♦
כיצד הדבש מיוצר
מתחילה נבין כיצד מיוצר דבש: הדבש מיוצר ע"י הדבורים כמזון עבורן, בפרט לתקופת החורף; הדבורים ה'עמלות' אוספות צוף ע"י מציצתו מפרחים באמצעות חדק ארוך; כדי לייצר כפית אחת של דבש, הדבורים צריכות לאסוף צוף מכאלפיים פרחים; הדבורה ממלאת את קיבתה בצוף מפרחים שונים, ועפה לכוורת, שם היא מעבירה אותו ל'דבורת הבית' שבכוורת, וב'קיבת הדבש' שבבטנה הצוף מפורק לסוכרים פשוטים, פרוקטוז וגלוקוז, באמצעות האנזימים שבגוף הדבורה ['אנזימים' הם מבנים חלבוניים שמזרזים תגובות כימיות על ידי יצירת סביבה אופטימלית שבה תגובות יכולות להתרחש]; משך העיבוד בקיבתה כעשרים דקות, ומצוי שהדבורה פולטת את הדבש ושוב מוצצת אותו לתועלת העיבוד; הדבורה פולטת את הצוף המעובד לתאים משושים שבכוורת, ומנפנפת עליו בכנפיה, עד שבמשך כשלשה ימים אחוז המים יורד מ-70% ל-17% [מה שמקנה לדבש עמידות מחיידקים פטריות וקלקול, וגם החומציות הגדולה תורמת לעמידותו]; בסיום האידוי הדבורה אוטמת את התאים באמצעות שעווה; המים שבצוף מתאדים, והנוזל נעשה צמיגי ומרוכז - והופך לדבש; נמצא שאף שחומר הגלם הוא הצוף שבפרחים - אבל כדי להפוך לדבש הוא חייב לעבור שינוי של פירוק כימי באמצעות האנזימים שבקיבת הדבורה, ואח"כ אידוי.הפיכת הצוף לדבש מושגת מפירוק מרבית הסוכרוז לפרוקטוז וגלוקוז, באמצעות אנזימים שמשתתפים בתהליך הפירוק: קטלז ופוספוטז שמקורם בצוף הפרחים, ואינוורטז עמילז-דיאסטז ואוקסידאז שמקורם בגוף הדבורה, ובנוסף חומר הניחוח שמקורו בצוף, ופיגמנטי הצבע שמקורם באבקת הפרחים, ועוד כמה חומצות מינרלים וויטמינים בכמות מזערית.
♦
מחלוקת מדוע דבש מותר
כתב הרמב"ם (מאכ"א ג' ג') שהסיבה שהדבש אינו אסור מדין 'היוצא מן הטמא' היא כי הדבש רק מפורק ומעובד בגופה, אך לא נובע מתמצית גופה "דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן - ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים" - והוא כדעת רב ששת (בכורות ז':) "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן". אמנם, רבי יעקב (בהמשך הגמ') ביאר את היתר הדבש מגזירת הכתוב "דובשא רחמנא שרייה, דתניא רבי יעקב אומר אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף... שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה - זה דבש דבורים... מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי", ופירש"י "דרחמנא שרייה בהדיא, וגזירת הכתוב היא"; הנפ"מ בין הטעמים היא בהיתר דבש צרעין: שלטעם שאינו מגופן - מותר, ולטעם שזו גזירת הכתוב - רק דבש דבורים מותר, ואכן נחלקו בזה הראשונים, שדעת הרמב"ם ר"ת הגמ"י ועוד ראשונים להיתר, ודעת הרמב"ן הרא"ש ועוד ראשונים לאסור, ושתי הדעות הובאו בשו"ע (יו"ד פ"א ט').♦
הצוף השתנה לדבש
אין ספק שהדבש איננו דומה לצוף המקורי, שהרי הוא עבר פירוק בקיבת דבורה, ונוספו לו ריח וצבע, וכמעט כל המים שהיו בו התאדו. וכך מצאנו בלשונות הפוסקים שהצוף עבר שינוי לדבש (המקורות ממאמר 'מכון התורה והארץ'): ערוה"ש (פ"א ט') כתב "ואי משום שנשתנו הרי אין לך שינוי יותר מדבש שמכניסים פרחים ומוציאין דבש", פרי תאר (פ"א א') "ואית לן למידע דגם לדעת רמב"ם בהכרח לומר דדובשא עכ"פ מבשיל ומתתקן בגוף הדבורה דלא מכחשינן המוחש, כיון שכן הו"ל למיסר לצד היותו שואב מלחות הדבורה ומשביח, וכפ"ז אין הכי נמי אי הוי דובשא כמציאות דמ"ר דהוה מבלע בליע בגופו של טמא דאסיר אליבא דכ"ע, ולא קא שרינן ליה אלא לצד דלא מבלע", והשפת אמת (בכורות ז'.) כתב "דפשיטא דדבש נשתנה טפי מכמו שהיה - שנעשה דבר חדש לגמרי". וכ"כ המשנ"ב (ר"ד נ') "... ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים - דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש (ב"ח)", וביאר דבריו האג"מ (או"ח א' ס"ג ד"ה ומה שהקשה) "דאף שאין ממצות אותו מגופן כדאמר בטעם ההיתר דדבש בבכורות דף ז', מ"מ ע"י שהיו עכ"פ בגוף הדבורים נאבד טעם הפירות שמצצו מהן, וראיה גדולה דאף דנאבד הטעם ע"י שהיו בגוף אינו משום שנכנס שם איזה טעם בגופו... ולכן גם בדבש דבורים אף שלכו"ע אין ממצות אותו מגופן, עשה מה שהיו בגוף הדבורים לשנות טעם המי פירות". וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (י"א נ"ט ד"ה וזה הא) "וזה הא בודאי ברור הדבר שגם גבי דבש דבורים גופיה אין הכוונה שרק מובילות הדבש מהעשבים והפרחים אל כוורותיהם בבחינה לוקח מכאן ומעביר לכאן בלבד, וכדכבר העיר מזה הפרי תואר, דאין הדעת מסכמת לזה דהעשב והטל מעצמם דבש נינהו - דא"כ בוא ונסחוט העשב עצמו שממנו רועה הדבורה ועושה הדבש ונחזי אי מצינא לאפוקי מכל העשבים טיפת דבש, אלא ודאי דמאמצעות גוף הדבורה מתהוה הדבש מהעשב".♦
ביאור היתר דבש לרב ששת
