דודי ירד לגנו - הספד על הרב יעקב הורוויץ

הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל
מ"מ קהילת בראדי, בעל חכמת שלמה ועוד

דודי ירד לגנו - הספד[2]

הספד על הג"ר יעקב הורוויץ חתן רבי שמעלא מניקלשבורג זצוק"ל

הספד שאמרתי על הרב המאה"ג מו' יעקב אבד"ק קטלבורג שנפטר ביום ב' י"ט אייר תקע"ז, בפניו, חתן הגאון מו' שמעלקי אבד"ק ניקלשפורג.
שלמה המלך ע"ה אמר [שיר השירים ו,ב-ג]: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". ויש להבין הפסוק, שמתחלה אמר לשון "לרעות בגנים", לשון 'רעיה' אצל גנים, ו'ליקוט' אצל שושנים, ואח"כ מסיים "הרועה בשושנים" הזכיר לשון 'רעיה' אצל שושנים. גם מה כוונת כל הקרא הזה, ובפרט במ"ש "אני לדודי ודודי לי" וכו'.
אך נראה ביאורו, דענין זה מרמז על מיתת צדיקים, ובפרט על שבר הזה שאירע לנו היום הזה שהרב מוהר"ר יעקב אשר היה צדיק ותמים, הולך מת במיתה פתאומיות, ולא חלה ונפל למשכב כלל, והנה באמת זה קשה בעיני העולם, על מה איש צדיק וחסיד ימות במיתה פתאומית, וכבר מצינו בדברי חז"ל בסוף [מו"ק כח, א] ברב הונא שנח נפשיה פתאום, הוי קא דייגא רבנן, תנא להו זוגא דמהדייב לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה, מוכח מזה דבלא הגיע לגבורות הוי דבר זה רע, המת פתאום, וא"כ הצדיק הזה, שאף שבעים שנה לא נתמלא לו, ומת פתאום, יש לתמוה ע"ז, וראוי לכל איש לחקור ולהבין מדותיו ית'.
אך הענין הוא, כיון דעיקר מיתת צדיקים הוא לכפר על הדור, והיינו כדי לעורר הלבבות לתשובה שיחזרו עי"ז למוטב, ואף שאחז"ל [שבת נה, א] אין מיתה בלי חטא וכו', "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" [קהלת ז, כ], מ"מ הקב"ה ממתין במיתת הצדיק עד זמן שיצטרך העולם לכפרה, ובשעה שנתעורר חרון אף בעולם, אז ממית הצדיק כדי שיומשך מזה טובה לעולם ע"י מיתתו, וכמ"ש בזה בחידושי תורה בילדותי על המדרש בפרשת אחרי מות [ויק"ר כ, ו] במ"ש ר' ברכיה הד"ד [משלי יז, כו] "גם ענוש לצדיק לא טוב".
וא"כ כיון שעיקר מיתת הצדיק הוא לטובת הדור, לכפר על עון הדור, לכך הוי ענין מיתתו כערך עון הדור, דמשל למלך שבאה עליו מלחמה, אז אם אין באין עליו פתאום רק קובעין לו זמן מה, ויש לו שהות בינתיים, אז רואה להכין את אנשי מלחמתו ללמדם תכסיסי מלחמה מעט מעט כדרך הנלחמים, אבל אם באין עליו פתאום, ואין שהות כלל, אז אינו מדקדק לסדר להם תכסיסי מלחמה, רק מקבץ כל יורה קשת וחנית, וחיש קל מהר הולך עמהם לעמוד על שכנגדו. כן נמי הנמשל, אם הקב"ה רואה למעלה שאין החרון אף גדול על ישראל, ויש שהות שיהיה הצדיק נופל למשכב בינתיים, ולצוות אל ביתו, דזה היה כמו ההכנה למלחמה שמכין עצמו לדרך, אז הקב"ה עושה כן, ומחלהו תחלה כמה ימים כדרך כל אדם, אבל אם הקב"ה רואה למעלה כי הגדיל החרון אף מאוד, ויצא הקצף ח"ו על ישראל, ואין עת שיתמהמה הצדיק בעוה"ז, אז מוכרח הקב"ה שלא לעשות עמו שהות רק להמיתו תיכף לכפר ולהגין על הרעה.
