א.
כתב מרן בש"ע (יו"ד סי' שכח ס"א): בשעה שיפריש חלה יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה. הגה: או להפריש חלה. ע"כ. ולא הזכירו אמירת "הרי זו חלה", אע"פ שמרן כתב בב"י וז"ל: כתב הראב"ד בשם רב אחא משבחא וקורא לה שם ואומר ה"ז תרומה, עכ"ל, והעתיקו הרמ"א בדרכי משה. וכבר תמה ע"ז הגאון מה"ר ישעיה פיק בספרו שאילת שלום על השאילתות (פרשת צו אות פח ובספרו אומר השכחה סי' לג), וז"ל: ואני עומד ומשתאה לפי שעה, דדין זה דצריך לקרות שם אחר הברכה כמו שפסק גאון והסכים על ידו הראב"ד והביאו ג"כ הב"י, למה השמיטו הפוסקים בפרט הטור והש"ע ולא הזכירו הלכה זו שיצאה מפי גאון גדול, עכ"ל. ובאמת מהריק"ש בערך לחם הוסיף ע"ד מרן "וטוב לקרות שם ולומר הרי זו תרומה" (והעתיקו מהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש). וכ"כ בעל החיי אדם בספרו שערי צדק (הל' חלה פי"ד סל"ב) שאחר שהפריש יקרא שם ויאמר ה"ז חלה. וכ"כ מהרי"ח בבא"ח (פרשת צו אות כא, וש"ש פ' שמיני (חלה) אות ב) וז"ל: אחר שיברך ויפריש, יאמר בפיו 'ה"ז חלה' כדי שיקרא לה שם בפיו אחר הברכה. ואע"ג דאיכא רבים דס"ל דלא בעינן לקרוא לה שם, עכ"ז כיון דאיכא רבותא דסבירא להו הכי, מאי הפסד יש באמירת ג' תיבות אלו למעבד אליבא דכו"ע, עכ"ל. וכ"כ בכף החיים (סי' תנז ס"ק יא), ובחזון עובדיה (פסח עמ' קעט הערה יז).
♦
ב.
והנה בשאילתות דרב אחאי גאון (ריש פרשת צו, שאילתא עג, והביאו הגהמ"י שבסו"ס זרעים אות ל) כתוב בזה"ל: מחייבין בית ישראל לאפרושי חלתא מאגנא דלישא שנא' ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה. ומבעי ליה לברוכי בא"י אמ"ה אקב"ו על התרומה, והדר לימא 'תיהוי חלה' דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, עכ"ל. הרי לנו שכתב שצריך לקרות שם ולומר 'ה"ז חלה'. אולם בהלכות פסוקות לרב יהודאי גאון (עמ' קמא, והלכות ראו הנדמ"ח פיסקא תלג) ובהלכות גדולות (תחילת הל' חלה. והעתיק דבריהם הגאון בתשוה"ג החדשות סי' קיד) איתא: וכד שקלא איתתא מאגנא תרומה צריכה לברוכי אקב"ו להפריש חלה, ובתר דשדיא לה בתנורא מפרשא אחריתי בלא ברכה, ומדאמרא 'הדא חלתא' אסורה לזרים, עכ"ל. עינינו הרואות שלא הצריכו לומר 'הדא חלתא' אלא על החלה השניה הניתנת לכהן בחו"ל שמפרישתה לאחר שזרקה בתנור את חלת האור, וחלת האור גופה לא בעיא קריאת שם (וכן פי' בהגהות בן אריה שם). והיינו דלא כהשאילתות הנ"ל.