יש כאן מקום עיון, שהרי חלק מהאנזימים המפרקים את הצוף והופכים אותו לדבש - הם מגוף הדבורה, וכיצד זה נחשב (לדעת רב ששת, וכ"פ הרמב"ם) שהדבורים אין ממצות אותו מגופן? מכח קושיא זו כתב בשו"ת זרע אברהם (יו"ד כ"ו) שמוכח שעיקר הטעם כרבי יעקב שהיתר הדבש הוא מכח גזירת הכתוב ולא כי איננו מתמצית גוף הדבורים שהרי רואים שהדבש משתנה ממה שהיה "דקא אכלי זרעים ופרחי אילנות והוו דבש, וזה ודאי מוכח להדיא דמכח גופן קא משתנו והוו דבש, ולא שייך למימר מאי דעייל נפיק - דהא פנים חדשות באו לכאן, והא ודאי מגופא קאתי שינוי זה ומגופייהו מימציצי והוי דבש ואסיר, אי לא דרחמנא שריא". אמנם, י"ל שהאנזימים רק גורמים לפירוק הצוף, ולא נותנים בו טעם, ואינו דומה לשאר ה'יוצא מן הטמא' שמחדיר חומרים הגורמים לטעם לתוך התוצר, וכ"כ הרב ש.ז. רווח שליט"א. וזאת על פי ביאור החזו"א לגמ' (בכורות ז'.) שלגבי מי רגלים של חמור הסתפקה "מגופיה קא מימצצי ואסירי, או דלמא מיא עול מיא נפוק - והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא?", וביאר החזו"א (יו"ד י"ב ו') "נראה דלאו משום תערובות לחלוחית הגוף קאסר להו, אלא חשבינן להו כולהו כדבר הבא מן החי - דכשבאין ומתערבין בדם בטלי להו אגב גוף והוי כבשרה, וכשפורשין אח"כ - הוי כיוצא מגופה, אלא שאם לא מימצצי מגופה אז אין הבלעתם גמורה ואינן מתמזגין כולי האי עם הדם - וחשבינן ליה מיא עול מיא נפיק" - וממילא סיבת ההיתר בדבש לדעת רב ששת היא כי הצוף לא מתמזג עם גוף הדבורה כדי להיחשב כבשרה, וזאת על אף שהוא עובר פירוק בקיבת הדבורה מחמת אנזימי הדבורה.קבר אסור בהנאה: כידוע קבר אסור בהנאה, ולמסקנת הגמ' (סנהדרין מ"ז:) - דוקא קבר בנין אסור "החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית - הכא במאי עסקינן בקבר בנין", אבל לא בקבר שבקרקע "קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, אתו אמרו ליה לשמואל, אמר להו יאות עבדין - קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת"; קבר שבקרקע - פירש הטור (יו"ד שס"ד) "כגון החופר כוך בסלע - שהוא קרקע שלא נתלש, ואינו נראה אלא העפר", וקבר בנין פירש"י "שבנאו למעלה מן הקרקע, דכוותיה בעבודה זרה בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה - אסור, דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין עבודה זרה, וקבר נמי איתקש לעבודה זרה".
♦
מה גדר איסור ההנאה מהאילנות הנטועים על הקברים
יש לברר האם איסור ההנאה מהאילנות הנטועים על הקברים הוא מעיקר הדין, ומה טעמו; שנינו (אהלות י"ח ג') "שדה שאבד קבר בתוכה נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע, ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות", ובטעם הדבר ביאר הרמב"ם "ולפי שאין ידוע מקום הקבר אין נוטעין בו אילני מאכל, שמא על הקבר הוא אילן זה העושה פרי ומתפשט תחת הקרקע ונוגע במת" - ובפשטות כוונתו מפני טומאת הנגיעה במת, ואילו הר"ש כתב "אפילו נטועין נמי אין מקיימין אותה שלא להרגיל בני אדם לשם משום דמטמאה באהל אחמור בה טפי"; לגבי אילנות סרק דעת הרמב"ם שמותר אף לנוטען לכתחילה "מפני שאינו עושה פירות ואין שם דבר שנחוש לו שמא יטמא", אך הר"ש סבר שההיתר הוא רק לקיימם ולא לנוטעם לכתחילה.כתב ב'משנה אחרונה' "ולפ"ז דקבר אינו בטל אני תמה על מאן דגריס במתני' נזרעת כל זרע, דכיון דקבר אסור בהנאה מדאוריתא היאך יכול לזרוע בשדה - שמא זורע על מקום הקבר והוא אסור בהנאה, ומ"ש הרמב"ם נזרעת שאין הזרעים מגיעין לקבר ואין ניטעת שהשרשים מגיעין עד למת - צ"ע, דאפילו אין מגיעין אסור לזרוע שהקבר אסור בהנאה, ואפילו מגיעין מה בכך - הא מחובר אין מקבל טומאה". כלומר, לדעת המשנה אחרונה האיסור איננו מפני הטומאה, כי מחובר אינו מק"ט, אלא מפני איסור הנאה מהמתים. אמנם, לדעת התפא"י (יכין) הסיבה שאסרו היא כדי שלא יגיעו לשם אנשים רבים ליהנות מהפירות, ותתרבה טומאת אהל "דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן, כשיטע שם עצי פרי יהא רגל בני אדם מצוי שם, ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר", אך הוסיף עוד סיבה מפני יניקת האילן מאיסורי הנאה "א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע, משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה", והוסיף סיבה שלישית שמתאימה לסוברים שגם אסור לזרוע זרעים [שאין בהם חשש טומאה מפני הצל וגם אינם יונקים מהעומק] "י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים, וכמו דאין מרעין בהמה בבית הקברות מהאי טעמא" [עוד כתב התפא"י (בעז ד') שאלמלא הטעם משום כבוד המתים הפירות היו מותרים אף כשגדלו ממש על הקבר, שהרי הם יונקים גם מהקרקע המותרת, כפי שהתירו את פירות האילן שנזרע מגרעין של פרי ערלה מחמת זה וזה גורם. ואף לאוסרים את קרקע הקבר מדין תלוש שאח"כ חיברו - אבל האילן יונק גם מהקרקע הרחוקה, ולכתחילה אסור לזרוע או מפני שאין גורמים זה וזה גורם לכתחילה, או מפני שהאילן יכול לחיות רק מהקרקע הסמוכה לקבר - שאז לא נחשב זה וזה גורם (הרחבתי בענייני זה וזה גורם בעמ' )].