ועל זה רימז הנביא במ"ש [ישעיה נז] "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק". ויש להבין, דמתחילה אמר לשון "הצדיק אבד", ואח"כ אמר "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ולא אמר 'נאבד הצדיק'. גם מתחלה אמר לשון יחיד, ואח"כ אמר "ואנשי חסד", לשון רבים. אך נראה דהנה יש לדייק עוד, שהרי מבואר במסכת [מו"ק כה, ב] ברב אשי ששאל לבר קיפוק, ההוא יומא מאי אמרת וכו', ומאי אמרת אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה, חלש דעתיה עלייהו ואתהפוך כרעייהו וכו', ופרש"י על שדימהו לאבידה. והרי כאן מקרא מלא דיבר הכתוב "הצדיק אבד", הזכיר ביה לשון 'אבידה'.
אך נראה דהענין הוא, דמיתה פתאומית נקרא אבידה, דכמו דאבידה ברגע אחד נעשה כל ההפסד, וברגע שקודם ההפסד לא עלה כלל על דעת האובד שיאבד, דאם היה עולה על דעתו היה שומרו, רק שלא עלה על לבו כלל, ובפתאום נגמר כל ההפסד. ולכך גם מיתה פתאומיות שהוי ג"כ על דרך זה, לכך נקרא אבידה, אבל במי שנחלה תחלה ויודע שקרוב הוא למיתה, זה אינו דומה לאבידה, כיון שיודע תחלה שימות, ולכך עפ"י הרוב לא יתכן מיתה פתאמיות רק לרשעים, ולכך הוי דייגו רבנן על רב הונא במה שמת פתאום, כיון דברשעים נפשם נאבדת לגמרי, כמ"ש [שמואל א כה, כט] "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" וכו', וכן נאמר [בראשית יז, יד] "ונכרתה הנפש ההוא", לכך כיון שהנפש נאבד לגמרי, לכך הוי מיתתו כדרך אבידה בפתע פתאום.
אבל בצדיק שנפשו הולך לחיים, "והרוח תשוב אל האלהים", ולכך נקראו צדיקים במיתתן חיים, לכך אין מיתתן דומה לאבידה, לכך אין מיתתן פתאמיות כאבידה, אך לפעמים אם הרעה כ"כ גדולה, ויצא הקצף שהכרח גם הצדיק למות בפתאום, ודומה מיתתן לאבידה, ולכך מי שאינו מבין בדבר, נראה לו כיון שמת פתאום מוכח שאינו צדיק גדול, ולכך אינו משתדל לגמול עמו חסד ולבכות עליו כראוי להתאבל על אדם כשר, כי סובר שנפשו הוא מעין אבידה ממש, אבל באמת הוא טועה. וזש"ה הצדיק אבד, שלפעמים מת הצדיק פתאום כדרך אבידה, ולכך ואנשי חסד העולם שדרכן לגמול חסד עם צדיקים ולספוד אותם, נאספו בביתם, ואין באים לגמול חסד עמו, בסברם כי בחטאו מת, ובאמת טועין, כי באין מבין כי מפני הרעה שכ"כ גדלה הרעה בעולם, שלא היה שהות לשהות בינתיים, ולכך נאסף הצדיק, שבאמת לא היה מיתתו באמת, רק אסיפה אל מקומו הראשון, בשביל גודל מהירות הרעה שהיה מוכן לבא בעולם ע"כ היה זאת.
ועל זה נתכוין הכתוב ב[שמואל ב', ג, לב-לד] במ"ש "ויבך דוד אל קבר אבנר ויבכו כל העם ויקנן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. ידך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו כנפול לפני בני עולה נפלת ויספו כל העם לבכות עליו". ויש לדייק, למה הוסיפו אח"כ לבכות יותר מבתחילה, ומה חידוש נולד להם. גם מה היה כוונת דוד במ"ש "הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הגישו", מה חילוק הוא אם היו ידיו אסורין או לא, ואיך עי"ז הוכיח ש"כנפול לפני בני עולה נפלת".
