♦
הציפוי קובע את קבלת הטומאה
הדיון בדין זה בתלמוד הבבלי מבוסס על המשנה בחגיגה כו ע"א. במהלך הרגל נכנסים למקדש גם עמי ארצות שלא הקפידו כראוי על טהרה, ונגעו בכלי המקדש. עקב כך יש צורך להטביל את הכלים: "כיצד מעבירין על טהרת העזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש. ואומרין להם הזהרו שלא תגעו בשולחן... כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב, ומזבח הנחשת".נראה מהמשנה שמלבד שני המזבחות, שאר הכלים מקבלים טומאה. הגמרא דנה בשולחן לחם הפנים, שעשוי מעץ מצופה בזהב. הגמרא שואלת על כך שתי שאלות:
א. "ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא...", ואם כך לא יקבל טומאה.[1] על כך היא משיבה שמאחר שהוא מטלטל מלא וריקן, הוא לא נחשב לכלי עץ העשוי לנחת, ולכן מקבל טומאה.
ב. "ותיפוק לי משום ציפוי, דהתנן: השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשייש, ושייר בהם מקום הנחת כוסות - טמא. רבי יהודה אומר: מקום הנחת החתיכות". במשנה זו למדנו ששולחן עץ לא מקבל טומאה כאשר כולו מצופה בשיש. יש שתי אפשרויות להבין מה הקושי של הגמרא:
רמב"ם (ר"י קורקוס)[2] – מהמשנה למדנו שכלי מצופה לא מקבל טומאה, ולכן שולחן לחם הפנים לא מק"ט.
רש"י – במשנה העיקר הוא ציפוי השיש, והרי הוא כלי אבן שלא מקבל טומאה. מכאן שבכלי מצופה הולכים אחר הציפוי, ואצלנו השולחן הוא כלי מתכת ולא כלי עץ. לכן אפילו אם הוא עשוי לנחת, השולחן יקבל טומאה, כי כלי מתכת העשוי לנחת מקבל טומאה. אם כך, אין צורך בתירוץ הראשון, ששולחן מטלטל מלא וריקן.
תשובת הגמרא: "שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ". אף שהשולחן מצופה זהב, העץ הוא העיקר. לרמב"ם – ולכן השולחן מקבל טומאה. לרש"י – ולכן צריך את התירוץ הראשון, שהעץ אינו עשוי לנחת ולכן השולחן מקבל טומאה.
בשיטת רש"י הלכו ראשונים רבים, ביניהם ר"ח (חגיגה כו ע"ב), רגמ"ה (כך משמע במנחות צז ע"א), הראב"ד (הל' כלים ד, ד), ר"ש (כלים יא, ז; ועוד), ר"י מלוניל (על הרי"ף, חגיגה שם), רא"ש (כלים יא, ד) וכן הערוך (ערך צף, ע"פ המשנה בכלים יא). בפוסקים האחרונים, מלאכת שלמה (כלים יא, ד) פסק כרש"י. מאידך, בתפארת ישראל (כב, א; וכן יא, ד ביכין ובועז) ומשנה אחרונה (יא, ו) פסקו כרמב"ם. כך נראה גם בתיו"ט (כב, א).
♦
מדוע הולכים אחר הציפוי?
מוסכם עד כאן שהציפוי קובע את מעמד הכלי. לרמב"ם הציפוי גורם לכך שהכלי לא יקבל טומאה, ולרש"י מעמד הכלי לטומאה נקבע על פי הציפוי. שונה שולחן לחם הפנים, שהעץ המצופה הוא העיקר, ומאחר שהשולחן אינו עשוי לנחת מקבל טומאה.יש להבין כיצד הציפוי משפיע על טומאת הכלי. לשם כך נחזור לדיון בהמשך המשנה: "כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב, ומזבח הנחשת, מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין".
