נידון המשנה למלך האם ידיעת עד אחד מעכבת את בירור ההשקאה
משפט הסוטה והשקאתה נשנה בתורה בפרשת נשא, וכתב על כך הרמב"ן (במדבר ה, כ) שזהו מהניסים הגדולים בישראל, שכן הוא נס קבוע: 'והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל! בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו (סוטה מז, א) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה וכו''.פרטים רבים נשנו ונאמרו בנס זה של השקאת הסוטה ומיתתה, ואחד מהם נאמר בגמרא (סוטה ו, א) שאם יש עדים שיודעים בטומאתה בבירור, אין המים המרים בודקים אותה: 'אמר רב עמרם: הא מילתא אמר לן רב ששת, ואנהר לן עיינין ממתניתין: סוטה שיש לה עדים במדינת הים - אין המים בודקין אותה, מ"ט? דאמר קרא: ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, דליכא דידע בה, לאפוקי הא דהא איכא דידע בה'. וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מסוטה הכ"ג).
דן המשנה למלך (סוטה שם) במקום שיש עד אחד המכיר ויודע בטומאת האשה שנסתרה, האם במקרה זה אין המים בודקין אותה, או דלדין עדים במדינת הים שמונעים את השקאת הסוטה בעינן ב' עדים, אף שאינם מעידים בפועל, ואילו בעד אחד המכיר בחטאה ונמצא במדינת הים, המים מבררים את טהרתה או טומאתה של האשה[1].
♦
ב.
מדוע חייב העד טומאה בחיוב שבועת העדות - הרי לא הפסיד את הבעל
עוד מובא בגמרא (שבועות לב, א) שחיוב שבועת העדות בעד שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, משתנה הוא בעדות סוטה, בין עדי קינוי וסתירה לעד טומאה: 'הכל מודים בעד סוטה - שחייב, בעד טומאה, דרחמנא הימניה, דכתיב: ועד אין בה, כל שיש בה'. ומבואר שעד היודע על טומאת האשה בסתירתה ונשבע שאינו יודע עדות לבעל, חייב הוא מדין שבועת העדות.והקשו התוספות (שם ד"ה הכל) מדוע חייב העד טומאה, יכול הוא לומר לבעל מה הפסדתיך? והרי לא היית מתחייב בתשלומי כתובה לאשה, שכן לאחר העלאה לירושלים והשקאת הסוטה היתה האשה מתה, ושוב היית נפטר מכתובתה. ותירצו התוספות (וכעין זה בתוס' הרא"ש בשבועות שם): 'ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות, ויפטר בעלה מן הכתובה[2]. דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסדת ע"י עדי סתירה, משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה וכו''.
ומבואר בדבריהם, דכיוון שזכות תולה במים המרים, כדאיתא בסוטה (ו, א) - שפעמים שאין המים בודקים והורגים את הסוטה, אם יש לה זכויות רוחניות שמגינות בעדה. ולכך חייב העד טומאה בחיוב שבועת העדות, ואינו יכול להיפטר באומרו שבלאו הכי היתה מתה והיה נפטר הבעל מחיובי הכתובה, שכן הבעל יאמר שהפסידו במניעת עדותו, היות ואין זה וודאי שהיה נפטר מן הכתובה בהשקאת הסוטה, דיתכן שזכויות ותורה היו סוככות בעדה מלמות, והיה חייב הבעל בכתובתה.
♦
ג.
הוכחת המשנה למלך שעד אחד היודע בטומאה אינו מעכב את בירור המים
קושיית התוספות שיטען העד שלא הפסידו מחמת שהמים היו מבררים את טומאתה ופוטרים את הבעל מחיוב הכתובה, קשה להולמה, כפי שהקשה המשנה למלך (שם) - הרי מבואר בגמרא בסוטה שאם יש עדים במדינת הים היודעים בטומאתה של האשה, שוב אין המים בודקים אותה. ונמצא שעד הטומאה הפסיד את הבעל בבירור המים, שכן אף אם אין את הזכות תולה, מכל מקום המים לא יבדקו ויבררו, מאחר שאותו עד מכיר וראה את טומאתה של הסוטה, ושנינו: 'סוטה שיש לה עדים במדינת הים - אין המים בודקין אותה'. ואם כן וודאי שהפסיד עד הטומאה את הבעל בבירור.ומוכיח מכאן המשנה למלך שלדין עדים במדינת הים המעכבין את בירור ההשקאה, זהו רק ב' עדים, ולא סגי בעד אחד דטומאה המכיר ויודע, כל זמן שאינו מעיד בבית דין.