כתב האגרות משה (יו"ד א' רמ"ז) שמה שהתירו לקיים אילנות סרק אף שהם מאהילים הוא "משום דאין רגילין בני אדם לבא כ"כ תחת אילני סרק", ומה שאסרו לכתחילה לטעת אותם "משום דעכ"פ באים יותר כשיש אילנות אף סרק מבלא אילנות, אבל לא מדין בזיון המתים", ומ"ש התפא"י שאיסור נטיעת עצי פרי הוא משום כבוד המתים "כוונתו משום כבוד מתים הוא מה שמרגילין בני אדם לבא לשם בשביל הפירות דאדם נמשך לשם, כדכתב הראב"ד, וזהו הבזיון דהולכים לשם הרבה בנ"א בשביל צורך עצמן, ובאילן סרק שלא נמשכין לשם הרבה בנ"א רק מעט לפעמים - אין זה בזיון כ"כ, ואסור לכתחלה ומקיימין כשכבר ניטע - ונמצא שאף לפ"ז לא הוי עצם הנטיעה בזיון אלא שיגרום שע"י זה יבואו לשם בני אדם לצורך עצמן, ואיכא חומרא לפ"ז שאף בסמוך לקבר [=כלומר, אפילו לא ממש על הקברים (י.ש)] אסור - דבנ"א שיבואו בשביל האילנות ידרסו על הקברים לצורך עצמן שהוא בזיון". וכך מדייק מהב"ח "... שאינו משום איסור הנאה מקבר, דקרקע עולם לא נאסר בהנאה ולא היו אוסרין גם מדרבנן, אלא משום כבוד המתים אסרו מדרבנן ליהנות מהן, וא"כ גם מה שכתב שאסור ליטע ולזרוע על הקברים נמי אינו מדין איסור הנאה שכתב המשנה אחרונה, אלא מדין בזיון המתים".
בנדו"ד יש להסתפק, שמכיון שנהנים מצוף הדבש, אם החשש הוא מפני היניקה מהמת האסור בהנאה - חשש זה קיים גם לגבי הצוף, אך אם הוא רק הרחקה לבני אדם כדי שלא יטמאו באהל - זה לא שייך לגבי הדבורים... [ומה שהדבוראי יגיע לשם, בפשטות לא גרע ממה שאנשים מגיעים מדי פעם לקברי קרוביהם, שהרי החשש היה שמחמת עצי הפירות ירגילו אנשים את עצמם להגיע לשם באופן קבוע לצורך עצמם].
איסור מפני כבוד המתים
לשונות הראשונים והפוסקים מעידים שאת איסור ההנאה מהפירות הגדירו בעיקר משום 'כבוד המתים' [לשון הרמ"א (יו"ד שס"ח א') "וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים"], ונבאר מה מקור חשש זה; יסוד הדברים הוא (מגילה כ"ט.) "תנו רבנן בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש: אין מרעין בהן בהמה, ואין מוליכין בהן אמת המים, ואין מלקטין בהן עשבים... מפני כבוד מתים", וכתבו תוס' (ד"ה אין מרעין, מרדכי מגילה תת"ל, שו"ע יו"ד שס"ח ב') "אבל האילנות שנוטעין בהן - מותרין, ואין בהם משום כבודן של מתים אחרי שאינן על הקברים עצמן". כלפי כבוד המתים אינו מועיל במה שמשתמש בקרקע עולם שלא נתלשה [ולכן לא נאסרה כדין קבר], כמ"ש המרדכי (מגילה תת"ל) לגבי מה שאסור לרעות בהמה בבית הקברות "אומר ר"י דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל - ואפ"ה אסור משום כבודן של מתים". לגבי הפירות כתב הרא"ש (מגילה ד' ט') "והאילנות הנטועין בבית הקברות מותר ללקוט פירותיהן ואין כאן חשש מפני כבוד מתים", וביאר בשו"ת אפרקסתא דעניא (ג' רל"ד) שהרא"ש מודה לאיסור באילנות שעומדים ממש על הקברים "... מהר"ם שיק סי' שנ"ח באמת הסביר דלרא"ש אפילו בעומדים על הקברות שרי, ולענ"ד שפתי הרא"ש ברור מללו דדוקא באין עומדים על הקברות... ומהאי טעמא אין אסור רק מפני כבוד מתים, דאי על הקברות - הרי ברייתא סתמא קתני 'ואם הוא קבר בנין' - הרי מדינא אסור ולא מפני כבוד מתים לחוד". נמצא שנחלקו בדעת הרא"ש האם אסור ליהנות מאילנות שעל הקברים עצמם, ולשון השו"ע (יו"ד שס"ח א') מעידה שהתיר רק כשאינם על הקברות עצמם "אילנות שנוטעין בבית הקברות מותר ללקט פירותיהם מאחר שאינם על הקברות עצמם" - וזה בדיוק נידון שאלתנו.מכיון שיסוד האיסור הוא מפני הזלזול במתים ואיננו איסור הנאה מוחלט, ע"כ מצאנו שהמרדכי (מו"ק תתק"ל) התיר את השמוש בפירות אלו לרפואה "קבריה דרב הוו שקלו מיניה עפרא לאישתא בת יומא, וא"ל לשמואל ואמר יאות הן עבדין - קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרה - התם כיון דלרפואה עבדי אין זה קלות ראש", וכ"פ הרמ"א (יו"ד שס"ח א').