אך ביאור הענין הוא ע"ד זה, כיון שאבנר לא מת על מיטתו ולא נחלה מתחלה, רק מת פתאום, ולכך ההמון היו סוברים כי בחטאו מת, כיון שמת פתאום, ולכך לא היו מרבין בבכייה עליו, רק כבוכין על שאר מת, אבל דוד המלך ע"ה, הבין כי בוודאי לא בחטאו מת, רק בעוון הדור, רק אדרבא שכל כך הגדיל עוון הדור, שלא הספיק להיות שהות בינתיים רק היה מוכרח שימות תיכף ומיד, להגין על הרעה. וז"ש דוד הכמות נבל ימות אבנר, כמו הנבל שמת פתאום ואינו נחלה תחלה, ימות אבנר, זה ודאי תימה. "ידיך לא אסורות", כלומר ע"ד המליצה לא נפלת למשכב תחלה, כי זה נמשל לאסיר בבית האסורין, כמאמרם ז"ל [שבת כב, א] חש בראשו יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר, עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון. א"כ החולי נמשל כאלו נאסר בבית האסורין תחילה, וז"ש דוד, שאתה אבנר ידיך לא היו אסורין ורגליך לא לנחשתים הגישו, ולא נחלאת בידיך ורגליך תחלה, אין זה רק שמיתתך היה כדרך שאר הצדיקים הנופלים לפני בני עולה, שיש בדורם רשעים גדולים ואין שהות להשהות זמן מה ומתין פתאום, כן נפלת אתה, שאם היו בדור רק עונות קלים, לא היית מת פתאום, רק שיש כאן בני עולה, ולשון זה מורה על רשעים גדולים, ולכך העם בשמעם כן, שמכח גודל פחיתותן מת, ונתפס על ידם, לכך ויספו כל העם לבכות עלי.
וז"ש אח"כ [שם לח-לט] "ויאמר המלך אל עבדיו הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל. ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני ישלם ה' לעשה הרעה כרעתו". נראה, דהנה דוד, בכל פעם שמת אדם כשר, היה תולה הדבר בעצמו, שע"י עון שלו מת, וכמ"ש במקום אחר בהספד (לעיל בהספד ג') בקפיטל [תהלים טז] "מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך", וכמאמרם ז"ל [קידושין מ, ב] שלעולם יראה אדם וכו' עשה עבירה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף חובה. ולכך בכל פעם היה דוד תולה מיתת אדם כשר בעצמו, והיה בוכה ומתאבל עליו, ומבקש ממנו מחילה על שגרם מיתתו, אך עתה במיתת אבנר, אמר אל עבדיו, ולא רצה לומר לפני הכל שלא יהיה כמתגאה שאין בידו עון, לכך אמר רק אל עבדיו, הלא תדעו, שבוודאי עוון גדול יש בדור הזה, ששר וגדול נפל היום הזה בישראל, שכל נפילתו הוי היום, שאינו דומה לשאר מתים, שאם היה חולה כמה ימים, אז לא הוי הנפילה ביום אחד, רק כל ימי חוליו הוא נופל מעט מעט עד שמת, אך שר וגדול הזה נפל היום, שכל נפילתו הוי יום הזה לבד בפתע פתאום.
