חיוב מצוות השכליות
כתב ר' ניסים גאון בהקדמתו לש"ס וז"ל: המצות שהם תלויים בסברא ובאובנתא דלבא הרי הכל מתחייבין בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ועל זרעו אחריו לדור דורים כל אשר נברא בצלם האדם, ע"כ. והיינו דבני נח נמי התחייבו במצוות המושכליות, מכיון דבי נח מחוייבים על שמירת הדת הנימוסי, והמצוות המושכליות הרי הם בכלל הנימוסיים ולכן בני נח יתחייבו בהם, ע"כ. והביאו בזה שאף ר' סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות (מאמר ג', פ"א) כתב כן, וז"ל: שהשכל מחייב לקיים מצוות שאפשר להבין אותם על פי השכל, יע"ש.והרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פי"ז) כתב גם כן הכי, וז"ל: ובארו בכל מקום שהמשפט מחוייב בהכרח בחקו יתעלה, והוא שיגמול העובר על כל מה שיעשה ממעשה הכבוד והיושר, ואע"פ שלא צווה בו ע"י נביא, ושיעניש על כל מעשה רע שיעשהו האיש ואע"פ שלא הוזהר ממנו ע"י נביא, אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו, ר"ל ההזהרה מן העול והחמס, ע"כ. ועוד עי' מה שכתב החובות הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ו), נמצא דהתחייבו בני נח בכל המצוות השכליות כדברי הרס"ג, דלא משמע מדבריו דאיירי רק בשבע מצוות בני נח דווקא, אלא איירי אף בשאר המצוות השכליות שלא נכללו בהם שלא נצטוו עליהן בפירוש, שיש לקיימן מכח הכרת הטוב להשי"ת.
וכן נראה מדברי הרמב"ן (בראשית פ"ו פי"ג) שהתחייבו בכל המצוות המושכלות, שכתב וז"ל: ורבותינו אמרו שעליו נתחתם גזר דינם, והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ע"כ. נמצא דבכל המצוות המושכלות אין צורך בנביא להזהירם על כך, ובודאי מתחייבים בזה.
וכן כתב החזקוני (בראשית פ"ז פכ"א) וז"ל: וא"ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצות, וי"ל יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו, ולפיכך נענשו כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ"י שלא נצטוה על כך, או שמא על הגזל עצמו נצטוו, ע"כ. וכ"כ האבני נזר (חו"מ סי' ל"ב) בשם החדושי הרי"ם שאמר כן מדעתו, ע"ש[1].
וברד"ק (ירמיהו פט"ז פי"ח) כתב, וז"ל: ואמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. כי אפילו לא צויתים ולא הזהרתים על התועבות, כמו שלא צויתי ולא הזהרתי הגוים שהיו בה מקדם, אעפ"כ הארץ לא סבלה אותם התועבות והקיאה אותם, כי אע"פ שהגוים לא נצטוו, הרי נתן בהם האל שכל ובינה, ומדרך השכל יש להשמר מכל התועבות, ומלעבוד אלהים אחרים עץ ואבן, כל שכן ישראל שנצטוו, שהוא מן הדין שתקיאם וכו', ע"כ.
עוד מצינו בספר חסידים (סי' קנ"ג) דכתב נמי הכי, וביאר בזה כמה דברים, וז"ל: ומצינו בתורה שכל מי שיכול להבין אע"פ שלא נצטווה, נענש עליה על שלא שם על לבו, שנאמר (במדבר ל"א, י"ד) ויקצוף משה על פקודי החיל שרי אלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, ויאמר אליהם החייתם כל נקבה, ולמה לא ענו לו ולמה לא צוית לנו, והלא לא אמרת לנו להמית הנשים, אלא שידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון קל וחומר, מה כנענים וכו', וכן למה לא אמר בלעם באמור המלאך לו על מה הכית אתונך (במדבר כ"ב, ל"ב), היה לו להשיב מה עון יש שהכיתי את אתוני וכו', אלא שהיה לו לחשוב שמא שלא ברצון הקב"ה הוא שאקללם וכו', מכאן שיהא אדם ערום ביראה, הואיל ומענישים אותו על שאינו יודע שיש לדעת ולחקור, שהרי לפני השליט לא תוכל לאמר כי שגגה היא, ע"כ.[2]
ובמה שהביא בספר חסידים מעשה דבלעם, מצינו בעוד קדמונים שפרשו כן, עי' במושב זקנים (במדבר כ"ב, ל"ד) ובפענח רזא (שם), ואף בשל"ה (פרשת בלק דרך חיים תוכחת מוסר) ע"ש. והגר"א גרוזינסקי בספרו תורת אברהם (מאמר תורת השכל האנושי) כתב בזה מאמר ארוך ומעניין להוכיח מהרבה מקומות בתורה ובש"ס ראשונים ואחרונים את היסוד הזה, יע"ש.
וזה מה שמצינו בגמ' (בבא קמא מכות ט' ע"ב) שהיה לו ללמוד ולא למד ופרש"י שהיה לו ללמוד דרך ארץ, והקשה הריטב"א הא אינו מחוייב ללמוד דרך ארץ דאין זה מז' מצוות בני נח. ולדברינו אתי שפיר דכיון שהיה ענין דרך ארץ דבר שכלי שפיר נצטוו על זה וכ"כ הכלי חמדה (נשא אות ב'), ע"ש.
אמנם מצינו ברבינו הרשב"ץ ז"ל (בפירושו על ההגדה בפיסקא חכם מהו אומר), שכתב וז"ל: שאלה, אם המשפטים המה שכליות א"כ גם אם לא נאמר בתורה היה השכל מחייב אותם ולמה נצטוינו בהם בתורת ה'. תשובה, זהו שאלת החכם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם (דברים פ"ו פ"כ), כלומר למה ציוה אתכם גם בהמשפטים, והתירוץ מבואר בסיפא דקרא ואמרת לבנך וגו' ואותנו צוה ה' לעשות את כל המצוה הזאת כאשר ציונו (שם כ"א - כ"ד), כלומר לפיכך נצטוינו עליהם בתורה כדי שנעשה מצד מצוות ה' ית' ולא מצד השכל לבד, דגדול המצוה ועושה וכו', ע"כ. הרי להדיא דהמקיים מצד הבנת השכל חשוב אינו מצווה ועושה.
וכן משמע בדברי השיטה מקובצת (בבא קמא פ"ז ע"א) שהובא לעיל, וז"ל: גדול המצווה ועושה מפרש רבינו תם דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב, כגון שבעה מצוות דבני נח דאמרינן לעיל, מהר"י כהן צדק ז"ל. עכ"ל. משמע דמי שמקיים מצוות מחמת השכל חשוב אין מצווה ועושה, דאלו הז' מצוות אע"פ שהן המצוות מושכלות, אם לא נצטוו על זה חשוב כמי שאינו מצווה ועושה.
אמנם מדברי הריטב"א במכות הנ"ל נראה דאין בן נח מצווה על דרך ארץ, דהא לא נזכר בסוגיה דסנהדרין, ויעי' מה שכתבנו בכל זה להלן, וצ"ע.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ח מלכים הי"א) דבן נח שקיים מצוות על פי השכל אין זה גר תושב, ע"ש[3]. משמע דאין בני נח מקיימים את מצוותיהם מחמת שהשכל מחייבם, וא"כ נמצא דאין העושה מחמת שהשכל מחייב חשוב כמי שעושה מחמת ציווי השי"ת. ואע"פ שכבר הובא לעיל מה שכתב הרמב"ם דמה שהשכל מחייב מחוייבים לקיים. א"כ מאי שנא אם עושה מחמת מה שהשכל מחייב או מחמת מה שהשי"ת מחייב, הא מה שהשכל מחייב אף הקב"ה מחייב.
וצ"ל דיש ב' מיני חיובים במצוות - א' איכא חיוב השכל הבא מחמת חיוב האדם עצמו, אך לא נצטוה עליהם ביחוד, ב' איכא ציווי השי"ת ביחוד. ובדבר שהוא מחיובי השכל אע"פ שמחוייבים לקיימם, מ"מ חשוב אינו מצווה ועושה, ויש לפרש בזה בתרי אנפי - א' דאינו מצווה ועושה דהיינו דמצווה ועושה הקב"ה חפץ במצוותיו, אך מי שאינו מצווה ועושה, אף שחייב לקיימם מחמת שהשכל מחייבם מחמת היותו אדם, מ"מ מכיון שלא נצטווה עליהם ביחוד אין הקב"ה חפץ בהם ואינם חשובים לפניו. שוב מצאתי שכדברים האלו כתב בספר חבצלת השרון (פרשת משפטים עמ' תרלח), ע"ש[4].
עי"ל בפשיטות דאינו מצווה ועושה, אף שחייב לעשות מחמת הבנת שכלו, מ"מ אינו משעבד עצמו למצווה שהרי עושה ע"י הבנת שכלו, אך במצווה ועושה משעבד עצמו למצווה שיעשה מצוותו בכל אופן אפילו אם אינו מבין את כל מצוותיו. ולכן אף מה שעושה דבר שכלי, אין זו עשייה מחמת הבנת השכל, אלא מחמת הציווי של המצוה.