שני המזבחות עשויים עץ מצופה במתכת. על פי ר' אליעזר, לולא היו המזבחות כקרקע, הם היו אמורים לקבל טומאה. וצריך לומר שלמרות שהם מצופים במתכת, הם מקבלים טומאה. לרש"י זה מובן, כי הולכים אחר הציפוי, וגם הרמב"ם צריך לומר שזו לכל הפחות דעת ר' אליעזר.
דברי חכמים "מפני שהם מצופים" לא ברורים. האם חולקים על ר' אליעזר בדין או רק בטעם? שתי תשובות בגמרא:
א. חולקים על הדין: "וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין". הולכים אחר ציפוי המתכת ואינם נחשבים כקרקע, ולכן מקבלים טומאה.
ב. חולקים על הטעם: "רבנן לרבי אליעזר קאמרי: מאי דעתיך, משום דמצופין - מיבטל בטיל צפויין גבייהו".
רש"י ביאר את הגמרא כך: מאי דעתיך [שנצרכת לטעם שמחוברים לקרקע], משום דמצופין [ונחשבים לכלי מתכות המקבלים טומאה]? אין צורך לכך [כי] מיבטל בטיל צפויין גבייהו [והם כלי עץ, ועשויים לנחת, ולכן אינו מקבל טומאה]. בניגוד לכל כלי מצופה, כאן הציפוי בטל לכלי העץ, ונחשב כלי עץ. בשאר כלים מצופים, הכלי בטל לציפוי והוא קובע את מעמד הכלי.
רמב"ם סבור שכל כלי מצופה אינו מקבל טומאה, ולכן לא יכול להסביר את הגמרא כרש"י שמדובר כאן במקרה ייחודי. המשנה לרמב"ם מבוארת: חכמים חולקים על ר' אליעזר ומטהרים, מפני שהם מצופים. אך יש לשאול, כיצד הוא יבאר את הגמרא?
♦
הבנת הגמרא על פי הרמב"ם
בשני מקומות התייחס הרמב"ם לגמרתנו:"אחר הרגל במוצאי יום טוב היו מטבילין כל הכלים שהיו במקדש, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג... וכל הכלים היו טעונים טבילה והערב שמש חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שציפוייהן כבטלין לגביהן" (מטמאי מו"מ יא, יא).
"ואם היתה של עץ ומצופה בברזל או זולתו משאר המתכות הרי זו טהורה והוא אמרו ומצופה טהורה. לפי שכלי עץ אם היו מצופים בכלי מתכות אינן מקבלין טומאה, ואפילו היה להן בית קבול כמו שנתבאר בסוף חגיגה במאמר חכמים, שמזבח הזהב והנחשת אינן מקבלין טומאה. ועשו טעם הדבר מפני שהן מצופין" (פהמ"ש כלים יא, ד).
הטעם שאומרת הגמרא "מיבטל בטיל ציפויין גביהו" הוא הסבר מדוע תמיד כלי מצופה לא מקבל טומאה, ומתאים ללשון הרמב"ם: "מפני שציפוייהן כבטלין לגביהן" (מטמאי מו"מ יא, יא).
וכך נבאר את הגמרא: מאי דעתיך [שנצרכת לגבי המזבחות לטעם שהן כקרקע], משום דמצופין [וממילא נחשבים לכלי מתכת - אין זה נכון, אלא] מיבטל בטיל צפויין גבייהו [ואינם מקבלים טומאה כלל, ואין צורך לטעם שהם כקרקע]".
לשון חכמים במשנה מבוארת בפשטות, ודברי הגמרא נועדו לבאר שר' אליעזר חולק על כך וסבור שהציפוי אינו טעם לטהר.[3] לדעת חכמים, הציפוי בפני עצמו לא חשוב ככלי, כי הוא בטל לעץ – והרי הוא כלי מצופה. ממילא הכלי לא מק"ט, ככל כלי מצופה (כן ביאר הכס"מ בשם מהר"י קורקוס, כלים ד, ד).[4]
♦
מדוע לרמב"ם הציפוי מטהר?