ולא תאמרו שהוא בעוני, רק כי ואנכי היום רך ומשוח מלך, ואחז"ל [סנהדרין יד, א] כל העולה לגדולה מוחלין לו כל עונתיו, וא"כ עתה אין בידי עון גדול להיות נתפס בעוני, רק אני תולה זה בעון משפחתי, כי בני צרויה קשים ממנו, ומסתמא נתפס בעונם, דכן דרך הצדיק שהוא תולה כל הבוקי סריקי בעצמו ומשפחתו, וכמ"ש דוד [שמואל ב, כד-יז] "תהי נא ידך בי ובבית אבי", לכך גם עתה תלה הדבר בבני צרויה, שהמה כעת יש בידם יותר עונות מבידי, וכיון שהם אין מתעוררין בתשובה במה שגרמו לו מיתתו, ולכך ישלם ה' לעושה רע כרעתו, במה שגרם מיתת הצדיק, כי זה עיקר הבכיה על הצדיק, צדיק: הבכייה, עיקר הבכייה על הצדיק, לשוב בתשובה ולבקש ממנו מחילה, על שגרמנו לו מיתתו בעונינו לשוב בתשובה ולבקש ממנו מחילה, על שגרמנו לו מיתתו בעונינו. ולכך הוי העיקר הספד בפניו, שזה מענין שכתבנו בחידושנו על התורה בפרשת ויקרא [עמ' ג] שלכך הוי הסמיכה הספד: עיקר הספד בפניו, שזה מענין הסמיכה על הקרבן על הקרבן, לבקש מנפש הבהמיות מחילה על ששוחטן תמורתו ומקריבו קרבן בעבור האדם, יע"ש. ויש ללמוד ק"ו אם לבהמה צריך לבקש מחילה, שהאדם יקר ממנו, מכ"ש אם גורמין מיתת הצדיק, ונותנין נפש טהורה תחת נפש חוטא, שצריך האדם לבקש מהצדיק מחילה בהדבר הזה, ולהצטער על מיתתו, ולכך הוי עיקר הבכייה בפניו, לבקש ממנו מחילה, שהוי כמו קרבן של ישראל, וכעין סמיכה גבי קרבן, ולכך אמר דוד, שבני צרויה מכיון שאין עושין כן, ישלם ד' לעושה רע כרעתו.
והנה היוצא מזה, שכעת אירע לנו כן, שבודאי תימה גדולה שאיש תם וישר ימות בלי צוואה, כמה צדקות היה מפזר, כמה היה חוזר בתשובה, והיה מוסיף מעש"ט על מעשיו, אין זה רק שניכר שיש בינינו עונות גדולים כ"כ, שלא היה פנאי לשהות מעט, וכמו שניכר באמת שתחלואי ילדים מתגבר מאוד, ותינוקות של בית רבן בטלין, וכבר החל הקצף שכמה ילדים נסתלקו, ולכך לא היה פנאי לשהות עמו ונסתלק בפתאום להגין על תינוקות של בית רבן שלא ימותו עוד, וכמאמרם ז"ל [שבת לג, ב] בזמן שצדיקים בדור, צדיקים נתפסים על עון הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים בעון הדור.] דאם יש צדיקים, א"כ כשהצדיק מת, וכל ישראל בוכין עליו, זה מגין שלא ימותו קטני הדור, כמאמרם ז"ל במסכת שבת [קה, ב] במסקנא, מפני מה בניו של אדם מתין כשהן קטנים, מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, הרי מכלל לאו נשמע הן, שאם בוכה על אדם כשר, אז אין בניו מתין בחייו, ולכך מת הצדיק הזה, כדי שיבכו על מיתתו, ויגן על הילדים הקטנים.
וזה נראה מרומז בדברי אדונינו דוד ב[שמואל ב' שאמר שם [א, יח] "ויאמר ללמד את בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר]". והוא מחוסר ביאור. אך נראה ביאורו, עפ"י מה שיש לפרש מ"ש דוד בקפיטל נ"ו [תהלים נו, ז-ט] "יגורו יצפונו המה עקבי ישמרו וכו' נודי ספרת אתה שימה דמעתי]" וכו'. ונראה, דהנה ידוע משחז"ל [שם] כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו וכו', ובש"ס הביא מקרא זה ד"נודי" וכו', ונלמד ממנו דהקב"ה סופרן] וכו'.
אך אני אוסיף לפרש המשך כל הפסוקים, ולפרש גם תיבת "בספרתך", בענין אחר. והנה הבנים של אדם נקראים עקביו, דכמו שהעקב סוף האדם כן נמי הבנים, כיון שהאדם מת והבנים נשארין אחריו, לכך הם נקראים עקביו. ולכך אמר דוד כנגד המקטרגים על האדם, ואם רואין שלא יוכלו לעשות לאדם עצמו אז מצפין על בניו הקטנים שיתן הקב"ה להם בעד האדם עצמו. וז"ש "יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו", ששומרין וממתינין על עקבי הקטנים "כאשר קוו נפשי" ללכדה מתחלה ולא יכלו, ועתה מקוין על ילדי הקטנים.