♦
איסור הנאה מהעלים והפרחים
שנינו לגבי אילן של אשירה האסור בהנאה (ע"ז מ"ח:) "לא ישב בצילה... זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה... רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל", ופירש"י "לפי שהנבייה נושרת על הירקות והוה לזבל, ונמצא בעל הירק נהנה מן האשירה, נבייה הן העלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים" - ונמצא שמאילן של אשירה אסור ליהנות אפילו מהעלין הנושרין והופכין לזבל. וניתן ללמוד מכאן שמאילן האסור בהנאה - אסור ליהנות אפילו מהעלים הנרקבים שנושרים ממנו, ובפשטות ק"ו שאסור ליהנות מהצוף שבפרחיו [אא"כ נחלק בין ע"ז, שבה אסרו אפילו הנאה כלשהי משום "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם", ובין איסור הנאה ממת. אך אינו נראה לחלק בזה, שהרי הוקשו זה לזה 'אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ - יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם', ועוד כתוב "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר - וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים", כמ"ש תוס' כלפי איסור אכילה (ב"ק ע"ב: ד"ה דאי) "וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת - מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת? וי"ל כיון דכתיב 'ויאכלו זבחי מתים' לאכילה איתקוש ולא להנאה"].בהמה שנתפטמה מאיסור
שמא נטען שאין חשיבות למה שהצוף עבר שינוי בגוף הדבורה, שהרי סוף סוף הדבורה נתפטמה ממאכל איסור, ולכן יש ללמוד את המקורות המתירים בהמה אף שנתפטמה גם או רק מדברים אסורים (חלק מהמקורות ממאמר 'מכון התורה והארץ'): שנינו (תמורה ל':) "כשירה שינקה מן הטרפה פסולה מעל גבי המזבח", וביארה הגמ' (תמורה ל"א.) "מ"ט? אילימא דמפטמא מינה - אלא מעתה האכילה כרשיני ע"ז ה"נ דאסירא? אלא תני ר' חנינא טריטאה קמיה דרבי יוחנן: כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית - הואיל ויכולה לעמוד עליה מעת לעת", ופירש"י שכך עשה כל ימיו "הואיל ויכולה לעמוד על אותו חלב של שחרית מעת לעת בלא שום אכילה אחרת, וכשהגיע מעת לעת חזרה וינקה - הלכך כל גדילתה ממנה היא, ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים", ואילו תוס' (תמורה ל"א. ד"ה שינקה) כתבו "וה"ה בכרשיני עבודה זרה - אם אכלה כל ימיה שעיקר גדילתה מהן - שהוא אסור, ולפום ריהטא אפילו להדיוט" - נמצא שלרש"י ותוס' אם עיקר גדילתה מאיסור הנאה - הבהמה נאסרת; אמנם, המרדכי (יבמות פרק אלמנה ס"ו) כתב "ורבינו יקר תירץ דהא דאמרינן הכא לא יאכילנה כרשיני תרומה מפני שבהמה מתפטמת מן התרומה - נמצא הישראל יאכל תרומה, ולא נראה דא"כ אמאי אנו אוכלין תרנגולין המתפטמים מן השרצים", וכך פסק הרמ"א (יו"ד ס' א') "בהמה שנתפטמה בדברים אסורים - מותרת (מרדכי), אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים - אסורה (תוס')"; נחלקו בביאור היתר המרדכי: שדעת הש"ך (יו"ד ס' ה') שהמרדכי התיר אפילו נתגדלה כל ימיה מהבהמה האסורה "וכ"נ דעת האו"ה (סוף כלל מ"ז) דאפילו היכא דעיקר גדילתה היתה מן הבהמה הטמאה - שרי, משום דמעוכל הוי כשרוף, וא"כ ה"ה נתגדלה כל ימיה רק בדברים האסורים - דמותר", ואילו הגר"א (ס' א') ביאר שהיתר המרדכי הוא רק מפני זה וזה גורם, כלומר שהבהמה נתגדלה גם ע"י דברים המותרים "ודוקא בזוז"ג... ונסתפקו תוס' בזה... והיינו משום דבינתיים אכלה דבר אחר, אבל אם לא נתפטמה רק בדבר איסור ודאי אסור". וכתב ערוה"ש (ס' ו'-ז') שגדולי האחרונים הסכימו להיתר "וא"כ י"ל דרק באיסור עכו"ם החמירו ולא בשארי איסורים, או עכ"פ באיסורי הנאה החמירו ולא באיסורי אכילה שאין טעם לאסור שהרי המאכל נתעכל במעיה, וכל גדולי האחרונים הסכימו להיתר (ש"ך ופר"ח וכרו"פ ומהרי"ט וכנה"ג), ועוד שהרמב"ם פסק בספ"ג מאיסורי מזבח דבהמה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם מותרת אף למזבח וכ"ש להדיוט - ולא חילק בין כל ימיה או לאו, ולהדיא שנינו בסוף תרומות דמאכילין כרשיני תרומה לבהמות" - הרי שלמסקנה יש לאסור את הבהמה רק אם נתפטמה רק מאיסור ע"ז או לכל הפחות מאיסור הנאה, אך לא אם גם התפטמה מהיתר - וממילא הצד לאסור את הדבש הוא רק אם הפרחים היחידים שהיו זמינים להן הן של איסור הנאה; לפ"ז אם הנידון היה דבש המופק מפרחי שביעית - הרי שזה רק איסור אכילה ולא הנאה, והיה מותר, ואם הנידון היה דבש המופק מפרחים של אילנות ערלה - הדבש היה מותר, כי איסור ערלה חל על הפירות ולא על הפרחים.אמנם, נראה שנידון זה לא קשור לנדו"ד, שהרי שם הנידון הוא האם להתיר את הבהמה הכשרה למרות שנתפטמה ממאכל איסור, ואילו הנדו"ד אינו עוסק בהיתר הדבורה, שהיא שרץ העוף האסור, אלא רק בהיתר הדבש היוצא ממנה - מכח מה שאינו מתמצית גופה או שזו גזירת הכתוב להתיר דבש, וא"כ למאי נפ"מ האם הדבורה נתגדלה מהיתר או מאיסור?