♦
ד.
תמיהת האחרונים דהרי אין העד שנשבע יכול לברר מדין כיון שהגיד
בעיקר קושיית המשנה למלך מדברי התוספות בשבועות, מהו צד הטענה שהיה לעד שהמים היו מבררים את טומאתה, והרי במקום שיש עד טומאה אפילו בקצה העולם אין המים מבררין, ונמצא שהפסיד את הבעל באופן וודאי.האחרונים כתבו לדחות ראיה זו. כתבו אבני מילואים (קעח, א), הנודע ביהודה (תנינא, אה"ע קסא) ובשו"ת גור אריה יהודה (אה"ע ג), דהרי כיון שהעד טומאה אמר שאינו יודע עדות בסתירה זו (ושבועת העדות הוי רק בפני בית דין), שוב אינו נאמן לומר שהאשה נטמאה, מדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ושוב היות ואינו נאמן לברר את טומאתה, שפיר יבדקוה המים, לפי שאין יכולה הטומאה להתברר לאחר אמירת העד שאינו יודע עדות בדבר, ואין זה נחשב כעדים במדינת הים. ותמוהה קושיית המשנה למלך.
♦
ה.
הצעת יישוב בדעת המשנה למלך
היה לכאורה מקום ליישב את דעת המשנה למלך. דהנה יש לחקור בטעם הדבר שעד שנשבע שאינו יודע עדות שאינו יכול לחזור ולהעיד - האם זהו מדין כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, ככל משפט חוזר ומגיד, וכן כתבו התוס' (ב"ק נו, א ד"ה פשיטא)[3]. אולם בר"ן (שבועות יד, ב מדפה"ר) מבואר שבעד האומר איני יודע, אין בזה חיסרון של חוזר ומגיד, אלא הוי הלכה של אין אדם משים עצמו רשע, שהרי כפר מתחילה בשבועה (הובא לשונו בהערה[4]). וכתב הבית יוסף (חו"מ סימן כט) ובכסף משנה (פ"ג מעדות ה"ה) שאם אמר העד איני יודע אינו בכלל כיון שהגיד.עוד כתב הבית יוסף (שם) שאף לדעת התוספות בב"ק שהאומר איני יודע בכלל דין כיון שהגיד, דמכל מקום אם נותן טעם ואמתלא לדבריו מדוע לא רצה להעיד מתחילה, יכול לחזור ולהעיד, עיי"ש[5].
מעתה היה מקום ליישב את קושיית האחרונים על המשנה למלך, שכן בשבועת העדות שאינו יודע, עדיין נחשב כעד גמור, שכן יש לעד אפשרות להעיד לאחר מכן שנטמאה האשה אם יתן העד אמתלא לדבריו, אף לדעת התוספות שאית ליה דין כיון שהגיד. ואם כן אית ליה שם עד.
וכל שכן לדברי הר"ן שאין פסול חוזר ומגיד במקום שאומר איני יודע, אלא הוי הלכה אחרת של אין אדם משים עצמו רשע. ואם כן וודאי שיש לו כח הגדה, היות ולא נאמר בו דין של אינו חוזר ומגיד[6].
ואף משום החיסרון של אין אדם משים עצמו רשע, יש לומר שיש אפשרות שיוכל להעיד על טומאתה של האשה, אף לאחר שאמר איני יודע, במקום שבא להעיד דרך תשובה. ובמקום שעושה דרך תשובה מצינו שמשים עצמו רשע, כדכתבו התוס' (ב"מ ג, א ד"ה מה). ואם כן נמצא שיש לו שם עד שיכול להעמיד עדות טומאה, ושפיר נחשב כעד במדינת הים שכן יכול להעיד דרך תשובה.
ובנוסח אחר יש לומר, דדין כיון שהגיד אינו פוסל את העד, ועדיין יש לו כח הגדה, אלא הוי הלכה שבית דין אינם יכולים לקבל את עדותו השנייה, ומכל מקום נחשב כעד כשר.