אך האמת היא שאין ביניהם מחלוקת, אלא אלו שתי דרכים בהפרשת תרו"מ וחלה. הראשונה היא להפריש ואח"כ לברך, ותכף לברכה לקרוא שם ולומר 'ה"ז חלה', והשניה היא להקדים ולברך, ואח"כ להפריש ובלי לקרוא שם כלל. וביאור הדבר, שמצות הפרשת חלה איננה ניתוק החלה מן העיסה, אלא מה שהאדם מקדישה לתרומה. וכיון דקיי"ל דכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ולא עובר דעובר לעשייתן, וצריך להסמיך את הברכה למצוה ככל האפשר, א"כ אם בדעתו לקרות שם לחלה, נמצא שהמצוה היא קריאת השם, וצריך לברך לאחר ההפרשה כדי שיברך עובר לעשייתן. אך אם אין בדעתו לקרות שם, נמצא שמקדישה במחשבה בשעת ההפרשה מן העיסה, וע"כ צריך הוא לברך קודם ההפרשה (ואי אפשר להפריש ולברך אח"כ ותכף להקדיש במחשבה, שאין מברכין אלא על מעשה ולא על מחשבה[1]).
והדברים מפורשים ברמב"ן (סוף הל' חלה) וז"ל: וכד בעי למשקל חלה מאגנא, מבעי לאקדומי ואפרושיה, ומברך אקב"ו להפריש חלה, והדר לימא תהוי חלה דאמר ר"י אמר שמואל כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ותניא בתוספתא (ברכות פ"ו הי"ט) היה מהלך להפריש תרו"מ אומר אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות. מאימתי מברך עליהן משעה שמפרישן[2] [-לפני שמפרישן]. ותניא אידך (תוספתא תרומות פ"ג ה"ב) היה מהלך להפריש תרו"מ מברך משהפרישן. הפרישן, אם עתיד לקרות להם שם – אין בהם משום קדושה עד שיקרא להם שם. ואם אין עתיד לקרוא להם שם – כיון שהפרישן נתקדשו [ע"כ מהתוספתא]. הילכך אם אין עתיד לקרות להם שם, מברך קודם שיפרישן, כדי שיברך עובר לעשייתן. עכ"ל הרמב"ן. חזינן בדבריו שהביא את שתי הדרכים, ורק תלה את הדבר אם יקרא שם או לא. וכדבריו כתב הרשב"א (בסוף פסקי חלה) וז"ל: ואימתי הוא מברך, קודם שיפריש, דאר"י א"ש כל המצוות כולן וכו' ותניא בתוספתא וכו' [כאן הביא את התוספתות שהביא הרמב"ן] ולפיכך אם [אין][3] עתיד לקרות להם שם מברך קודם שיפרישם מדברי רב יהודה א"ש, עכ"ל. וכ"כ המאירי בבית הבחירה (חלה פ"ב מ"ב), וכ"פ בתשב"ץ (ח"ב סי' רצא-דיני חלה פ"ו הל' יד-טו), ע"ש. היוצא מדבריהם, שאין מחלוקת כלל אם צריך לקרות שם או לא, אלא שתי דרכים בקיום מצות הפרשת חלה וכש"כ. וכן יש לומר בדעת השאילתות ובעלי ההלכות הנ"ל.
♦
ג.
והרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה הי"א) כתב: כל המפריש חלה מברך תחלה אקב"ו להפריש חלה, ע"כ. והוא כדרך השניה שזכרנו. וכ"כ גבי תרו"מ (הל' תרומות פ"ב הט"ז) וכל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצוות כמו שביארנו בברכות, ע"כ. ושם (הל' ברכות פי"א ה"ו) כתב: הפריש תרו"מ ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה, ע"כ. והטעם שכיון שאין בדעתו לקרות שם, נמצא שבשעת הפרשתו נתקדש במחשבה ואינו יכול לחזור ולברך, ולעולם אם היה בדעתו לקרות שם (עי' הל' טומאת אוכלים פ"ח הי"ז) היה יכול לברך [ודלא כמו שדחק בספר קדושת לחם (על פסקי חלה להרשב"א הערה ס), שנראה שהוטעה בזה אחר לשון מהר"י קורקוס, ע"ש ובדרך אמונה (הל' ביכורים פ"ה ס"ק צח) ודו"ק]. וכדרך זו כתבו רוב הראשונים: רס"ג בסידורו (עמ' קא), רש"י[4] במחזור ויטרי (הל' פסח אות כח בנדמ"ח), וכ"כ בשמו השבלי הלקט (סי' ריב, והעתיקוהו בתניא רבתי סי' מה ובאגור סי' תשסז), בעל ספר האורה (הנדמ"ח סי' נ. וצ"ל שם 'קודם שיפרישנה' במקום 'שישרפנה' וכדאיתא באשכול (אלבק, ח"ב עמ' נז) שממנו העתיק דבריו, ודו"ק), הרוקח (סי' שנט), סמ"ג (סוף עשה קמא), ראבי"ה (סי' תצב) ואור זרוע (סי' רכה [ב], והעתיקו הריקאנטי סי' רל) בשם ירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג, ע"ש), הטור[5] (סי' שכח), הצידה לדרך (מאמר א כלל ה פ"ד), הארחות חיים (הל' חלה, ח"ב עמ' ר) והכלבו[6] (סי' פט), [ולענ"ד כן דעת ר' אשר מלוניל בספר המנהגות[7] (עמ' לה, ובתוך "ספרן של ראשונים" עמ' קנה)], שכולם לא הזכירו ק"ש כלל, או שהזכירו ק"ש רק על החלה השניה הניתנת לכהן בחו"ל. וכדרך האחרת מצאתי שכ"כ בספר התרומה (סי' פד) ובכפתור ופרח (סוף פט"ו). [ואפשר להטעים דרך זו ע"פ דברי הריטב"א בחידושיו לפסחים ז: ד"ה והא, ע"ש].
♦
ד.
ותבט עיני בדברי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שכתב: א"א כתב רב אחא ז"ל וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה. ונחלקו המפרשים בכונת השגתו, שמרן בכסף משנה פירש שרצונו להשיג על גירסת הרמב"ם 'להפריש חלה' שלדעתו צ"ל 'תרומה', ע"ש. וכ"מ מהמרכבת המשנה. אך הקשה ע"ז בספר בן אריה על הה"ג, דלפי זה הוה ליה לראב"ד להביא מנוסח הברכה שבשאילתות, שגם שם איתא 'תרומה'.[8] ולכן כתב כמהר"י קורקוס, שכונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם שלא הצריך ק"ש, שלדעתו צריך לקרות שם. וכ"כ בס' בינת אדם (בשערי צדק הל' חלה פי"ד ס"ק ה), והניח דברי הכס"מ בצ"ע. ויש להביא ראיה לדבריהם מהרשב"א (בסוף פסקי חלה), שהביא את דברי הראב"ד אחרי שכתב מתי לברך, ולא אחר שהביא את נוסח הברכה, ע"ש ודו"ק. אולם יש קצת קושי בדעת הראב"ד, וכאשר אכתוב בס"ד.
דהנה במשנה מס' מעשר שני (פ"ד מ"ז) שנינו: הפודה מעשר שני ולא קרא שם [דהיינו שלא אמר 'מטבע זה פדיון מעשר שני'] רבי יוסי אומר דיו, רבי יהודה אומר צריך לפרש. גם בתוספתא שם (הל' טז) שנינו: הפריש תרומה ומעש"ר ומעש"ש ולא קרא להן שם, רבי יוסי אומר נתקדשו, רבי יהודה אומר לא נתקדשו. רבי אומר אם עתיד לקרות להן שם – אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם, אם אין עתיד לקרות להן שם – כיון שהפרישן נתקדשו, ע"כ. ויסוד מחלוקתם הוא אם תרומות ומעשרות מתקדשות בדיבור דוקא או סגי במחשבה, דרבי יוסי ס"ל כאבא אלעזר בן גמלא בגיטין (סו"ד ל וש"נ) דאמר תרומה ותרומת מעשר [וה"ה לכל המעשרות. גמ' בכורות סו"ד נח, וכ"מ מהירושלמי (תרומות פ"ג ה"ג), וכ"כ התוס' בגיטין ד"ה במחשבה] ניטלות במחשבה בלא שום מעשה כלל, שנאמר (במדבר יח, כז) 'ונחשב' לכם תרומתכם, במחשבה סגי. ור' יהודה ס"ל דבעינן דיבור דוקא ומחשבה אינה כלום. ופשוט דהלכה כרבי יוסי, דקיי"ל (עירובין מו:) רבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, ואמרינן (גיטין סז.) ר' יוסי נמוקו עמו. גם סתם מתני' בתרומות (פ"א מ"ו) כותיה, דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ותני אלם בהדייהו, אע"פ שאינו יכול לקרות שם. וכן סתמא דגמ' בקידושין (מא:) דתרומה ישנה במחשבה. וכך פסקו כל הראשונים.