♦
זה וזה גורם
החילוק שחילק הגר"א בין כשכל גידול הבהמה מהאיסור ובין כשגדלה גם מהיתר, הוא מפני ההיתר של 'זה וזה גורם', ויש לבארו: א'- נחלקו בגמ' (ע"ז מ"ח:, פסחים כ"ו:-כ"ז., חולין נ"ח., ועוד) בדין 'זה וזה גורם', כלומר "דבר שאיסור והיתר גרמו לו שיבא" (רש"י פסחים כ"ו:), כגון כשזרע פרי של ערלה - האילן החדש בא מכח הפרי האסור והאדמה המותרת (ע"ז מ"ח:, שו"ע יו"ד רצ"ד י"ב) "רבי יוסי אומר... ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואמר רב יהודה אמר רב מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר", ופירש"י "האגוז של ערלה מותר, אלמא כי גדל האילן וטוען פירות הוו להו הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר", [ביאר החזו"א (ערלה ג' ט') שאף שאגוז הערלה בלה בקרקע הוא עדיין אסור - דדוקא אפרו מותר, אך כשנעשה שרש חדש - השרש מתייחס לעצמו ולא לאגוז, ובזה נחלקו בגמ' האם נחשב כמהווה באיסורי הנאה, שהמתיר מתיר אף למ"ד זוז"ג אסור, והאוסר אוסר רק למ"ד זוז"ג אסור, ולדידן המתירים בזוז"ג - בודאי מותר], ופָּסק השו"ע (יו"ד קמ"ב י"א) לגבי זריעת ירקות תחת צל האשירה: "וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו - הרי זה מותר בכל מקום"; ב'- היתר 'זה וזה גורם' הוא דוקא כשלא היה כח באיסור לעשות הכל לבדו, כמ"ש במשנה (ערלה ב' י"א, וכ"פ הרמב"ם מאכ"א ט"ז ט"ז, ורמ"א יו"ד פ"ז י"א) "שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ נצטרפו וחמצו... וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ"; ג'- היתר זוז"ג הוא אפילו כשגורם ההיתר מורגש רק מעט, והדבר לא נגמר כל צרכו ע"י גורם האיסור, אלא זקוק גם לגורם של היתר, ולכן יש לאסור רק כשכל התוצאה נפעלה באיסור, כגון שהוסיף מלח למאכל שלא נמלח [אף אם בטבעו הוא מלוח ואינו זקוק למלח].בנידון הדבש, הרי הדבש הוא לא רק תוצר של הצוף מהפרחים האסורים, אלא יצורו מתאפשר רק בשילוב גם אנזימים מהדבורה [גלוקוז אינוורטז, גלוקוז אוקסידאז, ועמילן דיאסטאז; לעומת האנזימים קטלז, ופוספטז, וכן גורמי הריח והצבע - הם מהפרחים], ואין ספק שללא גורמי ההיתר לא היה מתקבל הדבש, ואם כך אין לאסור את הדבש, שהרי 'זה וזה גורם'.
אף שבמקרים שמצאנו להיתר מחמת 'זה וזה גורם' - גורם ההיתר בא לידי ביטוי בתוצר הסופי, כגון בזריעת גרעין מפרי ערלה שהתירו מפני שילוב האדמה המותרת - האדמה מספקת את המינרלים והלחות המתבטאים בגידול האילן והפירות, כשהוסיף בשבת מלח לתבשיל שנמלח במקצת מע"ש - הרי המליחה המותרת מורגשת בתבשיל, וכן כשסחט ענבים אסורים לגיגית שהיה בה כבר יין היתר, ובבהמה שנולדה מאם מותרת ואב אסור [קלוט בן פרה (בכורות ז'.)] - בכולם גורם ההיתר נרגש בתוצאה. אך עם זאת מצאנו גם את היתר זה וזה גורם כשהמרכיב המותר רק יצר את התהליך הגורם למוצר הסופי אך אינו ניכר בתוצר הסופי, כגון מהיתר זה וזה גורם במחמץ ומעמיד של היתר ואיסור יחד: "שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ נצטרפו וחמצו:... וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ [באיסור לבדו]" (ערלה ב' י"א, פסחים כ"ו:, משנ"ב תמ"ב כ"ה) - ששם תפקיד המחמץ והמעמיד רק ליצור את תהליך התסיסה, אבל הם עצמם לא חלק משמעותי מהתוצר הסופי.
עוד יש לפקפק כאן, שהרי בתהליך הפירוק משתתפים הן אנזימים מותרים מהדבורה, והן אנזימים אסורים מהצוף, וכל אחד עושה את הפעולה הנפרדת שלו, ונמצא שחלק מהפעילות נעשית רק ע"י אנזימים אסורים; וכך ראיתי שחידש המנחת יצחק (י' ל"ד) מסברת עצמו שכל היתר 'זה וזה גורם' "היינו דוקא היכא שכל גורם עושה פעולה שוה, והיה אפשר לעשות כל הפעולה מההיתר... אבל אם אי אפשר לעשות הפעולה מההיתר לבד אפילו אם היה נותן כל הכמות, רק אם נותן גם מהאיסור, שהם מינים שונים ובהרכבם יחד עושה הפעולה - זה דומה לעיקר עשייתו בכך, דלשיטת הרשב"א אינו בטל אפילו באלף, עכ"ל עייש"ה, וזהו סברת עצמי, ומצטרף לחומרא". ומעט דמיון לזה הוא במה שאוסרים תבשיל שהחלו לבשלו לפני שבת, ובשבת הגדילו את האש - ולא אומרים שיש כאן זה וזה גורם של מה שהתבשל בהיתר לפני שבת, כי סוף סוף הבישול האסור פעל בכל התבשיל (מנחת שלמה א' ה'). אמנם, המנח"י סיים "אבל משאר פוסקים לא נראה כן", ולא ידעתי למה כוונתו.
אף אם פעולת האנזימים המותרים בצוף האסור לא יכולה להיות מוגדרת כ'זה וזה גורם', אבל יש מקום לומר שאם טעם איסור הפירות הוא משום יניקת הקבר - הרי שהאילן יונק גם מקרקע עולם המותרת [כפי שהתירו מטעם זה את הפירות שגדלו באילן שנזרע מגרעין של ערלה (ע"ז מ"ח:)], ואף לאוסרים את קרקע הקבר משם שהיא תלוש שאח"כ חיברו - אבל האילן הרי יונק גם מהקרקע הרחוקה מהקבר שהיא מותרת - וממילא טעם איסור הפירות הוא רק משום כבוד המתים. וגם אם נאמר שאסרו לנטוע לכתחילה כי אין עושים 'זה וזה גורם' לכתחילה (ראה בהמשך) - אך אז האיסור רק לנטוע ואין איסור בפירות אלא מפני כבוד המתים [אא"כ נאמר שהאילן יכול לחיות רק מהקרקע הסמוכה לקבר - שאז לא נחשב זה וזה גורם (כמ"ש התפא"י אהלות י"ח ג'), אך זה קשה לומר, כי הקרקע שנתלשה והתחברה היא בד"כ מועטת ביחס לקרקע העולם שסביב הקברות].