והיינו "על און פלט למו", שיש עוונות ביד נפשי והקב"ה רוצה לפלוט ולהציל נפשי, וקאי תיבת "למו" על "נפשי", וכלומר "על און פלט למו" שרוצה הקב"ה להציל נפשי מהאון, ולכך מוסר בידם הקטנים. והיינו "באף עמים הורד אלהים", כלומר לפעמים מתים הקטנים בעוון האב עצמו, ולפעמים נתפס בעוון הדור, ולכך מצד עצמו אמר "על און פלט למו" ולפעמים "באף עמים", מחמת שיש אף גדול על העמים היינו על הדור בכללו, וישראל בעצמם נקראים בלשון רבים "עמים", כדכתיב [בראשית מח, ד] "ונתתיך לקהל עמים", כי כל שבט הוי קהל בפני עצמו. וז"ש "באף עמים הורד", עי"ז הורד "אלהים" מלשון [תהלים נה, ג] "אריד בשיחי ואהימה", לשון קינה ויללה, כלומר ע"י האף של הדור "הורד אלהים", פועל הקב"ה שמיילל ומקנן את אבי הילדים לקונן על בניהם. אך אמר דוד, שמבקש אני ממך ית' שאנצל מזה, כי "נודי" לשון לנוד לו, כלומר נודי מה שבכיתם וקוננתם על מיתת אדם כשר הלא "ספרת אתה", כמאמרם ז"ל שהקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, ולכך "שימה דמעתי בנאדך", כלומר שימה נגד פניך אותן דמעות שהם בנאדך שהנחת בבית גנזיך, "הלא בספרתך", שבודאי נכתבין בספר שלך בספרן של צדיקים ולא נשכחו ממך, לכך שימה הכל נגד פניך להגין על בני הקטנים כמאמרם ז"ל כנ"ל.
וז"ש דוד, בשעה שהתחיל לקונן על שאול, אמר שתכלית הקינה שלו, לעורר את לב בני ישראל שיבכו עליהם, ואז דמעות הללו יהיו כקשת וחצים בידם נגד השטן, כמאמרם ז"ל [קידושין פא, א] גירא בעיני דשטן, וכן כתיב [תהלים קכז, ד] "כחצים ביד גבור" כו', כן נמי אמר הכא שהדמעות שיבכו עליהם יהיו כעין קשת ללחום עם השטן בעת שיקטרג עליהם. וז"ש ויאמר ללמד את בני יהודה קשת, היינו לבכות על שאול ויהונתן, ויהיו כקשת בידם, ושמא תאמר הלא הדמעות נופלין לארץ ואיך יועילו נגד השטן, לכך אמר שמאתו ית' הכל לא נשכח, רק הלא היא הנה כתובה על ספר הישר, שהקב"ה כותבה למעלה בספרן של צדיקים, אשר שם נכתב כל דבר ישר שאדם עושה, שם נכתבו דמעות הללו, וכמ"ש בתהלים "הלא בספרתך" וכו', ולכך ראוי מאוד לבכות על צדיק וכשר כזה, כדי שיגן על הילדים הקטנים.
ומעתה נבא לפסוק שהתחלנו, דהן אמת שאחז"ל [שבת לג, ב] שאם צדיקים בדור צדיקים נתפסין וכו' אין צדיקים בדור, בנים קטנים נתפסים בעון הדור.] משמע שהצדיקים קודמין לבנים הקטנים, מ"מ באמת אין הקב"ה מתחיל עם הצדיקים תחלה, רק עם הקטנים תחלה, כי "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", ובפרט שאיתא במדרש [תנחומא ויחי ד] שאין הקב"ה גוזר על צדיקים מיתה, רק כשגוזרין בעצמן עליהם תחלה]. ולכך מתחלה אין הקב"ה גוזר תחלה צדיקים: כפרה, מה שהצדיקים נתפסין בעון הדור הוי לאחר דהקב"ה עם הקטנים, והצדיק רואה צרת הדור מהבנים הקטנים, אז הוא עצמו מקבל עליו למות על הצדיקים רק על הקטנים, שהצדיק כבר הוא מזומן צדיק בפועל ממש, ולכך מתחלה מתחיל הקב"ה עם הקטנים, רק כשהצדיק עצמו רואה צרת הדור מהבנים הקטנים, אז הוא עצמו מקבל עליו למות ומוסר נפשו למיתה לכפר על הקטנים, ואז כיון שמקבל עליו למות, הקב"ה מסכים על ידו ומניח הקטנים ונוטל את הצדיק.