וכתב הגאון ר' דוד פארדו בפירושו חסדי דוד לתוספתא (מעש"ש שם), דהכא הלכה כר' יוסי גם נגד רבי, דאע"ג דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו, ר' יוסי רביה הוה ורבי גופיה ס"ל בנדה (יד:) דאין מניחין דברי הרב ושומעין דברי תלמיד, ע"ש. וליכא למימר דהלכה כרבי הכא משום דהו"ל מכריע, חדא דלא נזכר בדברי ר' יוסי ור' יהודה עתיד או לא עתיד, ועוד דרבי הו"ל תלמידו, ומ"מ אין הלכה שלישית מכרעת, עכ"ד, ע"ש. ובמחילת כת"ר, נעלמו ממנו לפי שעה דברי התוספתא בתרומות (פ"ג ה"ב) דסתמא כרבי. דקתני היה הולך להפריש תרו"מ, מאימתי מברך עליהן משהפרישן. הפרישן, אם עתיד לקרות להן שם – אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם. ואם אין עתיד לקרות להן שם – כיון שהפרישן נתקדשו. ופסקוה להלכה הרמב"ן, הרשב"א והמאירי וכ"פ התשב"ץ, וכפי שהבאתי את דבריהם למעלה. ועצם דבריו ג"כ צ"ע, דדברי רבי אינם מכריעים בין ר' יוסי לר' יהודה, דלפי ר' יהודה אם אין עתיד לקרות להם שם והפריש, אכתי לא נתקדשו כיון דדיבור בעינן, ומחלוקת במקומה עומדת. אלא רבי להוסיף על דברי ר' יוסי בא, דר' יוסי איירי בסתמא, אבל אם כונתו לקרות שם בפירוש, גלי דעתיה דניחא ליה דתקדש בקריאת שם, ובשעת הפרשה תשאר חולין. ולעולם הלכתא כרבי.
והשתא ניהדר אנפין לדעת הראב"ד. דמהגאון רע"א בהגהתו לש"ע (סי' שכח ס"ק א) משמע שהבין שהראב"ד מצריך קריאת שם מדינא. דהרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה הי"א) כתב: כל המפריש חלה מברך תחלה אקב"ו להפריש חלה. וכתב ע"ז הראב"ד: כתב רב אחא ז"ל וקורא לה שם ואומר ה"ז תרומה. הא קמן דהראב"ד בעי קריאת שם. עוד ציין הגרע"א לרשב"א בחולין (צד.) שהביא את דברי הראב"ד בסוף ספרו איסור משהו (נדפס בתוך "ספרן של ראשונים" עמ' קצז, ובתשובות ופסקים לראב"ד שבהוצאת מוה"ק סו"ס רח) שכתב שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בנקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לאו, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בנקור אם לאו, שהוא מותר ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור. והביא ראיה מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום דאמרינן אין חזקתו תרום, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים. טעמא דשוי שליח הא אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ומצא תרום, הרי הוא בחזקת מתוקן שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים. ואמאי, ניחוש דילמא אתי איניש דלא בקי בהפרשת תרומות "ואפריש ולא קרי שם וקא שרינן טבלא," אלא ש"מ דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן וכו', עכ"ד. גם כאן נראה מדקדוק לשונו דקריאת שם מעכבת אפי' אם הפריש, והפירות נשארים טבל. אך לענ"ד נראה דהראב"ד לא בעי ק"ש מדינא, כיון שההלכה נפסקה בפשיטות כדעת רבי יוסי דלא בעי ק"ש, וכמו שהארכתי למעלה. ועוד, שהראב"ד עצמו לא השיג את הרמב"ם בשני המקומות שפסק כר' יוסי דלא בעינן קריאת