♦
האם מותר לכתחילה לסמוך על זה וזה גורם
אם אכן יש כאן היתר של 'זה וזה גורם' - יש לדעת האם אפשר לסמוך על כך לכתחילה. איתא בפסחים (כ"ו:) "תנו רבנן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם: חדש יותץ, ישן יוצן", ודייקו תוס' (ד"ה בין חדש) שלכתחילה אסור להסתמך על זה וזה גורם "אף על גב דזה וזה גורם - דוקא בדיעבד מותר, כדמוכח בסוף פרק כל הצלמים (ע"ז מ"ח:) דאמר רבי יוסי אין נוטעין אגוז של ערלה, ומודה רבי יוסי שאם נטע - שהוא מותר", וכ"כ ראשונים נוספים; גם השו"ע, אף שהתיר זה וזה גורם (יו"ד קמ"ב י') "וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו, הרי זה מותר בכל מקום" - אך לעיל (קמ"ב ד') כתב שלכתחילה אין לעשות כך "בין חדש בין ישן, יוצן ואחר כך יחם אותו בעצי היתר".אמנם, האחרונים סייגו אימתי יש להתיר לכתחילה להסתמך על 'זה וזה גורם', שכתב הלבוש (קמ"ב י"א) "... ואף על גב דאמרינן לעיל דלא שרינן זה וזה גורם אלא בדיעבד - היינו היכא שהוא עושה ה'זה וזה גורם' בידים, כגון בפת דלעיל שמניחו בידים בתוך התנור שהוא הסיקו ועשאו זה וזה גורם, וכגון הנוטע אגוז של ערלה שזה אסור מפני שהוא כמו מבטל איסור לכתחלה, אבל ירקות דהכא, ההנאה מן הצל ממילא אתיא ולא דמי למבטל איסור לכתחלה, אבל לזבל בזבל של ע"ז לזרוע אותם אסור... אבל שדה שכבר נזדבלה בזבל של ע"ז או פרה שפטמה בכרשיני אלילים, בדיעבד מותר לזרוע אותה השדה ולאכול הפרה שזה הוי דיעבד, אף על גב דלגבי זריעה ואכילה הוי לכתחלה, שאם תאסור השדה או הפרה הוי מופסדים לגמרי, והיינו דיעבד שמותר"; וכ"כ הש"ך (קמ"ב כ"ה) "... ירקות [שבצל האשירה] דהנאה דממילא אתי - מותר אפילו לכתחלה", והט"ז (קמ"ב ט"ז) "... שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח"כ ממילא קאתי".
הדבר פשוט שכשאמרו ש'זה וזה גורם' הוא היתר בדיעבד, הכוונה שאין לערב איסור והיתר על סמך היתר זה, אבל לאחר שהם מעורבים – היתר השימוש בתערובת הוא לכתחילה, כפי שפשוט שמותר לכתחילה לאכול את הפירות של האילן שנזרע מפרי של ערלה. וממילא אם אכן היה כאן היתר של זה וזה גורם - היה צריך לאסור לכתחילה להעמיד את הכוורות במקום שמצויים אך ורק עצים הגדלים ממש על הקברות, אך לא היה צריך לאסור את הדבש לאחר מעשה.
♦
האם יש כאן היתר של זה וזה גורם
אמנם, בפשטות אין מקום להיתר 'זה וזה גורם' מחמת פעילות האנזימים המותרים בצוף האסור, כי כל נידוני 'זה וזה גורם' הם כשהבסיס מותר, והוא עבר תהליך באמצעות גורמי היתר ואיסור, אבל לומר שמאכל אסור יהא מותר כי הוא עבר שינוי באמצעות גורמי היתר - זה לא מצאנו! וכך הוא כאן, שמקור הדבש מצוף מפרחי איסור - ומה יועיל שהפירוק שלו נעשה גם ע"י אנזימים מותרים שבגוף הדבורה?ואפילו אם הדבש היה עשוי הן מצוף של אותם עצים אסורים והן משל עצי היתר - עדיין מסתבר לי שאין להתיר מדין זה וזה גורם, שהרי יש כאן תערובת של דבש מותר שיוצר מצוף היתר עם דבש אסור שיוצר מצוף אסור, והצוף המותר כלל לא משתתף בתהליך ייצור הדבש מהצוף האסור, ואם כן יש כאן תערובת של איסור והיתר, ולא זה וזה גורם [ששם שני הגורמים משתתפים ביצור התוצר הסופי].
וכך ראיתי שהגדיר החזו"א, שהשו"ע (יו"ד רצ"ד כ"ג) כתב שבאילן שחלקו נטוע לסייג וחלקו למאכל "את שלצורך אכילה חייב, והשאר פטור", וביאר הש"ך (רצ"ד ל"ד) "שהפירות גדלים בבת אחת מתוך ההיתר ומתוך האיסור הוה ליה כמו זה וזה גורם", והשיג החזו"א (ערלה א' י"ט) שכשיש שני גורמים, האחד מחייב שיהיה איסור ערלה והאחד של היתר - אין זה זוז"ג אלא תערובת איסור והיתר, כגון אילן שחציו בא"י וחציו בחו"ל [והיתר חצי האילן שלסייג אינו מטעם הש"ך, אלא כי רואים את האילן כמחולק לשנים, ואין כח בחלק שלמאכל לייחס אליו את החלק שלסייג], משא"כ ב'זה וזה גורם' האיסור לא מעצם מציאותו אלא רק מהגורם שמהווה אותו.
אמנם, אם ה'זה וזה גורם' הוא מפני שהאילנות יונקים גם מקרקע עולם המותרת ולא רק מקרקע הקברים האסורה - הרי שהצוף מותר בשימוש מעיקר הדין, וקשה להעלות על הדעת ששייך האיסור 'מפני כבוד המתים' במה שדבורים נוטלות צוף מאילנות אלו.
