיי"ש. ולא ראינו ולא שמענו שיעירו על כך שחסר ביגיעת התורה של הש"ך.
♦
המורם מכל האמור
א. לא ניתן לשאול שאלות הלכתיות את הבינה המלאכותית, ואין לסמוך על מסקנותיה הלכתיות, מהטעם שכתבנו, גם אם היכולות שלה יתפתחו וישתכללו.
ב. ניתן ואף רצוי וכדאי לחכם שכותב תשובה בהלכה להיעזר על ידי הבינה המלאכותית כדי למצוא עוד ראיות ועוד פוסקים שדיברו על הנושא שהחכם כותב, ובכך להגיע אל האמת.
♦ ♦ ♦