למדנו בהלכות מטמאי מו"מ שבמזבחות הציפוי בטל לכלי, ולכן טהורים. בפירוש המשנה למדנו שטעם הטהרה במזבחות, הוא טעם לטהר בכל כלי מצופה. בביאור הענין כותב הרמב"ם בפירוש המשנה (המשך המובאה מלעיל): "והיסוד לכך אמרו יתעלה 'כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם', ואמרו בספרא 'יכול שאני מרבה את חפויי הכלים, תלמוד לומר בהם פרט לחפויי הכלים'. הכוונה שאין עושין את המלאכה באותו הכלי עצמו אלא באמצעות החפוי אשר עליו. והרי לא טמא ה' מן הכלים אלא אשר יעשה מלאכה בהם, בהם עצמם. וזה הוא ענין אמרם בחגיגה שאם חפה אותם כבר בטל אותם. וזכור כלל זה בכל מסכתא זו".למדנו שהכלי טהור כי לא עושים בו מלאכה באופן ישיר, אלא באמצעות ציפוי. התורה טמאה רק כלים שעושים בהם מלאכה, וכלי מצופה לא עומד בתנאי זה. בסיום דבריו הוא אומר שמאחר שחיפה את הכלי, ביטל אותו. בפשטות הכוונה היא שביטל את השימוש בכלי על ידי הציפוי שלו. ובדומה לכך בהלכות כלים ד, ד: "חפויי המטה טהורין. וכן כל החפויין, בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מתכת טהורין, שנא' אשר יעשה מלאכה בהן פרט לחפויי הכלים. וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול שציפם[5] במתכת טהורים, ואין מקבלין טומאה, מאחר שציפם ביטלן. והציפוי עצמו טהור כמו שביארנו".
העקרון דומה – בכלי המצופה לא עושים מלאכה, אלא דרך הציפוי, ואילו הציפוי עצמו אינו כלי. סברה זו לכאורה הפוכה ממה שלמדנו מדברי הרמב"ם לעיל, שהציפוי בטל לכלי. ויש להבין: האם הציפוי בטל לכלי, או שהכלי בטל לציפוי? וצריך לומר שיש כאן שני עניינים:[6]
א. טומאת הכלי: הציפוי מבטל את הכלי, כי לא משתמשים בכלי באופן ישיר.
ב. טומאת הציפוי: הציפוי בטל לכלי כי הוא לא נחשב ככלי בעצמו (ועל כך דרשת התו"כ[7]). ומכאן שהן הכלי והן הציפוי לא מקבלים טומאה.
♦
מדוע חלק הרמב"ם על שאר הראשונים?
הביאור בגמרא חגיגה על פי שיטת הרמב"ם אינו חלק לגמרי, וחכמים רבים ניסו לפרשו בצורות שונות. הקושי הוא הן בלשון הגמרא, והן בסתירה בלשון הרמב"ם.[8] מעבר לכך, לא מצאתי עוד ראשונים שהלכו בדרכו של הרמב"ם לגבי כלים מצופים, ואכן ביאור הגמרא מסתדר טוב יותר עם שיטת רש"י.[9]מה הביא את הרמב"ם לטהר כל כלי מצופה, ולהדחק בלשון הגמרא? נראה שראשית דבריו בתורת כהנים, כפי שהוא עצמו כתב בהל' כלים (ד, ד) ובפהמ"ש (יא, ד). וכך נאמר שם (תו"כ שמיני פרשה ו): "או יכול שאני מרבה את חפויי כלים ת"ל בהם פרט לחפויי כלים".