♦
השינוי גורם להיתר לדעת רבינו יונה
יש לבחון עוד דרך כיצד ניתן להתיר את הדבש (עפ"י פרק י"ג במאמרו של הרב ש.ז. רווח); המושכל ראשון הוא שאם היתר הדבש אף שהוא יוצא משרץ העוף הוא כי גוף הדבורה רק משמש כתחנת מעבר ואינו מוסיף לצוף שום חומר מגוף הדבורה אלא רק מעביר את הצוף תהליך פירוק באמצעות האנזימים, כדעת רב ששת - הרי שאם חומר הגלם היה אסור - הוא נותר באיסורו (וכ"כ בספר מראות ישרים). והיה מעשה בשנת תשע"ג שנמצא בכוורות בצרפת דבש כחול וירוק שנוצר מפסולת מפעל סוכריות, ובא"י נמצא דבש לבנבן שמקורו מפסולת של גלידה חלבית - והורה הגר"י זילברשטיין שלדעת רב ששת הדבש חלבי כי מה שיצא הוא מה שנכנס, ואילו לרבי יעקב הדבש הוא פנים חדשות. ומכיון שהכרעת השו"ע לעיקר להתיר דבש צרעין כדעת רב ששת, וגם הרא"ש שהחמיר כרבי יעקב - הוא רק מספק איסור תורה אבל לא להקל, ע"כ יש להחשיב את הדבש כחלבי, וכתב שהסכים עמו הגרי"ש אלישיב [וכך הסכים גם הגר"מ גרוס]. ואף שבכח הדבש לבטל את מה שמתערב בו - אבל בפועל הרי יש לו טעם חלבי. עוד דיון מצאנו לגבי דבש הנמצץ מפירות שביעית, שכתב בשו"ת רבי עקיבה יוסף (א' יו"ד קנ"ח, וכן מפורסם מכמה אחרוני דורינו להלכה) שיש להחמיר לאכלו בקדושת שביעית ולא לעשות בו מלוגמא [אלא שזה לחלוטין לא מצוי שהדבורים תמצוצנה פירות, כי הן מוצצות את צוף הפרחים או המוהל שבעלים - שאין בהם קדושת שביעית, וכן לגבי ערלה - הרי הפרחים אינם אסורים באיסור ערלה].אמנם, לא ניתן להתעלם שהדבש הוא מוצר שונה לחלוטין מהצוף שנכנס לדבורה, שאף שהוא מכיל את אותם מרכיבים, אבל הם פורקו לחלוטין ועובדו להיות דבש, השונה בשמו בטעמו ובצורתו. ואין זו סתירה למה שהדבש מוגדר 'נכנס ויוצא' ולא 'ממוצה', כי אף שהמרכיבים אינם מגוף הדבורה, אבל הם עברו שינוי גמור. אף לדעת הרמב"ם שהיתר דבש הוא מפני שאין בו מגוף הדבורה (כמש"כ לעיל), אבל גם הוא סובר שהדבש השתנה, שכתב (מעש"ש ז' ה') 'הדבש והביצים והחלב הרי הן כבקר וצאן שאעפ"י שאינן גידולי קרקע הרי הן גידולי גידוליה', וביאר הרדב"ז שדבש הוא גידולי קרקע "לפי שהדבורים רועות פרחי העשבים והאילנות ובאות ומקיאות אותו בכוורת", והוסיף הדרך אמונה (בבה"ל) מדוע הוא גידולי גידולים ולא גידולי קרקע ממש "כיון שנשתנה בגוף הדבורים והן מקיאות אותו - מקרי גידולי גידוליה", וכדבריו כתב גם בספר אמרי יצחק להרי"מ וייס (שבת שכ"א י"ג, י"ז).
אמנם, אף שהדבש עבר שינוי אבל עדיין צריכים ראיה ששינוי זה יתיר את הדבש באכילה אם הצוף היה אסור באכילה, או שיהפוך את חומר הגלם החלבי לדבש פרווה. מבואר בגמ' (ברכות מ"ג.) שמברכים על המוּשׂק 'בורא מיני בשמים', והרא"ש (ברכות ו' ל"ה) כתב שדעת הרמ"ה לאוסרו באכילה מפני חשש דם, ושדעת רבינו יונה (ברכות ל"א: מדפי הרי"ף) להתירו באכילה "דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן", ודימה רבינו יונה את המושק לדבש "תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור אף על פי שהאיסור נימוח בתוך הדבש - כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש - כמו דבש דיינינן ליה, ומותר, ה"נ אף על פי שמתחלה היה דם - כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן, ואף על פי שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר". וביארו האחרונים את היתרו דאזלינן בתר השתא: א'- מפני שהוסרח קודם שהושבח, ב'- מפני שכעת חשוב עפרא בעלמא [לגבי הטעם], ג'- מחמת שהוא פנים חדשות למרות שלא הוסרח קודם; הרא"ש העיר על דבריו שראייתו צריכה ראיה, אך נראה שבשו"ת הרא"ש (כלל כ"ד ו') הסכים לדעת רבינו יונה דבתר השתא אזלינן [כשביאר מדוע דבש מותר בפסח ואין חוששין לתערובת קמח, וסיים "וה"ר יונה ז"ל כתב שאפילו נותנין בו בשר נבלה - כיון דנמוח ונתהפך לדבש מותר"]. וכ"כ כמה אחרונים שהמנהג להתיר במוס"ק, כגון האחיעזר (ג' ל"א ג') והרדב"ז (ג' תע"א) שהוסיף "ואני אומר כי אין בו צד איסור כלל... ותו שכבר נתבטל מתורת אוכל ברוב הזמן וחזר להיות עפר בעלמא".
אף שמדבריהם נראה שההיתר הוא כי המוס"ק חזר להיות כעפרא, אבל נראה שכוונת רבינו יונה שכתב "שנשתנה והוי פירשא בעלמא" אף שיש בו ריח וטעם משובחים - היא שהשינוי מחשיבו כפירשא בעלמא כלפי האיסור שהיה בו מחמת הדם - וממילא מוכח שהיתר 'פנים חדשות' לדעת רבינו יונה הוא גם בלא שהוא כעפרא ובלי להפסל, כי השינוי מחשיבו פירשא ('שמע שלמה' ה' יו"ד י"ב), ולאור זאת יש מקום להתיר לדעת רבינו יונה את הדבש לאחר שעבר עיכול בקיבת הדבורה. דין זה אינו שונה מהותית ממ"ש הרמב"ם (מאכ"א ט' ט"ו) "קיבה שבשלה בחלב שבה - מותרת, שאינו חלב אלא הרי הוא כטנופת שהרי ישתנה במעים" [וכך מובא בשו"ע בדעה ראשונה (יו"ד פ"א ו') "כשרה שינקה מן הטריפה - חלב הנמצא בקיבתה מותר... משום דחלב המכונס בקיבה פירשא בעלמא הוא"] שפשטות לשון הרמב"ם בלשון עתיד 'שהרי ישתנה' משמע שהחלב עדיין ראוי לשתיה (כך דייק גם בשו"ת בית שערים יו"ד קנ"ז), והרי הרמב"ם לא הגביל שההיתר הוא רק לאחר שעבר זמן והחלב כבר התקלקל - אלא ע"כ שהבין שדנים את החלב הצלול הזה כטינופת, כי הוא כבר נמצא במקום שהחל בו שינוי העיכול שיהפוך אותו לטינופת, כלומר האנזימים החלו לפעול על החלב - אף שעדיין התהליך לא הושלם והחלב לא נקרש [וזאת דלא כרדב"ז על הרמב"ם, שכתב "ומסתברא לי דמודו הגאונים שאם ינקה בפנינו מן הטריפה ושחטו אותה מיד שלא נשתהה החלב במעיה כלל - שהוא אסור"].