ומעתה י"ל דזו כוונת השיטה מקובצת דבמצוות בני נח המושכלות חשובים אין מצווה ועושה, אע"פ שבודאי הם מחוייבים בהן מאחר שהשכל מחייבן, מ"מ מכיון שלא נצטוו עליהם בתרי"ג מצוות אינם חשובים לפני השי"ת מאחר שלא ציווה עליהם.
ונפק"מ כשבדעתו מבין שיש לעבור על המצוה מחמת דבר אחר, כמו יעל שבא עליה סיסרה, דבמקום שאינו מצווה רשאי לעבור על זה, אף אם השכל יחייב לקיים מצוה זו, וככל דינא דעבירה לשמה (עי' הוריות י' ע"ב). אך במצווה אינו רשאי לעבור. ועי' מה שכתב הכתר ראש (אות קל"ב) דלבן נח הרשות נתונה לעבוד להבורא יתברך שמו בכל מה שירצה אך לשמו יתברך ולא לזולתו מלבד ז' מצוות שחייב לשומרם בלא חשבונות וכן הוא קודם מתן תורה אבל לאחר מתן תורה לא הותר כלום ולא שייך בזה עבירה לשמה. ועי' בזה בנפש החיים (סוף שער א') ובשיחות מוסר (מהדו"ח מאמר ס"ב).
עוד מצאתי מה שכתב במרומי שדה בבבא קמא (ל"ח ע"א) לבאר באריכות ענין עמד והתיר להם, דהנה העונש והשכר הן כטבעי המאכלים המבריא והמזיק, שאינו בתורת עונש אלא בטבע, אלא דשאני המצווה ועושה בב' דברים ממי שאינו מצווה דמי שאינו מצווה אין הקב"ה משתדל להצילם מן החטא, ואינו משתדל לשדל אותו לקיים מצוותו ע"י תוספת שכר מן השכר הטבעי המגיע לו, וזה היה החילוק בז' המצוות בין מה שבהתחלה היו בכלל מצווה ועושה, ולבסוף התיר להם אינם בכלל מצווה ועושה, נמצא דאף אם הז' מצוות שכליות הם, וחייבים לקיימם מחמת טבע האדם, מ"מ אינם חשובים כמצווה ועושה, כיון שלא באו ע"י ציווי ולכן לא יהיה להם מעלת המצווה הנ"ל ועושה הבא מחמת ציווי הבורא.
והנה כתב בספר נחלת יעקב (פרשת יתרו) לבאר הא דהקדימו נעשה לנשמע וז"ל: הנה אנו רואין שאברהם קיים כל התורה כולה קודם שניתנה (יומא כ"ח ע"ב), ומאין היה יודע אברהם התורה, אלא ודאי דכל מצות התורה הן תיקוני הנפש, ולאשר שאברהם היה השגתו שלימה בתכלית, השיג המצוות וקיימם, אף שלא ניתנו, וא"כ הישראל במעמד הנבחר שהיה השגתם בתכלית השלימות האפשרית, השיגו ג"כ כל התורה כאברהם, ושפיר אמרו נעשה - קודם ששמעו ולא נגזר עדיין, כי היו משיגים גודל הכרחיותם, רק שהיו אומרים גם כן "ונשמע", שהיו רוצים גם כן לשמוע, שיגזור עליהם המצות, והיו רוצים בשמיעה גם כן כדי שיהיו מצווים ועושין, ע"כ. משמע דאברהם השיג בשכלו את קיום כל המצוות כולן, וא"כ י"ל לפי כל הנ"ל שהיה מחויב בהן, דהא האדם מחויב במה שהשכל מחייב כנ"ל, אלא דמ"מ לא היה מצווה בהן.
אכן בפשטות היה נראה לומר דמצוות שרוב בני האדם משיגים אותן בשכלם חייבים בהן, אך מצוות שרק אברהם וגדולים כמותו יכולים להשיג אינן חשובות מצוות שכליות, ואין חייבים בהן אפילו אותם בני אדם שמשיגים אותן.
ולפי מה שכתבנו לחלק בין שמצוות שכליות שחשובות שאין מצווים בהם, בזה אתי שפיר מה שעמד הקב"ה והתירם לז' מצוות בני נח. והקשו האחרונים (הובאו דבריהם להלן) במה נענשו, הא כיון דהתירם מז' מצוות אלו לא עברו עליהן. ולפי הנ"ל י"ל דאין הכוונה שאינם חייבים במצוות אלו כלל, דהא מכיון דמצוות אלו באות המה מכח השכל בודאי מתחייבים בהן. אלא מכיון שרק השכל מחייבן, הם רק מחוייבים לקיימן אך אינם מצווים עליהן, לפיכך לא יקבלו על זה שכר כמי שמצווה ועושה, אלא רק כמי שאינו מצווה ועושה[5].
וזו כוונת הרמב"ם (מלכים פ"ט ה"א) במה שכתב וז"ל: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון וכו', אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, ע"כ. והיינו אע"פ שמצוות אלו קבלה בידנו ממשה שצריך לקיימן, והן אף מצוות שכליות, מ"מ הן אף מצוות מפי הקב"ה, להיותם מצווה ועושה לולי שהתיר להם הרמב"ם.
ומיהו יעוי' בתורת נביאים ובאברבנאל שהבאנו להלן דסבירא להו דקודם מתן תורה לא נתחייבו בני נח בז' מצוות אלא הוה רק מנהג טוב. וקשה, דהא אף אם לא נצטוו מ"מ יהיו חייבים מחמת היותן מצוות שכליות, כמו שהארכנו בזה לעיל, וצ"ע.
♦
ביאור החיוב במצוות השכליות
הנה בחיוב המעשים על פי השכל מצינו שכתב על זה רבי ירוחם בדעת תורה (באורים, בראשית פמ"ב פ"ט) דברים ברורים, וז"ל: התורה והשכל יחדיו הם עצם חק הבריאה וטבעה, הנה היעלה על דעת מי שהוא לעבור על מדת האש, או על מדת המים, הלא כן חוקם, האש בוערת והמים מכבים, ובשום אופן לא תוכל לעבור עליהם, וככה אין יכולת במציאות לעבור לא על תורה, וכל שכן לא על שכל, כי הרי הוא עוד קדם לתורה, ע"ש.נתחייב האדם בהלכות דרך ארץ אף קודם לתורה, מפני שמקורם הוא בסגולת הצורה האנושית שנבראה בצלם האלוקים וכו', השכל הוא מחוקקם אבל לא בשכל האנושי בלבד, אלא בשכל הצורה האנושית שהוא צלם האלוקים, ומתוך העמקה ביצירה ובכבודה, כמו שכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי יצרתיו אף עשיתיו, ע"כ.
והנה הגר"א גרוזינסקי הוסיף וכתב בספרו תורת אברהם (שם) לבאר בטוב טעם מהו המחייב של השכל האנושי, ובתו"ד כתב וז"ל: העובר על דבר שהשכל מחייב אותו נענש עליו כעובר על דבר שנצטוה עליו, מפני שגם זה הוא ציווי ה', הכתוב אומר: ה' יתן חכמה, מפיו דעת תבונה, כשברא הקב"ה את האדם נתן בו כח החכמה, ותכלית נתינה זו היא שישתמש האדם בכח חשוב זה, להבין ולהשכיל את הדרך אשר ילך בה, ואת המעשה אשר יעשה אשר יעשה, הוא נברא וספר תורה עמו, עשה את האדם ישר אמר קהלת, ועל האדם החוב מוטל לשמור את ישרותו זו, ולשמור ולעשות ככל אשר שכלו הישר מצווהו, והעובר על זה כעובר על תורת ה' הוא, ע"כ.
והוסיף התורת אברהם פרש"י על הפסוק נעשה אדם בצלמינו כדמותנו – להבין ולהשכיל. לא כמו שאנו סוברים שמצות תלמוד תורה מצוה מיוחדת לעם ישראל, ואומות העולם שלא נצטוו בה יכולים להיות הולכי בטל יומם ולילה, לא! כל אדם מחויב להיות הוגה בחכמה תמיד, ויתרון הציווי לעם ישראל הוא שתהיה חכמם חכמה של תורת ה' וכו', ע"כ.
עוד כתב שאין חיוב בשכל מחייב כמי ידיעתו עכשיו, אלא כפי אפשרותו ויכולותיו להבין ולהשיג, וכפי המדרגה שהיה יכול להגיע עליה, כי זוהי חובתו בעולמו להשכיל ולהחכים.