שם, בהל' תרומות (פ"ד הט"ז) "הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה שנאמר 'ונחשב לכם תרומתכם' במחשבה בלבד תהיה תרומה", ובהל' מעש"ש (פ"ד ה"א) "הרוצה לפדות פירות מעשר שני וכו' ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות, דיו ואינו צריך לפרש", והיאך נכריע בדעתו כמו ב' מקומות שאינם מעיקר הענין. ועל הראיות עצמן יש להשיב, שכבר ביארנו למעלה מדברי הפוסקים (הרמב"ן, הרשב"א, המאירי והתשב"ץ) שאין מחלוקת אי בעינן ק"ש או לא, אלא שתי דרכים יש בהפרשת תרו"מ וחלה: הראשונה לברך ולהפריש תכף לאחר מכן, ובזה לא צריך קריאת שם, והשניה להקדים ולהפריש, לברך ולקרות שם למה שהופרש, שקריאת השם היא המצוה. ושני הדרכים כאחד טובים, רק שרוב הפוסקים הנהיגו כדרך הראשונה, ומיעוטם כדרך השניה. ונראה שדעת הראב"ד כדרך השניה, ולכן כתב בספרו איסור משהו שאם הפריש ולא קרא שם המאכל נשאר טבל, והכי נמי למפריש בדרך הראשונה שאם לא כיון להפריש תרו"מ המאכל נשאר טבל. ולפי זה יובן מדוע דבריו על הרמב"ם נראים כ'הערה' ולא כ'השגה', כדרכו. ואף גם זאת, שדבריו נסובים על תחילת דברי הרמב"ם ולא על סופו, כפי שהיה צריך אם נתכון להשיג, משום שלא חלק על הרמב"ם אלא הזכיר את דרכם בהפרשת חלה, ודו"ק. ושו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' קמו) שפירש כן בשם הגאון הרגצ'ובי בספרו צפנת פענח, ע"ש.
ה.
נמצינו למדים שמה שכתבו רבותינו הפוסקים (שהבאתי לעיל באות א) לברך ולהפריש ולקרות שם, אחר המחילה אינו מדוייק כל צרכו, כיון שאם קורא שם ראוי יותר לברך אחר ההפרשה, כדי שלא תהיה הברכה עובר דעובר לעשייתן. וכ"כ הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות בשו"ת בית אפרים (או"ח סי' יט) להגאון ר' ישעיה פיק מברלין, שאחר שביאר דעת השאילתות והרמב"ם והראב"ד כתב וז"ל: אבל לומר שצריך לקרות שם 'ליהוי חלה' אין מי שסובר כן, וכולהו מודו באם מברך קודם הפרשה ואח"כ מפריש אותו מן העיסה דלא בעינן קריאת שם, היינו כיון שאין עתיד לקרות שם כמבואר בסוף פסקי חלה להרשב"א, ע"כ. גם בספר מקדש מעט (סי' שכח) כתב: בשעה שיפריש חלה יברך וכו', היינו קודם הפרשה בסמוך לה, ולא קודם דקודם, והיינו כשמקדיש החלה מיד בהפרשה זו, אבל כשרק מפרישה ונוטלה עכשיו ודעתו להקדישה אח"כ ולקרות לה שם חלה בפירוש, לא יברך קודם הפרשה אלא אח"כ קודם שיקרא לה שם, עכ"ד. ובביאורו גידולי הקדש האריך ליסד דבריו מרבותינו הראשונים שהבאתי למעלה והעיר ע"ד מהר"י ברלין, ע"ש. וכ"כ בפי' לחם שלמה על דברי התשב"ץ (ס"ק כו), והכי הוה פשיטא ליה להרב חלת לחם (סימן ז ס"ק ב), וכ"נ דעת הנצי"ב בהעמק שאלה (אות ג). וכן הביאו בספר הליכות שלמה (פסח עמ' קסח) בשם הגרש"ז אוירבך שאם מוסיפים אמירת 'ה"ז חלה' לאחר שבירך והפריש הו"ל הברכה עובר דעובר לעשייתן, ע"ש. וכ"פ בדרך אמונה בהל' תרומות (פ"ב ס"ק קמח) ובהל' ביכורים (פ"ה ס"ק צח), ע"ש. ודלא כמש"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' עג סוף אות י) ובספר חלקת בנימין (סי' שכח סק"א), ע"ש.