על פי כל האמור יש לכאורה מקום להעמיד על תילה את קושיית המשנה למלך:
א. גם במקום שנשבע העד שאינו יודע עדות בטומאת האשה, מכל מקום יכול הוא לחזור ולהעיד, כמבואר בבית יוסף שמהני להעיד במקום אמתלא אף לדעת התוספות. ואף לר"ן במקום שבא להעיד דרך תשובה יהיה נאמן, ואם כן יש לו אפשרות להעמיד עדות טומאה. ואם נאמר שבעד אחד אין המים בודקין את האשה, אם כן מה הקשו התוספות שלא הפסיד העד את הבעל בשבועתו, מאחר שיכול להתברר בהשקאה, והלא יש כאן את העד שנשבע, ויש לו צד הגדה ובירור, ושוב המים לא יבדקו את האשה. ובהכרח שעל מנת שהמים לא יבדקו בעינן ב' עדים כשרים.
ב. דדין חוזר ומגיד אינו פסול בעדות, אלא שבית דין אינם מקבלים את ההגדה השנייה. ואף שבזה יש מקום לבעל דין לומר דמכל מקום בעינן שיוכל העד לברר בפועל את טומאת האשה, ולא סגי במה שיש לו דין עד כשר.
♦
ו.
יישוב הגר"א גרבוז את שיטת האחרונים מהטענות האמורות
ביישוב דעת האבני מילואים וסייעתו אמר לי רבינו הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, דבמקום שאינו חוזר ומגיד, אף שיכול הוא להעיד במקום אמתלא, מכל מקום אין זה נחשב שיכול לברר, שכן אין בית הדין מחויבים להאמין לאמתלא[7].ואף בנוגע לטענה השנייה שאין פסול בעד, אלא שהבית דין אין מקבלים את העדות הנוספת, סוברים האבני מילואים והנודע ביהודה דלא סגי בזה שיש לו דין עד כשר. דמה שהמים אין בודקין את האשה במקום עדים, יסודו משום שיכולים לברר את טומאתה. ודבר זה לא שייך בעד שאמר שאינו יודע עדות, דאף אם יש לו דין עד כשר, מכל מקום אינו יכול לברר בפועל את טומאת הסוטה, עכ"ד.
עוד היה מקום לדון בדעת האבני מילואים וסיעתו, דהיות ובמצב הנתון, לאחר שנשבע העד שאינו יודע עדות לבעל, אנו מעמידים את חזקת עדותו שאינו יודע עדות לבעל על טומאת האשה. ואין צריך לחשוש שמא יחזור בו באמתלא, שכן מצד עצם העדות אנו מחזיקים שימשיך העד לדבוק בעדותו. וכן אין אנו חוששים שיחזור בו ממעשיו הרעים, ויאמר שהעיד בשקר, אף שאם יטען דרך תשובה יהיה נאמן[8]. ודוק.
♦
ז.
קושיית הכלי חמדה - שיפסל העד טומאה מדין שבועת שקר
הקשה הכלי חמדה על הוכחת המשנה למלך מעד אחד בשבועת העדות שאינו מכיר בטומאתה, ומוכח בתוספות שידיעת העד בטומאת האשה אינה מעכבת את בירור המים, ומוכיח מכאן המשנה למלך דעל מנת שהמים לא יבדקו את האשה בעינן ב' עדים, וכאן הוי רק עד אחד.ותמוה, דהלא מכח שבועת העדות לשקר נפסל העד טומאה לעדות, כפי שהקשה הכלי חמדה (פרשת נשא אות ב, ח). והוסיף שהרי מפסיד את הבעל ממון - דמי מנחת סוטה שעליו להביא בלא עדותו[9]. ואם כן היות והנשבע שבועת העדות הוי עד פסול, אם כן אינו יכול לברר את טומאת האשה, ומשום כך המים בודקין את האשה, ושפיר הקשו התוספות. אולם אין ראיה לעד אחד כשר, שיתכן שידיעתו אכן מעכבת את בירור המים
♦
ח.