והנה כתב הקובץ הערות (באורי אגדות ע"פ דרך הפשט, סי' א') דאע"פ שהיו באומות העולם חכמים גדולים ובכל זאת לא קיימו מצוות שכליות (הקובץ הערות איירי באמונה הפשוטה), וא"כ יש להבין איך אפשר לצוות על המון העם מצוות שכליות שהרי אפילו על הפשוטים והנבערים שבאומות העולם מצווים לקיים את כל המצוות השכליות, הרי אם החכמים הגדולים לא קיימו מצוות אלו, איך אפשר לצוות כן על הפשוטים והנבערים שבאומות העולם. וביאר הקובץ הערות כי השוחד יעוור עיני חכמים, והוא מחק הטבע בנפש האדם, כי הרצון ישפיע על השכל, נמצא כי אם האדם משוחד, ואינו חפשי מתאוות העולם ומרצונותיו, משפיע על שכלו ואינו יכול להכיר את האמת, ע"ש. נמצא שכדי שהאדם יכיר בשכלו את ההתנהגות הראויה, חייב שלא יהא משוחד בתאוות ורצונות.
וכ"כ המשך חכמה (דברים פ"ל פי"א) לגבי ז' מצוות בני נח שהן מצוות מושכלות כדלעיל, וז"ל: נמצא שבע מצוות בני נח, אשר המה צורת האדם והכרחי אליו, כי כאשר איננו שומר שבע המצוות הוא כבהמה (רמב"ם בפירוש המשנה, בבא קמא פ"ד מ"ג) זה הכין השי"ת בשכל הפשוט הישר מושכל ראשון,. רק האדם יעות דרכו על פי דמיונים כוזבים וההטעות, כדי כי יבקש חשבונות רבות לעות השכל הישר ולהשכיח השם היוצר הבורא בחקירות כוזבות ובחשבונות מוטעות, וכמו שבעל התאוה המשולח בפרי תאותו יבקש כל ההשתדלות לעות חוקי הצדק והרחק העול המורגש בנפשו, כן הבעל דמיון כוזב אשר יערבבו בחדוד הפילוסופיא המטעת יבקש כל ההתאמצות להשכיח השם ולעקור צורה מיוצרה, ועל זה נאמר, אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים, ע"כ.
והנה שו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קס"ו) כתב וז"ל: ונראה לי מה שכתב הרמב"ם שם דגוי שעובר על שבע מצות בחשבו שמותר, הוא חייב כי קרוב למזיד הוא שהיה לו ללמוד ולא למד כדכתב הרמב"ם, לענ"ד זה דווקא כשאנו שרוין בארצנו וידינו תקיפה, וכל השרוים בינינו או שיהיו גירי תושבים, או שנהרגם כדאיתא שם ברמב"ם, בזה י"ל שהיה לו ללמוד, יען שרואה בכל יום כולם גירי תושבים, ויש להם דת שבע מצות, ויודע מכל זה ממעשים בכל יום ששומע ורואה היה לו ללמוד, אבל עתה בגלות שלא שמע ולא ראה ולא ידע מכל זה, מאין יעלה על דעתו שיש לו ללמוד שבע מצות ולקיימם, אשר לא שמע מעולם מכל זה, הגם שאין אנו רשאים להכשילו בהם משום לפני עור, אבל הוא שוגג גמור הוא יותר, וראייה לזה מדכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות ממרים ה"ג) שאותן הקראים שנתגדלו מאבותיהם בטעותם, אע"פ ששומעים אח"כ מדתי ישראל הוה כאנוסים, והוו כתינוק שנשבה לבין הנכרים, הוא הדין אלו יש לדונם כזה הגם שאינם גרים תושבים, ע"כ.
משמע דמה שהיה לו ללמוד היינו שהיה יכול ללמוד לעשות מאחרים, אך לפי מה שכתב התורת אברהם נראה דאף כשאחרים אינם נוהגים כשורה ואין לו ממי ללמוד, חייב ללמוד מחמת שאלו מצוות שכליות, שאפשר להשיגן בשכל הישר של כל א' וא'.
והנה כתב התורת אברהם והשכל מחייב כי עונשיהם של מצוות שכליות יהיו יותר גדולים מעונשיהן של מצוות שמעיות, מאחר שדעת האדם מחייבם, וכל דבר שקרוב לשכל יותר, יגדל חיובו ועונשו, ע"כ. וכן ביארו בזה הבעלי המוסר כי דרך ארץ ושאר מצוות השכליות קדמו לתורה היינו שהם יותר חמורים מדברי תורה. יעוי' בדליות יחזקאל (ח"ב עמ' ק"ז מאמר דרך ארץ קדמה לתורה), דעת תורה (פר' מקץ פמ"ב פ"ט), ע"ש. ובאמת ליעקב (פר' לך לך פי"ד פי"ד).
אמנם הסבא מקלם (בית קלם בראשית עמ' ק') הוכיח כי המצוות הנעשות ע"י ציווי השי"ת בלא הבנה גדולות ממצוות הנעשות מחמת השכל האנושי, ומש"ה הנסיון של אברהם אבינו באור כשדים לא נתפרש בתורה, שלא נעשה אלא מחמת הבנת השכל ולא מתוך נבואה, כמו עקידת יצחק לכך לא נתפרש בתורה אלא ברמז, משא"כ עקידת יצחק שנעשה מתוך ציווי הוא נעלה וחשוב לאין ארוך, ועל זה נאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ע"ש. והיינו כי חיוב המצוות השכליות גדול מן החיוב המצוות השמעיות, אך עשיית מצוות השמעיות גדול מעשיית המצוות השכליות, ולכן הנמנע מלעבור על מצוות שכליות קטן מהעושה מצוות שמעיות, אך העובר על מצוות שכליות גרוע מן העובר על מצוות שמעיות.
עוד מצאתי בדעת חכמה ומוסר (מאמר א' פ"כ) דביאר דקודם מתן תורה היו מוכרחים לקיים את המצוות הבאות בשכל הישר, אמנם אין זה חיוב תורתי אלא חיוב שכלי בעלמא, אך לאחר שנתנה תורה כל הבא בשכל הישר הרי הוא בכלל התורה וחיובו חיוב דאורייתא. אולם התורת אברהם כתב דאף לאחר שניתנה תורה עיקר הכל הוא הסברא, מפני שזוהי צורת ההלכה (ואדרבה, התורה נתונה על פי שכל האדם וכדלעיל).
והנה בריש מסכת אבות איתא משה קבל תורה מסיני ופירש הרע"ב וז"ל: אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני, ע"כ. נמצא כי כל המוסריים השכליים נמסרו למשה מסיני, וכדברי רבי ירוחם.
♦
חיוב בני נח במידות טובות
כבר הבאנו מה שכתב הקובץ הערות (שם) שבני נח חייבים במידות טובות, וביאר שחיובם בא מחמת שהתחייבו בז' מצוות, שכל קיומן תלוי במידות טובות. אכן לפי מה שכתב הרס"ג בהקדמה לש"ס דכל באי עולם חייבים במצוות המושכלות, ודאי המידות בכלל מושכלות שחייבים בהם אף בני נח (עי' בדעת חכמה ומוסר ח"א מאמר כ'), א"כ חיוב בני נח במידות הטובות יהא מחמת היותן מצוות מושכלות.הקובץ הערות ביאר על פי זה מאי דאיתא בקרא דיחזקאל (פט"ז פמ"ט) שענשו אנשי סדום עבור מה שלא נתנו צדקה, ע"ש. וכן איתא בשערי תשובה (שער ג' אות ט"ו). ואע"פ שבני נח אינם חייבים במצוות הצדקה, שאין מצות הצדקה כלולה בז' מצוות בני נח ולא בשאר מצוות שבני נח מחוייבים בהן, מ"מ נענשו מחמת שהם מצווים במידת הרחמנות, ומחוייבים להימנע מהאכזריות. וכיון שהיו רגילים בעוון זה עד שנעשו אכזריים חטאו בחטא זה דמידת הרחמנות, ולפיכך נענשו על זה, ע"ש.
ולפי זה י"ל דאין בן נח נענש בעבור שלא נתן צדקה באופן חד פעמי כמו בן ישראל, שהרי לא נתחייבו במידת הצדקה דווקא, אלא נצטוו על מידת הרחמים. נמצא דדווקא כשאינו נותן צדקה באפן תדיר ורגיל, דמורה על מידת האכזריות שיש בו, ייענש, אבל כשלא נתן פעם צדקה כמה פעמים בודדות, אין זה מראה שיש לו מידת אכזריות.
וכן נראה מדברי הרבינו בחיי (בראשית פי"ח פ"כ) דכתב גבי חטא סדום, וז"ל: ולפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגמר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע"פ שלא נתנה תורה עדיין, הנה הצדקה מן המצות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו, על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת, ועל כן אבדן השי"ת לאנשי סדום שהיו מונעים אותה ולקח נקמת העניים, ע"כ.
למדנו מתוך דבריו דבמצות הצדקה חייבים בני נח מחמת שזו מצוה מושכלת, כפי שבארנו, ומשמע דאין המצוה בצדקה לבני נח מדין צדקה, כפי שנצטוו ישראל בסיני, אלא הוה מצוה מדין מידת הרחמנות. ולכך נענשו דווקא מחמת שהיו רגילים בה מחמת אכזריותם, וכפי שביאר הקובץ הערות.
וכעין זה כתב הנצי"ב (הסכמה לספר אהבת חסד) דמשום הכי חייבים בני נח בגמ"ח באשר זהו קיום העולם, ע"ש.