♦
ו.
איברא, דרבינו מנחם המאירי בבית הבחירה (חלה פ"ב מ"ב) כתב וז"ל: צריך שתדע, שהמפריש חלה צריך לברך קודם הפרשה אקב"ו להפריש חלה, ואחר כך נוטל וקורא לה שם ר"ל שאומר הרי זו חלה, ואם לא קרא לה שם, הואיל והפריש לשם חלה הרי היא חלה, ומכל מקום אם עתיד לקרות לה שם יכול לברך אף לאחר הפרשה הואיל ועדיין עתיד לקרות לה שם. והוא שאמרו בתוספתא היה מהלך וכו' מברך וכו' ומאימתי מברך משעה שמפריש, ר"ל קודם הפרשה. הפרישן, אם עתיד לקרות להם שם – אין בהם משום קדושה עד שיקרא להם שם, כלומר ועדיין יכול לברך. אבל אם אין עתיד לקרות להם שם – כיון שהפרישן לשם תרו"מ נתקדשו, כלומר וכל שאין בדעתו לקרות שם יברך קודם הפרשה. עכ"ל. ודבריו קשים כגידים, דמה צורך יש באמירת 'ה"ז חלה' לאחר הפרשה אם יכול לכוין במחשבה ודיו, וכש"כ הוא. ועוד, אם בדעתו לקרות שם, עדיף שיברך סמוך לקה"ש כדי שיברך עובר לעשייתן, וכמו שכתבו שאר הראשונים. וכן קשה על ראב"י אב"ד בספר האשכול (ח"ב עמ' נז) שכתב וז"ל: והכי מנהגא, מפריש מראשית עיסה מעט לישה, ומברך עליה מקודם שיפרישנה בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה, ונוטל מעט לישה ואומר ה"ז חלה היא חלת האור ואין לה שיעור. ואח"כ מפריש חלה אחרת כשיעור שפירשנו א' מכ"ד וכו' בלא ברכה ואומר ה"ז לכהן וכו' עכ"ל.[9] והיעב"ת.