עוד התייחס לזה החזו"א (יו"ד י"ב ז' ד"ה הרא"ש) שכתב בדעת הרא"ש "דכל איסור המשתנה מצורה לצורה אינו חשוב שינוי כיון שלא היה בינתיים שעה שנפסל מאכילה, אלא דנתחלף מצורה לצורה - פשט את הראשונה ולבש האחרונה... אף את"ל דפנים חדשות באו לכאן מ"מ ליתסר משום שנתהוה מחד גורם של איסור... ובדבש י"ל כיון דהדבש פועל הוי כזוז"ג, אבל במוש"ק ליכא למימר... ובחלב משום דכל הדם הוא המהוה"; ואילו בדעת רבינו יונה [שהתיר מוש"ק המתהווה מדם החיה, וכן חתיכת איסור שנפלה לדבש ונתהפכה לדבש] - כתב החזו"א "דכל שנשתנה למחודש אינו כלל איסור דהוי כנתאפס ונברא אח"כ דבר חדש וכגידולי איסור בדבר שזרעו כלה... ובדבש י"ל כיון דהדבש פועל הוי כזוז"ג, אבל במוש"ק ליכא למימר הכי, וע"כ דכל שמשתנה לא מקרי גורם של איסור, ובחלב משום דכל הדם הוא המהוה".
לאור זאת, לנידו"ד שהדבורים מצצו צוף אסור - הדבש היוצא מהן השתנה לחלוטין מחמת האנזימים שבקיבה שעיבדו את הסוכר לדבש סמיך, ועבר שינוי בשמו בצורתו ובטעמו, והוה כפנים חדשות - ויש להתירו לדעת רבינו יונה [לסוברים בדעתו שגם בלא שהסריח ובלא שנהיה עפר הוא מותר מחמת שהשתנה], אך בדעת הרא"ש אין ראיה להתיר – שהרי הוא לא נפסל בינתים מאכילה.
♦
סיכום
א. דבש דבורים בודאי מותר, אלא שנחלקו האם זאת מפני שהדבש לא נובע מתמצית גוף הדבורה, או שהוא גזירת הכתוב להתיר [הנפ"מ באם להתיר גם דבש צרעין], ושתי הדעות הובאו להלכה.ב. אף שקבר בקרקע מותר בהנאה, אך קבר של בנין אסור - שהוא תלוש שאח"כ חיברו.
ג. האילנות הגדלים בבית העלמין מותרים, אך פירות האילנות הגדלים ממש על הקברים אסורים, וממילא כפי שבאילן של אשירה אסור ליהנות אפילו מעליו - בפשטות ק"ו שיהא אסור ליהנות מצוף פרחי האילן האסור.
ד. מכיון שהשאלה איננה האם מותר ליהנות מהצוף, אלא מהדבש - יש לדעת שהפיכת הצוף לדבש נחשבת כשינוי, שאין הדבורים רק כמעבירות אותו מהפרחים לכוורת, אלא הוא עובר פירוק כימי בקיבותיהן, ואח"כ, בהיותו בכוורת - מתאדה והופך לצמיג עד היווצרות הדבש.
ה. אסרו במשנה לקרבן - בהמה שינקה רק מן הטריפה, וכתבו תוס' שלפום ריהטא אסרו גם להדיוט, אך אם גם אכלה מאכלים אחרים כך שלא כל גדילתה מן האסור - התירוה, ונחלקו האחרונים האם להתיר כשעיקר גדילתה היתה מן האיסור כי המעוכל הוא כשרוף, ומ"מ יש מקום לאסור רק אם כל אכילתה היתה מאיסור הנאה - אך נראה שאין קשר לנדו"ד, שהרי לא באים להתיר לאכול את הדבורים, אלא את הדבש.
ו. היה מקום לדון על היתר הדבש מחמת זה וזה גורם של אנזימי ההיתר בצוף האסור, אך זה אינו, כי כל שמצאנו הוא כשגורמי היתר ואיסור משתתפים בתהליך היצור, אבל כאן הבסיס אסור וההיתר רק מפרק ומעבד אותו, ונראה שגם כשיש שם אילנות היתר עדיין זו רק תערובת דבש מותר עם אסור, ולא 'זה וזה גורם' [כי כל דבש מיוצר מצוף אחר].
ז. אמנם, עדיין יש מקום לדין 'זה וזה גורם' כי האילן יונק גם מקרקע עולם המותרת, וקשה להניח שהוא יכול להתקיים רק מקרקע הקברים המועטת עצמה - שנאסרה כדין תלוש שחיברו [שאז לא היה היתר 'זה וזה גורם'], ומה ש'אין עושים זה וזה גורם לכתחילה' הוא רק כלפי שלא לנטוע את האילנות על הקברות - אך לא בשימוש אח"כ בצוף.
ח. מכיוון שיסוד האיסור באילנות אלו אינו איסור הנאה מן הדין אלא רק מפני כבוד המתים - כלומר למנוע מאנשים להגיע לשם שלא לצורך המתים, הרי מציצת הצוף ע"י הדבורים בודאי איננה פוגעת בכבוד המתים, ומה שהדבוראי נכנס לשם לצורך פרנסתו - יתכן שלא גרע ממה שהתיר המרדכי ליטול את הפירות שגדלו על הקברים לצורך רפואה. ולרווחא דמילתא ראוי לדבוראי להניח את הכוורות רחוק מעט מהקברים כדי שלא יצטרך לפסוע על הקברים לחינם [שזו מהות 'מפני כבוד המתים'].
ט. לדעת רבינו יונה עצם השינוי המוחלט שעבר הצוף שהפך לדבש - הפך אותו לפנים חדשות והכשיר אותו מאיסורו, ופשטות דבריו שכך הוא אף אם לא נפסל מאכילה בינתיים, ואילו הרא"ש החמיר בזה.
י. בנוסף, יתכן שהדבורים הביאו גם צוף מאילנות אחרים [שהרי דבורים מביאות צוף עד מרחק של חמשה ק"מ] - וא"כ סביר שמעורב בדבש הזה גם דבש של היתר גמור, וזו תערובת בספק דרבנן - וזה עוד סניף להיתר.
♦ ♦ ♦
בדין מקדש אשה במאכל האסור מדרבנן♦ בעניין עד סוטה במדינת הים ובמקום חוזר ומגיד - האם המים המרים בודקים את האשה