כאן מפורש שחיפויי כלים אינם מק"ט[10], אך אין כאן הוכחה לגבי הכלי עצמו. אך הוא נזכר במדרש הגדול (ויקרא יא, לב): "יכול שאני מרבה חיפוי הכלים ת"ל בהם פרט לחיפויי הכלים. מכאן אמרו כל הכלים המחופין טהורין שהן בטילים לגבי חיפויין".[11]
ענין זה שכלי מצופה אינו מקבל טומאה נזכר מספר פעמים במשניות כלים, כפי שיבואר בפרקים הבאים. אמנם אפשר ליישב שכולם מדברים בציפוי עץ וכד', אך זה לא נאמר שם במפורש. יש לציין שגם המשנה הנזכרת בחגיגה מתאימה לרמב"ם, והדוחק הוא רק בלשון הגמרא. ועל כן נראה שהרמב"ם העדיף לקבל את דברי התנאים המרובים, ולדחוק את לשון הגמרא.
♦
משניות מסכת כלים
המשנה שהובאה בגמרא בחגיגה כנזכר לעיל, מופיעה בכלים כב, א: "השלחן והדלופקי שנפחתו או שחיפן בשיש, ושייר בהם מקום הנחת הכוסות – טמאים. רבי יהודה אומר מקום הנחת חתיכות".שולחן העץ בפני עצמו מקבל טומאה.[12] אך אם הוא מצופה בשיש באופן מלא, אינו מקבל טומאה. ונחלקו הראשונים מה הסיבה. לרמב"ם כל כלי מצופה אינו מק"ט. לר"ש, רא"ש ורע"ב הולכים אחר הציפוי, והרי שיש הוא אבן ואינו מק"ט. ממשנה זו אין יתרון לשיטת הרמב"ם.
בפרק יא יש שתי משניות המוסברות בקלות יותר לשיטת הרמב"ם, ודחוקות לחולקים. כך נאמר במשנה ד: "קלוסטרא[13] טמאה[14], ומצופה טהורה".
קלוסטרא זו היתה עשויה או ממתכת או מעץ מצופה במתכת. ומבאר הרמב"ם: "אם היתה הקלוסטרה הזו מאחד המתכות הרי זו מקבלת טומאה, מפני שיש לה שם בפני עצמה, ואם היתה של עץ ומצופה בברזל או זולתו משאר המתכות הרי זו טהורה".
דין זה קשה לחולקים הסוברים שכלי מצופה מק"ט. ר"ש, רא"ש ורע"ב מבארים שמדובר בטומאה ישנה, בדומה לנושא של תחילת המשנה: כלי מתכת טהור עם ציפוי העשוי משברי כלי מתכת טמא. הולכים אחר הכלי עצמו, ולכן טהור. אולם קשה לפירושם הן מהפשט והן מההלכה:
א. מהפשט: אין אזכור בקלוסטרא שמדובר בשברי כלי טמא.[15]
ב. מהלכה: הרי בפרק כב כפי שהבאנו לעיל, למדנו שהולכים אחר הציפוי, ומדוע כאן הולכים אחר הכלי עצמו?
דין דומה חוזר בהמשך הפרק (יא, ו): "פיקה של מתכת, ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין, ומצופה טהורה. הכוש, והאימה, והמקל, וסימפוניה[16], וחליל של מתכת טמאין, ומצופין טהורים. סימפוניה, אם יש בה בית קבול כנפים, בין כך ובין כך טמאה".
תוספתא ב"מ א, ז: "סימפוניא מצופה טהורה, עשה בה בית קיבול כנפים טמאה, ואינו טמא אלא המשמש את הצורך. חלול המצופה טהור, עשה בו בית קבול כוסות טמא, ואין טמא אלא המשמש את הצורך. והכוסות הללו טמאין ואינן חבור לו".