והנראה בעיני לדעת המאירי והאשכול, דס"ל דאע"ג דבעלמא צריך להסמיך את הברכה למעשה ככל הניתן, הכא לא חשיב עובר דעובר, דכיון שבמעשה ההפרשה עצמה אפשר לקיים את המצוה, חשיבה כתחלת עשיית המצוה ואפשר לברך לפניה (אך גם בזה לא נתיישבו קושיותנו דלעיל). דבגמ' מנחות (לה:) איתא תפילין מאימתי מברך עליהן, ואסיקנא משעת הנחה עד שעת קשירה. ופי' הרא"ש (סי' טז) משיתחיל להניחם עד שיהדקם בזרועו. וכן פירש רבינו יונה בברכות (עמ' נד ד"ה ויש) שמשעה שמתחיל להניחן משם ואילך מברך כשירצה עד שעת קשירה. גם רבינו יהונתן (על הרי"ף במנחות עמ' כד ד"ה עובר) פירש דמשעת הנחה הוי זמנה לברך עובר לעשייתה. וכן פסק הרמב"ם (הל' תפילין פ"ז ה"ז) לפי פירושו הראשון של הכס"מ. כל אלו הובאו ביתה יוסף (סי' כה ס"ח), שסיים וכן ראוי לנהוג, ע"ש. וכ"פ בש"ע, ע"ש ובנושאי כליו ובכף החיים (ס"ק מז). גם בסי' קסז (ס"ג) כתב בב"י בשם הרוקח שאין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם, כמו במנחות גבי תפילין משעת הנחתן, ע"כ. [וכ"מ מהטור (סי' רטז סי"ב) גבי ברכת המוגמר, כמש"כ הדברי חמודות (הל' תפילין סעיף נב), אך יש לחלק, דהתם אינו ברכת המצוות אלא ברכת הנהנין, עי' במאירי פסחים (ז: ד"ה כל).] והטעם בכל המקומות הנ"ל הוא כמש"כ התוס' בסוכה (לט. ד"ה עובר) דכל זמן שאין המצוה מזומנת בידו לעשותה, לא מסתבר שיברך עליה. וכ"כ הרא"ש (פ"ג סי' לג) והר"ן (עמ' נו ד"ה ויש). וכן הביא רבינו זללה"ה בטהרת הבית (ח"ב עמ' תקכב) ובשו"ת יבי"א ח"ח (חאו"ח סי' כ אות ג) מהמאירי (מגילה כא:) והתשב"ץ (ח"ב סי' רעז) וספר המכתם (סוכה לט.) דלשון עובר משמע סמוך בלא שום הפסק, ומשום הכי נקיט בלישניה 'עובר לעשייתן' ולא 'קודם עשייתן' דלשון 'קודם' משמע גם קודם הרבה וזמן מופלג, משא"כ לשון 'עובר' משמע סמוך ותיכף לעשיה, ולכן כל מה שאפשר לסמוך הברכה לעשיית המצוה בלא הפסק הוא הראוי והנכון לעשות, ע"ש. ואם כנים אנחנו אין לנו להקשות בנידון דידן על המאירי והאשכול, דבמקומות הנ"ל אין המעשה הסמוך למצוה חלק ממנה (כגון ההנחה גבי תפילין ותפיסת הלחם גבי ברכת המוציא), ולכן צריך לעשות את המעשה קודם לברכה, משא"כ בנ"ד דאף ניתוק החלה מן העיסה שיירי מצוה היא, כיון שאם מקדישה במחשבה היא גופה העשיה, ולכן לא מקרי עובר דעובר, ודו"ק. ושו"ר שכן פי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' קמו), וכעי"ז כתב בשו"ת בצל החכמה (סי' עג אות א). [וע"ע בחידושי הרמב"ן לפסחים (ז:) ובשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י) שזכה לכוין לדבריו כמש"כ בשו"ת יבי"א ח"י (חאו"ח סי' נה ח"ג אות ט), ובמאירי שם (ד"ה ואע"פ), ודו"ק.] אך הנראה לדעת שאר הראשונים שאין לחלק בין תפילין לחלה, ואם עתיד לקרות שם לא יברך קודם ההפרשה, דיש בזה משום עובר דעובר לעשייתן, אלא יברך אחר ההפרשה קודם קריאת השם. וכ"כ בספר גידולי הקדש (ס"ק א, דף עג סוע"א).
♦
ז.
מסקנא דדינא, הבא להפריש חלה יפריש תחילה מעט מן העיסה, ואח"כ יברך ויקרא שם לעיסה שבידיו ויאמר 'הרי זו חלה'. או שיברך תחילה ואח"כ יפריש, אך בכהאי גוונא אין לו לקרות שם אחר ההפרשה שיש בזה משום מברך עובר דעובר לעשייתן. וה' יאיר עינינו בתורתו.
♦ ♦ ♦