והנה י"ל דלדעת הקובץ הערות יהא החיוב במידות טובות חיוב גמור כדין ז' מצוות בני נח, ויהרגו על זה כדין ז' מצוות, וכפי שהיה עם סדום שנהרגו על האכזריות, כפי שביאר הקובץ הערות שם. אך לדעת המפרשים דחיוב מידות טובות הוה רק מצד המצוות המושכלות, לא יהא זה חיוב גמור אלא כמצוות המושכלות, וכפי שיבואר בהמשך בס"ד.
אכן הקובץ הערות הוכיח מדברי הר"ן (סנהדרין נ"ו ע"ב) דבני נח חייבים במצוות הצדקה, אף שלא הוזכר בגמ' בסנהדרין שם, וכ"כ בספר הרוקח (סי' שס"ו), ע"ש. וצ"ל דחיוב מצות צדקה הוה חיוב מחמת דהוה מצוה שכלית, וכדלהלן.
אולם המהרש"א (סנהדרין נ"ו ע"ב) הקשה דאמאי לא חשיב נמי צדקה. ותירץ דמסיק לקמן דקום עשה לא קחשיב. ועי' במצפה איתן דכתב דלא חשיב צדקה בהדי ז' מצוות משום דהמעלים עין מצדקה הוא כעובד עבודה זרה, ע"ש. (משמע דבני נח חייבים בז' מצוות ובכל מה שכלול בהן, ועי' מה שכתבנו בזה לעיל.)
אמנם נראה דנחלקו בזה הראשונים. דהנה כבר הבאנו מה שכתב הריטב"א במכות (ט' ע"ב) וז"ל: מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד. פירש"י ז"ל שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד וכו', אבל קשה מאוד חדא וכו', ועוד דהיכן מצינו שנצטוו בני נח ללמוד דרך ארץ, שהרי לא אמר זה שום חכם בפ' ד' מיתות דשקל וטרי תלמודא טובא במה שנצטוו, ע"כ. נמצא דנחלקו בזה הני תרי רברוותא היינו רש"י והריטב"א.
♦
מצות כיבוד אב ואם
והנה במצות כיבוד אב ואם מבואר דאף בן נח חייב, וכן הוכיח הנצי"ב (שם), אולם הרע"א (יו"ד סי' רמ"א) הביא בשם הפמ"ג (אגרותת שבתחילת הספר) דאין חיוב כיבוד אב ואם לבן נח, אלא שנהגו כן בנימוסיהם. ובתיבת גומא (וישלח אות ז') נראה שלמד הפמ"ג שיש בזה מחלוקת. ועוד עי' ביד אברהם (יו"ד שם) מה שכתב בזה[6].אמנם האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ק"ל) כתב דבבן נח עיקר מצות כיבוד או"א הוה מדין הכרת הטוב[7], דכתב וז"ל: נראה לענ"ד דהוא (היינו חיוב כיבוד או"א בבן נח) מענין איסור כפוי טובה, שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקב"ה על אדם הראשון וכן על ישראל, וא"כ הוא דבר האסור השוה בין לישראל בין לבני נח, אף שלא מצינו זה בהלאוין דישראל ובהז' מצות דבני נח, משום דהוא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מדות הרעות אף שהם דברים מאוסים ומגונים ונענשים ע"ז בין בישראל בין בבני נח, וענין מצות כבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהיה כפוי טובה כדתנן (בבא מציעא ל"ג ע") שאביו הביאו לעוה"ז, ואם היה רק גזה"כ בעלמא לא היה זה טעם שרבו יהיה קודם משום שהביאו לחיי העוה"ב, ולכן משמע שהוא לטעם על המצוה דכבוד אב שלא יהא כפוי טובה, שלטעם זה הא טובת רבו עדיף לו וצריך לכבדו יותר ולהקדימו, ע"כ.
ונראה דאיכא נפק"מ בין מצות כיבוד אב ואם האמורה גבי ישראל לזו האמורה בבן נח, דהא כיון דבבן נח עיקר המצוה הוה משום מידת הכרת הטוב, א"כ אין עובר על המידה דהכרת הטוב אלא במקום שדרכו שלא לכבד את אביו ואמו, אך אם אינו מכבדו במעשה א' או בב' מעשים אין זה מורה על מידה רעה שיש בו, אבל בישראל חייב על כל מעשה ומעשה דאינו מכבד את אביו ואמו.
והנה כבר הבאנו מה שכתב בחובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ו) דאף לפני מתן תורה החיוב בקיום המצוות השכליות יכול לבא מחמת הכרת הטוב להשי"ת. נמצא דאף בן נח חייב מחמת הכרת הטוב.
ועוד עי' בספר תורת אברהם (שם) שהוכיח מכמה מקומות שבן נח מחוייב אף בשאר המידות הטובות והתרחקות מהמידות הרעות, כמו גאוה וכד', והוא אף נענש על זה.
♦
עוד מצוות שנצטוו בהן מחמת היותן מצוות שכליות
כתב הרוקח ז"ל (סימן שס"ו) כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו כגון גזל גניבה וחמס והוענשו יד עני לא החזיקו וצדקה ולוייה ולקט ושכחה ופיאה והידור זקן שאם מצווים חייב אין צריך לברך וכן עשיית מעקה ודינים ותיקון מאזנים ומשקלות ומידות אין צריך לברך שהברכה וצונו ולא גויים, ע"כ. נמצא דחיוב בני נח בכל המצוות הללו, וצ"ל דחיובם בא מחמת היות מצוות אלו מצוות שכליות, שהרי לא נימנו מצוות אלו בגמ' בסנהדרין.וכן כתב הרשב"ם (בראשית כ"ו ה') שחימוד והכנסת אורחים וכיוצא, היו נוהגין קודם מתן תורה מפני שהם שכליים, ע"כ.
והנה באיסור חימוד הוכיח הג"ר יונתן שטייף (קונטרס מצוות השם, הודפס בקובץ אור ישראל תש"ס ח-טז) שבני נח מחוייבים בהם על פי מה שמבואר בתנא דבי אליהו רבה (סוף פכ"ד) וז"ל: שכרו של שם הגדול שנתנבא ארבע מאות שנה על כל אומות העולם, ולא קיבלו ממנו, אמר להן מקבלין אתם עליכם את התורה, אמרו לו, מה כתוב בתורתך, אמר להם, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד, אמרו לו, כל אילו דברים יפין הן, ולא קיבלו מלכותך עליהן, ע"כ. נמצא דאף בני נח מוזהרין בכל מצוות אלו.
אכן יעוי' בחינוך (מצוה תט"ז) שכתב שחיוב בני נח במצות לא תתאווה בית רעך כלול באיסור גזל, ע"ש. ונראה דהוא הדין לאו דלא תחמוד כלול בזה. נמצא דאיסור לא תחמוד אין חיוב בני נח מחמת היותה מצוה שכלית אלא מחמת איסור גזל. ובשדי חמד (מערכת הג' אות נ"ה ס"ק כ"ז) הביא מכמה אחרונים שאינו חייב בזה, והפמ"ג (משבצות זהב תר"ד סק"א) הסתפק בזה.
שוב מצאתי בביאור האברבנאל (פר' יתרו) שכתב דאין בני נח מחוייבים באיסור חמדה, אע"פ שהוא מצוה שכלית, וז"ל: וכבר זכרתי שבאו הדבורים הה' אחרונים האלה בקצור מופלג לפי שהם דברים שיגזור בהם השכל האנושי ובעבור ששלשה הראשונים מהם היו מהמצות שנצטוו עליהם בני נח ולכך לא אמר כאן בהם מלת רעך רוצה לומר לא תרצח את רעך לא תנאף אשת רעך לא תגנוב מאשר לרעך. לפי שכבר היה כל העולם מוזהר עליהם וישראל היו כלם רעים מפאת התורה שקבלו והתאחדו בה אבל בדבור לא תענה אמר ברעך, וכן בלא תחמוד מפני ששתי המצות האלה הוסיף הקב"ה לצוותם עתה לישראל להיותם רעים אהובים בקבלת התורה ומאותו צד ומאשר הם בני יעקב זרע ברך ה' היה ראוי שלא יעשו עולה ולא ימצא בפיהם ובלבם לשון תרמית וחמדה רעה, ע"כ. נמצא דאין בני נח חייבים באיסור חימוד. עוד מצינו שבתנא דבי אליהו משמע דנתחייבו בני נח באיסור עדות שקר ובאברבנאל כתוב דאין בני נח מתחייבים בזה.
עוד עי' בעיון יעקב (סנהדרין כ"ט ע"א) דכתב לגבי הנחש שהסית את חוה על אכילת עף הדעת, דהאיסור להסית אחר לעבירה הוה מצוה שכלית, ונתחייבו בזה אף בני נח[8]. אמנם המנחת חינוך (מצוה תס"ב) כתב, וז"ל: דבר פשוט הוא דבן נח המסית אינו חייב, שהרי הך דין דמסית בישראל כתיב ולא בבני נח, ולפיכך גוי המסית פטור, דהתורה לישראל נאמרה ולא לאומות, ע"כ. ובהג' על המנחת חינוך (מהד' מכון ירושלים) הביאו בשם השדי חמד (כללים פאת שדך, מערכת הג' סי' ו' אות כ"ו) שהביא מה שכתב בספר חסד למשיחו דהסתה הוה בכלל אביזרייהו דעבודה זרה ומחוייבים בהם בני נח כישראל. וכן למד האדר"ת (שו"ת מענה אליהו סי' צ"ג)[9].