גם כאן הענין מובן לפי הרמב"ם – מצופה תמיד טהור. ר"ש ורא"ש מבארים שמדובר כמו בקלוסטרא במשנה ד', בדין טומאה ישנה, שציפה בשברי כלי טמא. הקושיות שם, שייכות גם כאן. רע"ב ביאר שמדובר בכלי עץ המצופה במתכת, והעץ עיקר ולא מק"ט. ואע"פ שכלי העץ חלול, מכיוון שאינו עשוי לקיבול, אינו מק"ט.[17] ואם תשאל, מדוע כאן לא הלך בדרך הר"ש והרא"ש כמו במשנה ד, להעמיד בטומאה ישנה? א. כנראה שהכיר מהמציאות שכאן מדובר בכלי עץ ולא מתכת, אך ההבדל הוא רק פרשני והוא מסכים איתם להלכה. ב. המשך המשנה "אם יש בה בית קיבול כנפיים" לא מובן כלל לענין טומאה ישנה, ולא ניתן כאן לדחוק בזה כמו במשנה ד'. ובכל אופן הדין דומה, שהן כאן והן לעיל, הולכים אחר הכלי ולא אחר הציפוי.
מהו בית קיבול כנפיים?[18] על פי הרמב"ם מבואר שיש נקבים בכלי העץ (בית קיבול), ולא ניתן לצפות אותם. ומכיוון שחלק זה מק"ט, כל הכלי מק"ט, ובלשונו בפהמ"ש "תטמא.. מפני זה הבית קבול אשר הוא בלתי מצופה, לפי שאלו המקומות אי אפשר שיחופו".[19] לרע"ב מדובר שגם הנקבים מצופים, אך הולכים אחר הכלי שיש לו בית קיבול, ולכן מק"ט.
נשוב לחולקים על הרמב"ם. ההעמדה בטומאה ישנה דחוקה לענ"ד, אך נעסוק בחידוש ההלכתי: מדוע בפרק כב העיקר הוא הציפוי, ואילו בפרק יא העיקר הוא הכלי? ר"ש (יא, ד) סבור שיש דין שונה לציפוי מתכתי למתכת (פרק יא), ובו הולכים אחר הכלי ולא אחר החיפוי. הוא למד זאת מהתוספתא "כלים טהורים שאנכן באנך הטמא טהורים".[20] בתוי"ט (משנה ו) כתב שכאשר החומר והציפוי עשויים מחומר זהה, הכלי לא בטל והולכים אחריו.[21] אך קשה, שהמשנה לא השתמשה בלשון אנך, כמו בתוספתא, ונראה יותר שהוא חיפוי רגיל.
במשנה אחרונה ביאר את שיטת ר"ש ורע"ב וחילק בין ציפוי העשוי לנוי הבטל לכלי, לבין ציפוי העשוי לתשמיש, כמו שיש השומר על קור המאכלים שעליו, והולכים אחר הציפוי.[22] הוא מוכיח את דבריו מהגמ' בחגיגה - בשולחן לחם הפנים הציפוי הוא הכרחי, ובלא זה הכלי פסול, ולכן הוא עיקר. וכן במשנה ביצה ב, ט ריחיים של פלפל העשוי עץ מצופה במתכת, ומעשה הטחינה הוא על המתכת, שהיא קשה, ולא יכול להיעשות על עץ. והוא סבור שכך גם בעץ המצופה במתכת, שאם הציפוי נועד לנוי ולא לעבודת הכלי, הולכים אחר עיקר הכלי – ואם יש לו בית קיבול מק"ט.
אחר כל ההסברים, ממשניות בפרקים יא ו-כב בכלים משמע יותר כשיטת הרמב"ם[23], וביאור שאר הראשונים דחוק.
ראיה נוספת לשיטת הרמב"ם הביא החזו"א ממשנה ג' בפרק יא: "העושה כלים... ומן הצפויין... טהורין".
מדובר בטומאה ישנה. אך לשיטת הראב"ד ור"ש הרי הציפוי טמא, ואם כן גם הכלי שעושים מן הציפוי צריך להיות טמא מדין טומאה ישנה. תירץ חזו"א (טהרות סי' יד אות ח) שמדובר כאן בציפוי זמני שמסלקים בשעת תשמיש, ולכן אינו מק"ט גם לראב"ד.