המשנה למלך סובר דסגי בעדים כשרים בשעת הטומאה אף שנפסלו לאחר מכן
כתב הכלי חמדה (שם) ליישב בדעת המשנה למלך, דמוכרחים לומר שסגי בכך שהיו מתחילה עדים כשרים בשעת הסתירה, אף שנפסלו לאחר מכן. וזה לשונו: 'ולתרץ דברי המשנה למלך שקשה עליו לומר ששכח דבר פשוט כזה, נראה דס"ל דהא דקיי"ל דהיו עדים במדינת הים אין המים בודקין את אשתו, היינו אם היו עדים בשעת סתירה שהיא טמאה אף על גב דמתו קודם השקאה, מ"מ כיון דבשעת סתירה היו עדים שהיא טמאה אינה בתורת השקאה, אף על גב דמתו או נפסלו אח"כ. אך באמת מסברא נראה להיפוך, דתלי' עיקר בשעת השקאה אם יכול הדבר להתברר ע"י עדים וכמשכ"ל מד' הר"מ ז"ל בטעמו של דבר, וא"כ אין קושיא על התוס' ודוק בכל זה'.כעין זה כתב בספר דברות אריאל (סוטה סימן יא) לבאר את דעת המשנה למלך, דלשון הכתוב: 'ועד אין בה', אם כן כל שיש בה עד שמכיר ויודע בטומאתה מעיקרא, אף שלאחר מכן איבד את נאמנותו מדין כיון שהגיד, מכל מקום היות ובשעת השקאה מכיר העד בטומאתה (אף בלא דין עדות), שוב אין המים בודקין אותה. שכן יש תנאי במים שלא יהיה עד טומאה בענין, ולזה סגי גם בעד דמעיקרא, אף שנפסל לעדות לאחר מכן. [וכן הביא להוכיח מדברי התרומת הכרי (לא, א): 'כיון דהיו עדים בעת הטומאה שוב אין המים בודקים אותה'].
ואם כן נחלקו האחרונים אם סגי בידיעת עדות שנטמאת וסגי לבטל בירור המים כדעת המשנה למלך, או שצריך שיהיה עד היודע בפועל ויכול לברר את טומאתה, כדעת האבני מילואים וסיעתו.
♦
ט.
יישוב קושיית המנחת חינוך שידיעת הבועל תעכב את בירור המים
המנחת חינוך (מצוה שסה אות ל' מהדורת מכון ירושלים) הקשה תימה רבתי - אם עד אחד סגי בידיעתו, אם כן לא משכחת לה סוטה ששותה, שכן הבועל יודע שנטמאה ויכול להעיד עליה דרך תשובה, דליכא בזה משים עצמו רשע[10], ומסיים המנחת חינוך: 'אלא ע"כ התוס' מודים דאף דע"א נאמן אחר השתי' מ"מ המים בודקין כדברי המשנה למלך, והיא ראי' מוכרחת ותימא על המנ"ל ובעל קצה"ח שדבר זה ממקומו מוכרח דידיעת ע"א אינו מעכב הבדיקה בשום אופן'. וראה עוד בקהילות יעקב (סוטה סימן ג).ונראה ליישב את קושיית המנחת חינוך, מדוע לא סגי בידיעת הבועל שנטמאה שיכול להעיד שנטמאה האשה מדין פלגינן דיבורא, אם נימא דעד אחד מעכב את בירור המים בסוטה.
ויש לומר דנתבאר לעיל (אות ח) מדברי האחרונים, שלדעת המשנה למלך סגי במה שהיה לעד דין עד מעיקרא בשעת הסתירה, ושוב לא מתקיים הדין של 'ועד אין בה', שכן היה זמן שהיה עד כשר, אף שנפסל לאחר מכן.
על דרך זה יש לומר לאיפוך, דהיות והבועל באמת פסול לעדות, מדין בעל דבר, רשע דחמס[11], נוגע בעדותו, שאינו רוצה שהאשה תשתה בכדי שלא יבדקו המים וימיתו אף אותו, שהרי שנינו (סוטה כח, א) כשם שהמים בודקין את האשה, כך בודקין והורגים את הבועל. ואם כן אין לו נאמנות עדות אף כשמעיד דרך תשובה, ואף דכתב הרשב"א בתשובה (סימן תקנב) שהבועל נאמן לומר שטימא את האשה, מדין פלגינן דיבורא.
יש לומר בזה נהי דיכול הבועל להעמיד עדות לבית דין, אולם עליו אין דין תורת 'עד' מחמת היותו בעל דבר ורשע ונוגע, וכפי שנתבאר, ולדין ידיעת עדות דסוטה לא סגי במה שמעמיד עדות לבית דין, אלא בעינן שיהיה עליו דין 'עד' - ועד אין בה. והיות ואין עליו שם עד, רק שעל ידי הפלגינן דיבורא מעמיד הוא את העדות לבית דין שמפלגים את דבריו ומעמידים עדות לגבם, זה לא סגי לדין עד במדינת הים שאין המים בודקין, מחמת שאין עליו שם עד, אלא שרק יכול להעמיד עדות לבית דין. (וזכיתי להציע סברא זו לפני הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א והסכים לזה).
♦ ♦ ♦
גדר קנין חצר בגט ובממון, ודין סופו לנוח באויר חצר♦ דעת התורה בהתייחסות לחשדות בעניינים שבקדושה