עוד יש לעיין האם אפשר לחייב בני נח באיסור נבואת שקר מחמת היותה מצוה שכלית. דהנה מבואר ברמב"ם (יסודי התורה פ"ט ה"א) וז"ל: לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצות, פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ע"כ. ודייק ביד המלך (לנדא) ודע דהא דכתב רבינו אם יעמוד איש בין מן האומות כו', יגעתי וחפשתי הרבה ולא מצאתי איך מוזהר בן נח על נביאות שקר, ע"ש מה שכתב בזה. ועוד עי' מה שכתב בזה בתורת הנביאים (פי"א). ויש לעיין האם איכא למימר דהחיוב מחמת דהוה מצוה מושכלת שע"י נבואת שקר הוא מסית לאיסור.
אכן לענין איסור לפני עיור, עוד עי' בספר למודי ה' (לימוד נ"ג) שדן בזה האם בן נח חייב בלפני עיור. ועוד עי' בגינת וורדים (כלל מ"ג) בשו"ת מחנה חיים (ח"ב או"ח סי' י"א אות ט'), חתן סופר (ח"ב סי' כ"ח אות ב' סקט"ז). ובחמדת שלמה (לקוטי הלכות, הובא בבית האוצר ח"א סי' קל"א) חילק בין אם יודע הנכשל שאסור למיעבד הכי, או שהוא אינו יודע ע"ש. ובבית האוצר (שם) כתב דהוה בכלל דינין. ועוד עי' בשדי חמד (מערכת ו' כלל כ"ג) מה שכתבו בזה.
המשך חכמה (שמות פ"כ פ"ז) כתב דחייבים בני נח על שבועת שוא ושקר, ואע"פ שלא נצטוו על זה היינו דווקא שלא יענשו בידי אדם ויהרגו על זה, הא בידי שמים נענשין על זה, כדאשכחן באבות שהשביעו לבני נח כמו יעקב השביע לעשו ופרעה ליוסף וכיוצא בזה, כי זו היא מצוה שכלית, ע"ש.
ויש לעיין אמאי שבועת שקר זו מצוה מושכלת ואילו חילול נדר אין בני נח חייבים ולא חשובה מצוה מושכלת, כמבואר בתוס' בנזיר (ס"ב ע"א). והנה ראיתי ביד דוד (נזיר שם) שכתב לחלק בין נדר לשבועה, דוודאי שבועה נוהג בהו, דהרי דינין נוהג בהן, ואע"פ שאין הדינין כדין ישראל, מ"מ לא ימלט שצריך לנהוג בהם שבועה, כי בלתי שבועה איך אפשר לשפוט בין איש ובין רעהו, ע"ש. אכן לפי זה היה אפשר לחייב בני נח בשבועת שקר מחמת דינין, ולא למימר דהם חייבים בה מחמת מצוה מושכלת.
והנה המשנה למלך (מלכים פ"י ה"ז) שכתב בתו"ד וז"ל: וממה שהשביע יוסף את אחיו לא קשה ולא מידי, דפשיטא שהשבטים היו מקיימים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכל שכן שבועה שהיא מצוה מושכלת שלא להשבע בשמו לשקר דפשיטא שהיו מקיימים שבועתם וכו', ע"כ. משמע דמה דשבועת שקר הוה איסור מושכל אין זה מחייב בני נח, ואפילו את השבטים אין זה מחייב אלא דמסתמא קיימו מצוה זו, וצ"ע.
עוד איתא באור שמח (תפילה פ"א ה"ב) בענין התפילה וז"ל: בספר האמונות לרס"ג כתב במאמר ג' כו' השכל מחייב כו' לצוות לברואיו לעבדו והודות לו בעבור שבראם יעוי"ש, ולכן חשבו זה באגדה ריש עו"ג (ג, א) יבוא זה כו', דחשיב מצות שמצוין בני נח, ויבוא דריוש ויעיד על דניאל שלא ביטל את התפלה כו', דהיא מצוה ראשית דבר תורה, ע"כ. ולפי זה ברכות ותפילה יהא בני נח חייבים. ובאמת מבואר בפני יהושע בברכות ל"ה ע"א כי חיוב ברכות הנהנין הוה מסברא, ויהא חיובם מדאורייתא.
ובפרדס יוסף (החדש, דברים פ"ח פ"י) הביא מאי דאיתא במכתבי תורה לכ"ק אדמו"ר מגור זצ"ל (סי' ס"ה) שדן אי בני ישראל במדבר היו צריכים לברך על המן שהרי אין ברכה מז' מצוות בן נח, ולבני ישראל במדבר קודם מתן תורה היה דין בן נח. וציין לזה עפ"י הגמ' (ברכות ל"ה ע"א) דהאוכל בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכו', ואי הוי כגזל הנה בן נח חייבים בגזל ושפיר חייבים גם כן לברך,
ובראש הספר פרדס יוסף הובא בהסכמה של האמרי אמת (לספר שמות) שאלה זו, וכתב דממה דכתיב והארץ נתן לבני אדם דרשינן במדרש מבלי צורך ברכה, ואדם כתיב הנה נתתי לכם לאכלה וכן בנח כתיב כן נמצא דאין חייבים בברכה ודוקא ישראל חייבים, דאיתא במדרש (שמות רבה י"ב, ג) דמשנתנה תורה נתבטלה הגזירה דוהארץ נתן לבני אדם לבני ישראל, לכך נתחייבו בברכה. וראיתי שהגר"ח קניבסקי (דעת נוטה בראשית פ"ה פט"ז) כתב דרק בני ישראל, שנתחייבו, הוה גזל אך אומות העולם, שלא נצטוו, לא הוה גזל. ובהערה שם כתב דלא גרע עכו"ם מבהמה שאוכלת בלא ברכה.
והנה האגרות משה (או"ח ח"ב סימן כה) כתב שפשוט שבן נח אינו מחוייב במצוות תפילה דהא לא נמנו בהמצות דחייבין בני נח בסנהדרין (דף נו) וכן לא הוזכר ברמב"ם (פ"ט ממלכים) במצוות דחייבין בני נח. אך אם מתפלל הוא מקיים בזה מצוה כאינו מצווה ועושה, והוא כשאר המצוות שמותר לבן נח לעשות כדי לקבל שכר. ויש לזה פסוק מפורש בישעיה (נו ז) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, ופרש"י שם ולא לישראל לבדם, ואם הוא לגרים שיתגיירו הא הם כישראל ממש, לכן ברור שקאי גם לבני נכר שלא נתגיירו ומקיימים רק מצות שחייבין בני נח. וא"כ הרי הוא כמפורש שאף שפטורין מתפלה מ"מ כשמתפללים להשי"ת עושין מצוה, דאם לא כן איזה שבח הוא במה שיקרא בית תפלה לכל העמים.
עוד כותב האגרות משה דאם הבן נח מתפלל כשיש לו צורך כגון שיש לו חולה או שאין לו פרנסה הוא כחיוב ממש. ולא קשה ממה שלא החשיב זה למצוה מיוחדת בחיובי בני נח, משום דזהו עיקר האמונה בהשי"ת שרק הוא הנותן פרנסה והרופא חולים וכשאינו בוטח על השי"ת ואינו מתפלל אליו הרי הוא כאינו מאמין בו ומאמין בדברים אחרים, ואמונה בהשי"ת אף שלא הוזכר זה במנין הז' מצות ודאי הוא מחוייב להאמין, שהרי אף קיום כל הז' מצות אם לא עשאם מחמת שהשי"ת צוה בהן בתורה, מפורש ברמב"ם (ספ"ח ממלכים) שלא נחשבו כמקיימים ואינם מחסידי אוה"ע עיין שם. וא"כ בהכרח שמחוייב להאמין בהשי"ת וגם שנתן התורה, וממילא הרי רק ממנו צריך לבקש פרנסה ורפואה וכל דבר, יעו"ש. ועי' בחשוקי חמד עבודה זרה (ג' ע"א) שכתב ששמע שרבינו מהרי"ל דיסקין זיע"א לא עבר לפני ערבי שהתפלל, וצ"ע[10].
המלא הרועים בספרו פרשת דרכים זוטא (דרך האתרים פ"ח) כתב לחייב מדין המצוות השכליות כמה מצוות שמצינו שנענשו על זה האבות, כמו הענין לא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, וכן לא לעשות אנגריא בתלמידי חכמים, שמצינו שנענש על זה אברהם אבינו (עי' נדרים ל"ב ע"א).