נעיין במשניות נוספות. נאמר בכלים (יד, ה): "הטהורין שבעגלה העול המצופה... והצפויים ושאר כל המסמרות טהורין".
לשיטת הרמב"ם המשנה מובנת – כל מצופה טהור. וביאר החזו"א לדעת הראב"ד ורש"י, גם כאן זה ציפוי זמני שמסלקים אותו בשעת תשמיש. רא"ש כתב שמדובר כאן שהעול עשוי מברזל טהור, אך הציפוי משברי כלי ברזל טמא, כדלעיל בפרק יא. רע"ב ביאר שהציפוי עשוי מברזל, אך טהור "לפי שהוא מתכת המשמש את העץ".[24] מדוע הולכים אחר הכלי ולא אחר הציפוי? כמבואר לעיל במשניות פרק יא. גם כאן דעת רמב"ם מסתדרת בקלות יותר בפשט.
בתוספתא כלים מצאנו עוד כמה מקומות שפשוט בהם שכלי המצופה טהור, כשיטת הרמב"ם. אמנם גם החולקים יכולים לדחוק בביאור כמו שכתבו במשניות, שמדובר בטומאה ישנה:
ב"מ ב, א: "ואין טמאה אלא טבעת של אצבע בלבד. טבעת בין חקוקה ובין שאינה חקוקה טמאה, ומצופה טהורה".
ב"מ ב, ב: "מחט בין נקובה ובין שאין נקובה טמאה, ומצופה טהורה".
ב"מ ד, ו: "האמה והמחוק (=כלי הבנאי) של מתכת טמאין, והמצופין טהורין".
♦
ביאור הירושלמי
הירושלמי דן גם הוא בסוגיה זו. כמו בסוגיות רבות בירושלמי, הלשון קשה, וכך גם היכולת להכריע כאחת השיטות. פני משה וקרבן העדה סברו כדעת רש"י שיש ללכת אחר הציפוי, ובהתאם לכך ביארו את הגמרא. אנו נציע את הביאור בהתאם לשיטת הרמב"ם, ונראה אם הוא מתאים. הדיון הוא על לשון המשנה: "כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מפני שהן מצופין". נשלב בתוך הגמרא מילים משלימות ומבארות (חגיגה ג, ח):(מהמשנה למדנו שהציפוי מטהר את הכלי, ושואלת הגמרא - האם) לא ציפוי שהוא (עבה ו)עומד מחמתו (=לעצמו) הוא? (ואם כן הציפוי יקבל טומאה בפני עצמו). לא כן (=והרי) אמר ר"ש בן לקיש בשם ר' הושעיה כעובי דינר גורדיינון היה בו (כלומר עבה).
אמר רבי לא, ל(צורך) מלכתו (להדליק אש קבועה) אינו עומד מחמתו הוא (אלא רק יחד עם העץ שתחתיו). ואתייא כיי דאמר רשב"ל [שמות ל א] ועשית מזבח מ[ת]קטר [ב][25]קטורת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת המזבח היה מקטיר את הקטורת (ולא רק הציפוי לבדו).[26]
באופן זה ביאר באבן האזל (ביה"ב פרק א, אות ב), וכן הרב זאב וולף רבינוביץ (שערי תורת אר"י עמ' 329). הסבר זה מתאים לשיטת הרמב"ם:
א. הציפוי לא חשוב ככלי בפני עצמו. בלי גוף העץ של המזבח, המזבח לא יוכל להחזיק את הגחלים.
ב. גם המזבח לא יכול לפעול בעצמו, בלא ציפוי הזהב.
לכן הכל טהור.[27]
בהמשך הגמרא דנה מדוע טהרו חכמים מפני שמצופה, הרי ממילא הוא טהור בהיותו כלי עץ שאינו עשוי לטלטל:[28]
ויהא (טמא) כטבלה שהיא עשויה לילך ולהניח? לא כן א"ר אמי בשם רשב"ל השולחן למה טמא לא מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים, וזה (המזבח) לא במקומו הוא עומד? אף זה (המזבח) שימש כלי (קבוע – עשוי לנחת) במקדש ויהא טהור, ולמה טמא?
