בעיקר איסור קבלת לה"ר
בעיקר איסור קבלת לה"ר, חקר הגר"ר גרוזובסקי זצ"ל (בספר זכרון אבן ציון) האם האיסור הוא שלא יאמין ללה"ר, וממילא בכל רגע ורגע שמאמין הרי הוא עובר בלאו כמו באיסור לא תתאוה שעובר בכל רגע שמתאוה וכדו', או דהאיסור רק כלפי שעת הקבלה.ויש לדון בחקירה זו כמה נפק"מ למעשה: א. אם שמע לה"ר בקטנותו והגדיל, האם מוטל עליו להוציא את הדברים מלבו בכדי שלא יעבור בלאו, או דלא שייך לאו כיון שלא היה אצלו מעשה שמיעה אסורה. וכן נפק"מ בגר שנתגייר ושמע לה"ר בגיותו, דבזה יש לדון יותר דאין כאן חתיכא דאיסורא כלל כלפי גוי. ב. וכן יל"ד במי ששמע לה"ר לתועלת ולא האמין, הכל כפי גדרי הלכה, ולאחר זמן התחיל להרהר בדברים ולהאמין, ובפרט באופן שהצטרפו לו נתונים חדשים המעוררים אותו להאמין למה ששמע, האם מעתה יעבור על איסור או לא.
והביא דחותנו הברכ"ש הכריע שעובר רק כלפי שעת קבלת הלה"ר, וכבגזל דהאיסור הוא במעשה הגזילה ולא במה שמחזיק את הגזילה תחת ידו. ובח"ח מהדו' דרשו (הל' רכילות ריש כלל ה הערה 1) הביאו מהגר"ה זקס והגרח"ק שדנו דיעבור בכל רגע ורגע.
ודנו בזה דאי נימא שעובר בכל רגע שמאמין, נמצא דהמקבל עוונו חמור טפי. ואולי זה גופא ביאור הא דגדול עונש המקבל יותר מן האומרו [וכדהביא הח"ח בהל' לה"ר כלל ו סעי' א], דהמקבל עובר בכל רגע ורגע.
ונראה להעמיד כהכרעת הברכ"ש. דהנה עיקר הלאו של קבלת לה"ר דילפי' מלא תשא שמע שוא הרי זה נאמר ביחס למי שמאמין לדברי הלה"ר, וכדהביא הח"ח בהל' לה"ר ריש כלל ו מהשע"ת בשער ג אות ריג, ומקור הדברים כדהביא רש"י עה"ת שם מלשון התרגום שם "לא תקבל שמע דשקר".
אלא שהח"ח שם בבמ"ח ס"ק ב מאריך להוכיח דאף שמיעה בעלמא מבלי להאמין נמי אסורה מדאו'. ע"ש שהביא מהגמ' בשבועות דף לא ורמב"ם פכ"א מסנהדרין הל' ז ומפשטא דלישנא דפרקי דרבי אליעזר. והביא מהחרדים דכתב הכי להדיא [וז"ל: לא תשא שמע שוא (דברים יג, ט) דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע, כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל (פ"א או' כד), גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו]. וכל זה הוא גם באיסור רכילות כמבואר בח"ח הל' רכילות כלל ה סעי' ב.
והנה לגבי השומע מבלי להאמין, פשוט דהאיסור הוא רק במעשה השמיעה, דהרי אין כאן מצב נמשך של השמיעה. ומכיוון שכן, ע"כ קרא אתי לאזהורי כלפי מעשה השמיעה, וא"כ מהיכא תיתי לומר דהיכא שהוא גם מאמין הרי עובר באיסור נוסף? וודאי דאף במקום שמקבל את הדברים גדרי האיסור שווים, דאסרה תורה את מעשה השמיעה. וכשהוא מאמין אין כאן איסור חדש, אלא השתרשות בהחטא של השמיעה.
ויש להוכיח עוד מגוף דברי הח"ח, שכתב (בהל' לה"ר כלל ו סעי' יב) דהיכא ששמע לה"ר והאמין תיקונו שיתחזק להוציא הדברים מלבו שלא להאמינם וכו'. וביאר דבריו מ"ט מוטל עליו להוציא הדברים מליבו, דבודאי כיוון שעוקר מליבו הרי הוא עוקר בזה את הלאו מעיקרו, כמו בגזל שאם משיב את הגזילה עוקר את הלאו מעיקרו. ואי נימא דעובר בלאו בכל רגע, א"כ מה שמחויב להסיר מליבו אינו רק בשביל "לתקן" את החטא אלא "להפסיק את מציאות החטא". ודלא כבגזילה, דבגזילה תחת ידו אינו איסור בכל רגע (ולזה דימה הברכ"ש כשנוקט דאינו עובר אלא ברגע השמיעה וכנ"ל). וחזי' דהלאו נגמר מיד, אלא דיש צורך בסילוק האמנתו בלה"ר כדי לתקן את החטא. ולזה העירני ידידי הרה"ג ר"י אשלג שליט"א.
♦
ב.בלאו דלא תשא אי קאי אף לענין רכילות
הנה איסור שמיעת לה"ר ילפי' מקרא דלא תשא שמע שוא, וכתב הח"ח בפתיחה לאוין ב' דלאו זה הוא גם ברכילות, כמבואר בשערי תשובה שער ג אות רכה. ובהל' רכילות ריש כלל ה כתב דודאי לאו זה קאי אף על רכילות "דשֵם לה"ר כולל לשניהן". ע"ש שהוכיח כן מכמה דוכתי דאיירי ברכילות ונקטי' לישנא ד"לשון הרע".וחזינן מדברי הח"ח דמסברא היה מקום לחלק בזה, ולכך הוצרך להביא ראיה דהאי איסור אינו רק בלה"ר. והסברא לחלק היא די"ל דרק בלה"ר איכא לאו זה, דמהות לה"ר הוא "שמע שוא" - דיבור של גנות, אבל ברכילות, שיסוד איסורו ב"טעינת דברים מאחד לחבירו" ולאו דווקא בדברים של גנות ממש, אולי לא חשוב "שמע שוא" אא"כ הוי רכילות של גנות, דיש בו גם מעשה רכילות וגם מעשה סיפור גנות[1].
אמנם לכאו' לפי סברא זו שוב ליכא ראיות מכל הני שהביא הח"ח דחזי' "דשם לה"ר כולל שניהן", דשם איירי ברכילות של גנות. ובמה שהביא מהשערי תשובה יל"ע נמי, דשם איירי רבנו יונה בענין רכילות, אך כשמזכיר לאו זה שעובר השומע נקט באופן של דיבור "לשון הרע"[2]. וצ"ע.
ובאמת בספר משנת חכמים (לבוב תקנ"ב) על הרמב"ם חלק צפנת פענח ס"ק י (דף לג מדה"ס) דקדק בדעת הרמב"ם דאיסור לא תשא לא נאמר על רכילות, ועיין.
ומצאתי בפנים יפות בפ' משפטים על הך קרא דלא תשא שנקט בפשיטות תוך דבריו דקאי גם על רכילות, ודקדק בזה לשון הפסוק דנקט "שוא" ולא "שקר" ע"ש.
וע' להגר"י פערלא על הרס"ג ל"ת לה שדן מ"ט מונה הרמב"ם גם לאו דלא תשא וגם לאו דלא תלך רכיל לפי דרכו במנין המצוות. וכתב דלפימש"כ הרמב"ם דלה"ר ורכילות חלוקים בפני עצמם ואין זה בכלל זה א"ש, ומשמע דהוא נוקט דהך לאו אינו כולל איסור רכילות, ועיין.
♦ ♦ ♦