♦
גדר המחייב בז' מצוות
יש לחקור מה המחייב את בני נח להתחייב לשמור את הז' מצוות בני נח. והנה מבאר המהר"ץ חיות (תורת הנביאים פי"א) דאין בני נח חייבים בז' מצוות אלא מחמת ציווי משה בסיני, דלפני הציווי נצטוו אדם ונח על המצוות, אולם היה זה אצלם מנהג טוב ולא נעשה עדיין לחוק קבוע אצלם לחייב על זה. ולהלן הבאנו מדברי האברבנאל דמשמע דלמד כדבר המהר"ץ חיות דקודם מתן תורה לא התחייבו כלל בז' מצוות.אולם איתא בתנא דבי אליהו רבה (סוף פכ"ד) וז"ל: שכרו של שם הגדול שנתנבא ארבע מאות שנה על כל אומות העולם, ולא קיבלו ממנו, אמר להן מקבלין אתם עליכם את התורה, אמרו לו, מה כתוב בתורתך, אמר להם, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד, אמרו לו, כל אילו דברים יפין הן, ולא קיבלו מלכותך עליהן, ע"כ. משמע דאף קודם מתן תורה נצטוו בז' מצוות וצ"ע.
אולם הקשה המהר"ץ חיות ממה שכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הי"ד) גבי שכם שהתחייבו בני שכם מיתה מחמת שלא קיימו מצוות דינים, דהיינו שנתחייבו להושיב דיינים לדון את שכם במה שגזל את דינה. נמצא דנענשו במה שלא קיימו ז' מצוות אף קודם מתן תורה. ונשאר בצ"ע.
ולפי מה שכתבנו לעיל דבני נח חיייבים במצוות שכליות היה אפשר לומר דאף שלא נצטוו בני נח בז' מצוותיהם, מ"מ היו חייבים בהן מחמת היותן מצוות שכליות. ולכן בני שכם נהרגו שלא קיימו מצוות דינין מסברא דנפשייהו.
אכן בקונטרסי השעורים (בבא מציעא שיעור י"ב) הביא מה שכתב המשנה למלך (מלכים פ"י ה"ז) בשם היפה תואר (ב"ר א' ב'), וז"ל: עוד ראיתי להרב הנזכר (היינו היפה תואר) שהקשה במאמר דר' יצחק, דלא היה צריך להתחיל אלא מהחדש, דאילו הוה פתח בהחדש לא היינו יודעים מצות בני נח, ותירץ דלית לן בה, דזאת התורה אשר שם משה לבני ישראל, אבל בני נח יזהרו בקבלתם מאבותיהם, והוקשה לו מהא דמתרצים בגמ' (סנהדרין נ"ט ע"א) אהא דפריך למה לי למיכתב לבני נח ולמה לי למישני בסיני כדר"י בר חנינא כו'. הרי שצורך מה שנשנו בסיני היה משום בני נח, ותירץ דלאו משום דאיצטריך תורה לאשמועינן דיני בני נח, אלא התם משום דלא ליתו למיטעי מתוך תורתנו, דאילו לא נשנו סברי דנפטרו כיון דלא איתנו כדאיתני לשבע, אבל אלו הוה פתח בהחדש דלא אתו למיטעי, אע"ג דלא הוו גמירי דינייהו מתוך תורתנו לית לן בה. ע"כ. נמצא דמה שבני נח חייבים בז' מצוותיהם אין זה מסיני אלא מקבלתם מאבותיהם.
ועוד נראה להוכיח מדברי הרמב"ם דבני נח אינם מצווים ממשה בסיני, דהא כתב בפירוש המשניות בחולין (ק' ע"ב) שכתב שאין ישראל חייב באבר מן החי מצד הציוי שנצטווה בן נח אלא ממה שנצטווה משה בסיני. משמע דבן נח לא נצטווה בסיני, ע"ש.
והגר"א גרודזינסקי (תורת אברהם, מאמר א') כתב להוכיח דנצטוו בני נח בסיני, דמהא דאמרינן בסנהדרין שם דמצוה שנאמרה ונשנתה בסיני לבני נח נאמרה מוכח דמחמת מה שנשנתה בסיני נתחייבו בני נח נמצא דבני נח נתחייבו בסיני, ע"ש. אכן בחמדת ישראל כתב להוכיח מזה להפך, דמהא שנישנה בסיני נתחייבו ישראל, אך הבני נח נתחייבו ממה שנשנה קודם מתן תורה ולא מסיני.
ועי' בבעל הטורים (שמות פ"כ פי"ד) דכתב דבעשרת הדברות איכא ת"כ אותיות שהם תרי"ג וז' מצוות בני נח. משמע דמצוות בני נח נצטוו בסיני, ומשום כך מרומז ענין שבע מצוות בני נח בעשרת הדברות שנתנו בסיני.
והנה המשך חכמה (וזאת הברכה עה"פ תורה ציוה וגו') כתב סברא שלישית, הכוללת בתוכה את שני הפירושים, דכתב וז"ל: לא כן בני נח, הם אינם מצווים רק מנביאיהם, וע"י משה הודיע השי"ת שנצטוו בהם נביאיהם, שגם ההודעה מתורת משה לא ראו בעצמם, רק סופר להם מקהל עדת ישורון, ע"כ. וכ"כ אף בספרו האור שמח (אסורי ביאה פי"ד ה"ז) יע"ש.
וכן הוא לשון הרמב"ם (מלכים פ"ח הי"א) כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני 'שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן', אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם, ע"ש. היינו שבתורה הודיענו שנצטוו בז' מצוות מקודם מתן תורה.
אכן אף לסברת המשך חכמה והתורת אברהם צ"ע במה נצטוו קודם מתן תורה, כיון שעדיין לא נתגלה להם ממשה במה נצטוו נביאיהם. וצ"ל דנצטוו ע"י נביאיהם שהיו עמם באותו הזמן, ורק לאחר שנסתלקו נביאיהם זקוקים הם להאמין למה שכתב משה רבינו בתורה שנצטוו נביאיהם.
♦
טעם המחייב בז' מצוות
הכלי חמדה (ריש פרשת וזאת הברכה) הקשה אם בני נח נצטוו מאדם ונח, צ"ע באמת כח האזהרה עליהם, איפה כתיב בבני נח שמחויבין לשמוע לדברי נביא, וא"כ כשבא נח והודיע לבניו וכן לדורות הבאים שהזהיר הקב"ה על ז' מצוות לדורות, מנא ליה דהיו חייבים לשמוע לו לקבל עליהם לקיים המצוות.והנה כתב העקרים (מאמר א' פי"ז) כי אדם נח ואברהם התאמת אצלם מצוותיהם ע"י התגלות אלוקית, אמיתת התורה מן השמים, ושכר ועונש, וז"ל: בתורה שנצטוה אדם נתאמת אליו מציאות השם שהיה מדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים ושכר ועונש. וזה כי השם נגלה אליו ודבר עמו וצוהו על התורה באמרו ויצו ה' אלקים על האדם לאמר וגו', ובארו רבותינו ז"ל כי בזה הפסוק נרמזו כל המצות שנצטוה אדם עליהן, ונתאמת אליו בנסיון גם כן השכר והעונש על עשיית המצות, במה שנענש על עברו מצות השם והתפתותו לנחש ע"י חוה, וכבר אמרנו כי עונשי העולם הזה ראיה על עונשי העולם הבא. וכן לנח נתאמת אליו הנבואה ומציאות השם שהיה מדבר עמו, והשכר והעונש במבול שניצול הוא ובניו ונענשו האחרים, ועל כן קבל התר אכילת הבשר שנאסר לאדם. וכן לאברהם כשנצטווה בברית המילה נתאמת לו מציאות השם המדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים בצווי ההוא שהיה מצוה אליו, וכן במתן תורה התאמתו לישראל ההתחלות הכוללות, אחר שהשיגו בנבואה השם מדבר עמהם ומצוה אותם תורה, ונתאמת להם ביציאת מצרים ההשגחה לשכר ולעונש. א"כ נתאמתו בנסיון התחלות התורה אמות שאין ספק בו. ולזה תהיה התורה אמתית ונצחית בלי ספק, ע"כ. ומעתה יש לברר על בני נח שלא נתאמת אצלם בנבואה כאדם נח ואברהם, מה מחייב אותם לשמור ז' מצוות.
כתב הכלי חמדה וז"ל: ולומר מצד קבלת אבות חל על הדורות הבאות אחריהם, יש לעיין לפי מה שאיתא בירושלמי (נזיר פ"ט ה"א) דאין בני נח כלל באיסור נדר[11], א"כ יכולין לחזור מקבלתם, ע"ש.
והנה יעוי' במשנה למלך (פ"י ה"ז) שכתב לדון באריכות האם איכא בל יחל בבן נח, ומעתה אי נימא דאיכא איסור בל יחל בבן נח, א"כ שפיר איכא למימר מהני קבלת אבות בבני נח, ואפשר לפרש דחיוב בני נח בז' מצוות הוה מחמת קבלת האבות.
אכן הכלי חמדה דחה סברא זו מצד אחר, דקבלת אבות על הבנים לא שייכא אלא בישראל דהם נפש אחת בשורשן, וממילא חלה קבלת אבות לדורות, אבל בבני נח לא שייך זה[12]. עוד יעוי' בגמ' בפסחים (נ' ע"ב) דנראה דדין קבלת אובות ילפינן מקרא דאל תיטוש תורת אמך, ואף דין זה לא שייך מסתמא בבני נח, ואן לחייבם בקבלת אבות משום הכי.