א"ר מנא כיי דתנינן תמן שלש משפלות הן א"ר זעורה מפני שמשתמשין בה על גב חביליה וכא מפני שמשתמשין בו על גב חביליו (וזה שמשתמשים עליו היא סיבה להיות טמא)[29].
♦
שיטת הגר"א ורע"ב
ראינו עד כה שתי שיטות עיקריות בראשונים:א. לרמב"ם כלי מצופה אינו מק"ט כלל. המשנה והתוספתא במסכת כלים, המשנה בחגיגה והדרשה בתו"כ מתאימות לשיטתו. אך יש דוחק גדול בהבנת הגמרא בחגיגה. בנוסף, מצאנו בדבריו סתירה פנימית – האם הכלי בטל (ופהמ"ש והל' כלים) או הציפוי בטל לכלי (הל' מטמאי מו"מ) – ויישבנו אותה.
ב. לרש"י וסיעתו בכלי מצופה הולכים אחר הציפוי (למעט מקרים מסוימים). שיטתו מתאימה לגמרא בחגיגה, אך שיטתם דחוקה במשנה ובתוספתא כלים.
הגר"א מציע שיטה שלישית, אשר מתיישבת הן בגמרא והן במשניות, והיא שהציפוי בטל לכלי והולכים אחר הכלי.[30] נבאר את דבריו במקורות:
א. תורת כהנים: "בהם, פרט לחיפויי הכלים" – ומכאן שאין הולכים אחר החיפוי של הכלי שהוא אינו מק"ט. אך לא נאמר כאן שכלי מחופה לא מק"ט.
ב. בגמרא בחגיגה כז ע"א, לפי הל"ק, לר"א הולכים אחר הכלי ולא אחר הציפוי. ולאב"א גם חכמים מודים "משום דמצופין, מיבטל בטיל צפויין גבייהו" – כלומר הציפוי בטל לכלי, והולכים אחר הכלי.
ג. במשניות בכלים פרק יא, מדובר בפשוטי כלי עץ מצופים במתכת. ולכן כל מצופה טהור.
הקושי בשיטתו הוא בשולחן המצופה בשיש (כב, א), שעל פי המשנה הוא טהור[31]. באליה רבה מבאר שהשולחן מק"ט רק אם הוא משמש אדם וגם משמשי אדם. ועל כן אם יש בו מקום הנחת כוסות שהם משמשי אדם, הוא מק"ט. ואם הוא מצופה לגמרי הוא לא נועד לכוסות, והוא רק משמש אדם, ולכן שולחן העץ אינו מק"ט. אולם בחגיגה כו ע"ב למדו ממשנה זו שהולכים אחר הציפוי, ולכן לא מק"ט. וכן הקשה החזו"א (יד, ח), ויישב שגם הגר"א מודה שכאשר עיקר השימוש הוא בציפוי הולכים אחריו, ובזה עוסקת המשנה בשולחן מצופה שיש. במשניות בכלים יא וכן בתוספתא הולכים אחר הכלי עצמו, כי בו עיקר השימוש. ההו"א בגמ' בחגיגה שבשולחן הציפוי עיקר, ודוחה שנקרא עץ וממילא הכלי עיקר והציפוי בטל.