וז"ש שלמה הע"ה, כמדבר בעד הצדיק עצמו, שמדבר כן, שמתחלה דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים, היינו להשתעשע עם הצדיקים שדומין לגן, דכמו שגן הוא מושלם בכמה מיני פירות, כן הצדיק הוא שלם בכל ענינים, כמאמר המדרש [שהש"ר א, ב] בפסוק [שה"ש א, יד] "אשכול הכופר", איש שהכל בו, יע"ש. ולכך דומה הצדיק לגן. וז"ש שמתחלה היה דעת הקב"ה לרעות בגנים, להשתעשע עם הצדיקים בעוה"ז ולהשאירם, ורק ללקוט שושנים, ללקוט את קטני ישראל מעוה"ז הדומין לשושנים, אך כשהצדיק רואה כן, אז אני לדודי מתחיל בעצמו למסור נפשו להקב"ה לכפר על הקטנים, ואז הקב"ה מסכים על ידו, ודודי לי, ונוטל הקב"ה את הצדיק ומניח את הקטנים להשתעשע עמהם, וזה שסיים הרועה בשושנים שאז נוטל הקב"ה הצדיק ומסכים לרעות את השושנים. יה"ר שיהיה כן, שהצדיק הזה יכפר ויתפלל על קטני ישראל שינצלו מכל רע, ומיתתו יהיה לכפרה עון הדור, ובלע המות לנצח, אמן.
ועפ"ז יש לפרש ג"כ מ"ש ירמיה קפיטל ב' [ל] "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו אכלה חרבכם נביאיכם כאריה" וכו'. נראה הכונה, דהרי אחז"ל [שבת קה, ב] מפני מה בניו של אדם מתים, מפני שלא בכה על אדם כשר. והיינו, דודאי אם לא היה האדם כשר מת בעון הדור, לא היה ראוי לעונש כזה שימות בניו בעבור שלא בכה על מיתת אדם כשר, רק כיון שמחויב האדם לשער בנפשו שהכשר מת בעונו, א"כ הוא הגורם שימות אדם כשר, ולכך יש בידו עון גדול שגרם מיתה להכשר, ולכך אם הוא בוכה ומצטער על מיתתו, הוי זה לכפרה ומוחל לו המת, אבל אם אינו בוכה עליו, אז נענש בעבור זה שמתו בניו, א"כ בעבור דבר קטן שלא בכה, מתו בניו, וזש"ה לשוא הכיתי את בניכם, בחנם הכיתי בעבור דבר קטן, ע"י שמוסר לא לקחו, שלא לקחו מוסר כשמתו הצדיקים, והיינו שהרי אכלה חרבכם נביאיכם, היינו העונות שלכם נמשלו לחרב, כמו שחרב הורג את האדם, כן נמי העבירות שלכם אכלו את נביאכם ומתו בעון הדור, והיו לכם עכ"פ ליקח מוסר ולהצטער על מיתתם, אך אתם לא לקחתם מוסר, לכך נענשו בניכם, והוא בחנם, שהיה לכם מקום להנצל מזה בדבר קטן כנ"ל.
גם יש אתי ת"ל דרוש והספד נכון בישעיה קפיטל נ"ג בפסוק [א] "מי האמין לשמועתינו" וכו' [ראה לקמן בהספד מד], שמדבר ממיתת צדיק שלא בזמנו רק בקוצר ימים, והקב"ה מסבב על ידו חטא, דאין מיתה בלא חטא [שבת נה, א-ב], כדי שלא יקטרג על דורו שבעבורם נענש, וכעין שאיתא במדרש פרשת חוקת [במ"ר יט, יח] בפסוק [משלי י, ג] "ולא ירעיב ה' נפש צדיק", (וכמו שפרשתי לעיל בהספד ב), ודומה בעיני העולם שמת בחטאו, ובאמת הוא בחטאינו, והבוכה עליו ומשים אשם לעצמו על נפשו של מת זוכה לזרע וכו', וחפץ ה' שישובו בתשובה ע"י של מת, ויבואר אי"ה כשיהיה לי פנאי במקום אחר (ראה לקמן הספד ז).
♦ ♦ ♦