ולפי זה שפיר אתי שפיר מה שכתב המשך חכמה (ויקרא פי"ח פ"ה) דגר תושב לא מהני קבלת גרותו לאחריו, דכיון דאינו בכלל ישראל לא מהני קבלתו לבניו אחריו. אולם הגר"מ שטרנבוך (חכמה ודעת פר' ויחי) הוכיח מדברי הרמב"ם (פי"ב מהל' ביאה ה"ה) דבגר תושב נמי מהני קבלתו לבניו אחריו. אלא שפירש החכמה ודעת דהכוונה דהוה גירות, כדאיתא ברבינו גרשם (כריתות י' ע"ב). ושייך לפרש בזה שמהני קבלתו לבניו אחריו, דכיון שקיבל עליו הרי הוא נעשה אדם חדש, וכמו שכתב הרשב"א בתורת הבית (בית ה' ריש שער ד') דגר תושב יש לו דין דגר שנתגייר כתינוק שנולד דמי (וע' בס' קונטרסי השעורים ב"מ סו"ס י"ב ועוד עי' במה שהבאתי בהערה לעיל בשם החוסן יוסף על האבני מלואים אות י"ב) והם ברשותו לעשותם גר תושב כדאיתא ברמב"ם (עבדים פ"ט ה"ב). אכן בלא זה י"ל שבניו אחריו מתייחסים אחריו לגירותו ולכן אינם צריכים קבלה מחדש.
אולם יעוי' מה שכתב בעיון יעקב (עבודה זרה ב' ע"ב) וז"ל: לפי שכל הנשמות שעתידין להבראות היו תלויין באדם הראשון, וכשקבל עליו שבע מצות כולן קבלו עליהן, ע"כ. משמע דסבירא ליה דשאני אדם הראשון דקבלתו מהני לבניו אחריו.
והנה המהר"ץ חיות (הובא דבריו למעלה) באמת למד דהוה מנהג טוב ורק בסיני נצטוו, וכן כתב המשך חכמה שנצטוו מפי משה לקיים מה שנצטוו האבות. אולם אף בזה יש להקשות אמאי מצווים להאמין למשה, דעם ישראל נצטוו להאמין למשה אך אומות העולם שלא נצטוו בזה, אמאי צריכים לקיים את מצוותם מכח מה שציוום משה.
ומצאתי שכבר כתב בזה האברבנאל (פרשת יתרו) דברים ברורים, וז"ל: וכבר חשבו אנשים אחרים מהמחברים שהיה דעת הרב שהמצות ההם שניתנו לאדם ולנח היו טבעיות גזר בהם כפי טבעם או נימוסיות נעשו מהם בהסכמה להתמדת קבוצם ואין הדבר כן. כי אמרם ז"ל שנצטווה בהם אדם ונח מורה שבאו מהי"ת שצוה אותם אליהם, וכן מצאנו הדבורים מפורסמים מהי"ת במצות ההם, וכן באברהם פסוק מלא הוא וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורתי, ואין ליחס זה להסכמות אנושיות מבלי נבואה, חלילה לרב המורה מדבר כדבר הזה, אבל כונתו מבוארת בדבריו, שכתב שכל מי שקדם למשה רבינו מהנביאים כמו שם ועבר ונח, לא אמר אחד מהם לשום כת מבני אדם, האלוק שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך, זה מה שלא העידו בו כתובי התורה, אבל היתה באה אליהם הנבואה להשלים עצמם, ומי שהרבה עליו השפע כאברהם קבץ אנשים וקראם על צד הלמוד והישרה אל האמת שכבר השיג, עד שלזה כאשר נצטווה למול עצמו ובני ביתו מל אותם, אבל לא קרא בני אדם לזה דרך קריאת הנבואה, הלא תראה מאמר ית' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, רוצה לומר שע"צ המצוה יעשה זה הלמוד כאב לבנים ולזה נאמר בית דינו של עבר בית דינו של מתושלח, לפי שהם היו נביאים אבל לא היו מלמדין בני אדם אלא על כוונת דרשנים ומישרים, לא שיאמר אחד מהם ויאמר ה' אלי דבר אל פלוני, ומה שנאמר באברהם וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, ראוי לפרשו שהוא מעצמו ויושר שכלו שמר כל הדברים שאח"כ נצטוו בהם ישראל, לא שתבואהו תורה כוללת לבני אדם בנבואתו, הנה מפני זה המצות שניתנו לאבות הראשונים אלקיות היו, אבל לא נקראו תורה לפי שלא ניתנה לכללות עם רב, כמו שיחייב טבע התורה ומעלתה אלא ליחידים להנהיג עצמם, ע"כ. מבואר כאן כדברי המהר"ץ חיות דקודם מתן תורה לא התחייבו כל בני נח לקיים שבע מצוותיהן.
ולפי זה מיושב מה שהקשנו לעיל על דברי הקובץ שעורים (בבא בתרא אות נ"ב) שכתב ששייך גרות אף קודם שבא אברהם בברית, די"ל שלא קיימו קודם ז' מצוות מאחר שלא התחייבו בהן, ומי שבא לקבל על עצמו לקיים ז' מצוות חשוב גר לענין זה.
עוד כתב הכלי חמדה שהאחרונים הביאו מדברי הרמב"ם בספר המורה (ח"א פי"ג, וח"ב פ' ל"ט) שנראה מדבריו ז"ל דבאמת לא היו לבני נח קודם מתן תורה נביאים לצוות להם בשם ה' לקיים שבע מצות, וזה כדברי התורת הנביאים שהבאנו שלא היה ציווי קודם מתן תורה לקיים ז' מצוות. אמנם כבר הבאנו להקשות דברמב"ם גבי אנשי שכם מבואר להיפך שהיו מענישין אותם בדיני אדם על דינים, ועל כרחך דהיו מוזהרין. אלא די"ל שאף זה התחייבו מפני הסברא שצריך לדון עושה עול, דאם לא כן אין ישוב העולם מתקיים, ושכם היה צריך להיות נידון משום גזל שגם כן הוא איסור סברא. אולם יעוי' בכלי חמדה דיש להוכיח מעוד מקומות שנענשו על ז' מצוות קודם מתן תורה, וכן נראה מבואר מדברי הרמב"ם (רפ"ט מהל' מלכים ה"א), דאדם הראשון ונח ואברהם אבינו מצווים לכל העולם, לבד מצות מילה שלא נצטוו אלא הוא וזרעו.
ומסיק הכלי חמדה לפרש על פי מה שכתב רבינו חננאל (מובא ברבינו בחיי בראשית פי"ח פי"ט) למען אשר יצוה את בניו ובני ביתו אחריו, נעשו דברי האבות בקבלה בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה, ע"כ. מבואר מדברי הרבינו חננאל ז"ל דדורותיו של אברהם אבינו היו חייבין לשמוע לו ולקיים כל דבריו אשר יצוה אותם, כמו ישראל אחר קבלת התורה למרע"ה. וכתב הכלי חמדה ובאמת מוכרח כן מתוה"ק אחרי שאהבת השם יתברך לאברהם למען אשר יצוה את בניו ובני ביתו, נראה דהם מחויבין לשמוע לקבלת אבות, וא"כ ממילא הוא הדין בני נח לבניהם היו חייבין לשמוע להם את המצות שצוה השי"ת לנח ובניו, ע"ש.
ובספר דעת נוטה (בראשית פ"ב פי"ז) אמר הגר"ח קניבסקי בהא דחוה היתה מצווה לא לאכול מעץ הדעת, אע"פ שהקב"ה לא ציוה אלא את אדם ולא את חוה, מ"מ היתה מחויייבת לשמוע בקולו מדין כבוד רבו. והיינו כפי שהבאנו לעיל דבני נח היו מצווים לכבד אב ואם (אכן הבאנו שם דיש לדון בזה), ולכאורה הוא הדין מצווים לכבד את הרב והמנהיג, אולם יש לעיין האם בני נח היו מצווים לכבד את הנביאים מדין כבוד רבו, דבמה נעשים הנביאים רבנים ומנהיגים שלהם.
אכן נראה לפרש בגדר חיוב בן נח בז' מצוות על פי מה שנתפרש בקובץ שעורים (קונטרס דברי ספרים פ"א אות כ"א) כל מה שצוו חכמים אנו יודעין שכן הוא גם רצון ה', ודבר זה לעשות רצונו ית"ש כל באי עולם מצווין ועומדין מתחלת ברייתן על זה, דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם, וכל פעל ד' למענהו וכו'[13], ע"ש.
ולפי זה מבואר החיוב של בני נח בז' מצוות, משום שמכיון שידעו שהו רצון ה', מחוייבים לקבל ולקיים ז' מצוות אלו ורצון ה' הוא מחייב כל באי עולם לקיימו.
והגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה תנינא סי' פ"ב) כתב בנוסח כזה, וז"ל: כולם חייבים להבין ולהאמין מתוך כל האמור בתורה שהעולם נברא בשביל ישראל, ולכן אם חכמי התורה רואים שיש לנו צורך לחייב בכך גם את הנכרים, עליהם לדעת שכך רצון ד' והרי הם חייבים לשמוע בקולם של ישראל גם אם נאמר שהצווי של לא תסור נאמר באופן ישר רק לישראל, ויכולים שפיר חכמים לא רק להפקיר ממונם, אלא גם לחייבם בתקנותיהם, אך הם עצמם לא גזרו אלא על ישראל ולא על נכרים, ע"כ.
ובמועדים וזמנים (קונטרס ההוספות סי' קכ"ה)[14] כתב לבאר בזה טעם אחר, דביאר דהחיוב של בני נח לשמוע בקול דברי חכמים ונביאים הוה כמו שכתב הרס"ג שבני נח מחוייבים בכל המצוות המושכלות, דלשמוע בקול דברי חכמים הרי זה בכלל המצוות המושכלות. נמצא דכל חיוב בני נח במצוות הוה מחמת חיובם במצוות המושכלות.
וכן כתב התורת אברהם (שם) גדלות האדם גם במידה כזו, שיש אפשרות בשכל האדם לעמוד על יסוד אמונה של נבואה גם בלי ציווי, ויש אפשרות בשככלו לידע המעלות הנחוצות לאדם שיהיה נביא, כדי דיוכל להבחין בין נביא אמת לנביא שקר, לידע על ידו את הדרך אשר ילך בה, ואת המעשה אשר יעשה וכו', כי אין קץ לגדלות האדם, אין גבול לערך חוכמתו, לא רק שיש ביכולתו להבין ענין הנבואה וכו', יש להם קרבת נפש לנבואה, אך לאו דווקא בישראל אלא גם בשאר אומות, כיון שנבראו בצלם אלוקים, יש להם אפשרות להגיע למדרגות היותר גדולות, מה נפלאו דברי התנא דבי אליהו האומר: מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין עכו"ם, בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך שורה עליו רוח הקודש, ואם הוא בעצמו יכול להשיג מעלה של רוח הקודש, כל שכן שיש ביכולתו להבין עין רוח הקודש ונבואה, זוהי גדלות של שכלד האדם.
והנה בדברי סופרים (שם) העלה בתחילה אפשרות לחייב לשמוע בקול דברי חכמים אף בלא איסור דלא תסור, מחמת דאיכא סברא דבעי לשמוע בקול דברי חכמים, וכל דבר הבא בסברא חיובו מדאורייתא, וכמו דאיתא בבא קמא למה לי קרא סברא בעלמא הוא. אולם הקובץ שעורים בביאור סוגיה דהתם דחה סברא זו, וכנראה מדבריו שלמד דאין סברא בזה לשמוע בקול דברי חכמים, יע"ש. אמנם השערי יושר (שער א' פ"ז) מסכים לזה, וביאר כן וז"ל: ומצאתי פתרא לזה, דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל על פי הכרת שכלנו, דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו, וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים, ע"כ.
אכן הדברי סופרים והשערי יושר כתבו כן לבאר לחייב איש ישראל לשמוע בקול דברי חכמים אף שאין חיוב דלא תסור. והיה נראה דדווקא לאיש הישראלי איכא למימר סברא זו, אך לבן נח עדיין צ"ב אמאי בעי לשמוע בקול דברי חכמים. שהרי דווקא לבן ישראל י"ל דחייב לשמוע בקול דברי חכמים המנהיגים הרוחניים של עם ישראל. מה שאין כן בבבן נח צריך לשמוע למנהיגיו, ואמאי צריך לשמוע לחכמי ישראל שאינם נתונים תחת מנהיגותם. אמנם לפי מה שכתב התורת אברהם אתי שפיר דהחיוב הוא מחמת היותם נביאים כנ"ל.
אולם לפי זה לא יהא חילוק בין חיוב ז' מצוות לשאר מצוות השכליות, דאף אף קיום הז' מצוות באה מחמת חיובי השכל, וצ"ל דעצם המצוות הן מצוות שמעיות, אלא דהחיוב לשמוע צוווים בא מחמת חיובי השכל, מה שאין כן שאר מצוות השכליות, דכל עצם חיובן הוא חיוב שכלי.
אמנם בענין זה אי דבר המחוייב בסברא הוה חיוב דאורייתא, ענין זה מבואר בגמ' בכמה מקומות לשון למה לי קרא סברא, יעוי' בבבא קמא (מו ע"ב), בכתובות (כ"ב ע"א), ובנדה (כ"ה ע"א). עוד עי' בנמוקי יוסף (בבא מציעא דף מ"ז ע"א), דכתב לגבי דינא דמעות קונות דבר תורה, דלאו מקרא יליף לה, אלא מסברא, וסברא היא דבר תורה, ע"ש. ועיין תוס' בשבועות (כ"ב ע"ב ד"ה איבעית) שכתבו שיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך לפיכך איצטריך נמי קרא, ויש דברים שהסברא היא פשוטה ואז אין צריך קרא כלל, ע"כ. א"כ בהכרח שדבר הנלמד מכח השכלי הוא כאילו כתיב בתורה והוא דאורייתא ממש. ועוד עי' בפני יהושע בברכות (ל"ה ע"א) דנקט דברכות הנהנין הוו דאורייתא מאחר שחיובם הוה מסברא, ע"ש.
אכן הצל"ח (ברכות שם) כתב שלא שמענו מעולם שהדבר שהוא סברא יחייב לקיים מצוה, ורק בדינים ובמשפטים ממוניים יש תוקף לסברא זו, ולא בחיוב לקיים דין, ע"ש.
ועוד עי' בספר בית האוצר (ח"א כלל קל"א) להגר"י ענגיל שהאריך הרבה לדון בזה, אי דבר הבא בסברא מחייב, והאם חיובו מדאורייתא.
ואפשר לומר דאף לדעת צל"ח דסבירא ליה דאין סברא שכלית מחייבת כמצוה, מ"מ אפשר לומר דבני נח יתחייבו במצוות שכליות, אלא שיהא חיובם כאין מצווה ועושה וכלעיל. עוד י"ל דלאחר שנתנה תורה אין חיוב בא בסברא, וכפי שביאר, אך לאומות העולם שלא קבלו את התורה אפשר לחייבם בסברא שכלית.
עוד עי' בחדושי ר' שמואל בבבא בתרא (סי' כ"ח) שנתקשה בשם הגרי"ז שם איך יכולין רבנן לחייב את הגוי. וכ' בשם הגרי"ז (והובא בחיד' הגרי"ז נזיר י"א ע"א) דהוה משום הפקר ב"ד הפקר, ופירש דהפקר ב"ד הפקר אף בנכסי עכו"ם משום דילפינן מקרא עמד ויתר גוים עמד והתיר ממונם לישראל. וכן הביא שאמר לו מרן הגרי"ז דבספר חוט המשולש מהגר"ח מוולז'ין כתב דמהאי קרא ילפינן הפקר ב"ד הפקר אפי' בנכסי עכו"ם. ועכ"פ כל זה הוא לענין דיני ממונות בעלמא, אכן לשאר דינים אינם מצווים לשמוע בקול חכמים. ולכאורה י"ל לפי מה שכתב הקובץ שעורים דאף גוי חייב לשמוע בקול דברי חכמים, שאף הגויים מצווים לעשות רצון ה'.
שוב מצאתי שנחלקו בזה הפוסקים (הובאו דבריהם בקונטרסי שעורים בבבא מציעא שעור י"ב אות ו') - דהלחם משנה (מלכים פ"י ה"ט) כתב דגוי שעסק בתורה, וגוי ששבת אזהרתו אינה מה"ת אלא מדרבנן, הרי דשייך חיוב דרבנן בלא לא תסור. אולם המשנה למלך (שם ה"ז) כתב דכל גזירות וסייגים שעשו חכמים אינן אלא גבי ישראל, אבל בבני נח לא מצא בשום מקום שעשו להם סייגים, ע"ש. וכן נקט במנחת חינוך (מצוה כ"ז) דאין בן נח חייב בגזירת חכמים. ועי' עוד מה שהביא השדי חמד (מערכת הג' אות נ"ז) כדרכו הרבה אחרונים בענין זה.
ועוד עי' בתוס' בכתובות (י"א ע"א), דגירות דגר קטן אינו אלא מדרבנן, הרי דשייך חיוב דרבנן בלא הלאו דלא תסור, דהא מדאורייתא נכרי הוא ואינו מוזהר בלא תסור, ועי' במועדים וזמנים (שם) שהביא קושיא זו בשם רבי יחזקאל אברמסקי, ע"ש. ועי' בחתם סופר (בכתובות שם, יו"ד סי' רצ"ה) שנתקשה בזה. ובמחנה חיים (ח"ד סי' צ"א, ג') נמי תמה על המשנה למלך הנ"ל, מי שם לבי"ד של ישראל שופטים על אומות העולם. ועי' בשם אריה (ח"א או"ח סי' י"א) מה שכתב בזה.
♦ ♦ ♦