לעיל הקשנו מדברי רע"ב שלענין שולחן מצופה שיש כתב שהולכים אחר הציפוי, בסימפוניה העמיד בעץ מצופה מתכת והולכים אחר העץ ולכן אינו מק"ט, בקלוסטרא כתב שהולכים אחר ציפוי המתכת. ואי אפשר לתרץ כדברי תוי"ט לעיל לחלק בין מין אחד לשני מינים, שהרי בשולחן הוא שני מינים והולכים אחר הציפוי, ובסימפוניה הוא שני מינים והולכים אחר הכלי. וביאר בספר סדרי טהרה כלים קכא ע"א, שדעת רע"ב שהולכים אחר עיקר הכלי. בשולחן השיש עיקר, והעץ הוא כמו יד המעמיד אותו. בסימפוניה עיקר הכלי הוא העץ, וכן בפיקה המשקל הוא באבן שבפנים. בקלוסטרא צריך לומר שהיא עשויה מתכת, בהמשך לרישא שטמאה. ולכן גם בקלוסטרא מצופה מדובר במתכת המצופה במתכת, והתקשה מדוע טהורה – ולכן פירש שהציפוי הוא משברי כלי טמא והכלי עצמו משברי טהור. רק בשני חומרים ניתן לומר שהציפוי חשוב והולכים אחריו, משא"כ בחומר אחד, אין יתרון לציפוי יותר מאשר לכלי עצמו, והולכים תמיד אחר עיקר הכלי (כמו שכתב תוי"ט).[32] אם כן, יוצא שהגר"א הלך בדרכו של רע"ב, למעט הקלוסטרא, שהגר"א העמיד בעץ מצופה מתכת, ורע"ב במתכת מצופה מתכת. נראה שהמחלוקת היא רק פרשנית, אך למעשה מסכימים.
לסיכום – כאשר הציפוי חשוב הולכים אחריו. וכאשר הוא רק מגן על הכלי, הולכים אחר הכלי. עקרון זה מחזיר אותנו לדיון בכלי המורכב מכמה חומרים. כאשר הציפוי בטל לכלי, הולכים אחר הכלי, וכאשר הציפוי חשוב, הוא מרכיב בפני עצמו. מאחר ששימוש הקצה של הכלי נעשה באמצעותו הרי שהוא קובע את מעמד הכלי.
♦
סיכום
בדין כלי המצופה מצאנו שלוש שיטות עיקריות: דעת הרמב"ם שאינו מקבל טומאה כלל, דעת רש"י שהולכים אחר החיפוי, ודעת רע"ב והגר"א שהולכים אחר הכלי עצמו. דברי התנאים מורים בפשטות כשיטת הרמב"ם, ושאר המפרשים נדרשים לאוקימתות שונות, דחוקות יותר או פחות. סוגיית הגמרא בחגיגה פשוטה יותר לדעת רש"י, אך פחות נוחה לרמב"ם ודחוקה להגר"א. מאחר ורוב המקורות מורים כרמב"ם, לענ"ד יש ללכת כדעתו. מעבר לכך, נראה שיש לנטות כשיטתו בענייני טהרות, מאחר והוא פוסק ולא רק מפרש, ועוד שיש לו משנה סדורה ביחס לכל הלכות טהרות[33].טעמו של הרמב"ם הוא שהציפוי עצמו לא מקבל טומאה מאחר שאינו כלי, כדרשת התורת כהנים. הכלי עצמו בטל, שאין משתמשים בו באופן ישיר כלל. יש להחריג בענין זה את הלכות טבילת כלים, שבזה מודה הרמב"ם שהולכים אחר החיפוי, ואין הוא מבטל את הכלי, וזאת על פי ביאור הגר"א שהתקנה היא בכלי סעודה.
♦ ♦ ♦
גדר חיוב בני נח במצוות♦ טעמי הכלל מצוה בו יותר מבשלוחו והנפק"מ היוצאות♦ לא נתנה תורה למלאכי השרת♦ ביסוד איסור קבלת לה"ר ורכילות♦ מעמדו של הדין הבין לאומי בהלכות מלחמה♦ הבינה המלאכותית - AI, כ'פוסק הלכה'♦ אבא ואמא - על היחס בין הפשט והדרש בתנ"ך♦ גדר השקיעה והזריחה. מתי מחשבים לפי גובה הרי ירושלים - מאמר תגובה